היסטוריה אתיופיה

אלפיים שנות היסטוריה אתיופית מממלכת אקסום ועד התקופה החדשה, הארץ האפריקאית היחידה ששמרה על עצמאותה ותרבותה, עם שמי שהפך לנוצרי, ושרד בזכות ארון הברית והמלכים

מקורות על אתיופיה

אתיופיה הייתה אי מבודד של תרבות ודת במשך מאות שנים, ולכן מועטים המקורות השופכים אור על התרבות וההיסטוריה הקדומה שלה, התפתחותה, וההשפעות עליה. למעשה, החוקרים מתייחסים לתקופה שלפני יכונו אמלכ (1268 לספירה) וחידוש השושלת הסולומונית כאל תקופה חצי היסטורית, מכיוון שהמקורות עליה דלילים וטבולים באגדה.

החוקר המערבי הראשון של אתיופיה הוא לודולף Hiob Ludolf)) שחי בסוף המאה ה-17, ידע אתיופית וספריו משמשים עד היום. אחריו הופיע הרפתקן בשם ג’יימס ברוס James Bruce)), שהגיע לאתיופיה בסוף המאה ה-18 ופרסם כמה ספרים על המסעות שלו. בסוף המאה ה-19 היה חוקר גדול נוסף – אוגוסט דילמן (August Dillmann). בתקופה זו היו ספרים בבריטניה שנלקחו מאתיופיה ב-1868 בעקבות המלחמה עם המלך תיאודורוס. דילמן יכל לפרסם עקב כך קטלוג של ספרות אתיופית שעד כה לא נודעה במערב. גם Wright מלונדון פרסם קטלוג, וכך גם Zotenberg בפריז. המאה ה-20 החלה עם פרסומים של Doresse ושל Wallis Budge והמשיכה עם חוקרים רבים וחשובים אחרים.

בארץ יש כמה חוקרים חשובים ביותר של אתיופיה, ונזכיר את סטיב קפלן, חגי ארליך, רן הכהן, הגר ארליך ועוד.

באתיופיה עצמה מתפתח המחקר והלימוד האפרוקוצנטרי המקומי. בנושא הנצרות התפרסמו לאחרונה ספרים של אדם מהכנסייה בשם Kessis Kefyalew Merahi, המגלה חלק מהמסורות.

ממלכת אקסום

לפי אמונת האתיופים, כפי שהיא מופיעה בספר “כבוד המלכים”, אקסום נוסדה כבר לפני שלושת אלפים שנה על ידי אביה של מלכת שבא. הבת שלו יצרה את הממלכה הראשונה שהתקיימה ברציפות עד היום. בעקבות ביקור מנליק (בנם של מלכת שבא ושלמה) בישראל וגניבת ארון הברית, התבססה באתיופיה האמונה היהודית. המחקר הארכיאולוגי לא יכול לאשש טענה זו, אלא שבדיקה פילולוגית, כפי שמופיעה במחקר של לודנדורף, מראה שמילים בשפת הגעז מראים על השפעה עברית קדומה, כמו: מצוואת, תיבה, טעות. הממצאים הקדומים ביותר באקסום הם מהמאה ה-1 לפנה”ס, אך יש הטוענים שבתשתית העיר שרידים קדומים הרבה יותר.

במאה ה-4 לפנה”ס הגיעה לקץ ממלכת נפאטה בסודאן ובמקומה עלתה לגדולה מרואה שבדרום. זה קרה בד בבד עם השתלטות היוונים על מצרים וייסוד הממלכה התלמית. העלייה של אקסום קשורה להתפתחות הממלכה התלמית וממלכת מרואה. התלמים היו מעוניינים ברכישת פילים שישמשו אותם במלחמות כנגד הסלווקים שהביאו פילים מהודו, הסוחרים שלהם רצו מוצרי שנהב, בשמים, תבלינים, מור ומותרות, וכל אלה היו מצויים באתיופיה. בתחילה הוקמו ממלכות מפוזרות, ערי מסחר, מרכזים של סחר ברמה התיגראית ולחוף הים האדום. התלמיים עודדו ופיתחו את הסחר בים האדום ובנו מושבות לאורכו. במאה ה-4 לפנה”ס מוקמות ממלכות – ישויות קדם אקסומיות באזור אקסום והרי תיגראי – מתחילה תרבות של מגליתים ומוקמות ערים כגון מטרה (Matara) באריתריאה.

במאה ה-1 לפנה”ס, אקסום, שהייתה אחת מערי הסחר, עלתה לגדולה ויצרה את אחת הממלכות החשובות והגדולות בעולם הקלאסי. ממלכת אקסום השתלטה על שטח גדול, הקימה ערים גדולות, מקדשים, אובליסקים ענקיים, ארמונות, וקיימה סחר מקיף עם ארצות הים התיכון. את המסחר עם המלכים התלמיים ניהלו האקסומים דרך העיר אדוליס שלחופי הים האדום. היה גם מסחר בכיוון ההפוך, ויוונית הפכה להיות אחת השפות הרשמיות של הממלכה. סוחרי הפילים פתחו את הארץ לזרים ובעקבותיהם התיישבו באתיופיה יוונים, רומאים, יהודים וערבים.

העלייה של אקסום הושפעה, כאמור, משינויים גיאופוליטיים ברחבי העולם: מן הצד האחד, התגברות הסחר העולמי לאחר כיבושי ההלניזם והאימפריה הרומאית; ומן הצד השני, היחלשות הממלכות הסודאניות בעקבות מלחמתם ברומאים וירידת קרנה של ממלכת שבא שבתימן, הנכבשת על ידי שבטים ערביים. את החלל ממלאת בחלקה הממלכה האתיופית החדשה.

באקסום השתמשו בפילים לעבודות הבנייה, ונשאלת השאלה: האם אפשר לביית פיל אפריקאי?

מתברר שבתקופת התלמיים, ולאחר מכן בתקופת חניבעל, היה סוג נוסף של פיל אפריקאי, קטן מזה המוכר כיום, שאותו ניתן היה לביית. זה היה הפיל שהועסק בעבודות הבנייה של אקסום ובצבא של התלמיים, ולאחר מכן על ידי חניבעל.

