שייח' עלי נור א דין יאשרוטי

במהלך המאה ה19 חלים שינויים גדולים בעולם המוסלמי. הופעת המודרניזציה, ירידת כוחה של האימפריה העותומאנית, חדירת החילוניות והמערביות, והתפשטות האסלאם הפונדמנטליסטי כמשקל נגד למערב, הביאו לירידת כוחם של הסופים (בקרב האליטות במיוחד) שנתפשו כשריד של העבר, כוח שמרני המונע התפתחות וקדמה, מונע על ידי אמונות תפלות. הסוּפים החלו מאבדים את מעמד הבכורה שלהם בחברה ובמקומם עלו שני כוחות מנוגדים: האחד זה האסלאם הפונדמנטליסטי שהתחזק בעקבות התפשטותה של התנועה הווהאבית (שהחלה בערב הסעודית) והקמת האחים המוסלמים, והשני זה מגמות החילון, הלאומיות וההתמערבות. אלא שלמרות כל השינויים הללו היה צדיק הדור שבזכותו העולם התקיים. ובמחצית השנייה של המאה ה19 זה היה לא אחר מאשר האדם השלם שייח' עלי נור א דין יאשרוטי.

השייח' עלי נור א-דין יאשרוטי נולד בשנת 1791 בעיר בנזרת שבתוניסיה ומת בשנת 1899 בעכו והוא בן 108 שנה. לפני שנולד נספו ארבעה מילדיה של אמו סעידה במגפה תוך שבוע. האם לא ידעה נפשה מרוב צער, ורק לידתו של עלי נור א-דין החזירה את השמחה לחייה. אנשים קדושים באו אליה ובישרו על בואו, באומרם שתאריך הולדתו מופיע בפסוקים בקוראן.

פירוט נוספים על המסדר השאדלי ועלי נור א דין תוכלו למצוא בספר

סיפר עלי נור א-דין על אמו: "היא הייתה אהובתם של הסופים, ולאחר שכל ילדיה מתו פרשה מהעולם והקדישה עצמה לאלוהים, ורק הלכה מדי פעם כדי לבקר את קברי ילדיה. יום אחד, לאחר שחזרה מאחד הביקורים הללו, שייח' מוחמד גלול, הקדוש הסופי של בנזרת, הקיש על דלתה. לאחר שנכנס בירך אותה ואמר: "הו מרים, תשאי ברחמך ותולידי בן שיקרא עלי נור א-דין". הוא הושיט את ידו ונתן לה אבן קטנה באומרו: "שמרי אותה, וכאשר הילד יגיע לבגרות תני לו מתנה זו ממני ומסרי לו את ברכותי". אמי לא הכירה את השייח' לפני כן והוא לא נהג לצאת מביתו עד לאותו יום.

כבר מילדותו לא יכול היה עלי נור א-דין לסבול התעללות בבעלי חיים. הוא נהג ללכת ברחובות, לקנות כלובים של ציפורים ולשחררן. בכל פעם שראה אדם מתעלל בחיה, התחנן לפניו לגלות רחמנות ליצורים חסרי הישע. גם לאחר מכן במשך כל חייו הוא לא יכל לסבול ציפורים בכלוב, והיה משחרר אותם.

עלי נור א דין נמשך לאנשים קדושים ורצה לחקות אותם, כשבגר הצטרף לזאוויה של שייח' אל מידאני al-Madani בעיר שנקראת מיסטרה Mistara בלוב, שם הוא שהה במשך 13 שנה, כשלעיתים הוא עוסק בתרגול התבודדות ודבקות, ולעיתים יוצא למסעות הטפה והפצת הדת. השייח' קיבל את עלי נור א-דין לדרך השאזלית והורה לו לקרוא בשמו של האל ולתרגל זיכרון של האל בחשאי ובגלוי. הוא נתן לו רשות להנגיש את התפילות של הטריקה (מסדר) וחנך אותו לדרך שהתאימה לו.

עלי נור א-דין הקדיש עצמו בכל מאודו לאלוהים. הוא חי תחת דגל אהבת השייח', שמע לעצותיו, למד מהידע הרב שלו, מאופיו ומחסדיו. והפך לתלמידו הקרוב ויורשו הרוחני. לאחר מות השיח' אל מידאני יצא עלי נור א-דין ללמד את תורת האסלאם בכל רחבי העולם, כשהוא מלווה בתשעה מתלמידיו. הוא נדד במשך עשר שנים ברחבי אפריקה ואסיה, נהג שלא להישאר במקום אחד יותר מחודש, ולימד את כל מי שפגש בדרך לחיות חיים של אמונה, סבלנות וסובלנות לאמונות של אחרים.

לאחר עשר שנים הוא חש דחף לעלות לרגל למכה, וכך יצא לדרך עם רעיו וחי ארבע שנים ליד קבר הנביא בחג'אז. לאחר מכן הוא יצא לבקר בקברו של מייסד המסדר השאזלי, אבו חסן שאזלי. משם יצא למסע בסוריה ולביקור במסגד אל אקצא בירושלים. באלכסנדריה עלו עלי נור א-דין ומלוויו על סירה ליפו. לפי רצון אלוהים הם נלכדו בסערה נוראית והסירה נסחפה לחוף בין ביירות לצידון שם נמצא קברו של הנביא יונה. עלי נור א-דין ירד לחוף ובילה את הלילה בקברו של הנביא. שם היה לו חזון שבו הופיע לפניו הנביא, קיבלו לחיק האתר המקודש, בירך אותו ועודד אותו באומרו: "הו עלי! ייסד את המאבק שלך למען האל בעכו" (פטימה יאשרוטי מציינת שהחזון היה בזמן עירות ולא במצב שינה).

לאחר אותו חזון היה עלי נור א דין אדם אחר, כשחזר לספינה הוא קיבל את הקפטן של הספינה לברית, וזה הפך לתלמיד הראשון של הדרך החדשה. הוא ארז את מטלטליו, ירד חזרה אל החוף והחל במסע רגלי לעכו ביחד עם שני תלמידים שלו שליוו אותו במשך כל מסעותיו והמשיכו להיות חסידיו עד ליום מותם (אחד מהם עבדל וורס נקבר בבית הקברות בתרשיחא, והשני בבית הקברות העתיק בעכו).

בעקבות ההתגלות הבין עלי נור א דין את משמעות המסע שלו בארבע עשר השנים שקדמו לכך. בתחילה הוא הסתובב בכל רחבי העולם המוסלמי, קורא אנשים אל הדת, לאחר מכן גר ליד קברו של הנביא ונכחד באהבה שלו אותו, לאחר מכן ביקר את קברו של מייסד המסדר השאזלי, ממשיך דרכו של הנביא, ולאחר מכן תכנן להגיע לירושלים בכדי להשתתף בחוויה המיסטית של המסע הלילי. המסע האופקי לקח אותו במשך 14 שנה לכל רחבי העולם המוסלמי, ועתה הוא הרגיש שהגורל קורא לו להתחיל את המסע האנכי, אלא שמתברר שהמקום שאליו הוא צריך להגיע בכדי שזה יקרה הוא לא ירושלים, אלא עכו.

כשהגיע לעכו הוא מצא את עצמו ליד קברו של הנביא צלאח בבית הקברות העתיק מחוץ לחומות, ומרגע שראה את העיר הבין את הגורל שאלוהים ייעד לו. הוא ידע שכאן יהיה מקום מגוריו, ממנו אמור לזרוח אור האמת והקדושה. אלוהים נתן לו בית רוחני, והרוח שהכריחה אותו לנדוד ממקום למקום שקטה (כפי שמתארת זו בתו פטימה יאשרוטי). מעניין לציין שלאחר מותם של שני המלווים שלו נקבר אחד מהם בעכו ליד הקבר של הנביא צלאח (התלמיד השני נקבר בתרשיחא), באותו מקום שבו שקטה נפשו של עלי נור א דין, באותו מקום שבו נקבר לימים עומאר ראיס.

