שבע שיעורים בדרך הסופית

תרגום של התורה הסופית כשיעורים לחיי יום יום של האדם המערבי, כפי שנלמד בקורסים שאני מעביר.

שיעור ראשון – העולמות הלא נראים

השאלה היא קודם כל האם יש עולמות בלתי נראים? ואם יש האם אנחנו מסוגלים לקלוט אותם?

לפעמים דברים קורים באופן מוזר ויש תחושה שיש מאחורי הדברים יד מכוונת. לפעמים מופעלים בנו יכולות כמו טלפתיה, אינטואיציה, קלרוויינטיות (ראיית העתיד). כמעט כולם יסכימו שיש דבר כזה הנקרא חוש שישי, וההוכחות לכך הם רבות.

הסופים מציעים דרך להגביר את היכולות העל חושיות שלנו, ולהיהפך יותר רגיש לעולמות הלא נראים. סופים מרפאים יכולים להרגיש את גוף החולים שלהם, סופים אחרים יכולים לקרוא מחשבות. היכולות הללו משמשות לצורך התקשרות עם מורים, שייח'ים, בעבר ובהווה.

יש איבר בתוכנו שדרכו אנחנו יכולים לקלוט את העולמות הלא נראים. האיבר הזה הוא הלב, וכלי העבודה שלו הם ההרגשה והאינסטינקט. זה הוא האיבר היחיד שלא נתקלקל בנו בעקבות הנפילה מגן עדן.

השמש היא האינטלקט, המוח, כשהשמש זורחת אי אפשר לראות את הכוכבים, אי אפשר לראות את הירח. מה זה הירח? הירח הוא הלא מודע, אותו איבר רוחני בתוכנו שהסופים קוראים לו הלב.

השמש, ההגיון, לא מאפשרת לנו לראות ראיה אמיתית, ולכן בקלף מספר 9 בטארות ההלך הוא עיוור בשמש, ומה שמנחה אותו זה פנס כחול המסמל את האור הפנימי, שזה אור אחר.

דוגמא לפעילותו של אותו איבר חישה זה כשמסתכלים מהר על פרצוף, מסירים את המבט, ומנסים לזכור אחר כך את התו והקו הדומיננטי בפרצוף. המוח לא מספיק להתערב על ידי הניתוח ההגיוני שלו ואז מה שנשאר זה רק ההתרשמות הלא מודעת, הבלתי אמצעית. התרשמות בעזרת איבר החישה, הירח.

דוגמא נוספת היא כשמחפשים מפתח ולא מוצאים, ואז עוזבים את החיפוש והולכים לאן שהאינסטינקט מוביל אותנו, ואז פתאום מוצאים את המפתח בלי להתכוון.

בעזרת החישה אנחנו יכולים לגשת לעולם האחר, ובכדי לפתח אותה צריך קודם כל לתת לה מקום, ושנית להיות נקי, כי אנחנו קולטים דרך האאורה שלנו.

הגישה לחיים צריכה להיות גישה שמתמקדת בגישה עצמה, גישה שמתמקדת ברשמים: מה אנחנו זוכרים משיחה מסויימת, דמות בולטת בקהל, תו בולט באדם. מה הוא מזכיר לנו? דרך זה ניתן להגיע למהות, לאמת הפנימית, זה הוא עולם של סמלים שדרכו, ניתן להגיע לעולמות הלא נראים.

שירה הולכת בדרך הזו.

מה הרושם שנשאר אצלנו?

מעבר לשמש הפיזית ישנה שמש אחרת, רוחנית, והראיה שלה היא אמיתית, היא הגשר והקשר לעולמות הגבוהים יותר של הכוכבים ואלוהים. השמש הפיזית היא האור הפיזי, השמש הרוחנית היא האור הרוחני. היא המקור של כל העולם.

אור זה מוחזר לעולם על ידי הירח הרוחני – הלב. שמאיר באור קסום את הדמויות בלילה של הקיום הפיזי. ניתן להבין לאור אנלוגיה זו בצורה אחרת את השירה של רומי ואת יחסו לשמס טבריז.

ביחד עם השמש הרוחנית יש לנו את שבע הספירות, שבעה הכוכבים שדרכם עולים אל האלוהים. זה התחום השמימי. לעומת זאת גן הלב וגן הנפש הם התחום הארצי המעורב עם האנרגטי, עם הנפש. דרך הנפש ניתן לקלוט את הרוח. זאת מהות העניין. אלא שהרוח זה כבר עניין אחר, חוקיות אחרת. הרוח מחברת אותנו לאלוהים, מכיוון שהרוח קשורה למטרה, ייעוד, ולבריאה יש מטרה וייעוד.

ישנו עולם רוחי, עולם של אור, עולם של ארכיטיפים – שמות, ועולם זה מסומל על ידי השמש – האור, בעולם זה חיים המלאכים שהם פקולטות רוחניות גבוהות. לעומתו ישנו עולם פיזי שהוא עולם של חושך. אנחנו חיים בעולם הפיזי, בעולם של החושך, ורואים בעיניים פיזיות שהם עיניים של חושך. איננו מסוגלים להסתכל על השמש ישירות כי נסתנוור ממנה, איננו מסוגלים לקלוט את האור ישירות, ולכן ישנו עולם נוסף בינינו לבן העולם של האור והוא עולם הדמיון, ובו נמצא הירח שמשקף לנו את אורה של השמש, הירח מסמל את האיבר הרוחני באדם של הלב, שמשקף את האור האלוהי. איננו מסוגלים לקלוט את האור האלוהי ישירות אלא רק דרך האיבר הזה, ולכן אומר המולה נסאר א דין באחד הסיפורים: "הירח יותר חשוב מהשמש מכיוון שהוא מאיר בחשיכה, היכן שצריכים יותר את האור."

הברית הקדומה של 'אלסט'

"זכור כאשר הקים ריבונך יוצאיי חלציים מבני האדם והעיד אותם על עצמם למען לא יטענו ביום תחיית המתים שלא הוזהרו: "המעידים אתם שאני ריבונכם? " והם ענו: "אמנם כן, מעידים אנו"…(בשורת הרכסים פסוק 172)

המסורת הסופית אומרת, שבזמן שהעולם עוד לא היה קיים, נשמות בני האדם כבר היו קיימות וחיו בנצח עם אלוהים. אלוהים שאל אותם שאלה פשוטה לכאורה: "המעידים אתם כי אני ריבונכם?" חלק ענו כן וחלק לא ענו כלל.

שאלה זו אינה פשוטה כלל. מטרתה כל הבריאה הינה ההכרה באלוהים. והנה כאן, כבר בשלבים הראשונים של הבריאה, עוד בטרם נוצר החומר, כשנוצרו רק עולמות האנרגיה והנשמות, כבר ישנם כמה שאינם מכירים באלוהים. כיצד זה ייתכן?

שאלה זו נוגעת באחת הנקודות המהותיות לבני האדם: יכולת הבחירה. יכולת בחירה זו, שהיא תכונה מולדת באדם כשם שהיא באלוהים, מביאה לכדי שאלת השאלה הזו ולכך שחלק עונים כן וחלק לא. השאלה מביאה לכך, שנכרתת ברית בין האלוהים ובין נשמות המאמינים, עוד לפני שהעולם נברא, לפני שהזמן נוצר. לפי הסופים, הנשמות שהכירו באלוהים, שאמרו: "כן, אנחנו מכירים בך שאתה ריבוננו", הם הם המוסלמים – הסופים האמיתיים, הנכנעים לרצון האל.

לפי התיאולוגיה הסופית  בחירה זו הייתה מתוכננת מלכתחילה ותוצאותיה הן גזירה קדומה או ברית. לנשמות בני האדם יש יכולת בחירה, בדומה לאלוהים, והבחירה של הנשמות קובעת את גורלן.

באותו זמן קדום, הבראשית של הבראשית, נכרתה הברית הקדומה בין אלוהים לבין נשמות המאמינים.  כבר אז נקבע מי יגיע לגן העדן ומי יגיע לגיהינום. הנשמה הקשורה בברית הקדומה עם אלוהים מתגעגעת לחזור לכור מחצבתה. אם היא מכירה באלוהים –  היא זוכה בעזרה האלוהית וזוכה לחזור לשם. זאת מהותה של הברית הקדומה.

