המסדר הפרנציסקני באיטליה ובעולם

פרנציסקוס הקדוש

פרנציסקוס הקדוש (1182–1226) נולד בעיר אסיזי שבאיטליה, בן יחיד ומפונק של סוחר בדים עשיר, צעיר פופולרי, שבילה את רוב זמנו בבילויים ובשירה עם חבריו. פרנציסקוס היה ידוע בכישרונותיו כמשורר וכמוזיקאי ובחיי הפזרנות והפאר שחי על חשבון אביו. הוא כונה פרנצ’סקו (Francesco, “הצרפתי” באיטלקית) הן בגלל מוצאה של אימו ועסקיו של אביו, והן מפני חיבתו לשירת הטרובדורים.

ברוח התקופה הוא שאף לתהילה ורצה להשיג לעצמו הכרה כאביר, ולכן יצא להשתתף באחת המלחמות של אסיזי מול פרוג’ה, היריבה הגדולה. אלא שלמרבה הבושה, כבר בקרב הראשון שלו הוא נשבה ובילה שנה בכלא, במהלכה הוא גם חלה. עם שובו לעירו לאחר השחרור, הוא לא וִיתֵר על שאיפותיו וכעבור שנתיים (1205) יצא להצטרף לצבא אפוליה. אביו, ששאף לרומם את שם משפחתו, קנה לפרנציסקוס סוס יקר ושריון מפואר – והוא, מלווה בברכת בני עירו, יצא רכוב על סוסו אל התהילה. אך בדרך חל בו שינוי. פרנציסקוס הבין ששם מפואר ותואר אצולה לא ימלאו את החלל שחש בליבו. את הסוס והשריון הוא מסר לעניים שפגש בדרך וחזר רגלי ויחף לעירו, לתדהמת התושבים. איש לא הבין את השינוי שחל בנער, ופרנציסקוס עצמו נזקק לזמן כדי להבין מה הוא מבקש בחייו. הוא נטש את אורח חייו הראוותני, העניק את מחלצותיו המפוארות לעניים ולקבצנים, ויצא להתבודד ליד כנסייה הרוסה שמחוץ לעיר. בני עירו טענו שאיבד את שפיות דעתו, ולעגו לו כשהגיע לקבץ נדבות. אך הצעירים החלו לבקש את קרבתו ולשמוע את דבריו.

וכך, בגיל 25 הוא קיבל קריאה בכנסייה ההרוסה של סן דמיאנו לתקן את הבית ההרוס של האלוהים. לפני המזבח הוא אמר את התפילה הבאה (שהיא אחת מהראשונות שלו). “אלוהים מהולל ומרומם, האר את חשכת לבי ותן לי אמונה מוצקה, תקווה נחושה ואהבה מושלמת. תן לי, אדוני, שיהיו לי הרגשות הנכונים והידע לבצע באופן נכון את המשימה שנתת לי. כל מה שיש לי הוא שלך. אלוהַי, כולי שלך, אתה יודע שאין לי דבר מבלעדי המעיל, השרוך והתחתונים שלי, וגם שלושה אלו הם שלך. אז מה אוכל לתת לך?”

פרנציסקוס הבין את הקריאה כציווי לשקם פיזית את הכנסייה החרֵבה. הוא נתן את הבדים היקרים של אביו לעניים והלך לגור בחורבות. אביו הזועם נישל אותו מירושתו והביא אותו למשפט בפני בישוף העיר. בתגובה לכך ציטט פרנציסקוס לפני ה”שופט” הנדהם פסוקים מהברית החדשה וכן ויתר על זכויות הירושה. במו ידיו הוא התחיל לתקן את הקפֶּלה הנטושה וכנסיות נוספות בסביבה, כגון זו של פורציונקולה (Porziuncola), שהופכת להיות כנסיית האֵם של המסדר. צעירי אסיזי ובראשם קלרה הקדושה הצטרפו אליו בעבודות שיקום ובניית הכנסייה, ולאט לאט נבנתה סביבו קהילה של אנשים צעירים החיים יחדיו בקדושה, מטיפים לחזרה בתשובה בכפרים ובעיירות שבסביבה וחיים לפי תקנון דתי ראשוני שפרנציסקוס חיבר. רבים באסיזי ראו בו אנרכיסט חסר אחריות ומסוכן, המסית את הנוער מדרך הישר, אך תורת האהבה והצניעות שלו גברה על ההתנגדות, ובסופו של דבר הוא זכה להכרה כמורה רוחני וכקדוש שנוהים אחריו.

פרנציסקוס זכה למפגשים עם אלוהים דרך התפילות שלו, ששינו אותו לגמרי. כשחזר למצב הרגיל שלו, הוא דאג שלא ייראה ויתגלה דבר ממפגשיו האינטימיים עם האל, והוא יעץ גם לתלמידיו לעשות כמוהו. הוא יעץ לתלמידים להגיד במצבים כאלה את התפילה הבאה: “אלי, אני אדם חסר ערך וחוטא, את הנחמה ששלחת לי מהשמיים אני מחזיר לידך – אם לא, ארגיש כמו גנב שלוקח את אוצרותיך לעצמו.” האחווה הקטנה והמצומצמת שהקים נקראה “האחווה המינורית” (Fratres Minores).

