הכפר האג’י בקטש והמרכז הבקטשי

הכפר חאג'י בקטשי Hacıbektaş

הכפר חאג'י בקטשי הוא כפר בן כמה אלפי איש, בעל מראה כפרי טורקי טיפוסי, הממוקם בצפון רמת קפדוקיה. מלבד הנוף המדהים של קפדוקיה ניתן היה לחשוב שזה כפר רגיל, אלא שבמרכזו נמצא המרכז ההיסטורי של המסדר הבקטישי, שם חי חאג'י בקטש ושם נקבר.

האתר הוא קומפלקס מרשים של מבנים וחצרות, שחלקם כבר קיימים כ-700 שנה מהתקופה הסלגוקית. יש לו חשיבות רבה הן לסופים הבקטישים והן להיסטוריה של תורכיה. ניתן למצוא שם בריכת מים, מעיין קדוש, את קבריהם של חאג'י בקטש – מייסד המסדר ובלים סולטן – ממסד המסדר ואחרים בתוככי אולמות ומבנים יחודיים.

באתר גם עץ קדוש, שחזור של בית הספר המרכזי של הדרווישים, מוזיאון לתולדות העדה הבקטשית, ואף מטבח עתיק משוחזר ובו סיר שחור ענק שנודע בהיסטוריה הטורקית כ"סיר השחור". סיר זה קבע מי יעלה לשלטון באיסטנבול.

הכפר חאג'י בקטשי היה המרכז של החיילים היאניצארים – עמוד השדרה של הצבא העותמאני, שהיו קשורים למסדר הבקטשי. בכל פעם שהם רצו להדיח שולטן הם היו הופכים את הסיר.

לכל מי שעובר באזור קפדוקיה מומלץ לבקר באתר שבכפר, ולו רק בגלל עבודות האומנות היפהפיות והייחודיות של הבקטשים. הבקטשים הם לא רק מסדר אלא גם תרבות בפני עצמם בתוך החברה הטורקית. יש להם סוג מיוחד של איסלאם, אמונות, שירה, שפה, ריקודים, מוזיקה ואומנות, שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר. הבקטשים הם שם אחר לזרם האלווי קבוצה מוסלמית אתנית נפרדת במשך הדורות, ויש טוענים שהם מונים קרוב לחמישית מאוכלוסיית טורקיה.

ביום רגיל בשנה, מלבד האתרים הקדושים שמסביב לכפר (המתקשרים לחייו של חגי בקטשי) והאתר המרכזי שבתוכו, אין הרבה מה לעשות בכפר. ישנם אמנם בין הסמטאות הרבה מרכזים של סופים (הנקראים 'דרגה' בטורקיה) אבל באופן רגיל הם לא מאוישים. ישנו גם מרכז תרבות בכפר אליו קשורה להקת הריקוד הרשמית של המסדר, אך בימים רגילים הם עובדים בשדות כמו שאר האנשים.

לא כך הוא מצב הדברים בזמן הפסטיבל השנתי ( 16-18 לאוגוסט). מאות נגני סז, עשרות להקות ריקוד, וכעשרים עד שלושים אלף איש מגיעים לכפר מכל רחבי טורקיה והבלקן, כל ה'דרגות' מאוישות ונעשים בהם טקסים במשך כל הלילה.

אולם הארבעים – המיידן

בלב הכפר האג'י בקטש יש את המרכז ההיסטורי של המסדר, הבקטשים לא מתפללים במסגדים, במקום זאת יש להם אולמות מיוחדים שבהם הם עורכים את הטקסים הדתיים שלהם, בכדי להבין את הטקס צריך להכיר את מבנה האולם, שכמותו ניתן למצוא משוחזר במרכז המסדר. האולם נקרא גם אולם הארבעים או ה"מיידן" והוא מדמה את המקום שבו חגגו את העלייה לשמיים של מוחמד.

הדלת מעוצבת כשער לעולם אחר  והיא נקראת המפתן. באמצע החדר שבדרך כלל הוא מלבני יש מקום שנקרא העמדה של אל חלאג', דמות דמויית ישוע באסלאם הסופי שהוצאה להורג על אמונתה במאה ה-9. העמדה הזאת נקראת גם דארי מנסור, או בקיצור – דר, עמוד התלייה של מנסור אל חלאג'. עבור החניכים העומדים במקום זה העמדה מסמלת את ההקרבה של החיים למען עיקרון, לזכרו של זה שאמר: "אני המציאות" ושילם על כך בחייו…

בצד יש מעמד המורכב משלוש מדרגות ועליו פמוט (מעין חנוכיה) עם שניים עשר נרות (לעיתים שלוש נרות)

המעמד במה נקרא "כסאו של מוחמד, או המקום של הנרות". בין הנרות או לפניהם יש בדרך כלל נר גבוה שראשו מעוצב כמו הטק – הכובע הבקטשי, עם 4 חלקים בתחתיתו המסמלים את 4 השערים לדת, 12 שריגים הנמשכים מהמרכז החוצה, המסמלים את 12 האימאמים, כפתור במרכז המסמל את המציאות האמיתית והאחדותית – מוחמד עלי. הנר נקרא – קנון קירגי, הנר של החוק. לפעמים יש לפני כסא מוחמד אבן מלבנית שנקראת אבן המיידן ועליה לפעמים אבן מעוגלת הנקראת האבן של הסיפוק – קנאת טסי.
באמצע אחד הצדדים הארוכים של החדר יש אח שנקרא "אוקק" או "פאטמה אוקגי", מקום האש של פַטמה.

בצד שמאל של הבמה יש עור כבש הנקרא – העמדה של הבבה או המורשיט. נקראת גם העמדה של חורסן, מסמלת את הקדוש האג’י בקטשי. מסביב לחדר 12 עמדות של בעלי התפקידים, המיוצגים על ידי 12 עורות כבשים. לעתים יש עור כבשה נוסף ועליו כובע בקטשי שחור (המקום נקרא "עור הכבשה של החסר"). 12 העמדות קשורות ל-12 משימות שירות. המסורת אומרת שעלי, בחנכו את ילדיו, התחיל את משימות השירות הללו, והן כדלהלן: מטאטא, ספר, נגן, מסדר השולחן, מוזג המים, נושא הגביע, משרת, שומר, מוכן לכול שירות, שומר הדלת ומדליק הנר.

