בית המקדש השלישי

לאחר חורבן בית המקדש נראה היה אמנם שהיהדות מצליחה לשרוד היטב גם ללא בית מקדש פיזי, אך למרות זאת הפכה החזרה לירושלים ובנייתו מחדש של בית המקדש למשאת נפש. בכל תפילה, אירוע וחג יהודי זוכרים את בית המקדש ומייחלים לבנייתו המחודשת, והשאלה היחידה שנשאלת היא האם עלינו להחיש את הגאולה ולהתחיל לבנות מה שאפשר, ולו את הכלים או הבגדים, או שמא עלינו לחכות למקדש שירד משמיים כפי שמופיע בספר יחזקאל ו/או לביאתו של המשיח תחילה.

ודאי שהאדם החילוני שואל את עצמו מה המשמעות של בניית מקדש בזמן הזה? לשם איזו מטרה? לטובת מי? האם יעלה על הדעת, לדוגמא, שברומא יקימו מחדש את המקדשים בפורום, יקריבו קורבנות, וכוהנים ינחשו את העתיד לפי קרביים של חיה? נדמה כאילו הזמן הזה כבר עבר חלף מן העולם, ולאחר שמטיילים בעולם ורואים את עבודת הקורבנות במקדשים בהודו או במקומות אחרים, זה נראה חסר טעם להביא את המחזה הזה ללב ירושלים, מה גם שכלל לא ברור איך שחיטה יומיומית של פרות וכבשים תביא לנוכחות השכינה או לשלום עולמי.

הנביא ישעיהו יצא נגד ההסתמכות על עבודת הקורבנות בבית המקדש ככזו שתביא את השפע והברכה לעולם, וכך הוא אומר: "למה לי רב זבחיכם יאמר יהוה שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי, כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה" (ישעיהו, א' 13-11). במקום זאת אלוהים רוצה צדק, טוהר, משפט, לימוד, עשיית טוב ומאמץ פעיל לתיקון עולם: "רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע: למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה" (ישעיהו, א' 17-16).

ישעיהו מנבא על תקומת בית המקדש הראשון לאחר חורבנו, אלא שלפי הפרשנים הוא לא התכוון לבית המקדש השני שהוקם כמה עשרות שנים לאחר זמנו, אלא לבית המקדש השלישי שיוקם בסוף הימים, וכך הוא אומר: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יהוה בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יהוה אל בית אלהי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלם. ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה, ב' 4-2).

הנבואה הזו של ישעיהו, כמו גם פסוקים אחרים בתנ"ך, הביאה להתפתחות אמונה שבאחרית הימים יופיע מקדש מסוג אחר, ונדמה לי שאל מקדש זה מתכוונות התפילות שלנו ואליו הכיסופים. באופן עקרוני כל מקדש הוא מקום מפגש עם הקדוש, הנצחי והמשמעותי, ולכן בני אדם מייחלים למקדשים ואם אין להם כאלו הם בונים מבנים מפוארים ומיוחדים שיהיו עבורם כמו מקדשים, אבל בסופו של דבר המקדשים הקיימים הופכים חלק מהשגרה, ולכן תמיד ישנה תחושה שקיים מקום רחוק כלשהו שהוא שונה וקורים בו דברים מופלאים, ומקום מסוג כזה הוא המקדש של ישעיהו.

במשך אלפיים שנה העם היהודי ייחל לחזור לירושלים, ולבסוף, עם הקמתה של מדינת ישראל הוא חזר לארצו ולבירתו, אבל נדמה שאף אחד כבר לא מתרגש מכך. הסבא רבא רבא שלי עשה מסע רגלי שנמשך כמה חודשים בכדי להגיע לירושלים, וזה היה דבר גדול בשבילו, אבל בשבילי להגיע לכותל המערבי זה עניין של שגרה. באופן די מוזר, דווקא כשהיינו בגלות היינו קרובים יותר לירושלים מהיום, והסיבה לכך היא שירושלים הנוכחית גשמית, ואילו זו שנכספנו אליה היא ירושלים שמימית, המקדש שאנחנו מייחלים אליו הוא מקדש אלוהי ופלאי שיהיה קיים באחרית הימים ולא יכול להתקיים כיום.

במקדש הפלאי שיקום באחרית הימים הרעים יהפכו להיות טובים, והטובים יהיו טובים יותר, העולם של הניגודים שאנחנו חיים בתוכו וחווים אותו יבוא לידי פתרון ואיחוד, והכל יתגייסו לטובת מטרה אחת, והיא להרבות את האור בעולם. וכך מתאר זאת ישעיהו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נהג בם. ופרה ודב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את יהוה כמים לים מכסים" (ישעיהו, י"א 9-6).

האמת היא שחזון האידיליה בין הזאב והכבש לא בדיוק התממש בימי בית שני, ואפילו לא בימי בית ראשון, ולכן ברור שרעיון בניית בית המקדש, לפחות לפי חזונו של ישעיהו, הוא לא לבנות שוב את אותו הדבר, אלא להביא לידי כך שתיווצר מציאות אחרת לגמרי, שתאפשר התגלות אלוהית מלאה. הקדושה שנכחה במשכן ובבית המקדש הראשון הייתה רק טעימה ממה שאפשרי בעתיד, שבו כל העולם ייהפך להיות מקדש אחד גדול וכל בני האדם יהיו עובדי אלוהים מרצון ולא מתוך הכרח, פחד או ציפייה לתמורה.

נכון הוא שהמישור המקודש והנצחי חודר מפעם לפעם את העולם הזמני והסתמי, ויש מקומות וזמנים שעוזרים לזה לקרות, ומכאן חשיבותם של מקדשים ומקומות קדושים. זה מה שקרה במקדש בירושלים בזמנים מסוימים, זה מה שקרה במעמד הר סיני, וזה מה שקורה לנו גם היום במקומות מיוחדים. אבל בסופו של דבר חייבים להודות בכך: המעשה של הקמת בית המקדש בירושלים לא הצליח לאורך זמן, ומי ערב לנו שזה יצליח הפעם?

התשובה של האדם הדתי לכך היא שמי שערב לכך הוא האלוהים. אלא שדרכיו של האלוהים נסתרות. מי דמיין שהיהודים יצאו לגלות למשך 2,000 שנה? ומי העלה בדעתו שהם יחזרו לארצם ויקימו מחדש מדינה?

לפי דעתי בית המקדש יוכל להיות מוקם בכוחות אנושיים רק לאחר שהאנושות תמצא את דרכה וכל אדם יבנה את המקדש הפנימי שלו בתוכו, ולא להיפך. רק משרוח חדשה תנשב בארץ והנוכחות האלוהית תורגש בכל מקום אפשר יהיה לגשת למלאכת הבנייה. וכשזה יקרה לא יהיה חשוב במיוחד אם אורך הקיר של המקדש הוא עשרים או עשרים ואחת אמה, וגם לא יהיה חשוב המיקום המדויק של המבנה, אם זה במקום גורן ארונה היבוסי או לא.

