מסתרי ארון הברית באתיופיה

תיאוריות אלטרנטיביות על הגעת ארון הברית לאתיופיה

גראהם הנקוק (Graham Hancock) היה כתב אנגלי למזרח אפריקה, שנתפס לדרך הרוחנית. הוא עשה עבודת מחקר מרשימה, המנסה להוכיח את אפשרות הופעת ארון הברית באתיופיה. לפי התיאוריות שלו, המופיעות בספר The Sign and the Seal, משה היה כהן מצרי שהוציא ממצרים מכונת אנרגיה משוכללת, הקשורה לתרבויות מתקדמות מאיתנו כגון אטלנטיס, וזהו ארון הברית. הנקוק כתב ספרים נוספים בנושאי היסטוריה אלטרנטיבית על מקומות אחרים בעולם, ובהם מופיעות תיאוריות על קיום תרבויות מפותחות ולא ידועות בעבר הרחוק וביקור של חוצנים מהחלל שעזרו לפיתוח תרבויות אלה. בספרו על אתיופיה ישנן כמה טענות מעניינות.

הנקוק מסתמך על סר ווליס באדג’ (Ernest Wallis Budge), אחד המומחים הגדולים ביותר למצרים העתיקה ואתיופיה, שעסק גם בתורת הסוד וטען שמשה היה מומחה בטקסים מאגיים וידען בלחשים, נוסחאות קסם, וזימונים מכל הסוגים. יתרה מזאת, הניסים שעשה מראים על כך שלא רק שהיה כוהן, אלא הוא היה כוהן מהרמה הגבוהה ביותר, ואולי כוהן ראשי (Kher Heb). השם משה במצרית משמעו “בן”,[1] משה היה נסיך מצרים ונועד להיות פרעה – התגלמות של האל.

לפי פילו האלכסנדרוני, משה למד אריתמטיקה, גיאומטריה, ריתמוס והרמוניה, חוכמת המדידה, פילוסופיה החבויה בסמלים, וזאת ממלומדים מצרים ומורים מארצות שכנות. הוא ידע אותיות אשוריות ומדע כלדאי של גופי השמיים, אסטרולוגיה מצרית ומאגיה.

לפי האתיופים משה הגיע לאתיופיה, היא ארץ מדיָן, שם נשא את ציפורה לאישה, ולכן כתוב שהיא הייתה אישה כושית. הוא רצה להוציא את הידע והיכולת המאגית המצרית ממצרים, שהתדרדרה באותה תקופה למאגיה שחורה ושחיתות שלטונית, ולהעביר אותם לעם וארץ חדשה.

ארון הברית היה מכשיר מאגי מצרי שבו הוטמן הידע הסודי של העולם,[2] הקשור לאל המצרי תחות ולאל השוּמֶרי של הירח סין, שהיו אלי הידע והכתיבה, ולהם מקור משותף באטלנטיס. לפי באדג’, זוהי הסיבה שבגללה הוציא משה את בני ישראל לחצי האי סיני – מקומו של האל סין.

זאת ועוד, לפי באדג’ המצרים היו מומחים בייצור מתכת, וידעו ליצור כלי נחושת שקצותיהם יהיו כה חדים, שיוכלו לחצוב באבן הגיר ללא קושי. היו להם טכנולוגיות שאין לנו היום, בעזרתן הם הסתדרו ללא ברזל בבניית הפירמידות. וכך, בבניית בית המקדש בירושלים משתמש שלמה במכשיר שנקרא שמיר, החותך אבנים. במקדש אסור היה להשתמש בברזל לבנייה ולכן אלוהים נותן למשה את ה”שמיר” (עטוף בצמר, בתוך סל עופרת עם גרעיני שעורה), מכשיר מאגי לחיתוך אבנים, שטמון בין העמודים בועז ויכין, ביחד עם כתבי ההיסטוריה של האדם והעולם.

מעניין לציין, שלפי המשנה והתלמוד הלוחות היו עשויים מאבן דמוית ספיר, הם היו שש ידיים ברוחב ושש באורך, ולמרות זאת כבדים מאד, קשים וגמישים, שקופים, הנקוק רואה בתיאור הזה שריד לטכנולוגיה אטלנטית קדומה שנעלמה מהעולם, והוכחה להיותו של ארון הברית מכשיר אנרגטי הפועל עד היום.