ואלו הם העמדות הנוספות:

• העמדה של הרהבר – המדריך, תפקידו בטקס שני לזה של הבבה.
• העמדה של הטבח, מסמלת את סאיט עלי סולטן ונקראת עמדת אסקי.
• העמדה של הרושם או המנהל, המסמלת את קיגוסוז סולטן ונקראת עמדת נקיפ.
• העמדה של האופה, מסמלת את בלים סולטן ונקראת אטמקסי פוסטו.
• העמדה של המטאטא מסמלת את קמבר עלי ונקראת אטקי פסטו.
• העמדה של שומר המיידן מסמלת את סארי איסמעיל ונקראת מידסי פוסטו.
• העמדה של שומר הקבר מסמלת את קרה דונלו קן בבה ונקראת טורבדר פוסטו.
• העמדה של שומר התאים מסמלת את סהקולו הקים סולטן ונקראת קילרקי פוסטו.
• העמדה של עושה הקפה מסמלת שאת שאה סזלי סולטן ונקראת קהוסי פסטו.
• העמדה של זה ההורג את הקורבן מסמלת את אברהם ונקראת קורבנסי פוסטו.
• העמדה של שומר הנעליים מסמלת את עבדל מוסה סולטן ונקראת איקסי פוסטו.
• העמדה של שומר בית ההארחה מסמלת את הנביא היזיר ונקראת מיהמנדר פוסטו

טקס החניכה הבקשטי

סיכומים מתוך הספר Birge, J. K. (1937). The Bektashi order of dervishes

המועמד להתקבל למסדר יכול להיות הן גבר והן אישה והוא נקרא "טליפ" (מחפש), המדריך שלו נקרא "רהבר", והשייח' נקרא "מורשיט" או "בבה". ייתכן שבטקס אחד יתקבלו כמה מועמדים. כמה שבועות לפני הטקס הוא או היא מאושרים על ידי החברים (לפחות שבעה) כמתאימים – אשיק (אוהבים), אנשים שיש בהם נאמנות וכנות.

בדרך כלל דמות האב זה הבבה, שתפקידו זה אף מופיע בשמו, ודמות האם זה הרהבר, מעין אחראי על החניך, שדואג לכל מחסורו, הרהבר נחשב לאימא הרוחנית למרות שהוא זכר. האב הוא הבבה, ויחד עם זאת יש בו גם תכונות אימהיות, על כובעו יש סמל של סוס ים, מתוך מחשבה שסוס ים זה החיה היחידה שבה הזכר מוליד צאצאים. (פגשתי כאלו האומרים שיש גם אימא נשית, בדמות של האנות שונות, נשים קדושות, שמשגיחות על החניכים ומלמדות אותם פרק בהלכי הדת מהצד של ההתנהגות והאדהב – ההתנהגות הנכונה).

ביום הטקס בבוקר מביא המועמד קורבן כבש שנשחט ועורו משמש את הדרוויש לעתיד, הבשר מבושל ויוגש בחגיגות הכניסה למסדר. אווירה של פעילות וציפייה עוטפות את הדרגה. בזמן שנקבע בערב מתכנסים החברים מתכנסים למפגש. הבבה נכנס ראשון. החדר חשוך פרט לאור של הנרות במעמד המשולש. הבבה משתחווה לעמדה לפני יושבו, ההשתחוות המורכבת מכריעה על הרצפה, שימת שני הידיים על הרצפה לפנים ונישוק הרצפה. שאר החברים נכנסים אחר כך, כל אדם שנכנס כורע על ברכו השמאלית לפני המפתן, שם את  שתי ידיו על המפתן, נושק לכל יד פעם אחת, עובר מעבר למפתן, משתחווה לעמדת חורסן, מתקדם לעבר הבבה, משתחווה אליו, מנשק את ברכו הימנית, את ברכו השמאלית, ומעבר ללבו, אזי קם, משתחווה לעמדת עלי מוחמד, לעמדת עלי, וחוזר למרכז המיידן, משתחווה לעמדת הדר (אל חלאג') במרכז, פונה למקומו, משתחווה לעור הכבש הנמצא שם ויושב, כך שבסך הכל הוא עושה שבע השתחוויות.

בזמן הזה הטליפ מוכן על ידי הרהבר שלו בחדר הסמוך, הוא צריך להיות יחף בהיכנסו, אם הוא גבר הוא לובש את התלבושת הרגילה, ואם אישה היא לובשת שמלה רפויה מבד לבן. היא חשופת ראש ושערה מפוזר, מפני שבמיידן אסור להשתמש בתכשיטים או בסיכות ראש. לאחר שהולבש, המועמד צריך לעבור טהרה ברחצה. הרהבר שופך מים על ידיו, רגליו, פיו, אפו, פרצופו, אוזניו, מנגב אותו ומברך תוך כדי כך. הטליפ נלקח על ידי הרהבר למיידן, הם משתחווים בדלת, ההשתחוות מסמלת את השבירה של כל תחושה של תהילה עצמית בדלתו של המורשיט, הם עומדים בדלת והרהבר אומר בערבית: הו פותח הדלתות. לזה עונה המורשיט מבפנים: אכן פתחנו לך ניצחון ברור. הרהבר מוביל את הטליפ מעבר למפתן, הם מתקדמים שלושה צעדים, משתחווים למורשיט ומתיישבים, בעלי התפקידים מקטירים קטורת בחדר ומפזרים מי וורדים תוך כדי ברכות, איש מי הוורדים שופך מי וורדים על ידיהם של הנוכחים. לאחר מכן הרהבר מוביל את הטליפ למורשיט שנותן לו את העצה הבאה: "הו מחפש, אתה רוצה להיכנס לדרך של מוחמד עלי, הרכבת, קטר, של אדוננו, 12 האימאמים והטקסים, ארקן, של האדון והשליט האג’י בקטשי וולי. אך דרך זו היא קשה, היא הדרך של התוכחה, מלמט, היא חדה מחרב, היא הדרך הנקראת סירת קופרוסו – גשר צר מאד. לאחר מכן אויבך יהיו רבים, אפילו אלו הקרובים אלייך יהפכו לאויבך, לאחר מכן לא יהיה ערך בחרטה, מפני שהאחים אמרו: "אל תבוא, אל תבוא, אל תסתובב, אל תסתובב, הרכוש של זה שבא, הנפש של זה שמסתובב", האם אתה תשמור ותעשה את העצות של האחים?"

