המסתורין של דיוניסוס בהר פאגאיו יוון

דיוניסוס (Dionysus)

“לאדם אין אל נורא כמותו, אבל גם אין ענוג כמותו.”

דיוניסוס נולד כתוצאה מרומן שהיה לאל זאוס עם סמלה, הבת של קדמוס הפיניקי מתבאי. הרה הקנאית גרמה לכך שסמלה תרצה לראות את פניו של זאוס, וזה גרם למותה בעוד דיוניסוס נמצא בבטן. האל ניסה לגדל את העובר על ירכו, וזה הצליח חלקית, אלא שלאחר זמן הוא העביר את התינוק לרועים בהר ניסה, שגידלו אותו ולימדוהו את סוד גידול הגפן. הוא היה ילד בעייתי שלא ידע לנתב את כוחותיו האדירים לנתיבים מועילים, זה התבטא באלימות, פראות, ובגיל הנעורים בפריקת עול, שִכרוּת והפקרות, דיוניסוס התפלש במדמנה של עצמו והיה פגע רע לסביבתו – עד כדי כך, שהרג לעתים אנשים תוך כדי אורגיות השכרות והאלימות שבהם היה מצוי. באיזה שהוא שלב הוא הבין שמשהו אצלו לא בסדר, ויצא לחפש את עצמו במזרח (הודו). שם למד להכיר את החלק האלוהי שבו וחזר ליוון מואר.

דיוניסוס למד שהוא בן אלוהים, ויש אלוהים בתוכו, אלא שאלוהים זה חווה את סבל הקיום האנושי ולכן היה חומל ואמפטי, בניגוד לאולימפיים האחרים. וכך, הדבר הראשון שדיוניסוס עשה לאחר שחזר מהמזרח היה לחלץ את אמו מהשאול. לאחר מכן נשא לאישה את אריאנדה, שננטשה על ידי תזאוס. אריאנדה משולה לנשמה האלוהית שנשכחה בחומר.

לפי גרסה אחרת, הטיטאנים קרעו את גופו של דיוניסוס הצעיר, מדורבנים למעשה הנורא על ידי הרה הקנאית, אבל הוא קם לתחייה לאחר שאבריו נאספו מחדש, ונסע להודו שם גדל, חוזר כאל צעיר שצריך להוכיח את עצמו. ההיסטוריונים היוונים כתבו שהוא האל הצעיר ביותר, שהפולחן שלו אומץ והושאל מדתות המזרח. למרות כל זאת, השם שלו התגלה בקנוסוס (בכרתים) העתיקה והיום יודעים שהוא אחד מן האלים הוותיקים ביותר.

גרסה מיסטית חשובה לסיפור זה היא זו של דיוניסוס זגוראס, ובה גופו של דיוניסוס הצעיר נקרע לגזרים על ידי הטיטאנים שבלעו את חלקיו, אלא שאתנה הצליחה להציל את ליבו ולהביא אותו לאביו זאוס, זה בלע את הלב והוליד את דיוניסוס השני, החדש, שנלחם בטיטאנים ושרף אותם. מהאפר נוצר המין האנושי המכיל יסוד דיוניסאי ויסוד טיטאני – מפלצתי בתוכו.

דיוניסוס היה אל היין, אך גם אל טבע, הצמחייה והפוריות. הוא נולד מאש ומים, כמו הגפן, ומהותו הפנימיות הייתה תמורה ושינוי. בסופו של דבר, הוא זכה למקום בין 12 האלים האולימפיים במקום הֶסטיה, אלת הבית והאח.

דיוניסוס תמיד היה עטוי מסכה, כדי שלא ישגע בני אדם. בשם דיוניסוס יש אלמנט של אל (Deo).

פולחן דיוניסוס הביא למצב אקסטטי, סוחף ועדרי. שחרור התת מודע. וזה נעשה דרך מוזיקה, קצב, שעות של ריקוד, ריטואל של מוות ולידה מחדש, ואולי גם יחסי מין מקודשים. ביוון הארכאית והקלאסית נקשר פולחן דיוניסוס לפסטיבלים העירוניים והדת הפולחנית.

בנוסף לדיוניסיאה העירונית היו גם הרבה פסטיבלים כפריים. בכל החגיגות חיקו את המיתוס הדיוניסאי. התהלוכה שנקראת “פומפיה” הייתה החלק המרכזי של הטקס. הגברים נשאו צלמיות של פאלוסים. לבחורים שנשאו את הפאלוסים קראו “פאלופורו”, בתהלוכה השתתפו גם נערות צעירות שנשאו סלים שסימלו שפע, ובתוך הסלים היו לחם, יין וכל מיני מאכלים אחרים. לאחר התהלוכה הטקסית הייתה התכנסות לשם שירה, ריקודים ומוזיקה, כולל שירת מקהלה.