הנשמות כולם שוות בסוגן, אך לא בדרגתן. הנשמות שכרתו את הברית הקדומה עם האלוהים, שה"סופיות" מושרשת עמוק בשורש נפשם, נמצאות בדרגה גבוהה יותר. עמוק בפנים שוכנת בתוכן הידיעה של הברית הקדומה, הכרת האלוהים ורצון לחזור הביתה, אל מקומן הטבעי.

במילים אחרות: השאיפה הבסיסית של הסופי היא לחזור ולהיות מה שהוא היה פעם. לחזור להיות חלק מהאיחוד הקדום, מהברית הקדומה, לחזור ולהיות נפש המכירה את אלוהים. תהליך זה נעשה דרך כניעה והכרה. לא במקרה, המילה "מוסלמי" פירושה "הנכנע".

הסופי צריך לעורר בנפשו את זכר  הברית הקדומה, את זכר האיחוד הקדום. התעוררות זו יכולה להיעשות בדרכים רבות ואף דרך החושים, למשל בעזרת מוזיקה נעימה, פרחים יפים, ריחות נעימים, ועוד…

ישנן תורות פסיכולוגיות הטוענות, שמה שמניע את האדם בתת המודע שלו זה יצר המין והמוות, ישנן הגורסות שמה שמניע את האדם הוא החיפוש אחר משמעות. הסופים טוענים, שבתת מודע של האדם קיים זיכרון של אותה ברית קדומה, הברית של "אלסט"- ברית הנשמות, והיא למעשה, המניעה את בני האדם.

האגדה הסופית מספרת, שכשאלוהים ברא את הנשמות הן היו מקיפות את כיסאו 70,000 פעם ביום ובלילה. במצב זה, הנשמות ידעו את הידע המוחלט של האלוהים. אחרי שהורדו הנשמות לאדמה התכסה כל הידע בערפל. לפעמים אנו הולכים למקום או פוגשים מישהו או משהו, או מבינים דבר שנדמה לנו שפגשנו, שהבנו כבר פעם בעבר, מעין דה- ז'ה- וו.  תחושה זו נובעת מכך, שאותה ידיעה אכן הייתה בנו כבר פעם, כשהיינו נשמה, והגילוי הוא רק חשיפתה מחדש. מסע ההתקרבות לאלוהים הוא מסע של גילוי עצמי, הסרה של שכבות, קליפות, שמוביל אל סוד פנימי, שבמהותו הוא ריקנות, אפסות, עוני רוחני, שרק הוא יכול לקלוט ולהכיל את המלאות האלוהית. אותו עוני, אותה אפסות, הוא ההכרה שאלוהים הוא הריבון, הכרה שמכילה בתוכה בעצם את הכל.

הברית הקדומה היא ברית שכרת אלוהים עם כל נשמות בני האדם – אלו שענו כן וגם אלו שלא ענו לשאלתו.  ההכרה באלוהים היא הדחף המניע את האדם, כל אדם באשר הוא, היא החלק של האדם בברית, שכתוצאה ממנה מתאפשר לו להגיע לאיחוד עם האלוהים. יחד עם זאת, גזרה קדומה קובעת שלאדם אחד יהיה דחף כזה ולאדם שני דחף אחר. אחד יכיר באלוהים ואחר לא. לכולם יש את האפשרות, אלא שהגזרה הקדומה קובעת שרק חלקם יממשו את זה.

שיעור שני – האמון ונפילת האדם

האמון הוא הרגש הדתי החשוב ביותר אצל הסופים. אלוהים נתן בנו אמון ואנחנו צריכים להצדיק אותו, היכול להיות רגש דתי יותר חזק מזה?!! האמון הוא משהו שהופקד בידיהם של בני האדם והם בתורם יכולים לתת אותו לדברים, אנשים, וחיות אחרים. היכול להיות משהוא יותר מרגיז ופוגע מאשר הפרת אמון?

האמון הוא הרגש הדתי החזק ביותר אצל הסופים, הסופי חי בהרגשה שסומכים עליו ושאסור לו לאכזב. הרגשה זו נותנת לו כוח לעשות דברים. כשאדם מרגיש שיש מי שמאמין בו הוא מסוגל ליותר מאשר בדרך כלל. במיוחד אם מי שמאמין בו הוא האלוהים.

האמון הוא מעבר לאמון, זו מעין אמנה בין האדם לבין בוראו, מעין פיקדון שהופקד בידיו של האדם. האגדה מספרת שכשמוחמד עולה לרקיע השמיני ופוגש את אלוהים, אלוהים מראה לו את כל מה שברא, את יפי הארץ, את העמקים והציפורים, ושואל את מוחמד אם הוא מוכן לקחת אחריות על זה. לאחר שמוחמד, נפעם כולו מהמראות שראה, עונה בחיוב, מראה לו אלוהים את כל העוון, העוול, והחטאים שקורים בעולם. מוחמד נזעק כולו פונה אל אלוהים וזועק לפניו: "מה זה עשיתי? מדוע לא הראית לי את כל זה לפני כן? איך אוכל לקחת אחריות על כל הרוע הזה?"

"אל תדאג", אומר לו אלוהים, "אני אעזור לך".

זה הוא האמון, הפיקדון, האחריות על הארץ לטוב ולרע. אחריות שנובעת מיכולת הבחירה של האדם, אחריות שהיא אחריות גם כלפי כל האנושות.

האדם הוא מעין יקום בזעיר אנפין, המקביל לאלוהים. הקבלה זו אינה סטרילית, אובייקטיבית וחסרת פניות. לאדם, מתוקף היותו יקום קטן בפני עצמו, ישנו תפקיד. אם תרצו ניתן להקביל אותו, אולי, לתפקיד של האלוהים בעולם הגדול. תפקיד זה נקרא אצל הסופים "האמון" והם מייחסים אותו לפסוק המופיע בקוראן: "אנחנו הצענו את האמון לשמיים ולארץ ולהרים, אך הם העדיפו לא לקחת זאת בפוחדם, אבל האדם לקח זאת על עצמו, בוודאי שהוא חוטא ומאד מטופש." (קוראן סורה 33)

אלוהים לא אמר "ואנחנו כיבדנו את השמים ואת הארץ", המשימה שלא מבוצעת על ידי השמים והארץ וההרים מבוצעת על ידי האדם. כאשר הוא מבצע את המשימה הזאת, "חטא" ו"טיפשות" עוזבים אותו.

לפי הסופי, האדם קיבל מאלוהים מעין פיקדון הנקרא 'אל אמנה'. אין זה אמון בתרגום הפשוט שלו, אלא יותר מזה.

אלוהים יצר את האדם כמיקרוקוסמוס, ונתן בבני אדם אמון. מה הוא אותו אמון?  יתכן שאותו אמון הוא אמונה. האמון של אלוהים באמונה שתתעורר בבני האדם, לפחות בקרב אלו שנשמותיהם כרתו עמו את הברית הקדומה. אמונה שתגרום לבני האדם לחזור אליו ולמלא עלי אדמות את התפקיד לשמו הם נוצרו. כלומר: להיות מיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס, להיות ראי לאלוהים ולתכונות האלוהיות. מי שמגיע לזה הוא האדם השלם לאחר שעלה במדרגות השלמות, עלייה שהמניע שלה הוא אמונה.

האלוהים של הסופים מאמין שכל אדם יכול לעשות את זה, כל אחד יכול להתחבר לאלוהים, כל מה שצריך זה אמונה, וגם נכונות לקבל את חובותיה.

האלוהים של הסופים הוא אלוהים שרואה את בני האדם ככליל שלמות הבריאה, ולא דווקא כחוטאים (כמו אצל הנוצרים). כפי שנגלה אלוהים למוחמד, כך הוא יכול להתגלות לכל אחד, אם לא ישירות כי אז דרך האור האלוהי, השמות האלוהיים, השייח', או כל דבר אחר.

אלוהים סומך על בני אדם ובמובן מסוים הוא תלוי בהם, בכך שהם היחידים שיכולים לשקף לו את עצמו בחזרה. זהו תפקיד נכבד מאד, שדורש אחריות רבה.