בית המקדש החדש, עד כמה שאני מבין זאת, יצטרך להיות מבנה, או מספר מבנים שייבנו על פני אזור או מספר אזורים מיוחדים, ושיהיו בהם (במקומות ובמבנים) מאפיינים שיעזרו לעורר את חוש הקדושה באדם, כמו אוריינטציה ונקודת מרכז, אמנות, מרכיב יוצא הדופן ועוד דברים שאני נוגע בהם במסגרת המחקרים האקדמיים שלי. בנוסף על כך, בית המקדש החדש או המקדשים החדשים יצטרכו להיות מבנים שונים מכפי שהיה, המבוססים על חלק מהידע האלטרנטיבי שחזר להופיע בעולם בעת הזו (כמו למשל השפעה של חומרים, צבעים, חללים וכן הלאה), ומכוח ההבנות החדשות של מה זאת קדושה והחוויה המיסטית באדם, הם יהיו רק כלי עזר במסע הרוחני ולא העיקר.

בית המקדש או המקדשים החדשים יצטרכו להיות במקום מיוחד על פני האדמה, ולשלב בתוכם תפישות אקולוגיות, את מדע אנרגיות האדמה המתחדש והבנות על הקשר בין אדם לאדמה והיקום. אחד הדברים החיוניים להמשך קיומה של האנושות הוא חידוש הקשר והאחריות שלנו לכדור הארץ, והמקדשים יהיו חייבים להתייחס לזה. ייתכן שיש אנרגיות אדמה ומקומות שהם שער למציאות אחרת וייתכן שאין, אבל בכל מקרה זהו ארכיטיפ שקיים בתת במודע שלנו ואנחנו חייבים לחזור ולהתייחס אליו. מרגע שתנשב רוח חדשה בארץ אפשר יהיה למצוא תבניות חדשות של מקדשים שאנחנו לא מסוגלים להעלות בדעתנו עדיין.

הנביא ישעיהו ניבא שהמקדש בירושלים יהיה מקדש אוניברסלי, הוא יקום במסגרת של שמיים חדשים וארץ חדשה: "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" (ישעיהו, נ"ו 7). היום יש לנו ארץ חדשה ואפילו שמיים חדשים. ירושלים הפכה לבית תפילה לכל העמים. נוצרים, מוסלמים ויהודים מכל העולם נושאים אליה עיניים, יותר מחצי מאוכלוסיית העולם. מבלי שנשים לב נבואת ישעיהו התגשמה, היד הנעלמת של ההיסטוריה (שאפשר לקרוא לה אלוהים) הביאה לכך שירושלים היא בית תפילה לכל העמים. העיר כולה היא מקדש אחד גדול, כפי שמופיע במקדש העתידי שראה יחזקאל בחזון, שבמסגרתו גם העיר שסביבו הפכה לקדושה. ירושלים בנויה לתלפיות, אבל כידוע, האחרון שמבין שהוא נמצא במים זה דג הזהב.

במקום לחגוג את המצב הקיים אנחנו עסוקים בהתרפקות על חלומות ומלחמות העבר, במקום לכבד את האחר ולהגשים את הברית שנכרתה בין אלוהויות לבני אדם שבמהותה יש אהבה לכל הבריאה, אנחנו חושדים ומתגוננים, מתקיפים ומבטלים. במקום שיגור זאב עם כבש יש רק זאבים המתקוטטים זה עם זה, והרבה מאוד כבשים שהולכות כמו עדר ממקום למקום בלי לחשוב מדוע ולאן. במצב העניינים הזה בית המקדש החדש לא יכול להיבנות, וכל ניסיון לבנות אותו בכוח רק יביא לתוצאות הפוכות מהתקדמות וטהרה, התקדשות והתחברות.

הקמת בית מקדש חדש על הר הבית איננה מצווה מדאורייתא (התורה), עד כמה שאני מבין זאת, המסורות על היות סלע השתייה המקום שממנו התחילה הבריאה מאוחרות וגובלות בפגאניזם. הרעיון של המשכן בתחילה היה היותו מבנה נייד, ובית המקדש נבנה במקום שבו נבנה בגלל מעשה הבחירה של דוד. אבל גם לנו יש בחירה, ואני מאמין גדול בבחירה החופשית של האדם, ולכן אין להקים מחדש את בית המקדש באופן שיפגע באחרים.

יהיו מי שיטענו שדוד הונחה על ידי רוח הקודש, וכי אנחנו חלק מעם ומסורת וחובה עלינו להמשיך מעשי אבות, הארץ הובטחה לנו בברית אלוהית ואם נתחיל במצוות בניית בית המקדש, שהיא אחת מתרי"ג המצוות, אזי הכל יסתדר ויסתנכרן ורוח חדשה תנשב בארץ ותשפיע לטובה על בני אדם. אותם אנשים חושבים שחייבים להקים את בית המקדש במקום שבו הוא היה ובאופן שבו הוא היה גם במחיר הרס כיפת הסלע, המקודשת ליותר ממיליארד וחצי בני אדם ברחבי העולם.

אם אדם מאמין אמונה עיוורת בדבר כלשהו קשה מאוד לשכנע אותו אחרת, אבל מבחינתי זאת לא אמונה במובן המלא והאמיתי שלה, חוויה של היות חלק ממשהו גדול יותר, ידידותי ונשגב. האמונה האמיתית היא שיש סיבות לדברים והשגחה בעולם, ועלינו לקבל את כל מה שקיים באהבה. גם לאחר שהארץ הובטחה לאברהם בברית בין הבתרים, הדבר הראשון שהוא עשה היה לכרות ברית עם מלך גרר הכנעני. הוא לא גירש את הכנענים ופגע בהם, כי את מילוי ההבטחה הוא השאיר בידי האלוהים.

עם כל הכבוד להלכה, הבנייה של בית המקדש השלישי תתחיל במודעות חדשה, מחשבה חדשה, התנהגות אחרת ולידה של מצפון, איבר רוחני חדש-ישן באדם, שהוא זה שיראה לנו את הדרך, ואז גם תתאפשר התחברות לאור הנבואי, והשכינה תוכל לבוא ולשכון בלבבות בני האדם. גם אם בסופו של דבר יבנו בית מיוחד שבו תהיה אווירה מיוחדת שתעזור לעורר את חוש הקדושה באדם, הרי שלפי הבנתי השכינה לא תוכל לשכון בבית הממוקם בתוך עיר סואנת. רעש הסירנות יבריח אותה מהר מאוד, וכך גם השידורים האלקטרומגנטיים.

הימים של שלמה ודוד חלפו עברו מהעולם, וכך גם הימים של הורדוס והחשמונאים. מותר לנו להתרפק על מסורת העבר, להתחבר אליו ולאסוף ממנו את הפנינים והאוצרות, אבל אנחנו חייבים להבין שבימים אלו מעוצבת מחדש דרכו של העם היהודי ודרכה של האנושות, המהפכות הטכנולוגיות והתקשורתיות מציבות לפנינו אתגרים שלא עמדנו בפניהם בעבר. והם מחזירים אותנו להבנה הבסיסית, שהיא זו שהופיעה במעמד הר סיני, כי המקדש האמיתי היחיד נמצא בבני האדם פנימה. המקום היחיד שבו השכינה יכולה לשכון דרך קבע הוא בתוך האדם, והמקדש שעלינו לבנות הוא מקדש פנימי.

