ראשית, מה זאת אבירות?

לפי המילון:
1. אצילות, אדיבות וכבוד
2. תכונות האצילות שצריכות להיות לאביר כמו אומץ והנכונות לעזור לחלש.
3. הביטוי של אותם תכונות
זאת הגדרה מתוך מילון וובסטר. אך היא משאירה כמה קצוות לא סגורים.

הבה וננסה הגדרה אחרת:

"בכל ההיסטוריה אנשים ניסו למצוא קוד התנהגות הנכון לבני אדם, קוד האבירות הוא ביסודו ספר הדרכה להתנהגות נכונה. זה היה סט של הגבלות שהחזקים לקחו על עצמם, גם מתוך מחשבה להוות דוגמא לאחרים וגם מתוך שכנוע פנימי עמוק. העולם של ימי הביניים היה עולם פראי בו כל דאלים גבר, ובו לא הייתה סמכות חיצונית של חוק וסדר, בתוך התוהו ובוהו הזה בחרו מספר אנשים לכוון את דרכם לפי קוד התנהגות פנימי שביסודו אמת וצדק. אותם "מספר אנשים" הפכו עם הזמן לתנועה אדירה שלמעשה כיוונה את דרכו של העולם המערבי. כיום, עולמנו לא שונה בהרבה מימי הביניים בכך שיש לנו הרבה כוח ביד, ואנחנו יכולים להשתמש בו לרעה או לטובה. ולכן, הקונספט של אבירות כל כך רלוונטי בימינו. צריך שיהיה לנו את שביעות הרצון של הידיעה שאנחנו עושים את הדבר הנכון למען הסיבה הנכונה, לא מפני שאמרו לנו, אלא מפני שכך בחרנו. זה המשמעות של אבירות, בקצרה – בחירה. הבחירה לעשות דברים נכונים, למען הסיבות הנכונות, בזמן הנכון."

התפתחות האבירות

במאה השמינית מתחזקת שיטת לחימה חדשה של אבירים רכובים, הפרשים הופכים להיות הגורם החשוב ביותר בשדה הקרב. מכיוון שציוד פרשים הוא יקר, שכבת הפרשים נהיית לאדונים והשאר לאיכרים שהם צמיתים שלהם. במאה ה10 עולה החברה הפיאודלית כפי שאנו מכירים אותה. ההחזקה בקרקע היא בתמורה לשירותי ביטחון או שירות אחר. אנשים חופשיים מספקים שירות צבאי או אישי, אנשים לא חופשיים מספקים חלק מהיבול והעבודה שלהם. אלו שיש להם אמצעים נהפכים ללוחמים אבירים ומקבלים בתמורה מהשליטים חזקה על נחלות וסמכות על האנשים הלא חופשיים. האבירות מתפתחת במאה ה8-9. כל מי שיכל להרשות לעצמו נהיה לאביר. במאה ה12 מקבלת האבירות מימד אתי מוסרי, בהשפעה חזקה של נזירי קלוני, שמפתחים את האתוס של מלחמה בכופרים. זה מוביל לניסיון להגדיר את החייל של ישו שנוהג לפי קוד התנהגות מסויים. החל מאמצע המאה ה12 נוספים לכך הרומנסות האביריות.

עד המאה ה12 אצילים לא היו בהכרח אבירים ואבירים לא בהכרח אצילים, במאה ה12 הם מתמזגים. והאבירות – אצילות עוברת בירושה. המלך הצרפתי לואי ה6 הופך להיות אביר ללא ידיעת אביו, אך לאחר מכן כל מלך צרפתי מוכתר לאביר. מהמאה ה12 בנים של אצילים הופכים להיות נושאי כלים, הכניסה למעמד של האבירים מותנת בהכתרה של המלך.

האבירות מסתיימת באופן סמלי בקרבות בין האנגלים לצרפתים שבהם הקשתים האנגלים, (הנרי ה5) טובחים במיטב האצולה הצרפתית.
בימי הביניים זה נחשב פחיתות כבוד להרוג את האויב מרחוק, והועדף קרב פנים אל פנים, הכנסייה עודדה מגמה זו.

• לאביר היו שלושה סוסים: סוס קרב – ששימש רק לקרב. סוס לנסיעות, וסוס לנשיאת משאות.
• לאביר היו כמה עוזרים: עוזר לנהוג את הסוסים. עוזר לסחוב את כלי הנשק הכבדים ובמיוחד המגן. עוזר לעזור לאביר לעלות על הסוס. עוזר לשמור על השבויים.
• האביר היה צריך לשלם את כל הוצאותיו בעצמו, בתמורה הוא קיבל זיכיון על אדמה.
• האביר היה יוצא למילואים למשך מספר מוסכם של ימים בשנה, נגיד 40.
• הנער הצעיר שרצה להיות אביר התחיל את החינוך שלו בגיל שבע. בגיל 14 הוא נהיה עוזר אביר, ורק בגיל 21 יכל להיות מוכתר כאביר.
• טקס ההכתרה היה טקס דתי.
• עיסוקו המלחמתי של האביר נקרא "שביתת הנשק של אלוהים" והוא עודד על ידי הכמרים להגנה על החלשים, נשים ויתומים. הכנסייה אף חיברה תפילה מיוחדת לכבוד האבירים.

מסעי הצלב נחשבו לשיא האבירות, לאביר נמחלו חטאים, הוא קיבל עשירית מהכנסות הכנסייה. השבועה שלו הייתה לזמן מוגבל שנמשך בדרך כלל שנתיים שלוש. שיא נוסף של האבירות היה במסדרים הצבאיים ובדמותו של לואי ה9 מלך צרפת שעמד בראש מסע צלב. הכתרת אביר כללה ליל שימורים, טבילה בבוקר, מיסה וארוחת בוקר עם חברים ומשפחה, לבוש לבן, מכה קלה בכתף עם הצד הקהה של החרב שנקראה "דבינג". לחילופין אביר יכל להיות מוסמך בשדה הקרב.

הרוח האבירית

המצב נראה כלאחר ייאוש, האוכל אזל במצור הממושך והארוך, הצבא שחנה מחוץ לעיר הייה גדול פי כמה מזה שבתוכו, הוא נראה מאורגן, מפחיד ובידיו כלי נשק איומים כגון פצצות תבערה מהסוג העתיק שנקראו "אש יוונית" (תרכובת כימית של גופרית, שרף וחומרים דליקים נוספים שהמציאו הביזנטים). לצבא היו פצועים והרוגים רבים כולל מפקד המסע – גודפרי דה בויון, שנפצע באורח קשה.

המקום הייה אנטיוכיה שבצפון סוריה, הזמן: סוף המאה ה11. היה זה באמצעו של המסע לירושליים. הצבא הצלבני צר על אנטיוכיה – בירת סוריה הצפונית, ולאחר מצור קשה, במזל רב, בעזרת בוגד מקומי, יהודה איש קריות מוסלמי, הצליח לכבוש אותה. המזל היה גדול מאד, ואולי עזרה משמיים, מכיוון שכמה ימים אחר כך הגיע לשם הצבא המוסלמי העיקרי שהיה גדול פי שניים מהצבא הצלבני, ועתה היה הוא צר על העיר שבתוכה היו הצלבנים. מצרים הפכו האבירים לנצורים, ובגלל המצור הממושך וההרס הנלווה אליו לא היה בעיר מספיק מזון ואספקה אחרת שתאפשר לצלבנים להחזיק מעמד עד שתגיע עזרה נוספת מאירופה שתאפשר להם להתמודד עם אויב כה כביר.

