הגיתאנום בשוויץ

המרכז העולמי של התנועה האנתרופוסופית

הגיתאנום בדורנך שוויץ, ליד בזל, הוא המרכז העולמי של התנועה האנתרופוסופית, מעין מקדש מודרני שתוכנן על ידי מייסד התנועה רודולף שטיינר, בתחילה מעץ, ולאחר שזה נשרף, הוא תכנן בניין נוסף מבטון. ניתן לבקר במקום בסיור מודרך. לפניכם מאמר מקיף על תולדות הגיתאנום הראשון והשני, ומדריך למבקר במקום

הגיתאנום הראשון

הגיתאנום הוא בניין שנועד להצגות תיאטרון (מחזות המסתורין) ואוריתמיה, וכן לקונצרטים ולכינוסים. ב-1909 החלה ההצגה של מחזות המסתורין של שטיינר, “פאוסט” של גתה ומחזות המסתורין של אדוארא שירה (Édouard Schuré). בברלין, עדיין במסגרת החברה התיאוסופית, שטיינר תכנן בניית אולם שיתאים לתוכן מבחינת הצורה שלו – אולם שיבטא את הצורות האמנותיות הרוחניות החדשות בארכיטקטורה, ציור ופיסול.

בעשור החמישי של חייו עובר שטיינר מעין השתלמות מתקדמת באמנות במקומות שונים ברחבי העולם, במוזיאונים ובקתדרלות, וקיים דיאלוג פורה עם אנשים בחברה התיאוסופית המפתחים תחומים של אמנות, ובמיוחד מריה וון סיברס (אשתו השנייה). וכך הוא כותב באוטוביוגרפיה שלו: “נחוצה חשיבה גמישה כדי להבין ישות רוחית באידיאות ולהביע זאת באמצעות מחשבה. ניידות זו נולדת כשהנפש מתמלאת באמנות.”

הרעיון להקים בניין לאומנויות והצגות המסתורין החדשות בברלין נתקל בקשיים. ב-1912 הזמין רופא שיניים ותלמיד בתנועה התיאוסופית בשם גרוסהיינץ (Grosheintz) את שטיינר להרצות בבזל על הברית החדשה. בזמן ביקורו במקום הראה לו את בית הקיץ שלו בדורנך ושטח אדמה גדול סביב, והציע לתרום את המקום לטובת התנועה האנתרופוסופית החדשה, לצורך בניית מרכז אדמיניסטרטיבי ותיאטרון לאומנויות. שטיינר בדק את השטח במשך כמה חודשים, וב-1913 קיבל את ההצעה הנדיבה והחל בהכנות לבניית המרכז האנתרופוסופי והאודיטוריום למחזות המסתורין ואמנות הבמה החדשה, האוריתמיה – בניין שיבטא בחומר את התפישה הרוחנית החדשה, ושכמותו העולם לא ראה עדיין. מלאכת הבנייה נמשכה מ-1913 ועד 1920 ולא נפסקה גם בזמן מלחמת העולם הראשונה. היה זה מאמץ משותף של מתנדבים אנתרופוסופים מכל רחבי אירופה, שעשו את הבלתי אפשרי בהנחייתם האישית של שטיינר ושותפיו. הגיתאנום הראשון פעל מעט יותר משנתיים, ולמרבה הצער נשרף לחלוטין בסוף שנת 1922.

וכך אומר שטיינר בקשר לבניין (לאחר שריפתו): “עד שנת 1913, כאשר הונחה אבן היסוד לגיתאנום בדורנך, היה עיקר תפקידה של החברה האנתרופוסופית תמיכה וקידום של התנועה והלימוד, אך אט אט החלו החברים להרגיש בחסרונו של בניין מרכזי שיישרת את האנתרופוסופיה. לפני בניית הגיתאנום נשענה פעילותם של החברים על מפגשים, שבהם המילה המדוברת הייתה הכלי הבלעדי כמעט לקשר בינם לבין עולם הרוח. קשר זה, המתבצע באמצעות המילה המדוברת, ימשיך להיות האמצעי החשוב, המשמעותי והחיוני ביותר לטיפוח חיי הרוח של התנועה, ואולם בניין הגיתאנום פתח בפנינו דרכים נוספות.

נפתחה האפשרות לדבר אל בני האדם במרחבי תבל בצורות האמנותיות הטהורות ששאפנו אליהן, אכן, רוב בני האדם בזמננו יכולים להתקרב אל מהותם של הדברים דרך עיניהם, באמצעות החושים. הבניין בדורנך הרחיב מאוד את האפשרות למסור את החוויה הרוחית שדרושה כל כך למין האנושי כיום. בצורות הנגלות בו ובעבודה האמנותית מלאת ההבעה, דיבר הגיתאנום והביע את סודות עולם הרוח באזני אנשים רבים לאין שיעור מאלה שיכלו ללמוד עליהם דרך המילים המדוברות.

כל אדם בעל רצון טוב היה יכול להתבונן ללא דעות קדומות בצורות הבניין ובמהות האנתרופוסופית המונחת ביסודו, ולהרגיש שהאנתרופוסופיה לא הוכתמה בכיתתיות – אלא מייעדת את עצמה למבחן הגדול של התקופה: להביא את קרני האור הרוחי החדש, שהפך נגיש עבור המין האנושי, לכל פינה ולכל תחום של הציוויליזציה והתרבות שלנו.

הגיתאנום שמכאיב כל כך להביט כעת בהריסותיו, היה אמצעי רב עוצמה להבעה ולביטוי של טבעה האמיתי של התנועה האנתרופוסופית. ניסינו לבטא את האנושי–אוניברסלי בכל חלק ופרט של הבניין. כך הפך הגיתאנום למרחב שאפשר את קיומם של המפעלים הנשגבים, מעשה ידיהם של החברים בחברה האנתרופוסופית, שדיברו היישר אל ליבם של בני האדם…”[1]

לפי התפישה האנתרופוסופית, בניין וצורה צריכים לבטא את האימפולס הרוחני של הזמן,[2] כשם שבניינים מקודשים בתרבויות קדומות ביטאו בדרכם את האימפולס הרוחני של זמנם.

אחד המוטיבים האדריכליים הבולטים בתכנון של הגיתאנום הראשון הוא הדואליות. הבניין הוא בעיקרו שני חללים עגולים: אחד לאודיטוריום והשני לבמה, שמעליהם שתי כיפות, המייצגות את האדם והעולם (מושגי יסוד באנתרופוסופיה). הכיפה הקטנה קשורה לחוכמה הקוסמית, ואילו הכיפה הגדולה קשורה למעשי האדם, כלומר לתרבויות שהוא יצר.

הדואליות מתבטאת גם בדרכים נוספות, וייתכן והיא קשורה לחלוקה הבסיסית שבין חומר לרוח, ישנן שתי צורות בסיסיות בטבע – עיגול וקו ישר. לפי שטיינר, הצורה העגולה מייצרת באדם תחושה של הקדוּשה שחיה בטבע. מבנים מאורכים ומתנשאים מכוונים האדם כלפי הרוח. בגיתאנום יש מיזוג של העגול והמאורך – זרם של צורות משתנות וקו ישר שהוא הרצון.

הדבר קורה בצורה הבאה: הבמה היא עיגול נפרד מהאודיטוריום שהוא עיגול גדול יותר. כל עוד המסך הורד, המרכיב הדומיננטי היה העיגול של האודיטוריום. ברגע שהמסך הורם, המבט נמשך אל מה שקורה אל הבמה והמרכיב של האורך הפך לדומיננטי יותר. השילוב של המאורך והעגול מופיע גם באודיטוריום עצמו בצורת כיפה הנתמכת על ידי 14 עמודים גבוהים וישרים הנותנים תחושה של אורך. יש שבעה עמודים בכל צד, ההולכים ומתארכים ככל שמתקדמים כלפי הבמה (מכיוון שהשיפוע של האולם יורד).