הרעיון מאחורי הקהילה החדשה היה לחיות חיים ברוח הבשורה, לנסות וליישם באופן פשוט, צנוע וישיר את מה שאומר ישוע בברית החדשה, כגון “לא לדאוג למחר”, ולהתחבר ישירות אל האל, ולא דרך הממסד של הכנסייה. ולמרות זאת, ב-1209 הלך פרנציסקוס לרומא ביחד עם אחד-עשר תלמידיו בכדי לבקש מן האפיפיור אינוצנטיוס השלישי (Innocent III) הכרה במסדר החדש שהוא הקים.

בסרטו הנפלא של זפרלי “Brother Sun, Sister Moon”, המספר את סיפורם של פרנציסקוס וקלרה, מתואר המפגש היפה הזה בין האיש החזק בעולם, האפיפיור אינוצנטיוס, שלמעשה איבד את דרכו ואמונתו, לבין האיש העני בעולם (פרנציסקוס התהדר בכך שהוא נשוי לאחות “עוני”), המלא באמונה ובעוצמה. מספר ימים לפני המפגש חלם האפיפיור על איש שיבוא ויתקן את הכנסייה[1] ויחזיר את לב ההמונים אליה, וכשהוא פגש את פרנציסקוס זיהה בו את האיש הזה, הכיר במסדר שלו ואישר את התקנון שלהם. מזמן זה ואילך (1210) מתפשט המסדר החדש במהירות ברחבי איטליה. בשנת 1212 קלרה הקדושה עוזבת את ביתה באסיזי, מצטרפת באופן סופי לפרנציסקוס ויחדיו הם מקימים את המסדר של הקלריסיות.

בשנת 1213 מקבל פרנציסקוס לרשות המסדר את הר אלוורנה בצפון האפנינים (Alverna) וזה נהפך למקום ההתבודדות האהוב עליו (לימים הוא מקבל שם את הסטיגמטה).

פרנציסקוס הטיף את בשורתו בכל רחבי איטליה. הוא הטיף שלא לשאוף למנעמי השלטון והעושר החומרי בעולם הזה, אלא לחיות חיי עוני ברוח ישוע ולחפש את האושר הרוחני שבאמונה. נראה שהקרקע הייתה פורייה והרגע התאים. נבטי ההשראה שזרע פרנציסקוס נבטו בלבבות ואנשים רבים ביקשו להצטרף למסדר. פרנציסקוס נדד ברחבי הארץ וב-1215 פגש כנראה את דומיניקוס הקדוש ברומא. הוא שאף להביא את הבשורה גם לארצות רחוקות וב-1219 הצטרף למסע הצלב החמישי בכדי להביא שלום לעולם ולדבר על ליבו של הסולטאן המצרי. הוא בילה במזרח התיכון כשנה וחצי, במהלכן הגיע לישראל ולסוריה, ויש אומרים שבזמן זה הושפע מהתורות המיסטיות של הסוּפים, זרם של מיסטיקנים מוסלמים שהיה נפוץ באותה תקופה במרכזי התרבות של סוריה, ישראל ומצרים.

לאחר שהוא חזר לאיטליה ב-1220, פרנציסקוס ארגן מחדש את המסדר והחליט לפרוש מפעילות ציבורית ולהקדיש יותר זמן לחיי תפילה והגות. באסיפה הכללית בספטמבר 1220 הוא ויתר על האחריות למסדר, העביר אותה לאח פטר,[2] ואמר את התפילה הבאה:

“לך, אדוני, אני מפקיד את המשפחה הזו שהפקדת בידי עד היום. בגלל חוסר היציבות שלי, שאתה מכיר, אדוני המתוק, אינני יוכל יותר לטפל בה, אני גם מפקיד אותה בידי האחראים המקומיים, הם יענו לה ביום המשפט.”

למרות ה”פרישה” שלו, הוא הקים ב-1221 מסדר אחים שלישי – של אנשים שרוצים ללכת בדרך המסדר הפרנציסקני, אך לא יכולים או לא רוצים להתנתק מחיי העולם הזה ולקחת על עצמם את נדר הפרישות.[3] ב-1222 הוא כתב תקנון חדש למסדר ה”רגיל”, שאושר על ידי האפיפיור. מרגע זה והלאה פרנציסקוס ראה עצמו כפוף לתקנון ולראשי המסדר, כמו כל אחד אחר. וכך הוא כתב באחד ממכתביו לראש המסדר:

“אני מתוודה על כל החטאים לאדוני, אלוהים האב, הבן ורוח הקודש, למריה הבתולה הברוכה תמיד, לכל הקדושים בשמיים ובארץ, לאח אליהו המנהל של המסדר שלנו והאחראי עלי, לכוהנים ולכל האחים של המסדר שלנו: בדרכים רבות חטאתי דרך חולשה חמורה, במיוחד בזה שלא שמרתי על התקנון והבטחותיי לאלוהים, ושלא אמרתי את התפילות כפי שהתקנון מצווה, בין אם משכחה, או בגלל בריאות לקויה, או מפני שאני אדם בור ולא מחונך.”