בדרך כלשהי הגיע ארון הברית לאתיופיה והוא אפשר את הקמת האובליסקים הענקיים באקסום, חיתוכם בעזרת השמיר והעמדתם בעזרת האנרגיה של ארון הברית. אבל איך הגיע ארון הברית לאתיופיה?

התזה המרכזית של הנקוק (לה הוא קורא “החוליה החסרה”) היא שארון הברית הגיע מירושלים למקדש היהודי באלפנטיין (Elphantine) שליד אסואן עם הגולים היהודיים בזמן מנשה וחזקיהו, שם הייתה קהילה יהודית עתיקה ששמרה על מסורת הקרבת הקורבנות והכהונה. לכן הוא לא מופיע יותר מאוחר בתנ”ך, ונזכר רק באופן מאולץ ברפורמות של יאשיהו. בספר מקבים ב’ (שנשמר בכנסייה האתיופית) פרק ב’, נאמר שירמיהו הנביא החביא את ארון הברית: “ויהי בבואם ההרה אשר עלה עליו משה לראות את הארץ, וימצא ירמיהו שם מערה ויסתר בה את האוהל ואת הארון ואת מזבח הקטורת, ויסתום את פיה. ומקצת האנשים אשר הלכו אתו ביקשו לעשות להם אות, וילאו למצוא את המערה. וישמע ירמיהו ויגער בם ויאמר, אל ידע איש את המקום, עד אשר יקבץ ה’ את עמו ונתן להם רחמים. אז יגלה ה’ את המקום, וכבוד ה’ יופיע בענן, כאשר היה בימי משה ובימי שלמה בהתחננו אל ה’ לקדשו”. אלא שלפי הנקוק הוא נלקח למצרים.

בגלל פלישות הפרסים למצרים והעזיבה שלהם (הפרסים הרסו הרבה ממקדשי מצרים ולא פגעו במקדש היהודי באלפנטיין, דבר שהביא על היהודים תרעומת רבה מצד המקומיים) הקהילה היהודית נאלצה לברוח דרומה לאתיופיה וארון הברית איתה. אלה הם הפלאשים הראשונים. ששמרו על הכהונה והקרבת הקורבנות וקראו לבית כנסת שלהם מסגד, מלשון סגידה של אלפנטיין. הם הלכו במעלה הנילוס והגיעו בתחילה לאגם טאנה, שם שוכן ארון הברית באי טאנה קירקוס, עם הקמתה של אקסום הוא עבר אליה ונמצא שם מאז. בזמן הממלכה העתיקה האנרגיה שלו הייתה פעילה, ובמידה מסוימת היא משפיעה עד היום.

ווליס באדג’ (Wallis Budge)

ווליס באדג’ (1857–1934) היה אחד המלומדים הראשונים הן של מצרים והן של אתיופיה. הוא תרגם את “כבוד המלכים” לאנגלית וכתב ספר על המאגיה המצרית Egyptian Magic)), היה האוצֵר של העתיקות האשוריות והמצריות במוזיאון הבריטי (הוא ידע מצרית, אתיופית, אשורית ועוד כמה שפות עתיקות, ביניהן עברית), ואחד המומחים החשובים לנושאי מצרים העתיקה, גם בהקשר של העל-טבעי.

באדג’ טען שהדת של אוסיריס הגיע למצרים מאפריקה, ממקורות אפריקאיים קדומים ומקוריים. מהעמים הנילוטים, שמאכלסים את דרום סודאן וחלקים מדרום מערב אתיופיה (הוא מציין בקשר לכך שעמים אלה אימצו את הנצרות בחום, מכיוון שסיפור ישוע הוא אותו הסיפור של אוסיריס).

באדג’ היה חבר באגודות אוקלטיות בלונדון, וביניהן מועדון הרוחות. התרגום שלו של ספר המתים וכתביו האחרים השפיעו רבות על אנשים כגון ג’יימס ג’ויס או ויליאם בטלר ייטס. ספר חשוב אחר שלו הוא הפפירוס של אני (The Papyrus of Ani), וכן כתב את הספר “היסטוריה של אתיופיה, נוביה ואביסיניה” ואת “מלכת שבא ובנה היחיד מנליק”.