העיגול של האודיטוריום קשור להתפתחות האנושות. על הארכיטרבים והכותרות יש סמלים של התפתחות אנושית וקוסמית. כל עמוד עשוי מסוג עץ אחר, וביניהם חלונות זכוכית צבעונית. הכיפה היא גבוהה ויש עליה ציורים בולטים המושכים את המבט למעלה.

העיגול של הבמה קשור להתפתחות קוסמית. מסביב לו היו 12 עמודים ועל הכיפה נראה ישוע ואדם מיוצג על ידי פאוסט. בקצה שלה אמור היה להיות פסל של מייצג האנושות (ישוע). בצורה זו הקהל שבאולם רואה מאחורי דרמת המסתורין המבוצעת על הבמה, את המעיין הנובע הגבוה שלה, שהוא המסתורין של גולגותא.

באופן כללי הגיתאנום הראשון היה סיכום תלמודו ואומנותו של שטיינר, ויש הרבה מה לכתוב ולהסביר עליו ודרכו. זה לא ייעשה במסגרת ספר זה, מכיוון שהמבנה המיוחד הזה כבר לא קיים, ואילו הספר נועד להיות כלי עזר והכנה לביקור במבנה הקיים, שהוא הגיתאנום השני. לכן נרחיב על מה שיש, ולא על מה שאין; מה גם שבגיתאנום השני יש מוטיבים, אמנות וסמליות שנלקחו מהגיתאנום הראשון.

אוסיף רק שמה שחשוב בגיתאנום הראשון היה התהליך של בניינו, ולא רק הבניין עצמו. הבנייה וההתעסקות בחומר הביאה לכדי הבשלת התורה והתנועה האנתרופוסופית. כאשר הוא נשרף, שטיינר היה בשל להציע בניין אחר ולבנות מחדש את התנועה והחברה (שנתקלה באותה תקופה בקשיים), בדרך שתהיה טובה ונכונה להמשך האנתרופוסופיה לאחר מותו.

ביקור בגיתאנום בדורנך

בימי קדם הייתה מסורת עלייה לרגל למקומות קדושים. אנשים הלכו ימים ושבועות בכדי לבקר מקדש או מקום קדוש, לחוש ברגש הקדושה. חלק מזה היה תהליך העלייה לרגל עצמו. כיום אנחנו עולים על מטוס ותוך כמה שעות נמצאים בבזל, וכבר אנחנו בגיתאנום, ולא נותר לנו אלא לייצר בעצמנו את תחושת החשיבות, הציפייה, הקדושה. אבל אי אפשר לעשות זאת באופן מלאכותי – צריך רק לשים לב, לדעת במה מדובר, ולהיות פתוח. הגיתאנום הוא מקדש שידבר אליכם במגוון דרכים, כפי שקרה לי בביקור הראשון. עד היום אני זוכר כל רגע מתוך השעתיים שבהם היה לי סיור עם אסתר (אמנית, ציירת, שהשתתפה בשיפוץ הגיתאנום לפני עשרים שנה ומאז היא עובדת במקום כאחראית הביקורים), שהשאיר חותם בל יימחה על נשמתי.

אפשר לבקר בגיתאנום (כמו במקומות קדושים אחרים) ולא ממש להיות שם, אפשר לבוא מלא ביקורת והתנגדות, או סתם להיות עסוק בפלאפון ובשרשרת של מסרים אינסופיים שלא קשורים לזמן ולמקום. ואפשר לנסות ולהבין מה המשמעות של האדריכלות, אמנות, הציורים, הצבעים, ואולי תוך כדי כך ללמוד פרק בתורה הרוחנית שהמקום מבטא (ולא רק דרך הראש), כפי שהתכוון המתכנן של הבניין – רודולף שטיינר.

דבר ראשון הבולט לעין כשמגיעים לגיתאנום הוא שמדובר בבניין ענק, מתנשא על סביבתו, כעין מצודה (ההפך ממה שמצפים ממקדש) בלב דשאים וגנים. הוא נמצא על צלע גבעה, בחצי הגובה, מעל עמק מיושב, שממזרח לו הר מיוער עם מצוקים.

דבר שני הבולט לעין הוא שהמבנה הענק עשוי בטון. הגיתאנום הוא אחד הבניינים הגדולים הראשונים בעולם שתוכנן ונבנה כולו בבטון מזוין, כשחלק מהצורות שלו הן חופשיות ולא קווים ישרים. שטיינר אהב את הרעיון של ברזל עם בטון, המאפשר ליצור צורות כיד הדמיון, וייתכן שהיו לו סיבות נוספות לבחור בדרך בנייה זו, אבל פועל יוצא מכך הוא שהבניין עומד לנצח. למרות הכבדות שלו הוא נראה קליל בזכות הצורות הלא שגרתיות, הקווים האנכיים, וההשתקפויות של האור עליו. מעין ענק חי, שירה בבטון, איחוד של הניגודים.

לפי האנתרופוסופים הגיתאנום השני ממשיך את העקרונות שבבסיס בניית הגיתאנום הראשון שהיה במקום ונשרף ב-1923, את הסמליות שבו, אבל בצורה אחרת. שטיינר תכנן את הבניין ב-1924, שרטט תוכניות ויצר מודל. הוא מת שנה אחר כך והספיק להיות מעורב רק בתכנון החיצוני של הבניין, ומעט מאוד בתכנון הפנימי. אלא שלפי האנתרופוסופים יש קשרים והתפתחות בין הבניין הראשון והשני. כל דבר בעולמנו מתפתח, משנה צורה. הסיבה לשינוי בחומר ובצורת הבנייה נעוצה בכמה דברים. ראשית דבר, מבחינה פרקטית הוכח שהעץ הוא חומר מתכלה ולכן החליפו אותו בבטון, אבל העיקר הוא מלחמת העולם הראשונה, שהתרחשה בטווח הזמן שבין תכנון שני הבניינים ושינתה את האקלים הרוחני. לפיכך, הצורות העגולות וההרמוניות שהתאימו לזמן שבו נראה היה שאירופה מגיעה לבשלות תרבותית, וייצגו שלמות והרמוניות, לא התאימו יותר. היה צורך במשהו יותר בולט – צורות ישרות וזוויתיות שיעזרו לעורר את המודעות החדשה. ואולי הבטון הוא הגנה מזוועות המלחמה, זו שהייתה וזו שתבוא.

זאת ועוד, שטיינר כבר התגורר עשר שנים בדורנך וקלט טוב יותר את האנרגיות של האדמה מאשר בזמן תכנון הבניין הראשון, וכך, הבניין החדש ביטא את הצורות הנמצאות בסביבה. נדמה כאילו יד מכוונת אלוהית, למרות הקושי והצער שבדבר, גרמה לשריפת הגיתאנום הראשון בכדי שיקום במקומו גיתאנום חדש, מתאים ומעורר יותר. יתרה מזאת, הגיתאנום הראשון תוכנן כולו על ידי שטיינר, ובאופן סמלי הגיתאנום החדש תוכנן ברובו (חוץ מרעיונות כלליים) ובוצע על ידי תלמידיו אחר מותו, וכך צריך להיות. זה מה שמאפשר לאנתרופוסופיה להמשיך בעולם – לקיחת האחריות על ידי התלמידים והקהילה, במקום להסתמך על מורה מואר יודע כול.

הגיתאנום החדש ייצג את החיפוש של האדם החדש, ואילו הישן – את השלמות שבעיגול. הישן היה פסגת פועלו ותלמודו של שטיינר, מה שהיה חשוב בו הוא מעשה היצירה עצמו, ביטוי האימפולס הרוחי בצורות ובחומר, וכך הוא אומר: “הזרם הרוחני יוכל להציג את התרבות החדשה, שזו משימתו, רק כשתינתן לו ההזדמנות לעבוד על התכנון הפיזי של אותם קירות בניינים שמקיפים אותנו. ולחיים הרוחניים תהיה השפעה אחרת כשהם יזרמו מחללים שהמידות שלהם נקבעות על ידי מדע הרוח, שהצורות שלהם נוצרות על בסיס מדע הרוח”.