הכותל כמקדש מסוג חדש

ביהדות ישנם שמות רבים לאלוהים, ואחד מהם הוא "המקום". שם זה משקף תפישה מונותאיסטית של אלוהים שאין לו צלם ותמונה, הקיים בכל דבר ונמצא מעבר לזמן ומקום, ולכן באופן תיאורטי צריכה הייתה להיות התנגדות לקידוש מקומות על פני האדמה. אלא שהמציאות מראה אחרת, החל מקידוש ארץ ישראל ובית המקדש בתקופת התנ"ך, והמשך בקברי צדיקים החל מימי הביניים, התופעה של קידוש מקומות התקיימה וקיימת ביהדות, ובימים אלו המוקד שלה הוא הכותל המערבי.

הפופולריות של הכותל גברה בשנים האחרונות והוא הפך במידה רבה סמל לבית המקדש בירושלים. במדע הדתות ישנם אפיונים של מקום קדוש,[1] והם מתאימים במידה רבה למה שנוצר בבניית רחבת הכותל לאחר מלחמת ששת הימים: פינוי הבתים הצמודים אל הכותל ויצירת הרחבה הגדולה שלפניו הביאו ליצירת אזור יוצא דופן בגודלו ונפרד מסביבתו שמכוון כלפי מרכז (הכותל עצמו) שהוא מעין ציר עולם, הבדיקות הביטחוניות בכניסה יוצרות הבדלה בין פנים לחוץ – קודש לחול, וכך רחבת הכותל החייתה את תפישת הקדושה הקשורה למקום שהתקיימה ביהדות לפני חורבן בית המקדש.

חלק חשוב מהמיסטיקה האופפת את רחבת הכותל קשור למנהרות והחללים התת-קרקעיים הקשורים אליה. כמה אנשים שעמם שוחחתי ברובע היהודי סיפרו לי כי ישנן מנהרות חשאיות המובילות ממנהרות הכותל אל מקום מחבואו של ארון הברית מתחת להר הבית. בין אם זה נכון ובין אם לא, הכותל נחשב כמקום הקרוב ביותר לאבן השתייה, שממנה נברא העולם. וכך, הקדושה של בית המקדש והמסורות על בריאת העולם, עקדת יצחק וכו' עברו במידה רבה לכותל.

מסורות ואגדות שונות מתקשרות עם הכותל, כמו "מעולם לא זזה שכינה מכותלו המערבי של בית המקדש". אלא שברובן הן אנכרוניסטיות, והתקדשות הכותל קרתה בשלב מאוחר יחסית, לאחר מסעי הצלב (המאות ה-13-14), וקיבלה מימד עומק וחשיבות יתר במאה ה-20 ובמקביל להתפתחות הסכסוך הישראלי פלשתינאי. החל מהתקופה העות'מאנית (המאה ה-16) הפך הכותל לאתר תפילה שמזוהה עם קינות היהודים על החורבן, דמעות ותחינות, ומכאן הכינוי "כותל הדמעות". המנהג של לשטוח בקשות על ידי תחיבת פתק בין אבני הקיר התפתח רק אז, אבל כיום זהו סמל פוליטי, דתי, לאומי, שמעורר השראה אמנותית, דתית ורוחנית. הוא מסמל את הכיסופים של היהודים לירושלים במשך אלפיים שנות גלות, הקינה על החורבן והתקווה לבניית בית המקדש מחדש וכינון ימינו כקדם.

החוקרים ארן וגורביץ' (Gurevitch and Aran) טוענים שאין לקשר בין מקום כלשהו לבין יהדות,[2] שהרי אלוהים עצמו הוא המקום, והוא מעל המקום הפיזי. לדבריהם היהדות מפרידה בין מקום לקדושה, אין בסימבוליות היהודית חיבור של שמיים, ארץ ועולם תחתון. היהודי נודד, המקל שלו תקוע בספר, במגילה, ולא באדמה. התפישה של האלוהות ביהדות נוגדת ריכוזיות. אלוהים נמצא בקול שאין לו מקום, מופיע בענן ערטילאי. היהודי מרחיק עצמו ממקום ומתקרב לרעיון.

ארן וגורביץ' טוענים שהיהדות מתנגדת לאקסיס מונדי (ציר עולם המופיע במקום קדוש), ובמקום זאת היא מציגה מרכז דתי שהוא מוקד של תשוקה, מאמץ ומשמעות, אך לא מקור של קדושה. המקום מחבר אנשים – אנתרופולוגיה, אך רק הספר יוצר קוסמולוגיה. יש ביהדות דואליות של ספר ואדמה, דיאלקטיקה של קוסמולוגיה ואנתרופולוגיה, אף אחד מהשניים לא מספיק כדי ליצור מרכז במובן של ציר עולם שבזכותו העולם מתקיים ובו הוא נברא בכל רגע מחדש. ההוכחה לכך היא שאף על פי שאלוהים מופיע על הר סיני, הרי שההר לא משמש אתר עלייה לרגל, במקום זה קדושת הר סיני מגיעה לבית המקדש דרך ארון הברית והלוחות.

עוד הם טוענים, שהעלייה לרגל בירושלים לא הייתה כרוכה בטקסי מעבר הקשורים לציר עולם, לא היה קתרזיס, לימינאליות. ירושלים לא מוזכרת בתורה, ובמקום זאת נאמר: בנו לי בית במקום אשר אבחר. ישראל הם עם הבחירה והם בוחרים את ארץ ישראל, שאין בה קדושה מלכתחילה אלא מתוקף מעשה בחירה היסטורי. רק אחר כך התפתחו מסורות של קדושה אנכרוניסטיות המקשרות את ירושלים לבריאת העולם, כמסורת מקדשי ימי קדם.

אלא שהתפישות שהם מציגים נשענות על מחשבה יהודית שהתפתחה בגלות בזמן שלא היה בית מקדש ויהודים לא גרו בירושלים. כיום, כשיש נוכחות יהודית בעיר הקרובה למתחם הר הבית, התפישה של מקום קדוש משתנה במהירות, לפחות בקרב הציבור הכללי שאיננו מצוי בעומקי המחשבה היהודית. שוב ושוב אנו שומעים על קדושת ירושלים, כשהכוונה היא למקום הפיזי. תנועות כמו "מכון המקדש" צוברות חסידים רבים, אנשים עולים לרגל לכותל ומרגישים בו קדושה, הביקור בכותל מתמצת עבור רבים מהם את עובדת היותם יהודים וישראלים. תרבות הספר הולכת ומפנה מקומה לביקורים בקברי צדיקים, פתקים בכותל, קמעות ועוד (אינני בא לבקר אלא לציין עובדה). אני בטוח שזה היה המצב גם כשבית המקדש היה קיים בירושלים.

קדושתו החדשה של הכותל מתבטאת בכך שחוגים משיחיים מחדשים בו מסורות ישנות המיוחסות לבית המקדש. מסופר על דוד המלך, שהיה מתעורר לפני עלות השחר בכדי להתפלל לאלוהים ולכן הוא כונה "מעורר השחר". במידה מסוימת כל יום אלוהים נולד מחדש, ולכן האדם הקדוש צריך לסנכרן את הריתמוס שלו לזה האלוהי, הוא צריך לקום לפני חצות הליל ולהתפלל, בכדי שלא יהיה בשליטת סיטרא אחרא.

