המהפכה של משה

משה רבנו גדל כנסיך מצרים, ולמרות זאת הנהיג עם של עבדים הרחק ממצרים אל המדבר. האיש שהיה "ערל שפתיים" ואף אחד לא שמע לו, הפך להיות מי שדרכו עוברת המילה האלוהית אל בני האדם. נדמה שאין עוד איש שעבר בחייו שינוי כה עמוק כמו משה, שמוצא עצמו בגיל 80 עומד בפני פרעה, בבית שבו גדל, ודורש ממנו לשחרר את עמו בטענה שהוא דובר בשם אלוהים. אני מניח שהוא לא תיאר לעצמו כשהיה נסיך מצרים ולמד לרכוב על מרכבות, שיום אחד הוא יטביע את אותן מרכבות בים.

רגע השינוי המשמעותי ביותר בחייו של משה היה במעמד הסנה שבער ואיננו אוכל והוא בודד בארץ זרה, עוסק באחד המקצועות הפחותים ביותר בעיני המצרים (רעיית צאן), וחי בקרב אנשים שנחשבו על ידי המצרים כברברים (מדיינים). ברגע קשה ומפחיד זה שואל אותו אלוהים: "אייכה?", ומשה לא מסתתר כמו אדם בגן העדן, אלא ניצב נכוחה אל מול אותה ישות שהוא פוגש ואומר "הנני". מכאן והלאה הדרך אל הגורל והייעוד שלו נפתחת. סיפור זה מלמד אותנו שלעיתים אדם צריך לרדת למקום הנמוך ביותר ולקבל אותו, בכדי שיוכל לחולל בעצמו שינוי ולהתחבר למה שנועד להיות ולעשות בעולם הזה. מסיבה זו פרשנים בשלוש הדתות ראו במשה דמות מופת שבזכות השינוי שהיא עברה הפכה להיות יותר מאדם רגיל, וזכתה עקב כך לקבל את התורה בהר סיני ולפגוש את האלוהים.

השינוי שמשה עבר כאינדיבידואל משקף במידה רבה את המהפכה הרעיונית שהוא הביא לעולם, שהיא אולי המהפכה הגדולה ביותר בתולדות הדתות והאמונות. מהפכה זו בהיבט אחד שלה היא המעבר מתפישה מאגית של דת, שהתקיימה במצרים כפי שהסברתי קודם לכן, לתפישה מיסטית של דת, שבה יש לאדם אפשרות להתאחד עם האלוהים שאין לו לא תואר ולא שם, ולכן הוא יכול להופיע דרך כל דבר. בהיבט אחר שלה זוהי מהפכה מוסרית.

התפישה המיסטית שמשה מציג בפעם הראשונה לעולם נולדת מתוך אמונה שאלוהים נמצא בתוכנו, ושצריך לאהוב אותו בכל לבבנו ונפשנו, כך שלא משנה מה שקיים בחוץ, אלא מה שהאדם מרגיש וחושב בתוכו, מה הוא משנן בליבו. אל התפישה המיסטית מתלווה הכרה מוסרית שנובעת מהידיעה כי האלוהים שבתוכנו הוא האלוהים בורא העולם. מכיוון שהאדם נברא בצלם אלוהים חייו מקודשים, ולכן המצווה הראשונה היא "לא תרצח".[1] הקוד המוסרי של הדת היהודית מהווה עד היום את הבסיס לתרבות המערב. עד להופעת היהדות, החוקים שהנחו בני אדם נבעו מתפישה חברתית או מעמדית, מאגיה ורצון לרצות את האלים, ובמקרים רבים מהחלטות שרירותיות של מנהיג כזה או אחר. התפישה המיסטית מביאה להכרה במוסריות ככוח פנימי באדם, מצפון שיודע מה נכון ומה לא, והוא זה שצריך להנחות אותנו.

