משפחת אריה והכפר רדוויל
בשנת 1793 התיישב אברהם אריה בעיר סמוקוב וכונן בה את השושלת המשפחתית ואת קבוצת השותפויות העסקיות־משפחתיות. במשך יותר מ-100 שנים בני המשפחה עסקו בתחומים עסקיים מגוונים תוך גילוי יוזמות עסקיות ותעשייתיות חדשניות. הם עסקו בתעשייה, מסחר, חלפנות ובנקאות ונודעו בשם הרוטשילדים של המזרח. במקביל עסקה המשפחה בענייני ציבור ובהם הקמה של בתי מדרש, ספריות, בתי כנסת וניהולם. בני המשפחה היו מראשי הקהילה היהודית בסמוקוב במשך ארבעה דורות.
הכפר רדוויל היה במאה ה19 מרכז מפחות הברזל של משפחת אריה, הרוטשילדים היהודים של הבלקן, בכרוניקה של המשפחה, שתורגמה על ידי יוסף עוזי, נמצאו ציטוטים יפהפיים על החיים בכפר בתקופה ההיא, בתכנון להקים פארק שמשחזר את מפעל גלגלי המים ובו יוצגו הציטוטים בשלוש שפות
הציטטות שלהלן מתוך: הכרוניקה של משפחת אריה, מאת צ'לבי משה אריה, תורגמו מלדינו בידי יוסף עוזי לוי, בן שרה־נינה לבית אריה.
שלט 1
בני משפחת אריה היו גאים במיוחד בפעילותם התעשייתית להקמה של כבשנים ומפחות לייצור וחישול ברזל, תוך שימוש בגלגלי מים ענקיים וכן להפעלתם: "היה זמן שמתוך 18 מפחות הברזל שפעלו באזור סמוקוב, משפחת אריה היו הבעלים של עשרה" (כרוניקה אריה, ע' 984)
הכפר רדוויל היה במאה ה-19 אחד מהמרכזים החשובים לייצור ברזל באזור סמוקוב. הבולגרים תושבי הכפר עבדו בתעשיית הברזל, והכפר זכה להגנה ולחיסיון של האימפריה העות'מנית על פי חוק יישובי הכרייה: "חכם אברהם אריה היה הממונה על המפחה של רדוויל שהייתה המפחה הראשית" (ע' 384)
שלט 2
בני משפחת אריה אהבו מאוד את הסביבה הכפרית ובנו בכפר ווילות נופש נאות, שבהן בילו שבועות רבים בחודשי הקיץ. (ע' 1127)
"הווילה שבמפחת הברזל של רדוויל שנקרא המאדאן האמצעי (orta maaden), שכנה במרכז הכפר רדוויל. היא הייתה בנויה היטב ולא היה חסר בה דבר … האקלים היה נקי ומאוד בריא. היא נבנתה בסביבות הרים המשופעים בעצים גדולים ונאים לסוגיהם, וכולם מלאים בזמירונים, ומיני ציפורים, מצייצות ושרות כדרכם. כמו כן זרמו בסביבה נהרות עם מים צלולים, ברחש נעים וקליל עד מאוד." (ע' 1218)
שלט 3
"במפחות ובכבשני הברזל נשמע רחש האש הבוערת בשלהבות המתנשאות לגובה של שניים עד שלושה מטרים, ויוצרת ניצוצות אש צבעונית הנזרקות בכל חמש דקות ב'אלפי צירופים', גדולים וקטנים של 'אלפי גוונים'. ומלבד זאת השמיעו המניפות של מפוחי האש רחש קל ונעים עד מאוד שנמשך ללא הפסק, כשהאחת הייתה עולה השנייה הייתה יורדת ומלבה את האש, הכול בכוח המים, שהשמיעו גם הם צלילים ערֵבים עוד יותר." (ע' 1218)
שלט 4
"הייתה להם גם מכוורת ובה כוורות רבות, מהן רדו דבש לצורכי המשפחות, ומהדונג הכינו נרות גדולים שאותם נתנו ביום כיפור לבית הכנסת כדי שיהיו כשרים למהדרין. הם האביסו פרות ועיזים שמהם חלבו חלב, אותו היו שותים וגם מקרימים ממנו יוגורט, וחבצו אותו כדי להפיק חמאה וחוּבצה, הכול להנאתם. כי הכול היה בשפע ובכמויות גדולות." (ע' 1127)
"את החמאה היו חובצים בכוח המים, באמצעות מכונות שסבבו בתוך זרמי המים. חוץ מזה היו להם גלגלי מים עם שיפודי ברזל ארוכים כדי לשפד את הקבבים, ולהשחיל אותם על השיפודים הללו, שנקראו שיש־קבב. משהושחלו, הסתובבו בכוח המים על אש קטנה למשך שש עד שבע שעות. הם היו עשויים בשר כבש מפוטם, והיו מכינים אותם כמעג'ון, עיסה רכה וטעימה מאוד. ועוד דברים כגון אלה, שמענגים את האדם וערֵבים לחיכו." (ע' 1128)
שלט 5
"השינה בכאלה מקומות נקיים ומאווררים ולצלילי כאלה קולות קלילים וכה נעימים, באה על האדם … כמו חלום של מראה נוף, או כשנתו של תינוק בעריסה מתנדנדת, שישן שינה כה מתוקה." (עמ' 1219)
"ארבע עד חמש פעמים ביום היינו אוכלים, והיינו בריאים מאוד וחסונים, ולא התעייפנו למרות שטיילנו כה הרבה בהרים. יש לומר שתמיד, בכל נשימה נשמנו 'אלפי קילוגרמים' של כוח לדם, ואת המים שתינו בלי שרווינו, בין אם היינו עייפים בין אם לאו, כי היו הם כל כך קלילים, נקיים וקופצניים, ולא קרה לנו כלום, כי לא הגשמים ולא הרוחות, גרמו לנו להצטנן באקלים כזה נקי." (ע' 1219)
שלט 6
"בשנת 1878 במהלך המלחמה הטורקית־רוסית נגרם למפחת הברזל ברדוויל מעט הרס. בשנת 1880, הוא (הבעלים סניור שמואל אריה), ערך בה שיפוץ קטן והפעיל אותה בשותפות עם סניור חריסטו סרבניצה, והמשיכו בכך כשלוש שנים. אבל לא היו להם שום רווחים והם מכרו אותה לתושב רדוויל אחד פופ (הכומר) חאג'י ווסיל, יחד עם שני הכבשנים שלו, שהיו בכפר מחלהיובאן (בימנו הכפר מריצה)" (ע' 1128)
כריסטו סמרג'ייב נותן אישור לדברים בע' 165 לספרו על ההיסטוריה של העיר סמוקוב וסביבותיה: "הכבשן ומפחת הברזל האחרונים בכל אזור סמוקוב פעלו בכפר רדוויל עד שנת 1908, במפעל שהיה בבעלותו של х. Васил Попов (ח' וסיל פופוב)".
