בית המקדש הופך לשמימי

במאמרים אחרים עסקנו בבית המקדש כמציאות פיזית, ואפשר היה להתרשם שישנה חשיבות לקיום המבנה עצמו, ולא כך הדבר. התפישה הבסיסית שאני מאמין בה היא שהמקדש האמיתי קיים בתוך האדם ולא בעצים ובאבנים. כשמשה נמצא במעמד הר סיני הכוונה היא שאלוהים יבוא וישכון בתוך בני האדם, כפי שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אבל העם פחד. לכן אלוהים נתן להם כלי תיווך שהם הכירו כאמצעי להגיע אליו – מקדש משכן, מכיוון שהם הגיעו ממצרים והתרבות השלטת בה הייתה תרבות של מאגיה ומקדשים.

שלמה בנה את בית המקדש כ"חיתום מעשה הבריאה", אבל כבר בברכת חנוכת בית המקדש הוא מודה שאלוהים לא נמצא בבית הזה. ולכן בהמשך לבניית בית המקדש מתבקש תהליך התפתחותי שיהפוך אותו לשמימי, ועל ידי כך יחזיר את הקדושה למקומה הטבעי, והוא בתוך בני האדם. תהליך זה קורה בעזרת הנביאים הגדולים של סוף ימי בית ראשון, המנבאים על חורבן הבית הפיזי מצד אחד, ומציגים מקדש רוחני שהוא מציאות אידיאלית שתופיע בסוף הימים מצד שני.

היהדות בתחילת דרכה הייתה דת הלכה המבוססת על פולחן, מוסר וטהרה, כפי שמופיע בחוקי התורה, ומוקד הפולחן היה בבית המקדש בירושלים. אלא שבזמן קיומו התווסף ליהדות מרכיב נוסף והוא המוסריות הפעילה של הנביאים, שאמנם קיבלה את השראתה מבית המקדש, אבל יצאה כנגד ההסתמכות על הפולחן בו וכיוונה את בני האדם פנימה אל המקדש האמיתי הקיים בתוכם.

באופן כללי שני החידושים הגדולים של היהדות למול הדתות שקדמו לה היו הדגשה של המיסטיקה למול המאגיה (אלוהים נמצא בתוך האדם ואין לו צלם ודמות), והדגשה של המוסר שנובע מהכרה בכך שהאדם נברא בצלם ופיתוח של החוקים הנובעים מכך כמו "לא תרצח". עם הופעת הנביאים הגדולים נוסף עוד חידוש והוא שהמוסר איננו רק בקיום המצוות, שמירת החוק, הברית בין אלוהים לבני אדם, אלא משהו פנימי ודינמי שאפשר לקרוא לו "מוסריות אקטיבית".[1] על האדם לחפש היכן הוא יכול לעשות טוב בעולם ולא רק דרך קיום המצוות. את התפישה הזו ניתן למצוא בישעיהו, שהוא ראשון גדול הנביאים, וכך הוא אומר: "למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה" (ישעיהו, א' 17). צריך לדרוש משפט צדק ולא רק לבצע את החוקים. ישעיהו יצא במפורש כנגד פולחן בית המקדש כפי שהתקיים בזמנו, וכך הוא אמר: "למה לי רב זבחיכם יאמר יהוה שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (ישעיהו, א' 11).

הנביאים יצאו בחריפות כנגד התפישה הרווחת בקרב עם ישראל לפיה הקורבנות והעלייה לרגל לבית המקדש יגנו עליהם מכל רע. הם יצאו כנגד ההסתמכות על הפולחן כחזות הכל, וגם כנגד הצביעות של הכוהנים וההאלהה של בית המקדש וירושלים. מה שישעיהו אמר (ובעקבות כך ירמיהו והנביאים האחרים) הוא שבפולחן כשלעצמו אין שום ערך בעיני אלוהים, ומה שחשוב הם אנושיות, צדק ומוסריות. בבית המקדש עצמו אין שום דבר קדוש, ומה שחשוב הוא קיום החוקים המוסריים הכתובים בעשרת הדיברות הנמצאות בו.

הנביאים הגדולים ניבאו שחטאי ישראל יביאו לחורבן בית המקדש, ומי שיחריב אותו הוא לא אחר מאשר אלוהים, כשיעור לבני ישראל, ללמדם לקח ולטהר אותם מחטאיהם, ובעקבות כך ייכון מקדש אחר בבוא הימים, נכון יותר. וכך אלוהים המקומי הופך להיות לאלוהי ההיסטוריה, הפעולות של המעצמות הגדולות הן רק כלי בידיו להענשת עם ישראל ולהחזרתם לדרך הנכונה. ירושלים לעתיד היא אידיאל שמימי שבו גוי אל גוי לא יישא חרב ונמר עם גדי ירבץ.

הנביאים הגדולים הכשירו את הלבבות והמחשבות לקבלת החורבן של בית המקדש הפיזי. הם ניתקו את התלות של עם ישראל בבית המקדש הפיזי והפכו אותו, על ידי כך שעידנו ורוממו אותו, לאידיאל של מקדש שמימי רוחני. הנביאים הפכו את אלוהים לאוניברסלי, לא תלוי בזמן ובמקום. ומכיוון שכך, בני ישראל הצליחו לשמור על אמונתם וזהותם לאחר החורבן ויכלו להמשיך את דרכם למרות הגלות, כי הם אחזו ברעיון להזדהות איתו, רעיון המקדש ולא בית המקדש עצמו. היה להם לקראת מה לקוות, וזאת הגאולה והמקדש האלוהי השמימי, ולא בנייה מחדש של בית המקדש כפי שהיה.