חלק מפולחן דיוניסוס היה הטרגדיות והקומדיות שהוצגו במסגרת הפסטיבלים שלו באתונה, ואילו חלק אחר היה הסימפוזיום, שיחת גברים על נושאים שברומו של עולם, מלווה בשתייה טקסית. עם התפתחות ההלניזם במאה ה-4 לפנה”ס מתפתחות כתות המסתורין ודרכי החניכה של דיוניסוס, המכוונים אדם להארה וגילוי החלק האלוהי בתוכו.

פולחן המסתורין של דיוניסוס

דיוניסוס גורם לנו להיות שיכורים ודרך כך להתחבר לתת מודע. ליין יש כוח להרים בני אדם, להוציא אותם מחוץ לעצמם, לשחרר אותם ולגלות להם שהם יכולים להיהפך שמימיים. וכך, חלק מפולחן המסתורין ביוון התקשר אל דיוניסוס, והיבט זה שלו התפתח במיוחד עם תחילת ההלניזם והמהפכה הדתית של האלים הכתוניים (אדמתיים) במאה ה-4 לפנה”ס.

דיוניסוס הוא אל של אדמה. הגפן – נראה שהיא מתה בחורף, אך זהו זמן הבשלת היין, אותו היו פותחים בחגיגות החשובות ביוון. היין היה מרכז האירועים החברתיים. ביין קיימת איכות התמורה. האדמה היא פיזית, אך נושאת בחובה מהות רוחנית גבוהה. הגפן היא פיזית, אך נושאת בחובה מהות רוחנית גבוהה ואפשרות של האדם להגיע לאקסטזה. ייתכן וזה יהיה הרס, מפני הפן הכפול של דיוניסוס, אך הרס זה נושא בחובו זרעים של תמורה, משהו החבוי בתוך משהו אחר. בתוך הצמחייה חבוי הסוד של הפרי, בתוך הפרי חבוי הסוד של היין, בתוך היין חבוי הסוד של גילוי מהותו הפנימית של האדם, בתוך מהותו הפנימית של האדם חבוי הסוד של שכרון האל.

פולחנו של דיוניסוס החל כתחייה דתית גדולה, מרד כנגד המרכז הדתי בדלפי הקשור לאפולו, שהיה האל של המוזיקאים והמשוררים – אל שהביא תמיד סדר והרמוניה מתוך הבלבול, שהטיף למען מתינות ופיכחות ומידתיות (על פתח המקדש הייתה חרוטה האמרה “הכל במידה”). הדת החדשה התאפיינה בכך שהכול בה בהגזמה, אנשים מתנהגים כמשוגעים, הפסטיבלים כוללים צעקות וריקודים פראיים, אקסטזה בלתי נשלטת. יוון צריכה הייתה דת בשביל הלב, כזו שהמוסריות הקרירה של דלפי לא יכלה להציע, וכך באו לעולם המיסטריות של דיוניסוס.

דיוניסוס יוצא נגד העיר והגבולות שהיא מייצרת. הוא אל יוצא דופן, אישי, חווייתי. הזהות שלו מתעתעת, הוא כל הזמן מתחפש, לובש ופושט צורה. זהו האל היחיד שמביא נחמה וריגוש, יש לו ממד ארוטי חזק ומוחצן. הפולחן שלו היה פתוח לפני עבדים, זרים, נשים, כל מי שמורד בחברה, קבוצות שלמות המודרות מהפוליס. זאת הייתה הפרה של הסדר, המובילה לאישוש שלו. האל הוא גם היין עצמו. בשתייה מכניסים את האל לתוך האדם.

לפי פרופסור ברמר, האזכור הראשון של המסתורין לדיוניסוס הוא על ידי הרקליטוס מאפסוס, שבו הוא מאיים על נודדי הלילה הבַּכְּחים בעונש לאחר המוות. אלו חסידי וחסידות של דיוניסוס וגם מיסטאי, אנשים שעוברים את המסתורין. הוא משתמש לראשונה במילה מיסטריה. זה אומר שבאסיה הקטנה היה פולחן פרטי של המסתורין הבכחי כבר במאה ה-5 לפנה”ס. בטקסים ובריקודים צעקו את מילת הקסם Euai. במסתורין השתמשו בעלי זהב שהיוו אשרת כניסה לשאול, ובהם הנחיות וברכות לדרך. לעתים היו לובשים כתר של עץ צפצפה, שנחשב לעץ של השאול. החניכים היו חלק מקבוצה, וקיימת התייחסות להר אם או לאם ההר, הפטרונית של הריקודים האקסטטיים, המלכה הכתונית. בכחוס משחרר את פרספונה מהשאול. המין האנושי צריך לכפר על האשמה של הרג דיוניסוס ושריפת הטיטאנים. פרספונה צריכה לקבל פיצוי על צערה. החניכים רואים ושומעים משהו, במסתורין הדיוניסאי הדגש הוא על שמיעה, בעוד שבאלאוסיס הודגשה הראייה, הצפייה.

