קצת יותר על אלבניה

אלבניה גובלת במונטנגרו וקוסובו בצפון, מקדוניה במזרח ויוון בדרום. במערב יש לאלבניה קו חוף ארוך הגובל בים האדריאטי בצפון והים האיוני בדרום. המרחק של אלבניה מאיטליה במיצרי אורטנטו הוא 72 קילומטר בלבד.

אלבניה מפתיעה את המבקר במגוון הנופים שבה המשתנים בדרמטיות ממקום למקום, היא ארץ ים-תיכונית מצד אחד ואירופאית מהצד השני. המיקום שלה כארץ מעבר תורם למגוון הנופים, לאורך החוף יש נוף ים-תיכוני טיפוסי, בחלקים הפנימיים של הארץ נוף הררי שהופך לאלפיני בצפון מזרח. בצפון ובמזרח יש אגמים גדולים של מים מתוקים, בחופי הים במערב לגונות ומפרצים, חופים חוליים, ומקומות שבהם הרים בגובה 2,000 מטר גולשים ישירות למים. שמה של המדינה האלבנית הוא שקיפריה, משמעות השם היא "ארץ הנשרים".

אלבניה היא מדינה הגדולה במעט מישראל. ניתן לחלק את הארץ לשלושה או ארבעה חלקים. בצפון יש אזור של הרים נישאים ועמקים מבודדים הנקרא "האלפים האלבניים". זהו החלק הפראי והגבוה ביותר של רכס האלפים הדינריים, אשר מאוכלס בשבטים קתולים מבודדים ומשמש יעד לטיולי טרק וג'יפים. דרום אלבניה היא המשכו של חבל אפירוס בצפון יוון, הרים גבוהים ועמקים פוריים ביניהם. יש כמה בקעות אורך שבהם מתרכזים היישובים, כמה מהם אתרי מורשת עולמי ואוצרות תרבות, כגון בראט העיר הלבנה וג'ירוקסטרה. רוב האוכלוסייה בחבל ארץ זה אלבנית אורתודוקסית או בקטשית, ובנוסף על כך יש בדרום רצועת חוף יפהפייה בת מאה קילומטר, בה ההרים נושקים לים האגאי ויורדים מגובה של אלפיים מטר אל מימי הטורקיז של מפרצים ים-תיכוניים, המעוטרים בתפוזים, ברושים ובוגנוויליות. זאת הריוויירה האלבנית, שנקראת גם "המרפסת של אירופה", והיא לא נופלת ממונטנגרו, צרפת, או כל מקום אחר.

באמצע הארץ מישור פורה ברוחב 10–20 ק"מ בין ההרים והים, בו שוכנות הערים הגדולות טיראנה, שקודרה ודורס, בהן מרוכזת מרבית האוכלוסייה. מישור זה הינו מקור העושר החקלאי של המדינה. ממזרח לו הרים שבורים. בדרום מזרחה, אלבניה שותפה לאגמי פרספה ואוכריד הגדולים, ויש בה מישור פורה בו נמצאת העיר קורצ'ה.

כך שלמרות גודלה הקטן, אלבניה היא ארץ מגוונת שצריך להקדיש יותר משבוע בכדי לטייל בכולה לעומק. המסורות של האלבנים, הם מגוונות ומשתנות מצפון לדרום. אלבניה מציעה למטייל מגוון אתני עשיר ונופים משתנים על פני חבל ארץ לא גדול.

זאת ועוד, אלבניה היא ארץ ששמרה על עצמה כאזור גבול בין שתי תרבויות וציוויליזציות גדולות, בין מזרח ובין מערב, בין ביזנטיון ובין רומא, בין האִסלאם ובין הנצרות. אנשיה שמרו תמיד בקנאות על עצמאותם ועל התרבות והשפה הייחודים שלהם, שנשתמרו עד היום. האלבנים, הידועים באופיים החזק, ידועים גם באירוח ובנדיבות שלהם.

היסטוריה אלבניה

האלבנים טוענים למוצא מהעם האילירי הקדום שאכלס את מערב הבלקן מהאלף השני לפנה"ס ועד להגעת הרומאים והביזנטיים. ראו באתר זה מאמר על האילירים. המאמר שלפניכם מתאר את ההיסטוריה האלבנית מהגעת הנצרות וימי הביניים ועד היום

האוסטרוגוטים, ההונים והאלאנים (שבטי ברברים גרמניים ומונגולים) פולשים לבלקן במאה ה-5 לספירה והורסים את התרבות הקיימת, לאחריהם החל מהמאה ה7 מתחילים להגיע מאזורי רוסיה הלבנה, עמים עובדי אדמה בעלי חקלאות מתקדמת שנקראים סלאבים. הם מאורגנים בשבטים ומחליפים ונטמעים באוכלוסייה המקומית. התושבים הרומאיים והאיליריים המקוריים מוצאים מקלט בהרים ולימים הפכו לאוכלוסייה הוולאכית והאלבנית. הסלאבים נהפכים לגורם הדומיננטי בחלקים גדולים של הבלקן, אולם רק במאה ה-9, עם פלישותיהם של הפרנקים ולאחר הקמתה של ממלכת קארל הגדול באאכן, ועם הגעתם של השליחים האורתודוקסיים קיריל ומתודיוס, התנצרה מרבית האוכלוסייה.

אנחנו נוטים להסתכל על ההיסטוריה במשקפיים של מדינות, עמים, כפי שקיים היום, אולם לא כך היו פני הדברים בבלקן באותה תקופה. הארץ הייתה ערבוב של אוכלוסיות עם ארגון מרכזי חלש, שחיו בשלום בדרך כלל אחת עם השנייה, בדרכים שלא השתנו מאז ימי קדם.

מערב הבלקן הוא האזור שבו נשתמרה הפָּגאניות, אך זה היה בעיקר בהרים. באזורי החוף של הים האדריאטי היו השפעות של איטליה והעולם המתפתח האירופאי קתולי. הם היו חלק מתרבות הים התיכון, ופחות מזו של ההרים הסמוכים. הנצרות נכנסה עוד בתקופה הרומית ביזנטית בעזרת קדושים מקומיים כגון סנט הילריון (St. Hilarion), שהרג נחש דרקון שאיים על האנשים, והביא רווחה ונצרות לארץ. נסיכים נוצריים הקימו ממלכות קטנות. הידוע שבהם הוא ג'ון ולדימיר מהמאה ה10, שמקודש הן על ידי האלבנים והן על ידי הסרבים המונטנגרים.

מערב הבלקן נשלט על ידי האימפריה הביזנטית עד שנוצרת המדינה הבולגרית הראשונה שמחליפה אותם במאה ה-8. בסוף המאה ה-10 עובר המרכז של הממלכה הבולגרית לאוכריד, על גבול אלבניה, רק על מנת להיכבש בסופו של דבר על ידי האימפריה הביזנטית המתחדשת, בהנהגת בזיל השני, הראשון בשושלת המקדונית הנמרצת, השולטת על הבלקן כולו עד למאה ה-12 לספירה.

העם האלבני מופיע מאוחר בהיסטוריה, האזכור הראשון שלו הוא ב-1040–1080, כחיילים בצבא המלכותי ביזנטי קומאני שנקראו ה-Arbanites. עם הפירוד הסופי בין קתולים לאורתודוקסים במאה ה-11 הפכה אלבניה לארץ מאבק, כשהיא שומרת על אופייה הקתולי, בניגוד לשכניה הסלאבים שהפכו אורתודוקסיים, והדבר עזר בהתגבשות מחוז נפרד אלבני – הן כחלק מהעולם הביזנטי, והן יותר מאוחר כממלכה קתולית שנוסדה על ידי צ'רלס מאנג'ו הצרפתי ב-1271.