בשנותיו האחרונות בילה פרנציסקוס את רוב זמנו בשיטוטים בהרים, בתפילה, הגות, והתחברות עם אלוהים והטבע. עד שבספטמבר 1224 הוא הגיע להר אלוורנה ושם קרה נס גדול. הוא עלה להר עם שני אחים, ובדרך הם מצאו מחסה מפני סערה בכנסייה נטושה. בעוד האחים ישנים עוּנה פרנציסקוס על ידי רוחות רעות ואז הוא קרא את התפילה הבאה בקול רם והדבר היטיב עמו:

“אדוני ישוע המשיח, שני חסדים אני מבקש ממך לפני שאמות: הראשון הוא שבימי חיי אוכל להרגיש, בנפשי ובגופי, ככל שאפשר, את הכאב שבו, ישוע המתוק, סבלת בשעה של התשוקה המרה ביותר שלך. השני הוא שאוכל להרגיש בליבי, ככל שאפשר, את שפע האהבה שאתה, בן האלוהים, נדלקת בה, וכך יכולת ברצון כה רב לסבול סבל כה רב למעננו החוטאים.”

פרנציסקוס ביקש לשאת את משאו של ישוע, אבל לפני כן לזכות באהבה שהייתה בליבו, כי בלי האהבה בלתי אפשרי לסבול את הייסורים. יום אחר כך שרף עם שש כנפיים הטביע בבשרו של פרנציסקוס את חמשת הפצעים שישוע סבל על הצלב. זה נקרא “נס הסטיגמטה” ונחשב להופעה השנייה של ישוע בבשר, והפעם דרך דמותו של פרנציקוס ועל אדמת איטליה. האירוע הביא לגל של התלהבות דתית וניקה את איטליה מבחינה אנרגטית (לפי תפישׂת הפרנציסקנים), סולל את הדרך להופעת הרנסאנס והרוחניות החדשה.

לאחר מכן סבל פרנציסקוס מפצעים אלה במשך שנתיים, עד מותו, אבל תמיד הוא היה אסיר תודה והילל את האלוהים, וכך הוא אמר: “אני מודה לך, אלוהים, על כל כאבי. אם זה מספק אותך אלוהים, הגדל אותם פי מאה, אני אקבל בתודה כל כאב שאתה תביא עלי, אל תחוס עלי, מפני שבהגשמה של רצונך אני מוצא את הנחמה הגדולה ביותר שלי.”

בסוף חייו הובא פרנציסקוס חזרה לאסיזי ושוכן בבקתה קטנה ליד כנסיית האם של המסדר בפורציונקולה (Porziuncola), שם בילה את ימיו האחרונים. כשקרב זמנו למות, הוא קרא לשני אחים שיקראו לפניו את המזמור של היצורים (שיר שהוא כתב, שנחשב לאחד היצירות היפות ביותר שלו). הוא עצמו אמר את מזמור 142 מתהילים, ו לאחר מכן קרא לאח אליה ואמר לו כך:

“אלוהים קורא לי, אני סולח על כל החטאים והחסרונות של האחים כלפי, הודע להם זאת וברך את כולם. אלוהים מלך הכל מבורך בשמיים ובארץ. אני מברך אתכם ככל יכולתי ויותר מיכולתי. ומה שאני לא יכול, זה שיכול לעשות את כל הדברים יעשה בכם. הלוואי ותמצאו כל ברכה שאתם רוצים, והלוואי שכל שתבקשו בזכות יינתן לכם.”

פרנציסקוס מת ב-1226. שנתיים לאחר מותו הוא הוכר כקדוש על ידי האפיפיור גרגורי התשיעי, והוכרז (ביחד עם קתרינה מסיינה) כפטרון המגן של איטליה. יום לאחר מכן הגיע האפיפיור לאסיזי להניח את אבן הפינה לקתדרלה לכבודו, לשם הועברה גופתו ב-1230. פרנציסקוס הוא הפטרון של החיות, האקולוגיה והסוחרים, והקדוש החשוב ביותר בעולם הקתולי, שגם האפיפיור הנוכחי קרוי על שמו.

קלרה הקדושה

קלרה הקדושה (1194-1253) הינה בת זמנו ובת עירו, תלמידתו ושותפתו הרוחנית של פרנציסקוס מאסיזי. שניהם נולדו בעיר אסיזי שבמחוז אומבריה במרכז איטליה, בסוף המאה ה-12. זו הייתה תקופת מסעי הצלב, כשבאיטליה אין שלטון מרכזי ומתקיימים מלחמות ומאבקים בין הערים והמפלגות השונות, המבקשות להגביר את כוחן ולהשליט את מרותן על סביבתן, ובמיוחד בין האפיפיורים ופרידריך השני.

קלרה הייתה בעת הזו נערה צעירה ויפה ממשפחה עשירה ועתירת ייחוס. היא נודעה באדיקותה ובחמלתה הרבה לעניים ולסובלים. כשהגיעה קלרה לפרקה בגיל שמונה-עשרה ביקשו הוריה להשיאה, אך היא סירבה להינשא לאיש. על אף גילה הצעיר, היא ידעה שברצונה לוותר על החיים והמותרות שעומדים לרשותה, ולהקדיש עצמה לחיים של תפילה והסתגפות. היא כמהה לפגוש את פרנציסקוס ולקבל ממנו השראה רוחנית.