אולי זו גישה רומנטית המיפה את המציאות, אבל לפי הבנתי, החיים הרוחניים של הקהילה האנתרופוסופית זרמו דרך הקירות של הגיתאנום הראשון מרגע שהוקם, ובמיוחד בתהליך הקמתו. ועתה הם נמצאים כבר בעולם, וצריך היה לוותר על ההיצמדות למשהו פיזי, למקדש, בכדי לבנות מזמן זה והלאה את המקדש הרוחני, הפנימי. שלב ראשון בתהליך זה היה בניית מקדש – גיתאנום חדש.

המעטפת החיצונית והאולם הושלמו ב-1928, אך העבודה על החלקים הפנימיים נמשכה עוד הרבה שנים אחר כך. כל הכספים הגיעו מתרומות, והרבה עבדו בהתנדבות. ההקמה של הגיתאנום השני הייתה פרויקט מעצב ומגבש שעזר להמשכת התנועה אחר מותו של שטיינר ולביצורה לקראת הזמנים הקשים של מלחמת העולם השנייה והמשבר הכלכלי. שלב נוסף בבניית המבנה הייתה שיפוץ ועיטור מחדש של החלקים הפנימיים, ובעיקר האודיטוריום. שיפוץ זה התבצע לקראת שנת 2000 וסייע בהחייאת רוח התנועה בתאריך הסמלי של המילניום. כיום מונה התנועה האנתרופוסופית מעל 70,000 איש (בכל רחבי העולם), ולמרות שרובם לא היו שותפים לפרויקט, המקדש והפעילות בו נתנו השראה לרבים.

אני בכוונה משתמש במילה “מקדש”, אם כי לא תשמעו אותה באוצר המילים האנתרופוסופי. לפי דעתי, הביקור בגיתאנום צריך להיות מלווה בתהליך הכנה ולהיעשות בצורה מסוימת שמאפשרת להתקשר למהותו של המקום, ולכן הכי טוב לנסות לתת מקום לא רק להסברים אלא גם להרגשות, לתחושות שעולות במהלך הביקור, לעצור מדי פעם, לשבת, להרהר, לתת למבט לנדוד אל מה שמעניין אותו, ולהניח לרשמים ולתובנות לעלות במחשבה – גם במהלך הביקור וגם בזמן השקט שלאחריו. ישנה דרך להתקרב אל הבניין ולראות אותו:

אני מציע להתחיל במסעדה ובית הקפה (Speisehaus), ומבנה החשמל (Transformatorenhaus) שעיצב שטיינר בעמק שמתחת לבניין; משם לעלות בשביל עולי הרגל אל בית הרופא (Duldeck House) ומקדש הטבע העגול ששטיינר תכנן (Felsli spur). לאחר מכן ללכת מסביב לבניין, ואז להתחיל לגלות את חלקיו – תחילה הקומה הראשונה, לאחר מכן אולם הכניסה, האודיטוריום, ולבסוף השחזור של הגיתאנום הראשון ופסל “נציג האנושות” בקומה העליונה.

לאחר שתיית כוס קפה (או תה) בקפיטריה של הגיתאנום, אפשר לצאת לסיור נוסף במתחם שמסביב, לראות את בית הרופא, אולם האוריתמיה (The Eurythmeum), בית מערכת החימום של הגיתאנום (Heating Plant), בית סדנת הזכוכית (Glass House), בניין הנגרייה (Carpentry Building) והשדות שמאחוריו, ולסיים בסיור בשכונה עם הבתים האנתרופוסופיים.

ביקור בגיתאנום וסביבתו לוקח יום שלם. בחצי הראשון של היום מגלים את הבניין עצמו, ובחצי השני את סביבותיו, אלא שאני ממליץ להקדיש לכך לפחות יומיים, לישון בסביבה (יש בגיתאנום בית הארחה), ולמחרת להתנסות בסדנת אמנות בגיתאנום עצמו. לאחר מכן, לבקר פעם שנייה באודיטוריום (זה אחרת) ולמדוט שוב על הפסל של נציג האנושות, לבקר בגלריה ובחנות הספרים בקומה הראשונה ולהסתובב בין הבתים האנתרופוסופיים בסביבה.

אפשר לבלות בגיתאנום גם יותר ימים ולתת זמן לתהליכים פנימיים. הביקור בגיתאנום הוא חוויה רוחנית, תהליך עלייה לרגל, חשיפה לאמנות מקודשת שבה רבדים על רבדים של משמעות.

כל הביקורים צריכים להיות מתואמים עם מרכז המבקרים במקום, שאפשר ליצור אתו קשר מראש באינטרנט או בטלפון (goetheanum.org). חלקי הבניין החיצוניים וקומת הכניסה, כולל חנות הספרים, פתוחים למבקרים ללא תשלום. יש בהם גלריות, קפיטריה ומרכז מידע. בנוסף על כך, ישנם מסלולי טיול מסומנים ומשולטים בבתים ובגנים שמסביב, העוברים דרך הבניינים השונים והגנים ששטיינר תכנן ושבהם התחילה התנועה האנתרופוסופית, ואפשר ללכת בהם.

אם רוצים להכיר את החלקים הפנימיים של הבניין ובמיוחד את האודיטוריום, צריך להירשם לסיור דרך מרכז המבקרים (אפשר גם לערוך סיורים פרטיים בנושאים שונים). כמו כן, יש בדרך כלל אפשרות להצטרף לפעילות המתקיימת במקום במשך השנה, בין אם למחזות המסתורין או לקורסים הפתוחים לקהל במגוון נושאים. ישנם גם כינוסים בינלאומיים ופרויקטים מיוחדים, שחלקם פתוחים לאנשים מבחוץ וחלקם לא.

במשך השנה מתקיימים בבניין קורסים בסיסיים באנתרופוסופיה, אמנות, דרמה, עיצוב דיבור ועוד. ליד הגיתאנום ישנה מכללה לחינוך אנתרופוסופי, בית ספר אוריתמיה, בית ספר לפיסול, בית ספר לציור, סמינר לחינוך מרפא, הוצאת ספרים, מפעל לתרופות אנתרופוסופיות וקליניקות לריפוי אנתרופוסופי. כל שנה מתקיימים ב”שכונה” 160 קורסים וסמינרים במגוון נושאים, החל מדבש וכוורות וכלה בגמגום, בנקאות, או פילוסופיה והיסטוריה. הסמינרים מתקיימים הן בגיתאנום עצמו והן במבנים סמוכים.

מסלול הביקור בגיתאנום

השביל העולה אל המקדש מתחיל בבית הקפה (Speisehaus), לידו נמצא את מבנה החשמל שתכנן שטיינר, מדובר על צומת דרכים מצפון מערב לבניין, ממנו הוא נראה כמו מצודה נישאה, אלא שהשביל מתעקל שמאלה ולא עולה ישר אל הגיתאנום. שטיינר תכנן אותו כך שיסמל את המסע (עלייה) הרוחני. הוא פונה אל שדה שבו פרחים נדירים, מקיף גבעה מלאכותית, עוטף את הגבעה ממערב תוך כדי שנפתחות בו תצפיות מדהימות אל הנוף, ויש בו מקומות עצירה ומקומות של תנועה. הוא כמו מכין את המבקרים למה שצפוי להם, ומסתיר את הבניין עצמו.