הגעת הנצרות לאלבניה

מחוז איליריום היה מרכזי באימפריה הרומית, כך שהנצרות הגיעה לאלבניה (וקוסובו) כבר בתחילתה. פאולוס הקדוש הגיע לכאן ולפי האגדה לימד בדורס. הקדוש האלבני הראשון מתחילת המאה ה-2 לספירה נקרא סנט אסטיוס (Astius), הוא היה הבישוף של דורס ונחשב למגן שלה. כשקונסטנטינוס הפך את האימפריה הרומית לנוצרית, האלבנים הפכו לנוצרים גם כן, וכשתיאודוסיוס התחיל את האימפריה הביזנטית בסוף המאה ה-4 לספירה, הפכו האלבנים חלק ממנה.

לאחר התפוררות השלטון המרכזי בעקבות פלישות הברברים, אלבניה נמצאת בתחום ההשפעה של הנצרות הסלאבית שמתפתחת באוכריד ולאחר מכן בקוסובו, ולימים בתחום ההשפעה של הנצרות האורתוקסית הביזנטית. הקתולים שולטים, לעומת זאת, בערי החוף. אלבניה היא קרש הקפיצה לאיטליה – כיום וגם בתקופות קדומות יותר – ולכן שימשה כזירת מאבק בין מזרח ומערב, אורתודוקסים וקתולים, וכדרך מעבר של פולשים וכובשים. האוסטרוגוטים פלשו לאיטליה מנמל דורס, ומהצד השני ניסו הנורמנים לכבוש את החוף האדריאטי כבר במאה ה-11, מייד לאחר הכיבוש של בריטניה ודרום איטליה. מסיבה זו, וגם בגלל הנוף הכל כך שבור שלה, הפכה אלבניה בימי הביניים להיות No man's land, שורה של ממלכות קטנות שנשלטות על ידי שבטים ומשפחות אצולה, והיה צריך אירוע בקנה מידה אפי שיגבש אותם בתור אומה. האירוע הזה היה הכיבוש העותומאני והמרד שפרץ כנגדו במאה ה-15 בהנהגת הגיבור הלאומי סקנדרבג.

הגיבור הלאומי – סקנדרבג

הגיבור הלאומי של אלבניה, הידוע גם כדרקון של אלבניה, קרוי על שם אלכסנדר הגדול. הוא היה מפקד בצבא העותומאני, שנלקח בתור ילד ממשפחתו להתחנך בפנימייה צבאית של היניצ'רים (ראו בהקדמה למסלול סוּפים) וזכה בהצלחה מטאורית בתור מנהיג צבאי, אך בלבו שמר אמונים לארץ מולדתו.

הוא ניצח קרבות רבים עבור העותומאנים, אך ב-1443 מרד ביחד עם אלבנים אחרים, בזמן שהיו במערכה נגד ההונגרים (מביא בכך לתבוסת הצבא העותומאני), הגיע לקרויה וכבש אותה בעזרת מכתב מזויף. לאחר מכן עזב את האִסלאם, הכריז על עצמו כנוקם עבור משפחתו וארצו, ואימץ את דגל הנשר הכפול שהיה גם דגל המלחמה הביזנטי.

סקנדרבג הביא את כל הנסיכים האלבנים לעיר לז'ה (Lezhe) וייסד את הליגה של לז'ה, דוגמא לליגות נוספות של אלבניה בעתיד. הוא איחד את כולם תחת דגלו משתמש בדוגמא של אוסף של זרדים שאי אפשר לשבור אותו ביחד, אך בנפרד הם נשברים אחד אחד, כדי ללמד אותם את כוח האיחוד. בכוח זה הוא בנה מצודות וייסד כוח מגן נייד, שהכריח את הטורקים לפזר את כוחותיהם ולהיות חשופים להתקפות גרילה. מרכז המערך של המצודות שלו היה בקרויה, שנחשבה למקום שאי אפשר לכבוש אותו.

הוא ניצח ב-13 קרבות עם כוח שמנה פחות מ-20,000 אל מול יותר מ- 100,000 חיילים. לקרב המכריע בקוסובו (קרב קוסובו השני בין האימפריה ההונגרית למוראט השני), לעומת זאת, ב-1448, קרב שקבע את גורל הבלקן וכתוצאה מכך גם את גורל אלבניה, סקנדנברג לא הגיע, כנראה בגלל הפרעה של צבאות זרים. לאחר הקרב של קוסובו משתלטים העותומאנים על איסטנבול ב-1453, ואז מגיע הקרב של בראט ב-1455 שבו סקנדנברג נוחל תבוסה. הסיבה לכך היא בגידה של בן אחיו, שעובר לצד העותומאני, אך סקנדרבג מתאושש ממפלה זו וממשיך את המאבק על שחרור אלבניה.

במאה ה-15, בזמן שכל אירופה רעדה מאימת העותומאנים, סקנדרבג ו-20,000 חייליו החזיקו מעמד כנגד צבא עותומאני גדול פי כמה. הם הוכיחו שהעותומאנים הם בסך הכול בני תמותה. סקנדרבג מנצח את העותומאנים פעם אחר פעם, בכל פעם נשלח צבא גדול ונורא אחר לצור על המצודה של קרויה ולא מצליח. ב-1466 מגיע הסולטאן מהמט השני עצמו ובונה לצורך הגנתו מצודה אחרת שלימים הופכת לעיר אלבסן. ב-1467 בעיצומה של מערכה נוספת, מת סקנדרבג ממלריה.

לאחר מות סקנדרבג המשיכה אלבניה להילחם עוד 10 שנים, ואז נפלה מצודת קרויה, ולאחריה גם שקודרה שהייתה בשליטת וונציה, ואילו דורס פונתה מרצון ב-1500.

בעקבות המלחמות הייתה הגירה אלבנית גדולה לדרום איטליה, בעיקר למחוזות של נאפולי, אליהם גם עברה משפחתו של סקנדרבג. פליטים רבים ברחו גם ליוון, מצרים וארצות אחרות, ואלה שנשארו הפכו ברובם, עם השנים, להיות מוסלמים.

יש אומרים ש-45 השנים שבהן אלבניה החזיקה מעמד כנגד העותומאנים עיכבו את התפשטותם למערב אירופה, עצרו את תוכניותיהם לפלוש לאיטליה, אפשרו לווינה זמן להתארגן, ולמעשה הצילו בכך את אירופה מכיבוש טורקי. בתקופתו של סקנדרבג גובשה הלאומיות של אלבניה. למרות שהיה זה מאבק של נוצרים כנגד מוסלמים, ולמרות שאלבניה היום היא ברובה מוסלמית, סקנדרבג הוא הגיבור הלאומי בה"א הידיעה של האלבנים.

במאה ה-16 וה-17 מופיעים באירופה ספרים על סקנדרבג המתארים אותו כגיבור הנוצרי האולטימטיבי אל מול האיום הטורקי מוסלמי. במהלך מלחמותיו תומכים בסקנדרבג וֶנֶציה, נאפולי והאפיפיור, שאף מכנה אותו "גדעון מאלבניה".