ישנו חדית סופי מפורסם שאומר ש"השמיים והארץ לא יכלו להכיל אותי, רק ליבו של משרתי הנאמן יכול להכיל אותי". השמים והארץ, בפחדם, סירבו לקחת על עצמם את תפקיד ה"אמון", ולא פלא, זהו תפקיד קשה ביותר, מסובך וכמעט בלתי אפשרי מכיוון שמוטל על הממלא אותו להיות אחראי על כל הבריאה ועליו לשאוף להיות כאלוהים בכדי לבצע אותו כהלכה. אך האדם בבורותו, או באמונתו המוחלטת בגורל ובכך שאלוהים יעזור לו, הסכים לקחת על עצמו את התפקיד. אותו תפקיד שהדוגמא הטובה ביותר של מילוי שלו הוא הנביא מוחמד.

ובהקשר לאמונה בגורל: אחד הדברים המאפיינים ביותר את הסופים הוא האמונה המוחלטת והביטחון המוחלט באלוהים  שנקראת: 'תווכל'. בהקשר לכך נביא את הסיפור הבא:

סופי אחד החל לטבוע בנהר החוצה את בגדאד. אנשים שהיו בסביבה ניסו לעזור לו, האחד זרק לו קרש, השני חבל, אך הסופי סירב לכל הצעות העזרה הללו בטענו שיש לו אמון מלא באלוהים, ושאלוהים, אם ירצה, יעזור לו. בסופו של דבר אותו סופי טבע.  כשהגיע לשמיים  אמר לאלוהים: "שמתי את מבטחי בך ואתה לא הושעת אותי".

"ניסיתי להציל אותך" ענה אלוהים, "שלחתי לך גם חבל וגם קרש וגם אנשים לעזרה, אך אתה סירבת, בגאוותך, לכל הצעות עזרה האלה".

אלוהים נתן בנו את ה"אמון". אין זה אומר שאל לנו לפעול בעולם הזה. להפך, תפקידנו להצדיק את האמון הזה בכך שנחיה את חיינו במלואם ונעשה בצורה הטובה ביותר את כל אשר נועד לנו. בין אם זה גידול משפחה, פרנסה, או כל דבר אחר מחיי העולם הזה. זו היא תפישתה של הסופיות. על האדם להיות בקהל, אך יחד עם זאת להיות גם לבד עם האלוהים.

אלוהים סומך עלינו שנמצא חזרה את הדרך אליו, הוא סומך עלינו שנטהר את עצמנו וננקה את ליבנו, נמרק אותו כדי שיבריק ויהיה חלק כמו ראי, בכדי שיוכל לראות בו את דמותו ולקבל את עצמו חזרה. אלוהים נתן לנו את האמון ואת המתנה הנלווית לזה: האמונה.

התואר שניתן לבני האדם בקוראן הוא "ממלא המקום" .

"זכור באמור ריבונך למלאכים: "אני רוצה למנות לעצמי ממלא מקום לי בארץ" (סורת הפרה פסוק 27)". לשם כך אלוהים שינן לאדם את שמות כל הברואים. בכך העניק אלוהים לאדם אמון רב ומינה אותו לממלא מקומו.

להלן מספר ציטוטים בתרגום חופשי מרומי המתייחסים לרוח ה"אמון" שנתן אלוהים לבני האדם:

"ישנו דבר אחד בעולם שאסור לשכוח אותו. אם תשכח כל דבר אחר אבל לא תשכח את הדבר הזה, אז אין סיבה לדאגה. בעוד שאם תזכור ותעשה את כל שאר הדברים אבל תשכח את הדבר הזה, כל שתעשה לא יהיה שווה דבר…אדם בא לעולם למען משימה מסוימת, וזו היא מטרתו. אם הוא לא מבצע אותה, אזי הוא לא עשה דבר."

אם אתה אומר "גם אם אני לא מבצע את המשימה הזו משימות כה רבות מבוצעות על ידי"… לא נוצרת בשביל אותם משימות אחרות. זה כמו שהיית מייצר חרב מברזל הודי שערכו לא יסולא בפז (טבעו הפנימי של האדם)… והיית משתמש בו בתור סכין קצבים לחתוך בשר קשה, באומרך "לא אתן לחרב הזו לשכב סתם כך, אני משתמש בה למטרות מועילות"…"

נפילת האדם

אם אכן נכון הדבר שישנה ברית קדומה בין אלוהים לבין המאמינים, ושאנחנו מיקרוקוסמוס של היקום, ושאלוהים נתן בנו אמון ועשה אותנו לממלאי מקומו, כיצד קרה הדבר שאיננו מצדיקים את האמון שניתן בנו? כיצד זה קרה שאיננו נוהגים עלי אדמות בהתאם לתפקידנו הרם?

מה  גרם לכך שניפול ממעמדנו כפי שנפלנו?

הסיבה לכך שאיננו במצב של איחוד תמידי עם האלוהים, במצב האדם השלם, במצב של הרמוניה שבו אנו רוח שסובבת סביב כסא הכבוד של האלוהים, הסיבה בעטייה נפלנו ואיבדנו את מעמדנו, נעוצה במקרה שהתרחש אי שם בעבר. נפילה זו קשורה לפיתויו של השטן – איבליס. הקוראן אומר לגבי זה כך:

"וכאשר נצטוו המלאכים: השתחוו לאדם! עשו זאת כולם פרט לשטן – איבליס שסירב, כי היה יהיר וכפוי טובה. ולאדם נאמר: שכון אתה וזוגתך בגן עדן ואיכלו מפירותיו כאוות נפשכם, אך אל עץ הדעת אל תקרבו לבל תחטאו. אולם השטן הכשילם וגרם לגירושם מגן עדן ומכל הטוב אשר בו…" (קוראן, סורת הפרה פסוק 32).

נפילת האדם לפי דבריו של משורר האהבה הסופי – רומי, היא תוצאת פעולתו של השטן – איבליס, אלא שהפשט של הסיפור טומן בחובו דרש עמוק הרבה יותר, הקשור לדרך הפעולה היומיומית שלנו ולנפילה המתרחשת בכל רגע ורגע אצל כל אחד מאיתנו:

איבליס השטן מייצג את הנטייה להתפזר מהמרכז  החוצה, הנטייה להפריד העולם מהאלוהים.

איבליס הוא העצמי הפיזי – ה'נפס' (מילה שהיא מלשון נפש אך מתייחסת לסוג הנמוך של הנפש – הנפש המצווה, שעליה נסביר יותר בהמשך). איבליס הוא ההסתכלות על העולם דרך העיניים הפיזיות, דרך היצרים, דרך עולם החושים – עולם החומר.

בעבר היו לאדם שתי עיניים, עין פיזית ועין רוחנית, שדרכן הוא ראה את הדברים כמו שהם, בשלמותם. אלא שהשטן – איבליס פיתה אותו לראות את הדברים רק מנקודת מבטו שלו, ונקודת מבט זו הייתה  נקודת המבט של החומר. (לכן הוא גם היה יהיר, מכיוון שלא ראה את הדברים נכונה.)

רומי אומר: "איבליס ראה עם עין אחת בלבד. הוא ראה את העפר שממנו עשוי אדם ולא ראה את כניעותו לאלוהים. הוא ראה את העולם הזה, לא ראה את הרוח המחזיקה את העולם הבא. היה לו ידע, אך מכיוון שלא הייתה לו אהבה הוא לא ראה באדם דבר חוץ מעפר".

נקודת הראות של החושים הפיזיים היא גם נקודת הראות של ההיגיון, שמבוסס רק עליהם. המדע  למשל, המבוסס על הגיון טוען שמה שלא ניתן להוכיח באופן פיזי, ולמדוד אותו על ידי החושים, לא קיים. היגיון זה הוא מנקודת מבטו של איבליס – מהמרכז החוצה, ויוצר הפרדה בין אלוהים לעולם. ההגיון הוא מהשטן מכיוון שתכונתו של ההגיון היא שהוא מחלק את העולם לשתי נקודות התייחסות: גבוה ונמוך, שמן ורזה, פלוס ומינוס, צר ורחב. על ידי חלוקה זו הוא נפרד מהאיחוד האלוהי. האהבה היא המקום היחיד, והדבר היחיד שיכול לאחד בחזרה את הניגודים שאותם יצר ההגיון.