הצלבנים התפללו לאלוהים, זה שקרא להם לצאת למסע המסוכן הזה בכדי לשחרר את רוחו הכלואה בקברו שבירושלים. גודפרי דה בויון הפצוע התפלל למרי מגדלנה שתשמש כמליצה בשבילו אצל האלוהים, שיסלח לו על חטאיו וייתן לו בריאות בכדי שיוכל להשלים את משימתו, כמו שסלח לה על חטאיה.

הכמרים ניסו לעודד את העם, "הצרה הזאת שנקלענו לתוכה, היא אך ניסיון שמנסה אותנו אלוהים בדרך לירושלים" כך הם אמרו. "האלוהים מנסה כל אחד שרוצה להגיע אליו, כמו שניסה את ישו במדבר 40 יום, הניסיון הוא חלק מהחסד, ברכה".

רוחו של העם לא התעודדה, 40 יום נראו יותר מדי. "לא נחזיק מעמד" הם אמרו, "הכל היה לשווא", "עזיבת הבית, החברים שנפלו בדרך, השנתיים האחרונות המאומצות עם כל הקשיים שנתלוו אליהם. לא נראה שוב את אדמתנו האהובה, את המשפחה והילדים שהשארנו בבית, ולא נזכה גם לשחרר את הקבר הקדוש מידי הכופרים, האנטי קרייסט, שמונעים בנוכחותם במקום את כינונה של מלכות השמיים שישו הבטיח שתגיע לאחר 1000 שנה".

"אלוהים עזור לנו" הם פנו בתחינה, "שלח לנו את ישעך, שלח לנו סימן, מגן, ישועה, למען תגדיל את תהילתך על פני הארץ, למען יראו כולם שאתה הוא האלוהים האמיתי וישו הוא בנך. ואם נגזר עלינו למות אזי נמות מות קדושים ונצטרף אל אבינו ואל אדונינו אשר בשמיים." כך חשבו האבירים הנצורים ורוחם שחה.

ואז… לפתע… רוח חדשה החלה מנשבת בתוך המחנה, עוברת כאיושה ממקום למקום, רחש לחש שהלך והתגבר. אנשים החלו לדבר אחד עם השני, להתלחש, להתפלא, להגיד, לצעוק, לשיר ולרקוד בחדווה. "סימן", "סימן", אלוהים שלח לנו סימן, אלוהים זוכר אותנו ועוזר לנו ושלח לנו ברוב חסדו את "חנית הגורל", אותה חנית שבידיו של לונגיוס – החייל הרומאי – האביר הראשון, פצעה את צדו של ישו.

חנית הגורל

לונגיוס חייל רומאי שהופקד לשמור על הצלב, ריחם על ישו שגסס, ודקר אותו בחניתו בצדו בכדי לקצר את ייסוריו, הדם ניגר לאורך החנית אל האדמה. שמיים התחברו אל הארץ, ישו עלה לשמיים וקורבנו הביא ישועה לאדמה, מכפר על החטא הראשון. הדם נזל לאורך החנית אל האדמה ומשם חלחל לתחתית הגבעה, מקום שם הייתה קבורה גולגולתו של אדם, מתחבר אתה. ארקה חשמלית חיברה את האדמה עם הרוחניות של ישו, בנו של אלוהים, שכבר היה בשמיים, חוזר לדמותו האמיתית, ובכל מקרה רגליו כבר לא היו על האדמה, והוא היה צריך את פעולת הרחמים של לונגיוס בכדי שיוכל בפעם האחרונה והמכריעה להשפיע מחסדו כאן.

מאז אותו אירוע גורלי קודשה חנית הגורל והפכה לכלי מאגי שבאמצעותו ניתן להשפיע על ההתרחשויות בעולם. שליטים חיפשו אחריה בכדי שתחזק את שליטתם, היא הופיעה בכל המאורעות המכריעים בהיסטוריה, וכמו המטה של משה, כמו ארון הברית, יכלה להביא לניצחון בכל מערכה. במאות השנים האחרונות נעלמה חנית הגורל ואיש לא ידע את מקומה, והנה , באורח פלא, נמצאה שוב באחד המרתפים באנטיוכיה, ברגע שהוא אחד מהחשובים לעולם הנוצרי, רגע שבו יחתך הגורל לאלף השנים הבאות. ברגע זה בדיוק נמצאה חנית הגורל, ועתה עוברת הייתה השמועה, הידיעה, הבשורה, מפה לאוזן, מאדם לאדם, מקבוצת מגינים אחת לקבוצת מגינים שנייה. "חנית הגורל נמצאה", "אלוהים התערב לטובתנו", "אות היא משמיים". רוח חדשה עברה במחנה הנוצרי, האבירים זקפו חזותיהם, בעניים יקדה האמונה שוב, אותה אמונה שגרמה להם לצאת לדרך. חיש מהר הם התארגנו להם ויצאו החוצה, אל מחוץ לגבולות העיר הנצורה, להתקיף את הצבא המוסלמי האדיר שחנה סביבם ולהפיץ אותו לכל עבר. מעטים מול רבים תקפו האבירים הנוצרים בלא פחד, ואתם רוח הקרב האבירית, הידיעה שהם נלחמים למען הצדק והדבר הנכון, וידיעה זאת נתנה להם כוח כמו על אנושי, הם היו כמו סופה, כמו רוח, והצבא המוסלמי המופתע, המאורגן, הממוסד, השאנן ובוטח בכוחו, לא יכל היה לעמוד בפני התקפה של קומץ אבירים משוריינים, ונפוץ לכל עבר.

המערכה הוכרעה, שוב לא היה כל מכשול בדרך לירושלים, הצבא המוסלמי הגדול ביותר באזור הובס וממלכתו החלה מתפוררת , אנטיוכיה שוחררה, הדרך לאירופה הייתה פתוחה, אפילו גודפרי דה בויון החלים מפצעיו. אלא שהניצחון על האויב החיצוני לא הספיק בכדי להגיע אל הארץ המובטחת. המערכה לא הוכרעה.

הניצחון על האויב החיצוני היה רק שלב אחד בדרך אל ניצחון האידיאל שבשמו יצאו לדרך. ועתה, הייתה לפני האבירים מערכה הרבה יותר קשה מאשר קרבות ומלחמות שבהם הם הצטיינו כל כך, ושהיו חלק מאופיים. עתה הם היו צריכים לנצח במלחמה הרבה יותר קשה אויב הרבה יותר חמקמק. המלחמה הייתה יותר קשה מכיוון שהיא הייתה מלחמה כנגד עצמם והאויב הייה החולשות שלהם, האידיאל היה ניצחון הרוח.

לאחר קרב אנטיוכיה, הניצחון הגדול ומציאת חנית הגורל, האבירים, שהיו עייפים כבר משנתיים של מסעות ומלחמה, החליטו שלא יקרה שום דבר אם הם ינוחו קצת ולא יצאו מייד לדרך. נכון שירושלים היא עוד רחוקה , אבל גם הארץ שמסביב נראתה כמו הארץ המובטחת, ארץ של חלב ודבש, רימונים ופרדסים, שמיים כחולים ומזג אוויר מזמין, שלא כמו באירופה הקרה שממנה יצאו. ארץ של סחורות ושל מותרות: בדים, תבלינים, מיני אוכלים שהאבירים לא הכירו, שלא לדבר על הנשים האקזוטיות, שחורות העניים ויפות הגוף, ריקודי הבטן, הארמונות וההרמונות. "נחכה קצת באנטיוכיה ובאזור נהר האורנטוס," חשבו האבירים לעצמם, "נדאג קצת לעצמנו ולבריאותנו. אולי נתפוס מעט נחלות, שהרי המצב הפיננסי שלנו מאז שיצאנו לדרך איננו מזהיר במיוחד". "השריון, הסוסים והמלווים, כל אלו עלו לי הון, ומי יודע מה מצב האחוזה שלי בבית? השכן שלי, שלא יצא לדרך, בוודאי עושה כרגע הון מתחנת הקמח החדשה שהקים, ואילו אני שנעניתי לקריאתו של האפיפיור לצאת לדרך ארוכה ומלאת סכנות, דרך שממנה לא בטוח שאשוב, מסע שמטרתו היא שירות למען העולם כולו, למען הכלל. אני שנעניתי לקריאה ויצאתי למסע הזה, מסע שבו סבלתי עד כה רבות ואף נפצעתי, האם אין זאת זכותי להנות מעט מפירות המסע הזה, מפירות הכיבוש." כך חשב לעצמו בלבו כל אביר ואביר.