משפחתה המיוחסת של קלרה גילתה התנגדות נחרצת לרצונה להתמסר לחיי נזירות. אלא שלמרות זאת, היא נפגשה עם פרנציסקוס והוא עודד אותה להקשיב לקריאת ליבה ולבחור בייעודה הדתי. בלילה של יום ראשון של הדקלים, שבוע לפני חג הפסח הנוצרי, היא נמלטה מבית הוריה והגיעה לכנסיית מריה הקדושה, שם חיכו לה פרנציסקוס ואחיו הנזירים והקדישו אותה לכנסייה, מגלחים את שיער ראשה השופע. קלרה מצאה מקלט במנזר סמוך של נזירות בנדיקטיניות, אליו הגיעה משפחתה בכדי לשכנע אותה לחזור בה. בהסירה את כיסוי ראשה ובראותם את שערה הגלוח, הם הבינו שהיא לא תשוב בה מהחלטתה. לימים הצטרפה אל קלרה גם אחותה, אגנס. שאיפת האחיות הייתה לקיים בחייהן את מה שלמדו מפרנציסקוס: חיי פשטות ועוני, ויתור על מנעמי החיים והחזקת רכוש כלשהו, אהבה וחסד לכל יצור חי וחיפוש מתמיד אחר קרבתו של האל.

קלרה עברה למנזר נטוש בפאתי אסיזי על שם דמיאנוס הקדוש, שם הצטרפו אליה נערות נוספות ששאפו להקדיש את חייהן לחיפוש אחר האל. ממנזר זה לא תצא יותר קלרה לעולם – היא חייתה שם ארבעים ושתיים שנה, מסוגרת בפרישות עד יום מותה.

פרנציסקוס נתן את חסותו למנזר של קלרה וביקש מאחיו הפרנציסקנים שידאגו לנשים המסוגרות. הוא כתב למענן את תקנון המסדר. מן הכתבים שנותרו לנו מתקופה זו, המחצית הראשונה של המאה ה-13, עולה כי כל מי שזכה לפגוש את הקהילות הקטנות של פרנציסקוס וקלרה הילל את הצניעות והדרך הרוחנית בה הן חיו. הן נתפשו כהתחדשות ותחייה של הכנסייה הקדומה, ממשיכת דרכו של ישוע הנוצרי, ששמרה על טוהר תורתו.

בתוך הפאר, השחיתות והניוון שבהם הייתה נתונה הכנסייה הרשמית, בלטו “האחים הקטנים” של פרנציסקוס ו”האחיות הקטנות” של קלרה בטוהר חייהן, בנכונות להקרבה ובחיפוש אחר מה שמצוי מעֵבר להבלי העולם הזה.[4]

כמה שנים לאחר מותה הוכתרה קלרה כקדושה באופן רשמי, אך עוד בחייה היא נחשבה כקדושה בעיני הסובבים אותה. ניסים רבים נקשרו עם שמה, ומקרים רבים של החלמה פלאית יוחסו לה. מן המנזר הקטן של דמיאנוס הקדוש בפאתי אסיזי נפוץ מסדר הקלריסיות בכל העולם, וכיום נשים רבות, מאסיה ועד דרום אמריקה, מקיימות בדרך חייהן את רוחה של קלרה הקדושה.

בונָוֶונטוּרה הקדוש

המסדר הפרנציסקני יוסד על ידי פרנציסקוס, שגם כתב את התקנון שלו ב-1221. אלא שהוא היה מה שנקרא בשפה ניהולית “המייסד הכריזמטי”, והיה צורך באדם נוסף שיהיה “המנהל הארגוני”, המשלב והמחבר, זה שמייצב וממסד את המסדר, שכותב את הספרים, התרגולים והתורה שלו. אדם כזה נמצא בדמותו של ראש המסדר השביעי – בונָוונטוּרה הקדוש.

בונוונטורה היה ראש המסדר הפרנציסקני בשנים 1257–1275. הוא כתב את התקנון הקנוני הראשון של המסדר, השם את הדגש על השכלה ומתאים את אידיאל העוני של פרנציסקוס לחיי העולם הזה. הוא גם זה שכתב את הביוגרפיה הרשמית של פרנציסקוס. בונוונטורה היה אדם משכיל, ד”ר לתיאולוגיה, מיסטיקן וסופר פורה. יצירת המופת שלו היא “מסע הנשמה לאלוהים”. הוא נולד בעיר בָּנְיוֹרֶג’וֹ (Bagnoregio) באומבריה, ושם הוא גם קבור.

בספר “מסע הנשמה לאלוהים” הוא משתמש בדימוי של הסולם המיסטי:

“העולם הוא סולם שבו אנחנו עולים לעבר האל, ועליו אנו יכולים למצוא שרידים שונים של האל, מהם בקרבנו. על מנת שנוכל להבין את העיקרון הראשון, את האל עצמו, שהוא שלמות רוחנית הנמצאת מעלינו, אנחנו צריכים ללכת בעקבות הופעותיו של האל בעולם, שהן חומריות וארעיות ומחוצה לנו. כך אנחנו עולים על הדרך המובילה לאל. אחר כך עלינו לחדור אל הרוחניות שלנו עצמנו, שם הנוכחות הרוחנית הנצחית של האל קיימת בתוכנו. כאן אנחנו חודרים לאמת של האל. בסופו של דבר עלינו לעבור אל מה שהוא נצחי, אל מה שהוא שלמות רוחנית ואל מה שהוא מעלינו.”