שמגיעים לסוף העלייה נכנסים לחורש, ועדיין הגיתאנום לא נראה. מולנו בית הרופא, אך אנו נפנה אל הגבעה המלאכותית שאותה הקפנו זה עתה, עליה שוכן מקדש טבע שנקרא גם זנב הדרקון (Felsli spur). הגיתאנום המקורי היה מורכב משני חללים עגולים עם כיפות גדולות מעליהם, אחת גדולה יותר מהשנייה. בכדי לבנות אותו היה צריך לפנות כמויות עפר שנוצרו בזמן חפירת היסודות. את האדמה הביאו למקום שהורגש כאנרגטי, ליד עץ אלון עתיק, ושם עוצבה גבעה שבראשה נבנתה טרסה ועליה רחבה עגולה בראש מעין פירמידה של שבע מדרגות עגולות. קוטר העיגול התחתון של המדרגות הוא כקוטר הכיפה הגדולה מתוך שתי הכיפות של הגיתאנום הראשון, וקוטר העיגול העליון של המדרגות, שהוא הרחבה העגולה, הוא כקוטר הכיפה השנייה של הגיתאנום. במרכז הרחבה העגולה ישנו עץ תרזה גדול, ובהיקף העיגול ומחוץ לו צומח עץ אלון גדול. אלה הם שני עצים קדושים במסורת האירופאית קלטית, שהתקשרו לטקסי נבואה ונחשבו כעצים הקשורים זה לזה ומקבלים השראה זה מזה.[3]

כששטיינר הגיע לדורנך (לפני תחילת הבנייה) הוא הסתובב כמה חודשים בשטח והרגיש את האנרגיה שלו, יד אחת מופנית כלפי השמיים ויד אחת כלפי האדמה. בעקבות כך הוא ציין את מקום בניית הבניין ואת מקום הקמת מקדש הטבע על הגבעה, ואכן זהו מעין מרכז אנרגטי של השטח כולו, ומומלץ לקיים בו מדיטציה. מכאן כבר רואים את הגיתאנום מציץ מבין העצים – אנו מצויים כבר באותו גובה, פחות או יותר.

לאחר הביקור במקדש הטבע נחזור לבית הרופא. רק כשמגיעים למעלה (סמוך לבית הרופא), מתגלה לעינינו פתח הגיתאנום, הנראה כמו פה פעור של מפלצת ענקית הבולעת את כל הבאים אל קרבה, כל הקיר המערבי של הבניין הענק קרוע בסדרה של חלונות גדולים המכניסים את האור פנימה. אל פתח הגיתאנום מובילה שדרה רחבה, המתחילה בכיכר שנמצאת מצפון לבית הרופא. משני צדי השדרה שבעה פסלונים של אמנות מופשטת, כולם מעוצבים באופן זהה – בצורת אבן עומדת מוחלקת שראשה נטוי לעבר הגיתאנום. השדרה מוקפת בערוגות תבלינים ופרחים, והיא משקפת את המידות הקיימות בבניין.

מסביב לגיתאנום רחבות מרוצפות המדגישות אותו. מומלץ ללכת מסביב לבניין, מעין שביל רחב המקיף אותו, שכן מכל צד הענק החי הזה נראה אחרת. הקומה הראשונה של הגיתאנום למעשה נפרדת ממה שיש מעליה, היא רחבה יותר ובראשה מרפסת, והבניין כמו נשען עליה, מתרומם ממנה. אפשר גם להקיף את הגיתאנום על המרפסת שמעל הקומה הראשונה ולהתבונן עליו מצדדיו השונים – מכל צד הוא יראה אחרת, כשעל ראשו גג שנראה כמו שיער או כובע.

אחד הדברים הבולטים בגיתאנום הוא ההבדל בין הצד המזרחי והמערבי שלו. הצד המזרחי, הפונה אל ההר, הוא בצורת קובייה – קיר ישר גבוה עם חלונות קטנים, מעין חומה בצורה, נתונה בתוך מסגרת נוקשה. הצד המערבי הפונה אל העמק הוא דינמי וזורם, ונשפך בצורת מפל אל הסביבה (נראה כמו פנים בפרופיל), מקבל בברכה אורחים.

הצורה של הבניין משקפת את הסביבה. שטיינר אמר ש”אנתרופוסופיה היא דרך של ידיעה המנסה לאחד את הרוחני באדם עם הרוחני בקוסמוס”, ואם כך הדבר, הרי שבניין המסמל את הרוחני באדם צריך לשקף את הרוחני שבטבע. כדור הארץ הוא יצור חי ומתפתח, ואם הבניין הוא מקדש אדם, הרי שעליו לשקף את מקדש הטבע שקיים מחוץ לו, והוא עושה זאת בצורה טובה יותר מאשר הגיתאנום הראשון שנשרף, שכן הוא ממוקם ובנוי בצורה מושלמת ביחס לסביבתו.

החלונות הגדולים בצד המערבי כמו פתוחים אל החוץ, אל העמק והעיר, ומכניסים אור פנימה (במיוחד בשקיעה), בעוד שהחלונות הקטנים בצד המזרחי פונים אל קירות הסלע של ההר, ומכוונים את האדם פנימה. ואכן בצד המזרחי נמצאת הבמה שבה מתרחשת עבודה פנימית, בעוד שבצד המערבי שוכן האודיטוריום, הקורא להתבוננות חיצונית. העורף של הבניין הוא כלפי מזרח, שם נמצא ההר (כך מכוונים כל המבנים בדורנך), והפנים שלו כלפי מערב.

הצדדים הצפוני והדרומי של הבניין מחברים בין הניגודים של המזרח והמערב. הקו הנוקשה והישר של קיר המזרח הופך במערב, בעזרת הגג, הפתחים, החלונות והצורה של הבניין, למתווה גלי ונשפך, בעל קווים חופשיים ודינמיים. התמיכה האנכית משתחררת כליל. יש הרבה מטמורפוזות בבניין, מעבָר צורה אחת לצורה אחרת.

את התפתחות ממזרח למערב ניתן לראות בעמודים החיצוניים (הקווים האנכיים של הבניין): בצד המזרחי יש מעין עמוד צמוד לבניין וישר, באמצע יש שני חצאי עמודים בולטים שכותרותיהם מתרחבות, כלפי מזרח יש עמוד שלם שנפרד מהבניין, ובמערב העמודים כמו ניתקים מהרצפה ונמצאים בחלק העליון של הקיר המשתפל – יש שם משהו שמזכיר עמוד אך זורם בצורה חופשית.

כך גם לגבי החלונות: במזרח יש חלונות קטנים בחצי התחתון של הקיר והחצי העליון אטום, באמצע ישנם שישה חלונות קטנים למעלה ושישה חלונות קטנים למטה, במערב ארבעה חלונות מאורכים גדולים ומתחתם ארבעה חלונות מאורכים, מעט קטנים יותר.

צריך לזכור שהאמנות האנתרופוסופית נועדה לעורר דימויים במחשבה, ואין ספק שהבניין על החלקים השונים שבו עושה זאת. כל חלון, כל קו, מעוצב מעט אחרת, ובאופן כללי הוא נראה (בעיניי) כמו אריה רובץ.

זאת ועוד, הגיתאנום בנוי בצורה המשקפת את החלוקה המשולשת של האדם לגוף, נפש ורוח, או לראש, חזה וגוף (מרכיב בסיסי בתורה האנתרופוסופית). הגג המשונה הוא הראש; החלקים הישרים שעליהם נשען הבניין והבסיס שלו הם הגוף – הרצון; ואילו החלונות הפעורים כלפי חוץ, גרמי המדרגות הלולייניות, מסמלים את החלקים הריתמיים המאזנים באדם, הדואליזם של סימפתיה ואנטיפתיה – החזה.

לאחר שהקפנו את הבניין ניכנס פנימה דרך הכניסה הראשית הנמצאת ממערב. בכניסה יש שערים מעץ מלא וחלונות זכוכית גדולים הנפתחים אל אולם רחב עם תקרה נמוכה, משם אפשר לגשת לקפיטריה, משרד קבלת האורחים, חנות הספרים, ושני אודיטוריומים קטנים שנבנו מאוחר יותר ובהם ציורים (שרטוטים) של שטיינר. קומת הכניסה היא מקום המפגשים החברתיים, וכמו נפרדת משאר הבניין. יש בה חלקים פתוחים לקהל וחלקים סגורים, גלריה של תמונות, מעליות לקומות העליונות, חדר הלבשה ומשרדים.