והם המשיכו והצדיקו את עצמם: "הלא זה גם מה שהובטח כשיצאנו לדרך, שכל אחד יוכל להקים לעצמו גם נחלות בארץ החדשה, שכל אחד יהיה שם אדם חופשי ואדון לעצמו." כך, מן הסתם, חשבו לעצמם האבירים, והשטן לוחש באוזניהם עוד כהנה וכהנה… וכך… לאחר ניצחון אנטיוכיה… במקום לצאת לדרך הקשה והמסוכנת עדיין, זנחו האבירים את משימתם והחלו להתחרות ולריב ביניהם על מי ירכוש יותר נחלות, יותר עושר, מי יהיה לו יותר השפעה בארץ החדשה שנכבשה. "המתח המשיחי נמוג, התחושה והתקווה ליום הדין הממשמש ובא ולמלכות השמים הקרוב נשתכחו מן הלב. האידיאולוגיה והאידיאלים של מסע הצלב נמסו. התאווה משלה בכיפה. הייתה זו הסתאבות של מסע הצלב, הסתאבות דתית, רגשית ומוסרית." (פרוור)

נראה הייה שהשטן מנצח, שהאויב הלא פיזי, הפנימי, האויב של החולשות, 7 התכונות הרעות של הנצרות שהם: חמדנות, תאווה, גאוותנות, קנאה, גרגרנות, עצלות ורמאות, ידם על העליונה. צריך הייה "חנית גורל" נוספת בכדי לנצח, והפעם חנית לא פיזית אלא רוחנית.

חנית זו נמצאה בדמותם של האנשים הפשוטים, העוזרים של האבירים, אלה שהתלוו אליהם במסע הצלב. אנשים פשוטים אלו, איכרים וצמיתים בחיי היום יום באירופה, קמו כנגד אדוניהם. נושא הכלים, האיש המטפל בסוסים, הטבח, כל אלו קמו כנגד האדם העליון – האביר – האידיאל, ואמרו לו כך: "או שאתה ממשיך במסעך לירושלים וממלא את מה שהתחייבת עליו, או שאנחנו קמים כנגדך כובשים את אנטיוכיה ומעלים אותה באש". כך אמרו האנשים הפשוטים, נושאי הכלים, חוטבי העצים ושואבי המים, מוכיחים בכך שהם הם האבירים האמיתיים, ובאומרם כך לא הותירו בפני אדוניהם ברירה אלא להתבייש בעצמם ובמעשיהם, ובעזרת בושה זו לנצח את החולשות, להודות בחטאים ובטעויות, ולעזוב שוב את הכל, את השלווה והביטחון, את המותרות וההדר. ולצאת שוב לדרך, הדרך שנקראה – הדרך מזרחה, אל הסכנה, אל ההקרבה, אל התהילה והאיחוד עם רצון האלוהים, אל ירושלים.

שנה עברה מאז הניצחון בקרב אנטיוכיה עד שעמדו האבירים מול חומות ירושלים, שנה של מאבק שבה הם התגברו גם על אויב חיצוני וגם על אויב פנימי, אך האם היו הם אבירים אמיתיים כבר? האם הגיעו הם להשלמה ולשלמות של אידיאל האביר?
הם היו קרובים לכך, אך נכשלו במבחן הבא שעמד לפניהם, דבר שבסופו של דבר גרם לחורבנם. מבחן זה היה מבחנו של האיש שבעקבותיו הם הלכו, האיש שאמר שצריך לאהוב גם את האויבים ולא רק את האוהבים, שהטיף להגיש את הלחי השנייה. המבחן שהאבירים נכשלו בו הייה מבחן החסד והרחמים, מבחן האהבה. הם הצליחו לרכוש לעצמם את התכונות של ההקרבה העצמית ושל האומץ, היה להם את תכונות היושר ואת האמונה, אך לאחר שהיה בידם את הכוח, הם נכשלו במבחן השימוש בו, מבחן החסד והרחמים כלפי בני אדם באשר הם בני אדם, באשר נולדו בצלם.

מאז מותו של ישו, ומאז שהוקמה הבזיליקה הקדושה סביב קברו, הייתה יורדת, מידי שנה, בחג הפסחא, אש פלאית משמיים, אות וסימן לאור ולחסד האלוהי שהגיע לאדמה בדמותו של ישו. אש או אור זה, היה מועבר על ידי שומרי הקבר לכל רחבי הממלכה ומסמל, שוב, את האור האלוהי המתפשט ביקום. כל שנה, כמו שעון, מדי ערב חג הפסחא, הייתה האש האלוהית יורדת אל כנסיית הקבר מלווה בריקודים ובשירים.
כשכבשו הצלבנים את ירושלים, שיכורי ניצחון, הם טבחו טבח אדיר בתושבי העיר המוסלמים והיהודים, כעשרים עד שלושים אלף איש נטבחו, ללא מגן, והרחובות, כך מסופר, מלאו דם וצחנת גויות. לאחר הטבח שנימשך כמה ימים ניגשו הצלבנים להתפלל תפילת תודה על ניצחונם בכנסיית הקבר.

באותה שנה, הייתה זאת הפעם הראשונה, שהאש האלוהית לא הופיעה במועדה כמתוכנן בכנסיית הקבר, ולמעשה לא הופיעה כלל. היה זה ביטוי למורת רוחו של האלוהים מהמעשים שנעשו בשמו. הרוח הקדושה, זו שלוותה את האבירים לאורך כל הדרך, והתערבה מפעם לפעם בכדי להבטיח את ניצחונם, הלכה ונעלמה לה. היא לא מתרשמת משמות או תארים או ממה שאומרים בני אדם, אלא היא בוחנת כליות ולב, ובלב חסר היה אותו דבר שגרם ללוניגיוס לדקור את צדו של ישו, ולאחר מכן להיהפך בעצמו לנוצרי ולהיות מוקע אף הוא על הצלב, חסר היה אותה אמפטיה, אהבה, לאדם באשר הוא אדם, אהבה שמאפשרת לחייל רומאי לרחם על "מורד ופושע" יהודי.

הממלכה הצלבנית נהייתה ממלכה ככל הממלכות, מבוססת על תככים וכוח, פה ושם הבליחה עדיין הרוח הקדומה, אך הייה זה דווקא סלח א דין, האיש שניצח את הצלבנים לאחר 90 שנה, שהחזיר את מידת הרחמים לירושלים, מחזיר תוך כדי כך את השלטון המוסלמי. ומהווה בדמותו מעין דמות של "אביר", שהוא אמנם מחברה אחרת, עם אחר ודת אחרת, אך מגלם בדמותו את האידיאלים האנושיים הנצחיים של צדק, יושר, אומץ, הקרבה עצמית, רחמים ועוד…

10 דיברות האביר:

האבירות הייתה והנה דרך חיים שבה יש חיפוש אקטיבי אחר הטוב, התכונות של האביר לא נובעות מהחינוך שלו או מהגנטיקה, או מהסביבה, אלא הם תוצאה של מאבקו עם עצמו והתקדמותו בשלבים השונים שבהפיכתו לאביר, והתחברות למשהו פנימי, מהותי בתוכו. האביר לא נתקל ברע ומגיב אליו, אלא מחפש במודע את הרע בכדי להילחם בו, בממלכתו שלו. הוא יכול להופיע מאי שם ולהציל מצב שנראה כלאחר ייאוש, הוא סמל התקווה בעולם ולעולם, הוא אפשרות טובה שאף אחד לא חזה מראש.