המסתורין נערך בחורף, והמקום האידיאלי עבורו היה מערות וחורשות. לנשים היה תפקיד חשוב ככוהנות. כנראה שהחניכה התחילה בטבילה באמבט, ייתכן והייתה תהלוכה, אנשים שנשאו את האל. הם נשאו פאלוס, את האש, את התרסוס (מקל עם אצטרובל בראשו שסימל את דיוניסוס). ייתכן והוקרבה עז, איננו יודעים הרבה בקשר לכך. כנראה שהיו ריקודים, לעתים פנטומימה, הצגות של לידת דיוניסוס לסמלה ומותה, ושל גדילתו של דיוניסוס. במסגרת החניכה ניתנו סימנים והיו התגלויות, אולי השתחוויות, הראו חפצים, אולי נחש? החניכים קיבלו רצועה של עור עופר, היו סיסמאות ומחוות פיזיות נסתרות, שתייה. הם נפגשו במרכזים, בתים מיוחדים, וחולקו לקבוצות לפי דרגות הקשורות לטבע, תוך שהם מחקים את הטבע.

האל פאן (Pan)

אחד מחבריו של דיוניסוס ושותפו למסע להודו הוא האל פאן, חצי תיש חצי אדם. המשמעות של זה היא שהוא היה מכוער עד אימה מצד אחד, ומלא זימה וחשק מצד שני. החלק הנמוך של פאן ייצג את הצד החייתי באדם, מהמותניים ומטה, ואילו החלק הגבוה של פאן ייצג את הצד האנושי. שני הדברים לא הסתדרו ביחד, וזה מה שהביא אותו למרדפים נואשים ואלימים אחר בנות המין השני שבהן חשק, שהיו לאו דווקא נעימים לבחורה המסכנה שנכנסה ל”פאניקה”.

פאן הוא בנו של דיוניסוס ואחת הנימפות, לפי גרסאות אחרות, פאן הוא בנו של הרמס או של זאוס ונימפת יער. לפי המשורר היווני פינדר הריהו בנם של אפולו ופנלופה – אשתו של אודיסוס. מתברר שפנלופה לא הייתה נאמנה כל כך כפי שמופיע באודיסיאה, אלא קיימה יחסי מין מזדמנים עם מי שהיה בסביבה, והתוצאה הייתה היוולדו של יצור מעוות ומלא תשוקה שהוא חציו אדם, חציו תיש.

באחד הימים רדף פאן כהרגלו אחר נימפה בשם סירנקס (Syrinx), וזו נמלטה אל הביצה. כשפאן כמעט תפס אותה ועוד מעט קט היה מבצע בה את זממו. התפללה הנימפה לזאוס ראש האלים שיציל אותה מידיו של האנס, וזה נענה לתחנוניה והפך אותה ברגע האחרון לקנה של במבוק. פאן המאוכזב, שתפס קנה במבוק במקום נימפה יפה, עצר לרגע ממרוצתו והשפיל מבטו אל המים, שם ניבטה אליו דמותו. השיקוף במים המחיש לו בפעם הראשונה בחייו את כיעורו והוא הבין שלעולם בנות המין היפה ידחו אותו, וכל ניסיונותיו לרדוף אחריהם ולהשיג אותם נועדו לכישלון. אי הצדק של העולם, הבל היופי ושקר החן, וההבנה של התנהגותו הנלוזה שלו, גרמו לזעזוע פנימי גדול בתוכו, ופאן החליט לזנוח את דרכיו האלימות והשוביניסטיות ולהפוך להיות מה שתמיד הרגיש בתוכו פנימה – ליצור מעודן, אלוהי ומואר. הוא עזב את הכול ויצא ביחד עם האל דיוניסוס למסע חיפוש עצמי במזרח הרחוק, בהודו, שבמסגרתו הם פגשו תורות ומורים רוחניים, גילו את האלוהי בתוך עצמם, עברו שינוי וחזרו אחרים.