משני צדדי הקומה התחתונה (באמצע) יש שני גרמי מדרגות רחבים העולים לקומה השביעית וצבועים בשבעה צבעי הקשת, המתחילים באדום בקומה התחתונה ומסיימים בסגול בקומה העליונה. בקומה האמצעית יש כניסות צדדיות לאודיטוריום. גרמי המדרגות הם מעין הרחבה של הבניין על ציר הרוחב שלו, כמו טרנספט בבזיליקות נוצריות וידיים בגוף האנושי.

בקומה השנייה יש תצוגה של תמונות היסטוריות מהקמת הגיתאנום הראשון והשני ותולדות החברה האנתרופוסופית. בצד מערב של הקומה השנייה ישנו אולם כניסה גדול עם פתח אל המרפסת בתוך חלון גדול, המכניס את האור והטבע פנימה. מהאולם עולים שני גרמי מדרגות לולייניות אל פתח הכניסה הראשית של האודיטוריום, שנמצא כמה קומות למעלה.

בתחילת גרם המדרגות הצפוני יש פסל של אדם עם פנים הפונות כלפי חוץ ומתחת להם פנים המופנות כלפי פנים – הוא מסתכל גם פנימה וגם החוצה, מרמז לנו שאנחנו צריכים לעשות את אותו הדבר. בצד האחר יש פסל של המלאך מיכאל (ההשפעה הרוחנית החדשה שמופיעה בתקופה הנוכחית). כשעולים במדרגות הלולייניות מתגלה בהתחלה אור גלוי של החלונות הגדולים המכניסים את החוץ פנימה, ולאחר מכן, כשממשיכים לעלות, נעלמים החלונות ומתגלה אור נסתר של חלונות סמויים גבוהים יותר, החודר דרך קיר – תקרה מעוגל כלפי פנים, בדרך לא ישירה.

מעל הקיר – תקרה העגלגל יש חלון זכוכית גדול אדום (גלוי) ובמרכזו פרצוף גדול של אדם שמעליו מלאכים. מצד אחד שלו חלון אורך צמוד ובו נראה אדם קטן על הר גדול מסתכל למטה ומגלה שם דמויות (מפלצות) שמסמלות את הפחד והתאווה. זהו האדם האינטרוספקטיבי, התבונן בתוך עצמו ומגלה שם דברים שהוא לא אוהב. מהצד השני חלון אורך צמוד נוסף ובו אדם אחר על הר דומה, מסתכל למעלה אל השמש. הדמויות הדמוניות שהופיעו בחלון מהצד הראשון יורדות למטה, רק קצה ראשן נראה, ובמקומן יש זוגות מלאכים. זהו האדם המתעלה, המסתכל תמיד אל האור, אל השמש. הסוד הוא שבכדי להיות אדם שלם צריך גם את זה וגם את זה, גם להסתכל פנימה ולהילחם במפלצות, וגם להסתכל החוצה אל אידיאל אור רוחני (זוכרים את הפסל בתחילת המדרגות?). הפרצוף הגדול בחלון האמצעי הוא אדם כזה.

החלון כולו אדום (על שלושת החלקים שבו). אדום הוא האור הראשון המופיע עם זריחת השמש ומכניס את איכות האור לחשיכה. החלון האדום נמצא מול דלת הכניסה (פונה מערבה) והוא מכניס אור פנימה במיוחד בזמן השקיעה ושעות אחר הצהריים. כשמסתכלים בחלון זמן רב, המסגרות בין שלושת החלונות נעלמות והבטון מסביב להן הופך ירוק, שהוא צבע משלים לאדום (תופעה אופטית), ואכן, זהו צבעו של זוג החלונות הראשון באודיטוריום.

האודיטוריום הגדול

הלב של הגיתאנום הוא האודיטוריום הגדול, שזה עתה נכנסנו אליו. הוא בנוי בצורת טרפז המופנה כלפי הבמה, שהיא מרובעת או יותר נכון מלבנית (הטרפז והמלבן מחליפים מבחינה גיאומטרית את שני העיגולים שהיו בבסיס התכנון של הגיתאנום הראשון). הדבר היוצא דופן הוא שהטרפז מתרחב כלפי הבמה, ולא להפך כמו בתיאטראות רגילים (במקום המפגש בין הטרפז והמלבן יש התרחבות צדדית של הבניין, שבה נמצאים גרמי המדרגות הצדדיים). אורך הבמה הוא יותר מ-21 מטר והיא בין הגדולות באירופה, וזה מראה על החשיבות של מה שקורה בה, שלא קשור רק להנאת הקהל.

האודיטוריום נבנה כמקום של מסתורין וחניכה, שבו ניתן להציג את דרמות המסתורין של שטיינר וגתה (פאוסט). הוא מסוגל להכיל אלף איש. יש בו תגליפים על עמודים בולטים הנמצאים בצדדיו, ציורים בעלי משמעות רבה על התקרה, וחלונות זכוכית נפלאים. האודיטוריום הוא כמו ספר באמנות ואבן, המשלב ייצוגים של שלושה סוגי אבולוציות מקבילות: העמודים מראים את האבולוציה הקוסמית של כדור הארץ והם מקבילים ל-14 העמודים שהיו באודיטוריום של הגיתאנום הראשון. הציורים על התקרה מראים את האבולוציה של המין האנושי, והם העתקים של ציורים שהיו באודיטוריום של הגיתאנום הראשון, ובחלונות הזכוכית מיוצגת ומסומלת ההתפתחות האישית האפשרית של האינדיבידואל. אלה הם שלושה שמשלימים זה את זה.

בנוסף על כך יש משמעות גם למידות, לצורות, וליחסי הגומלין של האודיטוריום והבמה (השווים באורכם), וכן ליחסי הגומלין של האודיטוריום עם שאר הבניין והסביבה. בשנת 1950 הוכנס למבנה עוגב, ובמשך השנים הותקנה מערכת תאורה משוכללת, שבאה לידי ביטוי במיוחד בהופעות האוריתמיה.

בין השנים 1996–1998 עוצב פנים האודיטוריום מחדש ונוספו ציורי התקרה, העמודים והתגליפים. הבסיס לעיצוב ולאמנות החדשה הוא העיטורים והעיצוב של הגיתאנום הראשון שנשרף. המוטיב האמנותי הוא מטמורפוזה של צורות ואינטגרציה של סוגי האמנות השונים. מי שהיה אחראי על העבודה הוא כריסטיאן היץ’ (Christian Hitsch), ראש האקדמיה לאמנות בווינה, פסל, צייר ובנאי. הוא נעזר בארכיטקט ובמהנדס אקוסטיקה – שכן, אחת מהמטרות של העיצוב המחודש הייתה ליצור אקוסטיקה טובה.

אלא שהאודיטוריום הוא רק חלק אחד של הבניין, ואילו הבמה היא החלק השני. אורך הבמה כאורך אולם האודיטוריום (21.4 מטר), ובמקור היה בתוכה פסל ענק של נציג האנושות. כיום העתק של הפסל נמצא בחדר מיוחד בחלק העליון של הגיתאנום (המקור נמצא בצריף הנגרות מחוצה לו, ואינו פתוח באופן רגיל לקהל). בגיתאנום הראשון היו עיטורים רבים בבמה, ואילו בגיתאנום השני היא הפכה להיות פונקציונלית בלבד. משני צדדיה במות משנה שבהן אפשר להכין תפאורת רקע ומסכים. אך נחזור לאולם האודיטוריום:

אחד הדברים יוצאי הדופן באודיטוריום הם העמודים הגדולים בצדדים, המחוברים לקיר ואין להם תפקיד פונקציונלי. הם לא היו באולם עם הקמתו ונוספו רק עם השיפוצים של 1998. הסיבה להוספתם הייתה אקוסטית – האולם היה גדול מדי והיה צריך למצוא פתרון לבעיית ההד שבו, מהנדס הקול הציע להוסיף עמודים עבים בין החלונות שייכנסו פנימה כמה מטרים מכל צד ועל ידי כך יקטינו את ממדי האולם כמו גם את המרחק לתקרה, וכך היה. העמודים (וגם התקרה והקירות) כוסו בחומרים אקוסטיים, והתגליפים שאמורים היו להיות על הקירות בין החלונות פוסלו עליהם.