האבירות החלה כתנועה חברתית, פוליטית, מוסרית, ואף דתית, באירופה בימי הביניים, היא נוצרה מחיבור של כמה גורמים: האחד היה התפשטות האידיאל הנוצרי בעולם, אידיאל של הקרבה אקטיבית של ישוע את עצמו למען גאולת האנושות והעולם, והשאלה שנשאלה בעקבותיה היא: האם אנחנו נעשה פחות?

דבר נוסף היה שינוי המבנה החברתי בעקבות נפילת האימפריה הרומית ויצירת מעין מעמד עליון של לוחמים שאפשרויותיהם האינדיבידואליות, הן כלוחמים והן מבחינות אחרות, היו רבות. דבר נוסף היה חזרה אל ערכים פגאניים שבטיים קדומים של יושר נאמנות ועוד שהביאו אתם השבטים השולטים החדשים והדתות החדשות. אפשר אולי להגיד שהאבירות הייתה התפשטותה של תורת מוסר חדשה שהחלה למעשה עם הנביאים שאמרו: לא עוד למלות את המצוות, אלא פעולה אקטיבית: ריבו ריב יתום ואלמנה, וכו'.. המוסר הזה התחבר עם כוח של חברה חדשה והנחיל לעולם את אחת מהמורשות המפוארות שלו.

תחילת הופעת האבירות הקדומה במאות ה7-8-9 בחצרו של קרל הגדול ובמקומות אחרים, ושיאה במאות ה11-12 בתקופת מסעי הצלב, שבמידה רבה, בסמליות שלהם, מבטאים את האפוס האבירי.

10 עקרונות של האבירות כפי שהם מופיעים בציטוטים ובסיפורים שונים מאותה תקופה:

1. האמן במה שהכנסייה מלמדת וציית לפקודותיה. (או במילים אחרות: האמן באלוהים)

בקרב של אליסן, ויויאן הצעיר, ערב מותו, פונה לחייליו ואומר: "הפגאניים הללו מאמינים רק באנטי קרייסט וכל אלוהיהם קטנים חלשים ומסכנים, אבל אנחנו, אנחנו מאמינים במלך השמיים, שמת וקם לתחייה. הו אלוהים, חשוב על נשמותינו ואחד אותם בשמיים מעל, ובאשר לגופותינו, עשה אתם כרצונך."

בקרב דואט בן ראול לדואיי היה ברור שדואיי לא יכול להתמודד עם ראול החזק, הוא ברח, ידו פצועה, מאבד דם, חצי מת, ראול רדף אחריו בכדי להשלים את המלאכה. דואיי התחנן אליו: אנא, חוס על חיי, אני צעיר ורוצה לחיות, והציע לו את כל אדמותיו מבטיח להיהפך לנזיר. ראול בשומעו את שם האלוהים נתמלא בכעס ואמר: אני מכחיש את האלוהים, מכחיש את האלוהים.

"אם כך" אמר דואיי "אינך טוב מכלב מטורף, האדמה והדשא עצמם יבואו לעזרתי, וכן אלוהיי התהילה אם יהיה לו רחמים עלי". דואיי התחזק וניצח את ראול שביקש, לפני מותו, חרטה ואת עזרתה של הבתולה.

האביר האמין באלוהים, סמך עליו, וזה היה חלק אינטגרלי של האבירות.

במהלך מסעי הצלב ניתכה אש יוונית (סוג של נשק שהיה בידי המוסלמים שפעולתו דומה ללהביור) על המחנה הצלבני, חלק מהברונים האמיצים ביותר איבדו את שלוות רוחם, "בוודאי" הם אמרו " איננו יכולים להלחם נגד נשק ואויבים כמו אלו" . הבישוף של מאוטרן אמר להם: "זה אלוהים שמרשה את הניסיונות הללו ביום שבו הוא קבע שתהיו בירושלים". מילים אלו עודדו את רוחם והספיקו להחזיר להם את האומץ ונחישות הרוח. האביר האמין באלוהים והתפלל אליו, תפילות שבאות מהלב. אוצר הדימויים התנ"כי – המכבים, איוב, יונה, דניאל ואחרים, היה בשביל האביר חלק מהמציאות היומיומית, כשהוא חטא, הוא פנה למשל למרי מגדלנה.

גודפרי דה בויון, המנהיג הצלבני הראשון (הוא לא הסכים להיקרא מלך) נפצע ליד חומות אנטיוכיה ובחושבו שהגיע הקץ אמר את המילים הבאות: "אבינו המהולל. מרי מגדלנה היפהפייה באה אלייך בבית של שמעון ובשופכה את דמעותיה מליבה שטפה בהם את רגליך ואז משחה אותם בשמן, היא עשתה בחוכמה ותוגמלה מכיוון שסלחת לה על כל חטאיה. אם זה נכון, אדוני, ואם אנחנו מאמינים בזה, שמור את גופי מכלא וממוות." גודפרי זה בויון ניצל.

האביר עשה מיסה לפני היציאה לקרב, התוודה, ומילא את כל חובותיו הדתיות האחרות. חלק מחובותיו של האביר היה למות באמונה למען האמונה. האביר אימרי דה נרבונה, בהיותו כבן מאה נשבה בידי המוסלמים וסירב לקבל עליו את דת האיסלאם למרות עינויים קשים שעבר ולמרות שהעלו אותו על המוקד. בעלייתו למוקד ראה את אשתו בוכייה בקהל וצעק: תנו לי למות! למען אהבת אלוהים, הבן של מרי, אל תתנו לעיר להיכנע." הוא מת בחושבו שבמהרה יקבל את גמולו בצורת הבושם של ה"פרחים הקדושים של גן עדן".

2. הגן על הכנסייה

זאת הייתה קריאת הקרב של האביר, האביר קיבל את חרבו בטקס ההשבעה הבא: "קבל את חרבך בשם האב, הבן ורוח הקודש, השתמש בה להגנתך, להגנת הכנסייה ואלוהים, להכניע את האויבים של הצלב של ישו, לך, וזכור שהקדושים לא כבשו ממלכות על ידי חרב אלא על ידי אמונה." האבירות הייתה כוח פיזי בשירותו של כוח רוחני. הארכיבישוף של רים אומר לאבירים: "אנחנו אנשי הכנסייה, ותפקידנו לשרת את האלוהים בעודנו מתפללים למען חברינו. אשר לכם, אל תשכחו שאלוהים קרא לכם להיות חומת המגן של הכנסייה."

האביר הגן על האפיפיור והכנסים שלו, על מקדשי האלוהים, תודות לו לנזיר הדומיניקני היה את חופש הדיבור, לפרנציסקני את חופש העוני, תודות לו בתי חסד קיבלו בכל מקום אלפי חולים, המנזרים אלפי רעבים ובתי החולים אלפי מצורעים. מסעי הצלב היו במהותם מסעי הגנה על הכנסייה.