ארץ ארבע הדתות

אלבניה הייתה פעם ארץ נוצרית שניהלה קרב אפי כנגד העותומאנים המוסלמים במאה ה-15, בראשות סקנדרבג. אולם מאז זרמו הרבה מים בנהר האוסומי, וכיום יש באלבניה רק שלושים אחוז נוצרים, מתוכם כשליש הם נוצרים קתולים החיים בצפון, במיוחד בהרים הנידחים, ושני שלישים נוצרים אורתודוכסיים, החיים בעיקר בדרום אלבניה. שאר האלבנים הם מוסלמים הנחלקים בין מוסלמים סונים, שהם קצת יותר מחצי מהאוכלוסייה, החיים בצפון, ומוסלמים בקטשים (סוג של שיעה מתון ומיסטי) שהם כ-10% מהאוכלוסייה וחיים בעיקר בדרום. אלא שאצל האלבנים, בניגוד לעמים האחרים של הבלקן, הדת אינה תופסת מקום מרכזי בחיים. קודמים לדת הלאומיות וערכי אנוש, המבוססים על קוד של כבוד הנקרא "בסה", ולכן, משפחות מעורבות הן מחזה נפוץ באלבניה. במשך כל ההיסטוריה לא היו באלבניה מלחמות מסיבות דתיות. זוהי אולי הארץ היחידה באירופה שבה חיים בשלום בני ארבע דתות שונות (בקטשים, סונים, קתולים ואורתודוקסים). בנוסף לכך, אינדוקטרינציה קומוניסטית כבדה במשך חמישים שנה הביאה לכך שאוכלוסיית אלבניה היא חילונית ברובה.

ההיסטוריה של כיבושים, מלחמות והשפעות שונות גרמה לשתי תופעות הפוכות שמאפיינות עד היום את העם האלבני: מצד אחד, אלבניה היא ארץ ארבע הדתות – יש בה קתולים, אלבנים אורתודוקסים, מוסלמים סונים, ומוסלמים שיעים בקטשים. מצד שני, תושבי אלבניה שמרו על הסולידריות שלהם ואחידותם והם כולם מדברים באותה שפה, בני אותה תרבות, ורואים את הלאום כקודם לדת, ואת דתם האמיתית כאלבנית.

על הבקטשים באלבניה קראו מאמרים נפרדים באתר זה

כנסייה לאומית אלבנית

אלבניה הופכת למקום מחלוקת וגבול בין הנצרות האורתודוקסית והקתולית ומחולקת עקב כך בין דרום לצפון, בצפון יש קתולים, בדרום יש יוונים אורתודוכסים. חלוקה זו מקורה במאה ה-11 בין אזורי ההשפעה של הוותיקן ושל קונסטנטינופול. הכנסייה האלבנית האורתודוקסית, שעשרים אחוזים מהאוכלוסייה משתייכים אליה, היא כיום כנסייה עצמאית, המונה קרוב ל-700,000 איש, אולם היא נמצאת עדיין בחסות הפטריארכיה של ביזנטיון. המייסד של הכנסייה האורתודוקסית האלבנית העצמאית הוא האב נולי, שבשנות העשרים של המאה העשרים היה ראש הממשלה הדמוקרטי הראשון של אלבניה. לאחר שהודח מתפקידו עבר לארצות הברית וכתב בנושאי דת ותרבות במשך עשרות שנים.

המרכזים ההיסטוריים של הנצרות האלבנית אורתודוקסית הם בראט, ווֹסקופיה וקורצ'ה, כולם נמצאים באזור שהיה בעבר חלק ממחוז אפירוס העותומאני ובירתו יואנינה. לפני מאתיים שנה שלט שם שליט עצמאי בשם עלי פאשה שתמך רבות בנוצרים.

הנצרות וגם הדתות האחרות, סבלו מאוד בזמן השלטון הקומוניסטי של אנוואר הודג'ה, שהפך את אלבניה למדינה המבודדת בעולם, ואף הכריז עליה כמדינה האתיאיסטית הראשונה בעולם. כיום, לאחר השחרור מהקומוניזם, נעשים מאמצים להחיות את הדת בקרב האוכלוסייה ולטפח דור צעיר של אנשי דת ונזירים.

אתרים באלבניה

על האתרים של הבקטשים קראו במאמר נפרד – מרכזים בקטשים באלבניה וקוסובו

להלן האתרים העיקריים לביקור מדרום לצפון

סרַנדה (Seranda) ובוטרינטי (Butrinti)

בדרום הריוויירה האלבנית, מול האי היווני קורפו, נמצאת העיר סרנדה, מרכז קיט של אלבניה ובירת הריוויירה. רחובות מתפתלים יורדים מהגבעות שמסביב למפרץ אל הטיילת שעל החוף. כמו בכל מקום אחר באלבניה, הירוק כאן מגיע עד המים. מבחר בתי מלון מסעדות ובתי תה מקדם את פני האורחים, אך שלא כמו ביוון השכנה, התיירות לאלבניה עדיין לא מפותחת ומספר התיירים קטן להפליא, רק 400,000 בשנה, ורובם באזור הבירה – טיראנה. כל זה משאיר את סרנדה עיר קטנה וציורית, הנהנית ממזג אוויר ים-תיכוני וחופים נפלאים וריקים יחסית.

סרנדה היא עיר עתיקה, היא נקראת על שם מנזר ביזנטי שהיה במקום, מנזר ארבעים הקדושים. שני קילומטר מסרנדה שוכנת טירת לקורסי (Lëkurësi Castle) בראש גבעה הצופה אל המפרץ. יש בה נמל ובו מעבורת לקורפו.

לא רחוק מסרדנה נמצאת בוטרינטי, עיר יוונית עתיקה וטירה עותומאנית. השרידים הראשונים הם מהמאה ה-12 לפנה"ס, ולפי האגדה ייסדו אותה פליטים מטרויה. היה לעיר קשר עם האילירים, אך היא נחשבה למושבה יוונית, שמאוחר יותר פיתחו אותה הרומאים. יש בה אגורה ומקדש לאסקלפיוס מהתקופה היוונית, נימפאון, אמת מים ובית מרחץ מהתקופה הרומית, כנסיות מרשימות מהתקופה הביזנטית, ושרידי מצודות מימי הביניים. אך השריד המרשים ביותר הוא חומות עם אבני ענק מהתקופה האילירית יוונית, וביניהן שער קטן שמעליו אבן ענקית ועליה חרוט אריה. בוטרינטי נמצאת בקצה לגונה יפה, על רצועת חוף בין הלגונה ובין הים, זהו מקום טוב להתחיל ולהתרשם בו מהחומות הקיקלופיות המאפיינות את העתיקות האיליריות.

ליד סרנדה לתוך היבשה ישנו תל גדול, שהיה פעם העיר החשובה ביותר באפירוס בתקופה העתיקה. הוא נמצא כיום מעל כפר יווני אלבני שנקרא Finik. זה היה המרכז של שבט ה-Choanians, ניתן לראות במקום שרידי תיאטרון וללכת בשביל הליכה ממגרש החניה אל בין העתיקות, על רקע נופים מרהיבים.

בית כנסת בסרנדה (Saranda)

התיישבות יהודית ראשונה באלבניה הייתה כבר בתקופה הרומאית. וכך, בעיר סרנדה שלחופי הים האדריאטי בדרום הריוויירה האלבנית, נמצאו שרידי בית כנסת מלפני 2,000 שנה. ייתכן והייתה זו אוניית שבויים יהודיים שעשתה דרכה לאיטליה, לאחר המרד הגדול, שנטרפה אל חופים אלה והניצולים שהתיישבו במקום הם אלו שהקימו את בית הכנסת, וייתכן והיה כאן סיפור אחר. מכל מקום, כבר אז שימשה אלבניה כמקום מפלט ליהודים, וכך היה לאורך כל ההיסטוריה.