לפי חוקרי מקרא שונים, חוקי משה היו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הופיע חוק כתוב מבוסס על צדק ושוויון שהכול שווים לפניו, והם אלה שאפשרו את יצירת החברה הדמוקרטית של השופטים. בחוקי משה הרשות האזרחית נפרדת מהרשות הדתית ומהרשות המחוקקת, כלומר יש מלכים, יש שופטים ויש נביאים, וכל זה מתאפשר בזכות קיום חוקים מוסריים שכל בני האדם כפופים להם. כל החוקים של היום נשענים למעשה על חוקי משה ועשרת הדיברות. אלו בעיקר חוקי לא תעשה, שמשאירים את מה שכן תעשה פתוח. שלושת חוקי עשה הם: אנוכי אדוני אלוהים; כבד את אביך ואת אמך; שמור את יום השבת לקודשו. חוקים כלליים המשאירים פתח לפרשנות.

משה מציג לעם היהודי את רעיון המונותאיזם, לפיו יש אלוהים אחד שהוא עליון ובלתי נראה ולא מושג. יהוה לא מת ולא קם לתחייה, אין מלחמות מיתולוגיות בינו לבין האלים האחרים, הוא לא מעורב בחשקים ובתאוות ארציות כמו האלים היוונים והכנענים, ולא במעשי קסמים כמו האלים המצרים והמסופוטמיים. עבודת האלוהים של היהודים שונה במהותה מעבודת האלוהים של העמים הפגאניים. דוגמא טובה היא נושא המיניות; מכיוון שאלוהים לא מעורב בתאוות ארציות, אזי ביהדות המין תפס מקום משני, שלא כמו בתרבות היוונית, למשל, שבה הוא תפס מקום יותר ויותר חשוב, עד שהביא להחלשת המארג המוסרי של החברה.

ההתגלות בהר סיני מביאה איתה תפישה מוסרית גבוהה ואפשרות להתאחדות עם האל. הדרך לתיקון העולם והאדם נפתחת, וזה מתבטא באור הרוחני שקורן מפניו של משה בזמן שהוא יורד מההר. יש כאלו הטוענים (ביניהם פרויד) כי משה קיבל את רעיון המונותאיזם ממצרים, ואכן היו במצרים זרמים רוחניים ,כמו זה של אחנתון, שהדגישו את אחדות האל והבריאה ועודדו למידה של הספרים הקדושים כמו ביהדות. הייתה גם מוסריות גבוהה שהתבטאה בעיקרון האמת (מעאת), שלפיו נשקלים מעשי אדם על המאזניים בסוף חייו, אבל התרבות המצרית הייתה מאגית בעיקרה ולא מיסטית.

משה קיבל את יסודות האמונה המונותאיסטית בזמן ששהה במדבר בגפו ועמד לפני הסנה הבוער, ובמיוחד לאחר  מכן במעמד הר סיני. זה היה רעיון חדש לחלוטין, ואחד הביטויים של האמונה החדשה היה בניית המשכן ונוכחות השכינה בתוכו. למרות כל מה שנכתב עד כה על האוניברסליות של הופעת הקדושה והדמיון בין בית המקדש בירושלים למקדשים אחרים, הרי שהיה במעשה בניית המשכן ובצורתו מרכיבים חדשים לחלוטין, שאותם ננסה להבין בפרקים הבאים, לא לפני שנתעכב מעט על מה שקרה במעמד הר סיני ועל הקשר של מאורע זה למעשה בראשית.