בארבעת הפרקים הראשונים של “המסע” מוצגות מדיטציות המתרכזות בהשתקפות האל בעולם החומרי ובנשמה, וכאלה הנוגעות להתקרבות לאל. חוכמת האל משתקפת בממשות הקוסמית. ככל שלומדים לעומק את סודות הטבע, כך ניתן להבין טוב יותר, כי כל דבר הוא ישות מופתית שנמצאת בתוך האל.

שני הפרקים הבאים מוקדשים להתבוננות באל כישות וכייצוג של הטוב. הפרק השביעי והאחרון מתאר את הנשמה האחוזה אקסטזה מיסטית, אשר עוברת, ביחד עם ישוע הצלוב, מהמוות אל החיים.

לפי אליאדה, הסינתזה התיאולוגית של בונוונטורה היא השלמה ביותר בימי הביניים. הוא ניסה ליישב בין אריסטו, אפלטון, אוגוסטינוס והאבות היוונים, דיוניסוס המתחזה (פסבדו-דיוניסוס האראופגיטי) ופרנציסקוס מאסיזי, ונשאר נאמן למסורת האוגוסטינית הנאופלטונית.[5] הרעיון המרכזי בבסיס ההגות שלו הוא בו-זמניות הניגודים. האל הוא אינסופי ואישי, טרנסנדנטי ופעיל בהיסטוריה, נצחי ונוכח בזמן. אלה הניגודים המופיעים בדמותו של ישוע, שהוא מעין דמות (ישות) שלישית, המייצגת את העיקרון המתווך והמאחד.

האיחוד המיסטי אצל בונוונטורה נתפש כמוות עם ישוע, המאפשר איחוד, לצד ישוע, עם האל- האָב. במילים אחרות, בונוונטורה לוקח את ההתנסות המיסטית של פרנציסקוס ונותן לה עומק והסבר תיאולוגי, מעדן ומנגיש אותה. את הספר “מסע הנשמה אל האלוהים” הוא כתב בהר אלוורנה, מקום שבו קיבל פרנציסקוס את הסטיגמטה.

בזיליקת פרנציסקוס הקדוש

הקדוש המרכזי של ימי הביניים באיטליה היה פרנציסקוס מאסיזי. הוא זכה להתגלות אלוהית בדמות ה”סטיגמטה” שהופיעה בבשרו. אותם פצעים שהיו לישוע על הצלב הופיעו בגופו כתוצאה מרצונו להידמות אליו ובעזרת התערבות מלאך בתהליך זה. זהו נס שלא היה כמותו מאז שישוע התהלך על פני האדמה, הופעה שנייה שלו בדמותו של איש פשוט, והפעם על אדמת איטליה.

הנֵס שקרה לפרנציסקוס היה חלק מרוח חדשה שהחלה נושבת בארץ. אלוהים החל שוב להתערב במעשיהם של בני אדם, מכוון אותם לדרך הישר. באותו הזמן ובמקביל לנס ה”סטיגמטה”, החלה מריה להתגלות לפני אנשים שונים כגון דומיניקוס הקדוש, מגלה להם את סוד ה”רוזרי” (מחרוזת התפילה הנוצרית). הרוח החדשה באה לידי ביטוי בשלום שהשתרר בארץ ובעקבותיו הגיעה רווחה ופריחה תרבותית. פרנציסקוס הקדוש ולצדו קלרה, אחותו הרוחנית, נחשבים לאלה שגירשו את רוחות הפירוד והמחלוקת מאיטליה, טיהרו את הארץ הקדושה ואפשרו התחלה חדשה.

הבזיליקה שנבנית לכבודו באסיזי מבטאת במבנה שלה את המעבר מימי הביניים המוקדמים, מתקופת החשיכה, אל האפשרות החדשה שנפתחת בפני העולם הנוצרי. הדבר מתבטא בשינוי סגנון הבנייה בבזיליקה מהרומנסקי לגותי (מעבָר מהתרכזות בחיים דתיים פנימיים אל התבוננות החוצה לעולם ושאיפה לשינוי ברוח הבשורה).

הבזיליקה בנויה בשתי קומות, כנסייה מעל כנסייה. הכנסייה התחתונה – מקום קברו של פרנציסקוס – בנויה בסגנון רומנסקי. קשתות מעוגלות נמוכות, אפלוליות ואור נרות, תורמים לאווירת המסתורין וההגות ומביאים להתכנסות פנימית. הכנסייה העליונה, לעומת זאת, בנויה בסגנון המתקרב לגותי. היא גבוהה ואוורירית עם כניסה מרווחת וחלונות גדולים, המכניסים פנימה הרבה אור, והיא מביאה למחשבה על תפקידו של האדם בעולם. על הקירות ציורים מפעולותיו של פרנציסקוס, מחזור ציורים של ג’וטו, המבשר בסגנונו את תחילת הרנסאנס. הכנסייה העליונה דוחפת את האדם אל האל, בשאיפה אל מעשים נשגבים, בעוד שהכנסייה התחתונה מסמלת את הכניעות לאל, את העובדה שבסופו של דבר הדברים לא תלויים בנו וסופו של כל אדם למות.

פרנציסקוס הקדוש מת ב-1226, הבנייה התחילה שנתיים אחר כך והסתיימה ב-1253. אמנים כמו ג’וטו קישטו את הבזיליקה והרשו לעצמם לסטות מצורות הציור הקלאסיות. גופת פרנציסקוס נקברה במקום ולידה נקברו גם ארבעה מתלמידיו הקרובים וכן המטרונה ג’קובה, שהייתה מקורבת אליו. היא נתנה לו בד וגלימה ששימשו אותו במותו, דבר הנראה בציורי התקרה. הבד שמור במוזיאון לחפצים מקודשים, במקום זה שמורים גם בגדיו, שופר קריאה לתפילה שקיבל במתנה מהסולטאן הממלוכי וחפצים נוספים.