בתחילה חשבו שהמקום הוא כנסייה, ואכן הייתה כזו בתקופות מאוחרות יותר, אלא שמתחתיה התגלה פסיפס עם מנורת שבעת קנים שופר ואתרוג, והארכיאולוגים הציעו שבשלב ראשון הוקם במקום בית כנסת כבר במאה ה-1 לספירה. על קיום קהילה יהודית מעיד גם מקווה שנמצא בסמוך.

ג'ירוקסטרה (Gjirokastra)

ג'ירוקסטרה היא עיר שנשארה בחלקה כמו שהיא מהתקופה העותומאנית, אתר שימור של אונסק"ו, על הדרך ליוון, מקום הולדתו של אנוואר הודג'ה השליט הקומוניסטי הכל יכול. היא נקראת עיר האבן, על שם הבנייה היפה באבן, גם של הגגות. בג'ירוקסטרה מספר חנויות עבודות יד ברחובות העתיקים ומוזיאון אתנוגראפי בבית אנוואר הודג'ה. אבל האתר היפה והחשוב ביותר שבה הוא המצודה המרשימה ששולטת על העיר, מהתקופה הביזנטית והעותומאנית. במצודה זו יש אירועי תרבות ומוזיאון נשק.

ג'ירוקסטרה היא מרכז הקהילה היוונית אורתודוקסית באלבניה, יש בה שרידים של ישוב החל מהמאה ה-1 לפנה"ס. העיר נבנתה מחדש על ידי הביזנטים במאה ה-12 והפכה לחשובה בממלכה הביזנטית של אפירוס, נקראה אגריקופוליס – עיר הכסף, והייתה לעיר מסחר משגשגת. עד היום נחשבים התושבים של ג'ירוקסטרה לסוחרים טובים, ובעלי תכונת "חסכנות" ידועה.

כעשרים קילומטר מג'ירוקסטרה נמצאת העיר טפלן (Tepelene) בה מעיינות מינרליים חשובים ופסל גדול של עלי פאשא, שליט מחוז אפירוס העותומאני בתחילת המאה ה-19 שנולד במקום. בינה ובין סרנדה נמצא מעיין קרסטי גדול יפה שהוא גם שמורת טבע שנקראת "עין כחולה". בתוך אחד מהעמקים שבהרים הגבוהים בין סרנדה לג'ירוקסטרה יש נביעה קרסטית מהגדולות בעולם, שיוצרת סדרה של זרימות ומפלים שבסופם בריכה כחולה עמוקה. יש הרבה נביעות ונהרות באלבניה, אך זוהי מן היפים שביניהם.

הריוויירה של אלבניה

רכסי ההרים של דרום אלבניה חוצים אותה כמו סכינים מדרום מזרח לצפון מערב, מתנשאים לגבהים של אלפיים מטר ויותר, וביניהם עמקים רחבים בסגנון עמק הירדן, (אלא שבאלבניה יורד יותר גשם והתוצאה היא הרבה יותר ירוק ומים).

הרכס המערבי ביותר מגיע כמעט עד למים ובאזור וְלוֹרָה (Vlora) אף ממשיך לתוך המים, וכך נוצרה מה שנקרא באלבניה "המרפסת של אירופה" – הרים תלולים, דמויי סכין, שיורדים מגובה אלפיים מטר היישר לתוך המים. באלבניה מאוד גאים בריוויירה שלהם. המיוחד בה הוא הקִרבה בין ההרים הגבוהים והדרמטיים לבין הים הכחול עמוק. כביש החוף מוולורה לסרנדה לוקח אותנו למרומי רכס ההרים, מקום יערות ארזים, ומשם אנחנו גולשים את החוף, שנמצא הרחק מתחתינו. לאורך כמאה קילומטרים, ממעבר הרכס ועד סרנדה שבדרום, נוצרים עמקים ומפרצים בין רכס ההרים הגבוה לבין קו החוף. זוהי הריוויירה האלבנית, האזור שנחשב ליפה ביותר באלבניה.

מצפון לריוויירה יש מפרץ יפה בסגנון סן פרנסיסקו ובמרכזו עיר הנמל וְלורה, שהיא הנמל השני בחשיבותו באלבניה. ומצפון לה מתרחב מישור החוף ונוצרת שפלה פוריה ובה הערים העתיקות החשובות אפולוניה ודורס. האקלים כאן הוא ים-תיכוני, זה הוא האזור שיש בו הכי הרבה ימי שמש בשנה: יותר משלוש מאות.

אפולוניה (Apolonia)

אפולוניה היא אחת משלוש ערים שהקימו היוונים על חוף הים האדריאטי מצפון לקורפו, שני האחרות הם דורס שליד טירנה ובוטרינטי ליד סרנדה. עם השנים הפכה אפולוניה למעין עיר מדינה עצמאית, אחת משתי הישויות החשובות ביותר במישור החוף האלבני (השנייה היא דורס), מתחרה ובת ברית של האילירים. ולימים אף לפוליס רומאית חשובה.

אפולוניה היא תל המתנשא מעל עמק ירוק. בזמן היוונים והרומאים עבר נהר לרגלי התל וממנו ניתן היה להגיע לים שנמצא לא רחוק, וזה היה מקום מעגן אידיאלי לספינות. אלא שהנהר כבר מזמן לא כאן (שינה מהלכו), וכך גם היוונים והרומאים, ומה שנותר הוא תל גדול ועליו שרידי מקדשים מרשימים, בנייני ציבור, אגורה (מקום כינוס ציבורי), סטואה (מסדרון עם עמודים בצדי האגורה) , ועוד עתיקות שנותנות תחושה של פעם.

המיוחד באפולוניה הוא רחבת האגורה שבה נשמרו האכסדראות (סטואה) שבהם התלמידים היו הולכים הלוך ושוב ומדברים פילוסופיה. בימי הרומאים הייתה אפולוניה מרכז לימוד חשוב שנודע לתהילה בכל העולם, קיסרים באו ללמוד ולהתחנך כאן, והמפורסם ביניהם הוא אוגוסטוס האלוהי.

בימי אנוור הודג'ה נבנו ליד אפולוניה בונקרים ענקיים ומחסנים כחלק מהתפישה של מדינת מבצר. כך שכיום גם זה הוא חלק מהנוף של המקום

מנזר ארדניצה (Ardenica)

המנזר נמצא במישור החוף האלבני באמצע הדרך בין דורס לוולורה, על גבעה הצופה על סביבותיה. זהו אחד המנזרים המרשימים באלבניה שפעיל גם כיום. המנזר מוקדש ללידה של ישו ותחילתו במאה העשירית, לפני כן הייתה קפלה שנבנתה על מקום מקדש לארטמיס, ואולי מכאן השם (ארדניצה). הוא הגיע לשיאו בזמן שלטון הממלכה הביזנטית של אפירוס באזור במאה ה-13. הכנסייה המרכזית נבנתה במאה ה-18, על יסודות קדומים, וכך גם שאר הבניינים. בין האיקונות בכנסייה ניתן למצוא את זו של יוחנן (ג'ון) ולדימיר, נסיך אלבני מהמאה ה-10, שהקים מעין ממלכה עצמאית בצפון אלבניה ומקודש גם על ידי המונטנגרים והסרבים. על-פי האלבנים, הגיבור הלאומי שלהם, סקנדרבג, נישא בכנסייה זו, ולכן היא ניצלה מהרס בתקופה הקומוניסטית. מנזר ארדניצה נחשב סמל להמשכיות של הכנסייה האלבנית האורתודוקסית.