ישעיהו הוא ראשון הנביאים הגדולים, נבואותיו באות על רקע התפשטות האימפריה האשורית, החורבן של ממלכת ישראל (730 לפנה"ס), מסע סנחריב ליהודה, האיום בכיבוש ירושלים וההצלה הפלאית.[2] נדמה שאלוהים כועס והיהודים לא מבינים מה בדיוק רצונו: הוא לא רוצה זבח, מנחות, קטורת, שבת, מועדים ואפילו לא תפילות. כל מה שהוא מבקש הם צדק, עשיית טוב, כוונה נכונה, פעולה למען היתומים והאלמנות, וזה החידוש הגדול של ישעיהו, שמוסיף מימד של מוסריות פעילה ואוניברסליות לדת היהודית. היהודים היו צריכים מעתה לתת דוגמא לעולם כולו, ולכן לקחו על עצמם את המצוות המעשיות, אך המסר הרוחני והמוסרי הוא מעבר לזה והיה מיועד לאנושות כולה.

הנביא הגדול הבא לאחר ישעיהו הוא ירמיהו. הרקע ההיסטורי לנבואות ירמיהו הוא ימי ממלכת יהודה האחרונים, התיקונים של יאשיהו, המוות הדרמטי שלו בקרב מגידו, עלייתם לשלטון של המלכים היהודים האחרונים, כיבוש הארץ, נפילת ירושלים, חורבן בית המקדש (586 לפנה"ס) וגלות בבל. ירמיהו היה עד להתגשמות נבואותיו, הרס בית המקדש והגלות, הוא עצמו גלה למצרים וחלק מהנבואות המאוחרות שלו הן נבואות נחמה.

ירמיהו יצא באופן מפורש כנגד פולחן בית המקדש וארון הברית בזמן שזה עדיין היה קיים, ויש האומרים שהוא האיש שהחביא את ארון הברית מתחת לחצרות בית המקדש, ומאז ימיו הארון נעלם ולא מוזכר יותר בתנ"ך.[3] ירמיהו העז לקוות לשינוי רדיקלי שיחול באדם: "ידעתי יהוה כי לא לאדם דרכו לא לאיש הולך והכין את צעדו" (ירמיהו, י' 23), השינוי צריך להיות כרוך במוסריות ותפישה דתית חדשה, שבעקבותיה תיכרת ברית נצחית בין אלוהים לבני ישראל: "ונתתי להם לב אחר ודרך אחר ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם. וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להיטיב איתם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי" (ירמיהו, ל"ב 40). רעיון זה שווה ערך לבריאה חדשה של האדם, שיכולות להיות לה תוצאות מרחיקות לכת.

לפי מנשה דובשני,[4] ירמיהו ביטל את קדושת המקום והדגיש את המהלך ההיסטורי, את הברית שנכרתה עם אלוהים במעמד הר סיני, ולא את המקום עצמו. מסיבה זו הוא לא מזכיר את הר סיני, ולכן גם לא חשובים לו ירושלים ובית המקדש. אופן המחשבה הזה מאפשר להתחבר עם אלוהים גם בגולה. הברית החדשה תהיה חקוקה על הלב ולא על לוחות אבן. ירמיהו הבליט את המשמעות הפנימית, נפשית, אוניברסלית של האמונה היהודית, שאין לה הגבלות של ארץ ומקום והיא נמשכת מהעבר אל העתיד, מיום יציאת מצרים ועד אחרית הימים. ובכל זאת הנבואות שלו היו על בסיס לאומי, ואפשר לומר שהביטול של קדושת המקום אינו אבסולוטי ושירושלים כן הייתה חשובה בעיניו.

ירמיהו התחיל לנבא בזמן מלכותו של יאשיהו. כמה שנים לאחר תחילת פעילותו מצא המלך בבית המקדש את ספר דברים שהיה שם מימי שלמה, וזה הביא לרפורמה דתית מקיפה. הספר, שנקרא גם "משנה תורה", הוקרא בטקס חגיגי ששימש נקודת ציון לניקוי בית המקדש והארץ כולה מעבודה זרה. החוקים והסיפורים שבספר הכניסו מימד חדש לעבודה הדתית והיוו סמכות מוסרית שאפשר לפנות אליה בכל עת. הספר ריכז והעצים את סיפורי התורה, הדגיש את הצדק החברתי ותפקיד בית המקדש, והיה כביכול נאומו וסיכומו האחרון של משה, צוואתו המוסרית. ספר זה הנגיש את התורה להמוני בית ישראל והפך לנכס צאן ברזל רוחני שאותו לקחו הגולים לגלות, והמטען הרוחני שלו ביחד עם נבואות הזעם והנחמה של הנביאים עזר להם לשרוד את החורבן.

במקביל לירמיהו פעל נביא גדול אחר, והוא יחזקאל בן בוזי הכוהן. גם ירמיהו וגם יחזקאל היו כוהנים, וזה מראה שהגישה הדתית והמוסריות החדשה שהנביאים הטיפו להן הופיעו בקרב חוגי כוהנים ושיקפו שינוי באופי הכהונה: מכהונה פולחנית של מקדש, לאנשים דמויי רבנים המחפשים תיקון חברתי ואישי. הכוהנים נביאים החדשים היו מורי חוכמה מצד אחד ומיסטיקנים ויורדי מרכבה מצד שני, הם היו קשורים לבית המקדש, אבל גם משוחררים ממנו בזכות הסתמכותם על מקדש רוחני.