3. כבד את כל החלשים ועשה עצמך מגן להם

תפקיד האביר להגן על כל החלשים בחברה: ילדים, יתומים ואלמנות. האביר האידיאלי מתואר כך בשירים הצרפתיים: "הוא לא מעל באימון, לעולם לא עזב אדם טוב ונאמן, מעולם לא עזב אלמנה רעבה או ילד קטן." חוקי האבירות של הכנסייה אומרים: "זאת חובתו של האביר לשים עצמו כמגן לעניים, כדי שהעשירים לא יזיקו להם, זאת חובתו של האביר לקיים את החלש, כדי שהחזק לא ידכא אותו." כשאביר הוכתר בכנסיית סנט פיטר, הכומר היה אומר לו: "הייה המגן והאלוף של הכנסייה, האלמנות והיתומים."

4. אהוב את הארץ והמקום שבו נולדת

כשהבישוף של מאוטרן הציע את ממלכת ירושלים, אחד אחר השני, לכל המפקדים של מסע הצלב הראשון, כולם סירבו, ומה היו סיבותיהם? זה היה מפני שהם היו חולי געגועים לארץ מולדתם. "בשם אלוהים וסנט סימון, הלוואי והייתי עכשיו בארס, בביתי היקר, והייתי יכול להרגיש את ידיו של בני, באודואין, על צווארי." אומר רוברט לה פריסון, וכך חושבים גם כולם. המחשבה האחרונה של האבירים לפני מותם הייתה, פעמים רבות, על מקום הולדתם, "מרי הקדושה, לעולם לא אראה את סנט קוונטין או אסל שוב". אומר ראול דה קמברי כשנפצע אנושות. לאבירים נראתה ארצם כיפה מכל, הרוזן של פלנדריה אומר זאת בבירור כשהוא משקיף על סביבות ירושלים: "אני המום מהמחשבה שישו המשיח, הבן של מרי, חי במדבר כמו זה. אני מעדיף את הטירה הגדולה של מחוזי בארס".

האבירים, שרבים מהם היו מצרפת, אמרו שצרפת היא הארץ הטובה ביותר בעולם: "יש בה שפע של יערות נהרות ואחו, בתולות ונשים יפות, יינות טובים ואבירים אמיצים" אומר פיליפ מוסקס. "צרפת היא ארץ שבה אדם מחויב למצוא כבוד ונאמנות, ובה אדם נהנה מכל הדברים הטובים

אומר גירוט דאמיין. "הכתר הגבוה ביותר הוא זה של צרפת, והמלך הראשון של צרפת הוכתר על ידי המלאכים ששרו. "אתה תהיה" אמר אלוהים "נציגי עלי אדמות, שם תגרום לחוק ולצדק לנצח". שרו המשוררים בחצרות המלכים הצרפתיים. מי שגילם בדמותו את גדולתה של צרפת היה האביר רולנד. בפואמה המוקדשת לכבודו בכל פעם שהוא שולף את חרבו הוא חושב: "מה יגידו על כך בצרפת", הוא מסרב לתקוע בקרן העזרה מחשש מה יגידו בצרפת ומחשש שכבודה של צרפת יוכתם. כשכל הברונים שסביבו נפגעים הוא אומר: "צרפת ארץ מתוקה", וגם כשהוא נפגע ועל ערש דווי, מלותיו האחרונות הם: "צרפת המתוקה מכל". גם האפיפיורים גילו יחס מועדף לצרפת, ובטקסט מ1239 כתוב: " כמו בזמנים העתיקים, שבט יהודה קיבל משמיים ברכה מיוחדת מבין כל בניו של יעקוב, כך גם ממלכת צרפת הושמה מעל כל האנשים, הוכתרה בידיו של אלוהים, עם חסד וזכויות יוצאים מגדר הרגיל."

5. לא תיסוג בפני אויבך

אומץ לב, היה מתכונותיהם הבולטות של האבירים, אומץ לב שלעיתים גבל בטיפשות והוביל לתוצאות הרות אסון כמו בקרב על קרני חיטין. עדיף לאביר להיות מת מאשר להיקרא פחדן, פחדן אחד יכול לפגוע ברוחו של צבא שלם. פוקרט היתום, לא הרשה לאדונו, הרוזן של פלנדריה לעלות ראשון על הסולמות שהושענו על החומות, במצור על אנטיוכיה, הוא אמר: "אם אני אמות אף אחד לא יבכה בשבילי", ובזורקו מאחריו את מגנו, תפש בסולם בשני ידיים, התפלל לאלוהים, ומיהר קדימה עם כל האחרים. כיצד האביר יכול להיות לא אמיץ כשהוא מחונך מילדותו על סיפוריהם של רולנד ואחרים, כשהוא רואה את התנהגותם של אנשים כפוקרט ואחרים

6. עשו מלחמה כנגד הכופרים ללא הפסקה וללא רחמים

"גם אם היינו בשמיים, היינו יורדים למטה שנית בכדי להלחם בכופרים", אמרו הצלבנים. "לו גם היו חומות ירושלים מברזל, היינו קורעים מהם חתיכות בשינינו", אמרו רעיו של גודפרי דה בויון.

7. מלא ללא רבב את חובותיך הפאודליים אם אינם מנוגדים לחוקי האלוהים

הווסל חייב היה בנאמנות לאדונו, וזה חייב היה בנאמנות לכנסיה ולעניים. האביר המושלם היה מוכן להקריב הכל למען אדונו. המוטיב של החברה הפיאודלית והאבירים בתוך זה היה: "זה אשר פוגע באדונו, מתכחש לאלוהים". ומי שעשה זאת היה צריך להתחרט ולכפר על מעשיו בצורה כלשהי.

רנאוד דה מונטאובן, בעל אחוזה, השתתף במסעי הצלב בלבוש צנוע של בנאי, ככפרה על מרידה שביצע כנגד אדונו. ווילאם, רגע לפני החופה בחתונתו, שמע משליח שנשלח אליו שאדונו, לואיס, בסכנה, בלי לחשוב פעמיים הוא נישק את הכלה החיוורת, בעודו בוכה, הפסיק את הטקס, ועזב את כלתו, לעולם לא לראות אותה שוב.

רגש הנאמנות הייה חזק יותר ממרירות ושנאה. פוקוארט, למשל, היה ווסל של אוברי לה בורגואיגנון. אוברי רצח את בני דודיו של פוקוארט, אנס את בתו, כך שלווסל היו סיבות רבות לנקמה. בכל זאת כששמע פוקוארט שאוברי הפסיד בקרב ועומד להיות מוכרע, זיכרונות הילדות שלו הציפו והתגברו על כעסו. הוא נתן את חרבו וסוסו לאוברי וכך הציל את חייו.

8. לעולם אל תשקר, והישאר נאמן למילתך

אמירת אמת הייתה ונשארה אחד מעמודי היסוד של האבירות. אמת פירושה היה גם עמידה בהבטחות ובשבועות. כשוויליאם חזר מהקרב הנורא באליסקן, כשהוא חזר בדמעות לטירתו היפה באורנג, אישתו, מבלי שתיתן לו אפילו זמן לחבוש את פצעיו, שלחה אותו מיידית לפריס, לבקש עזרה מהמלך, בזמן שנפרדה ממנו היא הביעה את חששה שבפריז הוא יפגוש בחורות יפות וצעירות ולא יישאר נאמן לה. וויליאם נשבע שלא יספר את שערו וזקנו עד שיחזור, וששפתיו לא יגעו בשפתיים אחרות, חוץ משלה, וכמובן שעמד במילתו.
אלוהים נקרא בפי האבירים: האלוהים שלעולם לא משקר.

9. הייה נדיב, ותן בנדיבות לכולם

גודפרי דה בוליון הייה מבקר תכופות את העניים בצבאו. הואן דה בורדו נהג בצורה דומה: "הוא נתן לעניים אוכל", אבירים אחרים, לפעמים בשעת סכנה גדולה, נשבעו שהם יקימו בית חולים, בית נדבות לעניים, וחלקם אף עשו זאת כמו למשל המסדר ההוספיטלרי שהיה התארגנות של אבירים לעזור לחולים. נאימי מייעץ לקיסר: "תן בנדיבות, מעל הכל לאבירים העניים, כדי שנשותיהם תרווחנה מכך, תן בנדיבות לקטן וגדול בכדי שהכל יעזבו מרוצים."