הטליפ עונה: כן, בעזרת האלוהים.

המורשיט פונה למדליק הנרות – קירגסי ואומר: "אח, קום, בהתאמה עם הטקסים של מוחמד עלי, עורר את הנר של הנפש הזאת".

הקירגסי מתרומם ואומר: "בשם המלך, עזרה מאלוהים וכיבוש מהיר, שמור את הבשורות למאמנים, הו מוחמד, הו עלי, עזרו! הו פטרון קדוש של הדרך, האג’י בקטשי וולי, על ידי היופי של מוחמד, השלמות של אימאם חסן ואימאם חוסיין, לכל ברכות רמות!".

הקירגסי חוגר סביב מותניו את החגורה של המסע, הולך לדר (העמדה של אל חלאג' במרכז), משתחווה, ומקבל מהמורשיט נר שנקרא – דליל – מדריך. הקירגסי מתקדם לעמדה שלפני מעמד הנרות ומדקלם ברכה: "בשם המלך, האור של מוחמד נולד מעלי, השמש והירח, הבה ונקבל גם אנחנו חלק ממנו ברשותך, הו מלך אלוהים".

הקירגסי מדליק את הנר – הדליל שלו מהנר הראשי, ובהלכו למורשיט מדקלם את התפילה הבאה:

"בשם המלך, הפרצוף שלך הוא הנר המואר של עזרה שמימית, הדרכה נכונה, הפרצוף שלך הוא בשורה טובה מפרצופה של המציאות. הפרצוף שלך הוא עליה לרגל, ביקור במקומות הקדושים. הפרצוף שלך הוא הקיבלה של אלו שנשמעים. פרצופך הוא הגרעין של הקוראן. פרצופך הוא בשורה טובה לאנשים של האיחוד."

לאחר מכן הקירגסי הולך לדר, אומר ברכה, מדליק את הנרות של כל הנוכחים בחדר, ולבסוף את נרו של המועמד.

לאחר מכן הקירגסי נעמד משמאל לכיסא של מוחמד, אומר תפילה, הולך לדר, אומר תפילה, האחים מצטרפים אליו בסופה.

לאחר מכן המורשיט אומר תפילה לנר:

"בשם המלך, אלוהים, הנר הבהיר, התהילה של הדרווישים, הנשימה של התהילה המעודנת, הנר של החוק של הקדושים. הלוואי שיהיה לנצר. מי ייתן שהערבים יהיו נעימים, שדברים טובים ינצחו, שדברים רעים יידחו, שהנאמנים ישיגו את רצונותיהם, שהלא מאמינים יובסו, שדוברי הרע יהרסו. מי ייתן והרגעים יהיו נצחיים, האסיפות קבועות, פעולות האמונה אמיתיות ויציבות, לבבות יהיו שמחים, חברות תגדל, המיידנים ישגשגו, הפגישות יפתחו.

אלוהים, אלוהים, לוואי שאלוהים, מוחמד עלי, יהיה המתווך שלנו, לוואי שההגנה הנדיבה של אדוננו, 12 האימאמים, 40 הטהורים, תהיה עלינו, נוכחות ומשגיחה עלינו. לוואי שהרוחניות והטובה המרוממת שלהם תהיה תמיד חברתנו ועזרתנו, לוואי שלא יפרידו אותנו מפרצופם ורכבתם, כשאנחנו קוראים לעזרה שיגיבו לקריאתנו. לוואי שהפטרון האציל הקדוש האג’י בקטשי וולי, אדוננו, יתמוך בנו בכל רגע, לוואי שיעשה אותנו החושים בשמירה של דרכו. שישמור אותנו מעשות רע, שלא נצטרך עזרה מהלא שווה, שישמור אותנו מכל צרה ומצוקה, שייתן לנו מתנת נדיבות של שלווה של המודעות, מדע ולמידה, שלמות במצבים מיסטיים, יכולת קיום.

אלוהים, אלוהים, מי ייתן והנרות של בעלי הנרות יהיו בהירים, לוואי שהדברים הטובים של האצילים יתקבלו, הקורבנות של המקריבים יתקבלו, לוואי שאלוהים יקבל ויהיה מרוצה בפולחננו, בהשתחוויותנו, טקסינו. השלוש, החמש, השבע, הארבעים, האור של הנביא, הנדיבות של עלי, הטוב של אדון הבריאה, המסתורין של עלי אל הורטזה, השלטון של הפטרון הקדוש האג’י בקטשי וולי, למען השלטון, טוב הלב של האחים האמיתיים. נגיד הו!"

הקירגסי מכבה אזי את הדליל – נר, משתחווה לדר ולמורשיט ונותן את הדליל למורשיט וחוזר למקומו.

המורשיט מתפלל לעלי ולהאג’י בקטשי ואז פונה לטליפ ואומר:

"הו מחפש בדר, מדריך, רהבר, הוא הכרחי. קום, נשק את ידו של הרהבר".

הטליפ עושה כמצווה ויושב.

לאחר מכן המורשיט פונה לרהבר ואומר לו כך:

"ארנלר, הנפש הזאת מחפשת אותך להדרכה. קום, לפי הטקסים של מוחמד עלי ובצע את ההדרכה של הנפש הזאת."

הרהבר קם ואומר ברכה, לאחר מכן הוא הולך ומשתחווה, לאחר מכן לוקח את הטליפ אל מחוץ לחדר, מוריד את כובעו ממנו, ומביא אותו למורשיט, אומר ברכה, מקבל מהמורשיט את חגורת הטקס, יוצא החוצה, שם את החגורה מסביב לצווארו של הטליפ, אומר ברכה, לוקח בידו הימנית את ידו הימנית של הטליפ, ויחדיו הם אוחזים את קצוות החגורה. הם משתחווים שוב למפתן, נכנסים למיידן עם ידיהם השמאליות מעל לבם, הם מתקדמים, משתחווים לדר ולעמדת חורסן, ואז בעמדם בדר הרהבר אומר ברכה, מתקדם תוך כדי כך כמה צעדים, פנוה למורשיט, מבקש את רשותו לקבל את הטליפ לקהילה. המורשיט פונה לחברים ואומר:

"הו חברים, ארנלר, הנפש הזאת, חשופת ראש, חשופת רגליים, צוואר קשור, בידיו של הרהבר, שנכנסה למיידן ולרצונם של הארן, רוצה להיכנס לדרך של מוחמד עלי… מה אתם אומרים? האם אתם מרוצים ממנה? האם תערבו להמשכיותה בהצהרה שלה?"