בית המקדש נתן השראה לאנשים ששהו בחצרותיו ובלשכותיו, וייתכן שזו הסיבה לכך שרבים מהנביאים היו כוהנים, אבל בעקבות ההתנבאות שלהם מה שהפך לחשוב יותר מבית המקדש עצמו הייתה האמונה בקיום מקדש של מעלה, אידיאל המקדש. במילים אחרות, המקדש הארצי הפך להיות תבנית של מקדש אידיאלי רוחני הקיים בינתיים בעולמות עליונים, אבל יום אחד יתגשם גם על פני הקרקע. וכך, לאחר חורבן בית המקדש זכה הנביא יחזקאל בחזון המקדש לעתיד.

יחזקאל היה כוהן בבית המקדש שהוגלה לבבל בגלות יהויכין. דווקא אז, בזמן שהוא רחוק מבית המקדש, החל לנבא כמה שנים לפני חורבנו ב-586 לפנה"ס, והמשיך לנבא גם לאחר החורבן ובמשך שנים רבות. נבואות יחזקאל מצטיינות בחזיונות ובמראות, וביניהם מעשה המרכבה המופיע בפרק א', והוא אחד המפתחות החשובים ביותר לחוויה המיסטית היהודית. במעשה המרכבה נפתחים השמיים, הנביא מתאר את מבנה העולמות האלוהיים שהוא רואה, אבל לפני כן יש שלושה מחסומים שהוא צריך לעבור,[5] והם מופיעים בפסוק ד': "וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת".

הענן והאש הם נוכחות השכינה בבית המקדש, והסערה היא מה שמתרחש בליבו של האדם הניגש אל הקדושה. רוח הסערה היא זו הקשורה להתנסות הראשונה בקדושה כשהשכל ריק ממחשבה, במצב זה מוכפלת עוצמתן של תנודות הנפש הטבעיות. מצב הענן הוא שלב שבו כל המחשבות מושתקות ומודחקות אל מחוץ לתודעה, כך שנוצרת מעין אטימות בתודעה, שדרכה לא ניתן לראות או לחוות דבר באופן ממשי, אבל אפשר להרגיש את אלוהים ואת דבריו. אפשר שזה קשור לערפל שהיה בתוך הדביר. האש המתלקחת מסמלת את המפגש עם עולם האנרגיות, שמביא לעיתים לגודש תחושתי שקשה לעמוד בו. זהו האור הרוחני והנוכחות של כבוד האלוהים בין שני הכרובים שמעל ארון הברית.

החידוש של יחזקאל הוא חוויה של העולמות האלוהיים בחיזיון ולא דרך ביקור במקדש הפיזי, מה שפתח את הדרך לקיומו של מקדש שמימי. את בית המקדש החליפה במידה רבה תפיסת מערכת האלוהות כמרכבה, כפי שמתואר בחזון יחזקאל על כל חלקיו. לכך הוסיפו הדרשנים מסוף ימי בית שני תיאורים מספרות המקרא: תיאור המלאכים האומרים קדושה לפני האל, חזיונותיו של דניאל, חומר רב ממזמורי תהילים, ועוד. מכל אלה נארג חיזיון מופלא ומסתורי של העולם העליון שבמרכזו המרכבה, מעליה כיסא הכבוד שעליו יושב האל, וסביבו מחנות של מלאכים, מהם נושאי תפקידים ומהם כאלה שכל ייעודם לשבח ולזמר לפניו. חזון זה החליף במידה רבה את בית המקדש הפיזי כחוויה שצריך לשאוף אליה, כאפשרות של חיבור לאלוהים.

אפשר למצוא מקבילות בין תפישות אלו לבין האמונה בקיום עולמות עליונים ומופלאים שהייתה רווחת במקדשי מצרים ובבתי ספר רוחניים אחרים בעולם העתיק. בתוך העולמות השמימיים הללו התקיימו אידיאות, ארכיטיפים, תבניות, שלפיהם העולם הפיזי נוצר. וכך כל דבר נתפש כקיים תחילה בעולם האנרגטי-רוחני ורק בשלב שני כמתגשם בעולם הפיזי, כפי שהאדם הוא קודם כול אדם רוחני, דמות "אדם קדמון לכל קדומים", ולאחר מכן מופיע כאדם פיזי הנוצר מהאדמה. וכך מתפתחת אמונה בקיומו של מקדש שמימי במקביל למקדש הארצי, ואם כך הדבר, הרי שהיהדות יכולה להמשיך גם לאחר חורבן בית המקדש הארצי.

בית המקדש והספירות

לפי עולם הדימויים הקבלי (המופיע בתורת האר"י), כשאלוהים רצה לברוא את העולם הוא היה חייב לצמצם את עצמו תחילה, וכך נוצר חלל עגול שנקרא "טהירו". לתוך החלל הזה חדרה קרן אור ראשונית והתחלקה לעשר אנרגיות שונות, עשר ספירות, ואלו הסתדרו בצורת אדם הנקרא "אדם קדמון לכל קדומים", או "עץ החיים".