אקסום הפכה ממלכה אדירה שהתקיימה במשך קרוב לאלף שנה (עד המאה ה-9 לספירה). בשיאה,[1] כללה ממלכת אקסום בתחומה את כל צפון הרמה האתיופית, חוף ים סוף הנמצא כיום באריתריאה, שטחים נרחבים בפנים היבשת האפריקאית, ולתקופות קצרות, חלקים מסודאן ומתימן. מעמדה של ממלכת אקסום בולט בדבריו של הנביא הפרסי מַני, בן המאה השלישית לספירה, לפיו ישנן ארבע ממלכות אדירות בעולם: האימפריה הרומית, האימפריה הפרסית, סין וממלכת אקסום.

באקסום התנהלה יצירה תרבותית ודתית חשובה, שהמונומנטים שנשארו כגון האובליסקים מעידים עליה. ראשית דבר הומצא כתב הגעז (כנראה שבמאה ה-2 לספירה) – הישג נפלא המעיד על יכולות הפשטה ולימוד גבוהות. בנוסף על כך התפתחה האמונה. סטיב קפלן טוען להשפעות יהודיות מוקדמות על ממלכה זו. הפוליתאיזם הפך להיות אמונה בשילוש: ראשית דבר האלוהות הנשית עשתורת, ועמה האלים בֶּהֶר מֶדֶר (Beher Meder) ומַהרֶם (Mahrem), ולאחר מכן הנצרות. במאה ה-4 לספירה הופכת ממלכת אקסום להיות נוצרית ומתפתחת דת מדינה, נצרות בעלת מאפיינים ייחודיים, עליהם נרחיב בהמשך.

שקיעת אקסום

קרנה של ממלכת אקסום החלה לשקוע במאה ה-7 לספירה. עם כיבושי הערבים והיווצרות האימפריה המוסלמית נחסמו דרכי הסחר עם שאר העולם הנוצרי ונותק הקשר עם ארצות המזרח התיכון וביזנטיון, המסחר קרס. שינויים אקלימיים וסחף אדמה שנוצר כתוצאה מביעור יערות הביאו להתדרדרות בחקלאות. וכך, הערים ננטשו, הארגון המרכזי התפורר, וכוחות מקומיים איימו על השלטון המרכזי.

ממלכת אקסום התחילה לשקוע באיטיות עד שנעלמה לחלוטין במאות ה-9–10 לספירה. לפי המסורת האתיופית, במאה העשירית, מלכה יהודית בשם שקל לזכור, ג’ודית ג’ודית, הגיעה עם צבאה לעיר אקסום, בירת הממלכה, והחריבה אותה. לאחר מכן פשטה המלכה על המרחב סביב והרסה מקומות יישוב נוספים, כנסיות ומנזרים. אתיופיה נכנסה לתקופה חשוכה, בה לא היה שלטון מרכזי חזק, בבחינת איש הישר בעיניו יעשה.

מרכז הכובד של הנצרות האתיופית עובר להרי תיגראי הנישאים, שם היו קיימים מנזרים במקומות מבודדים וקלים להגנה עוד מזמן תשעת הקדושים, אליהם נוספו מנזרים רבים נוספים שקיימו תנועת נזירוּת נמרצת. היו אלה הנזירים ששמרו על החברה האתיופית והיוו את המרכיב המקורי, החדשני והאותנטי שבה. המנזרים הפכו למרכז פוליטי, חברתי, וגם חקלאי וחינוכי. האנשים מצאו מפלט באמונה. צריך להבין בהקשר זה שהנזירים באתיופיה היו חשובים יותר באופן מסורתי מהכמרים והכנסייה הממוסדת, מכיוון שהכמרים הוסמכו על ידי בישוף מצרי שלא הכיר את התרבות המקומית, ואילו הנזירים והמנזרים היו יצירה אתיופית עממית מקורית.

ארון הברית הוברח למשך תקופה של שבעים ושתיים שנה (מספר סמלי הקשור לגלות הראשונה של בני ישראל בעקבות חורבן בית ראשון) לאיים באגם זיאווי בדרום אתיופיה, בלב השבר הסורי אפריקאי, עד שהוחזר כלאחר כבוד למקומו באקסום על ידי שושלת מלכים חדשה.

רבים מהאוכלוסייה, בני משפחת המלוכה והאצילים, ברחו ומצאו מקלט באזוריים דרומיים, כגון זה של שואה (Shoa), שם הם הקימו נסיכויות זעירות ויכלו לשמור על השפה, המנהגים וחיי הדת. וכך, עם התפוררות השלטון המרכזי באקסום, עובר המרכז הרוחני והתרבותי לאזורים דרומיים יותר הקשורים למנזרים החצובים בסלע של הרי תיגראי, ולכנסיות של אזור שואה, ההרים והאגמים של השבר הסורי אפריקאי.

עליית שושלת הזאגווה (Zagwe)

מי שמאחד את הארץ מחדש לאחר נפילת אקסום זו שושלת הזאגווה, המולכת החל מהמאה ה-10 ועד המאה ה-13, במשך 333 שנה. המלך הראשון שלה נקרא מאנה תקלה היינמות, והוא כנראה שיתף פעולה עם ג’ודית ג’ודית, הכובשת של אקסום.

הזאגווה הם מלכים של עמים חמים כושיים (בניגוד לשמים של ממלכת אקסום) המתגוררים מדרום ומערב לתיגראי, באזורי לסטה ושואה. העם העיקרי שבהם הוא האגאו (Agaw), שהתערבבו בו מרכיבים שֵמיים וקווקזיים כבר בפרהיסטוריה, עם זה מביית את הטֶף (הדגן האתיופי) ומאמץ גידולים חקלאיים נוספים. הוא לומד מהתיגראים את סודות הבנייה באבן, את חקלאות הטרסות המבוססת על שוורים מושכי מחרשות, קיום מבנה חברתי מורכב, ושימוש בכתב. בני האגאו מאמינים במסורת אגדית משל עצמם, שבה שושלת המלכים שלהם מתחילה באיחוד של שלמה עם שפחתה הכושית של מלכת שבא, או מלכה נוספת אפריקאית שנלוותה אליה במסע לירושלים. בנוסף לכך, הם טוענים למוצא ממשה וציפורה.

במילים אחרות, האוכלוסייה שייסדה את ממלכת אקסום ושהייתה ליבה של הממלכה במשך אלף שנות קיומה, דיברה שפות שמיות (האמהרית, השפה הרשמית של אתיופיה, והטיגריניה, השפה בה מדברים באזור אקסום, התפתחו מהגעז העתיקה). שושלת הזאגווה דיברה שפה אפריקאית ולא שמית, והייתה ממוצא חמי, שונה מזה של שושלת המלכים באקסום. לכן, היו רבים שאמרו ששושלת הזאגווה לא לגיטימית, מכיוון שאיננה מצאצאי מלכת שבא, ולכן היה עליהם להמציא אתוס שיתמוך בטענותיהם ללגיטימיות, ולהדגיש את האמונה הדתית שלהם, דבר שהתבטא בבניית כנסיות מפוארות, ובראש ובראשונה לליבלה.