החברים משתחווים ואומרים: "אללה, אוולה" – אלוהים, אמת."

הרהבר אומר תפילה ונותן את הטליפ למורשיט, בדורשו מהטליפ שבידו השמאלית יאחז את הצד הימני של שמלתו של המורשיט. הרהבר שם יד אחת על גבו של הטליפ ויד אחת על הרצפה לפניו. המורשיט לוקח את הטליפ בידו הימנית ואומר לו את המילים הבאות:

"הפקודה של רב התהילה, הקורבן של החבר הנבחר אברהם, העדות של הדליל של גבריאל…."

המורשיט לוחש לאוזנו של הטליפ את ההנחיות הבאות:

"בשם הנסיך אני מבקש מחילה מאלוהים, אני מבקש מחילה מאלוהים לכל פשע שביצעתי בכוונה או שלא בכוונה, בגלוי או בסוד, ואני מתחרט על החטא שידוע לי ועל החטא שלא ידוע לי, ואני מעיד שאין אלוהים מבלעדי האלוהים, הוא היחיד ואין לו שותפים, ואני מעיד שמוחמד הוא עבדו ונביאו, ואני מעיד שהמפקד של המאמינים הוא עלי הקדוש של אלוהים, והיורש של נביא האלוהים. ואני מעיד שהאדון של הנשים בעולם היא פטמה המכובדת, והאם של המאמינים היא חדיגה המכובדת, והאני מעיד שהמפקד של המאמינים הוא חסן המכובד, הנבחר במיוחד, הוא האימאם בזכות. ואני מעיד שהמפקד של המאמינים הוא חוסיין, הקדוש שדוכא באזור קרבלה, הוא האימאם שלנו בזכות. אופי טוב ותכונות טובת שייכים לשאר האימאמים, רחמי אלוהים על כולם. הו טליפ, פרצופו של אלוהים, דע שאדוננו, אותם 12 אימאמים, הם אור אחד עם אלוהים, שיהיה לך אמונה, דע את הדת שלך, הדת האמיתית, אל תשקר, אל תאכל דברים אסורים, אל תהיה עבד לתשוקה, אל תשנא, את תתגאה, אל תקנא, אל תכעס, אל תהיה עוין, אל תתקע סכין בגב. שמור על מה שראית, אל תספר את מה שלא ראית, אל תיקח את הדברים שידך לא השיגה, אל תשלח את ידך לזה שכוחך לא משיג, אל תנסה לדבר היכן שמילתך לא נשמעת, התנהג בזהירות, דבר בצניעות, תן כבוד לנחות, תן כבוד לנעלה. לאן שלא תסתכל ראה את המציאות השמימית. אל תסתכל על שום דבר כנפרד או אחר מהמציאות. היה כנה בהתוודות שלך, דע כי המציאות נוכחת בך, יידע את המסתורין לאחים, שמור עצמך עקבי בדרך. המורה שלך זה עלי, המדריך שלך זה מוחמד, הקבוצה שלך היא הקבוצה של ההצלה, הקבוצה שלך היא זו של אימאם ג'עפר צאדק, הפטרון הקדוש שלך הוא השליט המכובד האג’י בקטשי וולי. ביודעך זאת שתהיה לך אמונה."

המורשיט לוקח אזי את הכובע ואומר ברכה נוספת. הוא שם את הכובע על ראשו של הטליפ, משפשף את החלק האחורי שלו שלוש פעמים, וקושר שלושה קשרים בחגורה של הטליפ, שם אותה סביב מותניו באומרו תוך כדי כך ברכות. הוא לוקח את ידו של הטליפ, שם אגודל מול אגודל ואומר ברכה. שואל את הטליפ אם הוא מקבל את העצות שניתנו לו?

הטלים עונה שלוש פעמים: "כן בשם האלוהים."

המורשיט אומר לו: "לך, היה ברשותו של הרהבר"

הרהבר והטליפ קמים והולכים לדר, משתחווים, הרהבר אומר תפילה, המורשיט עונה לו בברכה. הטליפ והרהבר הולכים שוב למורשיט, משתחווים ומחליפים ברכות.

הטליפ עובר ומשתחווה לכל החברים הנוכחים. אזי הוא מובל לעמדת המורשיט, מצווה להשתחוות, והרהבר לוחש באוזנו: "הו מחפש של פרצופו של האלוהים, קוראים לזה העמדה של אחמט מוהטר, כל הנשים והגברים המאמינים מגיעים למציאות בהשתוותם לעמדה הזאת."

הם משתחווים ואז הולכים לעמדת הרהבר. הרהבר אומר: "קוראים לזה העמדה של עלי, זה השער הראשון לשריעה, לטריקה, למעריפה ולחקיקה, מבלי לבוא לתחנה הזו הדרך לא יכולה להימצא, זאת העמדה של המדריך, העמדה שבה מגיעים למציאות השמימית."

הם משתחווים ומגיעים לעמדה של חורסן. הרהבר אומר: "קוראים לזה העמדה של חורסן, זאת עמדת עור הכבש שהפטרון הקדוש המכובד שלנו הביא מחורסן, העמדה של הפטרון הקדוש היא העמדה בה מגיעים למציאות השמימית."

הם משתחווים וממשיכים לבמה עם הנרות, היכן שהרהבר אומר: "זה במיידן של החברים נקרא קנון קירגסי – הנר של החוק. כל הנשמות כשהם מוארות על ידי אורו רואות את היופי של המציאות השמימית, זה העמדה היכן שמגיעים למציאות המימית."

הם משתחווים וממשיכים לעמדת הדר, היכן שהרהבר אומר: "קוראים לזה עמוד התלייה של מנסור, מבלי שמגיעים לכאן לא מגיעים לשום עמדה, זאת העמדה שבה מגיעים לאלוהים."

ואז הרהבר אומר על המיידן: "קוראים למיידן הזה מקום של מוחמד עלי, כל הנשים והגברים המאמינים אוחזים ידיים בעמדה הזאת, מתוודים, מגיעים למציאות השמימית, זאת העמדה של עבודת אלוהים פורמלית, עלייתו של המאמין."