לאחר שחזר קטף פאן את קנה הבמבוק (שהיה למעשה הנימפה סירינגה אהובתו הנכזבת) ועשה ממנו חליל פאן, מנגן עליו מנגינות מופלאות שביטאו את המוזיקה של הספירות, ההרמוניה האלוהית, החוקיות של הטבע, הגעגוע האנושי אל המופלא, הרצון למצוא משמעות, בית ואהבה. פאן הפך להיות אל אוניברסלי, אל הטבע, החומל על בני אדם, מבין לליבותיהם ומקשר אותם עם הסביבה, גורם להם לראות, להבין ולהיווכח שהם חלק משלם גדול יותר, הרמוני ומושלם, שבו לכל דבר יש תפקיד, שלעולם הם לא לבד ולא יהיו. הוא לימד אנשים לראות את האלוהים דרך הטבע ולהכיר באוניברסליות של קיומם ביקום.

למעשה פאן קטף שבעה קני במבוק בגדלים שונים ואיגד אותם לחליל המשמיע שבעה צלילים. דרך החליל הוא התחבר לסירינקס האהובה. הוא ניגן כה יפה עד שהגיע לכדי תחרות עם אפולו והלירה שלו.

לפי כתות המסתורין, פאן הוא אל עתיק יותר מן האלים האולימפיים, שנתן לאפולו את מתנת הנבואה ולארטמיס את כלבי הציד שלה. הוא מזוהה עם Phanes/Protogonos, האל של הבריאה הראשונה. לפי המסורת האורפית פאן קשור לאל הראשוני של היצירה וההולדה, המזוהה גם עם מחשבה מטיס Metis, ארוס. ואכן, המילה Phanes, שהיא האנדרוגינוס הראשון, מזכירה את המילה Pan.

הארכיאולוגית מרגרט מארי (Margaret Murray) זיהתה את פאן עם האל המקורנן הקדם דתי, שמופיע גם בשם Cernunnos אצל הקלטים ו-Pashupat אצל ההודים, או קדמולוס בסמותראקי. לפי טענתה, בכל העולם הייתה אמונה בכוח הבורא של הטבע, והיא סומלה על ידי קרניים. בעולם היווני התפתחה אמונה זו לכדי האמונה באל פאן.

המקדשים של פאן היו תמיד בטבע ולא בבתים, בדרך כלל במערות, כמו באי של תאסוס, אליו הגיע במסעותיו. הנימפות רקדו בהם את ריקוד הסיקינוס (Sicinnus) המיוחד, אותו למדו במזרח.

הר פאגאיו (Paggaio)

הר פאגאיו הוא מקום מושבו של דיוניסוס. הוא נמצא לא רחוק מקוואלה ופיליפי – זהו הר המתנשא בתלילות לגובה אלפיים מטר, קרוב לים, עם מצוקים ונופים אדירים. ההר ידוע גם בשם ניסה Nysa, כשם הנימפות, והתראקים קראו לו הר המעיינות בהתאם.

הר פאגאיו הוא כמעט בלתי נגיש בגלל המצוקים והצמחייה העבותה. בעבר היו עורכים על ראש השיש שלו טקסים לדיוניסוס, ובנוסף על כך, במדרונותיו היו מכרות עתיקים חשובים של כסף וזהב. גם כיום ההר כמעט ולא מתוּיַר ולא מוכר, למרות קרבתו לחופים ולעיר קוואלה.

בימי קדם היה על ראשו של ההר אורקל וכוהנים לאל בכחוס דיוניסוס, שהקריבו סוסים לבנים לאל תרקוס. הם היו קשורים לשבט הבסה התראקי מהרי רודופי. שבט נוסף הנזכר בקשר לפאגאיו הוא שבט הדרדני.

לפסגה של ההר קוראים ה”עין”. נמצאים בה הרבה אתרים ומערות עם ציורי סלע עתיקים, ויש עליה מגוון ביולוגי עשיר ופורה של צמחים ובעלי חיים.

לפי המיתולוגיה, ליקורגוס מלך תראקיה (Lycurgus of Thrace) גירש את דיוניסוס וחסידיו אל ההר מכה והרג בהם במלמד בקר. הוא נענש על כך בטירוף שגרם לו להרוג (לגזום – הוא חשב שהם צמח) את בנו ואשתו. הגשם הפסיק לרדת והארץ התייבשה, התושבים מרדו ומסרו אותו לסוסים אוכלי האדם בהר פאגאיו וזה היה סופו. דיוניסוס חזר להביא ברכתו לארץ.

ההר נקשר כבר מימי קדם בטרגדיות. פאגאיו היה בנו של מרס שהתאבד בקפיצה מהמצוקים האדירים.