חורבן בית המקדש נתפש כפעולה של הסיטרא אחרא, ולכן אחד הדברים שצריך לעשות בכדי להחיש את בנייתו מחדש הוא תיקון חצות, שבו מקוננים על החורבן ומתפללים למען הבנייה מחדש של בית המקדש. לאחר שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים התחילה מסורת של תיקון חצות בכותל על ידי רב הכותל, הרב גץ, שהיה מקובל וראש ישיבת המקובלים של בית אל. התיקון נעשה כיום על ידי קבוצות מתלמידיו או זרמים מקובלים אחרים, זהו פולחן המתקשר למקום ונעזר בכוונות, אותיות, צירופים ותנועות גוף, ברוח הקבלה המעשית, ומזכיר במקצת את עבודת הכוהנים בבית המקדש. נדמה שחזרנו אלפיים שנה לאחור במקום להתקדם אל העתיד ולמצוא את המקדש והחיבור לאלוהים בתוכנו.

לפי אליאדה, מקדש הוא מקום שבו העולם והיקום נבראים כל הזמן מחדש. ההפרדה בין העצמי לעולם נפתרת דרך הטוטליות של המקום, שבו העצמי והעולם נתפשים כהרמוניה אחת שלמה. זהו ציר טוטליות המחבר את המקום והמישור היומיומי והסתמי למישור הנצחי, האלוהי והמקודש. אליאדה משתמש בבית המקדש שבירושלים לחיזוק טענותיו על ציר העולם ומשכן אלוהים – לפי המונחים שהוא המציא זוהי היירופוניה (הופעה אלוהית), המתבטאת בקרטופוניה (הופעה של כוח – עוצמה). נכון הוא שבתנ"ך ישנם מרכיבים נוספים, ושבית המקדש עצמו היה ללא פסל ותמונה, מחזיר את המאמין לעצמו ומבטא את גוף האדם, אך לרוב עולי הרגל חלק זה היה תיאורטי בלבד, ואליאדה צודק בגישתו ואיפיונו את בית המקדש.

טענתי היא שכיום התופעה של חיבור לקדושה דרך מקום חוזרת אל היהדות דרך הביקור בכותל ובאתרים נוספים בירושלים, המבנה הפיזי של רחבת הכותל עוזר בכך. הטענה שלי היא שבזכות יצירת הרחבה הגדולה ויוצאת הדופן, המגודרת סביב ופונה אל קיר ובו אבני ענק מרשימות ויוצאות דופן, בזכות זה שהכניסו אל הרחבה מרכיבים של בית כנסת כמו ארון ספרי תורה ומחיצה בין גברים ונשים, וקישרו אותה אל חללים תת קרקעיים סמוכים – בזכות כל אלה ועוד, יש ברחבת הכותל מספיק מאפיינים של קדושה בכדי להפוך אותה למקום קדוש. הכותל כיום מייצג פנומנולוגיה חדשה של מקום קדוש כפי שהיא משתקפת בחלקים של התנ"ך ביחס לבית המקדש בירושלים.

חלק עיקרי וחשוב בהשפעה של הכותל על המבקרים בו הוא גובה הקיר וגודל האבנים המשדרים עוצמה. זהו מרכיב יוצא הדופן, שהוא מאפיין של מקומות קדושים המעביר אותנו מהמישור הרגיל והשגרתי אל העולם המקודש והנצחי. השיפוע של הרחבה כלפי הקיר מציב את המבקר בפני מעבר לתווך אחר, מעין דרך ללא מוצא שמביאה לפנייה לרוחניות, ומשקף את האפיון של מפגש בין תווכים שונים ווקטורים שונים, חיבור בין ניגודים, שהוא מאפיין נוסף של מקומות קדושים.

הכותל הוא מעין מעבר מימד, קץ של תווך אחד והתחלה של תווך אחר. הרחבה מסתיימת בקיר שאוסף אליו את הדמעות. זהו נס של אבנים "עם לב אדם". הכותל הוא תווך שדרכו תפילות של אנשים נשמעות ומתקבלות, בדיוק כפי שהיה בית המקדש. במובן מסוים המאנה (Mana – כוח החיים) של בית המקדש עברה אל הכותל כתווך להגיע אל הנומן (Numen – הקדוש).

בפנומנולוגיה של הקדושה החדשה בכותל ניתן למצוא גם מאפיינים של קדושה נוספים: לפי החוקר קונין (Kunin)[3] התפישה של הקדושה ביהדות היא דבר בתוך דבר בתוך דבר (משנה, כלים א', פסוקים 9-6: עשר דרגות של קדושה, מגבולות מדינת ישראל ועד לקודש הקודשים). רעיון זה משתקף כיום במבנה העיר ירושלים: צריך להגיע לעיר, להיכנס לעיר העתיקה ולהיכנס לרחבת הכותל, שהיא מתחם סגור (הצרכים הביטחוניים עוזרים בהבדלה בין הקודש לחול), וכל זה מייצר מדרג של קדושה. קונין טוען שאנחנו בפתחה של פנומנולוגיה חדשה בהופעת הקדושה בישראל דרך הדגשת הלאומיות היהודית והניגוד שלה לאומות העולם, דבר זה מופיע בכותל בניגוד שבינו לבין כיפת הסלע ורחבת הר הבית שמעליו.

אני נוטה להסכים עם קונין בהבחנה הראשונה שלו לגבי המבנה של העיר העתיקה כיום והמיקום של הכותל בתוכה, אבל לא עם ההבחנה השנייה שלו לגבי הניגוד שבין הכותל לכיפת הסלע, או לצורך העניין כנסיית הקבר, שהם חלק מהמתחם המקודש של העיר העתיקה. הטעות שלו נובעת מאי הבנה בסיסית של החוויה המיסטית האנושית ורגש הקדושה באדם, ואני מציין זאת מכיוון שזאת טעות קרדינלית של אנשים רבים, שמביאה לתפישות שגויות של קדושה ומקומות קדושים שרווחות בעולם.

החוויה הבסיסית ביותר של הקדושה היא הכלה ואהבה, האדם נטמע בתוך משהו שהוא גדול ממנו ושמכיל בתוכו את כל הבריאה, ובמובן זה אין הבדל בין הכותל המערבי לבין כל קיר אחר שנמצא בסביבה, כולם ביטויים של האלוהות. במסגרת החוויה המיסטית האדם מוותר על עצמו ועל הזהות שלו, כך שלא משנה יותר בן של מי אתה או מה מידת השכלתך, הכל נהיה אחד, ולכן גם לא משנה אם אדם הוא מוסלמי, נוצרי או יהודי, ואין הבדל בין הכותל לכיפת הסלע או כנסיית הקבר. הקדושה שקונין מתייחס אליה היא קדושה מזויפת, בלבול מושגים בין פטריוטיות ואגו (רכושנות) לבין רגש קדושה אמיתי כפי שהוא מוגדר בענף מדעי הדתות.