בראט (Berat)

בראט היא עיר היסטורית חשובה בדרום אלבניה, ממוקמת לחופי נהר בעמק בין גבעות כשברקע מאפיל עליה הר תומור, האולימפוס של דרום אלבניה (ראו במסלול סופים). יערות אורנים מתנשאים מעל העיר העותומאנית היפהפייה, שהוכרזה כאתר שימור עולמי של אונסק"ו. בעבר הרחוק הייתה בראט גבול בין איליריה לאפירוס וייתכן שיוסדה על ידי מלך מקדוניה קסנדר בשנת 314 לפני הספירה.

המצודה בבראט נוסדה במאה ה-3 לפנה"ס. נשרפה בשנת 200 לפני הספירה, נבנתה שוב במאה ה-5 על ידי תיאודוסוס ובמאה ה-6 על ידי יוסטיניאנוס. סימון הראשון הבולגרי כובש את העיר וקורא לה "העיר הלבנה". לאחר הבולגרים היא תחת השליטה של הביזנטים, ולאחר מכן של השליטים הביזנטיים העצמאיים באפירוס. במאה ה-13 שליט אפירוס מיכאל בונה אותה מחדש כשהוא משלב בתוך המצודה שכונות מגורים, כך שהבניינים הקיימים בתוכה כיום נבנו כבר בתקופה זו, והיו בה 20 כנסיות שמהם רק כמה נשארו. הסרבים השתלטו על בראט ב-1359 והטורקים ב-1450.

בראט הייתה מרכז של נצרות, בה פרחה אמנות ציורי האיקונים האלבנית, הקתדרלה של סנט ניקולס היא היום מוזיאון המוקדש לציוריו של הצייר האלבני הימי-ביניימי המפורסם, אונופרי (Onufri), שחי בבראט והקים בה בית ספר ייחודי לציור. בנוסף לקתדרלה יש כמה כנסיות נוספות שבהן ציורים מפרי מכחולו: בכנסייה של מרי מולהרנה ניתן לראות את ציורי הקיר של ניקולה, בנו של אונופרי מהמאה ה-16. בכנסייה של סנט תיאודור יש ציורי קיר של אונופרי עצמו.

העיר מורכבת משני חלקים, השכונות העותומאניות משני צדי הנהר, אותו חוצה גשר עותומאני יפה ועתיק, והמצודה שעל הגבעה, ובתוכה העיר הביזנטית, בבסיס חומות המצודה ניתן להבחין באבני ענק מהתקופה האילירית המזכירים את החומות הקיקלופיות של בוטרינטי.

בבראט התחתונה יש ארכיטקטורה מיוחדת לבתים, כל הגגות משותפים ויש להם מערכת ניקוז מים מיוחדת, כמו כן לבתים חלונות גדולים ולכן היא נקראת "עיר אלף החלונות". בלב העיר התחתונה שוכן מסגד הנחושת שנבנה ב-1555 והוא המסגד המרכזי של העיר. לידו מצויה טקה עתיקה של מסדר החלוותיה, ולא רחוק משם מרכז השימור של בראט (עוד על בראט בהיבט המוסלמי קראו במסלול סוּפים בבלקן).

בראט הופכת להיות  מרכז של תעשיית גילוף עץ במאה ה-17. בזמן זה מגיעים אליה המיסטיקנים הסופים וביניהם שבתאי צבי. בתחילת המאה ה-19 יש לנו שליט עצמאי בוויליאת (כמו מדינה באימפריה העותומאנית), אפירוס בשם עלי פאשה, ובראט הופכת לסנג'ק בממלכתו (כמו צפת – בירת מחוז). הוא תומך בנוצרים ומאפשר להם לבנות כנסיות.

מוזיאון האיקונות

במסגרת הנצרות של בראט התפתח במאה ה-16 בית ספר ייחודי לציורי איקונות בראשות אונופרי, שנחשב לצייר הלאומי של אלבניה. במרכז המצודה קתדרלה על שם סנט ניקולס שנבנתה בסוף המאה ה-18, זמנו של עלי פאשה, כקתדרלה המרכזית של העיר. כיום המקום משמש כמוזיאון איקונות המוקדש לציוריו של אונופרי, וכן לציורים של אנשים נוספים הקשורים לבית ספר לציור איקונות שהוא ייסד, כולל איקונות של בנו וממשיך דרכו. הציורים משתמש במוטיבים אוניברסליים אזוטריים כמו יחס הזהב, וניכרת בהם השפעה של אירופה והרנסנס. סימני ההיכר של בית הספר של אונופרי לציור איקונות הם פרופורציות משונות של גוף האדם, עוצמת הבעה, ושימוש באדום עז (שנקרא אדום אונופרי), שאת סוד ייצורו הוא לקח עמו לקבר.

באיקונות ניתן למצוא שימוש ביחס של שני שלישים ושליש. סמלים מיסטיים כגון מזרקה, ורד, ועוד, ואף ציור צריחי מסגדים (מוטיב לא מקובל באמנות דתית נוצרית). האיקונות מצביעות על כך שבבראט במאות ה-16–18 היה בית ספר של ידע נסתר שעסק, בין השאר, גם בקבלה נוצרית, שהתפתחה באותה תקופה בפירנצה שבאיטליה.

דורס (Durres)

במרחק חצי שעה נסיעה מטיראנה, על חוף הים האדריאטי, שוכנת עיר הנמל דורס, עיר הנמל החשובה באלבניה. לעיר זו היה תפקיד חשוב לאורך כל ההיסטוריה, ובמיוחד בזמן האימפריה הרומית. מכאן יצאה הדרך לקונסטנטינופול שנקרא וויא אגנטיה (Via Egnatia), הדרך הראשית של האימפריה הרומית שחיברה את רומא עם קונסטנטינופול. הגיעו לדורס מהצד השני של איטליה, מקום שבו הים האדריאטי צר יחסית (מיצרי אוטרנטו), והמשיכו מכאן ברגל, דרך העמקים של דרום אלבניה לסלוניקי ומשם לקונסטנטינופול.

לפי האגדה הוקמה דורס על ידי המלך האילירי אפידמנוס, שקרא לה על שם נכדו דירה כבר לפני 4,000 שנה! במאה ה-7 לפני הספירה פלשו לדורס היוונים שקראו למקום דירכיון. במאה ה-4 לפני הספירה הפכה דירכיון לעיר עצמאית המייצרת מתכות, קדרות, עור, בדים ואוניות, וטובעת מטבעות שנפוצים בכל העולם. האילירים מצליחים להשתלט על דורס במאה ה-3 לפני הספירה והופכים אותה לבירתם, אולם מאוחר יותר היא נכבשת על ידי הרומאים שהופכים את דירכיום, כפי שהיא נקראת בשפתם, לתחילת הוויא איגנטיה, הדרך המחברת בין רומא לביזנטיון. קיקרו קורא לדורס העיר הנערצה, וקטולוס קורא לה "הפונדק של האדריאטי".

במאות ה-10–14 העיר נשלטת על ידי בולגרים, נורמנים, צלבנים, וֶנֶציאנים, סרבים, ועוד. בתחילת המאה ה-15 היא נכבשת על ידי העותומאנים שמתכננים לפלוש ממנה לאיטליה (התכנית מסוכלת על ידי המרד של סקנדרבג). ב-1914, לאחר כיבוש וְלורה על ידי האיטלקים, היא הופכת לבירת אלבניה עד 1920. ואז המרכז עובר 30 ק"מ לפנים היבשה לעיר המתפתחת החדשה של טיראנה. למעשה דורס היא הנמל ופרבר של טיראנה כשם שפיראוס של אתונה.