ב-437 לפנה”ס הקימו מתיישבים מאתונה את העיר אמפופולי, בצד המערבי של ההר על גדות נהר הסטרומה. במאה ה-4 הקים פיליפוס השני את פיליפי בצד המזרחי של ההר, על גדות נהר הנסטוס. עיר זו הייתה אתר מרכזי לפעולתו של השליח פאולוס, כפי שמופיע במכתבים אל הפיליפיים.

המנזר החשוב בהר הוקם במאה ה-6 ונקרא Monastery of Panagia Eikosifinissa.. בצפון ההר נמצא הכפר Nikisiani, ממנו ניתן לראות את צוקי הפסגה, שעליה אתר סקי.

הר נוסף הקשור לדיוניסוס הוא הר קיתרון (Cithaeron) הנמצא בין תבאי לאתונה, בגבול שבין בואטיה לאטיקה, שכיום נמצא ליד Plataea ו-Erythrai, על הכביש הראשי. ההר מזוהה עם ניסוס (Nisus), אביו החורג של דיוניסוס, שמזוהה גם עם סילינוס (Silinus), האב המאמץ, שלימד אותו לנגן. סיליניוס הוא הסאטיר הזקן המלווה את פמליית דיוניסוס.

לרגלי הר פאגאיו נמצאים האתרים החשובים של פיליפי, אמפופילי וקוואלה, עליהם יש פירוט בהמשך, אך ראשית דבר נתחיל עם פולחן המסתורין של דיוניסוס עצמו.

אתרים ליד הר פאגאיו

המנזר של פנגיאה איקוסיפיניסה (Panagia Eikosifinissa)

מנזר זה הוא המנזר החשוב בהר פאגאיו מצפון לקוואלה. הוא הוקם במאה ה-6 ובנוי על גבי מקדש יווני עתיק ואתר הקדוש לדיוניסוס. זהו אחד המנזרים היפים בבלקן, שנבנה ונהרס כמה פעמים. יש אומרים שזהו המנזר הקדום ביותר ביוון שנבנה כבר ב-400 לספירה. המנזר היה המרכז הרוחני של צפון יוון בתקופה העותומאנית, הייתה בו ספרייה חשובה, בית ספר, ומאות נזירים, במלחמת העצמאות היוונית 1821, וגם במלחמות הבלקן ומלחמת העולם הראשונה הוא מילא תפקיד חשוב, המנזר נכבש ונשדד על ידי הבולגרים ב-1917, והוקם מחדש כמנזר נזירות בשנות ה-60 הפעיל עד היום. הוא ממוקם בנוף נפלא על מעיין ובתוך יער בצלע ההר.

פיליפי (Philipi)

פיליפי היא אתר ארכיאולוגי חשוב הנמצא לא רחוק מקוואלה, למול הר פאגאיו, עיר שהוקמה על ידי אלכסנדר מוקדון והתפרסמה בשל המכתבים של פאולוס אליה (“אל הפיליפיים”), וכן בשל היותה המקום הנוצרי הראשון באירופה.

את העיר בנה פיליפוס השני וקרא אותה על שמו. הוא ייסד בה מטבעה, והיא הפכה לשער בין אסיה לאירופה. בעיר זו התרחש קרב פיליפי בין אוגוסטוס קיסר ואנטוני לבין ברוטוס וקסיוס. (ברוטוס קבר את קסיוס בתאסוס). את ותיקי הקרב יִישב אנטוני בעיר שהפכה לקולוניה רומית.

היא נבנתה מחדש בזמנים שבין הקיסר קלאודיוס לבין הקיסר אנטונינוס פיוס, והפכה לרומא קטנה. פאולוס הגיע לכאן עם סילאס, טימותי וכנראה גם לוקס האוונגליסט. זה היה המקום האירופאי הראשון שבו הופיע הנצרות (לפי מעשי השליחים יז, 12–40). בתקופה הביזנטית, כנסיות העיר התחרו בסלוניקי וקונסטנטינופול. בתחילת המאה ה-7 רעידת אדמה הרסה את הכנסיות העתיקות, אך הן נבנו מחדש.

הוִויא אגנטיה עוברת מצפון להר פאגאיו דרך פיליפי אל קוואלה, שנקראה אז ניאפוליס. פיליפי ניקזה את הביצה שהייתה באזור זה. הביצורים שלה חוסמים את הדרך בין הביצה להר. העיר הייתה מתחילתה עצמאית בעלת מוסדות פוליטיים משל עצמה, מכרות זהב חדשים התגלו לידה, אולם היא ננטשה בתקופת העותומאנים.