באדג’ טען שהמלך האתיופי נחשב לאלוהי מפני הקשר שלו לשושלת של ישוע (בית דוד), וזה ממשיך את המסורת של מלכים אלוהים במצרים ובכוש. המלכים של השושלת החמישית היו בנים של האל רע. האל היה מתערב בתהליך העיבור, בדיוק כמו עם שלמה ומלכת שבא, ומופיע דרך המלך, בכדי להוליד צאצא אלוהי. (מעניין לציין בהקשר זה, שהמלכים של השושלת החמישית התחילו את מסורת האובליסקים במצרים, שלימים מצאה בית וביטוי יוצא דופן באקסום האתיופית). שלמה היה השומר של ציון השמימית (ארון הברית). הוא הופיע לפניה באופן יומי וקיבל ממנה כוח, אלוהות וסמכות, ולכן מלכת שבא הסכימה להתמסר לו.

ציון התקיימה קודם כול בצורה רוחנית בשמיים, והיא הייתה מקום המושב של האלוהים, כס המלכות. משה בנה בעזרת הדרכה אלוהית העתק שלה בעץ וזהב והניח בתוכו את שני לוחות הברית, את צנצנת המן ואת מטה אהרון, והשכינה שכנה בתוכה ומעליה. כששלמה סיים לבנות את המקדש, השכינה ביחד עם ציון הארצית נכנסו לתוכו, וממנה העביר אלוהים את הנחיותיו.

התיבה

לפי באדג’,[3] ארון הברית דמה לתיבות בבבל ומצרים, שהיו מקום מושב האלים. התיבה של בל, האל הגדול של בבל, הכילה פסלון של האל והמלך ביקר אותה פעם בשנה, כשהוא מבקש מחילה בדמעות ותופס בידה של הדמות הקדושה. החדר שבו היא שכנה נבנה על ידי האלים. בימי חג ומועד התיבה הייתה נישאת על ידי הכוהנים בתהלוכות. במצרים התיבות של האלים נשמרו בחדר מיוחד שנבנה לצורך זה, ופסלוני האלים ישבו על כסאות מלכות בתוך התיבות. התיבות מוקמו על מוטות נשיאה או על גבי סירות, שנישאו על ידי הכוהנים בימי תהלוכות וחגים. לתיבה של אמון היו דלתות סגורות וחתומות, אך באירועים מיוחדים למלך הייתה הזכות לשבור את החותם ולפתוח את הדלתות, בכדי להביט על פניו של האל. הוא היה צריך ללבוש לבוש מיוחד. לפי באדג’ ייתכן שבתוך התיבות לא היה פסל של האל, אלא ייצוג שלו כגון אבן הבנבן במקרה של האל רע, או חלקים מגופו של אוסיריס.

התיבה שהביא מנליק לאתיופיה הייתה קופסה מרובעת מעץ קשה מצופה זהב באורך 1.25 מטר. גובה ורוחב 0.75 מטר, ועליה כסא הרחמים ודמויות של הכרובים. בספר “כבוד המלכים” הכרובים לא מוזכרים, אבל נאמר שמשה בנה תיבה בצורת בטן אונייה, שבתוכה הושמו לוחות הברית. בטן התיבה מסמלת את מרים, התיבה של משה הכילה את המילה (הלוגוס) באבן, ומרים הכילה את המילה שהתגשמה בבשר. בכבוד המלכים מופיע התיאור של המרכבה של התיבה, ומכאן ייתכן שהכוונה היא למעין מנשא או מוטות נשיאה.

לפי הנקוק, במצרים היו ארונות בצורת ספינות נישאות על מוטות מאורכים בזמן חגיגות האפט (Apet), שהיו הפסטיבל החשוב ביותר במצרים שהתרחש בזמן הצפת הנילוס. אזור לוקסור ותבאי נקרא Tapet, שזאת הצורה הנקבית של Apet, (ומכאן השם תבאי), המזכיר את השם Tabot האתיופי. הנקוק טוען, כי ייתכן שהטקסים המבוצעים כיום בהקשר לארון הברית הם המשך של טקסי ה-Apet. במהלך השנים הסירות החלו לדמות יותר ויותר לתיבות. גם במקרה של מצרים וגם במקרה של ארון הברית, הכוהנים היו לוקחים את הארון/סירה בתהלוכות ולמעשה הארון היה לוקח אותם, מרים אותם באוויר ומכוון אותם, ולפי זה היו מתנבאים.