דורס היא העיר השנייה בגודלה באלבניה והנמל המרכזי שלה, יש בה טיילת יפה ובתי קפה, אמפיתיאטרון רומאי, חומה מן התקופה הביזנטית, מגדלים מימי הביניים, עת וונציה שלטה במקום, ומוזיאון ארכיאולוגי עשיר בממצאים מעניינים. האמפיתיאטרון – הגדול מסוגו בבלקן – הוא מהמאה ה-2 לספירה. אולי תקופתו של אדריאנוס. באחד הבתים בעיר נמצאה מוזאיקה יפה של ראש אישה מוקף פרחים, וכן מרחצאות רומיים. ממערב לעיר ניתן לראות על גבעה את הווילה של המלך זוג.

מוזיאון בטיראנה (Tirana)

בטיראנה וסביבותיה חיים קרוב למיליון איש, המהווים כשליש מאוכלוסיית אלבניה. העיר היא חלק ממטרופולין גדול הכולל גם את עיר הנמל דורס ממערבה, ועיר הבירה העתיקה קרוּיה מצפון. אלא שטיראנה איננה עיר כה עתיקה כמו שאר ערי אלבניה, ונוסדה כעיר חשובה רק לפני 200 שנה על ידי שליט מקומי טורקי, שרצה לבנות תחנת מסחר במרחק מה מדורס. עם הכרזת עצמאות אלבניה, בירתה הראשונה הייתה בוולורה (1905), אך בשנות ה-20 עברה הבירה עברה לטיראנה וכיום, כאמור, זהו כרך שוקק שמהווה את מרכז העסקים והחיים האלבניים.

במרכזה של טיראנה ישנה כיכר גדולה, כיכר העצמאות, שמסביב לה מבני ציבור כגון המוזיאון והתיאטרון, ואף מסגד גדול. חלק גדול מהמבנים בטיראנה נבנו על ידי האיטלקים ששלטו בארץ בשנות ה-30 וה-40, והם בעלי השפעה איטלקית ניאו-קלאסית. מהכיכר המרכזית יוצאת שדרה גדולה דרומה, שלאורכה ניתן למצוא את מבני האוניברסיטה ומבני ממשל שונים, ולא רחוק משם נמצא השוק. המוזיאון הלאומי שווה ביקור. יש בו אוסף עתיקות מרשים, וניתן לראות בו שרידים מהתקופות השונות בהיסטוריה של אלבניה, החל מן הממלכות האיליריות וכלה בתקופה העותומאנית.

קרויה (Kruje)

הטירה של קרויה נבנתה במאות ה-5–6. זוהי טירה טיפוסית המשתרעת על שטח של 2.25 הקטר, שבתוכה בתי מגורים, כפי שאופייני לאלבניה. אולם יש לקרויה גם הקשר קדום יותר: כמה קילומטר דרומה ממנה נמצא אתר מדהים בשם Zgërdhesh שהוא שריד של עיר מסתורית עתיקה ובה חומות של אבני ענק (קיקלופיות). כמו קרויה, האתר נמצא במיקום אסטרטגי, בשיפולי ההרים הצופים אל השפלה האלבניה העיקרית, המשתרעת מטיראנה ועד לז'ה, ולא רחוק מעיר הנמל החשובה של דורס.

לפי ההיסטוריוגרפיה האילירית אלבנית, אלו שרידי אלבנופוליס Albanopolis, עיר שמוזכרת על ידי פיליני הזקן הרומאי כבירה של שבט האלבי האילירי. וכך, האילירים הקימו ממלכות וערים בּצוּרות באלף הראשון לפנה"ס כדוגמת לז'ה, דורס, בראט ושקודרה, לכל שבט הייתה עיר בירה משלו. במרכז אלבניה שכן שבט האלבי, שהבירה שלו הייתה קרובה מאד לבירת ימי הביניים של אלבניה – קרויה. אלבניה של היום היא המשך של האילירים, מאמצת את השם של שבט זה, ויש אפילו רציפות גיאוגרפית בין הבירות של הממלכה האלבית העתיקה ובירת אלבניה של ימי הביניים.

קרויה מוזכרת לראשונה כמרכז נוצרי במאה ה-9. לאחר מכן היא הופכת למרכזה של משפחת טופיאז הפיאודלית ונסיכות ארבריה. סקנדרבג כובש את קרויה באמצע המאה ה-15 והופך אותה למרכז של המאבק בעותומאנים. היא עומדת בעשרות התקפות ונחשבת לבלתי ניתנת לכיבוש. ממעונו בקרויה שולט סקנדרבג על רשת של מצודות בכל רחבי הארץ וברית של שבטים ולוחמים עשויים ללא חת. לאחר מותו נכבשת העיר והופעת למרכז עותומאני (עוד על קרויה קראו במסלול סוּפים בבלקן).

בתוך הטירה יש כיום מוזיאון לזכרו של סקנדרבג ומאבק הגבורה האפי של העם האלבני. המוזיאון תוכנן על ידי בתו של אנוואר הודג'ה, ומספר גם את סיפור ההיסטוריה הקדומה והעם האילירי. בדרך לטירה יש שוק עותומאני משוחזר יחיד מסוגו באלבניה, בתוכה מבחר בתי קפה עם נוף פנורמי מדהים, מוזיאון אתנוגראפי, טורבה בקשטית, ועוד.

לז'ה (Lazhe)

לז'ה נמצאת בצד הכביש הראשי המחבר את טיראנה עם שקודרה בצפון. היא שוכנת על גבעה נישאה שעל ראשה נבנתה מצודה עתיקה עם חומות קיקלופיות. בעבר נשפך נהר הדרינה לים לא רחוק ממנה, ומסיבה זו היא הפכה לאחת הישובים המרכזיים של האילירים שנהגו לעגון את ספינות המלחמה שלהם (הלמבוס) בשפכי נהרות. הם הקימו כאן התיישבות כבר במאה ה-8 לפנה"ס, שהפכה למושבה יוונית במאה ה-4 לפנה"ס.

עיקר חשיבותה של לז'ה לאלבנים היא בהיותה עיר הולדתו ומקום קבורתו של סקנדרבג, הגיבור האלבני האגדי מהמאה ה-15. הוא נחטף כילד על ידי העותומאנים וגודל בחצר הסולטאן כאחד מהחיילים היניצ'רים, אך בלבו שמר נאמנות לארצו. כשגדל והפך למפקד צבאי חשוב חזר לאלבניה ולדתו הנוצרית והניף את נס המרד. בלז'ה נאספו לראשונה כל ראשי השבטים האלבנים ונשבעו לו אמונים, מרימים את נס המרד, הוא לימד אותם שהם צריכים להיות יחדיו וזה נקרא "הליגה של לז'ה". בזמן שכל אירופה רעדה מאימת העותומאנים החזיקו סקנדרבג ו-20,000 חייליו מעמד כנגד צבא עותומאני גדול פי כמה. כשמת הוא נקבר בלז'ה, עיר הולדתו. מתחת לגבעה, לצד הדרך הראשית המחברת את טירנה עם שקודרה, הוקם מונומנט מרשים בתקופה הקומוניסטית,.מעל מבנה הקבר עצמו.

