דת ורוחניות רומאית

דת ורוחניות רומאית

הסקירה של תרבות רומא עד כה עסקה בנושאים שיש עליהם מידע רב בספרות ומאגרי הידע האינטרנטי. מכאן והלאה ניגע בנושאים שאינם מוכרים כל כך לציבור הרחב, והם הדת והרוחניות של הרומאים. יש להבדיל בתקופות שונות באימפריה הרומאית ביחס לדת. אין דין הדת הקדומה של הרומאים כדין התיאולוגיה האסטרלית שקודמה על ידי הקיסרים בסוף המאה ה-3 לספירה.

אפשר לחלק את הכרונולוגיה הרומאית לשלושה חלקים מבחינה דתית:

התקופה הקדומה – עד למלחמה הפונית השנייה (המאה ה-2) והפיכתה של רומא לאימפריה השולטת על חלק גדול ממרחב הים התיכון, בה שולטת הדת הקדומה של רומא.

התקופה האמצעית – מאמצע המאה ה-2 לפנה”ס ועד לסוף המאה ה-2 לספירה, זמן הכיבושים הגדולים וייסוד האימפריה, המאופיינת בסינקרטיזם דתי, אימוץ כתות המסתורין של המזרח והתחלה של פולחן קיסר, אימוץ אמונות כגון זו של מיתרה, איסיס, ואחרות.

התקופה האחרונה – מתחילת המאה ה-3 לספירה ועד בוא הברברים, בה מנסים שליטי רומא לעצב את האימפריה כתיאוקרטיה דתית, מתוך רצון לחזק אותה. בתחילה נעשו ניסיונות ליצור דת אסטרלית, המביאה את הפוליתאיזם לכדי מערכת מסודרת של אלים הקשורים לגרמי השמיים, כשהקיסר הוא נציגה של השמש עלי אדמות (דיוקלטיאנוס), ולאחר מכן אימצו הקיסרים את הנצרות והפכו אותה לדת המדינה.

ישנם מאורות גדולים בחקר הדתות בכלל ובדת הרומאית בפרט. אזכיר למשל את פרופסור פרנק קומנט הבלגי, שפרסם ספרים רבים על הדת הרומאית במאה ה-3 לספירה, או את מירצ’ה אליאדה, שנחשב לגדול חוקרי הדת במאה ה-20.

לפי אליאדה, מהותה של הדת הרומאית הקדומה היא ההשתייכות לשבט, לחברה (הדת היא מעין טוטם – סמל שבטי), וכך הוא כותב:

“הדמיון המיתולוגי של הרומאים היה אכן דל למדי, אך לעומת זאת היה להם עניין עצום בקונקרטי, בייחודי, במיידי. הגניוס הדתי של הרומאים הצטיין בפרגמטיות, בחיפוש דרכים יעילות, ומעל הכול ב”הקדשת” קולקטיבים אורגניים כמו המשפחה והמולדת. המשמעת הרומאית הנודעת, חובתו של רומאי לכבד את התחייבויותיו ונאמנותו, מסירותם של הרומאים למדינה והיוקרה הדתית שהם ייחסו לחוק – כל אלה גרמו באורח כמעט הכרחי להפחתת ערכו של היצור האנושי. האדם היחיד היה בעל משמעות רק במידה שהוא היה שייך לקבוצה שלו.”

פעילות ציבורית הייתה כרוכה בטקס דתי, שעליו הקפידו הרומאים לא מפני האמונה אלא מפני המסורת. האל שהם האמינו בו באמת הוא אל המזל והגורל. כותב פלוביוס: “לדעתי, התחום שבו המדינה הרומאית נבדלת לטובה יותר מכל השאר הוא האמונות הדתיות.”.

כותב קיקרו: “אף על פי שלא עלינו על הספרדים במספר, ולא על הגאלים בכוח, ולא על הפּוּנים בעורמה ולא על היוונים באומנויות, גברנו על כל העמים והאומות הודות למסירותנו בענייני דת, ולידיעתנו שהכול מודרך ומתנהל לפי רצון האלים.”

צריך להבין שהדת הרומאית הייתה כרוכה במושג המדינה ובקיומה. וכך כותב איליאדה:

“האופי החברתי של הדתיות הרומאית, ובראש ובראשונה החשיבות שהוענקה ליחסים עם אחרים, מובע באורח ברור במונח ה”פיאטאס” (Pietas), שפירושו שמירה קפדנית על כללי הטקסים והפולחנים, וכן על הכבוד כלפי היחסים הטבעיים (כלומר, הנערכים על פי הנורמות) שבין בני האדם. מבחינת בן – “פיאטאס” פירושו כיבוד אביו. אי ציות היה שווה ערך למעשה מפלצתי, מנוגד לסדר האנושי, והאשם בכך היה צריך לשלם על כך בחייו. לצד ה”פיאטאס” כלפי האלים, היה ה”פיאטאס” כלפי חברי הקבוצה שאליה השתייך היחיד, כלפי העיר ולבסוף כלפי האנושות כולה. “חוק האנשים” קבע חובות של פיאטאס גם כלפי זרים. תפישׂה זאת הגיעה לשיאה כאשר בהשפעת הפילוסופיה היוונית הלכה והתבררה התפישׂה של ה’אנושיות’ – הרעיון שעצם ההשתייכות לגזע האנושי היא בבחינת אחווה של ממש, זהה לזאת שקשרה בין בני משפחה או עיר, יצרה חובות של אחווה, של ידידות או לפחות של כבוד”.

בתחילת דרכם היו הרומאים עם חקלאי שעבד את האדמה. הדת הייתה קשורה לרוחות המאכלסות את הכול, הנמצאות ביערות, בחורשות ובמעיינות. הרוחות יכלו להיטיב או לפגוע, כל פעילות הצריכה יצירת קשר איתן. גם לחפצים כגון אבנים היו תכונות קדושה. הפולחן היה קשור לעונות השנה. היו רוחות של הבית, רוחות של השדות ושל צמתי דרכים. אלא שבנוסף לכך היו רוחות של האבות. רוח של התנור (אח) בבית, רוח של המשפחה והחברה. “וֶסטָה” הייתה הרוח המשגיחה על האש. מדי יום הוגשה לה מנחת מלח שנזרקה לתוך האש, ורק אחר כך אפשר היה לאכול. האלים היו כוחות על-טבעיים והיה צריך להבטיח את שביעות רצונם באמצעות טקסים מאגיים. בתקופות מאוחרות יותר היה צריך להבטיח את “שלום האלים” – הסדר הטבעי והנכון של העולם, שבמסגרתו נועדו הרומאים לשלוט על אחרים.