אומר רומי: "זה שמבורך ויודע מסתורי הרוח, יודע שההגיון – אינטליגנציה היא מאיבליס בעוד שהאהבה – גנוסיס (ידיעה בלתי אמצעית, אינטואיטיבית) היא מהאדם".

ההגיון והשכל, הם שהפילו אותנו, והם ממשיכים להפיל אותנו יום יום, שעה שעה.

לפני הנפילה, האדם ראה את הדברים בשלמותם, כחלק מהאלוהים, בלי קיום נפרד, אבל בגלל תשוקה מיותרת וחטא הסקרנות, הוא רצה לראות דברים כשלעצמם. איבליס פיתה את האדם לראות את הדברים מנקודת מבטו שלו, נקודת המבט של החומר, לראות את המצב המיקרי מתוך המקריות עצמה. התוצאה הייתה שהאדם וכל העולם יחד איתו נשארו תקועים במצב הזה. הקשר עם אלוהים נותק והעולם נפרד והיה עתה חיצוני לאדם ולא פנימי כבעבר.

איבליס פיתה את האדם לחקור, לדרוש ולהטיל ספק. מנקודת ראות זו, הדברים, בהכרח, מתפרדים לטוב ורע, לגבוה ונמוך, שחור ולבן. עצם מעשה הבדיקה והמדידה, הוא חלוקת העולם לשניים וביטול האחדות שבו. כתוצאה מכך מתבטלת האמונה ונעצרת הזרימה.

הנפילה של האדם קרתה, כאמור, כתוצאה מהפעלת האינטליגנציה שלו ויכולת הניתוח וההפרדה. יכולת זו הקשורה עם השכל, ושדרכה הוא פועל, הפילה אותנו בעבר והיא ממשיכה ומפילה אותנו יום יום ושעה שעה. השכל גורם לנו להשוות בין דברים, לעצור ולבחון ולא לזרום עם החיים. הוא מחלק את העולם לטוב ורע, למה אני יכול להרוויח ולמה אני יכול להפסיד, לגן עדן ולגיהינום. זהו פיצול דואלי שמאמלל את חיינו ומונע מאיתנו להיות אחד עם הדברים.

איבליס לא ראה את הצד הנסתר של הדברים – האנרגטי, הוא ראה רק את החומר. לכן, סירב להשתחוות לאדם כמו שאר המלאכים. הוא אמר לאלוהים: "אותו עשית מעפר ואותי מאש, מדוע שאשתחווה לו" ? מנקודת מבטו הוא צדק, אלא שנקודת מבט זו איננה מתאימה לאדם. לפני נפילתו, חי האדם כנשמה, חג סביב כסא האלוהים 70,000 פעם ביום ו-70,000 פעם בלילה. האדם היה קרוב אצל האלוהים וידע את הכל. חטא הסקרנות שבגללו הוא נעצר בכדי "לדעת", גרם לנפילתו. כולנו יודעים מה קורה לדבר שמסתובב במהירות עצומה כשהוא נעצר. דומה הדבר, אולי, למה שיקרה, חס וחלילה, לכדור הארץ אם ייעצר ממסלול סיבוביו סביב עצמו או סביב השמש. האדם נפל לתוך עולם החומר וכל שאר העולם נפל איתו.

עד "נפילת האדם" התברך האדם במתנת ה"אמון". תפקידו של האדם היה להיות ערוץ ברכה לעולם, זה ה"אמון" שהאדם קיבל, ככתוב בקוראן: "כיבדנו את בניו של האדם".

האדם נפל בגלל האינטלקט שלו, ההגיון המבוסס על העולם הפיזי, ולכן הדרך חזרה לגן העדן, איננה יכולה להיות דרך האינטלקט, דרכו של איבליס. הדרך חזרה חייבת להיות דרך אחרת: דרך האינטואיציה, התחושה, הגנוסיס – הידע שהוא ידע אחר. דרך האהבה. השוכנת בלב שהוא איבר פיזי ורוחני גם יחד.

שיעור שלישי – המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס

השיעור כאן הוא לגבי השמות האלוהיים, וזה שהאדם הוא גם רוח וגם גוף. בזה הוא דומה ליקום. אלוהים יצר את העולם דרך השמות האלוהיים, את השמות הללו ניתן לראות דרך פרחים, חיות, טבע. זה בעצם מהותם של דברים, היופי של הטבע למשל, האומץ של האריה. בשביל זה האריה נוצר, בשביל להראות את התכונה של האומץ שבאה מאלוהים, ועל ידי כך להלל את אלוהים. הדבר היחיד שמסוגל ליצור שוב את השמות ולקרוא להם הוא האדם. לכן כתוב בקוראן: לימדנו את בני האדם את השמות. לכן האדם הוא מיקרוקוסמוס של המקרוקוסמוס.

הסופים רואים את האדם כבן דמותו של האלוהים, אלא שדמות זו היא דמות הפוכה – ראי הפוך. גם אלוהים וגם האדם הם קוסמוס – מלשון "סדר" (קוסמוס ביוונית פירושו סדר), אלא שהאדם הוא בבואה קטנה של אותו הסדר ואילו האלוהים, או הבריאה-העולם הוא בבואה גדולה של אותו הסדר. להבנה זו יש חשיבות רבה בהבנת הדרך הסופית, מטרותיה והתרגולים הנובעים ממנה.

לפי הסופים, הסיפור האנושי מתחיל בזמן בריאת העולם או לפני כן, כשאלוהים יצר את האדם. היה זה רגע מאד מיוחד, שבו אלוהים לקח חומר ונפח בו רוח.

עד לאותו רגע נוצרו הדברים בדרך של האצלה – התפתחות מהגבוה אל הנמוך. כלומר, אלוהים יצר את השמות, נתן את הפקודות ומהם נוצרו הדברים. דרך יצירת האדם הייתה שונה. קודם בא החומר, גופו של האדם העשוי מאדמה, מעפר, ורק אז החומר קרא לרוח שתבוא ותשכון בתוכו. מסיבה זו שונה האדם מכל שאר היצורים, והוא במידה רבה בריאתו של אלוהים בלבד, ראי הפוך של אלוהים.

אלוהים הוא ההאצלה מהרוח לחומר, הפקודה להיות. ואילו האדם הוא זה שנהיה, המטפס חזרה מהחומר לרוח.

אפילו המלאכים, שהם אנרגיה טהורה בלבד, נמוכים בדרגתם מן האדם מכיוון שהם (לפי הקוראן והמסורת הסופית)  יודעים את שמם בלבד, ומכירים את תפקידם בלבד. בעוד שלאדם ניתן התפקיד לקרוא בשם לכל הדברים. במילים אחרות, האדם יכול להיות כל דבר ויש לו בחירה חופשית.

הטרמינולוגיה הסופית משווה את האדם פעמים רבות לחימר: בתחילה הוא חומר לא מעובד, שנלוש ומעוצב כרצון הקדר. אך כמו שכל אומן אמיתי מנסה לחוש מה הפוטנציאל שטמון בחומר שבידו, מה החומר מבקש ממנו להיות, אפשר להגיד גם, שקיים רצון שנובע מהאדם ומשפיע על אופן לישתו. בהשפעה זו יש לאדם את יכולת הבחירה החופשית.

המצב הראשוני הלא מעובד של האדם מושווה לכלי חימר טרם שריפתו. לאחר שהכלי נצרף באש התנור, הוא עובר תהליך ומשתנה, ונהייה למוצר מוגמר. המוצר המוגמר הוא כלי שנועד להכיל. כך גם האדם, לאחר שצרף את עצמו, הופך להיות כלי להכיל את אלוהיו.

יחודו של האדם הוא, שיש בו חומר ויש בו אנרגיה ובכך דומה הוא לעולם, לבריאה, שגם בה יש חומר ויש אנרגיה. בזאת שונה הוא מכל דבר אחר. לכן מצווים המלאכים בקוראן להשתחוות לאדם, בגלל הצד הלא פיזי שלו, בגלל היכולת הייחודית שלו ליצור יש מאין, לקרוא לדברים בשמותיהם ולהמציא משהו חדש.