מעמד הר סיני

מעמד הר סיני הוא האירוע החשוב ביותר מבחינת הדת היהודית, נקודת הציר במסע מנפילה לגאולה. גם מנקודת מבט אוניברסלית מעמד הר סיני הביא לאחד השינויים החשובים ביותר בתרבות האנושית, והוא המעבר מתפישה מאגית שאפיינה את תרבויות מסופוטמיה ומצרים, לתפישה מיסטית. במאגיה מה שקובע את הרגשות והמחשבות שלנו היה מה שפגשנו מחוצה לנו: הלחש, המקום, האנרגיות, הדומם, הצומח והחי שכל חלק ממנו היה בעל רוח משלו, אנשים ועולם הרוחות והאלים והאלות. והנה בא אלוהים ואומר שכל זה כלל לא חשוב, אלא מה שחשוב הוא מה שקיים בתוכנו. אלוהים אומר "לא יהיה לך אלוהים אחר על פני, אנוכי אלוהים", כלומר בכל אדם יש אלוהים השוכן בתוכו, כי הוא האלוהים, ואין אלוהים בלתו.

בדברי האל: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", וכן "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" ישנה התוויה של הדרך להבנה שישנה נוכחות חובקת כול, שאמנם אי אפשר לקרוא לה בשם, אך יחד עם זאת היא משגיחה ושומרת עלינו, וניתן להתחבר אליה דרך אהבה ומילוי תפקידנו עלי אדמות. זה הרעיון המונותאיסטי, המעביר את האחריות אל האדם ומכוון אותו למצוא את ההדרכה הפנימית בתוכו, את נקודת החיבור לאלוהים. האדם מכוון לשמוע, ובכדי לעשות זאת צריך להשקיט את הרעשים שמסביבו ובתוכו. אם יעשה זאת, יגלה נוכחות שתחבר ותכוון אותו, והוא יתמלא באור האלוהי.

קשה לנו כאנשים חילוניים לקבל זאת, אבל לפי התפישה הדתית מונותאיסטית ישנן השגחה אישית, סיבה לדברים והכוונה לעולם. אלוהים נמצא מאחורי הקלעים וגורם לדברים לקרות. הוא מוריד הגשם ומשיב הטל, הכל נהיה בדברו, אבל זאת אינה ממשות ואי אפשר לרדת לגמרי לעומקה, ולכן מה שנותר הוא להקשיב פנימה ולנסות ולהבין לאן הרוח נושבת ומה אלוהים רוצה מאיתנו, מה הוא מנסה לומר לנו. באופן פרדוכסלי, האמונה שיש אלוהים שם בחוץ מביאה את האדם להתחברות והקשבה לפנימיות שלו.

בניגוד לאלים של שאר העולם, האל היהודי לא היה בדמות אדם – אתנומורפי, ולא בעל תכונות אדם. הוא הבורא, ויחד עם זאת אי אפשר לצייר לו תמונה או לתאר אותו בשם, כפי שנעשה עם אלוהי מצרים. הוא לא היה אוסיריס או פתח, אלא "אהיה אשר אהיה", כלומר כל דבר, כל יכול, כל נוכח. זה היה חידוש גדול מאוד, אבל לא במובן של עוד מאותו הדבר רק גדול ומקיף יותר, אלא במובן של אם הוא נמצא בכול, אז המקום לחפש אותו הוא דרכי ובתוכי, וזאת משמעות המונותאיזם.

ביום השלישי של ההתגלות יורד אלוהים אל הר סיני, ההר עשן מפני אש אלוהים ו"נחרד" (שמות, י"ט 19), "וכל העם רואים את הקולות". כל בני ישראל זוכים לחוות את אלוהים ישירות, ממש כמו בגן העדן, ולכן אפילו החושים פעלו באופן אחר מהרגיל[2]. אלא שהעם פוחד, ומכיוון שכך משה ניגש אל הערפל לבדו, אותו ערפל שלימים תיארו אותו כערפל המיסטי, ומקבל מאלוהים את המשפטים והחוקים, חוקי דת מפורטים המתייחסים לפרטי פרטים של חיי היומיום וקובעים עונשים ודרכי התנהלות, כולל חוקים מוסריים לגבי החלשים שבעם כגון יתום ואלמנה, הנחיות לגבי שלושת הרגלים והבטחות לגבי הכניסה לארץ. העם מקבל את הדברים ונכרתת ברית בינו לבין האלוהים.