חלק מהרוחות הפכו עם הזמן לאלים. יופיטר היה בתחילה רוח השמיים, הרוח של הפתחים הפכה לאל השערים והשנה החדשה יאנוס, ובמקדש שלו הייתה דלת שנפתחה בזמן מלחמה ונסגרה בזמן שלום. רוח אש הקמין הפכה לאלה ווסטה והוקם לכבודה מקדש, בו שש בתולות ששימרו את אש תמיד. רוח המלחמה הפכה לאל מארס. כוהנים סאלים (רוקדים) היו עורכים לכבודה פולחן ריקוד, שמרו על מגינים קדושים בצורת הספרה שמונה ושרו המנון שקשה להבינו. כרונוס היה קשור לאסיפה הרומאית ובמקדשו הוחזק אוצר האומה.

בתחילה היה לרומאים שלישייה של אלים: יופיטר, מארס וכרונוס, וזאת בהשפעת המסורת ההודו-אירופאית של שלישיות. הם הוחלפו בשלישייה יופיטר, יונו ומינרווה, בהשפעה אטרוסקית. יונו הקשורה לפוריות החליפה את מארס. היא נקשרה לימים הראשונים של החודש, תחיית הירח, מלוכה קדושה, כוח ומלחמה. מינרווה החליפה את כורונוס והפכה לפטרונית של האומנויות והמלאכות.

שבעת המלכים הראשונים הכניסו פולחן של אלים נוספים, כנראה בהשפעת הערים הלטיניות הסמוכות והאטרוסקיים. במאה ושבעים השנים הראשונות של רומא לא נראו צלמים, והפולחן הרומאי המקורי נעשה במקומות מקודשים בטבע. אלא שבהשפעת הכיבוש האטרוסקי החלה האנשה של האלים והאטרוסקים התחילו בבניית המקדשים. הם בנו את מקדש יופיטר, יונו ומינרווה על גבעת הקפיטול. וכך, יופיטר הקפיטוליני הפך לאל המדינה, ולימים הוא נקרא יופיטר אופטימוס מאקסימוס – הטוב והגדול ביותר.

במהלך ההיסטוריה נכנסו עוד ועוד אלים לפנתיאון הרומאי. האלה צרס שזוהתה עם דמטר אומצה על ידי הפלבאים שעשו את מקדשה למרכזם. היא זוהתה עם החיטה הצומחת. המקדש טופל על ידי האידיאלים (בעלי תפקידים עירוניים) הפלאביים, שהיו אחראים גם על הספקת החיטה להמונים. אפולו אומץ בשנת 431 לפנה”ס והוקם לו מקדש לפי הוראת ספרי הסיבילות. החל קשר של רומא עם דלפי, שהתבטא במשלוח משלחות מדי שנה. בשנת 495 לפנה”ס התקבל האל הרמס ונבנה לכבודו על גבעת האוונטין מקדש, שהיה קשור לחגיגה השנתית של הסוחרים.

זאת ועוד, בשנת 367 לפנה”ס הוקם מקדש לכבוד קונקורדיה – אחדות הלבבות, בעקבות ההשלמה בין הפטריקים לפלבאים (המעמדות החברתיים ברומא). לאחר מכן הוקמו מקדשים לכבוד ישועה – סאלוס, ניצחון – ויקטוריה, צניעות – פודיקיטיה, גבורה – וירטוס, כבוד – הונוס, חירות – ליברטאס, נאמנות – פידס, מחשבה – מנס, מסירות – פייאטס, נעורים – יונטאס והצלחה – פליקיטאס. נדמה שלכל תכונה אנושית הוצמד אֵל והוקם מקדש.

הרומאים ראו את עצמם כמבורכי האלים. היו חמישה-עשר כוהנים פלאמיניים, שכל אחד מהם אחראי לפולחן אחר. זה היה חבר הכוהנים שמנה ביחד עם הכוהן הראשי[1] שישה-עשר איש (מספר מקודש ברומא). הכוהנים ניהלו טקסים, בירכו, ניבאו, קראו באותות, ואף נתנו ייעוץ בענייני חוק.

הכוהנים היו חלק מציבור האזרחים, לא מעמד נפרד. בעלי התפקידים הציבוריים החזיקו בתפקידי הכהונה. אומר קיקרו: “אבותינו רצו שאותם אנשים יהיו אחראים הן לפולחני האלים והן לאינטרסים של המדינה, כדי שהאזרחים הדגולים והמפורסמים ביותר ישמרו על הדת, על ידי ניהול טוב של המדינה ועל המדינה על ידי פירוש נבון של הדת”. במילים אחרות, הדת היא חלק מהמדינה, כלי של המדינה. יוליוס קיסר, למשל, היה כוהן גדול. מכאן אולי חוסר ההבנה של הרומאים לגבי ההפרדה שהייתה קיימת אצל היהודים בין דת למדינה.

ההיסטוריון שצמן כתב: “הדת הרומאית הייתה דת מעשית, שאִפיינה אותה גישה משפטית. ההנחה הייתה, שאם מבצעים פעולות ידועות בצורה הנכונה, במועד הנכון ותוך כדי שימוש באמצעים הנכונים ומקריבים את הקורבנות המתאימים, מסדירים בדרכים אלה את היחסים הטובים עם האלים ומשיגים את חסדם.”

החיים ברומא התנהלו בדגש על העולם הפיזי, הגורל והמיידיות של החיים והמוות. אומר קיקרו: “יופיטר נקרא הטוב והגדול ביותר, לא משום שהוא עושה אותנו צודקים, פיקחים או נבונים, אלא בריאים, עשירים ומשגשגים.”