רומי מבאר בספרו "סימנים של הלא נראה – אוסף שיחות עם תלמידים", את נושא המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס כך: "יש ביקום קיטוב בין המיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס:

המקרוקוסמוס – (היקום), משקף את השמות השמימיים ופרטיקולריזציה אינדיבידואלית, המיקרוקוסמוס – (האדם) משקף אותן תכונות כטוטליות, שתי המראות משקפות זו את זו ומכילות תכונותיה זו של זו. מראת  היקום חיצונית יותר ואובייקטיבית, ומראת  האדם פנימית יותר וסובייקטיבית. הידע של האדם את עצמו כולל את הידע של היקום. האלוהים נותן שמות לכל הדברים וכך יוצר אותם, האדם רואה דרך כל השמות את השם הפנימי שלהם, את השם של אלוהים, ומחזיר לאלוהים את עצמו.

התבנית, הן של המיקרוקוסמוס והן של המקרוקוסמוס, היא האדם השלם – האוניברסלי.  הוא מכיל את כל התכונות האלוהיות, בו נמצאים 99 השמות של האלוהים. המציאות הפנימית שלו היא המציאות הפנימית של היקום.

לכל יצור שבא לפנייך יש נפש ומנפש זו יש חוט אלייך, לכן כולם תחת שליטתך, כי הנפש של כל אחד חבויה בשלך, אתה הגרעין של העולם באמצעו, דע את עצמך שהנך נשמתו של העולם".

לפי רומי, החשיבות של המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס היא, שדרך הכרת האדם את עצמו, האדם מכיר את האלוהים – וההתאחדות עם אלוהים מושגת כשהאדם משמש מראה ושיקוף ליקום.

האיבר בגוף האדם היכול לשמש כראי ליקום, כמיקרוקוסמוס, האיבר שדרכו זורמים כל החוטים, המחבר בינינו לבין האלוהים, הוא הלב. אך אין זה רק הלב הפיזי אלא  גם אורגן רוחני, שמתעורר, לאחר שאדם מסיר את השכבות והקליפות מעליו. מנקה וממרק אותו, כפי שמנקים וממרקים ראי נחושת בכדי שיבריק ויחזיר את העולם סביבו.

תרגיל- לקרוא לכל אדם בשם של פרי, חיה, צמח, ועל ידי כך אפשר לראות הן את השמות האלוהים בטבע, והן את תכונותיו של אדם במהות שלו.

חוקים טבעיים – אלו העקרונות שלפיהם האדם והיקום עובדים. אלו שתי מערכות המשקפות זו את זו ונקראות, לכן, מיקרוקוסמוס ומקרוקוסמוס.

לדוגמא, היקום עובד על דואליות, אך גם האדם עובד על דואליות, זו החיה היחידה שעובדת על דואליות גם במודעות שלה, בתהליכי המחשבה, וגם ברוחניות שלה, בתהליכי הבחירה, ומכאן הבחירה בן טוב לרע, ומכאן שהאדם הוא כמו האלוהים, מכיוון שיש לו יכולת בחירה.

חוקים טבעיים אצל רומי:

ארבע היסודות: "כשתסתכל בתשומת לב, העולם הזה כולו במלחמה, עש נלחם בעש, אמונה עם חוסר אמונה…  אך באור של העין הרוחנית, המלחמה והשלום שלנו הם לא מעצמנו, הם "בין שני אצבעותיו". המלחמה של הטבע, המלחמה של פעולות, המלחמה של מילים – באמצעו של האינדווידואל מתרחשת מלחמה מפחידה. העולם מתקיים דרך המלחמה הזאת, הסתכל על ארבעה האלמנטים ופתור את הקושי הזה.

ארבעה האלמנטים הם ארבעה עמודים חסונים, שבאמצעותם הגג של השמיים נשאר במקומו. אך כל עמוד הורס את האחר, העמוד של המים הורס את האש.

אז הבריאה בנויה על ניגודים, באופן בלתי נמנע אנו נלחמים על רווח והפסד… אך העולם הוא לא כלום אלא נצחי ופורח, מפני שהוא אינו מורכב מניגודים. כל ניגוד מכריח השמדה הדדית על ניגודו, כשהניגודים נעלמים הקיום לבדו נשאר… חוסר צבע הוא השורש של כל הצבעים, שלום השורש של כל המלחמות. העולם ההוא הוא השורש של המקום הזה המלא בכאבי לב, איחוד הוא השורש של כל פירוד וחלוקה.

מדוע היננו בכזה ניגוד, הו חבר? מדוע האחדות מולידה את הריבוי הזה?

מפני שאנו הענף, וארבעה היסודות המנוגדים הינם השורש, השורש העביר את תכונותיו לענף. מפני שהחומר של הרוח הוא מעבר לפירוד, היא איננה לוקחת חלק בתכונות אלו, ותכונותיה הם אלו של ההוד האלוהי."

טוב ורע:

"אז אין שום רוע מוחלט בעולם, מפני שהרוע הוא יחסי – דע גם זאת
בכל הזמן אין רעל או סוכריה שאיננו חופש לאחד וכבלים לאחר.
לאחד זה חופש, לשני כבלים, לאחד רעל, לשני סוכריה.
הרעל של הנחש הינו חיים עבור הנחש, אך מוות ביחס לאדם.
יצורים של מים רואים את האוקיינוס כגן, יצורים של אדמה רואים אותו כמוות ויסורים.
דבר ממה שאלוהים יצא איננו לשווא, בן אם זה זעם או סבלנות, עצה טובה או רעה.
אף אחד מהדברים הללו איננו טוב לחלוטין, אף אחד מהדברים הללו איננו רע לחלוטין.
הטובה והרעה של כל אחד תלוייה במצב, ולכן ידע הינו הכרחי ומועיל."

האדם:

"אלוהים הרחום רצה והחליט בנצחיות לגלות ולהגשים את עצמו. אלא שאף ניגוד לא יכול להיות מוצג ללא ניגודו, ולמלך המושלם הזה לא היה ניגוד. אז הוא יצר משנה, בעל הלב, להיות הראי של מלכותו. ואז הוא נתן לו טוהר אינסופי, ויצר את ניגודו מהחושך.

הוא יצר שני דגלים, לבן ושחור, האחד הוא אדם, השני הוא השטן של דרכיו. אז החלה המתיחות והמלחמה בין שני המחנות הגדולים הללו שהחלה לקרות. בצורה דומה, הבל הגיע בתקופה השניה, כנגד האור הטהור שלו היה קין…  תקופה אחרי תקופה, דור אחר דור, שני המחנות המשיכו להלחם".

השמות האלוהיים:

"האב של המין האנושי, שהוא האדון של "הוא לימד את השמות" יש לו מאות אלפים של מדעים בכל ווריד. הרוח שלו למדה את השם של כל דבר, בדיוק כפי שדבר זה יהיה עד הסוף. כל שם שהוא נתן לא ישתנה, לזה שאלוהים קרא "זריז" הוא לא יהפך לאיטי. מי שיהפך למאמין בסוף, נראה על ידי אדם בהתחלה, מי שיהפך ללא מאמין בסוף, נראה לפניו…

לנו, השם של כל דבר הינו הצורה החיצונית, לבורא השם של כל דבר הינו המיסתורין הפנימי. למשה השם של המקל שלו היה מקל, לבורא השם שלו היה נחש. בקצרה, השם שלנו עם האלוהים הוא מטרתינו הסופית. הוא נותן שם לאדם לפי מה שיצא ממנו, ולא לפי מה שהוא בגדר הלוואה, מפני שאדם ראה עם האור הטהור, הרוח והמיסתורין של השמות הופיעו לפניו."

לסיכום

האדם הוא היצור היחיד שמסוגל לתפוש את מהותו של האלוהים ושדומה לאלוהים, רואים זאת בדרך שבה אנחנו תופשים את העולם כניגודים: חם וקר, טוב ורע, שחור ולבן, מלא וריק. החיות לא תופשות את העולם כניגודים אלא כנעים, רצוי, או לא רלוונטי. חיה כשהיא רעבה אוכלת וכשהיא לא רעבה לא אוכלת, אדם יכול לא לאכול גם כשהוא רעב מתוך רצון או מחשבה. לאדם יכולת הבחירה והרצון.