בתחילה ניגש משה אל ההר עם אהרון, נדב, אביהוא ושבעים מזקני ישראל. הם רואים את אלוהים ותחת רגליו "כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר". משה משאיר את הזקנים לרגלי ההר וממשיך לעלות אל ההר, חלק מהדרך בליווי יהושע. משה שוהה בענן במשך 40 יום, שבהם הוא מקבל הנחיות מפורשות לבנות לאלוהים משכן בדמות מראה שהוא רואה בהר. ההנחיות כוללות פרטים לגבי הכהונה, בגדיה, הפולחן והקורבנות, הקמת המזבח, ייצור שמן המשחה, הקטורות, ועוד. בסיום השהות של משה על ההר אלוהים מצביע על בצלאל בן אורי כמי שמתאים ליצור את כלי המשכן, מזכיר שוב את נושא השבת, ולבסוף נותן למשה שני לוחות אבן כתובים באצבע אלוהים.

ההתגלות של אלוהים מתרחשת בשלושה שלבים: בשלב הראשון ניתנים עשרת הדברות, שהם מעין אמיתות אוניברסליות; בשלב השני ניתנים החוקים המפורטים המתייחסים להתנהלות האומה היהודית, מה עושים במקרה של גנבה, הרג, ניאוף וכו', הניתנים למשה, שעומד מול הענן לרגלי ההר, והוא מעביר אותם לבני ישראל; השלב השלישי מתגלה למשה על ההר במשך 40 יום במצב של קרבה, וחלק זה עוסק במשכן והעבודה שבו. ומכאן אפשר להסיק שעבודת המשכן היא החלק הפנימי של התורה, התגלות. זהו החלק השמור ליודעי ח"ן. בתוך מבנה המשכן והכלים ישנם סודות, והמפתח לפענוח שלהם ניתן בפעם השנייה שבה משה עולה על ההר.

סודות על ההר (קבלה)

בסיום השהות הראשונה של משה על ההר הוא מקבל שני לוחות אבן כתובים באצבע אלוהים, אבל כשהוא יורד למטה למחנה בני ישראל הוא מגלה את עגל הזהב, ובהתקף של זעם קדוש שובר את הלוחות, קורא "מי לה' אלי", ועושה סדר במחנה. לאחר מכן הוא מקים מחוץ למחנה אוהל שנקרא "אוהל מועד", ושם הוא מתייעץ עם אלוהים. יום אחד, בעודם מתוועדים באוהל מועד, מבקש משה מאלוהים לחזות בכבודו וזה עונה שאי אפשר לראות את פניו ולהישאר בחיים, אך נענה לבקשתו בצורה אחרת. וכך אומר הטקסט: "ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי, ויאמר יהוה הנה מקום אתי וניצבת על הצור, והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי, והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו" (שמות, ל"ג 23-20).

אלוהים מצווה על משה לפסל שני לוחות אבן, כמו הראשונים, ולעלות שוב על ההר. עליו להיכנס לנקרת הצור, שם אלוהים יעבור על פניו והוא יראה את אחוריו. וכך קורה: אלוהים שם את ידו על פניו של משה, מסיר אותן, ומשה רואה את אחוריו: "ויעבר יהוה על פניו ויקרא יהוה יהוה אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, נצר חסד לאלפים נשא עוון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פקד עון על אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים" (שמות, ל"ד 6).