הטהירו (החלל העגול) התחלק למעשה לעשרה עיגולים, אחד בתוך השני, ועל רקע העיגולים הללו הופיע אדם קדמון לכל קדומים, המכיל בתוכו את עשר הספירות בצורה הבאה: ספירת כתר מעל הראש, ספירות חוכמה ובינה – שני הצדדים של המוח, אונה ימנית ואונה שמאלית, ספירות חסד ודין – יד ימין ויד שמאל, ספירת תפארת – הלב. ספירות נצח והוד – שתי הרגליים, ספירת יסוד – הזכרי, וספירת מלכות – הנקבי.

את השילוב של חלל עגול וקו ישר של אור החודר לתוכו אפשר למצוא במבנה הטופוגרפי של ירושלים, כפי שתואר קודם לכן. אם נפרש מבנה זה לפי התפישה הקבלית, ההרים מסביב לירושלים יוצרים את הטהירו העגול, והציר של זריחת השמש מעל הר הזיתים המאירה את פתח המקדש הוא קרן האור הראשונית החודרת אליו, וכשהיא מגיעה לבית המקדש היא מתחלקת לעשר אנרגיות שונות, וכך בית המקדש מסמל את אותו "אדם קדמון לכל קדומים", את "עץ החיים".

אפשר לראות זאת כך: קודש הקודשים הוא הראש, כבוד ה' הנמצא בין שני הכרובים מייצג את ספירת הכתר והאזור שמעל הראש. שני הכרובים, או שני לוחות הברית, מייצגים את ספירות החוכמה והבינה ושתי האונות של המוח. ההיכל מייצג את החלק העליון של הגוף. בתוכו נמצאת המנורה, המייצגת את ספירת החסד ויד ימין, שולחן לחם הפנים מייצג את ספירת הדין ויד שמאל, ומזבח הקטורת מייצג את ספירת תפארת או הלב. האולם והכניסה למקדש מייצגים את החלק התחתון של גוף האדם, שני העמודים לפני האולם – בועז ויכין, מייצגים את ספירות נצח והוד ואת שתי הרגליים. הפתח של המקדש והחצר מייצגים את ספירות יסוד ומלכות, הנקבי והזכרי, תלוי בכניסה וביציאה של הכהנים להיכל ובפעולותיהם. והיות האולם יותר רחב מאשר ארוך מסמל את האגן.

אם נעמיק בהקבלה, הרי שהלב ב"אדם קדמון לכל קדומים" הוא מקום ספירת תפארת, הנמצאת בין ספירת החסד לספירת הדין, וכך מזבח הקטורת נמצא בין המנורה ושולחן לחם הפנים. תפארת היא היכולת לחבר בין הניגודים, בין הקבלה והנתינה, לקבל על מנת לתת, ולדעת לתת במידה, ולכן שמה האחר של ספירת תפארת הוא ספירת הרחמים: שפע אלוהי – אבל לא לכל אחד, אלא רק למי שראוי לו. תפארת אלוהים מתגלה דרך מזבח הקטורת מכיוון שהריח הוא החוש שמחבר אותנו ישירות למצב הראשוני של גן העדן שבו היינו שרויים.

מכיוון שהמנורה קשורה לספירת החסד, הרי שמבחינת "אדם קדמון לכל קדומים" היא יד ימין הנותנת, וכך הנר המערבי במנורה, הקרוב יותר לקודש הקודשים, לא כבה לעולם כי הוא קשור לחסד האלוהי. ומכיוון ששולחן לחם הפנים קשור לספירת הדין, הרי שמבחינת "אדם קדמון לכל קדומים" המיוצג במקדש הוא יד שמאל המקבלת, וכך אפשר לומר שהלחם המוחלף מדי שבוע סופח אליו את האנרגיות השליליות של בית המקדש.

שני העמודים בכניסה למקדש, בועז ויכין, מסמלים את שתי הרגליים של "אדם קדמון לכל קדומים", כשרגל ימין קשורה לספירת הנצח ורגל שמאל לספירת הוד. נצח משמעו ניצחון, פעולה, והוא המשך של צד ימין בעץ הספירות, של ספירת החסד. העמוד שקשור להשפעה זו הוא בועז, מלשון עוז. הוד פירושו הודיה, קבלה, והוא המשך של צד שמאל בעץ הספירות, של ספירת הדין. העמוד שקשור להשפעה זו הוא יכין, מלשון לכונן.

בין שני העמודים היה הפתח של בית המקדש, אליו הובילו מדרגות, שדרכן נכנסו ויצאו הכהנים במהלך הפולחן היומי. לפניהן השתטחו הכהנים בזמן התפילה והקורבן, ומעליהן הם בירכו את העם בברכת הכהנים והעבירו אליו את השפע האלוהי הקיים במקדש לאחר עבודת הפולחן היומית. ברכת הכהנים נתפשה כקשורה לספירת יסוד הזכרית, הכניסה פנימה והפולחן היומי נתפשו כקשורים לספירת מלכות הנקבית. השכינה שכנה בעזרה, וכך חצר בית המקדש והמזבח היו קשורים לספירת מלכות ולזיווג של הספירות מלכות ויסוד – קישור בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים, כשהיסוד הוא השמיים והמלכות היא הארץ.