לאחר ששייח' עלי נור א דין נכנס בשערי העיר הוא הלך, דבר ראשון, למסגד הזיתים בכדי להשתתף בתפילה. השנה הייתה 1850, ואיש לא חשד שההלך העני שהגיע למקום הוא 'קוטב הזמן', הציר שעליו העולם סובב. אלא שלאחר התפילה הוא החל לדרוש וללמד, מגלה את החוכמה וההארה שניתנה לו על ידי אלוהים, לפי פטימה יאשרוטי התכונה שלו הייתה שהוא ידע להיות שקט בנוכחות אלוהים, וכך לשמוע בתוכו את ההדים של הידע השמיימי. אנשים החלו להימשך אליו ואל תלמודו, והחבורה שנתאספה סביבו השתקעה במספר בתים בעכו שכיום הם בחזקת המסדר ועומאר שקד על שיפוצם. לפי איציק וויסמן הוא היה הראשון שגילה, פתח ופיתח, את התורה המיסטית של שייח' איבן עראבי ברבים, ובמיוחד את הספר חזיונות מכה, וזה דיבר את ההמונים מצד אחד, ואל האליטות מהצד השני.

הרבה אגדות נקשרו לדמותו של שייח' עלי נור א דין, הוא הגיע לישראל בכדי למצוא כאן את החסידים שחיכו לו הרבה זמן, לארץ שחיכתה לו הרבה זמן, ארץ הנביאים, ודבר ראשון הוא פגש נביא מבין הערבים – את קברו של נביא צלאח, 50 שנה מחייו הוא חי בישראל (עם הפסקה של שנתיים באמצע), מהם 34 שנה בעכו, במהלכם עשה ניסים רבים.

הנס המפורסם ביותר היה להקים אדם מהמתים, ולא סתם אדם, אלא את ראש מועצת העיר עבד אל רחמן, שהיה חסיד של הזאוויה (דבר המראה על מידת השפעתה),.כמה שעות לאחר שזה מת הופיע שייח' עלי נור א דין ולחש באוזניו את שם האל שלוש פעמים: אללה, אללה, אללה. ובעקבות כך הוא התעורר לחיים. שייח' עלי נור א דין גם היה נביא שניבא את המטוס, הנפט, והפצצה האטומית (לפי חסידיו). הוא הופיע בצורה של בת קול למזכיר הסולאטן עבדל חמיד – עלי רידה פאשה, ודרכו הגיע לסולטאן עצמו, הופיע לפני בתו פטימה יאשרוטי וחברתה לאחר מותו, ועוד. אבל הנס הגדול ביותר היה חידוש פני האסלאם באופן שיתאים לתקופה החדשה, כפי שנראה בהמשך.

הנפש השקטה

כששייח' עלי נור א דין הגיע לעכו, מבקר דבר ראשון בקברו של הנביא צלאח, נפשו שקטה, הוא התחבר לגורל והייעוד שלו. בהגעה לעכו הוא השלים את המסע האופקי שלו על פני ארצות וימים, והגיע למקום שבו הוא יכול להתחיל מסע אנכי של חיבור פנימי והעמקה, יצירת קשר עם האלוהים בכדי להפוך למשרת שלו המעביר את האור של מוחמד לכל העולם. שייח' עלי נור א דין הגיע למקום שבו הוא יכל למלא את תפקידו כקוטב הזמן. ההגעה של שייח' עלי נור א דין לעכו הייתה חיבור של העולמות, הגשמה של צו שניתן כבר בזמן בריאת העולם, זה היה כמו אדם הפוגש את זו שנועדה להיות אהובתו לאחר שנים של חיפוש, או את הדבר שבו נועד לעסוק, ואז יש רגע של שקט, הכרה.

בכל דור ודור יש אדם שמקבל את האור של שמו העליון של האלוהים, באסלאם יש 99 שמות לאל ושם אחד נסתר, ברגע ששם זה מתקבל האדם מואר ומקבל גם את כל ההתממשויות של האור של מוחמד. הוא יכול לנוע בחופשיות בכל העולמות, נעזר על ידי הרוח של מוחמד. זה מה שקרה לאבו אל חסן שאזלי כשהילד על ברכיו של מאשיש גילה לו את השם הנסתר של האלוהים. הוא נהפך להיות מואר, הקוטב של הדור. מה שהילד אמר לו הוא שהשם שהוא מחפש זה הוא עצמו.

לפי הסופים בתוכנו שוכנות שלוש נפשות ולא אחת. והם הנפש המצווה, הנפש המוכיחה והנפש השקטה, ניתן להקביל אותם לנפש החיה שבתוכנו, נפש האדם ונפש המלאך.

הנפש הראשונה נקראת "הנפש המצווה" (נפס דה אמררה), נפש זו מצווה עלינו ושולטת בנו ולמעשה עושה בנו כרצונה. הכוונה היא ליצרים הפיזיים השולטים בנו: יצר התאווה, המין, הכוח, העצלות, הזללנות ועוד. במצב של "הנפש המצווה" איננו אדונים לעצמנו. אנחנו כמו מריונטות על חוטים הנעות אנה ואנה לפי מצב הרוח וגלגל החיים. בשביל להשתחרר משלטון האימים של הנפש המצווה, מהעריצות ההרסנית שלה, חובה עלינו לעורר את הנפש השנייה שלנו, הלא היא ה"נפש המוכיחה" (נפס אלוואמה).

"הנפש המוכיחה" היא חלק האדם בתוכנו, מידות המוסר והמגבלות שאנו מטילים על עצמנו בכדי להשתלט על יצרנו ולהיות אנשים טובים יותר. "הנפש המוכיחה" משמשת לנו מראה שבה אנו רואים את עצמנו, גם אם החוויה לא תמיד נעימה. היא אומרת לנו: ראה, זהו מצבך, אם תמשיך במצבך זה סופך שלא תגיע לשום מקום, ושתבזבז את חייך. "הנפש המוכיחה" היא זו שגורמת לנו לצאת לדרך הרוחנית, למסע של חיפוש. היא זו שגרמה לנסיך איברהים אבן אדהם לעזוב את ארמונו ומשפחתו ולצאת בעקבות בת קול שאמרה לו: "האם לכך יצרתי אותך? האם לכך נועדת?"
"הנפש המוכיחה" מדרבנת אותנו, מאפשרת לנו לעשות את המסע הארוך והקשה במעלה הדרך הסופית עד שאנחנו מגיעים לייעודנו, הלא הוא הנפש השלישית – "הנפש השקטה" (נפס אלמוטמאינה).

"הנפש השקטה" היא נפש המלאך בתוכנו, העצמי הגבוה המאוחד עם אלוהים, היא זורמת איתו ומרגישה אותו בכל שלב ושלב. האדם נמצא אז במצב הטבעי שלו, מצב ה"אמון", מצב שבו הוא משמש ערוץ ברכה לשפע האלוהי, צינור שדרכו האלוהים יכול לזרום והוא כלי שרת בידיו. מטרתה של הדרך היא להפסיק להישלט על ידי "הנפש המצווה", ולהתחבר דרך ה"נפש המוכיחה" אל ה"נפש השקטה". וזה מה שקרה לשייח' עלי נור א דין כשהגיע לעכו. הוא זכה להארה ונהיה כלי שרת בידי האלוהים. כך גם קרה לעומאר כשהוא פגש את השייח' בירדן לאחר קרוב ל150 שנה.

הזאוויה בתרשיחא

בשנת 1862 עבר השייח' עם מקצת מחסידיו לתרשיחא, כפר שהיה אז מעין מרכז אזורי של בקעת מעיליא – פקיעין והתנהל בו שוק שבועי שאליו הגיעו כפריים מכל רחבי הגליל ואף מלבנון. היישוב היה מעורב, מוסלמי ונוצרי. 50 שנה קודם לכן, בנה השליט של עכו, אל גז'אר, מסגד גדול על שם קרובת משפחתו בכפר, החבורה בנתה בית גדול הקיים עד היום ליד המסגד והתיישבה בו. הם חיו חיים קומונאליים עבדו את האדמות שלהם והתקיימו על חקלאות ושירותים חברתיים, זו הייתה הזאוויה הראשונה של המסדר, המקום שבו נבטו הזרעים של מסדר נפרד בעל תרגולות ייחודיות ותפישת עולם מקורית.

המסדרים הסופים מאורגנים סביב שייח'ים – אנשים קדושים, אבל מבחינה חומרית הם מאורגנים במרכזים הנקראים זאוויות. שם מתגורר השייח' ביחד עם קבוצת חסידים (מעין חצר חסידית). הזאוויות בימי קדם היו מקום שריכז את הפעילות הסוציאלית של החברה המוסלמית. דרכם עברו כספי הצדקה (אחת מחמש מצוות האסלאם), כיום הכסף עובר דרך המסגדים, אך במאה ה19 זה קרה דרך הזאוויות. וכך הם שימשו לטובת החברה, היו בהם  בתי תמחוי ענקיים לעניים ועוברי אורח, מרכזי לימוד, מקומות לינה, והם שימשו מקום מפגש חברתי ואירועים קהילתיים.