אני מתנצל מראש בפני מי שתופש את דבריי כדברי כפירה, גם אותם פונדמנטליסטים (יהיו הם יהודים, מוסלמים או נוצרים) הם חלק ממעשה הבריאה ונבראו בצלם אלוהים, אבל אין בכך סיבה להסכים איתם או לקבל את הקנאות הרגשית שלהם כביטוי של קדושה. מצד שני, פגשתי נוצרים רבים שסיפרו לי על חוויות של קדושה שהם חוו בזמן ביקור בכותל, וכמה יהודים דתיים שסיפרו לי על חוויות של קדושה בזמן שביקרו במקדשים בהודו או בקתדרלות הגותיות הנפלאות באיטליה.

לפי הבנתי הכותל צריך להיות מקום "קדוש" לכל העמים, ומיותר לציין שגם לכל הזרמים של היהדות, גם לחילוניים, מכיוון שהוא חלק מהמורשת הרוחנית המשותפת של המין האנושי. היהודים נתנו לעולם את המוסר המשתקף בעשרת הדיברות שנחרתו על לוחות הברית, וזה היה מהותו של בית המקדש בירושלים. היהודים הנחילו לעולם את תפישות המוסר האקטיבי של הנביאים: דרשו צדק, ריבו ריב יתום ואלמנה. מהיהדות התפתחו הנצרות והאסלאם, שאימצו את המוסריות היהודית, כמו גם את תפישת האדם כנברא בצלם אלוהים. אותם נביאים כיוונו אותנו שנהיה אור לגויים, וניבאו שירושלים תהיה בית תפילה לכל העמים, וכך קרה. לכן הכותל, שהוא סמל לבית המקדש, צריך להיות מקום מקודש לכולם, תוך כדי שמירה על האופי היהודי שלו, ומתוך הבנה שהאבנים עצמן אינן קדושות אלא האדם. מי שמקדש את האבנים ולא מכבד את אביו ואמו, מענה ברעו עד שקר (שלא לדבר על רוצח או גונב), מחלל את בית המקדש ואת זכרו. אם נסכם את כל התורה על רגל אחת הרי שזה "ואהבת לרעך כמוך". במאה ה-21 "רעך" הוא האנושות כולה.

העיר העתיקה כמקדש

ג'ון מישל (Michell) היה אחד האנשים שהובילו את תנועת העידן החדש בבריטניה החל משנות ה-60, היה חבר של האבנים המתגלגלות וכתב ספרים על קווי אנרגיה ומסתרי האדמה באנגליה. מישל חקר את האדריכלות המקודשת של בית המקדש, וטען כי זהו המפתח לידע הסודי לגבי האדם והעולם, בית המקדש הוא מעין אבן חכמים שהתגלתה בחזון שמימי לדוד, כפי שמופיע בדברי הימים כ"ח 12: "ותבנית כל אשר היה ברוח עמו לחצרות בית יהוה ולכל הלשכות". כמו כן, יש בו מידות מקודשות וסודות, כפי שמופיע בחזון יוחנן, י"א 1: "וינתן-לי קנה והוא כמטה ויעמד המלאך ויאמר קום ומד את-היכל יהוה ואת המזבח". ניוטון ניסה לפצח את המשמעות והסודות של מבנה בית המקדש, כפי שניסו לעשות הטמפלרים לפניו, הבונים החופשיים ואחרים, וג'ון מישל הלך בעקבותיהם.

בשנת 1999 ביקר מישל בישראל כאורח של ד"ר חיות מן ז"ל, וכאן הייתה לו התגלות. הוא גילה שבנוסף למידות הקדושות של בית המקדש עצמו, העיר העתיקה כולה תוכננה והוקמה כמעין מקדש-על.[1] הדבר מופיע במערך הרחובות ובמיקום החומות והבניינים העיקריים. מישל גילה שתי תבניות במערך הרחובות של ירושלים, האחת היא רשת מלבנים המכוונים על ציר מזרח-מערב (רחובות רבים של הרובע הנוצרי מסודרים לפי הרשת הזו), והשנייה היא רשת מלבנים המסודרים על ציר צפון-דרום ומקבילים לכותל המערבי (רבים מהרחובות של הרובע המוסלמי מסודרים לפי הרשת הזו). בנוסף על כך ישנן שתי נקודות מוקד של התכנון העירוני. אחת היא מקום בית המקדש המשוער בכיפת הרוחות שעל הר הבית, והשנייה בסלע הגולגותא. שתי הנקודות מתייחסות זו לזו, נמצאות על ציר מזרח-מערב, ושתי התבניות של רשתות הרחובות של ירושלים והאתרים האחרים מסתדרות לפיהן.

לפי מישל, את התכנון הראשוני של רשת הרחובות בירושלים ביצעו האדריכלים של הורדוס, שהכניסו לפי בקשתו של המלך לתוך התכנון העירוני שתי נקודות מבט המתבטאות בשתי תבניות רשתות שונות, וזה מפני שהורדוס רצה לחבר בעזרת אדריכלות העיר בין נקודת המבט הפגאנית לזו היהודית. כ-150 שנה לאחר זמנו של הורדוס השלים הקיסר אדריאנוס את התכנון העירוני לפי אותם קווים מנחים. ההזדמנות נפלה לידו לאחר המרד הגדול והחורבן של העיר. מהעיר הישנה לקח אדריאנוס רק את מה שהתאים לתכנית האב של הורדוס והשלים אותה. התוצאה הייתה עיר בשם איליה קפיטולינה, שהיא דוגמא ומופת לאדריכלות מקודשת.

ההצעה של מישל איננה מופרכת, מכיוון שאחד המאפיינים של מקומות קדושים בעולם העתיק הוא שלעיתים הם נבנו לפי שני צירים, משתי נקודות מבט, שני סדרים ולעיתים גם שתי מערכות מדידה, וכך גם בתכנון העירוני של רומא ניתן לראות שני צירים וכיוונים ששולטים על מערך הרחובות והמרחקים בין האתרים השונים.[2]

התכנון המקודש של העיר ירושלים התחיל מבית המקדש. מישל מקבל את הצעתו של פרופסור אשר קאופמן ז"ל לגבי מיקום בית המקדש[3] מצפון לכיפת הסלע במקום כיפת הרוחות של היום, על הציר של פסגת הר הזיתים, שער הרחמים וכנסיית הקבר, ומתחיל למדוד את המרחקים והסידור של הרחובות משם. המלך הורדוס והקיסר הבנאי אדריאנוס אמנם פעלו במרחק זמן אחד מהשני, אבל לפי אותה תוכנית עבודה. מפעלי הבנייה שלהם הם הבסיס למערך הרחובות, המבנים והחומות של היום, ובאופן לא מודע הופכים את העיר העתיקה, גם כיום, למקודשת.

הורדוס היה הבנאי הגדול ביותר של ארץ ישראל, הוא פעל בזמן תור הזהב של הקיסר אוגוסטוס, שבו הועלו על כתב עקרונות האדריכלות ה"מקודשת" בידי ויטרוביוס. הורדוס בנה את מפעלי הבנייה האדירים שלו לפי עקרונות האדריכלות המקודשת הזו וגם עקרונות נוספים שלא מופיעים בספר. הוא נעזר בבית ספר לאדריכלות, וזה מזכיר כמובן תיאוריות של הבונים החופשיים על ידע סודי שהוטמן באדריכלות באותה תקופה ומעבר של המסורת מדור לדור באגודות של בנאים.