לאחר שהם משתחווים הם הולכים שוב לדר, הרהבר אומר תפילה, הם משתחווים למורשיט, לנרות, לעמדת חורסן, למיידן, ולאחר מכן הטליפ מושב במקומו, הטליפ והרהבר משתחווים אחד לשני.

הרהבר אזי הולך לדר ואומר תפילה, המורשיט מגיב לו. הרהבר משתחווה למורשיט ויושב במקומו. המורשיט פונה למדליק הנרות ואומר לו לקום. הקירגסי קם, לוקח את גביע הטקס ומעביר אותו בין כל הנוכחים, בהתחילו במורשיט באומרו:

"הוא גרם להם לשתות, הו חוסיין".

הקירגסי אזי הולך לדר ושותה בעצמו ומברך (יש אומרים שהשתייה בשלב זה היא משקה משכר ויש אומרים שלא). המורשיט משיב לו בברכה:

"מי ייתן והאור של האמונה יהיה לאלו ששותים ביישמם את הפסוק: ומשקה מסוג טהור ייתן להם האלוהים. לוואי ולא יהיה עצב וחרטה היכן שילכו."

הקירגסי מחזיר את גביע הטקס למקום, משתחווה, מטאטא את הרצפה, ואומר ברכה.

המורשיט משיב בברכה, הקירגסי מחזיר למקום את המטאטא, משתחווה למיידן ולמורשיט ויושב במקומו.

המורשיט אומר תפילה, בתפילה זו מסתיים הטקס הפורמלי.

שאר הערב, לעיתים עמוק לתוך הלילה, כשהדגש הוא חברתי. אוכל ומשקה מועברים מסביב. המשקה מועבר בצורה פורמלית: נושא המשקה משתחווה השתחוות מלאה, מנשק את שתי ברכיו של הבבה, מציע ספל עם בוהנו על דופן הספל. הבבה לוקח את הספל בצורה דומה, נושא הגביע נושק את בוהנו של הבבה. הבבה מחזיק את הגביע קרוב לחזהו לרגע ועוצם את עיניו, בעודו ממלמל תפילה למען אלו שלא נוכחים. לאחר שהוא שותה הוא מחזיר את הגביע. נושא גביע שני מציע אוכל. נושא גביע שלישי מציע מטפחת שבה הבבה מנגב את פיו. בצורה דומה משורתים כל הנוכחים בחדר. הטקס קורה שלוש פעמים ולאחריו מועברים מגשים קטנים עם אוכל ושתייה – ראקי. הם מושמים לפני החברים שמתקבצים בקבוצות. המשתתפים אוכלים ושותים בעוד מוסיקאים מנגנים על כלי מיתר – סז ושרים את שירי ה"נפס". אלו שרוצים לרקוד קמים לרקוד את  ה"סמע" שנרקד בזוגות, גבר ואישה יחדיו. הם הולכים תחילה לבבה, משתחווים אליו, ואז הולכים למרכז החדר ורוקדים את הריקוד במספר ווריאציות.

שיר נושא הגביע שכתב סאפי. מוקרא על ידי הרהבר לאחר הטקס ובתחילת השעה החברתית:

"בוא, הו נושא הגביע של האחדות, הציע את כוס היין. האדון שלהם יגרום להם לשתות מים טהורים. משפתו חיים יבואו לאנשי האקסטזה. אדונם יגרום להם לשתות מים טהורים.

לשתות את חלק מהיין של שפתך. לשתות עד שתסופק מהגעה לאלוהים של האוהבים. לבבות בוערים עם כל כך הרבה פרידה. לשתות עד שתסופק על ידי ההגעה לאלוהים של האוהבים.

אלו ששותים גביע מהגביע של עלי, הוא הגביע המרומם. שותים מהנצח, הם יאמרו כן. זה הטקס שלנו, היין הזה שהתקבל מהקדוש. הם שותים מהנצחי, הם יאמרו כן.

מהיין שלו (השתייה של הטקס) האנשים של הלב בהיותם שיכורים ומבולבלים. עולים על גדותיהם כמו שבעת הימים. מהנצחיות שתינו את הגביע הזה. עולים על גדותיהם כמו שבעת הימים.

לוואי וזה ייקח את המחסומים מאנשי הלב. לוואי וזה יגלה את אור הירח של הלבבות. הביאו למיידן את היין הזה של קווסר. לוואי ויגלה את אור הירח של הלבבות.

עבדך ספי, מחוץ לעצמי באהבי אותך, דמעות מלאות דם נוזלות מעיניי. תנו לזה לעבור סביב שוב, אותו גביע בגוון וורד. אלוהיהם יגרום להם לשתות מים טהורים."

הסיר השחור והשואה של הבקטשים

בחלק אחר של המרכז הבקטשי בכפר האג'י בקטש יש מטבח ציבורי גדול, כיאה למרכזים סופים שהאכילו את ההמונים (מעין בית תמחוי של המנזר), ובו סירי ענק, ביניהם אחד שידוע בשם "הסיר השחרו" ולו תפקיד היסטורי חשוב. בכל פעם שהחיילים היאניצ'ארים, עמוד השדרה של הצבא העותומאני עד למאה ה19, רצו להוריד סולטן, הם היו הופכים את הסיר, וזה היה סימן להתחלה של מרידה בכל רחבי הממלכה. מתברר כי המרכז של המסדר הבקטשי שימש גם כמרכז הרוחני ואולי גם כמפקדה של החיל היאניצ'ארי. הבקטשים היו מזוהים עם החיילים היאניצארים ולפי האגדה זה היה האג'י בקטש עצמו שציווה על אחד מתלמידיו לייסד את החייל. בבות בקטשים נהגו ללוות את החיילים לשדה הקרב. ראש המסדר הבקטשי נהג לבוא לאחר היבחרו לאיסטנבול היכן שהכובע הונח על ראשו על ידי המפקד של היאניצארים.

להלן מכתב שחרור של חייל יאניצארי מהשירות שמראה על הקשר שלהם לבקטשים:

"אנו המאמינים הוותיקים. אנחנו הודנו באחדות של המציאות. הצענו את ראשנו בדרך הזאת. יש לנו נביא. מהזמן של הגיבורים היינו השיכורים. אנחנו העשים שנמשכים לאש הקדושה. אנחנו המלווים של הדרווישים הנודדים בעולם זה. אי אפשר למנות אותנו על האצבעות, אי אפשר לגמור אותנו בהפסד. אף אחד מחוץ לנו לא יודע את מצבנו. 12 האימאמים, 12 הדרכים, אישרנו את כולם, השלוש, השבע, הארבעים, האור של הנביא. החסד של עלי, אדוננו, הסולטן הראשי, האג’י בקטשי וולי…."