אלוהים יצר את העולם מניגודים: שמים וארץ, חומר ורוח. תפישת האדם את העולם גם כן קיימת כניגודים, הוא למעשה משקף את תהליך היצירה של האלוהים, הוא מכיל בתוכו את השמות האלוהיים. וזאת דוגמא מעשית לכך שהאדם הוא המיקרוקוסמוס של העולם – היקום. ראינו את הנקודה הזאת בשיריו של רומי. העובדה שהאדם מכיל בתוכו , בתפישתו, עקרונות קוסמיים, או בטרמינולוגיה הסופית את ה"שמות השמימיים" היא זו שנותנת לו את המעמד של משנה לאלוהים.

שיעור רביעי – האהבה

לפי ה’חדית קודסי’, אחד מהחדיתים הסופיים החשובים, אלוהים היה אוצר חבוי ורצה להיוודע, ולכן ברא את העולם. משמעות הדבר הינה שרצון של אלוהים להיוודע הוא זה שמניע את העולם, הרצון הינו תשוקה, והתשוקה הינה אהבה. אצל הפילוסופים המערביים השתרש הביטוי "אני חושב משמע אני קיים", הסופים אולי יגידו על אותו משקל: "אני רוצה, משמע אני אוהב, משמע אני קיים". (מעיר על כך, ובצדק, חברי יעקוב שהרצון הזה צריך להתחלף, בסופו של דבר, ברצון האלוהי שמבטל את הרצון העצמי)

האהבה בסופיות תופסת את המקום המרכזי. התשוקה היא הרצון להגיע למקור הדברים. האהבה היא הרצון לחזור הביתה. הגעגוע. תחושת הפרוד והרצון להתאחד שוב עם האהוב הם כל מהותה של הסופיות. היטיב לבטא זאת משורר האהבה המפורסם ביותר בעולם – רומי המתאר בתחילת ספרו המונומנטלי "המתנאווי", את געגוע החליל העשוי מקנה סוף לחזור לביצה שבה גדל, געגוע שמבוטא בצלילו הנוגה:

"האזינה לקנה זה העזוב, נושם מיום נתלש מעריסת הסוף, שיר של אהבה לוהטת ומכאוב. שלהבת האהבה היא שהבערתני. יין האהבה הוא שהלהיבני. התרצה לדעת איך דם האוהבים יזוב? האזינה, האזינה לקנה הסוף".

האהבה, היא אהבה לאלוהים והיא תופסת לפעמים ממד אישי להפליא כמו במקרה של רביעה אל עדוויה – משוררת האהבה, שאהבתה לאל הייתה כה גדולה שלא היה בלבה מקום לכל דבר אחר. היא כתבה שירים נפלאים כגון:

"הו אהוב הלבבות, אין עוד אחד כמותך. רחם נא היום על החוטא הבא אליך. הו תקוותי, מנוחתי, אורי, הלב לא יכול לאהוב אף אחד מלבדך".

לעיתים האהבה לגבוה, לאלוהים, מתורגמת לאהבה לאדם שמראה את הדרך אל האלוהים, או שמגלם בדמותו את הטרנסדנטי. "דיוואן שמס מטבריז", ספר השירים של רומי מוקדש רובו ככולו לשירת אהבה לוהטת לשמס מטבריז, מורו ורעו של רומי.

כותב רומי:

"הו אהוב, יופי רוחני הוא נאה והדור, אבל יופייך ומתיקותך הם משהו אחר. הו אתה שהינו רוח המתארת שנים, הראה תכונה אחת ששווה למהותו. האור נמוג בעין כשמדמיינים אותו, ובנוכחותו של האיחוד איתו האור מואפל. אני עומד פעור פה בהערצה של יופיו, "אלוהים הוא נשגב" – מחשבה זו עולה על שפתי בכל רגע. ללב יש עין שבקביעות מחפשת אותך, הו, איך שההשתוקקות הזו מזינה את הלב והעין. זה ליטוף כניעה שהאהבה שלך עשתה, אחרת היכן הלב ששווה את אותה אהבה"?

האהבה מטהרת מטהרת את האדם, ומאפשרת לו להתקדם בדרך אל האלוהים. אהבתו של רומי לשמס, לדוגמא, היא זו שגרמה לשינוי באישיותו והפכה אותו למשורר.

פעמים רבות משתמשים הסופים באלגוריה של אהבה בן גבר לאישה לתאר את האהבה בין האדם לאלוהים. אחד המשוררים המפורסמים הוא עומאר כיאם שהמרובעים שלו, בתרגומו של סקוט פיצגרלד, נפוצו במערב.

הסופי מצווה לאהוב את האל בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו. הסופי מתבשם באהבת האל, שיכור ממנה והיא עולה על גדותיה בלבו, עד שהוא לא יכול להכיל אותה יותר והוא נמס בתוכה והופך להיות אחד איתה.

"כד זה כמוני היה סובל ונאהב, חשק בתלתל אהובתו ונעזב. ידית זו אשר חובקת מתניו, יד הייתה שחבקה לאהוב צוארו". עומאר כיאם בתרגומו של שלוי

כותב על האהבה אל חלג':

"אהבה היא שאתה נשאר עומד לפני אהבתך, כאשר אתה חסר את כל תכונותיך, ואז התכונות של האל הופכות למעלותיך".

כותב על האהבה אל ראזלי:

"האדם מגיע לשלמות כאשר אהבתו את אללה כובשת את ליבו ומשתלטת עליו… ואם אינה משתלטת על כול כולו, תהי גוברת בלבו עלי אהבת כל דבר זולתו… זה אשר עינו הפנימית פתוחה לחזות ביפי אללה ובשלמותו, ימאס בכל מראה ארצי, ולו יהי זה הנאה ביותר".

נסיים באחד השירים היפים ביותר של רומי (יש הרבה) על האהבה: האהבה – כהנת סוד

כאב לב יחשוף את תשוקת האוהב, אין מדוה ישוה למדוה הלב. האהבה – מחלה, ניפלה, סימן ואסטרולב של מיסתרי עליון. אם מופנית היא כלפי שמים או כלפי עפר – שמה תנהלנו האהבה בסוף דבר.

ההגיון, כי ינסה את האהבה להסביר, יתבוסס כחמור ברפש, רק האהבה את האהבה תאיר. הלא השמש עצמה את השמש תגלה. הנה היא! ההוכחה ביקשת – לפניך, ראה!

שיעור חמישי – כיליון

לפעמים צריך למות לעצמך בחיים, למות לאגו שלך, לדעת שאתה לא מי יודע מה חשוב, ולא כל כך מוצלח כמו שאתה חושב, בכדי לאפשר למשהוא אחר להיכנס.

בימי הביניים היו בנצרות שבעה חטאים קטלניים, שאליהם מתייחסת כל הספרות של התקופה. מביניהם החטא הגרוע ביותר היה חטא הגאוותנות, מכיוון שעל ידי חטא זה אדם מפריד את עצמו מאלוהים, ואין חטא גרוע מכך, מכיוון שזה חטא שאין ממנו דרך חזרה. הסופי צריך למות לחטא זה, לאגו.

אנשים שונים בדרך הסופית מראים לנו את הדרך הנכונה, שהיא ענוותנות, לעיתים מטוב לחטוא במודע, בכדי שלא לחטוא במחשבות הלא נכונות. מבין כל האנשים כדאי להזכיר את בייזיד ביסטמי שנאמר עליו שהוא הראשון בתסווף שהגיע לביטול היש, לכליון. וכן את מסדר המלאמתיה, שנזהרים מהגאווה כמו מאש.

ההיגיון של השיעור אומר שבכדי לחיות באלוהים אדם חייב למות לעצמו תחילה, שיש בנו דבר שנקרא אגו שהוא לא טבעי והוא מקור הצרות שלנו. אבל מה זה אומר?