הורדוס נהג להעתיק צורות של מבנים ידועים מהעולם הקלאסי, וכך נמל קיסריה הוא העתק של נמל פיראוס, המצודה של הרודיון היא העתק של קבר אוגוסטוס ברומא, ומבנה הקבר בהרודיון הוא העתק בזעיר אנפין של מבנה המאוזוליאום המקורי בהליקרנסוס. באותו האופן, התכנון של הורדוס של רחבת הר הבית נובע כנראה מהתכנון של המתחם המקודש בבעל בק ו/או רחבת מקדש שהיה בקירינאה שבלוב, וכך גם התכנון העירוני של ירושלים מושפע מהתכנון העירוני של רומא.

בית המקדש היה צריך להיבנות לפי הפרופורציות שכתובות בתורה, והורדוס הרחיב עליהן ובנה מבנה-על מעל המבנה הקיים, אבל היה מוגבל בפרשנות שלו. לא זה היה המצב בקשר לרחבה ומבני העזר שהיו בה, וכן המבנים האחרים של העיר העתיקה, שם הוא נתן דרור לדמיונו, או שמא נאמר לעקרונות האדריכלות המקודשת. הוא בנה רחבה שהיא לא מחויבת המציאות (אפשר היה להשאיר שיפועים או טרסות למבקרים) בהשקעה גדולה, שתהיה בהמשך הבסיס לתכנון העירוני המקודש.

אדריאנוס היה הבונה הגדול ביותר של האימפריה הרומאית, הוא חי בזמן השגשוג הכלכלי של חמשת הקיסרים הנאורים, והחליט לבנות מחדש את ירושלים כעיר המוקדשת לאלים ושמבטאת את עקרונות סדר העולם הפגאני. עוד לפני זמנו הייתה לכל עיר רומאית תכנית-על שמקורה בתקופה היוונית (תכנון היפודומי), לפיה עיר צריכה להיות ריבוע המורכב מרחובות שתי וערב, כשבאמצע יש שני רחובות ראשיים על הצירים צפון-דרום – קארדו, ומזרח-מערב – דקומנס, ובמרכז שטחים ציבוריים. על בסיס התכנון הזה נוספו עם הזמן עקרונות תכנון רוחני, שקבעו כי בכל עיר יהיה מקדש לאלוהות הנשית המכוון על ציר מזרח-מערב, ומקדש לאלוהות הזכרית המכוון על הציר צפון-דרום. עם הזמן נוספו מרכיבים הקשורים למרחק, צורת המבנים וכן הלאה.

אדריאנוס השאיר את הרחבה של הורדוס על כנה, מכיוון שהתאימה לתכנון המקודש של העיר שרצה להקים, וגם את מערך הרחובות שנשען על הכותל המערבי. במקומו של בית המקדש הוא הקים מקדש ליופיטר, שהאוריינטציה שלו היא ציר צפון-דרום (העתק של מקדש דומה שקיים בבעל בק), ועל מקום סלע הגולגותא הוא הקים מקדש לדיאנה, שהאוריינטציה שלו הייתה על ציר מזרח-מערב. שני המקדשים מוקמו על הקו המשיחי, ולפי ציר זה סודרו רחובות הרובע הנוצרי, שהיה החלק העיקרי שנוסף לעיר בתקופתו.

הקו המשיחי, שעליו הרחבתי בפרק על הגיאוגרפיה המקודשת של ירושלים, מחבר את פסגת הר הזיתים, מקום בית המקדש לפי קאופמן (כיפת הרוחות) וסלע הגולגותא. אם בודקים את רשת הרחובות של ירושלים. מגלים ששתי נקודות שמהן אפשר להתחיל למדוד ולמקם את הרחובות והאתרים הן גבעת הגולגותא בכנסיית הקבר ומקום בית המקדש על הר הבית. שתי נקודות אלו הן שתי נקודות המשען העיקריות של תכנון הרחובות העירוני של ירושלים הרומאית – איליה קפיטולינה, עיר הנשענת בחלקה על תכנון ירושלים של הורדוס ומהווה את הבסיס למערך הרחובות של היום.

ככל הנראה אדריאנוס יישם תכנית שהייתה כבר אצל הורדוס, ואולי נשמרה במגרות של בית הספר לאדריכלות מקודשת שהיה ברומא או באגם קומו (לפי הבונים החופשיים). ייתכן גם כי הוא פענח את המשמעות הרוחנית של התכנון העירוני ההרודיאני וביקש להוסיף עליו, ומסיבה זו הוא השאיר חלקים של העיר על כנם. הבעיה בתיאוריה שהצגתי היא שסלע הגולגותא היה מחוץ לחומת העיר בזמנו של הורדוס (ולכן ישוע נצלב עליו).[4] אבל בעיה זו נפתרת כשמתחילים למדוד את המרחקים בין הר הזיתים למקום בית המקדש ובין מקום בית המקדש לסלע הגולגותא.

מתברר כי המרחק בין הר הזיתים ומקום בית המקדש – 960 מטר, הוא כפולה מדויקת של המרחק מהמקדש לסלע הגולגותא, שהוא 480 מטר. וזה מביא להשערה לפיה סלע הגולגותא, שהוא עמוד סלע בולט, נחצב והושאר מחוץ לחומות ירושלים בכוונה, כחלק מהתכנון ההרודיאני. ייתכן כי בוני בית המקדש חצבו עמוד סלע במערב בחצי המרחק מהר הזיתים, בכדי שיהווה מעין תמיכה אנרגטית אחורית למקדש (קצת כמו עקרונות הפנג שואי), ולכן המתחם הזה נשאר מחוץ לחומות העיר והיה מקום של הוצאות להורג של פושעים, כשם שהמקום של הטיהור (שריפת הפרה האדומה) היה ממזרח. וייתכן כי מסיבה זו "בחר" ישוע להיצלב שם. כך או כך, העיצוב מחדש של חומות, אתרים ורחובות ירושלים בזמן אדריאנוס יצר בכל העיר העתיקה מעין מרחב מקודש, תכנון עירוני העוקב אחר עקרונות האדריכלות המקודשת של ימי קדם, והעיר העתיקה של היום שומרת באופן בסיסי על המבנה הזה.

בית תפילה לכל העמים

ירושלים של היום בנויה לתלפיות מבחינה פיזית, אבל אם נודה על האמת, מבחינת הלבבות והעולם הרוחני היא חצויה, וכך גם בקרב היהודים עצמם. לא כך היה בחלק גדול מהזמן. בתור נער צעיר אני זוכר אוירה הרמונית יותר בירושלים שלאחר מלחמת ששת הימים, שהשתנתה עם תחילת האינתיפאדה והתגברות המאבק הפלשתינאי לעצמאות. ולמרות זאת יש עדיין אנשים רבים שמחזיקים בליבם את החזון של עיר שהיא בית תפילה לכל העמים, מקום של דיאלוג ושיתוף פעולה בין-דתי ובין-תרבותי, מעין מקדש מסוג חדש.