הזיווג בין ספירת יסוד לספירת מלכות נועד לחבר שמיים וארץ, זכרי ונקבי, בין אלוהים לבין בני האדם. העולם צריך להימצא בזיווג תמידי בין יסוד למלכות. זוהי משמעות האִמרה "ארץ ציון ירושלים". ירושלים היא המלכות וציון הוא היסוד שמפרה את המלכות, ובלעדיו היא לא תיכון. ספירת היסוד היא יסוד העולם, סיבת הסיבות. ספירת המלכות היא ההופעה של אותה סיבה בחומר. היא קשורה להופעת המלוכה בירושלים, ובמיוחד לדוד, לבנייה של בית המקדש ולעבודה שהתקיימה בתוכו. אלא שהיה צורך בקדושה, הפריה של ספירת יסוד, בכדי להפיח באותה מלכות רוח, לתת לה תוכן, וזה לא קרה באופן אוטומטי אלא רק עם הכוונה והפעולה הנכונות. אפשר לומר שספירת יסוד היא השמש הזורחת למול בית המקדש וספירת המלכות היא העיגול של ירושלים, העזרה והבניין המקבלים לתוכם את קרני השמש.

לסיכום, ספירות כתר, חוכמה ובינה מבטאות את עיקרון הקרינה, והן קשורות לראש, שמיוצג במקדש על ידי קודש הקודשים. דרך הבריאה של העולם מיוצגת על ידי ההיכל והכלים שבו, קשורה לתבנית הגוף ולפעולה של שפע אלוהי שמבוטא על ידי חסד, מאוזן על ידי דין, והוא עצמו תפארת. הצורות הנוצרות בעולם מיוצגות על ידי חזית בית המקדש (האולם) ושני העמודים, הם מקבלים את השראתם מנצח והוד, שהם עקרונות הצורה והפעולה. כל זה הוא טרנסצנדנטי, מיוצג על ידי הבניין השלם ומגיע מאלוהים. הפעילות שמתרחשת בחצר ובפתח בית המקדש קשורה לספירות יסוד ומלכות, ובמהותה היא מעשה פולחן של בני אדם המזמן אליו כוחות אלוהיים ומביא לחיבור בין עולמות עליונים ותחתונים, יסוד ומלכות. ספירת מלכות היא הנוכחות של השכינה במקדש, האצלה של אלוהים, המראה הכהה שבה ודרכה הנביאים היו מתקשרים עם האלוהים. בית המקדש הוא למעשה אדם השוכב על ציר מזרח-מערב כשראשו במערב, כמו במקדשים אחרים בעולם העתיק.[1]

האם אלוהים שוכן בבית?

מדוע לבנות בית לאלוהים? שהרי אפילו השמיים והארץ לא יכולים להכיל אותו. שאלה זו שואל לא אחר מאשר שלמה המלך, ודווקא בטקס חנוכת בית המקדש. והתשובה שהוא נותן היא שבית המקדש אמור לשמש תחנת ממסר של תפילות בדרך אל האלוהים, מפני שאל הבית הזה מכוונות האוזן והעין של אלוהים, והוא שומע וסולח. אלא שהתשובה לא פשוטה כל כך, מכיוון שבאותו נאום עצמו (מלכים א', ח') מתואר איך עם גמר בניית בית המקדש והכנסת ארון הברית לתוכו, נכנס הענן אל הבית וכל האנשים היו חייבים לצאת ממנו מפני שלא יכלו להתמודד עם האנרגיה החזקה. אפשר להבין מכך שבית המקדש נבנה כבית לאותו ענן, ואם כך הרי שבית המקדש הוא אכן בית לאלוהים ולא רק תחנת ממסר לתפילות.

מכאן שאפשר להסתכל על בית המקדש בירושלים דרך שתי נקודות מבט שונות: האחת היא נקודת המבט המיסטית, הרואה במקדש סמל, אמצעי להגיע דרכו לאלוהים; והשנייה היא נקודת המבט המאגית, הרואה במקדש בית לישות אנרגטית וחלק מהאלוהים עצמו, מקום שבו קורים עשרה ניסים על-טבעיים מדי יום. שתי נקודות המבט הללו מופיעות בברכת ההקדשה של בית המקדש על ידי שלמה והן קשורות לתפישה המשתנה של מקדשים בעולם העתיק.

השאלה ששלמה שואל בזמן הקדשת בית המקדש נוגעת בדיוק בנקודה הזו: "כי האמנם ישב אלהים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מלכים א', ח' 27).

והתשובה לכך היא: "ושמעת אל תחנת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת" (מלכים א', ח' 30). כלומר, הבית הוא רק אמצעי לשמוע את תפילותיהם של בני האדם, ואלוהים, ממקום שבתו אי שם, שומע וסולח.

כך אומר שלמה: "את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלתו ובא אלה לפני מזבחך בבית הזה. ואתה תשמע השמים ועשית ושפטת את עבדיך להרשיע רשע לתת דרכו בראשו ולהצדיק צדיק לתת לו כצדקתו. בהנגף עמך ישראל לפני אויב אשר יחטאו לך ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו אליך בבית הזה, ואתה תשמע השמים וסלחת לחטאת עמך ישראל והשבתם אל האדמה אשר נתת לאבותם. בהעצר שמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך והתפללו אל המקום הזה והודו את שמך ומחטאתם ישובון כי תענם. ואתה תשמע השמים וסלחת לחטאת עבדיך ועמך ישראל כי תורם את הדרך הטובה אשר ילכו בה ונתתה מטר על ארצך אשר נתתה לעמך לנחלה. רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי יצר לו איבו בארץ שעריו כל נגע כל מחלה. כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה. ואתה תשמע השמים מכון שבתך וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם" (מלכים א', ח' 39-31).