10. הייה בכל מקום ותמיד האלוף של הנכון והטוב וכנגד אי צדק ורוע

הפקודה הייתה להילחם בכל הרע ולהגן על כל הטוב. ווילאם דורנד מתאר זאת בספרו: "הו אלוהים, אתה הרשית את השימוש בחרב רק בכדי להשיג אחור את השנאה של הרשעים ולהגן על הטוב. תן, איפא, שהאביר החדש שלך לעולם לא ישתמש בחרבו לפצוע, באופן לא מוצדק, אף אחד, יהיה מי שיהיה, אלא שתמיד ישתמש בחרב להגנה על כל שהוא צודק ונכון." כשאביר הוכתר בסנט פיטר והחרב ניתנה לו, נאמרו לו המילים הבאות: "זכור, אביר, שעלייך לפעול כמגן של הסדר וכנוקם של צדק."

להיות אביר בישראל:

אם יש משהוא שהישראלים הם לא, הרי זה אבירות במובן הגינוני של המילה. זכורני אירוע שבו ניסיתי לשפר את נימוסי וברוח האבירות פתחתי את דלת המכונית לבת זוגתי לפני שנכנסתי אני, אקט זה היווה הפתעה נעימה בשבילה מכיוון שהרגלי הוא להיכנס קודם למכונית ורק אז לפתוח את הדלת שלה, אלא שעלייה וקוץ בה, הרגל נוסף שלי באותה תקופה היה מייד עם היכנסי להעיף את מזוודת הג'יימס בונד השחורה והכבדה שלי אל הספסל האחורי של המכונית, וכך, כשנכנסתי סוף סוף פנימה, אל המכונית, מעיף תוך כדי כך את המזוודה הקשיחה שבידי, מצאתי אותה משפשפת את אפה זב הדם. מתברר שהיא הייתה בדרכה של המזוודה. וכך למדנו אני והיא שעור חשוב והוא: לא לנסות ולהיות משהו ומישהו שאנחנו לא! ובכן, תסכימו איתי שהישראלים אינם מצטיינים בהיבט הטקסי של האבירות, אך יחד עם זאת, מתברר, שישראל קשורה בטבור נשמתה לאתוס זה.

השיא של תנועת האבירות ששלטה באירופה בימי הביניים הייה מסעי הצלב לארץ ישראל. מסעות אלו, סיפקו באופן כמעט מושלם, את האתוס שיאפשר את מילוי מצוות וחובות האבירות והגשמת האידיאל האבירי. על פניו, לפחות, הייתה כאן פעולה של עזרה לחלשים, הגנה על הכנסייה, תוך כדי הקרבה עצמית וגילוי אומץ. בחיפוש אחר גאולה דתית כלשהי. היה גם את העניין של מעטים מול רבים כנגד כל הסיכויים, טובים מול רעים כשרק ההשגחה האלוהית עוזרת לטובים לנצח, ועוד ועוד…

האבירים כבשו את ישראל בסערה, כפי שמתואר במאמר על הרוח האבירית, והחזיקו בה במשך קרוב ל200 שנה. כפי שמתאר זו יצחק חיות מן: "הרוח האבירית, במאמץ אחרון נואש, הצליחה, בדרך לא דרך, לכבוש את ירושלים ולשחרר אותה מידי הכופרים. היה זה שיא המאמץ הזכרי של כיבוש והקרבה, שאי אפשר יותר ממנו, תנועה שלמה של אנשים שבמשך כמה שנים עוזבים את הכל והולכים לארץ לא מוכרת, אל מול סכנות שמהם היה להם סיכוי טוב לא לחזור. אי אפשר שלא להעריץ את אומץ הלב, הנחישות וההקרבה של האבירים שנענו לקריאתו של האפיפיור לצאת ולגאול את הקבר הקדוש מידי הכופרים." האביר במהותו צריך להיענות לאתגרים הניצבים על דרכו, סיסמתו היא סיסמת הצופה: להיות נכון תמיד. קוד האבירות האמיתי קובע שאם מגיע לאביר בקשה לעזרה, ואין סיבה מוסרית שלא לענות לה, על האביר לעזוב את הכל ולצאת לעזרת המבקש, במיוחד שמדובר בתיקון עוול.

זה הוא מצב של שרות מתמיד ואקטיבי למען הקהילה, מוסריות פעילה. לא רק שעל האביר לענות לבקשות העזרה, אלא מוטל עליו גם לחפש את המשימות שעליו לעשות, העוולות שעליו לתקן, באופן אקטיבי. האביר מחפש הרפתקאות. והנה נקלעה לפניו כאן ההרפתקה הגדולה מכולם, הרפתקה שעירבה את כל העולם הנוצרי בתוכה. לנדוד על פני חצי עולם, להלחם בדרך בקשיים עצומים ולעזור במשימה החשובה מכל: גאולתו של ישוע מידי הכופרים המחזיקים בקברו.

ישוע שגאל אותנו מחכה שאנחנו נעזור לו ונגאל אותו בכדי שהוא יוכל להופיע שנית על פני האדמה ולחדש כאן את מלכות שמיים, מה יכול להיות יותר נאצל מזה? גם יש לנו כאן משימה קדושה שבסופה תזרז את גאולתה של האנושות, גם יש החזרת חוב שהיא ממהותה של האבירות, שהרי ישוע גאל אותנו מהחטא הקדום ועתה עלינו לגאול אותו, וגם יש כאן קושי, מפלצת, דרקון, שיש להתמודד אתו ולגבור עליו. אין פלא, איפה, שהאתוס של מסע הצלב לארץ הקודש התלבש על הקודים והאתוסים החשובים ביותר של התנועה האבירית, והיווה לכן את תמציתה. אלא שהדרך הייתה דרך של מלחמה, דרך גברית, שאת השרידים שלה יכול לראות כל מי שמטייל בארץ בצורת מצודות עצומות שהשאירו אחריהם הצלבנים. בארץ הוקמו מסדרים צבאיים של אבירים ובהם שילוב חדש של נזיר ואביר, שילוב שעל פניו, לפחות, נראה כאבסורד, אך על כך בפרק נפרד.

התפתחות חשובה ביותר קרתה עם תחילת הדעיכה של מסעי הצלב. באירופה החלו להופיע לפתע הסיפורים על הגביע הקדוש ועל המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. האבירות החלה לתפוש גוון יותר מיסטי, אזוטרי, של חיפוש אחר קירבה לאלוהים ומשמעות בחיים ולא אחרי ניצחון בקרב בלבד. במקביל לחשיבות של הלחימה והאיכויות הגבריות החל להופיע דגש על נימוסי חצר ועל ג'נטלמניות, גוון שמופיע כבר בסיפורים של הגביע הקדוש.