אך היה גם צד רוחני. החיבור ליסוד הרוחני באדם מודגש בכתבי הפילוסופים: אדם הקשור לגוף (Soma) נקרא אדם סומטי. לעומת זאת, החלק הרוחני נקרא פנֵאומה (Pneuma), כלומר נשמה, ואדם הקשור אליה נקרא פניאומטי. קיימת קבוצה נבחרת של אנשים המוּנעים על ידי הפנֵאומה – הרוח, ורק הם יצליחו לתקשר עם הרמות העליונות של היקום – הקוסמוס.

המלחמה הפּוּנית השנייה גרמה לשינוי בדת. הרומאים נפתחו לעולם. בין השאר הם אימצו את האלה אם סיבל – קיבלה מפריגיה (מערב טורקיה). האבן השחורה שלה הובאה לרומא, וזאת עקב נבואת הסיבילה שלפיה רק אם יעשו זאת יסולק חניבעל מאיטליה.

בתקופת הרפובליקה המאוחרת, עם התחזקות השפעתה של התרבות היוונית בקרב השכבות הגבוהות ברומא, גברה הנטייה לסטואה ולשיטות פילוסופיות אחרות. הדת הפולחנית נתפשה כדבר טכני, מסורת ותו לא שאותה צריך לשמר. החיפוש אחר משמעות מצא אפיקים חדשים. השכבות הנמוכות הושפעו מכתות המסתורין של היוונים (ראו הספר “מסתורין יווני”) ומדתות העולם המזרחי, והחלו בהתקרבות לתפישׂות גאולה שהסבירו את מצבם הקשה ובהם הם מצאו נחמה. אוגוסטוס ניסה ליצור תחייה דתית וציווה על ורגיליוס לכתוב את האיניאס, פואמה אפית המהללת את מרום מעמדה, גורלה ובחירתה של רומא על ידי האלים. אבל זה לא היה מספיק. העולם נפתח ואנשים הפנו מבטם החוצה, אל העולם, ולא רק אל רומא ומורשתה ההיסטורית.

מסורת הסיבילה (Sibyl)

הסיבילה הייתה נביאה בימי קדם, שמקבילה באמנות ובמסורת הנוצרית של ימי הביניים לנביאי ישראל. כבר בתקופה הרומאית נהגו להבחין בין סיבילות המנבאות במקומות שונים בעולם.[2] דמויות הסיבילות השונות מופיעות במקומות כמו רצפת הקתדרלה הגותית בסיינה ואפילו בקפֶּלה הסיסטינית ברומא.[3] הסיבילות מופיעות לראשונה בתקופת יוון הקלאסית. חשיבותן עולה בתקופה ההלניסטית, ונקשרת עם גורלה של רומא. הכותבים הרומאיים ובמיוחד מרקוס טרנטיוס, וארו וּוֶרגיליוס מעלים את דמותן על נס.

ורגיליוס מספר על נביאה (הסיבילה מקומאי), שהופיעה לפני המלך טרקווין, המלך הראשון של העיר, והציעה למכור לו שלושה ספרים המכילים נבואות על עתיד העיר. המלך פטר אותה בחוסר עניין. למחרת הופיעה הנביאה שוב והציעה למכור שני ספרים בלבד במחיר כפול. המלך היסס מעט ולבסוף פטר אותה גם הפעם בלא כלום. למחרת הופיעה הסיבילה בפעם השלישית והציעה למכור ספר אחד בלבד במחיר משולש. המלך שהתחרט בינתיים על החלטותיו מיהר לקנות את הספר שנותר וזה היה האוצר הקדוש והחשוב ביותר של רומא, שנשמר על ידי הבתולות הווסטליות,[4] ולפיו התנהלה הנהגת האימפריה והעיר.

המילה היוונית העתיקה “סיבילה” משמעה נביאה. חוקרים מודרניים קושרים את השם לאלה קיבלה, שהייתה האלה-אֵם של הפריגים באזורי אסיה הקטנה. אך לפי וארו (היסטוריון רומאי) זהו שם עתיק הנובע משיבוש לשוני של המילים “התייעצות באלוהים”. הסיבילה היא בת הנימפה ומכאן מתנות הנבואה והחיים הארוכים שלה. לפי המסורת היא חיה זמן רב, עד אלף שנה, וצופה בנבואותיה מתגשמות. באופן כללי, נבואותיה הן שרשרת של אסונות, ברוח הנבואה היהודית, המלווים ברוח בוז לבני האדם. נבואותיה של הסיבילה נאמרו בעיקר בזמני משבר והופצו דרך השכבות הנמוכות של החברה, ולאו דווקא בקרב האליטות. באימפריה הרומאית היו אנשים שנקראו “כרסמולוגוס”, שהיו חרזנים נודדים וברשותם היו נבואות שונות שיוחסו לסיבילה, אותן הם העבירו להמונים לפי הצורך.

הסיבילה מקומאי היא זו שייעצה לאיניאס נסיך טרויה ללכת ולהקים את עיר הכוהנים אלבה לונגה ליד רומא, וניבאה לו שצאצאיו ישלטו על כל העולם.

ברומא הייתה נפוצה מסורת של נבואה הקשורה בקריאת קרביים של בעלי חיים שהועלו לקורבן, התבוננות במעוף של ציפורים, התבוננות בדרך שבה תרנגולות מנקרות, חיות רצות, ועוד. האאוגורים היו קוראי האותות, ועל רקע זה מצאו מסורות הסיבילות קרקע נוחה להכות שורש. בזמן האימפריה עלו חשיבותה, תפקידה ומעמדה של האסטרולוגיה כמנבאת את העתיד (במקום הסיבילות). יש לכך קשר לעליית מעמדה של הסטואה, ועל כך בפרקים הבאים.

בהמשך הספר תוכלו לקרוא הרחבות על שלוש או ארבע סיבילות שפעלו באיטליה, על עשר הסיבילות של העולם העתיק ועל מסורת הנבואה באופן כללי. מבחינת הרומאים, הסיבילה הראשית והעיקרית הייתה הסיבילה מקומאי. לעתים מחברים אותה עם הסיבילה הקימרית, ששכנה בסמוך. ליד רומא חייתה ופעלה הסיבילה של נהר הטיבר, שלימים הפכה לסיבילה של האפנינים.