הזאוויה שהוקמה בתרשיחא שימשה לכל התפקידים הללו, ולכן נבנו בה חדרי קבלת אורחים, חצר גדולה משותפת, ובמיוחד מטבח ענק שבזמנו שימש כמקום אכסון תוצרת חקלאית ובית תמחוי עבור כל עניי הכפר ועוברי האורח. המטבח נבנה בדרך מסורתית מבוץ ובו ממגורות ששרדו עד ימינו. בפינות המטבח נבנו תנורים ומעליהם נבנה יציע למגורי החניכים הצעירים (הדרווישים). בחברה אגררית שבה יש תקופות של רעב השירות הראשון שהזאוויה נתנה לקהילה היה לספק לאנשים מזון.

בעליית הגג של המטבח הציבורי ישנו נערים שנשלחו להתחנך בזאוויה, כל משפחה שכבדה את עצמה שלחה לתקופה מסוימת את בניה להתחנך אצל השייח', והחינוך נעשה דרך עבודות שירות שונות, בעיקר במטבח. בנוסף למטבח ניתן לראות בזאוויה את האורווה, הבאר, בנייני עזר חקלאיים, בפינה הדרומית-מערבית נמצא חדרו של השייח'. כמעט תמיד נבנית זאוויה כך שהחדר של השייח' נמצא בפינה, ויש לכך משמעות סמלית. מעל דלת הכניסה מתנוססת כתובת יפה. משמאל לדלת הכניסה חדר הטקסים והתפילה ולפניו כיורים לרחצה ולהיטהרות. במרכז הבניין הענק יש חצר גדולה שבצידה המרוחק נמצא אולם גדול ששימש כמטבח ציבורי. צמוד לחדרו של השיח' נבנה חדר התוועדות, ובקיר הותקן פתח שמאפשר לשיח' לראות את הנעשה בחדר זה. לידו נבנו חדרים נוספים למגורי המאמינים. החדרים מעוטרים בכוכב מתומן על התקרה המקומרת. בחדר התפילה צוייר כוכב מתומן המורכב משלושה עיגולים המסמלים את שלוש הרמות של המציאות: זו הגלויה, זו הגלויה למחצה וזו הסמויה.

המאמינים חיו בתרשיחא במעין קומונה ועבדו בחקלאות, המסדר השאזלי עודד עבודה. וכך מספרת פטימה יאשרוטי על אירוע שקרה לימים בזאוויה בעכו: "התלמידים בלטו באהבתם לשייח' והעדיפו חיים של התבודדות בזאוויה על פני עבודה בחוץ, כך שיוכלו להיות לידו כל הזמן. השייח', לעומת זאת, לא עודד אותם לעזוב את עבודתם, את עסקיהם ואת מעמדם. האדם השלם הוא זה שנע בין אנשים בעודו ממלא את חובותיו הארציות והרוחניות. אין אף עבודה חוקית שלא עוזרת לממלא אותה להתקרב לאל. היא רק מפריעה לאלה שאין להם כוונות טהורות בעבודתם – בין אם בתחום הלימוד, העבודה או הקריירה המקצועית. פעם בא תלמיד לשייח' וביקש ממנו רשות לעזוב את עבודתו ולהקדיש את כולו לסגידה ולתפילות. השייח' ענה לו: "הישאר בחנותך ועבוד והתפלל לאלוהיך, זה טוב יותר מאשר לקבץ נדבות מאנשים".

וכך, יצאו המאמינים עם בוקר לעבודתם בשדה או לעיסוקיהם האחרים, חזרו אחר הצהריים לזאוויה, אכלו ארוחה משותפת ולמדו מפי השייח' תורה עד לשעות הקטנות של הלילה. הדרך החדשה והזאוויה משכו רבים. המחסנים היו תמיד מלאים במזון, ואנשים צבאו על הפתחים לשמוע את שיעוריו של עלי נור א-דין. תור האנשים שרצו להצטרף למסדר הלך והתארך, ושימעו של איש הפלאים מהמגרב נישא ברחבי הגליל. לפי מקורות מהתקופה מנו חסידיו כמאה אלף איש שהגיעו מלבנון, מסוריה ומפלסטין. במהלך שלוש השנים של קיום הזאוויה בתרשיחא פיתח שייח' עלי נור א דין את תורתו הייחודית ולימד אותה הן בעל פה והן בכתב, לדוגמא ה"ווזיפה", התפילה שאומרים המאמינים פעמיים ביום, נכתבה בזמן השהות בתרשיחא.

מקורות מהתקופה מוסרים לנו על התחלת המסדר והצלחתו:
הקונסול האנגלי פיין אומר: "הוא הטיף לתחייה דתית, והרכיב על תורתו את הפנתאיזם של תורת הסופים הפרסית…. התורה החדשה התפשטה במהירות בכוונים שונים, ומאמינים בה אפנדים אחדים בירושלים."
סיר הנרי ליירד מספר גם הוא על הצלחות המסדר ועל כך שדבקו בתורתו אפילו בקרב שורות הצבא התורכי.
יחיאל בריל (מייסד עיתון הלבנון) אומר על תורתו של השייח': "הוא יבינם באמרי בינה כי הנביא מוחמד לא היה כאחד הנביאים כי אם איש אשר נחה עליו רוח חכמה וברוחו הכביר בער את עבודת האלילים מהארץ. אכן בימינו אלה רוח אחרת עברה על הארץ ותטהר את בינת האדם, וחקי הנביא מוחמד ומצוותיו ותורותיו אינן לפי הרוח העולה עתה על לב האדם למעלה למשכיל. עתה חובה והמצווה על המוסלימאני לאהוב את הנוצרי ואת היהודי כמוהו, כי כל בני האדם אשר על פני האדמה, אל אחד בראם."
אפילו מקור קנאי ומתחרה כמו המיסיונר תומסון אומר ש"הוא הטיף לנדיבות ויחס של כבוד לנוצרים, דבר שהוא בבחינת שיפור במנהגי המוסלמים באזור זה…"

הצלחתו של השייח' עלי נור א דין בתרשיחא הייתה כה גדולה עד שהוא נתפש כנראה כאיום על ידי השלטונות העותומאניים שזכר המרידות של דהאר אל עומאר עדיין היה טרי בזיכרונם ובנוסף לכך הם פחדו מתנועות רפורמה פופולאריות מדי. שייח' עלי נור א דין נתמך בתקופה זאת על ידי אחד הרפורמטרים מוסלמים הגדולים שגר בדמשק – עבד אל קאדר אלג'יראי Emir Abd al-Qadir alJaza’iri (1808-1883). שמועות מרושעות הגיעו כנראה לאוזני השלטונות באיסטנבול על כך שהשייח' מכין צבא בהר הגליל. וכך, באישון לילה, שלחו העותומאניים פלוגה של חיילים לתרשיחא בכדי שתאסור את שייח' עלי נור א דין ותגלה אותו לרודוס.

מספרת בתו פטימה: "עד מהרה קמו לו אויבים שהפיצו שמועה כי הוא יוצר לעצמו מצודה בהרים, ומסתיר בה מאה אלף חיילים כדי להנהיג מהפכה נגד השלטון העות'מאני. בעקבות זאת, ציוו השלטונות על עלי נור א-דין לעבור לרודוס. ספינה הגיעה מאיסטנבול, נושאת קציני צבא וחיילים, כדי לקחתו. הם הקיפו את הזאוויה וחיפשו את מאה אלף החיילים, שלא היו שם כמובן. המפקד שעמד בראש הפעולה, התחרט על מעשיו והתרשם מהחסידים בעלי התכונות הנעלות. כשנפגש עם השייח' נישק את ידיו וביקש מחילה על אי ההבנה באומרו: "אני רק משרת הכבול לפקודות שאין בכוחי לשנותן", והשייח' הבין ונתן לו את ברכתו.