לפי ספרי ההיסטוריה העתיקים של אתיופיה, מלכי הזאגווה שלטו במשך זמן רב, רבים מהם כארבעים שנה – מספר טיפולוגי, הקשור למערכת הגבלות והתחייבויות שהם לקחו על עצמם. כמה מהם נחשבו לקדושים, ורבים מהם היו כמרים, שהחשוב והמפורסם מביניהם היה לליבלה.

חזרת השושלת הסולומונית

לאחר נפילת אקסום הייתה בריחה של משפחת המלוכה הסולומונית ואוכלוסיות נלוות אל אזורים דרומיים יותר, ומיוחד לאזור שואה במרכז אתיופיה כיום. ברית שבטי האגאו בהנהגת מלכיהם משושלת הזאגווה שלטה בצפון אתיופיה באזורי תיגראי, עמק הטקזה ולליבלה, אבל שטחים גדולים ונרחבים של הרמה האתיופית לא היו בשליטתם, ושם התחיל להתגבש העם האמהרי החל מהמאה ה-10 לספירה, בהנהגת צאצאי שושלת מנליק. הם הלכו וצברו כוח, וקידמו את המנזרים ואת האתוס הלאומי המקשר אותם למלכות ישראל ושושלת בית דוד דרך שלמה ומלכת שבא.

בשנת 1270 קם נסיך בשם יכונו אמלק, מהאוכלוסייה דוברת השפות השמיות בשואה, וטען שהוא נצר לבית דוד ולשושלת המקורית של ממלכת אקסום, שבא להחזיר עטרה ליושנה ולהדיח את גוזלי השלטון. הוא נתמך על ידי מהפכן דתי והקדוש החשוב ביותר של אתיופיה באותה תקופה בשם תקלה היינמות, שרצה לקדם רפורמה דתית (בנוסף על כך הוא קיבל הבטחה לקבל שליש מאדמות המדינה לטובת הכנסייה). שני האישים שיתפו פעולה והביאו להדחת שושלת הזאגווה ולכינון מחדש של מה שנקרא “השושלת הסולומונית”.

אתיופיה נכנסת לתור הזהב שלה, שנמשך כמעט 300 שנה, עד לכיבושה על ידי אחמד גרן המוסלמי למשך זמן קצר. אבל למעשה, התרבות, המסורת והאמונה שהתפתחו בתקופה זו, האתוס הלאומי וההשתייכות, נמשכים עד היום. השושלת ש”חוזרת” לשלטון עם גירוש המוסלמים, נמשכת עד מותו של היילה סלאסי ב-1974.

המלך הראשון הוא יכונו אמלק, ואחריו מגיעה שורה של מלכים גדולים כגון דוד, עמדה ציון וזרע יעקב. הם מאחדים תחת שלטונם את כל הרמה האתיופית, מקדמים את הנצרות ונלחמים ביהודים ובמוסלמים. יש להם צבא קבע של עשרות אלפי אנשים, הנודד ביחד עם חצר המלכות ממקום למקום, וחונה בעשרה מקומות שונים ברחבי הארץ. בתקופתם מופיע הספר “כבוד המלכים”, שהוא האפוס הלאומי האתיופי, מעוצבת ההגדרה הלאומית ויש יצירה דתית רבה. למעשה, הנצרות של אתיופיה כפי שאנו מכירים אותה היום מתעצבת בתור הזהב. רק תקופה זו קשורה בקשר היסטורי רציף וישיר אל המציאות העכשווית.

המאורעות שקרו באתיופיה מושפעים ממה שקורה במזרח התיכון. בשנת 1270 מתחזקים הממלוכים, שליטי מצרים המוסלמית, המנצחים את המונגולים בקרב עין חרוד. לא חולפות שנים רבות, וב-1292 מגורשים אחרוני הצלבנים מארץ ישראל. הקשר בין אתיופיה למערב שהתקיים דרך ארץ ישראל בזמן מסעי הצלב נותק.

זאת ועוד, עד לתקופת “תור הזהב”, סודאן הייתה אזור נוצרי יציב הנשלט על ידי שתי ממלכות שונות: אלודיה (Alodia) ומקוריה (Makuria). במאה ה-13 נחלשת סודאן הנוצרית, סובלת מפלישת בדואים ומבצורות, והופכת אט אט, בעזרת כיבושיהם של הממלוכים, למוסלמית. עם עליית האצולה הצבאית מוסלמית ממלוכית במצרים מואצים תהליכי האסלום של מדינה רחבה זו ומביאים לשינוי התרבות והדת.[1] אתיופיה מוצאת את עצמה אי נוצרי בודד מוקף בים מוסלמי עוין. מתפתחת התפישה של “ישראל” – מדינה קטנה מוקפת אויבים.

אתיופיה מאבדת את הקשר לים, לחופי ים סוף מוקמים נמלים ערביים המשתלטים על הסחר עם הודו והמזרח, דרכי הסחר התמשכו לתוך היבשה ולאורכם הוקמו ישובים מוסלמים שהתפתחו לסולטנויות קטנות, שהחשובה שבהם היא ממלכת אדאל. במערב התחילה התפשטות מוסלמית דרומה, לשטחים של ביצות הנילוס הלבן, ואפילו באזור בגמדר האתיופי בדרום מזרח מוקמות נסיכויות מוסלמיות. בהרי סמיין והסביבה ישנן ממלכות יהודיות עצמאיות.

בכדי לשמור על העצמאות והאמונה היה צריך לחזק ולבצר את גבולותיה של אתיופיה, הן באופן פיזי והן באופן רוחני, ליצור אחידות ומחויבות בדת ולקשר אותה לשלטון, הפתרון היה הפיכת אתיופיה לתיאוקרטיה דתית הנשענת על אצולה צבאית חקלאית, בעלת מיתוס לאומי נוצרי משותף. את התפקיד הזה לקחה על עצמה השושלת הסולומונית,[2] בעזרתם של הקדושים הנוצריים ובראשם תקלה היינמות.