לפי תיאור זה, בית המקדש הוא מקום שבו יש צדק, כלומר רשע מקבל את מה שמגיע לו וצדיק את מה שמגיע לו. בנוסף על כך קיום בית המקדש יוצר מעין ברית בין כוחות הטבע והאלוהיות לבני האדם, האומרת שאם בני אדם ישמרו על בית האלוהים ויקיימו את המצוות, הגשם ירד בעיתו והאדמה תיתן את יבולה ולא יהיו אסונות טבע וגם לא מחלות. הברית מתרחבת גם לפעולות האדם, וכך כל עוד בית המקדש יתוחזק כראוי ובני ישראל יתנהגו לפי הקוד המוסרי הקיים בתוכו (עשרת הדברות בארון הברית), הארץ תהיה מוגנת מאויב ובני ישראל ישבו בה לבטח.

ברמה העמוקה ביותר, בית המקדש הוא מקום שבו יכולה האלוהות להתגלות לבני אדם, אלוהים יכול לדעת את לבבות האנשים ולכוון אותם למילוי ייעודם וגורלם. ומצד שני בני אדם מסוגלים להיווכח בנוכחות האלוהות. במילים אחרות, ההדרכה האישית של האלוהים המונותאיסטי תלויה בקיום בית המקדש ומצוותיו, היא אמנם פנימית ומביאה לאיחוד עם האל, אבל בית המקדש הוא כלי עזר בהגעה למקום הזה.

בפסוק שלאחר מכן שלמה אומר דבר מפתיע המצביע על האוניברסליות של בית המקדש והיותו בית תפילה לכל העמים: "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך. כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרעך הנטויה ובא והתפלל אל הבית הזה. אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אתך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי." (מלכים א', ח' 43-41). כלומר בית המקדש הוא אמצעי תפילה לכל בני האדם ולא רק לבני ישראל, ולפי חזון הנביאים שהתפתח לאחר ימי שלמה הוא אמור להביא שלום עולמי אפילו בקרב בעלי החיים.

נאום שלמה מלמד אותנו כי בית המקדש נתפש על ידו כאמצעי של תפילה וחיבור אל האלוהים, אמצעי להגיע לאלוהים, לעורר את רחמיו על חטאי בני האדם. הבית הוא מקום שבו יש אוזן כרויה של אלוהים כלפי תפילות ובקשות של בני אדם, מקום שאליו עיניו מתבוננות, שבו החסד האלוהי הוא בהישג יד, ורק צריך להושיט את היד ולבקשו. שלמה חוזר פעמיים על הנוסחה: "והתפללו אל יהוה דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בנתי לשמך". בית המקדש הוא מקום שדרכו ניתן לשטוח תפילות ותחינות לפני האלוהים והאלוהים נענה, או לפחות שומע.

התפישה ששלמה מציג היא שאלוהים לא שוכן בבית המקדש, אלא בתוך האדם, ובית המקדש מהווה רק אפשרות להתחבר אליו. ואכן, לאחר תפילת שלמה נראה אליו אלוהים בשנית, בגבעון, ואומר: "שמעתי את תפילתך ואת תחינתך אשר התחננת לפני הקדשתי את הבית הזה אשר בנית לשום שמי שם עד עולם והיו עיני וליבי שם כל הימים" (מלכים א', ט' 3).

הגישה שמציג שלמה לגבי בית המקדש בירושלים מביאה להתפתחות מסורת של תפילה בקשר אליו כבר בימי בית ראשון, וזה מופיע בתפילת דניאל, הנמצא בגלות, כלפי ירושלים, תפילה המחברת אותו עם מקדש של מעלה ומהווה חיבור בלתי אמצעי עם רעיון בית המקדש, בזמן שהוא כנראה כבר היה חרב.

התפילה האישית כלפי בית המקדש בירושלים היא ייחודית לעם היהודי, ולא נמצא אותה בהקשר של המקדשים האחרים בעולם העתיק, תפילה במקדשים אלו הייתה צריכה להיות בתוך המקדש עצמו וכלפי האלים הנמצאים בו. על ידי הדגשת הבית רק כאמצעי תפילה אל האלוהים מצליח שלמה לעדן ולרומם את תפקיד בית המקדש, דבר שיביא בהמשך לספיריטואליזציה שלו ולהפיכתו למושג מופשט, במקום למציאות פיזית חומרית.

הנטייה להתייחס לבית המקדש באופן מיסטי, כאמצעי קשר ומקום תפילה ולא כמקום שבו יש נוכחות פיזית של אלוהים מתחזקת בימי בית שני, עת התרבויות העתיקות של מצרים ומסופוטמיה מוחלפות על ידי תרבות שונה ונמרצת, הלוא היא התרבות ההלנית, שיצאה נגד המאגיה וקידמה את הפילוסופיה, המדע וכתות המסתורין. על רקע התפשטות תרבות זו משנה היהדות את פניה, ומדגישה את הלימוד, התפילה והדיון על פני הפולחן.