לפי האמונה הסופית הייתה סיבה אחרת לגירוש, והיא שהיה עליו לפגוש מישהו שחיכה לו ברודוס. היה זה לא אחר מאשר הסולטאן אבדילעזיז, שליט האימפריה העות'מאנית באותה תקופה. הגירוש היה חלק מהתוכנית האלוהית. לאחר שהגיע השיח' לרודוס חלמה אמו של הסולטאן חלום שבו הופיעה פטימה, בתו של הנביא מוחמד, ושאלה אותה: "למה גירשתם וכלאתם את בני?". האם הבינה כי מדובר בשייח' עלי נור א-דין והכריחה את בנה, הסולטאן אבדילעזיז, לשחררו. שנתיים שהה השייח' ברודוס.

כל אדם נדחף לגורלו ואל האנשים שעליו לפגוש לאורך הדרך. השיח' עלי נור א-דין היה צריך להגיע לצור כדי לפגוש את הנביא יונה, ולאחר מכן, בשנת 1865 להיות מגורש לרודוס כדי לפגוש את ייעודו, לאחר שנתיים בגלות הוא חזר לישראל.

הקמת הזאוויה בעכו

אבדילעזיז ניסה לקדם רפורמות באימפריה העות'מאנית, ונהג לנסוע ברחבי הממלכה ולבקר אנשים באופן בלתי אמצעי כדי ללמוד באופן ישיר על המתרחש בממלכתו. במסגרת זו הוא הגיע גם לרודוס ופגש את השייח'. אין אנו יודעים מה היה בפגישה ביניהם, אך מספרים שהשייח' היה האדם היחיד שהסולטאן קם לכבודו. כתוצאה מהמפגש, מכל מקום, החזיר הסולטאן את השייח' לעכו ונתן לו אדמות רבות במערב הגליל, באזורים אחרים בארץ ובארצות הסמוכות. הוא נתן לו שטח גדול של שניים עשר דונם בתוך העיר העתיקה של דמשק, וכן שטחים בביירות ובמקומות נוספים בלבנון. גולת הכותרת של מתנות הסולטאן הייתה שטח גדול בעכו צמוד למצודה, הנדל"ן המשובח ביותר בעיר.

בשנת 1868 חוזר שייח' עלי נור א דין לישראל ומתיישב בעכו, על השטח שנמסר לידי המסדר השאזלי יאשרוטי נבנה מכלול גדול שכלל, בין השאר, מחסנים לתבואות, מטבח גדול שבעזרתו ניתן היה להאכיל את עניי העיר, בתים לשייח' ולמקורביו, אכסניית אורחים, בניין עם כיפה גדולה ששימש כחדר התכנסויות, כיתות לימוד, חדרי התבודדות ועוד.
הזאוויה של השאזלים יאשרוטים צמודה למבצר עכו, שהיה גם מבנה השלטון וגם הכלא. המכלול כולו משתרע על פני ארבעה דונמים וחצי לאורך הצד המערבי של המבצר עד לחפיר.

בשיפוץ החצר לפני כמה שנים התגלה פתח בצד המערבי של הזאוויה ועליו סמלו של הסולטאן. הפתח היה קצהו של מעבר שהוביל מביתו של השליט, הפאשא המקומי, אל חצר המצודה שהייתה מקום מושב השלטון. השייח' היה מקורב לסולטאן ולמשפחתו ושמר על קשר מכתבים איתם. ואילו הפאשא, השליט המקומי, התחלף מדי שנה או כמה שנים. האם ייתכן שעלי נור א-דין השגיח על השליטים המקומיים מטעם הסולטאן?

בכל בוקר היה הפאשא נועל את סנדליו, חובש את כובעו, לובש את מכנסי השרוואל ויוצא לעבודתו במצודה. ביתו של הפאשא הוא הבית הגדול והמפואר שממערב למרכז השאזלים יאשרוטים, הנמצא כיום בידי הבהאים. הפאשא נהג לעבור דרך חצרו של עלי נור א-דין, שתה כוס קפה של בוקר, אמר ברכה, אולי גם התפלל איתו, ואז המשיך לעבודתו בצד השני של החצר, עלה לקומה השנייה בבית הקשתות הצלבני שנשאר בחצר, ועבר דרך דלת נוספת שחיברה את החצר עם המצודה. בסוף יום העבודה, לאחר שישב במשפט וניהל את ענייני הארץ, חזר הפאשא המקומי לבקר את ידידו השייח', ללגום בחברתו כוס קפה נוסף ולספר על אירועי היום לפני שחזר לביתו.

עם החזרה לעכו השאזלים יאשרוטים הפכו לבעלי השפעה רבה במערב הגליל. חלק גדול מתושבי כפרים כגון לוביה, אל כברי, עמקא שכבר לא קיימים, וכפרים כגון תרשיחא, שעב ואחרים שקיימים עד היום, הפכו לחסידי המסדר. מרכזים (זאוויות) נבנו בצפת, עזה, אום אל פחם ובחיפה (האחמדים בשכונת ככביר היו שייכים בתחילה למסדר השאזלי יאשרוטי וכנ"ל רבים מפועלי הנמל). בביירות הפך המופתי של העיר לחסיד המסדר והקים שם זאוויה גדולה. זאוויה גדולה הוקמה גם בדמשק והונהגה על ידי מוקאדם חשוב בשם Abu al-Shamat, חלק משבטי הבדואים בנגב קיבלו על עצמם את מרותו של עלי נור א-דין, זאוויות נוספות הוקמו תוך שנתיים במקומות שונים בארץ, כולל ירושלים, ובירדן.

לפי דוקטור יצחק וויסמן, לאחר חזרתו של שייח' עלי נור א דין לעכו הוא הוביל התפשטות יוצאת הדופן של המסדר בסוריה, הן בערים הגדולות והן בערים הקטנות ובכפרים. גם מלומדים (עולמא) וגם אנשים פשוטים הצטרפו למסדר ובאו לקבל הדרכה בזאוויה החדשה שנבנתה בעכו. המבטיחים מביניהם מונו להפיץ את הדרך במקומות מגוריהם. פטימה יאשרוטי מוסיפה על כך שכמה מהמלומדים הגדולים ביותר של התקופה הצטרפו למסדר והייתה להם השפעה רבה על אחרים.

החיים בזאוויה נשלטו על ידי רוח כללית של שיתוף בין תלמידים מכל שכבות החברה. שייח' עלי נור א דין הגיא לשיא השפעתו עם עלייתו לשלטון של הסולטאן עבדול חמיד השני (1987 – 1909) שתמך במסדרים הסופים כחלק מהמדיניות הפאן-אסלאמית שלו. באותו הזמן עבר לאיסטנבול מוחמד זאפיר, הבן והיורש של מוחמד איבן חמזה אל מידאני (המורה של שייח' עלי נור א דין במיסרטה לוב), והקים שם זאוויה בעזרתו של הסולטאן. גם היאשרוטיה יצרה קשר עם הארמון דרך מקורבים כגון עלי רידא פאשא Ali Rida Pasha, מזכירו של הסולטאן עבדול חמיד השני.

במאה ה19 מתלבטות דמותו של הרפורמטור המוסלמי סופי עבד אל קדיר אל גזאירי (1806-1883) Abd al Qadir al Jazairi  מאלגיריה. הוא התפרסם כמוביל המרד נגד הצרפתים באלג'יריה, אך עשה זאת באנושיות, מגן על חייהם של חפים מפשע ולכן זכה להערכתם. לתפישתו על האסלאם לאמץ טכנולוגיות ושינויים חברתיים של המערב, לאחר המרד הוא התקבל ללימודים בסורבון, ולבסוף עבר לגור בדמשק ומשם השפיע על העולם המוסלמי. אל גזאירי היה אחד התומכים העיקריים של המסדר השאזלי יאשרוטי, בנוסף אליו המסדר נהנה מתמיכת אנשים משפיעים אחרים.