מלכי השושלת הסולומונית

המלך הראשון של השושלת הסולומונית, יכונו אמלק, הקים צבא של קבע שכלי המלחמה שלו היו כידונים, מגינים, חץ וקשת ולעיתים גם חרבות. בנוסף על כך, היו בצבא יחידות של רוכבים ויחידות מיוחדות. אבל העבודה החשובה יותר הייתה חיזוק הרוח לקראת המאבק הממושך, ובזה הצטיין הקיסר עמדה ציון הראשון (1314–1344). הוא רואה עצמו כ”עבד הצלב” או כ”עבד מרים”, נלחם מלחמה דתית במוסלמים וביהודים ויכול להם בחסד האל.

הקיסר דאווית הראשון (1380–1412) מתערב לטובת הקופטים במצרים, נלחם ביהודי אתיופיה, ומביא את שרידי הצלב האמיתי לאתיופיה. הוא מתרגם את הספר “נסי מרים”, ומתחיל את פולחן האיקונין. בנו הקיסר יסחק הראשון (1413–1430) ממשיך את המלחמות ביהודים והמוסלמים, ויוצר קשר מכתבים עם המלך הספרדי אלפונסו החמישי.

הקיסר זרע יעקב (1434–1468) נחשב לגדול השליטים הסולומוניים. הוא הכשיר עצמו להיות שליט מופת נוצרי וראה בנצרות דת מדינה. הוא היה פעיל מאוד בענייני הכנסייה, הביא לפשרה עם מסדר הנזירים האווסטטיים בנושא שמירת השבת, וחיזק את פולחן הצלב והבתולה. ביוזמתו שולבו בלוח השנה האתיופי שלושים ושלושה מועדים הקשורים למרים, והצלב החל להיות מקועקע בגוף וברכוש. יום הצלב נקבע ל-27 בכל חודש. הוא מפיץ ומפתח את ציור הכנסיות והאיקונות[1] – הציורים בכנסיות היו חלק מתוכנית לעודד את פולחן מרים. נזיר בשם “פרי ציון” היה בכיר הציירים ומייסד הסגנון.

זרע יעקב מצליח לחסל סופית את ממלכת אדאל המוסלמית ממזרח לשואה, במקביל למפעלותיו הצבאיים והמדיניים הוא גם כותב ספרי פילוסופיה וחוכמה כגון “ספר האור”, ומקדם יצירה דתית. בזמנו של זרע יעקב חי גיאוגריוס מסנגה שהיה היוצר החשוב של התקופה. הוא כתב יצירות רבות: מזמורים (אנאפורות), “ספר השעות”, היוצק תוכן דתי ב-24 שעות היממה, ספר המסתורין, פרשנות האמונה, שער האור, וגם תרגם את “סמל אתנסיוס הקדוש”.

לזרע יעקב הייתה אישה יהודייה בשם ציפורה, שמרדה בו ושיתפה פעולה עם היהודים שנלחמו בו בהנהגת השושלת הגדעונית. היו לה שלושה בנים, הבכור (אסקאל) בחר להפוך להיות יהודי (לימים נקרה אבא צאגה), והנהיג את היהודים ביחד עם הנזיר אבא צברה (על כך ניתן לקרוא ביתר הרחבה בפרק על היהדות). הבן השני באדה מרים החליף את אביו בשלטון, שלט במשך 10 שנים והמשיך במלחמה חסרת פשרות עם היהודים. לאחר מכן נחלש השלטון המרכזי, ורק ב-1516 עלה שליט חזק לשלטון – הקיסר לבנה דנגל. אלא שדווקא בשיא כוחו, הוא הוכה על ידי המוסלמים ואתיופיה נכבשה אל ידי צבאות אחמד גרן ב-1531 למשך 11 שנה. תקופת תור הזהב באה לסיומה.

רפורמות דתיות בתור הזהב

תקופת תור הזהב של השושלת הסולומונית, מסוף המאה ה-13 ועד למאה ה-16 מביאה אתה שינויים בתפישת הדת. עד לתקופה זו (וגם לאחר מכן אבל באופן אחר), הנצרות האתיופית הדגישה את דמותו של ישוע ששימש כמתווך עיקרי בתפילות. אלא שהוא היה סובל ודומה לנו מצד אחד, ומרוחק ושונה מאתנו מצד אחר (ולכן גם מעורר יראה). צריך היה דמות נוספת לפנות אליה, קרובה ואנושית יותר, וזו נתגלתה בדמותה של אמו מרים. מתברר שמרים ביקרה באתיופיה בזמן שהמשפחה הקדושה ברחה למצרים וישוע היה ילד קטן, ובבואה כרתה ברית עם אלוהים למען אנשי אתיופיה. התפתח המושג של “ברית החסד”, הסכם בין מרים לישוע למען אנשי אתיופיה, שבמסגרתו כל מי שעושה מעשה טוב כלשהו או מתפלל בשמה של מרים ייוושע,[2] עליו רק לקרוא לה.

נושא נוסף שמתפתח הוא פולחן הצלב, גם כסמל וגם כאובייקט. צלבים מתחילים להיות מסומנים באפר על הגוף או מקועקעים. הצלב מתקשר לעץ החיים, התיבה, יסוד ראשוני שממנו עשוי העולם, ומתחילים לעצב צלבים בצורות שונות כייצוג של עץ העולם. הצלבים מאופיינים בצורות ייחודיות לפי אזורים.

המלך זרע יעקב מביא שריד של הצלב האמיתי שעליו נצלב ישוע להר בצורת צלב במחוז שואה, שנקרא גישן אמבה (Amba Geshen), ההופך להיות למרכז הרוחני והפוליטי של הממלכה. במקום זה נשמרו האוצרות המלכותיים, כל היורשים לכתר הפוטנציאלים הוחזקו על הר הצלב, ובבוא היום נבחר מתוכם יורש לכתר, מנהג אשר נתן יציבות רבה לממלכה. המרכז היווה מעין מצדה של האתיופים.[3] השם אמבה משמעו הר וגם ראש וראשון. היו שלושה מקומות כאלה: דברה דאמו (Debre Damo), הקשור לממלכה האקסומית, הר גישן (Gishen), הקשור לתור הזהב, וּוֶהני (Wehni), צוק סלע נישא ונפלא בדרך לגונדר, הקשור לתקופת גונדר. אלה היו מקומות שקשה היה לברוח מהם מצד אחד ולכבוש אותם מהצד השני.