מאחורי סיפור מוזר זה מסתתר סוד גדול, והוא סוד המספר עשר: בידיים של האדם יש עשר אצבעות, זאת יודעים כולם. מה שלא ידוע הוא שאורך כף ידו של אדם הוא עשירית מגובה הגוף ושווה לאורך הפנים, שגם הם עשירית מגובה הגוף. הפנים והידיים נחשבו בימי קדם כמבטאים את פנימיות האדם. מכאן התפתחו התורות של קריאת פנים וקריאת כף יד שמצאו בית בקבלה. אין עוד יצור חי שיש לו פנים כה מביעות כמו האדם, ואין עוד יצור שיש לו ידיים כה מפותחות כמו האדם – ידיים שמאפשרות לו ליצור כלים שאף בעל חיים אחר לא מסוגל ליצור. התפתחות הידיים הביאה להתפתחות המוח האנושי והן תופסות בו מקום גדול ביחס לכל איבר אחר. כך גם באשר לפנים, המאפשרות לנו תקשורת מילולית ולא-מילולית כאחד. לא במקרה קשורים הדימויים של אלוהים בתנ"ך לחוזק יד ולארך אפיים. ומעניין לציין כי הידיים שימשו בימי קדם בסיס למדידה בצורה של טפח ואמה.

הסוד שבסיפור הוא שכף היד ששם אלוהים על פניו של משה קשורה למספר עשר, שמייצג את מבנה העולמות הלא נראים לפי הקבלה. בזמן היותו של משה בנקרת הצור על ההר מתגלה לו הופעתו של אלוהים בעולם דרך עשרה כוחות, עשר אנרגיות, עשר ספירות, שהן עשרת התארים של אלוהים שבהם הוא קורא לאחר שאלוהים עובר על פניו: רחום, חנון, ארך אפים, רב חסד, אמת, נצר חסד, נשא עוון, ופשע, וחטאה, ונקה לא ינקה (שמות, ל"ד 6-7).

באותו הרגע שבו אלוהים שם את ידו על פניו של משה מתגלה לו התורה הנסתרת, הוא מגלה את הדרך לראות את אלוהים ועל ידי כך להתאחד איתו, וזאת על ידי התבוננות במעשי אלוהים בעולם, במה שהוא השאיר אחריו. אי אפשר לראות את אלוהים ישירות, מכיוון שאין לו לא תואר ולא שם, אבל אפשר לראות אותו דרך מעשיו ויצירתו בעולם: דרך הפרחים, הציפורים, בני האדם והטבע. אפשר לראות את אלוהים דרך הסדר הנסתר שבונה את עולם הטבע ונמצא מאחוריו, והוא המבנה הרוחני של עץ החיים, עשר הספירות. הסוד שמשה מגלה הוא שתהליך הבריאה הוא תהליך של התדלדלות האור האלוהי וסינונו דרך עשרה מסכים (עשרה כלים). שורשי כל דבר בעולם הזה נמצאים באותו תהליך בן עשרת השלבים, והדרך חזרה להתאחדות עם האל היא דרך עשר האצלות אלו.

ברגע שבו הוא שוהה בנקרת הצור ואלוהים עובר על פניו מגלה משה את תפקידו עלי אדמות, והוא לפעול בעולם העשייה בצורה כזו שיוכל לברוא מחדש את דמותו של האלוהים כפי שהייתה בתחילה, דמות אדם קדמון לכל קדומים, המורכבת מעשר ספירות, דמות האור. דמות זו צריכה להיבנות בתוך האדם, כחלק ממנו, אלא שצעד ראשון בכיוון זה הוא בניית המשכן ביחד עם כל עם ישראל. המשמעות של בניית המשכן הוא שאלוהים יכול לשכון בקרב בני ישראל, ואכן לאחר קריאת עשר השמות פונה משה אל האלוהים ומבקש ממנו שישכון בקרב בני ישראל.