לפני מאה שנה הייתה תקופה בתולדות ירושלים שבה נראה שהכל אפשרי, המושל הבריטי הראשון של ירושלים, רונלד סטורס (Storss) הקים באותם זמנים את האגודה למען ירושלים (Pro Jerusalem Society) במטרה להפוך את העיר העתיקה כולה למקדש למען האנושות, וכך הוא כתב: "ירושלים צריכה להיות מתחם אחד המקודש לתרבות העולם, שעל השלטונות מוטלת חובה לשמרו ולהבליט את ערכיו ההיסטוריים והאסתטיים"[4].

סטורס גדל באווירה של מסדרי האבירים הבריטיים של מיכאל הקדוש וסנט ג'ורג', ולכן באופן טבעי, עם מינויו למושל ירושלים, הוא חשב שיהיה זה רעיון טוב להקים שולחן עגול, ברוח אבירי המלך ארתור, ובו ייפגשו כשווים בין שווים מיטב אבירי הממלכה. אלא שבמקרה זה האבירים היו שייח'ים, רבנים וכמרים, ולמרבה הפלא החלום הפך למציאות. באכסניית סנט פאול הגרמנית לשעבר שליד שער שכם הוצב שולחן עגול ענק וסביבו התכנסו מדי שבוע חברי האגודה, שהיו מועצה עירונית ואסתטית המסייעת ליד המושל הצבאי. וכך כותב סטורס הגאה: "לראשונה בתולדות העיר התאחדו בני הדתות, העדות והקהילות הירושלמיות למאבק משותף על שימור נכסיה ההיסטוריים והדתיים של העיר, והטו שכם אל שכם בניסיון לעיצוב מראה דמותה של העיר הקדושה".

ועוד הוא כותב: "מאחורי ההקמה של 'האגודה למען ירושלים' עומד רעיון נשגב. העיר הקדושה זקוקה יותר מכול לאחדות. היא מבקשת שולחן עגול שסביבו יועדו בני כל הגזעים והדתות, ישכחו לרגע את עצמם ואת מריבותיהם הקטנות ויחשבו אך ורק על העיר הקדושה ועל משמעותה לאנושות כולה".

וכן: "במשך מאות בשנים הצטלבו בירושלים האינטרסים הגדולים ביותר של שלוש הדתות הגדולות בעולם. מירושלים יצא בזמנים שונים קול אורגן שמימי שהלהיב את העולם ושלט בו. אינני מעז לנבא משום שהמזרח הוא אוניברסיטה שבה התלמיד אינו מקבל לעולם תעודה, אבל אני כן מעז להאמין שמה שארע בעבר יקרה שוב, ושאם נצליח במילוי צודק של המשימה שהוטלה עלינו על ידי רצון העמים, ואם נוכל ליישב או לאחד את המנהיגים והמאמינים של שלוש הדתות הגדולות. יתכן ששוב יתקיים למען טוב העמים, קול מציון."

האגודה למען ירושלים פעלה בשנים 1922-1918 ותרמה רבות לפיתוח העיר בעיקר במישור של התכנון העירוני. הם שכרו את שירותיהם של מתכנני ערים בשם מקלין ואשבי, שהציעו שמסביב לחומות העתיקה יינטע גן שיבליט את האגן הקדוש, וכי הבניינים והשכונות החדשות ייבנו מסביב לאגן זה ויתייחסו אליו. וכך נוצר מעין מקדש עירוני שבו יש את המקומות הקדושים ביותר בעולם לשלוש הדתות. המטיילים מסביב לחומות העיר העתיקה נהנים מפירותיו של תכנון עירוני זה עד היום (כמו גם מהתקנה שהתקינה האגודה, ולפיה חייבים לבנות בירושלים רק באבן בכדי לשמור על האופי המיוחד שלה), אבל לצערנו הרב החזון של האגודה לא נשמר, והיום הוא נראה כמו חלום רחוק.

חברי יצחק חיות מן ז"ל היה מן המיסטיקנים ואנשי החזון והחלום שרק ירושלים יכולה לייצר (חרף היותו תל אביבי במקור). הוא הרגיש בתוך תוכו את הייחוד הרוחני של ירושלים ואת האפשרות הקיימת בה להתפתחות אנושית. יצחק האמין בכל ליבו בהיותה של ירושלים בית תפילה לכל העמים, ובהיותו קיברנטיקן ואיש מחשבים, הוא הציע שתי דרכים לא שגרתיות לבטא את התפישה הזו.

יצחק האמין שמבנה כיפת הסלע מיוחד, תוצר עבודה של אנשים גבוהים מכל הדתות שנתאספו בירושלים בתחילת זמן שלטון האסלאם, מבנה שמביא לשיא את תפישות האדריכלות המקודשת ויעמוד לנצח, ולכן אסור לפגוע בו, לשנות או להרוס אותו בכדי לבנות את בית המקדש. וזה מעבר לפגיעה שתהיה בכך במיליארד וחצי מאמינים והתוצאות הנוראות שינבעו מכך. מצד שני, יצחק ראה ערך באדריכלות המקודשת של בית המקדש וידע להסביר אותה באופן שלא שמעתי מאף אחד אחר. בכדי לחבר בין בית המקדש לכיפת הסלע, שאותם ראה יצחק כמשלימים (בניגוד לתפישה של קונין כמנוגדים), הוא הציע בדרכו התמימה להקים באוויר שמעל כיפת הסלע מעין חיזיון הולוגרמי של בית המקדש השלישי כפי שהוא מופיע בחזון יחזקאל, שייעזר באמצעים טכניים כגון בלונים, וייצור ירושלים של מעלה שתיראה לכל מי שמבקר בעיר. ולא עוד, אלא שבעזרת אנימציה ממוחשבת יוכל כל אחד לראות את מה שהוא רוצה, בהתאם לתרבותו ודתו. ליהודים ההולוגרמה תיראה כמו בית המקדש של חזון יחזקאל שיורד נוצץ מהשמיים, לנוצרים ההולוגרמה תיראה כמו ירושלים של חזון יוחנן, ולמוסלמים ההולוגרמה תדמה את האבן השחורה ממכה שבאה באחרית הימים לאבן הלבנה שבירושלים. יצחק האמין שפרויקט מופרך כגון זה יוכל ליצור מעגל של משוב חיובי בירושלים, שיוביל לדיאלוג והבנה של המציאות כבעלת רבדים רבים ושונים המשתלבים זה בזה. ההולוגרמה תקל בקבלת האחר ותאפשר לירושלים לחזור ולהיות מגדלור של אור לתרבות האנושית.

לצערי יצחק נפטר בגיל צעיר יחסית ולא זכה בהגשמת חזונו, וקשה להאמין שגם אם היה חי עד גיל 120 הוא היה זוכה לכך. אבל יחד עם זאת, החזון שלו הוא משב רוח מרענן של רעיונות לא שגרתיים, המחזירים לירושלים את התקווה ואת נקודת המבט האוניברסלית המאמינה שיום אחד העיר הקדושה בעולם תהיה מקום של דיאלוג בין-תרבותי ובין-דתי, בבחינת "ביתי בית תפילה הוא לכל העמים".