פילוסופיית סטואה (Stoa)

הקיסרים הרומאים לא היו בהכרח “אנשים רעים” שפועלים רק לטובתם האישית. רבים ממנהיגי החברה הרומאית הושפעו מפילוסופיית הסטואה, וראו את עצמם כאחראים לשלומה וטובתה של החברה. זה התחיל עוד בשלהי הרפובליקה: פומפיוס ששהה במזרח למד מפי פוסידוניוס הסטואי ברודוס, ואף כתב לו נספח לספרו ההיסטורי. קיקרו הושפע מהפילוסוף הסטואי דיודוטוס שבביתו התארח זמן ממושך, והמשיך בתקופת הקיסרות: נירון חונך על ידי הפילוסוף הסטואי סנקה, ומרקוּס אוֹרֶלְיוּס הקיסר היה בעצמו פילוסוף סטואי.

הסטואה נתנה צידוק לשלטון הרומאים על העולם. פוסידוניוס, לדוגמא, היה מדען ופילוסוף שחי במאה הראשונה לפנה”ס. הוא היה האיש המשכיל והמשפיע ביותר בדורו, שחיבר ספר בשם “היסטוריות”, הממשיך ומשלים חיבורים היסטוריים אחרים כמו זה של פלוביוס או ליוויוס. תכלית המהלך ההיסטורי, בעיני פוסידוניוס, היא יצירת אימפריה שבה יש אחווה בין בני אדם. מסיבה זו צמחה האימפריה הרומאית כפי שצמחה.

הסטואה הופיעה כפילוסופיית חיים על ידי זנון מקפריסין במאה ה-3 לפנה”ס. במאה שלאחר מכן ניסח כריסיפוס את שיטתה הסופית בשורה ארוכה של חיבורים. במאות ה-2 וה-1 לפנה”ס נעשו שינויים בפרטים ובהדגשה על ידי פנאטיוס ופוסידוניוס. סנקה שינה ופיתח את השיטה כך שתתאים לאימפריה הרומאית, ושיטתו אומצה על ידי אפיקטטוס ומרקוס אורֶליוס.

הסטואיקנים חילקו את הפילוסופיה שלהם לתורת ההיגיון (דיאלקטיקה ורטוריקה), תורת המידות, ופיזיקה (אשר כללה גם תיאולוגיה ותיאורגיה). שלושה ענפים אלו קיימו קשר הדדי והיו תלויים זה בזה, אך מידת חשיבותם לא הייתה שווה. לפי תפיסת הסטואה, העיסוק בתורת ההיגיון היה בעיקר למען שכלול טיעוניהם. העיקר היה לחיות “בהתאם לטבע”, כלומר, “תורת המידות”.

הסטואיות תפשה את העולם כאורגניזם ענק שיש בו כוחות “סימפתטיים” שפועלים שוב ושוב אחד על השני, ולכן יש בעולם סיבתיות. בתוך מארג כוחות אלה, הגופים השמיימיים נתפשו כגופים החשובים והחזקים ביותר בטבע, המחוברים ישירות עם הסיבות הראשוניות דרך האש האתרית שהיא מהותם, ומבחינה זו מחוברים עם הגורל, דבר המתבטא בתנועותיהם הצפויות מראש. מי שמבין את התנועה הזאת, יכול להבין את הסיבתיות ואת תפקידו בחיים, שהוא לנהוג לפי “חוק הטבע”.

הפנתיאיזם הסטואי ייצג היגיון ששולט על כל הדברים, הנמצא באש האתרית. הכוכבים הם אלה שבהם האש השמיימית מגשימה עצמה, ולכן יש בהם תכונות אלוהיות, הם אתר ראשוני, שנובע מהאידיאה הראשונית של החוכמה – היגיון – סיבתיות.

הכוח הפעיל והשליט בעולם הוא הלוגוס (Logos), התבונה האלוהית. כוח זה, החודר לחומר הסביל ובלתי נפרד ממנו, עיצב את העולם והפכו לכוליוּת רציונלית בעלת חיים משלה, כשהאדם הוא חלק בלתי נפרד ממנה. לוגוס זה מזוהה עם האש היוצרת (או האוויר החם), המופיעה במחשבת באדם[5].

בדיוק כפי שהתבונה שבעולם היא בעלת חשיבות עליונה בתור כוח פעיל ושליט, כך גם מעמד התבונה באדם,[6] ועל כן האושר מוכרח להיות מותנה בה. מאחר שהתבונה באדם זהה לתבונה בעולם, אין הכרת האדם את חובותיו יכולה להיות שלמה, עד אשר יתפושׂ את העולם כולו ואת מקומו בו. על-ידי הבנת הדרך שבה פועלת התבונה בעולם, הוא יזהה את עצמו עם מטרותיה.

התבונה פועלת באדם בעזרת ודרך המידות הסטואיות, שבאופן נוח מאד היו מקבילות לערכים הרומאים שנחשבו כאלוהיים: גבורה, מסירות ורצינות. האידיאל הסטואי של איש המעשה התאים לאופי הרומאי. לפי הסטואה, האיש החכם לא מסתפק בפילוסופיה, אלא נוטל חלק פעיל בחיי מעשה ודואג לכך שחוכמתו ועליונותו המוסריים ישרתו את המדינה, וכך העולם הרומאי המשכיל אימץ לתוכו את פילוסופיית הסטואה.

מהפכת דת השמש

פילוסופיית הסטואה הייתה שזורה באמונה אסטרונומית ואסטרולוגית הקשורה לתנועת הכוכבים התבונית בשמיים. על הבסיס שלה מתרחשת במאה השלישית לספירה מהפכה דתית שמושפעת מתורות המזרח, ושיאה יצירת דת חדשה, המשלבת את האמונה האסטרונומית פילוסופית עם פולחן שמש. הקיסר הופך להיות ההתגשמות של השמש (שמזוהה עם התבונה) וכוחו נובע ממנה. השמש נותנת לקיסרים את יכולת השליטה ומועידה אותם למלכות מלידה. הקיסר במובן רוחני הוא בן השמש.