בכניסה לכנסייה התחתונה מקבל את פנינו פרנציסקוס, האומר:

“האט את צעדיך והיה שמח, עולה רגל, כבר הגעת לגבעת גן העדן. כנסייה זו היא גן עדן אמיתי של תענוגות רוחניים, מהדהדת תמיד עם תהילה ושמחה של מקהלות קדושות. היכנס, אתה תראה דברים גדולים יותר.”

בקירות הכנסייה התחתונה שני מחזורי ציורים: בצד אחד אירועים מחייו של ישוע, ואילו בצד השני – אירועים מקבילים בחייו של פרנציסקוס. על התקרה כוכבים המייצגים את השמיים, שהופיעו בעולם הזה בדמות הקדושים.

על התקרה שמעל מזבח הכנסייה התחתונה ציורים של שלוש נשים המייצגות את שלוש התכונות הנדרשות בחיי הנזירות. בציור הראשון נראית “משמעת” כאישה השמה עול על צווארו של פרנציסקוס, יד אחת שלה על פיה בתנוחת השקט. לידה גברת “ענווה” עם ראש מורכן, נושאת נר שמסמל מודעות עצמית. מצד שני, גברת “זהירות” עם שני פרצופים: פרצוף זקן המסתכל לעבר מה שאפשר ללמוד ממנו, ופרצוף צעיר המסתכל במראה. המראה מסמלת התבוננות עצמית. בידה היא מחזיקה מחשבון חרוזים, בעזרתו היא מחשבת את סיכויי העתיד ואת דרכה. באותה תמונה רואים מלאך מגרש דמות קנטאור, המסמל גאווה.

באולמות הרוחב של הכנסייה התחתונה בולטת תמונה בה נראית המדונה עם ישוע הילד שלוחש לה דבר מה. מצדה האחד של המדונה יוחנן המטביל ומהצד שני פרנציסקוס. לפי הסברי הפרנציסקנים, ישוע שואל אותה, “את מי לברך ראשון?” והיא מראה באצבעה לכיוון פרנציסקוס.[1] התמונה מוארת בזמן השקיעה.

הכנסייה העליונה מסמלת את עץ החיים, הגובה והגודל שלה מכוונים את האדם החוצה, אל משהו גדול יותר שנמצא מחוצה לנו ואנחנו יכולים וזוכים להיות מוכלים בתוכו. במבנה הרוחב – הטרנספט – בולטים חלונות רוזטה צבעוניים גדולים, שהם חלק מהסגנון הגותי המתחדש. הם מכניסים פנימה את צבע הוורד, המסמל חוכמה. צבע זה צובע את החלל כולו ומראה שאלוהים מסתכל עלינו דרך חלק זה שבתוכנו. בחלק העליון של האולם תמונות מחייו של ישוע בצד אחד, ואירועי הברית הישנה בצד שני. בחלק התחתון של האולם נמצא אחד ממחזורי הציורים המפורסמים והחשובים באיטליה.

מחזור הציורים של ג’וטו

בבזיליקה העליונה של קתדרלת פרנציסקוס הקדוש באסיזי נמצא מחזור ציורים של חיי פרנציסקוס מאת ג’וטו (Giotto), שמסמל את תחילת הרנסאנס. עשרים ושמונה ציורים מסביב לכנסייה מהווים פריצת דרך אמנותית. תכונתם היא שהם מביאים את האירועים השונים בחייו של פרנציסקוס בצורה חיה, ריאליסטית, אנושית, עם פרספקטיבת עומק, בניגוד לתפישׂה הקפואה והדוגמטית בציור ששלטה עד לאותה תקופה.

להלן פירוט לגבי הדברים העיקריים שכדאי לשים אליהם לב במחזור ציורים זה, המסתמך על חייו ופועלו של פרנציסקוס (המתוארים במבוא למסלול נצרות באיטליה):

בתמונה מספר 6 נראה האפיפיור אינוצנטיוס השלישי חולם על אדם (פרנציסקוס) שיבוא ויתמוך בכנסייה הקורסת, הוא נראה מחזיק אותה על כתפיו.

בתמונה מספר 8 נראה פרנציסקוס בדמות אליהו, רוכב על מרכבה בשמיים. לפי האגדה, התלמידים ראו אותו במרכבת אש שמאירה את כל הסביבה. זה קרה בזמן שהוא לא היה איתם אלא במקום אחר. לאחר שהוא חזר הוא ידע להגיד דברים על כל אחד מהם ועל העתיד.

בתמונה מספר 9 נראים חמישה כיסאות בשמיים, אחד מהם מפואר מהשאר ולו ארבעה צדדים. זהו כיסאו של לוציפר, שנשאר ריק לאחר מרידתו באלוהים ונפילתו. בתחתית התמונה פרנציסקוס כורע לפני המזבח ומלאך מצביע עליו כאיש העתיד לשבת על כיסא זה ולמלא את המקום הריק. את המחזה רואה האח ליאו.