שקודרה (Shkodër) ומצודת רוזפה (Rozafa)

שקודרה היא מהגדולות והחשובות בערי אלבניה. היא נוסדה במאה ה-4 לפני הספירה כבירת השבט האילירי של הלבאיט (Labeates), ובתקופתו של המלך אגרון נהייתה בירת הממלכה האילירית של שבטי ה-Ardiaei. העיר העתיקה הייתה היכן שהיום מצודת רוזפה, ושרידי הישוב שם מתחילים בתקופת הברונזה (לפני 5000 שנה), זאת גבעה מוקפת צוקים מעל מפגש הנהרות דרין ובונה, לידה אגם שקודרה, שהוא הגדול בבלקן (אפשר להפליג אליו בסירות מהים דרך נהר הבונה), ומסביבה עמקים פוריים, שקודרה הייתה מקום מעגן אידיאלי לסירות הלימבוס, עיקר הכוח הצבאי של האילירים. המלכים הגדולים של האילירים, אגרון וטאוטה הפכו את העיר לבירתם ושלטו מכאן על חופי הים האדריאטי.

המאבק של הרומאים באילירים התמקד בשקודרה, המלכה טאוטה נאלצה לעזוב את העיר ולהעביר את הבירה לריסן במונטנגרו, אבל המלך הגדול הבא, גנטיוס, השתלט עליה וניהל כאן את המאבק האחרון לעצמאות איליריה שהסתיים בכיבוש ותבוסה. לאחר מכן הפכה שקודרה לבירת מחוז איליריה של הרומאים.

עם נפילת האימפריה הרומית עברה העיר לידיים ביזנטיות, בולגריות, סרביות. במאה ה-14 הייתה שקודרה בירת מחוז בלשה, שנכבש על ידי וֶנֶציה. שקודרה הפכה לחלק ממערכת המצודות של סקנדרבג ולאחר מכן וֶנציה של האדריאטי. היא המקום האחרון שנכבש על ידי העותומאנים במאה ה-16. לאחר מכן היא הפכה למרכזם של בני משפחת דוקג'יני, משם שלטו משם על צפון אלבניה.

כמו מקומות איליריים אחרים, המצודה מוקפת בחומות שבסיסם אבני ענק קיקלופיות עתיקות. העיר העתיקה השתרעה בין האקרופוליס (הגבעה) ובין הנהר, כיום זהו פארק ארכיאולוגי. העיר החדשה עברה למיקום אחר, כמה קילומטר צפונה משם לחופי האגם

האלפים האלבניים

ליד שקודרה נמצאים ההרים היפים ביותר באלבניה, ואולי גם בבלקן כולו, שנקראים האלפים האלבניים. זהו אזור בעל פסגות משוננות, עמקים קרחוניים, בקתות הרים נידחות, ואוכלוסייה מסורתית של שבטי רועים שהם ברובם קתולים, צאצאים לאילירים הקדומים, שהיו מבודדים על לא מזמן מהעולם, ולכן שמרו על חלק מהמסורות האתניות הקדומות. אתרי הטיול מתרכזים בשלושה עמקים שבהם רשת של בתי הארחה, מסלולים ואטרקציות טבע, והם מחוברים זה לזה בשבילי הרים מאתגרים. העמק הראשון נקרא וורמוש (Vermosh) והוא גובל בדרום מונטנגרו, שני העמקים האחרים נקראים תטי וולבונה.

פארק לאומי תטי (Thethi)

הפארק נמצא 70 קילומטר צפונה משקודרה ובתוכו זורם נהר תטי. בליבו עמק נידח (שניתן להגיע אליו רק בדרך עפר) ובו בתים ומגדלים מסורתיים של מקומיים שחיו באופן מסורתי מאות שנים ללא הפרעה. יש בפארק קניונים, צוקים גבוהים ומפל בגובה 30 מטר, יערות וצמחייה תת-אלפינית. בין החיות נמצא את הדוב, עז ההרים והצבי, ואפילו חתולי פרא גדולים.

פארק לאומי וולבונה (Valbone)

הר הוולבונה מתחתר באזורים היפים ביותר של האלפים האלבניים. העמק – צורתו כמכתש ענקי. בפארק זה הפסגה הגבוהה ביותר של האלפים – 2,700 מטר, ויש בו הרבה מעיינות ומערות. כמו כן שוכנים בו כמה כפרים ובהם בתי הארחה – כגון הכפר וולבונה והכפר קרמי. ניתן כיום להגיע לעמק הוולבונה בכביש טוב היוצא מ-Bajram Kuri, אליה מגיעים במעבורת נפלאה של שעתיים הפלגה דרך קניון נהר הדרין, הפלגה המתחילה ב-Koman, לא רחוק משקודרה.

נהר הדרין הוא חיבור של נהר הדרין הלבן, המתחיל באזור פג'ה בקוסובו, במעיין ומפל נפלא, ונהר דרין השחור, המתחיל באגם אוכריד במקדוניה. שני המקומות קדושים לנצרות (וכנראה שהיו מקודשים עוד קודם לכן בתקופה הפגאנית), אחד הוא מקום הולדת הנצרות הסלאבית במאה ה-9 לספירה והשני הוא מקום הולדת הנצרות הסרבית במאה ה-13 לספירה. הסיבה לצבעים היא המסורת הסלאבית, המייחסת את הצבע הלבן לצפון ואת הצבע השחור לדרום.

שני הנהרות מתחברים באלבניה לנהר הדרין הגדול, שלאורכו נבנתה מערכת סכרים הידראולית בתקופה הקומוניסטית, היוצרת נופי אגמים קניוניים מרהיבים, שבהם שטה המעבורת.

מזרח אלבניה

קורצ'ה (Korce)

קורצ'ה היא עיר גדולה במישור פורה במזרח אלבניה, לא רחוק מהאגמים אוכריד ופרספה. היא הייתה העיר הגדולה ביותר באלבניה בסוף המאה ה-19. בזמן מלחמת העולם הראשונה וקצת לאחריה הוחזקה קורצ'ה בידי הצרפתים שהשפיעו על האדריכלות שלה, ולכן היא נקראת פריז של אלבניה. בקורצ'ה נוסדו בתי הספר הראשונים באלבניה. העיר היא מרכז מסחרי וחקלאי חשוב, ובה קהילה נוצרית אורתודוקסית גדולה. כיום מתגוררים בה כשמונים אלף איש. כדאי לראות את מוזיאון אמנות ימי הביניים, שבו אוסף איקונין מרשים שנאסף מהמרכזים הנוצריים שהיו בסביבה, כגון ווֹסקופיה, וויטהוק, וכן כנסייה מודרנית ומעניינת מבחינה אדריכלית הנמצאת במרכז העיר, שהיא הכנסייה הגדולה כיום באלבניה.

ווסקופיה (Voskopoje)

ווסקופיה הייתה אחת הערים החשובות ביותר בבלקן במאה ה-17. עיר עם אוכלוסייה בת שלושים אלף איש, שהייתה מרכז לציורי איקונות ולנצרות אורתודוקסית. בעיר זו היה גם הדפוס הראשון בבלקן. עשירי ווסקופיה תמכו בהקמת מנזרים בכל רחבי אלבניה, כמו למשל מנזר אדריאניצה שמופיע במסלול תרבויות עתיקות. בווסקופיה היו עשרות כנסיות. עם הזמן ירדה ווסקופיה מגדולתה והיום היא כפר נידח עם כמה עשרות אנשים. העיר העתיקה נשארה לרוב בהריסותיה והיער השתלט על האזור. ווסקופיה ממוקמת בגובה 1,150 מטר מעל פני הים, במקום נוח להגנה, מוקפת הרים יפים. כיום יש בה שבע כנסיות עומדות, שרידים לגדוּלה שהייתה פעם, ומספר בתי אירוח כפריים.