ההתייחסות לבית המקדש בתפילת שלמה מסמלת בשלב מאוד מוקדם של ההיסטוריה את המעבר מאוריינטציה מאגית להתייחסות סמלית ומיסטית-רוחנית לדת. בית המקדש הופך להיות סמל לעם היהודי, אמצעי לתפילה, ובהמשך גם למקום שאליו נקשרת חוויה מיסטית המתייחסת למקדש של מעלה, ולאו דווקא למקום או מבנה פיזי כזה או אחר. בית המקדש הופך לרעיון וסמל במקום הוויה ממשית שיש בה נוכחות על-טבעית.[2]

הבונים החופשיים ובית המקדש

לפי ספרים של אגודת הבונים החופשיים,^[1]  יֶדע האדריכלות המקודשת עבר ממצרים אל הפיניקים ומשם אל בוני בית המקדש בירושלים. הבונים של הפירמידות והמקדשים במצרים היו מאגים גדולים ומדענים מתקדמים, שביטאו במבניהם את מידות כדור הארץ, מבנה היקום והאדם, ויצרו סביבה שתומכת בהתפתחות האנושית, כפי שניסו לעשות שלמה וחירם אבו אביף.

וכך כתוב במלכים א', ז' 23: "וישלח המלך שלמה וייקח את חירם מצור, בן אישה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צורי, חורש נחושת וימלא את החכמה ואת התובנה ואת הדעת לעשות כל מלאכה בנחושת ויבוא את המלך שלמה ויעש את כל מלאכתו".

בדברי הימים ב', י"ב 10 נאמר: "ויאמר חירם מלך צור בכתב וישלח אל שלמה באהבת יהוה את עמו נתנך עליהם מלך, ויאמר חורם ברוך יהוה אלוהי ישראל אשר עשה את השמים ואת הארץ אשר נתן לדויד המלך בן חכם יודע שכל ובינה אשר יבנה בית ליהוה ובית למלכותו, ועתה שלחתי איש חכם יודע בינה לחורם אבי, בן אשה מן בנות דן ואביו איש צורי יודע לעשות בזהב ובכסף ונחושת ובברזל באבנים ובעצים בארגמן בתכלת ובבוץ ובכרמל ולתת כל פיתוח ולחשוב כל מחשבת אשר יינתן לו עם חכמיך וחכמי אדוני דויד אביך".

הן ספר דברי הימים והן ספר מלכים א' מתייחסים לשני חירמים: האחד הוא חירם מלך צור, והשני הוא האומן שהוא שלח ושמו חירם אבו אביף. חירם השני הוא זה שמתייחסים אליו המסונים. התנ"ך די חסכן בתיאור של חירם, אך הבונים החופשיים שאבו ממקורות אחרים ומספרים משל עצמם ופיתחו מיתולוגיה שלמה סביב דמותו.

הסיפור כפי שהוא מופיע בצורתו הסופית דומה בבתים (הלודג') השונים של הבונים החופשיים: הגיבור של הסיפור נקרא חירם אביף או אדונירם – אדון חרים, אביף משמעו – אב. חירם קשור לבית המלוכה הפיניקי, הוא מומחה בסודות הארכיטקטורה המקודשת: מספר, צורה, מידה והיישום שלהם דרך גיאומטריה ואדריכלות. חירם מנהל את פרויקט בניית בית המקדש, ומכניס את הידע של העולמות הרוחניים לתוך המידות של בית המקדש, לצורתו, לחומרים שממנו היה בנוי ולעיצובו.

הבונים של בית המקדש היו אנשים חופשיים שאורגנו בשלוש קבוצות או דרגות: שוליות, עובדים ומאסטרים. הם נחשפו לפי דרגתם לידע הסודי שהיה גם כלי בהתפתחות אישית. בגלל שהם היו כה רבים, חירם לא הכיר את כולם אישית, וכתוצאה מכך קיבלה כל דרגה סיסמא: השוליות קיבלו את המילה "בועז", העובדים את המילה "יכין" והמאסטרים, לפחות בהתחלה, את המילה "יהוה". כל אחת מהמילים לוותה על ידי סימן או מיקום של ידיים ולחיצת יד מסוימת. המילים בועז ויכין מתייחסות לעמודים שייצר חירם מנחושת, לפי ספר מלכים א', ז' 21: "ויקם את העמודים לאולם ההיכל ויקם את העמוד הימני ויקרא את שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא את שמו בועז".

כשחילקו את המשכורות היה כל עובד מציג את עצמו לחירם ואומר את מילת הסיסמא, הסמל והאחיזה המתאימה לדרגתו, ומקבל את המשכורת המגיעה לו. באחת הפעמים הללו הותקף חירם על ידי שלושה עובדים שרצו שיגלה להם את הסיסמא והלחיצה של המאסטרים. אחד מהם היכה אותו על הראש עם פטיש, השני על הרקה עם אנך, והשלישי על הרקה השנייה עם פלס. חירם מת, ומכאן והלאה הסיפור הפך להיות סודי וקשור לטקסי חניכה של הדרגות הגבוהות, שבהן היה מעין מוות סמלי וקימה לתחייה מחדש, כפי שהיה במסורות חניכה אחרות בימי קדם.

לפי הבונים החופשיים, גם בזמן בניית מקדשו של הורדוס היו בקרב הבנאים אנשים בעלי ידע. לאחר ימי שלמה מצאה הבנאות החופשית בית ברומא. כבר מימי קדם היו קיימות ברומא אגודות מקצועיות של בונים שהוכרו וניתן להם מעמד וקיום בתורת אחוות אומנים על ידי המלך הרומי נומה פמפיליוס (המאה ה-7 לפנה"ס). בתקופת הורדוס התפשטה תורת הבנאות החופשית בקרב פלוגות החיילים, שהיו גם הבנאים והמהנדסים, והם אימצו מסיבה זאת את דת מיתרה, אל השמש הפרסי, שבתוכה היו מרכיבים של חניכה מסוניים. בית ספר לאדריכלות מקודשת היה באגם קומו, וממנו הגיע בונה מצוין בשם מיימוס גרקוס, שהשתתף בבניין מקדשו של הורדוס.