שוב לא נחשבו רק היושר והאומץ אלא גם אצילות הרוח, הרגישות, וכן החלה לה גם המסורת של האהבה הרומנטית, האהבה האפלטונית של האביר לגבירה. לכל אביר יש את הגבירה שאותה הוא אוהב ובשבילה הוא עושה את כל מה שהוא עושה, אליה הוא שולח את השבויים שלו, וכו'… החלה גם מסורת אהבת החצר, הזמרים הנודדים – המינסטרלים ששרו שירי אהבה וסיפרו אגדות מופלאות, מסורת הטרובדורים, ועוד… מסורת שהתפתחו בתקופה מאוחרת יותר לכדי דמות הג'נטלמן האנגלי, המאהב הלטיני, המוסקטר הצרפתי, ועוד…
נדמה שבאורח פרדוכסלי, מה שקרה לתנועת האבירות בעקבות הכישלון של מסעי הצלב הוא שהיא "ראתה", אם אפשר לומר זאת כך, שבצורה גברית בלבד, בכוח, זה לא הולך, ואימצה לעצמה, לכן, גם את הצד הנשי, הצד החסר, שהתבטא באהבת החצר, באגדות על הגביע הקדוש , ועוד ועוד…

התפתחות מאוחרת זו של האבירות קרתה באירופה בסוף ימי הביניים כשאבירים כבר עזבו את הארץ. אצלנו, בישראל, חסר הפן של הנימוסיות והג'נטלמנית, של העידון. אך ישנם אבירים רבים מאד שרק מחכים להרפתקה שתיקרא על דרכם, בכדי שיוכלו לצאת לדרך להלחם בדרקונים של העוול, ולנצח. וישנם רבים, לפחות כך אני רוצה להאמין, שמחכים להתפתחות הצד הנשי של העידון בתוכם.
ההתפתחות של תכונות האבירות חשובה מאד להתפתחות שלמה של דרך רוחנית. הן ההתפתחות של התכונות הגבריות של האבירות של נחישות ואומץ, והן של התכונות ה"נשיות" של עידון וג'נטלמניות.

האבירים הטמפלרים.

אידיאל האביר הוא זה שעומד מאחורי מסעי הצלב וכיבוש ארץ ישראל על ידי הנוצרים. השחרור של הקבר הקדוש, מקום סבלו של ישוע, מידי הכופרים, נחשב לעזרה לחלש האולטימטיבית, כינון ממלכת צדק שתאפשר הגעה של ממלכת השמים. הצלבנים שבאים לארץ הקודש מכירים יותר טוב את שירת רולנד מאשר את התנך או הברית החדשה. וכאן בארץ ישראל, מתפתח יצור חברתי חדש: מסדרים של נזירים שלוקחים על עצמם תפקידי לחימה. מסדרים שהם שילוב של אבירות ונזירות.
המסדר הראשון שנוצר ככזה הוא המסדר הטמפלרי, ומייד אחריו ההוספיטלרי, אלו הם מסדרים של אבירים צרפתיים בעיקר, אליהם מצטרפים אבירי שאר אומות אירופה, אלא שבסופו של דבר האבירים הגרמניים מעדיפים מסדר נפרד משל עצמם והם מקימים את המסדר הטבטוני בעכו ב1291.

"ראשית כול, קיימים משמעת וציות ללא סייג. כל אדם יוצא ובא על פי רצון המפקד. כל אחד לובש את הבגדים הניתנים לו ואיש אינו משוטט לחפש מזון או בגדים כפי נטיית לבו. אנשים מסתפקים בהכרחי ביותר, במזון ובבגדים, ונמנעים מכל מה שהוא מיותר. הם חיים בקהילה, מיושבים בדעתם ושמחים בחלקם, ללא אישה וילדים. כדי להשיג שלמות אוונגלית מתגוררים הם באותו בית, באותו האופן, ללא רכוש משלהם, חרדים לשמור על אחדות הרוח בכבלי השלום.
ניבולי פה, עיסוקים סרי טעם, צחוק בלתי מרוסן, התלחשויות ואפילו גיחוך כבוש, אינם מקובלים. הם מתעבים שחמט ומשחקי קובייה, שונאים ציד ואפילו אינם נהנים ממעופו של הבז. הם מוקיעים מוקיונים, להטוטנים, מספרי אגדות, שירי זימה, מעשי ליצנות – כל אלה הבל ורעות רוח בעיניהם. הם גוזזים את שערם בתספורת קצרה, לעולם אינם לבושים יתר על המידה, במרחץ הם מבקרים לעתים נדירות, הם מזוהמים ומגודלי זיפים, ועורם שחום משריון קשקשים ומשמש". כך מתאר ברנרד הקדוש מקלרבו, האידיאולוג הנוצרי החשוב ביותר בימי הביניים, את דמותם האידיאלית של חברי מסדרי האבירים

ההוספיטלרים.

המסדר ההוספיטלרי לוקח את שמו מהמילה "הוספיטל" – בית חולים באנגלית. ואכן, זה היה מסדר שבתחילת דרכו (וגם כיום) שם לו למטרה את הטיפול בחולים. ב1071, עוד לפני תחילת מסעי הצלב, קבוצה של סוחרים עשירים מאמלפי שבאיטליה ראתה את סבל החולים מבין עולי הרגל לירושלים, והחליטה לעזוב באבירות רבה את כל שאר עיסוקיה, ולהקדיש עצמה לטיפול בחולים ברוח החמלה הנוצרית והריפוי שמקורו כבר בישוע. הם הקימו בית חולים שהיה הראשון מסוגו בעולם, בירושלים, והקדישו עצמם למען החולים.

עם תחילת מסעי הצלב הפכו ההוספיטלרים למעין חיל הרפואה של הצבא הצלבני ועם ייסוד המסדר ההוספיטלרי כמה עשרות שנים לאחר היווסדם, ראו ההוספיטלרים כי טוב, והחליטו שלא די להם לטפל בפצועים, אלא עליהם להילחם גם כן, (ואולי על ידי כך גם להיות פצועים בעצמם). החליטו ועשו. המסדר ההוספיטלרי נהפך למסדר של נזירים לוחמים כשהוא שומר עדיין על עיסוקו הקודם של טיפול בפצועים, שחלק מהם הם פצעו בעצמם.
למסדר ההוספטלרי היה עיקרון שעליהם לטפל בכל פצוע שהוא, ויהיה זה גם מוסלמי או יהודי, הם היו מוכנים להקריב את הכל למען החולים שלהם, וידוע הסיפור על סלאח א דין שביקש לבדוק האם נכונות האגדות על המסדר המהולל הזה ולכן עשה את עצמו כחולה שהדבר היחיד שירפא אותו הוא סוסו של ראש המסדר ההוספיטלרי. באותם ימים, חשוב לזכור, הסוס היה חשוב לאביר, יותר ממשפחתו ומילדיו , מכיוון שיחדיו הם נלחמו בשדה הקרב ובו היו תלויים חייו. ובכן, לאחר התייעצות ארוכה החליטו ההוספטלרים שהסוס, אם צריך, יוקרב למען הצלת אותו חולה מסתורי, שהתגלה כלא אחר מאשר סאלח א דין, שמיהר ושיבח אותם על אבירותם.

ההוספיטלרים הפכו למסדר צבאי גדול, ובנו מצודות בכל רחבי הארץ, אחת המרשימות מבניהם, אם לא המרשימה מכולם, היא המצודה בכוכב הרוחות הצופה על מעברות הירדן, המקום ממנו אמור היה להגיע האויב המוסלמי.
הנוסע בכביש עמק הירדן עולה בעלייה תלולה אל פסגת הר הצופה אל העמק ממערב. בהימצאנו במקום, ובנשבו בו הרוח. אנו כמו יכולים להרגיש את הרוח האבירית שבנתה והניחה בידיה אבן על אבן בכדי להגן על ארץ הקודש מהכופרים.