מ-193 לספירה ועד 235 לספירה נשלטה רומא על ידי משפחה סורית מאמסה (כיום חומס בסוריה), שם היה מקדש לאֶלַאגַבַּלוּס – אל השמש. בשנת 218 הושם על כס הקיסר נער בן ארבע-עשרה, כוהן של אלאגבאלוס, שנקרא בשם זה. היוונים קראו לו הֶלְיוֹגַאבַּלוּס. הנער ניסה לרומם את מעמד אל השמש על פני שאר האלים. מוקד פולחנו של אלאגבלוס, אל השמש, היה אבן שחורה שהובאה מאמסה. כל דת האימפריה כוונה להערצה של “סול אינוויקטוס אלאגבל” (Sol Invictus). הניסיון הרומאי ליצור דת שמש מונותיאיסטית אחידה מזכיר קצת את מה שניסה לעשות אחנתון במצרים. אך גם במקרה זה הניסיון לא צלח, שכן אלאגבלוס נרצח כעבור ארבע שנים, האבן הוחזרה לאמסה והמאמינים דוכאו.

בשנת 274 לספירה נעשה ניסיון נוסף בכיוון זה על ידי הקיסר אוֹרֶלִיָאנוּס (או אורליאן), והפעם זה הצליח חלקית. הוא יצר את כת “השמש הבלתי מנוצחת”, בנה לשמש מקדש מפואר ברומא (בשדה מארס) ויצר משחקים לכבודה כל ארבע שנים. אל “השמש הבלתי מנוצחת – סול אינוויקטוס” הועלה לדרגת אל עליון ונהיה המגן הרשמי של האימפריה. הוא זוהה עם הקיסר ונתן תוקף אלוהי לשלטונו. כוהני סול אינוויקטוס היו ממעמד הסנאטורים, וכל שאר האלים והמקדשים הוכפפו לפולחנו. לעתים נראה אל השמש הבלתי מנוצח רוכב על מרכבה עם ארבעה סוסים בשמיים, כשעל ראשו כתר עם שש או שבע קרניים (כך הוא מופיע אפילו בגלגלי מזלות בבתי כנסת בארץ כמו זה שבחמת טבריה).

אורליאן שלט בשנים 270–275 ונחשב למציל האימפריה הרומאית, בשורה של קרבות מוצלחים הוא הצליח לאחד מחדש את הממלכה שהתפצלה לשלוש ישויות ולהדוף את הפולשים אליה. המודל שעליו הוא נשען ביצירת כת השמש הבלתי מנוצח היה של דתות המזרח. האל סול דמה לאל השמש הפרסי מיתרה, לאל השמש המסופוטמי – שמש, ולאלאגבלוס הסורי. יש הטוענים שזוהי אלוהות רומאית קדומה, או השפעה של הליוס היווני, אבל המודל התיאוקרטי (ממלכה שהיא דתית) נלקח מהמזרח, ומזמן זה והלאה שימש את הקיסרים, שניסו לייצב ולחזק את האימפריה בעזרת האמונה. בנוסף על כך, הזמנים השתנו והיה צריך לתת להמונים משהו יותר מופשט, מיסטי, ובעל מרכיב של גאולה להזדהות איתו, וזאת הייתה הדת החדשה.

המאה השלישית הייתה זמן משבר באימפריה הרומאית, קיסרים התחלפו בזה אחר זה, הכלכלה התרסקה, והמדינה נקרעה מבפנים על ידי מאבקים ומלחמות, ומבחוץ על ידי פלישות. הרפורמה הדתית של אורליאן נתנה פתח תקווה ליציאה מהמשבר. מי שהשתמש בה בצורה מושכלת ורחבה היה הקיסר הגדול דיוקלטיאנוס (284–305), הראשון מזה זמן רב ששלט לפרק זמן ניכר של 21 שנה. משמעות השם דיוקלטיאנוס היא “האלוהי” (Dio), והכוונה היא שהוא זוהה עם אל השמש. כת אל השמש טענה שמאחורי השמש הפיזית יש שמש רוחנית שבה נמצא הלוגוס – הסיבתיות (היגיון) של היקום. השמש הרוחנית נקראה גם יופיטר השמיימי. דיוקלטיאנוס המשיך את מסורת הקיסרים האלוהיים – בני השמש. גם הקיסר הנוצרי שבא לאחר מכן, קונסטנטינוס, ראה עצמו כקיסר שמש[7], אלא שאל השמש ה”בלתי מנוצח” נוצח בסופו של דבר על ידי הנצרות. דמותו של ישוע הפכה לדמות אל השמש שמת וקם לתחייה. קונסטנטינוס משלב בין דת השמש לנצרות וקובע את יום הולדתו של ישוע ב-25.12, יום הולדתו של סול אינוויקטוס (לפני זמנו של קונסטנטינוס נחגג יום הולדתו של ישוע בתאריך אחר – 6.1). הקיסר הפגאני האחרון, יוליאנוס הכופר (361–363(, מנסה להחזיר את הגלגל אחורה ומקדם את דת השמש, מציג עצמו כבן הרוחני של השמש וכשליח הנשלח מהשמיים לחדש את פולחן השמש, אבל הניסיון הזה נכשל והנצרות חוזרת חזקה יותר ופחות סובלנית, פולחן דת השמש והכוכבים נאסר ונפסק.

תיאולוגיה אסטרולוגית

פוסידוניוס (135–51 לפנה”ס) היה האישיות האינטלקטואלית והענק הרוחני החשוב ביותר באימפריה הרומאית של תחילת המאה ה-1 לפנה”ס. הוא היה אסטרונום, גיאוגרף, היסטוריון, פוליטיקאי, פילוסוף ואיש אשכולות, שנולד בסוריה למשפחה יוונית, למד באתונה והסתובב ברחבי העולם הרומאי. פומפיי וקיקרו היו בין תלמידיו, פילון האלכסנדרוני, סנקה ורבים וטובים אחרים הושפעו ממנו. בית הספר שהוא הקים ברודוס הפיץ את אורו בעולם כולו. הוא נחשב למי שחיבר בין הרוחניות של המזרח (הקרוב) לזו של המערב, תרם לעיצוב הפילוסופיה הסטואית וליצירת התיאולוגיה האסטרלית (של הכוכבים).