המתכננים בחרו להקים שבעה עמודים בכל צד (כמו באודיטוריום של הגיתאנום הראשון), כשהעמוד הראשון והשביעי מתמזגים בקיר, ולחמישה האחרים יש חלק חופשי. הם מעוצבים בצורה מיוחדת, וביניהם קרועים רווחים שבהם החלונות הצבעוניים. בתחתית העמודים נראים שבעה שלבים במעגל התפתחות הזרע לפרי וחוזר חלילה. בכותרות שבעה מדעים של האומנויות אותן מעודדת האנתרופוסופיה, כגון תיאטרון, ריקוד ומוזיקה. כל עמוד קשור לאחת הפלנטות ולאחד מימי השבוע. (בשמיים הנראים ישנם שבעה כוכבים נעים שרואים אותם בעין: שמש, ירח, מרקורי, וֶנוּס, מאדים, יופיטר וסטורן. האנתרופוסופיה מאמינה שאלה הן שבע השפעות ששולטות על כל תחומי החיים).

על העמודים יש תגליפים סמליים המייצגים את השלבים השונים של התפתחות כדור הארץ. בתחילה כדור הארץ היה רק חום, ואז נוצר גוף של אוויר, הוא התעבה לגוף של מים, ולבסוף נהיה מה שאנחנו מכירים היום – אדמה. שטיינר קורא לשלבים הללו על שם שבע הפלנטות, אלא שלא היו אלה הכוכבים שאנו רואים היום; וכך עברנו דרך סטורן – שמש – ירח – ועתה אנחנו בזמן כדור הארץ, ובעתיד נעבור דרך וֶנוּס, יופיטר ולבסוף ווּלקן. השלבים הללו מיוצגים בכותרות העמודים, אלא שוולקן וכדור הארץ חסרים ובמקומם מופיעים מאדים (מרס) ומרקורי. כך שהסדר של ההתפתחות או הגלגול מחדש הוא: סטורן – שמש – ירח – מרס – מרקורי – יופיטר – וֶנוּס. לפי האנתרופוסופיה, בתקופת סטורן (שבתאי) קדמון התפתח הגוף הפיזי של האדם בצורתו הראשונית, בתקופת השמש הקדמונית – הגוף האתרי, בתקופת הירח הקדמון – הגוף האסטרלי, ובתקופת כדור הארץ התפתח ה”אני”. התגליפים המסמלים את הפלנטות הם צורות גיאומטריות עבות, שהופעתם המורכבת מתאפיינת בהתפתחות החל מן החלק האחורי של האולם אל העמוד החמישי, ואז הן חוזרות להיות פשוטות.

על התקרה הגדולה מצוירת האבולוציה הרוחנית האנושית באופן מרשים ומפורט:

מצד דרום באמצע התקרה רואים את למוריה – תרבות שנכחדה באש. זה היה זמן הדינוזאורים. מצד צפון באמצע התקרה נראית אטלנטיס – תרבות קדומה ומפותחת שנכחדה במים.

בצד צפון מזרח של התקרה נראה פרצוף המייצג את התרבות ההודית, כשמסביב לראשו שבעה כוכבים המייצגים את שבעת המאסטרים, הרישים שהגיעו להודו ואתם תורת החוכמה הגבוהה.

בצד דרום מזרח של התקרה ציור של דמויות אור וחושך המייצגות את התרבות הפרסית הגדולה, זרתוסטרא הנביא והמאג החכם המייצג את כוחות הטוב בדמות אהורא מזדא, ומנגד נמצא כוח הרע אהרימן.

באמצע התקרה ממזרח מופיעה מצד אחד את תרבות מצרים העתיקה, המיוצגת על ידי הספינקס, ומצד שני – תרבות יוון, המיוצגת על ידי האלים. בתמונה של יוון רואים ספינקס אדום בוער נכנס לתוך הר שחור, מעליו דמות אדם כחול הקורא לפגסוס – הסוס המעופף. לפי שטיינר, היוונים הם הראשונים שהביאו לעולם צורות מחשבה גבוהות שהתבטאו בהופעת הצבע הכחול באמנות. הכוהנים לימדו את האנשים את השימוש בכחול, וזה עזר לפיתוח היכולת המנטלית. הרציונל החליף את המאגיה המצרית, המיוצגת על ידי הספינקס הנעלם.

באמצע התקרה נראה ייצוג של האדם הנוכחי, בן זמננו, בצבע וצורות לא ברורות הנחלקות לשלושה חלקים. החלק העליון מייצג את הראש והמחשבה, ובולטות בו עיני ספינקס שחורות המרמזות על שלטון כוחות החומר. החלק האמצעי קשור לריתמוס, והחלק התחתון – לרצון.

ההתפתחות של התרבות האנושית לפי ציורי התקרה היא כדלהלן: למוריה – אטלנטיס – הודו – פרס – מצרים – יוון – והתקופה הנוכחית. הבעיה של האדם המודרני היא שהוא לא דבר אחד, הוא מתפזר, ולכן במבנה המקורי היה בעומק הבמה פסל של האדם העתידי – נציג האנושות.

בנוסף לעמודים ולתקרה המצוירת יש באודיטוריום שמונה חלונות זכוכית נפלאים, ארבעה מכל צד, המכניסים פנימה אור צבעוני לפי מסע השמש בשמיים במשך שעות היממה. אם התקרה קשורה להתפתחות האנושות, הרי שהחלונות קשורים להתפתחות האינדיבידואל והמסע שהוא צריך לעבור בחיים, והעמודים, כזכור, קשורים להתפתחות כדור הארץ. ממערב למזרח האולם יש ארבעה חלונות צבעוניים גבוהים מכל צד, הצבועים לפי הסדר בירוק, כחול, סגול ואפרסק. החלונות נוספו ב-1930, והציורים עליהם הם לפי תכנונו של שטיינר והחלונות הצבעוניים של הגיתאנום הראשון.

בחלונות הירוקים נראים שני הכוחות העוצרים בני אדם מלהתפתח. האחד זה הנחש שהוא אהרימן, פיזי ומפלצתי, השני הוא לוציפר – הפיתוי האינטלקטואלי של האגו, המנתק את החיבור הרוחני.

החלונות הכחולים הם החיבור עם היקום, ורואים בהם את המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס, הקשר בין המזלות האסטרולוגים לחלקים בגוף האנושי. בחלון הצפוני רואים את הקשר בין החושים לבין הקוסמוס.

החלונות הסגולים הם המסתורין של הזמן ההיסטורי והמסע של הנפש והרוח דרך גלגולים שונים, שלבי החיים, מוות ולידה מחדש. אפשר לראות את משעול החיים, את המוות והלידה ואת התהליך של הנפש המחפשת זוג הורים להיוולד דרכם. מלאכים מלווים את הנפש בדרכה. בחלון הצפוני נראה המסתורין של גולגותא, ששחרר את רוח הכרייסט לעולם ואפשר גאולה של המין האנושי. זה מופיע בצורה של גבעה ועליה שלושה צלבים. לפי האנתרופוסופיה היה זה האירוע המכונן בהיסטוריה האנושית, נקודת המפנה מנפילה לגאולה (ראו בהמשך).

מעל גבעת הגולגותא נראים לוחות הברית, המסמלים את החוק האלוהי. ההופעה של סמל יהודי מראה על התפקיד החשוב שהיה ליהדות לפי האנתרופוסופיה בפיתוח המין האנושי.[4] וזאת ההזדמנות להוסיף כמה דברים בנושא זה:

לפי שטיינר, תרבויות קדומות ליהדות נשאו עיניהן לשמיים. הן תפשו את האלוהויות כקשורות לגרמי שמיים, השפעות יקומיות, או לתופעות בשמיים כגון עננים, ברקים וגשם. השמיים הם הנחש, הכוח הלוציפרי שסביב כדור הארץ. אלא שהאלוהים של היהדות – יווה או יהווה לפי שטיינר – היה אלוהים של האדמה, כדור הארץ. ההתפתחות של המין האנושי צריכה הייתה לבוא דרך ההתפתחות של כדור הארץ, שהוא יצור חי.