מספרם היאניצארים לא היה גדול והגיע ל50.000 ויותר אך כוחם הפוליטי היה רב, הם איימו על סולטנים ומינו ווזירים. מזמנו של סלים הקודר הראשון הם ביקשו מתנות מכל סולטן שעולה לשלטון, ואם הם היו הופכים את הסיר שלהם זה היה הסימן למרד עד שיתמלאו דרישותיהם. הם עשו צרות למהמט השני ב1451, לסולימן הראשון, הם התמרדו באוסמן השני והצליחו להוריד אותו מהשלטון. סלים השלישי ניסה ב1800 ליצור צבא רגיל ודבר זה כה הרגיז אותם שהם הצליחו להביא למאסרו ולרציחתו.

כמו כן הם נהגו להשליט טרור באוכלוסייה.

בשנת 1808 עלה לשלטון סולטן נחוש שהחליט להיפטר מהם אחת ולתמיד, שמו היה מחמוט השני. הוא ראה צורך ברפורמה והחליט על הקמת צבא חדש של חיילים רגילים בשם אסקיניסי. היאניצארים החליטו לפתוח במרד. מחמוט פעל בנחישות: הוא קרא לאנשים לתמוך בו, הוציא את הנס של הנביא, ולאחר ליל הכנה בהשתמשו במסגד אחמט כבסיס הוא שלח את התותחים ואת חיילי הצי כנגד היאניצארים במפקדתם באט מיידן. עם ערב נמחק המחנה ואלפי יאניצארים נהרגו, אלפים אחרים הוצאו להורג בערים שונות באימפריה, תם סיפורם. והחלה רדיפתם של הבקטישים.

לאחר סילוק היאניצארים מנהיגי המסדרים הסופים האחרים, וכן העולמה האורתודוקסים הביאו לסולטן "עדויות" על מעשי הכפירה של הבקטשים. הסולטן ציווה לסגור את כל הדרגות של הבקטשים ברחבי הממלכה ולאסור את המנהיגים. עשרות דרגות נהרסו, ספרים הוחרמו. המנהיגים הוצאו להורג, מנהיגים אחרים הוגלו. מסגד הוקם בהאג’י בקטשי והמנזר הועבר לרשות הנקשבנדים. הבקטשים ירדו למחתרת לזמן מה והפעילו את עיקרון הטקיה – הסודיות המותר בשיעיות. הבקטשים מספרים שמחמוט השני נשבע להוציא להורג שבעים אלף בקטישים וכשהוא לא מצא כה הרבה הוא ערף כובעים ממצבות קבורה של הבקטישים. הבקטשים נוהגים עד היום לירוק ולקלל בעוברם ליד קיברו של מחמוט השני באיסטנבול.

אך לא עבר זמן רב והמסדר שוב פרח, ובשנת 1849 נראה היה שלא היו דברים מעולם. ספרים פורסמו, ובאיסטנבול היה סולטן חדש שאומרים עליו שתמך בחשאי בבקטשים מכיוון שאשתו האמינה בהם, הסולטן עבדול מג'יד. לאחר מכן בתקופתו של עבדול חמיד, שוב שמרו הבקטישים על פרופיל נמוך, שגבהה לאחר מהפכת הטורקים הצעירים ובזמנו של אתאטורק.

הארגון היה מבוסס על הדרגה בכפר האג’י בקטשי, שם התגוררו כל ראשי הזרמים השונים של המסדר. צלבי, צאצא של האג’י בקטשי הוכר בראש המסדר על ידי חלק מהם וכמנהיג השבטים של הקיזילבש, נציג מטעם הצ'לבי נשלח אל השבטים מדי פעם. רוב הבקטשים קיבלו כמנהיגם את הדדה שגר בכפר  האג’י בקטשי, הוא הוקף בשמונה דדות נוספים שהיוו את הגוף העליון, הם נקראו הבבות של המחסן, של המטבח, של המאפיה, של חדר האירוח, של האורוות, של הכרמים של האנה, בבה של הכרמים של של דדה,  ובבה של הקבר של בלים סולטן. לדרגה המרכזית היו שייכים 362 כפרים. הבקטשים מתפארים בכך שכל מקסימום 15 מייל היה דרגה באימפריה העותמאנית, כך שיכולת ללכת ממקום למקום ותמיד לישון בדרגה של בקטישים.

מנהיגים של המסדר הבקטשי לאחר האג'י בקטש

האג'י בקטש היה דמות אגדית, לפי חלק מהגירסאות הוא לימד את התורה להתון חנה והיא לימדה את עבדל מוסה, עוד דמות אלווית חשובה. הוא היה משורר ונחשב ליונוס אמרה שני של הבקטישים. תלמידו היה קיגוסוז עבדל. אלא שמייסד המסדר בפועל היה בלים סולטאן במאה ה-15

קירגיקוז סולטאן.

קירגיקוז סולטן היה המנהיג השלישי של המסדר לאחר עבדול מוסה והאג’י בקטש, הוא היה אדם בדרגה של מקורבין – קרוב לאלוהים. הוא היה ביחסים כה אינטימיים עם האל שיכל להחליף אתו דחקות מתוך חיבה.. ולכן כתב שירים כדלהלן: "אלוהים, יצרת גשר דק כשערה שעליו יעברו הנשמות ביום הדין. אם אתה כה חכם, תעבור עליו בעצמך!"

קירגיקוז סולטן נשלח על ידי עבדול מוסה לקהיר שבמצרים, להקים שם דרגה, שהפכה להיות חשובה מאד בעולם הבקטישי. בשנות החמישים, התכנסו בדרגה בקהיר בכירי המסדר בכדי לבחור את היורש, אך זמן קצר לאחר מכן, לאחר המהפכה של גמאל עבדול נאצר וחבריו, סגרו השלטונות את הדרגה והיום היא חורבה.

משיריו:

גבוה מעל המרוממים, ראיתי, אתה הבורא הכול יכול, אלוהים הגדול

העולם קורא עם מילים, אתה קורא את התנועות, אלוהים.

את יצרת עבדים מרדנים באומרך, יהיה זה כך תמיד

אתה הצבת אותם שם. אתה יצאת אל הגבול, אלוהים.