פוסידוניוס הגדיר את האדם כ”רואה ומבטא השמיים”. הטבע נתפש כמכוון את האדם להסתכל ולהרהר בשמיים. שאר החיות פונות כלפי האדמה, אך האדם מרים עיניו בגאווה לכוכבים. העין נתפשה כפלא הגוף האנושי – ראי קטן שמסוגל להכניס לתוכו את היקום, פתח לנפש. הראייה נתפשה כעליונה על פני שאר החושים, העין כתווך בין האלים הכוכביים לבין ההיגיון. לפי פוסידוניוס, תנועות השמיים מכוונות על ידי חוקים בלתי נראים והעין נמשכת לגלות אותם. התנועות בשמיים נשלטות על ידי אינטליגנציה אלוהית, מכוונות על ידי השגחה שמיימית. הכוכבים עצמם מוכיחים לנו את אלוהותם. התכונה הבסיסית של הכוכבים היא שהם נצחיים, קובעים ונעים לפי חוקיות מתמטית ועל ידי כך מייצגים את התבונה, שהיא קנה מידה לאמת, אל מול עולם התופעות החולף של הטבע.

“שלטון חולף, אנשים עוברים ממצב למצב, מעבדות לאימפריה, אך אותם חודשים של השנה תמיד מביאים באופק את אותם כוכבים. כל הדברים שנתונים למוות נתונים לשינוי. השנים חולפות, האדמה משתנֵית, כל מאה משנה את אופי האומות, אך השמיים נשארים אותו דבר, ושומרים בכל חלקיהם את החלוף של הזמן שלא מוסיף להם דבר, או לוקח מהם דבר. וזה יישאר אותו דבר לנצח, מפני שתמיד זה היה כך. כך זה נראה לאבותינו, וגם צאצאינו יראו את אותם שמיים. זה אלוהים, מפני שזה לא משתנה במהלך הדורות”. – מניליוס.

לפי פוסידוניוס, מתחת לספירה של כוכבי הרקיע הקבועים, שהם האלוהות הקבועה והנצחית (יופיטר הרוחני), יש שבע ספירות של כוכבי לכת נעים: סאטורן, יופיטר, מרס, שמש, וונוס, מרקורי, ירח. השמש נמצאת באמצע, מובילה את השיירה, מעליה שלושת הכוכבים האיטיים והחופשיים: סאטורן, יופיטר ומרס, ומתחת לה הכוכבים המהירים, שמוגבלים בזווית שלהם על פני הרקיע: מרקורי, וֶנוּס וירח[8]. מה שמניע את כל המערכת הוא חום השמש, ומכיוון שהתנועה קבועה ומתנהלת לפי חוקיות מתמטית, אזי היגיון העולם נמצא בשמש.

כל כוכב משפיע על יום בשבוע וזמן בשנה, צמח, מתכת, אבן – כל דבר נכנס תחת שליטתם של הכוכבים. מתחת לספירת הירח (שהיא התחתונה מבין השבע) מצויות ארבע הספירות של היסודות: אש, אוויר, מים ואדמה. השילובים של ארבע אלה יוצרים את עולם התופעות (העולם הפיזי). מתחת לארבעת היסודות ובתוכם, במיוחד באוויר, יש צבא של ישויות ומהויות שמתווכות בין האדם לבין האלים.

השמש היא מקור אנרגיה ייחודי הגורם לעולם לנוע. מכיוון שכך, היא גם השליטה על הגורל, על הטבע, היא הנפש המחייה את היקום כולו, כשם שהלב מקיים את האדם (ולכן היא כונתה “הלב של העולם”). השמש היא שליטת ארבע העונות וארבעת היסודות. השמש מזינה, מייצרת והורסת צמחים ובעלי חיים על ידי כוחה השמיימי ושינויי מסלולה, על ידי היום והלילה שמחממים, מקררים, מייבשים, ומרטיבים (ארבע האיכויות הדינאמיות). הכוכבים חבים לשמש את תכונותיהם ואת אורם. היקום איננו יכול להיות מוּנע על ידי כוח עיוור, אלא מה שמניע אותו היא השמש, בתוכה נמצאת אש ההיגיון, סיבתיות, אינטליגנציה. היא נתפשה על ידי התיאולוגים הקדומים כסיבת העולם, לוגוס, שֵׂכֶל המכוון את המיקרוקוסמוס האנושי ומופיע בתור מחשבות. העיגול הזוהר שלה שולח בהתמדה קרניים אל פני האדמה וניצוצות של אש לתוך הגופים, וגורם להם לחיות (לאחר המוות הניצוצות רוצים לחזור למקום שממנו הם באו, כלומר, לשמש). השמש היא היוצרת של נשמות, זורעת לנצח את יבול הנשמות.[9]

בפילוסופיה של פוסידוניוס מלווה המדע של האסטרונומיה ברגש דתי. במיסטריות של דת הכוכבים ההתחברות לאור ההיגיון של השמש מרווה את הצמא לאמת, והשיכרון שנובע מכך מעלה את האדם לרקיעים עליונים. זהו שיכרון שיש בו לא יותר מאשר שאיפה לידע אלוהי. בדת האסטרלית החדשה מקום המיסטריות מועבר מהאדמה לשמיים. האופי שלהם משתנה מרגשי למחשבתי. כותב פתולמי: “כשם שאני בן תמותה, אני יודע שאני נולד ליום, אך כשאני עוקב אחרי ריבוי הכוכבים במסלולם, רגליי כבר אינן נוגעות בקרקע, אני עולה לזאוס עצמו שמאכיל אותי באמברוזיה, מזונם של האלים.”

התיאולוגיה האסטרלית הובילה לסגידה לשמש שהגיעה לשיא בסוף המאה ה-3 לספירה. אלא שפולחן השמש סתר את אלה שמיקמו את אלוהים מחוץ ליקום הנראה – היהודים והנוצרים. הם טענו שהפגאנים עובדים את הבריאה במקום את הבורא. טיעונים אלה הביאו לתיאוריה שיש יופיטר בלתי נראה היושב ברקיע שמעבר לשמיים הקבועים, והשמש היא רק ביטוי שלו. מעבר לשמש הנראית יש שמש לא נראית, רוחנית, וממנה נובעים השכל וההיגיון, והיא שולטת בעולם האידיאות. שמש זו היא המדיום בין אלוהים לעולם הנראה, אך לא ניתן לראותה אותה בעין הרגילה, אלא רק בעין הרוח הפנימית. ההתבוננות מסוג זה בכוכבים מגלה לאדם את גורלו, טבעו, וגם את העתיד, ומאפשרת חיים לאחר המוות.