היהודים האמינו שרק מה שמופיע דרך כדור הארץ הוא אמיתי. שאר האומות האמינו בכוחות דמוניים, בלוציפר. היהודים הלכו אחרי ענן שנוצר מאדים שבאו מהאדמה. לעיתים הוא נראה כמו אש. בנדודיהם במדבר הייתה האדמה מכוונת אותם בדרכם. לפי תורת העבריים אלוהים יצר את האדם מעפר, ואליו הוא ישוב.

היציאה למדבר הייתה יציאה אל הטבע ומפגש בלתי אמצעי עם אנרגיות האדמה. המאורע המרכזי התרחש סביב הר שרחש וגעש, כשסביבו תופעות כגון ברקים ורעמים. כאשר משה עלה אל ההר והביא משם את לוחות הברית, הייתה זו תחילת הדרך של האני, האינדיבידואל, המזהה עצמו עם האדמה.

בחלונות האפרסק מופיע האדם החדש שהוא בעל ממדים רוחניים. הוא מופיע בצורה רוחית, לאחר שעבר אבולוציה אנושית מעבר לזמן ולחלל. האדם נראה כמו אווטאר (החלונות נעשו לפני שהתפתחו סרטי המדע הבדיוני בשם זה). בחלון הצפוני מופיע (שוב) המסתורין של גולגותא, שלושת הצלבים על הגבעה ביחד עם ייצוג אנושי של הכרייסט למול לוציפר ואהרימן. כאן נפתרת הבעיה שבה פגשנו בחלון הירוק (הראשון) ומתאפשר חיבור אל השמש הרוחנית והאור (לפי שטיינר, צבע האפרסק הוא צבע העתיד ומייצג את הקרינה של האדם).

מהאודיטוריום יש יציאה צדדית אל גרם המדרגות שבו שבע קומות, כל קומה צבועה באחד מצבעי הקשת. היציאה היא אל הצבע הירוק (קומה 4) הנמצא באמצע בין הצבעים הקרים לצבעים החמים ולכן מסמל את האמת. אלא שאנחנו נטפס לקומה השביעית לצבע הסגול, שם במרומי גרם המדרגות הצפוני נמצא חדר שבו העתק של פסל נציג האנושות, וכן מוזיאון דגמים של בניין הגיתאנום הראשון. ומרפסת שבה אפשר לשבת ולהתבונן בפסל.

פסל נציג האנושות

הפסל עשוי מעץ וגובהו 9.5 מטר. הוא שרד את השריפה הגדולה ונראה בו אדם שנמשך מצד אחד לאדמה על ידי כוחות החומר, אהרימן, ומצד שני למעלה על ידי השאיפה לגדולה של לוציפר, אבל יש מלאכים שלא קשורים לא לזה ולא לזה, שעוזרים לו.

הפסל מייצג את האנושות לפי שטיינר, והוא תשובה לציור יום הדין של מיכאלאנג’לו בקפלה הסיסטינית בוותיקן, בה נראית ביאתו השנייה של ישוע, משפט המתים ותחייתם. את הפסל שטיינר יצר בעצמו ביחד עם אדית מריון (Edith Maryon) והוא מבטא באמנות את כל תלמודו. ישוע שבפסל הוא חסר פניות, כך שאלו שמסתכלים עליו צריכים לשפוט את עצמם.

מסביב לגיתאנום

מסביב לבניין הענק מדשאות, עצים ושיחים וביניהם הרבה בניינים שנבנו ברוח האנתרופוסופיה, תוכננו ובוצעו על ידי שטיינר. הבניין הקרוב ביותר שמחובר בשדרה מרוצפת ושביל, הוא בית הרופא. זהו האיש שתרם את השטח לשטיינר והחברה התיאוסופית, תלמיד שלו, שהיה רופא השיניים במקצועו. כשבנו את הגיתאנום הראשון נבנה גם בית זה (אולי כהכרת תודה) וכן מבנה הארובה, בית סדנאות הזכוכית, בית הנגרייה, וקצת אחר כך ביתו של שטיינר. כיום הבית משמש כמקום הארכיב של האגודה, שם נמצאים כתביו של שטיינר והוצאת הספרים האחראית על הפצת עלון שבועי ופרסום הספרות (המשימה שלהם היא להשלים ולהפיץ את ההרצאות והכתבים שלו). בית הרופא תוכנן ונבנה ב-1915 על ידי שטיינר, במקביל לגיתאנום הראשון, אבל תוך שימוש בבטון ולא בעץ, והוא כנראה נתן את ההשראה לאדריכלות של הגיתאנום השני.

מצפון לגיתאנום נמצאות הארובות של מערכת החימום של הבניין, שאף הן נבנו בתקופה זו. הן נראות כמו מגדל מאגדות ילדים (שטיינר לא השאיר דבר ליד המקרה ותכנן באופן מפורט כל חלק של המתחם), והיו הניסיון הראשון בבטון מזוין. הצורה מייצגת את יסוד האש העולה למעלה, מעין משהו לוציפרי. יש לבניין שתי כיפות קטנות ועמוד האש המתנשא מעליהן גדול מהן באופן ניכר.

מצפון מערב לגיתאנום, קרוב לרחבה המקיפה אותו, נמצא הבית של רודולף שטיינר המשמש כיום כמרכז אוריתמיה ואומנויות. הוא נבנה בשלושה שלבים. זה היה הבית המקורי של הרופא, בית קיץ שאותו הוא הציע לשטיינר, ששהה כאן לתקופות קצרות ותכנן לעבור לבית זה באופן קבוע, אבל לא הספיק, כיוון שרק ב-1924 החל השיפוץ, במהלכו נוסף אגף גדול ובו אולם ריקוד, סטודיו לציור ואומנויות, ששימשו את מריה שטיינר, וב-1935 נוסף עוד אגף שכיום יש בו תיאטרון.

מצפון מערב לגיתאנום, סמוך למרכז האוריתמיה, ישנה חורשה ובה קברם של רודולף שטיינר, מריה שטיינר ואנשים נוספים מהחברה האנתרופוסופית. עד שנות ה-80, האפר של המתים הוחזק בקופסאות בצורת תריסרון משוכלל (גוף בעל 12 פאות שצורתן מחומש משוכלל) במרתפי הגיתאנום, לאחר מכן קברו את האפר באדמה ומהקופסאות יצרו פסל הנמצא בגן, על מקום הקבר הקימו לוח הנצחה משיש ובו צלב וֶרֶד.

מהצד הצפוני של הגיתאנום מעבר לכביש נראה בית עתיק עשוי מעץ בעל שתי כיפות עגולות, הדומה בעיצובו ובחומרי הבניין ממנו הוא עשוי לגיתאנום הראשון. זהו המקום שבו הכינו את הזכוכיות הצבעוניות למקדש, ולכן הוא נקרא בניין סדנאות הזכוכית. בנוסף לכך בו שכן משרד התכנון של הגיתאנום הראשון. בתור משרד התכנון, הבניין דימה את הבניין שעומד לקום. בתור סטודיו לזכוכית, החלונות שלו היו דומים (מבחינת גודל וצורה) לאלה של הגיתאנום הראשון.

ממזרח לגיתאנום, כמעט צמוד אליו, נמצאים צריפי עץ גדולים שהיו בעבר נגרייה שבה הכינו את חומרי הבניין (מעץ) לגיתאנום הראשון. המקום נבנה כמבנה עבודה זמני, אבל לאחר השריפה החלו להשתמש בו לפגישות. כיום יש בו שלושה חלקים. חלק אחד הוא אודיטוריום היכול להכיל עד 800 איש. חלק שני הוא הסדנא של שטיינר בה בילה את ששת החודשים האחרונים לחייו, וכיום הוא משמש כמעין חדר הנצחה. והחלק השלישי הוא הסדנא שבה יצר שטיינר את פסל נציג האנושות עם אדית מריון. הפסל המקורי נמצא בחדר זה, וכן שרידים מהגיתאנום הראשון, וכיום הוא משמש מעין מקדש נוסף.