בתמונה מספר 10 נראה האח סילו מגרש את השדים מהעיר ארזו. באותה תקופה איטליה הייתה משופעת בקונפליקטים, במחלות ובצרות. המצב הכללי היה רע ביותר והתושבים סבלו. פרנציסקוס עוזר להרגיע את איטליה ולהפחית את המצוקות. הוא נותן לאנשים תקווה, מביא את אלוהים חזרה לאדמה ולבני האדם. הדת שלו מכוונת להתערבות בחיים. התלמידים נשלחים לשווקים לעשות להטוטים, למשוך תשומת לב ולהטיף את הבשורה. אלוהים נמצא בכל דבר – בפרחים, בציפורים, בטבע. וגם בצרות, במצוקות, בעוני ובמוות. פעולתו של פרנציסקוס פותחת עידן של רווחה, שלום ושגשוג באיטליה. להמונים יש קדוש להזדהות איתו. ישוע מופיע פעם נוספת בבשר והפעם באיטליה, בהקשר ובסגנון איטלקי.

בתמונה מספר 11 נראה פרנציסקוס לפני השליט האיובי של מצרים אל-מלכ אל-כאמל. הוא הצטרף למסעי הצלב כדי לפסוע בעקבות ישוע ולזכות במות קדושים, אך הזדעזע מהאכזריות של הצלבנים. ולכן בערב הקרב המכריע, למרות הסכנה הרבה שהייתה במעשה, הוא ביקש להתקבל לשיחה אצל הסולטאן וכך היה. הוא הציע לסולטאן לעבור את מבחן האש בכדי להוכיח את נכונות דבריו על ישוע. מבחן זה היה נפוץ בימי הביניים ומופיע גם במקומות אחרים במסגרת מסעי הצלב. רק במאה ה-14 הכנסייה אסרה אותו. הסולטאן סירב למבחן, אך יחד עם זאת כיבד את פרנציסקוס ונתן לו מתנה הנמצאת עד היום באסיזי – שופר קרן ששימש את פרנציסקוס לקריאה לתפילות (ראו בפרק הבא).

בתמונה מספר 12 רואים את פרנציסקוס מתרומם באוויר בזמן תפילתו מעל ענן זוהר, זרועותיו מושטות בצורת צלב והוא מדבר אל ישוע בשמיים מעל.

בתמונה מספר 14 רואים את פרנציסקוס מוציא מים מהסלע למען איכר צמא ומתפלל אל הר, כדוגמת משה בהר סיני. הקומפוזיציה של התמונה מיוחדת ומעניינת, חיבור של ניגודים.

בתמונה מספר 16 נראה המוות של האביר קלאנו: פרנציסקוס בישר לו את מותו מספר שעות לפני הזמן כדי שיוכל להכין את עצמו ולהתוודות, וכך היה.

בתמונה מספר 18 נראית ההופעה של פרנציסקוס באַרְל (Arles) שבצרפת. פרנציסקוס קרוי על שם צרפת (France), למרות שמעולם לא היה שם – אולי בגלל עסקיו של אביו, אולי בגלל שאימו הייתה צרפתייה, אולי בגלל אהבתו לשירת הטרובדורים בנעוריו, ואולי מפני כל הסיבות הללו יחדיו. מכל מקום, בציור זה הוא מופיע בחיזיון לפני קבוצה של אנשים צרפתים שלמדו את הבשורה, זרועותיו פרושות בצורת צלב. לפרנציסקוס הייתה היכולת העל-טבעית להופיע בשני מקומות בו-זמנית (דבר שיוחס גם להרבה קדושים מוסלמים[2] ונוצרים בימי הביניים).

בתמונה מספר 21 נראה אירוע שקרה בזמן מותו של פרנציסקוס, בו הוא הופיע בחיזיון לפני שני אנשים והודיע להם שהוא עוזב את העולם הזה.

בתמונות מספר 25 ו-26 נראה פרנציסקוס לאחר מותו, כשהוא מופיע לפני האפיפיור הפקפקן, מוכיח לו את הסטיגמטה ומרפא אנשים.

בתמונות מספר 28 ו-27 נראה פרנציסקוס לאחר מותו, כשהוא מקים לתחייה אישה שלא התוודתה על חטאיה בכדי לתת לה הזדמנות אחרונה להתוודות. במקרה אחר הוא משחרר מכבליו אסיר שחזר בתשובה.

שופר פרנציסקוס

המבקר בקתדרלה של פרנציסקוס באסיזי נחשף לסיפור נפלא:

באחת התצוגות רואים שופר שניתן לפרנציסקוס הקדוש במתנה על ידי הסולטאן האיוּבּי אל-מלכ אל-כאמל. החפץ הוא עדות לאחד הסיפורים האנושיים היפים והלא ידועים שהתרחשו במסעי הצלב. במסגרת מסע הצלב החמישי, שהתרחש בתחילת המאה ה-13, כבשו הצלבנים את דמיאטה שבשפך הנילוס והתכוננו לקרב המכריע מול האיובים שבקהיר. הרעיון היה לכבוש את מצרים ולהכריח את המוסלמים לוותר, עקב כך, על ארץ ישראל. פרנציסקוס הגיע למצרים כחלק ממסע צלב זה, מתוך רצונו לבקר במקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל וללכת בעקבות ישוע. הוא התנגד באופן מהותי למלחמות ולאלימות והטיף לניסיונות הידברות עם המוסלמים.