באתר העתיק ניתן לראות: תיאטרון רומי, שמשמש לפסטיבלים, מקום שהיה תא המאסר של פאולוס וסילאס, הרבה בזיליקות נוצריות, מקום מושב הבישוף, שרידים מן הוויא אגנטיה, סטואה, בית מרחץ, מוזאיקות עגולות לא שגרתיות, מקום טבילה, פורום רומאי מתקופת מרקוס אורליוס, בתי שימוש רומאיים, מקדשים, ועוד.

אמפיפולי (Amfipoli)

אמפיפולי נוסדה על יד התראקים והתעשרה ממכרות הכסף והזהב בהר הסמוך. היא סופחה על ידי האימפריה האתונאית במאה ה-5 לפנה”ס והיוותה סלע מחלוקת בין ספרטה לאתונה. תוקידס נכשל בהגנה עליה ולכן נשלח לעשרים שנות גלות, ואז כתב את ההיסטוריה שלו.

הספרטנים השתלטו על אמפיפולי, בעזרת הגיבור שלהם ברסידס, שנהרג לאחר מכן במלחמות עם האתונאים. הכיבוש שלה היה נקודת מפנה במלחמות הפלופונסיות מכיוון שהוא אפשר לספרטנים לחדש את קופת האוצר המידלדלת שלהם.

אמפיפולי המשיכה להיות עיר חשובה במשך כל התקופה היוונית רומית. שרידים מרשימים נשארו מתקופות עתיקות, כולל ציורי קיר נדירים מן התקופה ההלנית, קברים מקדוניים עתיקים ואריה מפורסם מגולף באבן. אלכסנדר הפליג מכאן לאסיה, ולכאן הגיעו אשתו רוקסנה ובנו לאחר מותו.

בעקבות קרב פידנה 168 נהייתה אמפיפולי בירת פרובינציה רומאית, ואפילו פאולוס ביקר כאן. הוויא אגנטיה, הדרך הראשית של האימפריה הרומית, עוברת סמוך לעיר. ניתן לראות באתר גשר על נהר הסטרומה, ששרידים ממנו (עשויי עץ) נשתמרו, וכן חומה גדולה מסביב לעיר ולאקרופוליס, שרידי כנסיות פסיפסים, ובית הלני עם עיטורי קיר.

במוזיאון ישנם ממצאים מקברים מקדוניים, ביניהם קופסת הקבורה של ברסידס מכסף, וכתר מזהב.

ליד אמפיפולי נמצא אחד האתרים החשובים ביותר מהתקופה ההלנית – קבר אמפיפולי, הידוע גם בשם Kasta Tomb. זהו אחד השרידים המרשימים ביוון, הנמצא מתחת לטומולוס הגדול ביוון העתיקה. החוקרים חושבים שנבנה על ידי אלכסנדר מוקדון כזכר להפאיסטיון, חברו האינטימי. ייתכן והמבנה תוכנן על ידי דינוקראטס מרודוס (Dinocrates of Rhodes), האדריכל של אלכסנדר.

בקבר נמצאו שני ספינקסים, שני פסלים של נשים בסגנון קאראי – אישה עם סל על ראשה תומכת עמוד. אלה הן העלמות של קארָיַאי (Karyai) – מקום בפלופונס ששם היה מקדש לארטמיס, בו נשים מתקדשות רקדו ועל ראשן סלים של ענפי זית, כשהן מדמות צמחים רוקדים. יש פסלים כאלו באקרופוליס באתונה. בדלפי. וכאן המקום לציין שהשוני בקבורה המקדונית לעומת הקבורה היוונית הוא ההתייחסות לעולם המתים ולדמויות של אלוהויות נשיות. וכך, בתוך הקבר נמצא פסיפס של פרספונה נחטפת על ידי האדס, המזכיר את הקבר של פיליפוס בוורגינה

קוואלה (Kavala)

קוואלה היא עיר הנמל הגדולה והיפה של צפון מזרח יוון. היא נמצאת מהצד השני של חצי האי חלקדיקי (לעומת סלוניקי), ומשמשת אתר תיירות ומקום מעבר לאי תאסוס. הייתה מרכז עותומאני חשוב, ובה נולד מוחמד עלי, שליט מצרים במאה ה-19 שכבש גם את ארץ ישראל. העיר הוקמה במאה ה-6 לפנה”ס ונקראה ניאפוליס, בימי הביניים נקראה כריסטופוליס – עירו של ישוע, והשם קוואלה הוא חדש, יש אומרים שמקורו בשם “קבלה”, מפני האוכלוסייה היהודית הגדולה שהייתה במקום.

בתחילה עבדו בעיר את האֵלה האֵם, ובמטבעות נראית גורגנה מצד אחד ואלה מהצד השני. היא הייתה עיר פוליס עצמאית שהתבססה על המכרות העשירים של הר פאגאיו. במלחמות הפלופונסיות נשארה נאמנה לאתונה.