מן הסתם זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע. מה שזה אומר הוא שאנחנו במלכודת כפולה, מכיוון שבכדי להתאחד מחדש עם אלוהים אנחנו צריכים לעשות מאמץ, אבל בשביל לעשות את המאמץ הזה אנחנו צריכים את עצמנו, מכיוון שאנחנו צריכים את עצמנו זה מחזק את החלק של האני שלנו, ודבר זה, באופן פרדוקסלי, מרחיק אותנו מאלוהים.

ולכך הציעו הסופים כמה פתרונות: האחד הוא לקחת מורה, שתעשה רצונו, ואז פתרת את בעיית רצונך שלך, שרק מחזק, כאמור, את האגו, כי זה הכלי שבו הוא משתמש. אלא שגם כאן יש בעיה: קודם כל יחסי מורה תלמיד יכולים לחזק את האגו של המורה, ואז מה עשינו?… החלפנו אגו אחד באגו אחר שהוא אפילו גדול יותר ובעייתי יותר. בעיה אחרת היא היכן ניתן למצוא מורה אמיתי, ועל כך כבר נאמר הרבה.

פתרון אחר הוא לעבוד אל מול מטרה, אך מה עושים כשאדם לא מחובר למטרה שלו, לגורלו. לא כל אחד הוא נפוליון או שקספיר, שיודע בדיוק את מה שעליו לעשות בחיים.

אחת הדרכים שמצאו הסופים היא לפרוש מהחברה, להפנות עורף לכל מה שאתה: מעמד, יופי, כסף, ועוד… כל מה שאדם מזדהה איתו, זו היא דרכו של הנזיר. דרך אחרת היא לעשות הפוך על הפוך, כל מה שאתה עושה תעשה הפוך בכדי ללמד את עצמך. במקום להיחשב כבן אדם טוב תחשב כמשוגע, במקום לעזור לזקנה לעבור את הכביש תדחוף אותה… ועוד תאשים אותה אחר כך. דרך זו היא דרכם של המלאמתים. ההגיון שעומד מאחורי זה הוא שכשאדם רגיל מתפלל, הוא מרגיש טוב עם ההתפללות שלו, שלפי הרגשתו התקבלה. הרגשה טובה זו מחזקת את האגו, את הדימוי החיובי שיש לנו על עצמנו. ודימוי זה הוא המכשול הגדול ביותר בדרך אל האלוהים. עדיף לחטוא במעשים ולא לחטוא בגאוותנות.

תפישה זו, של חטא מודע היא קיצונית, רוב המסדרים הסופים פשוט מציעים דרכים כיצד להילחם באגו ולהרוג אותו בכדי לחיות מחדש באלוהים. הראשון שהצליח לעשות זאת, ושנחשב לדמות מופת בהקשר זה, הוא בייזיד ביסטמי

כיליון במורה

אבן יסוד חשובה ביותר בדרך הסופית היא הקשר שבן מורה לתלמיד. למורה -שייח', יש חשיבות עליונה אצל הסופים וזאת מכמה טעמים:

1. המורה  – השייח', נחשב לנציגו עלי אדמות של האור האלוהי הראשון, של מוחמד, הוא מייצג את רוח הקודש, השכינה.

2. ה'בראכה'- היא הברכה של אותה "רוח קודש", עברה בדרך של הסמכה וגנאולוגיה (דרך שושלת יוחסין), לאורך ההיסטוריה, מהאדם הראשון, דרך אנוש, נוח, אברהם, עד למוחמד. דרכו המשיכה אל השייח'ים הסופים החשובים ואל האימאמים השונים. ה'בראכה' ממשיכה ומגיעה עד לימינו אנו, דרך השייח'ים של המסדרים השונים. במילים אחרות, המורה -השייח', איננו רק מורה ואדם רגיל. הוא נציגו של האור האלוהי עלי אדמות. המורה הוא הגשר והקשר אל הנסתר.

3. לחלק מהתחנות והמצבים שבדרך הסופית לא ניתן כלל להגיע ללא מורה. המורה, הוא זה שגורם למצבים הדרושים להתרחש אצל התלמיד, בהתנהגותו, בדבריו, ואף דרך הקרינה היוצאת ממנו בנוכחות שלו, ובדברים הלא נראים שהוא עושה.

התלמיד, אם כן, נתון לחלוטין בידיו של המורה. אין לו למעשה כל יכולת בחירה או החלטה. הוא נקרא לעזוב את עצמו ולתת במורה אמון מלא, שמתאפשר בזכות קשרים נסתרים שקיימים בין נשמותיהם. המורה הוא נשמה אחות בוגרת, המדריכה את הנשמה הצעירה במבוכי הדרך לאלוהים.

4. מטרתו של הסופי היא להגיע לקשר ישיר ולאיחוד, עם האלוהים. שהאיחוד עם האלוהים איננו יכול להיות ישיר לגמרי, אלא הוא קורה דרך האור של האלוהים, הלא הוא האור של מוחמד. משמעות הדבר היא שתמיד, עד סוף ימיו של אדם, הוא זקוק למורה, בין אם זה מורה ארצי או מורה שמימי. ישנם מקרים שבהם ההוראה או ההדרכה היא דרך הכוח העליון ולא דרך בשר ודם, וזאת היא השאיפה בסופו של דבר.

יש אימרה סופית האומרת שמי שאין לו שייח' – מורה, השטן הוא השייח' שלו.

חשיבות המורה – מתוך כתבי המסדר הנימטולהי:

יש צורך הכרחי במורה. בלי מדריך אף אחד לא יכול להגיע לנוכחות של אלוהים. המדריך הטוב יודע לאן אתה הולך. התלמיד הטוב צריך להיכנע לשייח'. לעזוב את רצונו שלו ולעשות רק את רצונו של השייח' . הכניעה חייבת להיות הן חיצונית והן פנימית, כמו עלה יבש ברוח. גם אם הוא נופל לאש, לא תשמע ממנו דבר.

המדריך הרוחני האמיתי קשור לנביאים והוא יורשם. הוא הממשיך של האור האלוהי שעבר דרך מוחמד ודרך הנביאים האחרים.

יש קשר בעולמות הלא נראים בין התלמיד לשייח', ויכול להיות גם קשר בין אדם לאנשים שאינם בחיים, בין אם הם מורים, או בין אם הם קודמים לו בשרשרת ההעברה של המסדר.

ישנם מקרים שבהם, כחלק מכללי הטקס, התלמיד הפונה אל המורה, מסורב שלוש פעמים. לאחר שהשייח' מקבל אותו לבסוף כתלמיד, מתקיים טקס שכולל החזקה של ידי השייח', קריאה של השהאדה, הצהרת חרטה של התלמיד, הצהרה על האמונה האסלאמית, הצהרה רשמית של השייח' שהתלמיד התקבל למסדר ולבסוף מתן הוראות של המסדר.

מדיטציה על דמותו של המורה לפי המסדר הנקשבנדי:

"התלמיד חייב לדמיין בתוכו את הדמות של השייח' שלו. הוא מדמיין את דמותו על כתפו הימנית. אזי מדמיין קו מהכתף הימנית אל לבו שיכול לשמש מעבר, שבו רוח השייח' יכולה להשתלט על איבר זה. התהליך הזה ששומרים עליו באופן מודע יכול להבטיח הגעה על ידי הטמעה עם השייח'".

למות באלוהים בכדי לחיות באלוהים

לפי הסופים שוכנות בנו שלוש נפשות, ולא אחת. הנפש הראשונה נקראת "הנפש המצווה" (נפס דה אמררה), נפש זו מצווה עלינו ושולטת בנו ולמעשה עושה בנו כרצונה. הכוונה היא ליצרים הפיזיים השולטים עלינו: יצרי התאווה, המין, הכוח, העצלות, הזללנות ועוד

במצב של "הנפש המצווה" איננו אדונים לעצמנו. אנו כמו מריונטות על חוטים הנעות אנה ואנה לפי מצב הרוח ולפי גלגל החיים. בשביל להשתחרר משלטון האימים של הנפש הזאת, מהעריצות ההרסנית שלה, חובה עלינו לעורר את הנפש השנייה שלנו, הלא היא ה"נפש המוכיחה" (נפס אלוואמה).