המסדר היווה כוח מייצב וממתן, שבתחילת דרכו נטה אל האורתודוקסיה האסלאמית. לפי פרופסור וויסמן יאשרוטי הדגיש תמיד את חשיבות הסונה והקוראן, כתוצאה מכך הוא הצליח למשוך למעגלי המסדר מלומדים, עולמא, ממשפחות דתיות מובילות בערי סוריה. בראותו עצמו כקוטב זמנו הקדיש עלי נור א-דין את עצמו ללימוד דתי ולהדרכה רוחנית. המשימה של כתיבת העקרונות של הדרך נשארה בידי כמה מתלמידיו יוצאי הדופן. הבולטים מביניהם היו מוחמד אבו אל שמט (מת ב-1922), הנציג הראשי שלו בדמשק ושליח לארמון באיסטנבול, ומוסטפא נג'אה (מת ב-1931), החליף הראשי בביירות, שבשנת 1909 נבחר להיות המופתי של העיר. הן אבו אל שמט והן נג'אה היו בנים של משפחות סוחרים עשירות שנמשכו ליסודות הרפורמה הדתית בעריהם. הם סיפרו על הדרך השאזלית יאשרוטית החדשה בספרים שביסודם שמרניים באוריינטציה שלהם. העבודות שלהם נכתבו כהערות וכהרחבות של מחזורי התפילה הבסיסית של השאזליה יאשרוטיה ובולטת בהם המעורבות העמוקה בתפישתו של שייח' איבן עראבי על אחדות העדות. הן ספרו של אבו אל שמט, והן ספרו של נג'אה, מבליטים את ההתאמה המוחלטת שבין הסופיזם והשריעה ומתרכזים בתפקיד של המציאות המוחמדית כמתווכת בין אלוהים לבין האדם. ספר שלישי באותו סגנון נכתב לבקשתו של יאשרוטי על ידי מוסטפא אבו רישה, החליף שלו והמופתי של הבקעה במזרח לבנון.

עומאר סיפר לי על קשר שרקם עלי נור א-דין בין השעיח' הפלסטיני החשוב אסעד שוקיירי לבין הארמון באיסטנבול. אסעד שוקיירי יצא לאיסטנבול לעבוד כספרן בספריית הסולטאן, ובא לבקש לפני הנסיעה את ברכתו של השייח' עלי נור א-דין. השייח' אמר לו שכאשר ייפגש עם הסולטאן ימסור לו דרישת שלום ממנו. ארבעה חודשים לאחר מכן הגיע הסולטאן במפתיע לספרייה בחיפוש אחר ספר מסוים, ואסעד שוקיירי, שנשלח להביא לו את הספר, מסר את דרישת השלום. כבר למחרת הוא התמנה למנהל הספרייה, ומכאן הייתה דרכו סלולה במעלה התפקידים בממשל העות'מאני, עד שלבסוף התמנה לנציג עכו בפרלמנט העותומאני ולשייח' הצבא העות'מאני הרביעי והפך לאישיות הפלסטינית הדתית הבכירה ביותר[1].

מאורע משמעותי שליווה את השייח' עלי נור א דין בזמן חייו בעכו היה הגעתו של הבהאאוללה, מייסד הדת הבהאית, לעיר ב1868 ופעילותו בה ובסביבתה במשך 24 שנה עד 1892. השאזלים יאשרוטים מספרים על מפגש בין עלי נור א-דין לבין עבאס אפנדי (שלימים נודע בתור עבד אל בהאא), בנו וממשיך דרכו של הבהא אוללה בזאוויה בעכו: "אני מרגיש שיש נשמה שנשרפת בסביבה", אמר לפתע עלי נור א-דין ופנה מיד למאפייה שהייתה מתחת לזאוויה ועבאס אפנדי אחריו. הוא שלף מן האש גזר עץ, ביקע אותו לשניים וחילץ מתוכו תולעת, ורק אחר כך שבו השניים לענייניהם.

כששייח' עלי נור א דין היה בן מאה, קרה לו מעשה אברהם ושרה, ונולדה לו בת בשם פטימה, כשהיה בן 102 נולדה בת בשם מרים, הבנות גדלו בחצר בעכו והוכשרו לחיי תפילה וקדושה, הגות פנימית וחיצונית ואהבה לאל. לימים הפכה פטימה יאשרוטי לאחד הנשים המשכילות בעולם הערבי וגם קדושה של המסדר, היא כתבה את קורותיו של המסדר ותורתו, וספריה משמשים כספרים רשמיים של המסדר.

אחד התלמידים החשובים של שייח' עלי נור א דין היה אדם כושי ממזרח אפריקה (איי קומורוס) בשם עבדאללה סווחי. הוא יצא למסע ברחבי העולם בחיפוש אחר הקוטב של הדור, בכל מקום שהוא הגיע אליו פגש דמות מסתורית שאמרה לו שמה שהוא מחפש נמצא בעכו. כשהגיע לעכו כיוונו אותו האנשים לזאוויה של השאזלים יאשרוטים, וכשהוא התקבל אצל השייח', גילה לתדהמתו שזה אותו אדם שנגלה לפניו במקומות שונים ברחבי העולם (בזמן זה השייח' היה בעכו, אבל זה לא משנה מכיוון שתכונתו של קוטב הזמן היא שהוא יכול להופיע בכמה מקומות בו זמנית). עבדאללה נפל על פניו וביקש להתקבל כמשרת במסדר וכך היה, במשך עשרים ושבע השנים שהוא שהה בעכו היה לו את התפקיד המכובד של חותך הבצל של הזאוויה, וכנראה שהוא שפך דמעות רבות בין אם על מר גורלו או בגלל הבצל. כך או כך, לאחר 27 שנה השייח' עלי נור א דין קרא לו אליו לשיחה ואמרת לו שהוא מוכן וצריך לצאת ולהפיץ את התורה. הוא קיבל כתב הסמכה (נג'יף) להפיץ את התורה השאזלית יאשרוטית במזרח אפריקה והביא לכך שכיום יש מאות אלפים חסידים של המסדר בארצות של מדגסקר, מוזמביק, קניה ובמיוחד איי קומורוס.

בזמנו של שייח' עלי נור א דין היה בטריקה (מסדר) משורר שנאמר עליו שהוא המשורר הסופי של זמננו, שמו היה sheikh abd al kadir al hamsi al dimashqi נדמה לי שעד היום שרים את השירים שלו במסדר, במיוחד שירים על עכו והשייח'ים שנקראים נשיד Nashid.

עלי נור א-דין חי בעכו עד שנת 1899, מספרת בתו: "בעכו בילה השייח' בסגידה לאל יום ולילה. הוא ישן ואכל רק מעט וחי למען האל. הוא שתה מדי פעם קפה או תה ממותקים בסוכר, ובדרך כלל היה נשאר בזאוויה, וחוזר לביתו רק לישון ולאכול. כשעבר את גיל מאה התחיל להתפלל בחדרו ורק אז ירד לפגוש את חסידיו".

"ביום השישה עשר ברמדאן, בשנת 1316 להיג'רה, אמר השיח' עלי נור א-דין יאשרוטי את תפילות החובה, ולאחר מכן נשאר ער בתפילה חצי לילה, למרות היותו בן 108. לאחר מכן עלה למיטתו שהייתה באותו חדר שבו התפלל, ואז, בשלווה גמורה ובשקט, מעט לפני הזריחה, עזב את העולם הזה לפגוש את אדונו".

לפני שמת אמר: "אל תגידו שעזבתי, מפני שאני נוכח ורואה אתכם, אל תגידו אנחנו לא רואים אותכם, מפני שבשם האל אנחנו מצדנו רואים אתכם ויודעים את המצב של כל אחד מכם".

החידושים של שייח' עלי נור א דין

שייח' עלי נור א דין טען שיש נטייה טבעית באדם כלפי דת, הקיימת כבר מלידה, ולכן לא צריך להיות נוקשים בתרגולת הדתית, אלא לתת לנטייה הטבעית מקום לגדול, וזה נעשה על ידי דיבור עם אחרים, מחשבות חיוביות, ומתן מקום גם להנאה מהחיים. לאגו יש הרבה דרכים לחדור פנימה, אחת מהם זה סגפנות, ולכן האדם לא צריך לקחת על עצמו תרגול שהוא לא נתבקש על ידי השייח' או אלוהים. האל נתן לנו אינטליגנציה ודרך ישרה, אדם צריך לדבר אל נפשו, לרסן אותה מהצד האחד ולתת לה ליהנות מדברים נעימים מהצד השני.