בתקופת הרומאים היא הושפעה מפיליפי הקרובה אליה, והווִיא אגנטיה, שחלקים ממנה שרדו עד היום, עברה דרכה.

הביזנטים שלטו בעיר וביצרו אותה כנגד התקפות הברברים, ובימי האימפריה האחרונים – כנגד התקפות האירופאים והטורקים. השליטים האחרונים שבה היו מהשושלת הפליאולוגית. באותה תקופה היה האזור מרכז של אמונה נוצרית ומיסטיקה שהתבססה בהר אתוס הסמוך.

העותומאנים הרסו את העיר ולאחר מכן בנו, פיתחו וטיפחו אותה מחדש, כשהם בונים בה במאה ה-16 אקוודוקט הקיים עד היום. האקוודוקט שנבנה על ידי סולימאן המפואר שולט על נופה של העיר, וכן המצודה המרשימה שמתחתיה הנמל. בתוך החומות נמצאת עיר עתיקה עם סמטאות ציוריות המשקיפות על המפרץ המקסים, ומרחוק נראים ההרים הירוקים של האי תאסוס.

קוואלה פרחה ושגשגה במאה ה-19 והייתה בה קהילה יהודית ומוסלמית חשובה. אלא שבמלחמות הבלקן 1912 היא נכבשת, ומתבצעים חילופי אוכלוסין. אלפי פליטים יווניים מגיעים אליה מטורקיה, וחלק גדול מהתושבים המקוריים עוזבים. העיירה החדשה מתפתחת בעיקר סביב תעשיית הטבק והנמל.

האתרים העיקריים של קוואלה

האימרט מהמאה ה-19 – מבנה עותומאני מרשים מסביב לחצר ובו 18 כיפות בדיל וקירות ורודים, שנוסד על ידי מוחמד עלי והיה מקום סמינר לשלוש מאות תיאולוגים. זה המבנה האסלאמי הגדול באירופה, כיום יש במקום מלון, מסעדה וקפה.

הבית של מוחמד עלי – משמש כיום כמוזיאון. הוא היה תקיף עותומאני מתחילת המאה ה-19, שהשתלט על מצרים וייסד את מצרים החדשה, אלבני במקורו. הראשון לשושלת המלוכה המסתיימת בפארוק. בשיא כוחו כבש חלקים מהים האגאי, עוזר לטורקים להילחם ביוונים. הבית מתוחזק על ידי ממשלת מצרים.

המוזיאון הארכיאולוגי – האלה הבתולה (אתֵנה) הייתה הפטרונית של ניאפוליס ויש במוזיאון מספר דמויות חימר שלה. חדרים ובהם ממצאים מחפירות פיליפי וקוואלה-ניאפוליס, וכן חדר ובו ממצאים חשובים מחפירות אמפיפולי.

תאסוס (Thassos)

האי תאסוס, ממול לקוואלה והר פאגיו, הוא אחד מ-12 האיים הגדולים ביוון ונחשב לירוק ביותר בים האגאי, הוא מתאפיין במכרות השיש וביערות שבהם עצים ישרים המתאימים מאין כמוהם לבניית אוניות. יש בו מעיינות חמים, חקלאות ומכרות זהב. ההרים מתנשאים לגובה של 1,300 מטר ובהם כפרים ציורים. כמו האי סמותראקי הסמוך, המתיישבים הראשונים בו היו פיניקים.

הפיניקים הם עם קדום שאימץ במידה רבה את תרבות מצרים והביא אותה לאירופה. המלכים שלהם הגיעו מִצוֹר בלבנון, ואחד מהם בשם קדמוס הביא את הכתב והתרבות לאירופה. תחילה הגיע לסמותראקי, ולאחר מכן עבר לתבאי, אבל היו גם אחרים. המנהיג של הפיניקים נקרא תאסוס, גם הוא משושלת המלוכה של צור, הוא וחבריו התיישבו בתאסוס בגלל מכרות הזהב והעץ לתרני האוניות, ובנו יישוב ומקדש למלקרת, האל שזוהה עם הרקולס, כאות תודה לאלים.

תאסוס הפכה למושבה גדולה ומשפיעה, שמרכזה הוא העיר למנוס תאסוס, בה נמצא הנמל הראשי, אך גם ערים נוספות ששימשו בתעשיית השיש, ובראשן אליקי (Aliki) בדרום. בתאסוס חיו ופעלו בין השאר היפוקרטס, תוקידס, המשורר פולגנוטוס. האי המשיך להיות מושבה חשובה ומשפיעה בתקופה ההלנית והרומית.