בתקופת “תור הזהב” התחזקה זהות האתיופים כישראל, המוקפים אויבים מכל עבר, וכך תורגם מערבית הספר כבוד המלכים, המקשר בין ישראל לבין אתיופיה והפך להיות ספר היסוד של הממלכה.[4] הקאנון של התנ”ך והברית החדשה עבר שינויים, והתווספו אליו ספרים חיצוניים כגון חנוך, ספר היובלים, ספר המכבים ועוד.[5] אתיופיה נתפשה כממלכה נבחרת, הארץ המובטחת, והאתיופים כעם הנבחר, עם סגולה, שצריך לשמור על ייחודו ואמונתו, מונהג על ידי מלכים משושלת בית דוד ותיבה קדושה, בלב סביבה פגאנית ומוסלמית עוינת.

הזיהוי עם ישראל הביא לאימוץ מנהגים תנ”כיים ויהודיים כגון השבת, ובראש ובראשונה החשיבות של ארון הברית. התפתחה אדריכלות כנסיות חדשה, שבליבה הנוכחות של מעין חיקוי של ארון הברית שנקרא “תָבּות” במרכז כל כנסייה, המאציל לבניין מקדושתו. ביסוד האדריכלות החדשה שמחקה במהותה את מבנה המקדש תבנית של עיגול שבתוכו ריבוע ובתוכו התיבה.

מתפתחת ליטורגיקה מסביב לארון הברית, טקסים של ריקוד ושירה ופולחן המזכירים את פולחן בית המקדש. אתיופיה היא ציון החדשה וארון הברית משרה מקדושתו על הארץ ומגן עליה. הוא מזוהה עם מרים שהכילה את אלוהים בתוכה, עץ החיים, המרכיב הרוחני שבזכותו הבריאה קיימת.

התקופה הסולומונית מאופיינת בפיתוח הלימוד וההשכלה הדתית במנזרים המוקמים בכל רחבי אתיופיה, אשר מצד אחד, מתערבבים עם האוכלוסייה ומשרתים אותה, ומצד שני משמשים כאתרי עלייה לרגל בהם מתקיימים חגים וטקסים, וכן כמקומות ללימוד והתקדשות.

במנזרים מושם דגש על לימוד כחלק מסדר היום הדתי. קוראים את התורה בשלמותה, כמו קריאת פרשת השבוע וההפטרה היהדות, המשלבת תורה ונביאים, ובנוסף לכך לומדים את כתבי אבות הכנסייה, הנזירים האקסטטיים, הברית החדשה ופרשנות שלה כגון זו של אוריגנס. בחלק מהמנזרים מוקמים בתי ספר גבוהים לשירה דתית, פילוסופיה, לימוד פרשנות (כגון זה של דברה תבור), תיאולוגיה ומוסר.

מאפיין מרכזי של הרפורמה הדתית הוא קביעת מחזור של חגים, צומות, עליות לרגל וטקסים דתיים המתפרש על פני כל השנה. לאתיופים יש כיום קרוב למאתיים ימי ציון, חג וקודש, בשנה. ישנו יום קבוע למרים בכל חודש, לישוע, לצלב. הם צמים פעמיים בשבוע וקמים מוקדם בבוקר להתפלל. כמו כן, הם מקיימים בתי ספר של יום ראשון לשירה וריקוד דתי, ושומעים דרשות וקריאת תורה בכנסיות. בקיצור: הם עסוקים במצוות הדת, שהפכה להיות מעין דת של הלכה, בדומה ליהדות ולאסלאם, על פני כל שעות היום, ימי השבוע והשנה.

חלק גדול מן התקנות והמוסדות התקבעו בזמנו של זרע יעקב.

כיבוש והרס – אחמד גרן

תור הזהב של אתיופיה נמשך מסוף המאה ה-13 ועד תחילת המאה ה-16, אלא שאז הגיע גל עכור ששטף והרס את הכול, בדמות הכובש המוסלמי אחמד גרן, שהצליח להשתלט על הרמה האתיופית למשך זמן קצר ולהביא לסיום גדולתה של אתיופיה.

בתחילת המאה ה-16 מגיעים העותומאנים למזרח התיכון (הם כובשים את ישראל וערב הסעודית ב-1517). גל של התעוררות דתית מוסלמית שוטף את קרן אפריקה. חכמי דת ושייח’ים חשובים מגיעים מחצי האי ערב, עדן ותימן, ומטיפים למלחמת קודש בנוצרים. האימפריה מספקת לצבאות המוסלמים חיילים ורובים, ומעודדת ג’יהאד מסוג חדש. עד אז התייחסות של האסלאם לאתיופיה הייתה פטור ממצות הג’יהאד, בזכות היחס הטוב שהפגינה כלפי חסידי הנביא מוחמד, אלא שמלחמותיהם של הקיסרים הנוצריים וקיומה של ממלכה נוצרית חזקה בקרן אפריקה נתפשו כאיום על העליונות הימית העותומאנית בים האדום, על קודשי האסלאם בערב הסעודית, על העמים והממלכות המוסלמיות בקרן אפריקה ועל המאמינים והאמונה. וכך, שבטי הנוודים של סומאליה והעפאר והעמים המוסלמים של מזרח אתיופיה ואריתריאה, ובראשם ממלכת אדאל, מתאחדים ומתארגנים להשיב מלחמה שערה ולפשוט, בפעם הראשונה בהיסטוריה, על הרמות האתיופיות שבהן חיים הנוצרים.

מי שאיחד את השבטים היה האימאם מחפוז, אלא שהוא נהרג בקרב עם האתיופים ב-1516. חתנו הצעיר אחמד גרן ממשיך את דרכו. חכמי הדת חלמו עליו שהנביא מוחמד ניבא שהוא יאסלם את אתיופיה. הם הכריזו ג’יהאד על אתיופיה. המטרה הפעם הייתה לא רק להגן על ארצות המוסלמים, אלא לכבוש את לב אתיופיה הנוצרית ולאסלאם את תושביה, הייתה זו מטרה נועזת, ואפשר גם שנחשבה לבלתי אפשרית עד לאותה תקופה. אלא שבעזרת העותומאנים אחמד גרן עושה את הבלתי אפשרי: הוא מצליח לאחד את כל המוסלמים תחת מרותו, לבנות צבא אדיר, ולעלות על מעוזי ההרים של הנוצרים, ולכבוש אותם. הכיבוש מתחיל ב-1531 (תיגראי נכבשה ב-1535, שאר הארצות קצת קודם) ונמשך עד עד 1543. זהו זמן של הרס וחורבן. אחמד גרן מנסה בשנות שלטונו הקצרות למחוק את תרבות הנוצרים ושלטונם, להכריח את הנוצרים להתאסלם, ולבנות מבנה חברתי חדש. הוא הורס כנסיות, משמיד ספרים, ורדף את שרידי השלטון הקודם (הקיסר לבנה דנגל הפך לפליט בארצו ומת מבודד וחסר כול ב-1540).