מצודת אבירים כוכב הירדן

במאה ה-12, עם כיבושה של ארץ ישראל בידי הצבאות הנוצרים, הוקמה נסיכות הגליל, שבירתה הייתה העיר טבריה ואשר הייתה כפופה מנהלית לממלכת ירושלים. הנסיכות השתרעה בשיאה מביירות בצפון ועד רכס הכרמל והר הגלבוע בדרום, ובכלל זה שטח אחוזת כוכב הירדן.
בעקבות סכסוכים פנימיים בממלכת הצלבנים בין המלך בולדווין הראשון מלך ירושלים לנסיך הגליל טנקרד, קוצץ שטחה של הנסיכות על ידי מסירת שטחים ממנה לידי אצילים שונים שקיבלו עצמאות על נחלותיהם החדשות. אחוזת כוכב הירדן נמסרה לידיה של משפחת אצילים טבריאנים ממוצא צרפתי בשם משפחת ולוס (Velos).
לאחר שזכו בנחלה החלו בני משפחת ולוס לבנות במקום חווה מבוצרת, צורת בניה נפוצה באותו הזמן, אשר שמשה כמרכז אדמיניסטרטיבי ממנו יכלו האצילים לנהל את המתרחש באחוזה, להיות קרובים לחקלאים הצמיתים שעיבדו את אדמותיה וגם להסתתר בין כתליה המגינים בשעת צרה. לא ידוע מתי בדיוק נבנתה החווה המבוצרת, אולם יש להניח כי היא נבנתה בין השנים 1138-1140 בתקופת מלכותו של המלך פולק מאנג'ו ואולי אף בפקודתו. ההנחה לפיה בניית החווה המבוצרת הייתה בתקופה זו, מבוססת על המגמה אותה הנהיג המלך של מפעלי בניה וביצור לאורך גבולות ממלכתו.
לא בכדי בחרו מקימי החווה את הנקודה בה היא נמצאת. ממקום זה ניתן להשקיף ולשלוט על שתיים מהחשובות שבכניסות המזרחיות אל ממלכת הצלבנים: גשר ז'ודיר בקרבת נהריים, (בערבית: ג'יסר אל מג'מע) שעליו עברה הדרך העתיקה שקישרה את דמשק ובית שאן דרך העיר אירביד וגשר שייח' חוסיין, הנקודה בה חוצה את הירדן דרך המלך שחיברה בין עג'לון לבית שאן. יחד עם השליטה שהעניק המבצר לצלבנים על דרכי הגישה בין בקעת הירדן ומערב הממלכה הסתכמו כל הגורמים לכדי הפיכתו של המקום לאחת מנקודות המפתח החשובות ביותר במערכת ההגנה על גבולות הממלכה.
בשנת 1168 מכר איבו ולוס (Ivo Velos) את החווה ואדמותיה לידי הוספיטלרים תמורת 1,400 ביזאנטים של זהב. האבירים פרקו את המבנים הקיימים במקום עד ליסוד ובנו במקום את המבצר אותו אנו רואים כיום. לאחר בניית המבצר החלו האבירים מגדילים את נחלתם החדשה, אם בתשלום ואם תמורת תשורות ומתנות שונות, וזמן קצר לאחר מכן כבר השתרעה הנחלה על פני 200 קמ"ר, כשבשלטונה עשרות כפרים מקומיים.
שנות השמונים של המאה ה-12 הביאו איתן תקופה של עימותים צבאיים רבים בין כוחות הצלבנים לבין הצבאות המוסלמים בהנהגתו של צלאח א-דין. בשנת 1182 התנגשו הצבאות במרומי רמת יששכר, קילומטרים ספורים מערבית למבצר. הקרב הסתיים בשוויון, אולם שנה לאחר מכן שבו הצלבנים למקום והצליחו לכבוש את מבצר פורבלה (טייבה).

נפילתם של האבירים – קרב קרני חיטין

בשנת 1187 הכניע צלאח א-דין את עיקר הכוח הצלבני של ממלכת ירושלים בקרב קרני חיטין והחל שועט אל פנים הממלכה כשהוא כובש ומכניע כל עיר וכל מבצר שעמדו בדרכו. רק שלושה מבצרים עמדו בפרץ, וכוכב הירדן, שהיה מאויש באותה התקופה בכוחות מתוגברים, היה אחד מהם (האחרים היו מבצרה של צפת והעיר צור). המוסלמים הגיעו לשערי המצודה בחודש יולי שנת 1187, ומשלא עלה בידם לכובשה הטילו עליה מצור. בתחילה הסתפקו האבירים הנצורים בהגנה שהעניקו להם החומות והביצורים, אולם עד מהרה הם החלו עוזבים את חיק המבצר ויוצאים לפשיטות והתקפות על הכוחות המוסלמים, פשיטות שהגיעו לשיאן בהשמדתה של יחידה מוסלמית שלמה בחודש דצמבר 1187.
לאחר שישה חודשי מצור הדוק החלה אוזלת האספקה במבצר, אולם ישועתם של הצלבנים הגיעה כאשר תקפו זוג שיירות מוסלמיות שעשו דרכן מזרחה ועל גבן שלל ממחסניו של המבצר הכבוש "לה פב" (מרחביה). שלל זה נלקח מייד אל בין חומות המבצר וסיפק את מבוקשם של האבירים הנצורים בו.
בחודש מרץ של שנת 1188 הגיע למבצר צלאח א-דין עצמו, לאחר שנוכח כי כוחותיו אינם מסוגלים להכריע את האבירים הנצורים בו. צלאח א-דין ראה בכיבוש מבצר כוכב הירדן אמצעי לשבירת רוחם של הצלבנים הנצורים בעיר צור ועל כן החליט להגיע ולפקד בעצמו על כיבוש המקום. מכל מקום, גם נוכחותו של המפקד העליון של כוחות המוסלמים לא הצליחה לרפות את ידי הנצורים, ובחודש מאי הוסר המצור על המבצר.
כוחותיו של צלאח א-דין שבו אל המבצר בסוף שנת 1188 וחידשו את מצורם. החורף הקשה של אותה השנה, יחד עם ההתנגדות ועוז הרוח שהפגינו המתנגדים הצלבנים הסבו אבדות רבות לכוחות הצרים, אולם בסופו של דבר הצליחו יחידות החפרים המוסלמיות לפרוץ פרצה בחומה החיצונית שממזרח למצודה ופרצו בעוז אל עבר החומות הפנימיות.
לאחר קרב קצר, אבדה תקוותם של הצלבנים, וכעבור מספר שעות הפוגה הציעו תנאי כניעה בפני המוסלמים. אומץ ליבם ונחישותם של מגיני המבצר קסמו לצלאח א-דין, והוא אישר להם לעזוב את המקום עם כל רכושם ולעבור לצור. ב5 בינואר 1189 הועבר המבצר לידי המוסלמים, וזאת לאחר שנה ומחצה של מצור כבד. המוסלמים הותירו במקום יחידת צבא קטנה, ובביקור שערך צלאח א-דין במקום כעבור מספר חודשים הוא הורה לתקן את הנזק שגרמו חפריו לחומות ולשקם את המבצר.
במשך זמן מה היו חיילים מוסלמים במבצר, אולם ב1219, בעקבות המאבק בין אל מועטם שליט דמשק ואל כמאל שליט מצרים, החליט אל מועטם להתרכז בהגנה על דמשק, הוא בנה את מבצר נמרוד וציווה להרוס את כל המבצרים החיצוניים, ובכלל זה התבור, ירושלים, וכוכב הרוחות, השלמת הריסת המבצר קרתה ב1228, ההורסים מוטטו את הקומה השנייה לתוך הקומה הראשונה וכך נותרה הקומה הראשונה שלמה, ונחשפה בחפירות הארכיאולוגיות.
מבנה המבצר: חפיר אימתני, מגדלים בפינות הבולטים מהחומה עם פתחי גיחה. שתי מערכות ביצור חיצוניות החובקות זו את זו, אחת מעל השנייה (מזכיר את אפולוניה שגם היא של ההוספיטלרים), כניסות עוקפות וגשר מתרומם, מבצר פנימי – דונג'ון.