אתה יצרת גשר משערה באומרך, יבואו העבדים ויחצו אותו

במקום זאת נעמוד כאן. אם אתה גיבור, עבור בעצמך, אלוהים.

אלו שהם גיבורים ידועים, זה וזה, הבן של זה וזה.

אין לך אימא ולא אבא, אתה דומה לילד ממזר, אלוהים.

אני קיגוסוז, מהדלת של החבר, משלוש מאות אלף הגביעים ביום.

הרם את המסך מבין הדברים, הבה ונסתכל בפנים, אלוהים.

קיגוסוז סולטן.

מה שקיגוסוז אומר הוא שהוא מפנה עורף לאלוהים של הסונים, האלוהים החיצוני שדמות אדם לו, ופונה אל האלוהים שהוא יודע שקיים בתוכו.

האדם השלם – נפס קייגוסוז סולטן:

"אל תסתכל בעין רעה על קדוש, היקום בידיו, הוא האחד ששולט בעולם, הסמכות והשלטון בידיו, המציאות המימית שלחה אותו לתת הדרכה נכונה למשרתיו כאן,

הוא מדריך נכונה את מי שירצה, הברכה והקללה בידיו.

אתה חושב שהוא אדם כמוך, אך לקדוש יש מסתורין, המסתורין של אלוהים בידיו. קראתי, ידעתי, הבנתי, עכשיו השלטון של העולם הוא בידיו של האדם השלם".

בדרגות של הבקטישים ברחבי העולם יש תמונות של קיגוסוז סולטאן שנראה כמו חכם סיני רזה עם זקן ארוך שמסביבו חיות פרא רבות והוא מחזיק בידו מקל. החיות מסמלות את הנפס שלו, החלקים החייתים שבתוכו, שעליהם הצליח להשתלט. המקל את השלטון. קגוזוד נתפש בדמות חכם זן סיני. אדם שהגיע לרמת קירבה כה גדולה עם אלוהים שהוא מרשה לעצמו לריב איתו.

בלים סולטן

בקטשי היה במידה רבה דמות אגדית ולמעשה מי שנתן את הדחיפה הממשית להקמת המיסדר ונחשב למייסד השני שלו הוא אדם בשם בלים סולטן שחי במאה ה15, זמן עלייתם של העותומאנים. שמו נגזר מ"בל" – דבש בתורכית, לפי האגדה אימו התעברה מדבש שהוכנס לפיה על ידי אחד הקדושים הבקטישיים. הילד גדל והפך למנהיג המסדר ב1500. בלים סולטן החל מסדר של דרגות רשמיות ומסודרות בערים האנטוליות, המורים במסדר נקראו דדה והיו נזירים, המנהג של קהילות דרווישים בקטישים רווקים התחיל ממנו ולכן רקעו את אזנם של הנשבעים לנזירות על קברו. הוא טען שלהאג’י בקטשי היה רק ילדים של דרך ולא ילדים פיזיים, וכי ממשיכיו בשושלת היו אנשים שנולדו באופן פלאי לאישה שהייתה אחת מהקדושות והתלמידות שלו.
בכניסה לקברו יש עץ קדוש שהתפתח מענף בוער של עץ תות מחורסן שהקדוש זרק לקפדוקיה להודיע לדרווישים על בואו. העץ הנחשב לבעל תכונות ריפוי וקדוש. לפי האגדה העץ עדיין בוער בקצותיו.

האג’י בקטש מתחיל טקס פשוט של אכילה, הדלקת נר וסמאע, שאותו הוא מלמד, עזים טוען שבשלב הראשון לא שתו ראקי, אלא רק שורבט – משקה מזרח תיכוני, מי שהכניס את הראקי למסדר היה בלים סולטן שהגיע מהקווקז והיה ממוצא קווקזי.

פזלולהא

פזלולהא היה אדם שהכריז על עצמו כאלוהי בשנת 1398 בפרס. הוא לימד שיטה קבליסטית של אמונה במספרים והיחס שלהם לאותיות, שהם האלמנטים האולטמטיביים של ה"מילה", שהיא המניפסטציה העליונה של האלוהים עצמו. הוא התחיל דוקטרינה שנקראת הורופיזם שנפוצה בין הבקטישים. טימור לנג ציווה על הריגתו של פזלולהא, אחד מתלמידיו של פזלולהא היה המשורר נסימי שהמשיך להפיץ את תורתו.

לפי ההורופיזם המשכן הוא הכעבה והמספרים שבו יש להם משמעות סמלית מוסלמית, מוחמד הוא הפרקליט שמופיע בפרק 14 של יוחנן, שיבוא בסוף הימים למלא מלכות אלוהים. 600 שנה חולפות בין ישוע למוחמד. לאחר מוחמד ישוע צריך להופיע שוב לתת פירוש, וההופעה של ישוע השנייה זה פוזולה. כך לפחות לפי הספר שנקרא אסקנמה שהוא כותב.

ההורופיזם

ב"הורופיזם" יש חשיבות עליונה לשפה הפרסית שנחשבת לשפה האיזוטרית ביותר והמפותחת ביותר מבחינה רוחנית. לפי טענותיהם באנושות הייתה התפתחות מבחינה רוחנית המתבטאת בשפה: בעברית יש 22 אותיות כי היא הייתה הרוחניות הקדומה, לאחריה הגיעה הנצרות עם 26 אותיות שהייתה גבוהה יותר, לאחר מכן הערבית עם 28 אותיות בזמן ההתגלות של מוחמד, ואחרונה והגבוהה מכולם היא ההתגלות המיסטית של המיסטיקאים הבקטישיים המשתמשים בפרסית, שלה 32 אותיות.

הבקטישים פיתחו אמנות מיוחדת משלהם הבנוייה על הסמליות של אותיות ומספרים, וכן על הסמליות של איברים בפרצוף ובגוף האנושי המסמלים את השמימי. כמו כן יש אצלם משמעות מיסטית לצבעים, צורות ומספרים

התורה של ההורופיזם מופיעה באמנות הייחודית שכמותה ניתן לראות גם בטורבה של האג’י בקשי וגם בדרגות והדרגות האחרות. האמנות והתורה הבקטשית מחביאה בתוכה סודות שעליהם לא ניתן לדבר באופן הרגיל, לא ניתן לתאר במילים, גם אם נסביר אותם ב1000 דפים הסוד יתחמק מאתנו, מכיוון שהוא כל הזמן מול עינינו אבל איננו יכולים לראות אותו. רק מי שיש לו עיניים לראות – יראה, רק המיסטיקן האמיתי שקיבל את ההדרכה הנכונה בדרך – יבין.