“אם טענות האסטרולוגיה נכונות, מדוע אנשים מכל גיל לא מקדישים עצמם ללימודה? מדוע כבר מגיל צעיר איננו מקבעים מבטינו בטבע ובאלוהיו, רואים שהכוכבים מגלים עצמם לפנינו, ושאנחנו יכולים לחיות בתוכם? מדוע לבזבז עצמנו על מקצוע הלחימה, או על רצון לרכוש נימוסים? מוטב היה כי נרומם מחשבותינו על ידי אמצעי המדע שמגלה לנו את העתיד, ולפני השעה המיועדת של המוות הבה ונטעם את תענוגות המבורכים.” אורליוס פוסקוס.

שבעה אלים

ראינו אם כן שבמאה ה-3 מופיעה ברומא דת אסטרלית, המתבססת על שבעה אלים עיקריים המזוהים עם שבעת גרמי השמיים הנראים נעים ברקיע, כאשר מה שמניע אותם הוא כוח ההיגיון, האש האתרית, הנמצאת בשמש. במילים אחרות העולם מתחלק לשבע ממלכות, שכל אחת מהן נשלטת על ידי כוכב לכת אחר. כל צמח, חיה, מינרל או התנהגות אנושית, נמצאים תחת ההשפעה של אחד משבעת הכוחות והממלכות הללו. ניתן לומר כי העולם מתנהל תחת חוקיות של שבעה אלים.

תפישׂה זו באה לידי ביטוי בשבעת המדעים שנלמדו במסגרות החינוכיות הקלאסיות, שבע התכונות, המידות הטובות אליהן צריך האדם לשאוף, שבעת החטאים שמופיעים אחר כך במוסריות הנוצרית, שבעת פלאי עולם, שבעה שלבים בסולם המיסטי, וכן הלאה.

לסיום החלק העיוני על רומא בחרתי להרחיב במקצת על מסורת שבעת האלים העיקריים המופיעים במסגרת התיאולוגיה האסטרלית, ואלה הם:

פוביוס – אפולו (שמש)

כבר הרחבנו על השמש רבות, נוסיף רק שברומא אפולו נקרא פוביוס והוא היה אל האור, הרפואה והיופי הגברי. האל הנערץ ביותר על ידי הצבא הרומאי היה מיתרה, אל השמש הפרסי. לעתים נתפשו השמש והירח כעליונים על שאר חמשת הכוכבים, כשתי עיניים של היקום המחלקות ביניהן את העולם. אל השמש הקדום של רומא נקרא סול, היה לו מקדש קדום ליד הקירקוס מקסימוס, מקום מרוצי הסוסים, ספורט שנקשר אליו.

במאה ה-3 לספירה מופיע ברומא פולחן האל סול אינוויקטוס המגיע מהמזרח, אך ממשיך במידה מסוימת את פולחני אל השמש הקדומים של רומא עצמה.

דיאנה – ארטמיס (ירח)

ארטמיס הייתה אלת הטבע והציידים. צַיד נתפש בימי קדם כעיסוק נאצל, בו על הצייד היה ללמוד להפעיל את חושיו והאינסטינקטים שלו, ולכן מלכים עסקו בו בכדי לפתח את כישוריהם. ברומא הקדומה ארטמיס הייתה נערצת והיו לכבודה חורשות מקודשות בטבע, שהידועה ביותר בהן נמצאת ליד אגם נמי, בגבעות שמדרום לרומא.

מקדשה של ארטמיס ברומא היה על גבעת האוונטין ושימש כמקום פולחן של הערים הלטיניות.

מרקוריוס – הרמס (מרקורי)

המילה מרקורי באה מהמילה הלטינית מרכדי – מסחר. האל מרקורי מתואר כאיש צעיר ונמרץ, בעל סנדלים מכונפות וכובע מכונף, הנושא בדרך כלל מטה קדוקיוס. הוא מתואר כדמות ערמומית, נוכלת, בעלת כושר תקשורת ומשא ומתן, זריזות הלשון, דמיון וקסם. ההיבט החשוב ביותר שלו הוא הרווח הכספי שהיה חשוב לרומאים, וכן היותו מקשר בין העולמות ועם האלים. הוא אל התקשורת, המסחר והמעברים. המקדש שלו היה בין גבעות הקפיטול והאוונטין, כנראה מסיבת היותו קרוב לאזורי המסחר.

הרמס נודע בשלהי האימפריה הרומאית כהרמס טריסמגיסטוס – איש אגדי שנחשב לאבי האלכימיה, האסטרולוגיה והקסם.

אפרודיטה (וֶנוּס)

אפרודיטה הייתה אימו של העם הרומאי דרך בנה איניאס, נסיך טרויה, וגם אימו (כביכול) של יוליוס קיסר. בלטינית משמעות השם היא תשוקה, אך גם לרצות ולכבד (Venerate). הסמלים שלה היו הוורד וההדס. בנוסף על כך, היא הייתה אלת האביב, הגנים והבוסתנים. חג בציר היין בסוף אפריל, הווינאליה (Vinalia) הוקדש לה.

לוונוס היו כמה מקדשים ברומא, המייצגים את הצדדים השונים של הנשיות. המקדש הראשי שלה היה בין הפורום לקולוסיאום.

מארס – ארס (מרס)

מארס אל החקלאות והמלחמה היה האל החשוב ביותר ברומא, אפילו יותר מיופיטר. זה מפני שההיסטוריה הרומאית הייתה קשורה אליו, רומוס ורומולוס מייסדי רומא היו בניו.

החקלאות והמלחמה היו שני המקצועות הרומאיים המסורתיים והחשובים ביותר, ולכן האופי הרומאי התאים לאופיו (האדום) של מארס. המלך האגדי נומה הקים לכבודו מזבח, ובמאה ה-2 לפנה”ס נבנה מקדש לכבודו בקצה שדה מארס (בקירקוס פלאמיניוס). הרומאים היו מקריבים קורבן למארס לפני צאתם למלחמה, אוגוסטוס הקים מקדש נוסף למארס בפורום החדש (Temple of Mars Ultor).