האתיופים ממשיכים להיאבק ולמזלם הטוב מקבלים עזרה בדמות 400 רובאים פורטוגליים בהנהגת כריסטופר דה גמה. ב-1543 נהרג גרן בקרב עם האתיופים והפורטוגלים, והשלטון המוסלמי באתיופיה מתמוטט באחת.

פלישת אחמד גרן וכיבושיו היו נקודת מפנה בתולדותיה של אתיופיה. נשבר כוחה של השושלת הסולומונית, כוח השלטון הריכוזי נחלש, היישוב המוסלמי בגב ההר התחזק וחלקים רבים של הארץ שממו. ההרס סלל דרך לפלישה והתיישבות של שבטי רועים פגאניים בשם אורמו במרכז אתיופיה. בני האורמו, שהיו רוכבי סוסים, הפכו לגורם צבאי חזק ביותר וחלקם הגדול התאסלמו.

במקומות רבים הכנסיות נותרו חרבות והנצרות לא התאוששה מעולם מהכיבוש וההרס. אתיופיה הפכה מכוח אזורי ואולי אף עולמי חשוב, לתופעה שולית, חברה הנשענת על עברה והמסורת שלה. שטח הממלכה הצטמצם לאזורי הצפון ואגם טאנה. ויחד עם זאת, עם הזמן חלה התאוששות של הנצרות והלאומיות, שטחים נכבשים מחדש ובירה חדשה מוקמת בגונדר.

ימי גונדר

ב-1543 הורג הקיסר החדש גלאודווס את אחמד גרן ומנצח את צבאות המוסלמים בקרב, בכך מתחילה תקופה חדשה באתיופיה, המתאפיינת, מצד אחד, בשלטון ריכוזי חלש ומאבקים פנימיים וחיצוניים, ומצד שני בבניית בירה של קבע, הלא היא גונדר.

האתיופים נעזרים בפורטוגלים בכדי לנצח את המוסלמים, אלא שיחד עם החיילים מגיעים גם מיסיונרים קתוליים, ובשנת 1607 עולה לשלטון הקיסר סוסוניוס, שמנסה להפוך את הקתוליות לדת מדינה, ולצורך כך הוא רודף את הכנסייה האורתודוקסית ומכריח את המאמינים להמיר את דתם. עשרות אלפים נהרגים על קידוש השם. אלה זמנים קשים לכנסייה, שבסופו של דבר מצליחה להדיח אותו מהשלטון ולגרום להוצאתו להורג ככופר ב-1632. הקתולים מגורשים מהארץ ולא מורשים לחזור אליה עד למאה ה-19.

היורש של סוסוניוס הוא בנו הקיסר פסילידס, שנחשב לאחד הקיסרים האתיופיים הגדולים. הוא מחזיר את אתיופיה לחיק הנצרות האורתודוקסית האתיופית, וכחלק מהמאמץ הלאומי מקים בירה חדשה לרגלי הרי סמיין, הלא היא גונדר, שנבחרת בגלל מיקומה הנוח להגנה ואווירה הבריא. מטרתו בהקמת העיר הייתה לחזק את השלטון המרכזי ולקשור אותו לנצרות האתיופית האורתודוקסית. פסילידס רצה להפוך את גונדר לאקסום שנייה, עיר קודש שבה בתי ספר מרכזיים של חוכמה ואמונה.

הוא בונה את המתחם המלכותי ובתוכו הארכיון הלאומי, ארמון מפואר וכנסיות. במרחק של כקילומטר משם, בתחתית הגבעה, נמצאת בריכה גדולה לצורך טבילת חזרה בתשובה של כל הקתולים בממלכתו, וכן לטקסי הטימקט הנערכים במקום עד היום.

פסילידס נתמך על ידי אנשי הדת.[1] בתקופה זו החלה מסורת כתיבת פרשנות התנ”ך שנקראה “אנדמתה”, מלשון “יש האומר”, פרשנות שעד לתקופת גונדר הייתה בעל-פה. מתפתחת שירת ה”מלכאת”, שירת הקדושים המתארת את יופיים, וכן מזמורי הלל בשם “זיק” ומזמורי מועדי קדושים הנקראים “ארקה”. מערכת החוקים הועלתה על הכתב בספר “משפט המלכים”.

המלך הגדול הבא לאחר פסילידס הוא איאסו )1682–1706), שנחשב למלך צדיק. האיש שעמד מאחוריו הוא קפלה יוהאנס, המלומד הגדול בתקופתו ומומחה בשירת ה”קנה” (שירת חרוזים מיסטית של הכמרים). יוהאנס שירת כמה קיסרים והיה קשור לבית ספר לחוכמה שהוקם בגונדר ובו 120 מלומדים.

המלך הגדול האחרון ששלט מגונדר היה בקאפה. בתקופתו (1721–1730) התחזקו שבטי האורמו – רוכבי סוסים שפלשו לרמה האתיופית והיוו איום על ההגמוניה של האמהרים. בקאפה ניסה ליצור ברית עם שבטים אלה ולהגיע איתם לשיתוף פעולה בדרכי שלום. הוא נשא אישה משבט האורומו וכן נהג להזמין את ראשי השבטים למשתה בארמונו. לאחר שמת היה בנו קטן מדי בכדי לשלוט ואשתו, המלכה מנטווב, שלטה במקומו. היא הייתה משבטי האורומו, ולכן עורר שלטונה התנגדות בקרב האצולה האמהרית והכנסייה. הדבר הביא לידי התפוררות השלטון המרכזי. בסופו של דבר פרשה המלכה למנזר. לאחריה נכנסת אתיופיה לתקופת ה”שופטים”, איש הישר בעיניו יעשה – תקופה של התפוררות וחוסר ביטחון, המסתיימת עם עלייתו לשלטון של ראשון הקיסרים המודרניים הגדולים, תיאודורוס, באמצע המאה ה-19.