אגם אוכריד (Uchrid)

אגם אוכריד הוא אגם טקטוני גדול ויפה, שהפך בשנים האחרונות לאתר תיירות פופולארי, במיוחד בצד המקדוני שבו, שם נמצאת אוכריד – ירושלים של הסלאבים. באגם סוג מיוחד של צלופחים הבאים לשם מהאוקיינוס האטלנטי כדי להטיל ביצים. בצד האלבני של האגם שוכנת עיר הקיט פוגרדק, חדשה יחסית, ובה טיילת ומסעדות עם דגי אגם. חמישה קילומטר מפוגרדק יש אתר טבע יפה של דרילון עם מעיינות מים וצמחיה (ראו מאמר נפרד בשם – ירושלים של הסלאבים).

אגם פרספה (Prespa)

אגם פרספה הוא אגם טקטוני גדול הגבוה בבלקן (850 מטר) וגם פארק לאומי, הוא נמצא במפגש הגבולות בין אלבניה, יוון ומקדוניה, יש בו כנסיות ביזנטיות, מערות, צמחייה וחיי בר מפותחים ונוף מדהים. חלק ממנו, הנידח ביותר, שייך לאלבניה ומעליו הרים יפהפיים. החוף הראשי הוא חוף זרושקה, ויש בו אי בשם מליגרד שם נמצאת כנסייה מעניינת.

הצלת יהודי אלבניה בשואה

סיפור הצלת יהודי אלבניה בשואה הוא סיפור מדהים ולא ידוע של התגייסות האומה למען יהוּדֵיהָ. בכל ימי המלחמה לא היה אדם אחד שהסגיר יהודים לידי הנאצים. לעומת זאת, כלל האוכלוסייה התגייסה למען הצלת מאתיים היהודים שחיו באלבניה ועוד אלפיים שהגיעו אליה כפליטים מכל רחבי אירופה והבלקן, והתוצאה הייתה שפרט למשפחה אחת כל יהודי אלבניה ניצלו!

לאחר התמוטטות השלטון הקומוניסטי בשנות ה-90, ולאור היות אלבניה הארץ הענייה ביותר באירופה, עלו מרבית יהודי אלבניה לישראל, אבל גם כיום, כשאתה מסתובב באלבניה ואומר שאתה מישראל, הרבה מהאנשים מתגאים בהיכרות שהייתה להם עם משפחה מקומית יהודית כזו או אחרת.

האלבנים הם עם סובלני, מכניס אורחים, שרואה את האדם מעל הדת. אלבניה היא אולי הארץ היחידה בעולם שבה חיו בני ארבע דתות בשלום זה עם זה לאורך דורות, וגם כיום. לארבע דתות אלה אפשר להוסיף דת חמישית, הדת היהודית. היהודים נקראים באלבניה בני ישראל, ועד לסיום השלטון הקומוניסטי המשיכה להתקיים באלבניה קהילה יהודית קטנה.

תערוכה ביד ושם

במשך ארבע שנים צילם הצלם האמריקאי נורמן גרשמן(Norman H. Gershman)  יחידים ומשפחות מוסלמים מאלבניה שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים בשואה. וכך נוצרה "תערוכה מציגה את הסיפור האלבני, הלא מוכר, בו התגייסה אומה שלמה – אנשי השלטון והאזרחים הפשוטים כאחד – כדי להציל את יהודֵיה, ומה שהתווה את קוד התנהגות זוהי דתם – האִסלאם."

הסיוע יוצא הדופן לו זכו היהודים באלבניה מקורו בבֶּסָה – קוד "הכבוד" – שמהווה עד היום את הערך העליון במדינה. בֶּסָה פירושו "לקיים הבטחה". אדם המקיים את הבֶּסָה הנו אדם העומד בדברתו, חייך וחיי משפחתך יישמרו בדברתו. האלבניים יצאו מגדרם להציל יהודים ואף התחרו ביניהם על הזכות להציל. כל זאת ממקור אהבת האנוש ורצון לעזור לבני תמותה הזקוקים לעזרה, גם אם הם בני דת אחרת.

"כל בני הכפר היו מוסלמים. אנחנו הענקנו מחסה לילדי האלוהים ובכך קיימנו את הבֶּסָה."

ב-1934 כתב הרמן ברנשטיין, שגריר ארצות-הברית באלבניה:
"אין אפליה כנגד יהודים באלבניה, מכיוון שאלבניה היא אחת מאותן מדינות נדירות באירופה של היום, שבה לא קיימות דעות קדומות על רקע דתי ושנאה אינה קיימת כלל, למרות שהאלבנים עצמם מתחלקים לשלוש דתות שונות."

עם הכיבוש האיטלקי ב-1939 התגייסו זרועות השלטון השונות וסיפקו למשפחות יהודיות רבות מסמכים מזויפים שסייעו להן להיטמע בין שאר אזרחי אלבניה. האלבנים לא רק הגנו על אזרחיהם היהודים, אלא גם נתנו מקלט לפליטים היהודיים שהגיעו אליה ממדינות שכנות. אלה היו בעיקר פליטים יהודיים, שהגיעו לאלבניה, ומצאו עצמם בסכנת גירוש למחנות הריכוז. עם הכיבוש הגרמני בספטמבר 1943 (הם החליפו את האיטלקים שנכנעו לבעלות הברית), באופן יוצא דופן, סירבו האזרחים האלבניים לציית לצו הכובש למסור את רשימות היהודים שהתגוררו בגבולות המדינה.

ציטוטים מתוך התערוכה:

הורינו היו מוסלמים אדוקים והאמינו, כמונו, כי 'כל דפיקה בדלת היא ברכה מאלוהים'. אף פעם לא לקחנו כסף מאורחינו היהודים. כל האנשים הם מאלוהים. הבֶּסָה קיימת בכל נשמה אלבנית."

"כמוסלמים מאמינים אנחנו סיפקנו הגנה והומניזם ליהודים. למה? בֶּסה, חברות והקוראן הקדוש".

"כל בני הכפר היו מוסלמים. אנחנו הענקנו מחסה לילדי האלוהים ובכך קיימנו את הבֶּסה"

סיפור על הצלת היהודים באלבניה

"למה אבי הציל זר וסיכן את חייו ואת כל הכפר? אבי היה מוסלמי אדוק, הוא האמין כי להציל חיים משמעו מקום מובטח בגן-עדן.

ביתנו היה בפוקה. אבי היה בעל חנות מרכול למצרכי מזון. זו הייתה חנות יחידה מסוגה באזור. יום אחד הגיע רכב גרמני ובו תשעה-עשר אסירים אלבניים בדרכם לעבודות פרך, ויהודי אחד שגורלו נחרץ למוות. אבי דיבר גרמנית שוטפת והזמין לחנותו את הגרמנים והציע להם אוכל ויין. הוא השקה אותם לשכרה.

בו-זמנית הוא החביא פתק בתוך פלח מלון ונתן אותו ליהודי הצעיר. הפתק הורה לו לקפוץ ולברוח ליערות ולחכות לו בנקודה מסוימת. הנאצים כמובן התרעמו על הבריחה, אך אבי טען שהוא חף מפשע. הם לקחו את אבי לכפר והעמידו אותו מול הקיר, ודרשו לדעת היכן מסתתר היהודי.

ארבע פעמים הם הצמידו אקדח לרקתו. הם גם איימו לשרוף את הכפר אם אבי לא יגלה. אבי לא דיבר, ולבסוף הם עזבו. אבי חילץ את הצעיר מהיער והסתיר אותו במשך שנתיים בביתו עד תום המלחמה."