במאה ה-19 הייתה תאסוס תחת שלטון מוחמד עלי ושושלתו ממצרים, ונהנתה משגשוג כלכלי וחופש תרבותי.

אתרים עיקריים בתאסוס

לימנוס תאסוס (Limnos Thasos)

זו הבירה של האי, אליה מגיעות המעבורות, האקרופוליס והתיאטרון של לימנוס תאסוס הם השרידים המרשימים ביותר מהעיר העתיקה. התיאטרון הוא מהמאה ה-5 לפנה”ס, אך שופץ על ידי הרומאים. עולים אליו מהנמל, ממנו ממשיכה הדרך במעלה ההר על פני קפלה קטנה, כשמגיעים לפסגת האקרופוליס (העיר העליונה שהייתה על ההר) מתגלים שרידי מצודה מימי הביניים הבנויה על יסודות מגליתיים עתיקים (חומות קיקלופיות), ומשולבים בה מגדלים ביזנטיים. לידה נמצאת המערה והאתר המקודש לאל פאן.

שער תת קרקעי בקצה המצודה מוביל אל אוכף ומשם לפסגה שנייה של הרכס ועליה בסיס מגליתי של מקדש לאפולו, משם יש אוכף נוסף ומגיעים אל נישה חצי עגולה חצובה בסלע ובה חרוטה דמותו של האל פאן, הוא יושב בשקערורית הסלע המרשימה הנמצאת על מדרון סלעי, מנגן בחליל פאן שלו ומקבל את מעריציו, הדרך מטפסת אל פסגה שלישית סלעית חצובה ומרשימה וממנה יורדת דרך תהלוכות תלולה עם מדרגות אל העיר, כמו האתרים המגליתים האחרים של הבלקן – פרפריקון, טטול, זהו אתר קדום מאוד. המרחקים באקרופוליס לא גדולים והמקום שקט.

ליד הנמל נמצא המוזיאון ארכיאולוגי של תאסוס ובו חדרים עם מוצגים החל מהתקופה הניאוליתית, ממצאים מהעיר כגון השער של ארטמיס והמרכבה מהמאה ה-5 לפנה”ס. פסלים ממקדש פוסידון, כולל פסל של אישה על דולפין, ושער הרמס והחסד (שהוא גם סמלה של העיר). אך המוצג החשוב ביותר נמצא בכניסה, פסל גדול ומרשים מסוג ה”קורוס” (Kouros) המזכיר את הסרט אווטאר ויצורים חוצנים.

הקורוס הם פסלים גדולים (זה שבתאסוס הוא מעל שלושה מטר!) של צעירים מהתקופה הארכאית, הקשורים לאפולו. יש אומרים שהם חיקוי והתפתחות של פיסול מצרי. למצרים הייתה רשת של עשרים ואחד ריבועים (כנראה סמליים) שבתוכה מיקמו את החלקים השונים של הגוף. וכך הדמות לא נראית אנושית, אלא חוצנית, רק בסוף התקופה הארכאית עוברים לייצוג נטורליסטי.

בפסלי הקורוס רגל שמאל צועדת קדימה והידיים לצדי הגוף, לעתים מאוגרפות, פסלי הנשים נקראו “קורה” kore וגם בהם רגל שמאל קדימה, אלא שיד שמאל היא לרוב על החזה, כמו בפסלי תרבות האלה הקדומים.

ליד המוזיאון נמצאת האגורה העתיקה שנבנתה במאה ה-4 לפנה”ס, מסביב לה סטואה שעמודיה קיימים בחלקם עד היום, וכן שער מונומנטלי עם מדרגות ועמודים דוריים. בקצה הרחבה המזבח הגדול. באגורה הרבה מזבחות ומונומנטים, כמו זה של גלאוקוס (Glaukus), אחד המתיישבים הראשונים מפארוס. במקום ישנו מונומנט של חרטום ספינה וגלים כמו בסמותראקי, ושרידי מקדש לזאוס.

אליקי (Aliki)

בדרום חצי האי תאסוס ישנם שני מפרצים יפים וביניהם מעין חצי אי מיוער, שהוא אחד המקומות המוזרים והיפים ביוון כולה. כל החוף הדרומי שלו הייתה מחצבת שיש אחת גדולה, וכך הוא נחצב ופוסל בצורות גיאומטריות לבנות משונות, המתבלטות מול הגלים. האוניות היו מגיעות מהים ומעמיסות את השיש עם מנופים. השביל שעל הצוקים מספק תצפיות נפלאות. באחד המפרצים יש מקדשים לאפולו ומערת חניכה, ובשני – מבחר מסעדות עם מאכלי ים.