גדולתה של גונדר נמשכת יותר ממאה שנה. מתחילת המאה ה-17 ועד אמצע המאה ה-18 היא הייתה בירתה של אתיופיה, וממנה מלכו שלטי מלכי השושלת הסולומונית על ארצם. גונדר הייתה מקום שבו התפתחו האמנויות: מוזיקה, שירה, ריקוד, אדריכלות וציור, בתי ספר לשירה, ריקוד ומוזיקה דתית, בית ספר של ה”קנה”, ועוד.

התעוררות אתיופיה – המלכים החדשים

בזמן השופטים נראה היה שאתיופיה ההיסטורית סיימה את דרכה, היא אוימה על ידי העולם האירופאי קתולי והמיסיונרים הפרוטסטנטיים מצד אחד, ועל ידי הכוחות הקולוניאליים האירופאיים מהצד האחר, על ידי האימפריה העותומאנית והעמים המוסלמים הסמוכים, מצד אחד, ועל ידי שבטי האורומו שפשטו על הארץ מהצד השני. כוחה של האצולה הצבאית נוצרית תש. אלא שכל זה עתיד היה להשתנות. התעוררות דתית חדשה, מנהיגים אמיצים, מוכשרים ונחושים, מביאים את אתיופיה לתקופת פריחה וגדולה שכמותה לא חוותה מעולם, הכוללת ניצחון ראשון מסוגו של אומה אפריקאית על כוח אירופאי מודרני.

באמצע המאה ה-19 עולים לשלטון באתיופיה כמה מלכים מוכשרים שמצליחים לשים קץ לאנרכיה, לאחד את המדינה תחת שלטון ריכוזי, ולהפוך אותה לכוח אזורי חשוב. הם מתחילים במסעות כיבושים שמביאים לשילוש שטחה של אתיופיה והפיכתה לאימפריה אדירה.

המלך הראשון הוא תיאודורוס, שעולה לשלטון ב-1855. לאחר סדרה של מלחמות מוצלחות הוא מצליח להביא לאיחוד המדינה ושולט עד 1867. בתחילת דרכו הוא נעזר באבונא (ראש הכנסייה האתיופית) הנמרץ סלאמה, אך לבסוף מגיע ליד סכסוך עמו. זו פעם ראשונה מזה שנים רבות שלשליט יש כוח של ממש. תיאודורוס, המזהה עצמו כשליט נוצרי משיחי אגדי שיחדש ימיה של אתיופיה (מכאן השם), מכריע בשאלות הדתיות, מגביל את כוחם של המיסיונרים הקתוליים והפרוטסטנטיים ומנסה רפורמות שונות, כולל בדת. הוא הופך את אזור דברה תבור שבאמהרה לבירתו ומתחיל במסע כיבושים שמגדיל את שטחה של האימפריה, בעיקר כלפי דרום. בסופו של דבר הוא מסתכסך עם האנגלים ונהרג במאבק איתם.

ב-1872 עולה לשלטון שליט מוכשר נוסף – יוהאנס הרביעי מתיגראי, המעביר את הבירה למקלה שבצפון. הוא רואה עצמו כצלבן דתי, שם קץ למחלוקות הדתיות ומתחיל במפעל ניצור נמרץ של האוכלוסיות המוסלמיות, הפגאניות והיהודיות. הוא נלחם עם המוסלמים גם מחוץ לאתיופיה ומת בקרב עם הסודאנים במטמה, בשנת 1889.

במקומו של יוהאנס עולה לשלטון מנליק השני, שהיה עד אז שליט שואה. עוד לפני היותו למלך הוא כובש שטחים רבים בדרום ובמזרח ויוצר מעין קולוניאליזם אמהרי נוצרי, והופך את האמהרית לשפה לאומית. בן בריתו הוא אבונא מתיאוס, שכיהן כראש הכנסייה במשך 45 שנה, עד 1926. (אשתו היא הקיסרית טאיטו, שבונה את רחוב החבשים בירושלים). מנליק מקים את אדיס אבבה ב-1886 ומעביר לשם את הבירה. ב-1889 הוא מוכתר רשמית כקיסר אתיופיה וכוחו גובר. הצבא שלו מצטייד ברובים ומגיע למספרים גדולים. ב-1896 הוא מתמודד עם האיטלקים בקרב עדווה ((Adwa ויכול להם. זוהי הפעם הראשונה שבה ממלכה אפריקאית עצמאית מנצחת צבא אירופאי מודרני (בעזרת ארון הברית, כמובן). מנליק נפטר ב-1913. צריך להבין שהאתיופים החל מסוף המאה ה-19 מצטיידים ברובים, ומסוגלים להעמיד צבא של עשרות אלפי רובאים, המאורגנים לפי יחידות שלכולן חזון ומטרה משותפת – קיימת מעין פלסמה, קשר לא נראה, המחבר בין כולם.

המלך הגדול האחרון הוא היילה סלאסי, שמוכתר כיורש העצר ב-1916, אך מקבל סמכויות מלאות רק ב-1930, עם מותה של הקיסרית זאוודיתו ומותו של אבונא מתיאוס. הוא יוזם חוקה חדשה ומנסה להצעיד את אתיופיה למודרניות, שולח צעירים ללימודים ומקדם את האמהרית כשפת התפילה במקום הגעז העתיקה. היילה סלאסי שולט יותר מ-50 שנה, משנות ה-20 של המאה ה-20 עד אמצע שנות ה-70. בזמן מלחמת העולם השנייה אתיופיה נכבשת לחמש שנים על ידי האיטלקים (1936–1941) והיילה סלאסי יוצא לגלות (בין השאר בירושלים), אלא שהאתיופים משיבים מלחמה שערה ומצליחים לשחרר את ארצם ולהשיב את קיסרם לכס המלוכה.

בסוף תקופת שלטונו של היילה סלאסי, בשנת 1974, עולה לשלטון חונטה צבאית בשם “דרג”, שמנסה לקדם סוציאליזם ומהפכה באתיופיה. הם אוסרים את היילה סלאסי ובסופו של דבר הורגים אותו, ויוצאים כנגד הדת והכנסייה. על החונטה ואתיופיה כולה משתלט רודן בשם מנגיסטו, ההורג את אלה שמתנגדים לו ומתנהל בצורה חסרת אחריות ומושחתת, בנסותו לקדם שינויים אגרריים ואחרים הגורמים, בסופו של דבר, לרעב ומצוקה. מאות אלפים מתים, והמחוזות השונים – ובראש ובראשונה מחוז תיגארי, שנעזר בבסיסים באריתריאה – מורדים בשלטון המרכזי. אתיופיה נכנסת לתקופה של תוהו ומרידות. חזיתות המורדים השונות מצליחות להתאחד ולהשתלט על המדינה בשנת 1992. הם מקימים דמוקרטיה בראשות ראש הממשלה זנאווי (שהיה מפקד החזית לשחרור אריתריאה), המצליח לתמרן את אתיופיה בהצלחה במשך עשרים שנה, ומת בפתאומיות ב-2012. יורש אותו קצין צבא צעיר ממוצא אורמו בשם אביי אחמד (זוכה פרס נובל לשלום לשנת 2019). כיום נושאת אתיופיה את פניה אל העתיד, שעל פניו נראה מבטיח.