בעקבות כל המעשים המופלאים הללו מתמלא משה באור האלוהי, אור הגנוז שהיה קיים לפני הבריאה, ולכן כשהוא יורד מההר עור פניו קורן אור – אותם פנים שעליהן שהתה כפו של האלוהים. כתונת העור שאלוהים הלביש את האדם עקב חטא גן העדן הופכת חזרה, דרך דמותו של משה, לכותונת אור, וזהו חלק מתהליך התיקון של העולם. האור שקורן מפניו של משה הוא אור רוחני, משה מבין את התממשותו של אלוהים בעולם דרך עשר הספירות, והוא מעביר את הידע הזה בעל פה ובסוד אל יהושע והזקנים, וזאת תחילת מסורת הקבלה שעוברת הלאה מדור לדור. הסוד של המספר עשר והידע האזוטרי של הקבלה מוחבאים על ידי משה, לפי הנחיית אלוהים, במבנה המשכן ובספר התורה שהוא כותב, ובמיוחד בפרקים מסוימים שבו, כגון פרק א' של ספר בראשית.

סיפור בראשית

בפרק א' של בראשית נאמר שאלוהים ברא את האור ביום הראשון של הבריאה, אבל את השמש רק ביום הרביעי, ונשאלת השאלה איזה מין אור נברא ביום הראשון? והתשובה היא אור הגנוז, אור רוחני. באותו היום נבראים גם השמיים, אבל אלוהים בורא את הרקיע ומבדיל בין מים למים רק ביום השני, ונשאלת השאלה אילו מין שמיים ברא אלוהים ביום הראשון כשאין עדיין רקיעים? והתשובה היא שמיים רוחניים.

בפרק א' של ספר בראשית בורא אלוהים את האדם בצלמו "ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית, א' 27), אבל בסיפור הבריאה השני שבפרק ב' הוא יוצר את האדם מאדמה, זכר בלבד: "וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה" (בראשית, ב' 7). לאחר שאדם מעניק שמות לכל בעלי החיים ולא מוצא ביניהם בת זוג, אלוהים מפיל עליו תרדמה ומצלעו בונה את האישה: "ויבן יהוה אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם" (בראשית, ב' 22). נשאלת השאלה כיצד ברא אלוהים את האדם? האם כפי שמתואר בפרק א' – בצלם אלוהים זכר ונקבה, או כפי שמתואר בפרק ב' – מן האדמה, זכר בלבד, ומצלעו יצר את הנקבה?

לפי הקבלה העולם נברא כתוצאה מתהליך האצלת האור הגנוז שנברא ביום הראשון של הבריאה, דרך עשר אנרגיות הנקראות "ספירות" שהן השמיים הרוחניים. עשר פעמים נאמר בפרק א' בראשית "ויאמר", בשכל פעם כזאת נבראת (או יותר נכון לומר "נאצלת") אחת מהספירות, והן מסתדרות בדמות אדם ארכיטיפ שנקרא "קדמון לכל קדומים" והוא האדם הרוחני שנברא בצלם אלוהים (שאפשר גם לתאר אותו כ"עץ החיים").

אפשר כמובן להסתכל על הטקסט התנ"כי כעל אוסף של מקורות שונים שמישהו אסף יחדיו ומכאן הבדלי הגרסאות, כפי שטוען המחקר המדעי. אפשר לומר שאלו אמונות תפלות ולא להבין איך סיפור כל כך מופרך הפך מוקד לאמונה של אבות אבותינו במשך אלפי שנים. אבל הפרשנות המיסטית של הקבלה מחייה את הטקסט והופעת אותו להזמנה למסע פנימי של חיפוש אחר הקדושה. הניסיון מראה שאם מסתכלים על התורה מזווית זו מגלים היגיון פנימי בטקסט, שקשה לראות בו עניין מקרי בלבד.

הקבלה מסבירה את שני סיפורי הבריאה כמצביעים על מהותו הכפולה של האדם, האדם שנברא בפרק א' היה אדם רוחני והמבנה שלו היה מבנה העולמות הרוחניים. אדם זה נקרא "קדמון לכל קדומים" והוא המהות האמיתית שלנו הקשורה לעולמות האצילות והבריאה, ולמה שנקרא נפש או נשמה. לעומת זאת האדם שנוצר בפרק ב' הוא הגוף הפיזי, שקשור לעולמות היצירה והעשייה ולכן נוצר מאדמה וצריך היה לנשוף רוח חיים באפו. כשאדם נוצר ברחם נכנסת בשלב כלשהו לתוך הגוף הפיזי הנשמה, שהיא האדם הרוחני, ולאחר המוות היא עוזבת אותו.