אגדת אתיופיה

לפי האתיופים, שבא הוא שמה של ממלכת אתיופיה הקדומה ולא של תימן. זוהי ממלכה שנוסדה על ידי אביה של מלכת שבא, שהגיע לאקסום והרג שם דרקון מיתולוגי בכדי לייסד עיר ומלוכה,[4] אלא שהבת, שהפכה בינתיים למלכה, חיפשה אחרי חוכמה, ויצאה לצורך כך לירושלים עם מיטב יועציה, מכיוון שהגיע אליה שֶמע גדולתו של שלמה, החכם באדם. המסע אל ירושלים, ומה שקרה אחר כך, מתואר בספר “כבוד המלכים”, שהוא התנ”ך של אתיופיה. לפי הכתוב, היא הביאה מתנות והתארחה בארמון, סופגת מאווירת החוכמה והקדושה. לאחר כמה חודשים ביקשה לעזוב, אלא ששלמה, שחיפש שידוך מתאים בכדי להוליד יורש עצר ראוי, חשק בה והזמינה לארוחת ערב אצלו בארמון. מלכת שבא הייתה בתולה ולא רצתה שתומתה תיפגע, ולכן ביקשה משלמה שיבטיח לה שלא ייקח דבר בכוח, ולא יכריח אותה לעשות את מה שאינה רוצה, ועל כך שלמה ענה בחוכמתו, שהוא מוכן לתנאי הזה בתנאי משלו, שלא תקח דבר משלו ללא רשותו, ועל כך מלכת שבא הסכימה בשמחה.

בזמן הארוחה תיבל שלמה את האוכל בחריפות יתרה ודאג לכך שלא יהיו כדי מים בחדרה של המלכה. וכך היא התעוררה באמצע הלילה, נודדת מחדר לחדר, בניסיון למצוא מים שירפאו את השריפה בפיה. בסופו של דבר הגיעה לחדרו של שלמה, שם נמצא כד מים צוננים. בשקט בשקט היא הושיטה את ידה לקחת את המים, ושלמה שחיכה לרגע הזה, מעמיד פני ישן, הזכיר לה את שבועתה ותינה עִמה אהבה. התוצאה הייתה שתשעה חודשים לאחר מכן, בזמן שהייתה כבר חזרה באתיופיה, נולד מנליק. אנשי אתיופיה ראו בכך אות משמיים והתערבות אלוהית.

לפני שמלכת שבא עזבה את ירושלים שלמה המלך נתן לה טבעת שאותה תוכל לתת לבנו, אם ייוולד, כדי שבבוא הזמן יוכל לזהות את עצמו לפני אביו, וכך היה. כשבגר מנליק הוא עשה את דרכו לירושלים, וגם בלי הטבעת ראו כולם בנו של מי הוא ונתנו לו כבוד. היו אף כאלה שרצו לתת לו את המלוכה, אלא שכמו אמו, הוא העדיף את אתיופיה על פני ישראל,[5] וכל שרצה היה החוכמה. שלמה אביו אהב אותו והעדיף אותו על פני אחיו הרבים, וזה עורר קנאה אצל גדולי ישראל, שביקשו מהמלך שלמה שישלח את הבן, שהופיע יש מאין, חזרה למולדתו. שלמה הבין שאין לו ברירה, והתנה זאת בכך שכל משפחות האצילים והכוהנים ישלחו את בכוריהם יחד עם מנליק, וכך היה. טובי הנוער יצאו לאתיופיה וביניהם עזריה בנו של הכהן הגדול. אלא שכאן אירע משהו לא צפוי:

עזריה, בנו של הכהן, הגדול החליט לקחת אתו את ארון הברית לאתיופיה, לאור חזון שהיה לו. הוא נכנס למקדש, השאיר במקום הארון המקורי העתק, והחביא את החפץ המקודש בשיירה. רק כשהיו מרחק כמה ימים מישראל גילו את הדבר למנליק, שהבין מיד שיד אלוהים בדבר, שאלמלא כן הארון לא היה מרשה לעצמו לבוא איתם. שלמה הזועם גילה את התרמית ורדף אחר השיירה, אלא שאלוהים הופיע לפניו והסביר לו שהישות של הארון, שנקראת “ציון”, ביכרה לעבור ולשכון באתיופיה, היא ציון החדשה, ועליו לקבל זאת.