שלוש הדרגות בבנאות הם: שוליה, אמן ומאסטר. שלוש המידות הקשורות לשלוש הרמות הן אמונה, תקווה ונדיבות. זה מתבטא במקדש שלמה, שבו היו שלוש רמות: קומת הקרקע, החדר האמצעי וקודש הקודשים. שלוש רמות אלו הן הבסיס לשלוש הדרגות בבנאות החופשית, לשלושת לוחות החניכה, לשלוש מערכות הסמלים, וכן לשלוש רמות של מודעות.

בבנייה החופשית האופרטיבית עבד השוליה בליטוש אבן הגוויל בעזרת האמה, המקבת והאזמל, כדי לעצב את צורתה הנכונה כאבן גזית. החבר בונה שם את האבנים המהוקצעות במקומן הנכון בעזרת מד זווית, פלס ואנך. ואילו הרב בונה, לאחר שבדק את דיוק הביצוע ומצא את האבנים ראויות לתעודתן, פיזר מלט ביניהן בעזרת כף הסיידים כדי לחברן ולחזקן זו לזו. עקב זאת הוכרה כף הסיידים בסימבוליקה המסונית של ארצות הברית ואירופה ככלי עבודה מיוחד של דרגת רב בונה, שמשמעותה המוסרית היא הפצת מלט האחווה והרעות בין האחים, ובתור שכזאת הייתה כף הסיידים לסמל חשוב ביותר, המקשט לשכות ואחים בארצות הנ"ל.

הפלס, המשמש למדידת שטחים אופקיים על פני הקרקע, מסמל את מידת השוויון, הרעיון הדמוקרטי המניע אותנו להצטרף אל האחרים וליהנות יחדיו מברכת השוויון והצדק. ואילו האנך, הפונה אל על, מסמל את רעיון האצילות, שאיפתנו לעלות ולפתח את דעתנו ורוחנו. ספר הקודש נפתח בלשכת חברים בעמוס ז' 9-7 : "כה הראני והנה ד' נצב על – חומת אנך ובידו אנך".

בחיבור בין האנך הניצב והפלס המאוזן נוצר מד הזווית, שהוא המזיגה ההרמונית של שני הגורמים, שאלמלא זאת היו מנוגדים וסותרים זה את זה. הלקח המוסרי הנובע מכך הוא: כשם שהאנך והפלס חברו יחדיו כדי ליצור את מד הזווית, כן חייבים האנשים בעלי אופי שונה והשקפות מנוגדות להיעשות אגודה אחת, כדי ליצור שיווי משקל פורה ומבורך. על דרך זאת מוסברת המשמעות המיוחדת של מד הזווית והמחוגה, המייצגים ארץ ושמיים, חומר ורוח, ושבמידת שילובם ומיזוגם זה בזה יגדל אושרנו והתקדמותנו בתורת הבנייה החופשית.

הבונים החופשיים מתייחסים למעשה הבנייה ולכלים ששימשו אותם כסמל לבניית האדם והמקדש החברתי. כשם ששלמה בנה מקדש לאלוהים, כך על כל אחד מאתנו לבנות את עצמו כמקדש לאלוהים שבתוכו, ועל כולנו כחברה לבנות את עצמנו במקדש לאנושות. החוכמה שאפשרה לשלמה ולחירם לבנות את בית המקדש היא אותה חוכמה שמגלה לנו את סודות היקום, משמעות החיים ותפקידנו בעולם, והיא זו שצריכה להנחות אותנו בחיים.

הערות

[1]  ביהדות של המשנה זה בא לידי ביטוי במשפט "ואהבת לרעך כמוך", הדגש עובר לאהבה במקום יראה ופחד. זה מוביל בהמשך להתפתחות המושג "תיקון עולם" כמבטא את מהות היהדות, אבל הכל התחיל עם תפישת "המוסריות האקטיבית" הנקשרת לנבואות החורבן, הגאולה ואחרית הימים.

[2]  הפלישה האשורית החריבה את לבנון, סוריה, ישראל וספר יהודה, אך היא נעצרה בירושלים, בהוכחה סופית לכך שאלוהים הוא המחליט והמוציא לפועל בענייני העולם ולפיו יישק דבר.

[3]  יש אומרים ששלמה, שהיה החכם באדם, הכין מראש מחילות בתוך הר הבית וששם נגנז הארון, מחכה עד עצם היום הזה.

[4]  מנשה דובשני. (1970) "קדושת המקום והזמן בנבואת ירמיהו", כתב-עת לחקר המקרא ועולמו, חוברת ד (מג), עמ' 448-441‎.

[5]  לפי ספר הזוהר.

[1]  החוקר ישעיה לוביץ הראה איך שחלקי המקדש השונים במצרים מקבילים לחלקים בגוף האנושי, ואיך קודש הקודשים של המקדש בלוקסור מייצג את הראש וכן הלאה, דבר זה בא לידי ביטוי בציורים, בפסלים ובמידות של המקדש. מסורת זו הזו עברה בחלקה גם לאדריכלות הקלאסית.

 [2] יחלפו להן עוד כמה מאות שנים ועבודת הקורבנות תוחלף בסופו של דבר בספר ובקורבן של הלב.

[1] בונה בשם רמסי כתב ספר על "הבנאות החופשית".