הוא לימד על שבעה שלבים, רמות, של הנפש. ואלו הם:
1. הנפש הגשמית של הגוף, היא גם זאת שנקראת במקומות אחרים בסופיות הנפש המצווה, קשורה ליצרים ומביאה להרחקת האדם מהאלוהים.
2. הנפש המוכיחה. הקשורה לאדם, לאמונה, זהו הלב החי שמבדיל בין צייתנות למרי, כשהמאמין מציית לאלוהים הוא שמח ושלוו, אבל כשהוא לא מציית הוא סובל ונוזף בנפש כדי שתחזור למסלול.
3. הנפש בעלת ההשראה. זהו חידוש של שייח' עלי נור א דין, זאת נפש שאלוהים השרה עליה מודעות של מה טוב לה ומה רע עבורה, הוא עורר בה השראה לדעת את עצמה ולהתאמץ כנגד התשוקות, ועל ידי כך להפוך לטהורה.
4. הנפש השלווה. היא זו שמגיעה לרמה הראשונה בדרך לשלמות. אלוהים אמר: "הו את הנפש השלווה! חזרי לאלוהייך מסופקת, בהנאה הטובה שלו. הכנסי לבין משרתי, הכנסי לגני".
5. הנפש המסופקת. לפי הבנתי מדובר על הכרת טובה, רגש דתי שנקרא באנגלית Gratitude.
6. הנפש שמשביעה את רצונו של האל. זהו חידוש של שייח' עלי נור א דין, וזה נעשה על ידי מילוי הציוויים שאלוהים גזר על הנפש הזו. לאחר שהאדם משבח את אלוהים, הוא בעצמו מקבל שבחים על מסעו.
7. הנפש השלמה. היא זו שהגיעה לרמה הגבוה ביותר של עבודת האל, מופיעה אצל אלו שעדים לאל ומשרתים אותו בפנים ובחו, לאחר שסגרו את דלתם לרוע.

ייתכן שהוא מהדהד בחלוקה הזו לשבע רמות את התייחסות הבהאים לשבעה שלבים (עמקים) במסע הרוחני, ואת המסורת המוסלמית על שבעה רקיעים שדרכם עלה הנביא מוחמד במסע הלילי בכדי לפגוש את אלוהים ברקיע השמיני. באופן כללי בהרבה מסדרים סופים נמצא את החלוקה לשבעה שלבים בדרך, או לשבע רמות.

לשייח' עלי נור א דין הייתה פרשנות מקורית משלו למספר פסוקי מפתח בקוראן (שהם הבסיס של הדרך הסופית), הוא התייחס הן למצב הפנימי והן למצב החיצוני של אדם ופיתח תיאולוגיה ותיאוסופיה עמוקה המתבססת בחלקה על תורתו של שייח' איבן עראבי.

את אלוהים אפשר להכיר דרך ההאצלות שלו, שמותיו, תכונותיו, פעולותיו והמרשמים שלו, דרך רמות ההתגשמות שלו, אדם צריך להבדיל בין הרמות השונות של המציאות במצבים של השלמות שהוא מגיע אליהם, השייכים כל אחד לאחת מרמותיו של האל. במילים אחרות, אדם צריך להיזהר מליפול למלכודת של קיבעון ברמה כזו או אחרת שהוא הגיע אליה, גם אם היא גבוה, בכדי שהאוצר של הסודות יתגלה אליו מבעד למסכים והאשליות ובכדי שיוכל להגיע לאמת שמאחורי כל ההופעות, ובכדי לעשות זאת צריך לשמוע לשייח' ולאהוב אותו.

מאמרותיו של שייח' עלי נור א דין:

הוא אמר: "המים באוקיינוסים היו מתוקים במצבם הראשוני, אבל כשמרכיב של היחסי והמקרי נכנס אליהם הם נהיו מלוחים, אדם חייב להיות אמן מומחה בכדי לטהר אותם ולהחזיר אותם למצב המקורי." משפט יפה המהדהד את הסיפור של ח'דר, משה ומקום מפגש שני הימים, ואת המסורת של שייח' אבו אל חסן שאזלי הקבור ליד מקום באר מים מתוקים ומים מרים (מלוחים).

הוא מתייחס למצבו של האדם כישות רוחנית: "מצבו של אדם הוא אך זמן בלתי נתפש (קצר), והחיים שלו הם סך הכל של מצביו האינדבידואלים, בכל רגע אדם נולד מחדש, אך ניתנים החיים למצב אחד וכבר אחר מגיע בבריאה חדשה, וכך קורה שאדם נברא מאין. הוא אך קרן של חיים הנובעת מהריק האלוהי, והוא אמיתי רק במידה שהוא בעל חוכמה שמאחדת אותו עם אלוהים."

הבריאה כולה מלאה באור האלוהי: "כל הבריאה היא ספר, הנביאים הם הפרקים, הגדולים מבין המוסלמים והכופרים הם הפסוקים, החק הגדול של הבריאה זה המילים שלה, הרמות הנמוכות של הקיום הם האותיות שלה, והטוטליות היא אללה."

הדרך היא אהבה: "הקריאה לאל מנקה את הלב מהמזוהם, זכור את אלוהים עם מודעות לאחד, הוא יזכור אותך על ידי תמיכה בך. זכור את אלוהים בהכרת תודה, הוא יזכור אותך בשפע. זכור את אלוהים עם צייתנות, הוא יזכור אותך עם חסד, זכור אותו עם אהבה, הוא יתקרב אליך."

אבל אסור להתבלבל: "באמת אלוהים מאיר את אהוביו כפי שהשמש מאירה את האדמה – למעלה בשמיים הבהירים היא מקרינה את אורה על פני האדמה. האם האדמה משום כך יש לה רשות לומר "אני השמש"? בוודאי שלא! אסור שזה יקרה – איזה הבדל עצום קיים ביניהם!"
ייתכן שבכך הוא מתייחס לבהאאוללה שראה עצמו בהתגלמות של זוהר האל.

שייח' עלי נור א דין מתקן את היחס לנשים: הוא מעודד השכלה לנשים ומכיר בזכויותיהם, בזאוויה יש לימוד של דת ורוחניות לנשים שבהן ההוראה נעשית על ידי נשים. גם השייח'ים שבאו אחריו הדגישו את עצמאות האישה. בלימוד שלו הוא מקשר בין האישה והאלוהות, וטוען שהאישה מייצגת את נצחיות האל, הוא מסתמך על חדית' של הנביא מוחמד האומר "הדברים שאהבתי בעולם הזה הם נשים ובושם, והתרעננתי דרך תפילה". ולוקח אותו לכיוון רוחני, האישה היא סמל להופעת האלוהות, הבושם למה שנאצל מזה, והתפילה היא נוכחות של המהות הנשית.
הוא עצמו היה נשוי רק לאישה אחת (בזמן נתון), וכך גם אלו שבאו אחריו.

הוא מחדש גם מבחינה חברתית מעודד מעשי צדקה וחסד ומלמד לחוש אמפטיה כלפי הסבל של אחרים כולל חיות. הוא מדגיש תחושה של שותפות עם כל בני האדם, כולל בני דתות אחרות, ועוסק במתן צדקה בסתר.

שייח' איברהים יאשרוטי Ibrahim al-Yashruti

עשרים שנה לפני מותו של שייח' עלי נור א דין, מת בנו מוחי א דין Muhyi al-Din שאמור היה לרשת את תפקידו אחריו. השייח' קרא לבנו האחר שנשאר בביזארת תוניסיה – איברהים יאשרוטי (1844-1927) לעכו, בכדי שבסופו של דבר הוא יהיה זה שיעזור לו בניהול המסדר, ויירש את תפקידו.

אלא שלפני שהוא הכניס אותו בסוד ההנהגה, דרש ממנו לעבור חניכה כמו שאר הדרווישים, וכך היה. במשך כמה שנים איברהים גר עם שאר החסידים, עבד איתם בבניית בניינים, לבש לבוש עניים וסחב לבנים בידיים מיובלות במשך כל היום, שייח' עלי נור א דין דרש שלא יינתן לו יחס מועדף, והסביר שהוא צריך ללמוד דרך היותו חלק מהמסדר, מהאחים. רק לאחר שהוא בושל במטלות היומיות של עבודה פיזית, וגם באלו של תפילה, שינון ושירות, כמו כל שאר החסידים, הוא עבר לגור בבית של אביו והחל להיות שותף בהנהגה.