איש חזון נוסף מהסוג שרק ירושלים יכולה לייצר (ויש הרבה כאלו) הוא חברי היקר, האמן אריק פלציג מהר ציון (ייבדל לחיים ארוכים), המאמין גם הוא באוניברסליות של ירושלים ויכולתה להיות בית תפילה לכל העמים. לאריק בית גדול ומיוחד וחצר גדולה על הר ציון, בסמוך לקבר דוד ושער ציון, בית שאין כמותו בשום מקום אחר בעיר. אריק מתכנן לבנות במקומו מרכז רוחני לכל האנושות שייקרא All Men's Land. הבית ממוקם בשטח שהיה שטח הפקר בין ישראל וירדן לפני מלחמת השחרור ונקרא No Man's Land, ויש כאן משחק מילים מהסוג שאריק אוהב. וכפי שהוא אומר "ה No Man’s Land (שטח ההפקר תרתי משמע) יהיה ל All Man’s Land, מקום לכל בני האדם (כמו שזה היום עם הגעת אלפי המבקרים מכל העולם) לא משנה התפישה הדתית והאמונה."

לפי אריק "הParking שכרגע קיים על פני חלק מהשטח יהיה לפארק – גן שיהווה את המבואה החסרה כל כך ל״ירושלים הנכספת״, מקום שלו לאתנחתא לפני הגעה לאתרים המקודשים (דומה לבוסתן שבביתי עם צל ומים מפכים, מקום בו קבוצה מגיעה לרגיעה, להתחברות רוחנית), ונבל או שניים המנגנים ברוח מבטאים את הצליל האלוהי. במהות מדובר בחוויה שהיא החשובה, ופחות במבנים פיזיים.

לפי התכנון שלו, מעבר תת קרקעי או גשרים "מרחפים ומעלונים (דרגנועים) ייקחו את האנשים להר ציון (ומשם לכותל ולמתחם הר הבית) ואז הם יגיעו לבניין מיוחד שבו תהיה ספירלה היורדת אל מתחת לאדמה, ובה תוצג ההיסטוריה של ירושלים עד ימינו. לפי דבריו "המבואה היא פלורליסטית ולכן ״הירידה פנימה״ אל ׳הסיפור המשותף לכל בני האדם׳, מסע מגן עדן לאחרית הימים – From Eden to Paradise. והביטוי יהיה התעמקות במסע אור קולי .במפלס הקרקע יהיה מקום של מפגשים וגלריות.

החלק העליון של המתחם יהיה מגדל גבוה שעליו עין – כמו בשר הטבעות (אבל לטובה), והיא תיקרא "עין לציון" Eye of Zion. זה יהיה מגדל הפיזי דמוי נבל שישקיף אל העתיד להבדיל מההתכנסות של הסיפור המשותף בספירלה היורדת למטה. המגדל יבטא את הצורך שלנו להתעלות, ״להגיע לשמים״, ופיזית לראות את היופי של הר הבית וירושלים העתיקה מלמעלה, ממבט אחר. מעלית תעלה אנשים אל העין, וממנה תתאפשר תצפית על כל העיר העתיקה. בצמוד למגדל יהיו נבלים ענקיים שינגנו ברוח ויבשרו על אפשרויות חדשות עבור בני האדם.

מבלי משים אריק יוצר בחזונו מעין ציר עולם המחבר בין השמיים, האדמה ומה שמתחת לאדמה, ובהזדמנות זו גם בין העבר לעתיד. ולא נותר לנו לקוות אלא שהעין לציון תיבנה במהרה בימינו אמן. יצחק חיות מ"ן ואריק פלציג תכננו, כל אחד בדרכו, לבנות מעין מקדש חדש עבור כל המין האנושי, עדות לכך שהארכיטיפ של מקדש קיים בתוכנו ומדבר אלינו גם בימים אלה. המיוחד בחזון של שניהם הוא שהמקדש מוקדש לכל האנושות ומשלב בתוכו מרכיבים מודרניים.

האם הקמת מקדש מודרני כגון זה שהציעו שני חבריי תעזור להפוך את ירושלים למקום של קדושה? קשה להאמין. בכדי שזה יקרה צריך שבפרויקט מעין זה ישתתפו נציגי שלוש הדתות, כפי שהיה בשולחן העגול של האגודה למען ירושלים, ובמצב העניינים כיום, שבו כל דת מתחפרת באמונות והייחודיות שלה, בעבר ובמסורת, זה בלתי אפשרי. לכן צריך מרכיב על-חילוני, בעל תפישה אוניברסלית (כמו המושל סטורס) שיביא את השינוי, וזאת אחת ממטרותיו של הספר הזה, להעביר את הרוחניות של בית המקדש מתפישה לוקאלית יהודית אל מסגרת אוניברסלית של חיפוש אנושי משותף אחר משמעות.

אם התפישה הזו תתקבל אפשר יהיה לחשוב על הקמת בניינים ומרכזים שיעזרו בעירור חוש הקדושה באדם ויתרמו להבאת עידן חדש של הרמוניה ושלום בעולם, בירושלים כמו גם במקומות אחרים. כשם שהתנאי להקמת בית המקדש השלישי לפי ישעיהו הוא שמיים חדשים וארץ חדשה, כך צריך כיום תנאי נוסף, והוא תפישה דתית אוניברסלית חדשה המקדשת את האדם ומציעה אפשרויות של דת אישית רבת גוונים ומופעים.

זהו לא עניין פילוסופי, אלא מודעות חדשה הנוגעת לקשר שלנו עם עצמנו, עם האחר ועם הסביבה שמתעוררת בבני אדם בזמן הזה, שבו אנחנו עדים לשינויים שלא היו כמותם מזמן בריאת העולם. המודעות החדשה היא תנאי להקמת בית מקדש חדש מסוג אחר, את המודעות החדשה אי אפשר להכריח אלא היא צריכה להתעורר באדם באופן עצמוני, ואני תקווה שהספר על בית המקדש, כמו גם הספרים האחרים שכתבתי, יעזרו בתהליך הזה.

[1] המילה האנגלית Sacred. שנובעת מהשורש Sacer, מלמדת אותנו שקדושה קשורה להבדלת דבר, בין אם זה חפץ או מקום, מעולם החולין.

[2] Gurevitch, Z., & Aran, G. (1994). Never in place: Eliade and Judaic sacred space. Archives de sciences sociales des religions, 135-152.‏

[3] Kunin, Seth, "Judaism", in: Jean Holm and John Bowker (eds.), Sacred Place, London: Continuum, 1998, Pp. 115-148.

[1] Michell, J. (2000). The Temple at Jerusalem: A Revelation. Weiser Books.‏

[2]  כפי שאני מראה בספרי "איטליה המקודשת", זאב בן אריה, 2021.

[3]  יש כיום שלוש הצעות למיקומו: האחת של האדריכל טוביה שגיב, הטוענת שהוא היה בין כיפת הסלע למסגד אל אקצא, במקום שבו נמצא כיום מתקן המים – הכוס של תנכיז, על הציר של מגדל דוד (שער יפו) וקבר אבשלום. השנייה היא שהוא היה במקום כיפת הסלע הנוכחי, והשלישית היא של פרופסור קאופמן, שאותה מקבל ג'ון מישל.

[4]  אמי, שרה בן אריה, ארכיאולוגית שחפרה את החומה השלישית במזרח העיר, עזרה לקביעה הזאת.

[4] סטורס, רונלד. (1938). זכרונות מצפה, תל-אביב.