כשהגיעו מנליק ומלוויו הרבים לאתיופיה הם התקבלו ברוב הוד והדר, בתופים ובמחולות. לארון הברית נבנה בית חדש באקסום, שם הוא שוכן עד היום. האתיופים הפכו להיות יהודים, ואתיופיה הפכה להיות ארץ הקודש החדשה.

על האפשרות של קיום ממלכה קדומה יהודית באתיופיה החל מימי שלמה, לפני כמעט 3,000 שנה, קראו בפרק על יהודי אתיופיה בהמשך.

מלכת שבא

מלכת שבא מופיעה לפי האמונה הנוצרית בתור “מלכת הדרום”, שתהיה עדה ליום הדין. “מלכת תימן (הדרום) תעמוד לדין עם הדור הזה ותרשיענו, כי באה מקצות הארץ לשמוע את חוכמת שלמה והנה פה גדול משלמה” (מתי יב, מב). היא נתפשת כסמל לגויים שהצטרפו לנצרות, או לכנסיית הגויים שנישאת ליהדות של שלמה וישוע. לפי רן הכהן, החל מהמאה ה-7 מלכת שבא נתפשת כאנלוגיה לכנסייה עצמה, או למרים. היא מביאה עמה מתנות לשלמה כמו המאגים שהגיעו לבית לחם: מור, זהב ולבונה. ישנו ספר מהמאה ה-13 שנקרא “הגדת הזהב” (Leganda Aurea), שבו מופיע סיפור שעץ הדעת מגן העדן נהפך לגשר המוביל אל מקדש שלמה. כשמלכת שבא הגיעה לבקר את שלמה בירושלים היא התקשתה לעבור על הגשר, וראתה בחזון כי ישוע ייצלב על העץ שממנו הוא עשוי וכרעה לפניו (בזמן זה התחילה האדריכלות הגותית, שבמסגרתה מופיעה מלכת שבא בין הפסלים של הקתדרלה בשארטר).

אגדות נוספות על מלכת שבא מצויות בקוראן ובמקורות מוסלמיים, וכן במקורות יהודיים תלמודיים, אגדות יהודיות וספרות חיצונית. כבר יוספוס פלוויוס מזהה את שבא המקראית עם אתיופיה, ואומר שהיא הייתה מלכת מצרים ואתיופיה.

לפי “כבוד המלכים”, עם הגיע ארון הברית לאתיופיה עזבה מלכת שבא את האמונה האלילית וקיבלה על עצמה ועל עמה את הדת היהודית. כל העם שמע את המצוות והברכות מפי עזריה הכוהן, השתחווה וקיבל על עצמו את היהדות. הברית בין האתיופים לאלוהי ישראל מסומלת על ידי התיבה – היא ארון הברית. המנהגים היהודיים של הנצרות האתיופית הם מצוות התורה שנמסרו לאתיופים מפי הכוהן הגדול. אורח החיים הדומה ליהדות הוא מורשת מקודשת ומראה על ייחודם ומיוחדותם. העם האתיופי מחליף את עם ישראל כעם הנבחר.

המתחם המקודש באקסום

הלב של אקסום הוא המתחם המקודש שבתוכו נמצאת כיום כנסיית מרים ציון הישנה, כנסיית מרים ציון החדשה, וביניהן מבנה קטן שבתוכו שוכן ארון הברית. זהו הלב של עמק קטן, מוקף הרים, הגובל בשדה האובליסקים מצפון. בימי קדם קרוב לוודאי שהיה שם מתחם מקודש מסוג כזה או אחר, אף כי האגדות הנוצריות אומרות שהיו שם ביצות, ורק ישוע שבא לבקר במקום (טביעת כף רגלו נמצאת על הסלע הצופה אל העמק) גרם לביצות להתמלא בעפר, כדי שייווצר מקום מושב מתאים לארון הברית.