אתיופיה כדמות אדם

במהלך ההיסטוריה אנו רואים מעבר של המרכז השלטוני והרוחני של אתיופיה מהצפון דרומה, בדיוק כמו במצרים הקרובה. במצרים העתיקה הבירה ממפיס הייתה בצפון, באזור הדלתא וקהיר של היום. לאחר מכן וככל שהזמן התקדם היא נדדה דרומה – בתחילה לאזור שקע פיום, ולאחר מכן, בתקופת מצרים החדשה, ללוקסור שבדרום הרחוק.

באתיופיה, הבירה הייתה בתחילה באדוליס לחופי ים סוף, לאחר מכן הועברה ליהא שבהרי תיגראי, ולבסוף עברה לאקסום, שהפכה להיות עיר הקודש בה”א הידיעה של אתיופיה. אלא שעם החורבן של אקסום במאה ה-9 לספירה, עובר המרכז התרבותי של אתיופיה הרחק דרומה משם להרי תיגראי, ובסופו של דבר לבירה חדשה לליבלה. זו מהווה מרכז ועיר קודש במשך מאה שנה, עד שעולה לשלטון שושלת חדשה שמוצאה מאזור שואה, דרומה משם, והמרכז הרוחני עובר למספר מקומות כגון הר הצלב, מנזר הייק סטפנוס ומנזר דברה ליבאנוס, שרובם נמצאים בדרום.

נכון הוא, שבעקבות המלחמות עם המוסלמים במאה ה-16 מגמה זו לא נשמרת, ומרכז הפעילות עובר למערב אתיופיה ואפילו צפון מערב, לאגם טאנה ובהמשך גונדר. אלא שעם התחדשות אתיופיה במאה ה-19, הקו של התקדמות המרכז דרומה כמו חוזר אל עצמו והבירה עוברת תחילה למקלה בהרי תיגראי ומשם דרומה לשואה, ולבסוף לאדיס אבבה הרחק בדרום, בקצה הרכס המזרחי של ההרים האתיופיים.

אם אפשר להמשיל את האדמה ליצור חי, ואת הישות של ארץ כאורגניזם שלם, הרי שיש למעבָר הזה דרומה משמעות מבחינה אנרגטית. אתיופיה היא כמו אדם: הצפון הוא הראש, אדיס זה המרכז – הטבור, (ואז נשאלת שאלה היכן הלב? אולי לליבלה?), ההרים הם עמוד השדרה, ואגמי השבר הסורי-אפריקאי הם האיברים הפנימיים ומערכת העיכול.

במצרים העתיקה התייחסו לארץ הפיזית כאל גוף אדם, גופו של אוסיריס, כך שהאנלוגיה הזו אינה מופרכת, אלא מהווה חלק מן התפישה הדתית הקדומה של הקשר בין מיקרוקוסמוס ומקרוקוסמוס, אדם ועולם. אפשר להגיד, אם כן, שבאתיופיה יש במקומות שונים מרכזי אנרגיה המהדהדים את מרכזי האנרגיה של גוף האדם. יש בכך כדי להסביר את תופעת הריקוד האתיופי: האתיופים אוהבים להזיז את הגוף, אלא שככל שמתקדמים דרומה, האיבר שמזיזים הוא יותר נמוך! אם בצפון מזיזים את הראש (תיגראי), ומושם דגש על תסרוקות, הרי שדרומה משם, באזור אמהרה, מזיזים את הכתפיים, דרומה משם, באזור אדיס – את המותניים, ובדרום הרחוק – את הרגליים, וכן הלאה.

[1] שאחד השיאים הוא בתחילת המאה ה-6, עת אקסום כבשה את ממלכת חמיר היהודית בתימן.

[1] מתברר שלסודאן הנוצרית הייתה ברית עם האיובים שהיו נוחים יותר באופן כללי לנוצרים, ועם הפטימים שקדמו להם, אך כל זה השתנה עם עליית הממלוכים.
[2] הפטנט של חיזוק ממלכה על ידי הפיכתה לתיאוקרטיה נוסה בהצלחה בעבר, על ידי הרומאים דיוקליטינוס וקונסטנטינוס (כל אחד מכיוון אחר – דיוקלטיאנוס קידם דת שמש וקונסטנטינוס את הנצרות), על ידי אנטיוכוס הרביעי היווני, פרעה במצרים, ובמקומות שונים ברחבי העולם.

[1] לא שרד שום איקונין לפני תקופתו.
[2] בכנסיות האתיופיות נראית מרים עם אוכל אדם – קניבל בשם סימון הקניבל, שאכל 78 אנשים. אלא שפעם אחת הוא נתן מים לעני בשמה של מרים, וכך, אפילו הוא נושע בזכותה.
[3] אחמד גרן ניסה כמה פעמים לכבוש את המקום ונכשל, אבל בסופו של דבר כנראה שהצליח.
[4] הספר נכתב כנראה לראשונה במאה ה-6 בגעז. עותקים ממנו הגיעו למצרים, והמקור האתיופי אבד, ולכן היה צריך לתרגם חזרה את התרגומים מערבית ששרדו.
[5] בברית החדשה האתיופית ישנם ספרים שלא מופיעים בשום מקום אחר, כמו הספר של סנט קלמנט (תיאולוג גנוסטי נוצרי חשוב מהמאה ה-3 באלכסנדריה), המרמזים על התפישות המיסטיות שמתפתחות בקרב תנועות הנזירות באתיופיה.

[1] . עדיין נשארים מחלוקות בין אנשי האיחוד – תואחדו, לבין אנשי הקבאת – משיחה בשמן, שטענו ששני הטבעים של ישוע אוחדו על ידי המשיחה ברוח הקודש, אבל זה בתוך המשפחה.