יופיטר – זאוס

יופיטר הוא האל המגן של המדינה הרומאית, ומיוחסות לו תכונות של צדק, אמונה וכבוד. הוא הגיע להסכם עם המלך השני של רומא, נומא פומפילוס, על אימוץ פולחנו, ונתן לרומאים את יכולת השליטה והפיקוד, הן בצבא והן באזרחות.

יופיטר פעל בשלישייה עם יונו ומינרווה. המקדש של יופיטר בגבעת הקפיטול היה החשוב והעתיק ביותר ברומא. הרומאים היו מתאספים במקדשו בכדי להכריז על מלחמה. אך שלא כמו מארס, כאן המוטיב למלחמה לא היה כיבוש, אלא שלטון.

סאטורן – כרונוס

האל סאטורן נקשר לאספה של העם הרומאי שהתקיימה ליד מקדשו ברומא, מתחת לגבעת הקפיטול, שם הוחזק האוצר הרומאי והארכיון. הרומאים ייחסו לו אחריות למידות, למחזורי הזמן ולטקסים. הוא מייצג תור זהב מלפני התרבות האנושית הנוכחית. לכבוד זמן זה השהו הרומאים ביום חגו, הסאטורנליה, את הסדר החברתי הקיים, ולמשך מספר ימים כולם היו שווים והכול היה מותר.

עידן חדש בתקופה הרומאית

בניגוד למה שחושבים, הרומאים היו אנשים ליברליים מבחינה דתית ואימצו אלים ואמונות של תרבויות אחרות. לאחר כיבוש מזרח הים התיכון והחשיפה שהתרחשה עקב כך למסורות הרוחניות של הפרסים, המצרים, היהודים, ההלנים, כמו גם מסורת הידע הנסתר שהתרכזה בספריה באלכסנדריה – החל ברחבי האימפריה סינקרטיזם (שילוב) של דתות ואמונות, המזכיר במקצת את תופעת העידן החדש של ימינו.

התגברות החומריות והתפתחות כלכלת שוק חופשי המבוססת על כסף, שבירת המסגרות החברתיות המסורתיות והמעבר לערים, והתפשטותה של תרבות אחידה כלל עולמית החסרה מרכיב רוחני אמיתי, הביאו לפריחת דתות וכתות שונות שציפו לגאולה. אנשים מצאו מפלט במסורות מסתורין שהבטיחו להם חיים לאחר המוות. ומן הצד השני, השפע הכלכלי והשלום היחסי אפשרו לאליטות להקדיש זמן לחיפוש הרוחני.

הרוחניות והמאגיה המתקדמות של מצרים, המוסריות של היהדות והנצרות, הדואליות של דת זרתוסטרא והמלחמה בין אור לחושך של המיתראיזם, כתות המסתורין של העולם ההלני –  כל אלה ועוד מצאו מקום בלבבות של הרומאים. ברומא מוקמים מקדשים לאלוהויות זרות כגון איסיס, מיתרה ואחרים. מרכזי החניכה של העולם היווני מטופחים על ידי הקיסרים, ובראש ובראשונה אלואסיס הסמוכה לאתונה, אך גם דלפי, סמותראקי, דודוני ועוד רבים נוספים[10].

באימפריה מתפתחים מרכזי תרבות רבים מחוץ לרומא, כמו אפסוס בטורקיה או אתונה ביוון, בתי ספר כגון זה של הסטואה ברודוס ומרכזי פולחן כגון בעלבכ בלבנון ואנטיוכיה. אך המרכז האינטלקטואלי והרוחני החשוב ביותר הוא באלכסנדריה במצרים, שם מתפתחות ההרמטיקה הפגאנית והפילוסופיה הנאופלטונית, המאגיה והאלכימיה, ובהמשך גם הגנוסטיקה הנוצרית. כל התורות הללו מוצאות לימים את דרכן לאיטליה של הרנסאנס.

[1] לפני היות כוהן גדול היה כנראה אצל הרומאים מושג “מלך אלון” החי בחורשה מקודשת, עד שבא מאתגר צעיר והורג אותו, כפי שמופיע בספרו של פרייזר “ענף הזהב”.
[2] בנוסף לסיבילות היו מרכזי נבואה נוספים של נשים מתנבאות בעולם הקלאסי, כמו הפיתיה בדלפי. המסורת של הסיבילה הגיעה כנראה מהמזרח והיא בעלת מאפיינים ייחודיים.
[3] בעולם העתיק הוכרו עשר נביאות עיקריות שנקראו סיבילות. המפורסמת שביניהן הייתה הסיבילה מדלפי שזוהתה עם הפיתיה, אך היו גם אחרות. האמונה הנוצרית אימצה את הסיבילות לחיקה וטענה שהן ניבאו את בואו של ישוע והונחו על ידי רוח הקודש, כדוגמת הנביאים של התנ”ך. הנביאים היו לעם ישראל והסיבילות לאומות העולם, ומסיבה זו הן מופיעות באמנות הנוצרית.
[4] בתחילה במקדש יופיטר הקפיטוליני, ומהמאה ה-1 לפנה”ס – במקדש אפולו.
[5] מבחינת התפישה החברתית הרומאית הקיסר הוא סמל ללוגוס והתגשמות שלו, ומכאן חשיבותו.
[6] ומעמד הקיסר בחברה, כמייצג ומבטא של התבונה האלוהית.
[7] למעשה, הפולחן של אל השמש הלא מנוצח נמשך עד לסוף המאה ה-4 לספירה.
[8] יוספוס פלוויוס מתאר את המנורה בבית המקדש בדיוק במונחים הללו: הקנה המרכזי הוא השמש, שלושה הקנים משמאל הכוכבים המוגבלים, ושלושה הקנים מימין הכוכבים החופשיים.
[9] מזכיר קצת את פולחן השמש המצרי של אחנתון (ראו הספר “הפלא השביעי”, סדרת טיולי תרבות ורוח, הוצאת פראג).
[10] ראו הספר “מסתורין יווני” הוצאת פראג, 2019