וכך מתארת זאת פטימה יאשרוטי: "לכל תלמיד בזאוויה היו חובות משלו, אותם הוא נדרש לבצע בצורה הטובה ביותר, לפי השכלתו ומוכנותו. חובות אלה לא היו נטל, אלא חלק מחיים, ונעשו באהבה ובידידות כלפי הזולת. כל התלמידים היו שווים לפני האל. החכמים והמלומדים לימדו את הבורים ואת האנשים הפשוטים, והשתדלו להפוך את החניכה, כבדרך הנביא מוחמד, נגישה לכל. החזקים התנהגו בעדינות עם החלשים, והמורמים מהם הדריכו את הענווים".

שייח' איברהים יאשרוטי נעזר מלכתחילה בניהול זאווית האם של המסדר בעכו על ידי המוקאדם (בעל התפקיד) הראשי של אביו. מן הצד השני, יאשרוטי ציווה שחברים מכל קהילה יבחרו את המנהיג שלהם, ועל ידי כך אישר את נטיות הביזור של המסדר. החשובה ביותר מבין הקהילות התרכזה סביב הזאוויה בדמשק, זאווית הבלטג'ייה, בחלק הדרומי של העיר. תחת הנהגתו של מוחמד אבו אל שמט הזאוויה הגיעה ל-2000 חסידים עד למלחמת העולם הראשונה. לאחר הכיבוש הצרפתי הגנרל גורו בעצמו בא לבקר את השייח'.

שייח' איברהים יאשרוטי היה צריך להתמודד במהלך חייו עם כמה אתגרים פנימיים לטריקה (מסדר) וחיצוניים, בתוך המסדר זה היה המוות של אביו, התפשטות המסדר ונטיות הביזור שלו, אבל זה הושפע ממה שקרה בחוץ, ומה שקרה הוא שאורח חיים של מאות שנה הלך והשתנה במהירות, העותומאנים שלטו בישראל 400 שנה וזה היה שלהי תקופתם, ב2006 עלו לשלטון הטורקים הצעירים, וב1914 התחילה מלחמת העולם הראשונה, שייח' איברהים יאשרוטי היה אז בן 70. המשפחה הדומיננטית בעכו ובישראל כולה באותה תקופה הייתה משפחת שוקיירי, אבי המשפחה אסעד שוקיירי היה השייח' של הצבא העותומאני הרביעי ונציג המחוז בפרלמנט העותומאני, הוא היה אוהד של המסדר השאזלי יאשרוטי וכנראה שהיה קשר בינו לבין שייח' איברהים יאשרוטי.

שייח' איברהים יאשרוטי אהב את חיי הכפר ונהג לצאת על סוסו מדי בוקר לזאוויה שהייתה לשאזלים יאשרוטים בכפר כברי, הוא אהב את השדות הפתוחים והאוויר הנקי בניגוד לאוויר המהביל בעכו, שם היה יושב עם החקלאים ונפגש עם נכבדים, במיוחד בחודשי הקיץ. הזאוויה בכברי סיפקה תבואות לזאוויה בעכו, וזה עזר להאכיל את האנשים, במיוחד בתקופות מצוקה כמו מלחמת העולם הראשונה.

לאחר המלחמה החל העולם הערבי להתעורר ולפתח שאיפות לאומיות שהובילו למאבקים לאומיים במצרים, סוריה, ולתחילתה של הלאומיות הפלסטינאית. לפי עומאר לשייח' איברהים יאשרוטי היו נטיות מערביות והוא ידע להשתלב בשלטון המנדט הבריטי של ארץ ישראל וירדן ולשתף פעולה עם גורמים מקומיים נוצרים ומוסלמים. מנסה לקדם חינוך בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל.

במהלך תקופת המנדט המשיכה ההתפשטות של המסדר במקומות רבים, אולם מצד שני מעמדה של היאשרוטיה בעכו ובדמשק וגם במקומות רבים אחרים החל להיחלש, זה היה בחלקו כתוצאה ממנהיגות של דור חדש שהיה מחויב פחות מהוותיקים, והן כתוצאה מהנטיות הכלליות של התקופה בעד חילוניות לאומית ונגד הפעילות של הטריקות.

בשנת 1927, בהיותו בן 83, לאחר הנהגת המסדר במשך 38 שנה, נפטר שייח' איברהים יאשרוטי, ואת מקומו ירש בנו אל האדי יאשרוטי בן ה27, שחי אתו בזאוויה בעכו. שנה אחר כך נולד נכדו, אחמד יאשרוטי, שהוא שייח' המסדר כיום.

שייח' אל האדי יאשרוטי Muhammad al-Hadi

השייח' השלישי של המסדר השאזלי יאשרוטי הוא אל האדי יאשרוטי (1900-1980), הוא הנהיג את המסדר במשך 53 שנה, משנת 1927 ועד 1980, תקופה סוערת ורבת תהפוכות, במהלכה התרחשה מלחמת השחרור (הנכבה של הפלסטינאים) והוא ביחד עם רוב חסידי המסדר בארץ נאצלו לעזוב לארצות אחרות. אבל לאחר מכן הוא לא רווה נחת במאורעות העולם החיצון, שהתדפקו לפתחו, כגון מלחמת ששת הימים 1967 ומלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1975, שכתוצאה ממנה עבר מרכז המסדר לירדן עם מותו של שייח' אל האדי ב1980 והפיכתו של בנו אחמד אל האדי שהתגורר בעמאן לראש המסדר.

המסדר השאזלי יאשרוטי נחשב בתקופת המנדט לאחד הגורמים המתונים בארץ, משפחת יאשרוטי שיתפה פעולה עם משפחת שוקיירי, אסעד שוקיירי אב המשפחה היה המופתי של עכו ומתנגד של החוסיינים, הוא היה ביחסים טובים עם חלק מהנהגה הציונית ויצא כנגד המופתי חוסייני והפגיעה ביהודים. לשתי המשפחות הייתה ברית עם משפחת נאשישיב מירושלים שהייתה גם היא חלק מהמחנה המתון.

לפי עומאר בזמן מאורעות תרפ"ט יצא השייח' אל האדי גם הוא כנגד הפגיעה ביהודים. המלחמה בין הקיצונים למתונים הגיעה לשפיכות דמים. המופתי, או שליחים מטעמו, התנקשו בזמן המרד הערבי הגדול (1939) בחייו של דוקטור אנואר שוקיירי, בנו של אסעד שוקיירי. לפי עומאר היה רצון לפגוע גם בשייח' אל האדי, אבל הוא לא צלח.

בתקופת השייח' אל האדי הפך כלא עכו לבית הסוהר המרכזי של השלטון המנדטורי. במגדל הכלא הצופה אל חצר המסדר, מקום בו היה כלוא בעבר הבהא אוללה, נכלא גם זאב ז'בוטינסקי. בכלא עצמו הוצאו להורג עולי גרדום, יהודים וערבים כאחד.

בכלא קיים חדר הנצחה לזכרו של שלמה בן יוסף, עולה הגרדום היהודי הראשון, המוצג כגיבור שהיה מוכן להקריב את עצמו למען עמו. שלמה בן יוסף זרק רימון על אוטובוס ערבי שבו נסעו חפים מפשע, נשים, ילדים וזקנים, כנקמה על הרג של יהודים על ידי ערבים יום קודם לכן. לא ברור לי מה ההבדל בינו לבין טרוריסט ערבי? או מה מידת הגבורה הנדרשת להשליך רימון על אוטובוס המסיע אזרחים חפים מפשע? לא ברור כלל מדוע הקימו חדר הנצחה ומהללים אדם כזה? איננו ערים מספיק לסבל שנגרם לאחינו הערבים בארץ ישראל. בעת מצוקה אנו נוטים להתעלם מהצד שכנגד.

שייח' מוחמד אל האדי הוביל את ספינת המסדר על פני הים הגועש של המלחמות. לפי האגדה ב1947 הוא חלם שקשת בזאוויה בעכו מתמוטטת, ופירש זאת כסימן שפלסטין תיפול. הזאוויות בעכו ותרשיחא נסגרו, השייח' ציווה להשאיר בעלי תפקידים שיהיו אחראים עליהם מטעם המסדר ואפשר לפליטים להתיישב בשטח הזאוויה בעכו.