מעבר להיותו בלתי נתפש, ישנם כמה מקומות שבהם הסוד הזה מופיע: ראשית כל במבנה הגוף האנושי, ובמיוחד הפנים. ישנם, למשל 7 קווים אופקיים של שערות בפנים:

1 הסנטר. 2. מתחת לפה 3. מעל הפה 4. ריסים תחתונים 5. ריסים עליונים 6. גבות. 7. קו השיער.

7 קווים אלו הם 7 הרקיעים שדרכם עולה מוחמד לפגוש את האלוהים ברקיע השמיני. ומה הוא הרקיע השמיני? זאת הנקודה מעל הראש, היכן שנמצא הכפתור שבכובע של הבבות. ולכן, מרגע שהבבה שם על עצמו את הכובע הזה הוא מגלח את ראשו ומנגד מגדל את שפמו וזקנו, זה מהבחינה הפיזית, מהבחינה האנרגטית מרגע זה והלאה יש לו כמו אש קדושה על הראש, ששורפת אותו בכל פעם שהוא עושה דבר לא נכון.

סודות נוספים, כמו בקבלה, נמצאים גם במבנה האותיות, שגם הם, דרך אגב, מופיעים בקווי הפרצוף: למשל האות אלף מופיעה בקו האנכי של האף. התורה הנקראת "הורופיזם" מדברת על כך שהשפה הפרסית היא השפה האזוטרית ביותר והמפותחת ביותר מבחינה רוחנית.

באנושות הייתה התפתחות רוחנית המתבטאת בשפה: בעברית יש 22 אותיות כי היא הייתה הרוחניות הקדומה, לאחריה הגיעה הנצרות עם 26 אותיות שהייתה גבוהה יותר, לאחר מכן הערבית עם 28 אותיות  ואחרונה והגבוהה מכולם היא ההתגלות המיסטית של פוזולה המשתמש בפרסית, שלה 32 אותיות.

העולם נוצר במילה, מילה זו מורכבת מ28 אותיות השפה הערבית או 32 אותיות השפה הפרסית, דרך אותיות אלו נוצר עולם המודעות והתחושה.

אדם ידע את סוד 9 האותיות. אברהם את סוד ה14. משה – 22. ישוע 24, מוחמד את סוד ה28, ואחרון חביב, הנביא האחרון, פוזולה, מי שמפיץ את ההורופיזם – 32.

28 האותיות הערביות הם נציגים של 12 האימאמים, פטמה, חדיגה ו14 הטהורים.

זה שעשה אדם אדם הוא 3 אותיות ו5 נקודות.

זה שעשה את העולם הוא 3 אותיות ו5 נקודות.

הבן של אדם, בעודו שליט עזב את כסא מלכותו וכתרו.

זה שעשה את אדם אדם הוא 3 אותיות ו5 נקודות.

הו טורבאי זה שעשה בנשימה אחת 10.000 עולמות

זה שעשה את העולם עולם הוא 3 אותיות ו5 נקודות.

המילה אשק – אוהב בתורכית מורכבת מ3 אותיות שצריכות 5 נקודות.

מעבר לפיקנטריה של אותיות ותווי פנים, ואולי גם דברים אחרים, הרי שהסוד האמיתי הוא עמוק הרבה יותר וניתן להגיע אליו רק בתחושה עמומה של משהו שם. על סוד זה כותבים הבקטשים בשירי המחזוריות שלהם. שירים שלוקחים אותנו למסע ארוך, סביב סביב, סביב אותה נקודה מסתורית שאי אפשר לגעת בה.

לפני שה"י" וה"הי" הופיעו (מהמילה "יהי" בסיפור הבריאה), אנחנו ההתחלה של היקום.

לפני שדבר הצטרף לפרצופו (של האלוהים), אנחנו היינו במרחק 2 קשתות או קרוב יותר.

כאשר לא היו לא אדם ולא חווה בעולם, אנחנו היינו קיימים באמת במציאות השמימית, במסתורין של הלא נודע.

ללילה היינו אורחה של מרי, אנחנו היינו אביו האמיתי של ישוע הנעלה.

הילד המשיח קרא לנו אבא, משה קרא לנו באומרו: "אלוהים הראה את עצמך."

אנחנו אלו שאמרנו לו: "לא תראה אותנו", אנחנו ההתגלות שקרתה על הר סיני.

נהיינו מודעים למסתורין של "אוצר חבוי הייתי", ראינו את פרצופו של האלוהים עצמו.

הו, מורה סוני, הסוד השמימי הוא בנו, אנחנו החסידים הצנועים של הקי בקטשי.

תהילתנו הופיעה לפירוש  בפסוק "באמת ניצחנו" (פסוק מן הקוראן),

אל תחשבו שהרבי הוא נווד צנוע. אנחנו המושלם שמחלק שערה ל40, אנחנו המשוגעים הקדושים של בלים סולטן.

נפס של אדיפ הרבי.

חמשת האבנים

האג'י בקטש התגורר לאחר הגיעו לטוריקה בבית של התון האנה הוא עשה את כל עבודות הבית והיה רועה את הכבשים, אחיה של האנה קינא בו ורצה להפליל אותו בעיניה, הוא אמר לו שהוא אחראי על הכבשים ושיילך לכפר לקנות משהו, בינתיים באו זאבים וטרפו את הכבשים, האח טען שהאג’י בקטש גנב את הכבשים, מכר אותם וטען שהיו זאבים, האג’י בקטש הביא את אבני השדה כעדות ליושרו וגרסתו, אבל הקאדי המקומי ששוחד על ידי האח לא הסכים לקבל את עדות האבנים, וכתוצאה מכך הפך הוא בעצמו לאבן, סמוך לכפר ניתן למצוא את מעגל האבנים שזימן אליו האג’י בקטש לעדות, אנשים מדליקים נרות בין האבנים ומבקשים ברכות במקום הופעת הנס הראשון של הקדוש, ממול להם נמצאת אבר גדולה אחרת שאותה מקללים כולם ועליה זורקים אבנים, זהו השופט המושחת.