האור האלוהי הואצל בתחילה דרך עשרה כלים, עשרה מסכים, עשר ספירות, והקבלה נותנת להם שמות: כתר, חוכמה, בינה, חסד, דין, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. עשר האנרגיות הסתדרו בתבנית אדם רוחני, "קדמון לכל קדומים", כשכל אחת מהן מקבילה לחלק אחר בגופו: חוכמה ובינה הן שני הצדדים של המוח; כתר הוא האנרגיה מעל הראש; חסד יד ימין; דין יד שמאל; תפארת הלב; נצח הרגל הימנית; הוד הרגל השמאלית; יסוד הזכרי; ומלכות הנקבי. אם נהפוך אדם זה על ראשו ונשתול את הראש באדמה, הוא ידמה לעץ, ומכאן שמו הנוסף – "עץ החיים".

בתוכנו ישנם, אם כך, שני חלקים: החלק פיזי שהוא הגוף שבא מהאדמה, והחלק הרוחני שנברא בצלם אלוהים ומורכב מעשר ספירות. מהותו של החלק הפיזי היא רבייה תכונתו יצר, ופסגת הישגיו היא התאחדות של האישה עם הגבר, הנקבי עם הזכרי. מהותו של החלק הרוחני היא היותו צלם אלוהים, מימוש עשר אנרגיות שמהן נברא העולם. החלק הרוחני נמצא בתוך הגוף הפיזי, אך קיים גם לפניו ויכול להתקיים אחריו. כניסתו לגוף מתבטאת בפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית, ב' 7).

תחילה נברא צלם האדם הרוחני, כשם שהעולם נברא קודם כול בצורת אנרגיות, ספירות, אור. זהו מצב גן העדן שבו הנשמה קיימת בעולמות הרוח ביחד עם האלוהים. בעקבות תקלה קוסמית שנקראת "שבירת הכלים", שאפשר להקביל אותה לחטא גן העדן, נוצר העולם הפיזי והאדם הפיזי בתוכו. אבל בתוך העולם הזה נשארו ניצוצות של אור, ותהליך התיקון יביא להתקנה מחדש של העולמות הרוחניים והאדם הרוחני. האדם הוא האחראי על תהליך תיקון זה, והאירוע המכריע שמאפשר אותו הוא מתן תורה בהר סיני והקמת המשכן ולאחר מכן בית המקדש.

משה מצווה לבנות משכן (בית מקדש)

מעמד הר סיני הוא אחת הפעמים היחידות בהיסטוריה שבה אדם (משה) פוגש באופן אינטנסיבי את אלוהים, אמנם לא פנים אל פנים, אבל בנוכחות ובהוויה, בלהיות שרוי עם הקדושה בתקשורת ישירה, בקול ובחיזיון. אלא שכשאירוע שכזה קורה סוף סוף, הציפייה היא שהנושאים שיעלו ב"מפגש" יהיו מהות חיי האדם, מה קורה לאחר המוות, מבנה הנפש האנושית, וכן הלאה. אך זה לא מה שקורה. במקום "לדון" בעניינים שברומו של עולם, אלוהים נותן למשה הוראות של נגרים לגבי בניית צריף שבתוכו הוא אמור לשכון. ולא עוד, אלא שהטקסט חוזר על ההנחיות הללו ארבע פעמים.