מאחורי בניין הנגרות נמצאים שדות של חקלאות ביו-דינמית,[5] שבהם משולבים פסלים ויצירות אמנות.

מדרום לגיתאנום, מעבר לכביש, נמצאים הבתים של הפועלים, האומנים והפסלים שעבדו בגיתאנום בזמנו של שטיינר וגרו בבתים שהוא תכנן, מעין שכונה אנתרופוסופית שכיום גרים בה רבים מבין אלה שעובדים בבניין או שחשוב להם להיות קרובים אליו. הבית הקרוב ביותר הוא בית הפסל (De Jaager House), שתוכנן ונבנה על ידי שטיינר ב-1912 כסטודיו ובית לאשת פסל בלגי שנפטר. המיוחד בבית הוא שהצד הפונה לגיתאנום הוא בלי חלונות – רק דלת עץ, והגג שלו זוויתי ובעל קווים חדים, כמו מנבא את הצורות שיתפתחו אחר כך בגיתאנום השני.

ברחובות שבשכונה זו יש יותר ממאה בתים שנבנו ברוח האנתרופוסופית, החל מזמנו של שטיינר ועד היום. ישנם מסלולי הליכה מסומנים עם הסברים על הבתים והאדריכלות שלהם היוצאים מפתח הכניסה הדרומי של הגיתאנום, שם נמצאת רחבת נוף שממנה נראית השכונה. המסלולים נחלקים למספר צבעים, ולוקח כמה שעות לערוך סיור מלא בכולם.

קהילת הגיתאנום

הגיתאנום הוא מרכז התנועה האנתרופוסופית העולמית, בבתים שמסביב למקדש גרים מאות אנשים המתַרגלים את הדרך האנתרופוסופית, ובבניין עצמו עובדים מעל מאתיים איש – אך אין זו קהילה במובן הרגיל, אלא יותר אנשים הגרים בסמיכות אחד לשני, מתייחסים למקדש, ויש להם אמונה משותפת. רבים מהם משתמשים בשירותי הרפואה האנתרופוסופית,[6] כמעט כולם שולחים את ילדיהם (אם יש להם כאלה) למערכת החינוך האנתרופוסופית. הם משתתפים בפעילויות וקורסים בבניין, מבקרים בו, רואים הצגות ומחזות מסתורין, רבים גם משתתפים במסגרות הלימוד השונות ועוזרים בפעילות בשכר או בהתנדבות, אבל אין חיי קהילה רשמיים, חגי קהילה, מחויבויות כלכליות בין האנשים, ערבות הדדית. אפשר לומר שזו קהילה ברמה הרוחנית, שיש בין חבריה מכנה משותף מחשבתי ואֵמוּני, אבל לא מעבר לכך.

הגדוּלה של שטיינר היא שהוא שידע לתרגם את התורה לשדות פעולה מעשיים, כאלה שנוגעים לחיי היום-יום וכל אחד יכול למצוא בהם את עצמו. האנתרופוסופיה (גם בארץ) מתאפיינת במגוון יוזמות כגון עזרה לבעלי צרכים מיוחדים, ריפוי אלטרנטיבי, חינוך, חקלאות, מוזיקה, תנועה, תיאטרון ועוד. כל אלה מהווים מחלקות בחברה האנתרופוסופית ומעודדים על ידה, ויש גם יוזמות עצמאיות או חצי עצמאיות שאינן חלק מהארגון באופן רשמי.

מצב עניינים זה התקיים כבר בזמנו של שטיינר והוא מתייחס אליו בסדרת הרצאות שנקראת “חיים בקהילה”, שם הוא מציע שצריך להיות מכנה משותף רוחי, מעין פלזמה שמחברת בין האנשים, המתבססת מצד אחד על הערך של תנועת האם וההוקרה שלה, ומצד שני על תפישה מוסרית של לעשות למען האחרים ולקבל מהם. אלא שהוא מציין מרכיב נוסף, והוא מעין תודעה רוחית משותפת, שיכולה להתעורר רק בקרב קהילה של אנשים שחייהם מוקדשים למטרה גבוהה. שטיינר מביא את הדוגמא של שפה היוצרת מכנה משותף בין אנשים (עַם) ומביאה לרוח לאומית, וכן מפגש של חברים שגדלו ביחד לאחר הרבה שנים המביא להיווצרות רוח של קבוצה. הוא טוען כי רוח גבוהה ורבת עוצמה פעילה כאשר [Tomer1] אנשי האנתרופוסופיה נפגשים ועוסקים בדבר הנכון ללא הפרעות ובעיות אנוש, וכי משהו מיוחד נוצר אז בין האנשים ובינם לבין כוחות רוחיים חזקים, וזוהי המשמעות האמיתית של קהילה אנתרופוסופית.

אחד הדברים היכולים לעזור לכך הוא קיום של טקסים,[7] אבל בסופו של דבר אין נוסחת פלא ליצירת רוח הקהילה הקדושה, ואף אין מרשם שאפשר לעקוב אחריו, כיוון שאנו מדברים על ממדים אחרים, והדרך (אולי) היחידה היא לבוא מהמקום הנכון, עם הרבה סבלנות לאדם האחר ופתיחות לעולם הרוחי ולמה שעובר דרך בני אדם.

אף שבאופן רשמי שכונת הגיתאנום בדורנך איננה קהילה המתפקדת כקהילה, והיא פתוחה[8] ומעורבת בעולם, ההרגשה היא שיש מכנה משותף בין האנשים, ושהם קהילה רוחנית במובן העמוק יותר. יש במקום הרבה מתנדבים ואנשים שבאים לשהות תקופות זמן קצובות לצורך קורסים וגם הם חלק מההתרחשות במקום.

[1] רודולף שטיינר, להתעורר בקהילה, הוצאת חירות (2010), עמ’ 13.
[2] המאה ה-20 היא זמן שבו העצמאות האנושית מגיעה לשיא. זה מוביל לחומריות מצד אחד, ולחיפוש אלוהים בזכות ולא בחסד מהצד השני.
[3] צריך לזכור שהגיתאנום הראשון היה בנוי מעץ, וכל עמוד מ-14 העמודים שבאודיטוריום היה עשוי סוג עץ אחר.
[4] שטיינר חשב שהתפקיד הזה הסתיים בעידן המודרני
[5] החקלאות הביו-דינמית הייתה תשובה לפנייה של חקלאים מהאזור לגבי שימור משאבים. היא רואה את החווה כאורגניזם אחד שבו צריך להיות מחזור של חומרים, ומתחשבת בהשפעות פלנטריות בעבודות החקלאיות, וכן משתמשת בטכניקות של הכנסת איכויות אנרגטיות (מלאכים) לחומרי הדישון, לאדמה ולצמחים.
[6] איטה וֶגמן (Ita Wegman) פיתחה את הרפואה האנתרופוסופית ופתחה קליניקה סמוך לגיתאנום הקיימת עד היום. היא הייתה חסידה של שטיינר מ-1902 שהלכה ללמוד רפואה. היא גם הייתה שותפה בהקמת המעבדה לתרופות אנתרופוסופיות “ולדה” (Weleda) בדורנך, שכיום מהווה חברה בינלאומית המעסיקה מעל 2,000 איש.
[7] שטיינר עשה ניסויים בטקסיות במסגרות שונות, ובמשך כמה שנים ועד 1914 הוא אף הנהיג ענף של “הבונים החופשיים”, שבו הכניס טקסים אנתרופוסופיים.
[8] לפי שטיינר, יש רגשנות כוזבת פנימית החודרת שוב ושוב לתנועה רוחית, ועקב רגשנות זו מתפתח דחף ליצור כיתות אקסקלוסיביות.