“אנחנו לא צריכים להילחם בהם, אלא לשכנע אותם,” הוא אמר.

“החרב שלנו צריכה להיות האמונה באל והביטחון בישוע. מלחמה לא תוביל לשום מקום. כשנבוא אליהם בגישה הנכונה הם יקשיבו לנו וייתנו לנו את מבוקשנו,” כך אמר, מעורר עליו את זעם הלוחמים.

“אם אתה כזה גיבור,” הם אמרו לו, “לך דבר עם הסולטאן בעצמך.”

“המוסלמים הם חיות אדם, הם לא מאמינים בהיגיון ובאהבה כמונו. נסה לדבר איתם ותראה מה יקרה.”

המוסלמים והצלבנים חנו בשני מחנות צבאיים, זה מול זה, מוכנים למלחמה. והנה לפתע, בבוקר בהיר אחד, חצה איש קטן וצנוע את קווי ההגנה של הצלבנים ופנה לו, כאילו המלחמה הממשמשת ובאה אינה קיימת, אל המחנה המוסלמי, מתוך רצון לפגוש את הסולטאן. למרבה ההפתעה התקבל פרנציסקוס בכבוד רב אצל הסולטאן. הוא ישב ודיבר איתו על אהבתו של ישוע כל אותו היום וגם הלילה. מסביב יהום הסער, אך שני האנשים דיברו ביניהם, כאילו דבר לא קיים, על אלוהים ומשמעות החיים, ונוצרו ביניהם ידידות והערכה. למחרת בבוקר שלח הסולטאן את פרנציסקוס חזרה למחנה הצלבנים עם הרשאה אישית לו ולמי שהולך בדרכו לבקר במקומות הקדושים בארץ ישראל ולעבוד את ישוע ואלוהים ללא הפרעה, ונתן לו במתנה שופר שיעזור לו לקרוא אנשים לדרכו…

המלחמה פרצה מייד אחר כך, מלחמה שבה הצלבנים הפסידו. מה שנותר לעולם הקתולי במשך מאות שנים אחר כך זו ההרשאה למסדר הפרנציסקני ולאלה ההולכים בדרכו של פרנציסקוס לשמור על המקומות הקדושים לנצרות ולהחזיק בהם. זאת הייתה אחת הסיבות לכך שהפרנציסקנים קיבלו ברבות הימים את התפקיד של שומרי ארץ הקודש מטעם הקתולים, בזכות המפגש האנושי והפתוח בין פרנציסקוס לסולטאן האיובי.

איננו יודעים על צד זה של ההיסטוריה, שאני קורא לו ההיסטוריה האלטרנטיבית. כל מה שאנחנו יודעים עליו זה על קרבות, מלחמה ושנאה, ואני בטוח שגם סיפור יפה זה יוצג על ידי חלק מהחוקרים כנאיבי, לא מבוסס, לא מדויק, וכדומה…

ההיסטוריה היא בעיני המסתכל, כשם שהיופי הוא בעיני המסתכל. אנו בונים את המיתולוגיה של העבר שלנו, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, ולעתים בכדי להעביר מסר מסוים ולהראות צד אחד, אפשר לא לדייק בפרטים. הסיפור האנושי חשוב הרבה יותר מאשר “ייקוב הדין את ההר” שאנחנו ממהרים כל כך לחרוץ. מאחורי הנקב בהר עומדים אנשים, שיש בהם טוב וגם רע. מגעים בין מוסלמים ונוצרים, מוסלמים ויהודים, יהודים ונוצרים, התנהלו תמיד, לא רק על ידי פרנציסקוס. מגעים שהיו בהם הרבה העשרה, הבנה, לימוד ואחווה. זהו צד לא ידוע של ההיסטוריה, אשר נתפשת לעתים רק כמאבק. שופר פרנציקוס כמו תוקע בקול גדול ומספר סיפור אחר.

[1] הוא חלם שפרנציסקוס מחזיק ומרים בידיו את קתדרלת יוחנן הלטראני ברומא, מקום מושב האפיפיורים בזמן הזה.
[2] הוא מת כעבור כמה חודשים וההנהגה עברה לאח אליאס (אליהו).
[3] כיום מסדרים מהסדר השלישי תופסים יותר ויותר חשיבות בעולם הנוצרי קתולי, הרבה הודות לפועלו של האב פיו, הופעה מחודשת של פרנציסקוס במאה ה-20 (ראו בהמשך).
[4] קיים שיתוף רוחני וגם מעשי בין שני המסדרים הללו, כיוון שההשראה הרוחנית והמטרות של שני המייסדים היו קרובות ברוחן. אלא שמסדר הקלריסיות, בהיותו מסדר המיועד לנשים בלבד, מותאם לצרכיהן, ושונה באורח חייו ממסדר הפרנציסקנים, שהינו ברובו מסדר של גברים (אם כי יש גם נשים פרנסיצקניות).
[5] בונוונטורה ניסה גם ליישב את המחלוקת בין הנצרות הקתולית והאורתודוקסית ולאחר אותן מחדש בשליחות האפיפיור גרגורי העשירי, וכנראה שהורעל בעקבות זאת.

[1] במסדרים אחרים זה נחשב לחילול קודש.
[2] באסלאם זה קשור לאדם שהוא הקוטב של הזמן – קוטוב.