ונשאלות כמה שאלות, ביניהן מהי החשיבות הרבה במידות המדויקות של הצריף שבתוכו אלוהים אמור לשכון? מה זה משנה אם אורך המבנה הוא 20 אמה או 21 אמה, וכיצד זה בכלל שאלוהים שאין לו תואר ושם שוכן בתוך מבנה? מדוע אלוהים לא מצווה על אחד מעוזריו הרבים (שנקראים מלאכים) להעביר לאחד מעוזריו של משה את ההנחיות המפורטות לגבי בניית מקום משכנו, ובמקום לדבר עם משה על סוג העץ הנדרש בבניית המשכן, ידבר איתו על נושאים חשובים הרבה יותר כמו זמניות הקיום וההנהגה המוסרית של העולם?

התשובה לשאלות אלה היא שבפרטים הטכניים של צריף המשכן חבויים סודות. מלכתחילה הכוונה הייתה שאלוהים ישכון בתוך בני האדם, שהם המשכן והמקדש האמיתי. כך תוכנן להיות במעמד הר סיני, ולכן נאמר "עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה 8). אלא שהעם ראה את הקולות ושמע את הדברים ופחד לגשת אל ההר. בני ישראל עדיין לא היו בשלים לייחד חלק פנימי בתוכם אך ורק למען הקשר עם האל, ולכן לא הייתה לאלוהים ברירה אלא לתת לבני ישראל את מה שהם מכירים, וזה היה סוג של מקדש ככלי מתווך שיסייע להם להתחבר עם הקדושה ויעזור לו לשכון בקרבם. בני ישראל יצאו זה עתה ממצרים, ארץ המקדשים והמאגיה, וזה מה שהם הכירו. ולכן אלוהים נותן למשה הנחיות לגבי בניית מקדש – משכן שתבניתו תואמת את גוף האדם ומבנה העולם, בדומה במקצת לעקרונות האדריכלות המקודשת של מקדשי מצרים.

מפני הסודות האלוהיים הטמונים במבנה והנוכחות האלוהית בתוכו ישנה חשיבות רבה אם אורך האולם הוא 20 אמה ולא 21 ואם מקור הקרשים הוא עצי שיטים או עצי אלון. המידות של המשכן חייבות להיות מדויקות, וכך גם צורת הכלים שבו, סוג החומרים, הפולחן. לכל אלה ישנה משמעות רבה מבחינה סמלית, רוחנית ואפשר לומר שגם "מאגית". המשכן הוא כמו מכונה של קדושה, שהמנוע בליבה הוא ארון הברית, ובכדי שהיא תעבוד כראוי חשוב שהיא תיבנה באופן מסוים ומדויק.

משה עוקב בנאמנות אחר ההנחיות שהוא מקבל מאלוהים ובונה את המשכן בעזרת בצלאל בן אורי, איש מלא חוכמה בינה ודעת, אהליאב בן אחיסמך, כוהנים, לויים וכל עם ישראל. כמה מאות שנים לאחר מכן בונה שלמה מקדש לאלוהים, שהקווים המנחים שלו נלקחים ממבנה המשכן אבל בקנה מידה גדול יותר ועם תוספות, כשהוא נעזר בחירם אביף, מקבל חומרים מחירם מלך צור, ומשתף את הכוהנים, הלויים וכל העם במלאכה. לפי המסורת כבר במעמד הר סיני התכוון אלוהים למבנה בית המקדש, והמשכן היה רק שלב ביניים. למעשה, בית המקדש משחזר את מעמד הר סיני, שהוא עצמו שחזור (או תיקון) של מעשה הבריאה, ועל ידי כך נוצר מרכז עולם, מקום שבו תתאפשר בעתיד הגאולה.

[1] כיום זה מקובל שלא צריך לרצוח, ביוון העתיקה זה לא היה בהכרח כך ואכילס מתגאה בזעם הקדוש שגורם לו להרוג אנשים רבים.

[2] ישנה תופעה מדעית שנקראת סינסתזיה של ערבוב חושים שאולי מסבירה זאת.