אין לי ספק שהגירוש מישראל ב1947 היה האירוע המכונן בזמן הנהגתו של שייח' אל האדי יאשרוטי, הכפרים והעיירות שבהם גרו אנשי המסדר נהרסו וכנ"ל גם הזאוויות, אנשים שהיו מכובדים בכפרם או בעירם וחלק ממרקם חברתי מסורתי מצאו עצמם לפתע פליטים בארץ זרה ללא רכוש. חסידי המסדר בוודאי שאלו את עצמם בתור אנשים דתיים, מדוע זה קרה? איך אלוהים מאפשר זאת? והמסדר היה צריך תשובות וגם מסגרת חברתית חדשה ותמיכה כלכלית למי שצריך. חלק מהחסידים פנה עורף לדרך הסופית ואימץ במקומה פתרונות פוליטיים וצבאיים, אצל חלק אחר המסורת המיסטית נשמרת כחלק מהזיכרון הקולקטיבי של ארץ האבות.

לפי יצחק יאשרוטי שייח' מוחמד אל האדי היה בעל יכולות ארגוניות טובות. הוא עסק רבות בארגון המסדר לאחר האסון. לאחר המעבר לביירות בנה שייח' אל האדי זאוויה גדולה הקיימת עד היום. הוא ידע לקבל החלטות קשות, במיוחד בענייני מודרניזציה. הוא יצר קשר עם כל הקבוצות הלבנוניות ודאג לקיום דיאלוג חודשי בין הקבוצות המוסלמיות השונות. בצד הרוחני תרמה רבות פטימה יאשרוטי – הבת של עלי נור א-דין יאשרוטי, שנהייתה הביוגרפית הרשמית של המסדר וכתבה מספר ספרים על המסדר ועל הסופים.

"איזה מין אדם היה אביך?" אני שואל את השייח' אחמד יאשרוטי, בנו של שייח 'אל האדי.

"הוא היה אדם שלא פחד משום דבר. אמר מה שחשב וחתך דברים. תכונתו הבולטת ביותר הייתה החוזק, העוצמה. הוא היה מקובל על כל תושבי הגליל. פעם אחת היה ריב בחורפיש בין נוצרים לדרוזים על אדמה שהנוצרים רצו להקים עליה כנסייה. שייח' אל האדי נקרא לבוררות. על מה הריב? הוא שאל, ובו במקום נתן חמישה דונם אדמה מרכושו הפרטי לנוצרים להקמת הכנסייה".

כך או כך הבן של שייח' אל האדי – חאלד יאשרוטי הפך להיות אחד מראשי הארגון לשחרור פלסטין, בשנת 1970 הוא נהרג מנפילת מנוף באתר בנייה שבו שהה (הוא היה אדריכל), ויש אומרים שהייתה זו עבודה של המוסד.

מה הרגיש האבא לגבי מותו של הבן? כיצד ניתן להמשיך ולאהוב את היהודים שעשו לך דבר כזה? "איך אתה מרגיש?", שאלתי את עומאר ביום מן הימים "עם העובדה שחלק גדול מאנשי המסדר שלכם גורשו מן הארץ? איך זה מסתדר עם קבלת המדינה ותמיכה בה ובמוסדותיה?"
עומאר לא התבלבל: "בוא נגיד כך", הוא אמר, "גם כשנולד בן ממזר צריך לטפל בו ולשמור עליו".
התפישה הסופית הבסיסית היא של קבלת הגורל בהשלמה ואהבה.

פטימה יאשרוטי, הבת של שייח' עלי נור א דין וסופרת המסדר מתייחסת גם היא לגירוש מפלסטין בספרה "מסע אל המציאות", וכך היא אומרת: "בתחילה כעסתי, הרגשתי מרירה למשך 15 ימים, לקח לי זמן רב עד שיכולתי לייחס זאת חזרה לאלוהים. עדיף לא להיות שבוי בהתקשרות לנכסים".

בנוסף לחאלד יאשרוטי צריך להזכיר עוד שני בני משפחה אחרים הקשורים לשייח' אל האדי יאשרוטי, האחד זה אחיו עבד לטיף יאשרוטי שנולד בשנת 1916. הוא היה רופא בבית חולים בחיפה, עזב עם המלחמה, ולאחר מכן שימש רופא ואיש עסקים התעשר בארצות המפרץ. לטיף יאשרוטי חי עד גיל 100, נהג לבקר בארץ ולתרום למוסדות באזור הצפון, כולל למוסדות יהודיים.

השני זה בן דודו שייח' Abd al-Rahman Abu Risha (מת 1977) – שהפך להיות שייח' עצמאי שפעל בעיקר באזור שכם, חשיבותו היא בכך שהיום יש שייח' חשוב בירושלים הפופולארי גם בקרב חוגים מערבים בשם סידי מוחמד ג'מה  Sidi Muhammad Jamaהטוען שהוא ממשיך דרכו.

לשייח' אל האדי הייתה זאוויה גדולה במערב ביירות (לברר איפה), ב1975 פרצה בלבנון מלחמת אזרחים בין הנוצרים לבין הפלסטינאים, הזאוויה הפכה למעין מקום מקלט, אי של שפיות. למזלו של שייח' אל האדי הוא נפטר בשנת 1980, שנתיים לפני שישראל פלשה למערב ביירות, הייתי שם בימים האלו

על שייח' אחמד יאשרוטי שנפטר ב13.11.2021 והוא בן 94 קראו במאמר נפרד – לחצו למילים לזכרו של שייח' אחמד יאשרוטי

דוקטור עלי יאשרוטי

השייח של המסדר כיום הוא עלי יאשרוטי, דוקטור לביוכימיה שחי 13 שנה בארצות הברית. אדם משכיל ומרשים מאוד. לפי השאזלים יאשרוטים הוא נולד להיות שייח', והאור של מוחמד עובר דרכו. העולם של המאה ה-21 אולי שינה פניו: יש לנו היום אייפודים, אינטרנט, פלאפונים, ודוקטור עלי יאשרוטי יודע להשתמש בהם לא פחות מאיתנו, אך המסתורין של חיי אנוש ושל הדת נשאר בלתי מפוענח, כפי שהיה פעם, והמשימה של דוקטור עלי, כפי שאני מבין אותה, היא לתרגם אותו לזמן הזה.

דוקטור עלי נולד ב1956 והוא היה במשך שנים רבות יד ימינו של שייח' אחמד יאשרוטי אביו שהכניס אותו לסוד העניינים. יש לו אח בשם הסם Essam הפעיל גם הוא במסדר ונמצא בלבנון, ובן בשם אל האדי הצעיר (שצריך להיות לפי דעתי בשנות השלושים של חייו), המיועד להיות היורש אחריו ומוכשר לתפקידו כבר עכשיו.

החסידים במסדר השאזלי יאשרוטי רואים בשייח'ים הופעה של האור של מוחמד, פנים שונות של למעשה אותה אנרגיה, אותו אדם שלם, וכך יש מעין חוט מקשר ביניהם. הם אומרים ועושים את אותו הדבר, אף על פי שכלפי חוץ זה אולי נראה ומתפרש בצורה שונה, אך מבחינה פנימית הם דומים. לשייח'ים יש שני פנים ובכך הם שונים מאנשים רגילים, פן אחד כלפי המציאות הארצית, כמו לשאר בני האדם, ופן שני כלפי המציאות האבסולוטית, האלוהית. הם נמצאים בשני העולמות ולכן נחשבים לאדם השלם. מי שפוגש רק את האדם החיצוני, יכול לטעות לגבם.

האדם מעיד על מעשיו של האלוהים בעולם, זוהי אחדות העדות, אך גם אלוהים מעיד על מעשיו של האדם. לכל אחד מאיתנו יש עדים שמעידים עליו בשמיים, קטגורים או סנגורים מתקופות שונות בחייו. ויש המרחיבים ואומרים שהעדים לובשים את פניו של האדם שעליו הם מעידים.

האגדה מספרת כי לפני שמת ציווה הנביא מוחמד על המאמינים לשים את גופתו על גמל ולחכות עד שיגיע אדם שידריך את הגמל למקום הקבורה הסופי, ואכן כך היה. אל הגמל הגיע אדם מסתורי מכוסה בצעיף שהוביל את הגמל למקום הקבורה בעיר מדינה. כשפנה ללכת ביקשו ממנו המאמינים שיגלה את פניו. לתדהמתם האיש המסתורי היה לא אחר מאשר הנביא מוחמד.

[1] יש בסיפור גרעין של אמת, אבל הוא לא מדויק היסטורית, כמו רבים מסיפוריו של עומאר, שלא נועדו להעביר אמת היסטורית, אלא רעיון