לפי התפישה האתיופית, ארון הברית הובא לאקסום על ידי מנליק, בנה של מלכת שבא, ושוכן באקסום מימי שלמה ועד היום, להוציא פעמיים שבהן הוברח בכדי להצילו מכובשים: פעם ראשונה במאה העשירית, כשהמלכה יהודית היהודייה (או לפי גרסה אחרת: ג’ודית ג’ודית) החריבה את העיר אקסום, אז הוא נלקח לאי באגם זינאווי, ופעם שנייה במאה השש-עשרה, כשהצבא המוסלמי של אחמד גרן כבש והחריב את העיר.

כיום שוכן הארון בקפלה לצד הכנסייה המרכזית באקסום, הקרויה “ציון” על שמו. המתחם סביב הקפלה (כנסייה קטנה) מגודר, ואבוי למי שינסה לחצות את הגדר או אפילו להתקרב אליה למשך זמן ממושך. יש אדם אחד בלבד שיכול לגשת לארון, והוא נקרא שומר הארון – נזיר המתמנה לתפקיד לכל ימי חייו, ואסור לו לעזוב את המתחם המגודר.

הכניסה היפה לאזור המקודש היא ממערב, שם יש שער מפואר, והוא מוביל לאזור פתוח גדול שבלבו כסאות הכתרה ענקיים ויפהפיים הבנויים מאבני ענק ונקראים כסאות השופטים. לידם נמצאים ארבעה עמודים שהקיפו את כיסא ההכתרה של המלך. ייתכן ואבני ענק אלה עתיקות יותר והן מתקופת האובליסקים. פנימה יותר יש גדר ושער שני, שמאחוריו נמצאת כנסיית מרים ציון הישנה. לתחום זה מותר רק לגברים להיכנס. הכנסייה נבנתה על ידי הקיסר פסילידס בסגנון גונדר במאה ה-17 לספירה, במקום כנסיית מרים ציון הישנה שנבנתה על ידי הקיסר אזנה במאה ה-4 לספירה, אך נחרבה על ידי אחמד גרן במאה ה-16. מצפון למבנה מרשים זה כמה בריכות מים, ומבנה קטן עם חלונות כחולים שבתוכו נמצא ארון הברית. מצפון לו כנסיית מרים ציון החדשה, בניין עגול ענק שנבנה על ידי היילה סלאסי בשנות ה-60 של המאה ה-20 כאות תודה למרים, שעזרה לאתיופים לנצח את האיטלקים במלחמת העולם השנייה. הכנסייה פתוחה לכל. עגולה מכוסה בכיפה גדולה ועליה ציורים מרהיבים, בתוכה נמצא ספרי קודש ושלושה תבּות (ארונות ברית הנותנים מקדושתם לכנסייה) עתיקים ומקודשים. יתר אוצרות המקום נשמרים במוזיאון מרשים מתחת לפני הקרקע, בו ניתן למצוא, בין השאר, כתרים של מלכי אתיופיה (כולל מנליק), כלי קדושה עתיקים, ספרים בני יותר מאלף שנה, ועוד.

לפי האמונה האתיופית, יחד עם ארון הברית עבר מירושלים לאקסום חסד האל, ואקסום הפכה כך לירושלים החדשה. האתיופים מכנים את העיר גם “ציון”, ורואים בה את עיר הקודש, כדוגמת ירושלים. בטקסי ההכתרה של מלכי אתיופיה, שהיו נערכים באקסום, היו “בנות ציון”, כלומר, בנות אקסום, מקבלות בשמחה את פני המלך החדש.

 

[1] וכך המלך המצרי “תחותמס” הוא “הבן של האל תחות”.
[2]    ואכן, לפי מקורות יהודיים ארון הברית הכיל את השורש של הידע, מעליו היו שני כרובים שהייתה להם מתנת הידע. הם שמרו על הכניסה לגן העדן, עץ הדעת טוב ורע.
[3] The kebra nagast, p. 9
[4] מזכיר את הסיפור של קדמוס וייסוד תבאי ביוון.
[5] אי אפשר להאשים אותו לפי “כבוד המלכים”, מכיוון שזאת ארץ זבת חלב ודבש, הרים ונהרות, גשם בעיתו, וכן הלאה.