"הנפש המוכיחה" היא מידות המוסר והמגבלות שאדם מטיל על עצמו בכדי להשתלט על יצריו ולהיות אדם טוב יותר. "הנפש המוכיחה" משמשת לנו מראה שבה אנו רואים את עצמנו, גם אם החוויה לא תמיד נעימה. היא אומרת לנו: ראה, זה הוא מצבך, אם תמשיך במצבך זה סופך שלא תגיע לשום מקום, ושתבזבז את חייך. "הנפש המוכיחה" היא זו שגורמת לנו לצאת לדרך הרוחנית, למסע של חיפוש. היא זו שגרמה לנסיך אדהב לעצור יום אחד באמצע מסע צייד, ולשמוע בת קול מאלוהים שאמרה לו כך: "האם לכך יצרתי אותך? האם לכך נועדת?". הנסיך עזב באותו היום את ארמונו ומשפחתו, ויצא לחפש את האמת כדרוויש נודד.

"הנפש המוכיחה" מדרבנת אותנו, גם לחיוב – בידיעה שיש משהו בקצה הדרך, וגם לשלילה – דרך ההבנה של מה הם חיינו והפחד מה נמשיך להיות אם לא נעשה משהו בקשר לזה. היא מאפשרת לנו לעשות את המסע הארוך והקשה במעלה הדרך הסופית עד שאנחנו מגיעים לייעודנו, הלא הוא הנפש השלישית – "הנפש השקטה" (נפס אלמוטמאינה).

"הנפש השקטה" – מאוחדת עם אלוהים, זורמת איתו ומרגישה אותו בכל שלב ושלב. האדם נמצא אז במצב הטבעי שלו, מצב ה"אמון", מצב שבו הוא משמש ערוץ ברכה לשפע האלוהי, צינור שדרכו האלוהים יכול לזרום והוא כלי שרת בידיו. הריקוד הסופי מבטא בתוכו את מצבה של הנפש השלישית. בזמן הריקוד הדרווישי, שהוא חלק מהתרגול בחלק מהמסדרים שבדרך הסופית,  הדרווישים המחוללים מסתובבים סביב ליבם, מימין לשמאל, כשיד ימין שלהם מורמת למעלה – פתוחה כלפי מעלה, ואילו יד שמאל שלהם מצביעה למטה, כלפי האדמה, פתוחה כלפי האדמה. המוטו של הריקוד – סיבוב הוא: "אנחנו לוקחים מהשפע האלוהי ומעבירים אותו לאדמה, איננו שומרים דבר לעצמנו."

בדרך הסופית על האדם לעבור שינוי. עליו להכחיד את האני הקודם שלו. את אותו אני הקשור לאגו, את "הנפש המצווה". הכחדה זו, גורמת לכך שהסופי מת עבור עצמו – מושג הנקרא ‘פנאא’, בכדי להיוולד מחדש – מושג הנקרא ‘בקאא’. במילים אחרות, הסופי מפסיק לחיות למען עצמו ומתחיל לחיות למען אחרים. הסופי מפסיק להישלט על ידי "הנפש המצווה" שלו ומתחיל לחיות לאורה של "הנפש השקטה". הוא זוכה להארה ונהיה כלי שרת בידי האלוהי, כמו שמוחמד היה משרתו של האלוהים.

הדרגה הגבוהה ביותר באסלאם איננה של "נירוונה" דווקא, אלא של שירות. ההגעה ל"נירוונה" מטרתה אחת, להתחיל לחיות מחדש באופן אחר. לא להפסיק לחיות, לא לחיות בבידוד, אלא להמשיך לחיות, ולשמש ערוץ לשפע האלוהי. מכיוון שהכל הוא אחד, ההגשמה האישית לא תושג אם לא תהיה הגשמה כלל עולמית.

תהליך הריסת האני בכדי ליצור אני חדש נקרא ‘פנאא’. מה שמתלווה אליו הוא הרמת המסך מעל העולם הפיזי, שמאחוריו יש עולמות אחרים. מאחורי המסך נגלית מציאות אחרת, יפה יותר, שתמיד הייתה שם אך מעולם לא שמנו לב אליה. המציאות היא פחות פיזית ויותר אנרגטית רוחנית, מכאן גם כל סיפורי הניסים, הראיה העל חושית והטלפתיה המסופרים בהקשר לאנשים הנמצאים ברמות האלו. הרמת המסך מסירה מעלינו את הצעיפים של עולם החומר, העולם הפיזי, ומגלה לנו את המציאות של עולם הרוח.

העולם הפיזי הוא פועל יוצא של עולם הרוח, ולפי הסופים, הוא משתנה בכל רגע ונוצר כל הזמן מחדש. הצצה לעולם הרוח מקרבת אותנו אל האמת, אל מה שעומד מאחורי השינויים הבלתי פוסקים. רק אז אנחנו יודעים באמת מי אנחנו ומה הוא תפקידנו האמיתי עלי אדמות. כל שנותר, בשארית חיינו, הוא להמשיך ולמלא תפקיד זה עד הרגע שבו הבשר יעלם לחלוטין, אנחנו נמות, ונחיה לנצח כרוח במחוזות הברוכים של האלוהים. מילוי תפקיד זה נקרא ‘בקאא’.

אומר בהקשר לאשליית המציאות הפיזית הפילוסוף המיסטיקן הסופי איבן ערבי: "העולם הינו אשליה, אין לו קיום אמיתי, ולזה מתכוונים ב'דמיון' (קייל). אתה רק מדמיין מציאות אוטונומית, שונה ונפרדת מהמציאות האבסולוטית, בעוד שבאמת אין זה כך… דע שאתה עצמך הינך דמיון, וכל מה שאתה קולט ואומר לעצמך, 'זה לא אני', גם הוא דמיון, כך שכל עולם הקיום הינו דמיון בתוך דמיון" .

העולם הינו אשליה. הקיום האמיתי הוא רק בעולם הרוח. הסופי עובר שינוי במהלך דרכו מחיים בעולם החומר וניסיון לממש אותם בעולם הרוח, שזה המצב הרגיל של רוב בני האדם (מצב ה’בקאא’), לחיים בעולם הרוח ומימושם בעולם החומר (מצב ה’פנאא’).

ובהקשר לכך נסיים פרק זה בחדית נוסף על הנביא מוחמד:
עיישה, אשתו האהובה של הנביא מוחמד, נכנסה יום אחד לחדרו.
"שלום", אמרה עיישה.
"שלום", ענה הנביא מוחמד והאור יוצא מפניו.
"איך אתה מרגיש?" שאלה עיישה.
"אני בסדר", ענה מוחמד, "אבל מי את?"
"אני עיישה", אמרה עיישה מופתעת, "אישתך, ביתו של אבו בכר".
"מי זה אבו בכר?" שאל מוחמד.
"החבר שלך", אמרה.
"מי אני?" אמר מוחמד.

יצאה עיישה מהחדר וידעה שמוחמד שם בגופו, אך ברוחו איננו שם, מוחמד עבר, באותו הזמן, למצב ה'כליון' – ה’פנאא’. מוחמד לא היה שם, לא היה קיים. אלוהים היה קיים, מוחמד באלוהים היה קיים – ה’בקאא’.

שיעור שישי – המסע האופקי והמסע האנכי.

"אל אסראא' ואל מעראג", המסע האופקי המוביל למסע האנכי, הוא מונח באסלאם, ובמיוחד באסלאם הסופי, המתייחס למסע הלילי של מוחמד לירושלים, אך למעשה מתאר את המסע הרוחני של אדם. בסורה שבע עשרה בקוראן מופיע פסוק האומר כך: "ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נתנו ברכתנו על סביבותיו, למען נראה לו את אותותינו. הוא שומע ומבחין". המסורת המוסלמית חיברה פסוק זה עם פסוקים מסורה חמישים ושלוש, סורת הכוכב, האומרים: "אז גילה לעבדו את אשר גילה. לא כיחד הלב באשר למראה שראה. התאמרו לחלוק עליו באשר למראות שראה? הן ראהו גם בפעם אחרת, אצל הלוטוס אשר בקצה המרום. שם הוא גן המסתור. כאשר כיסה הלוטוס את אשר כיסה, לא סר המבט ולא חרג, ואז ראה כמה מאותות ריבונו הגדולים" (סורת הכוכב פסוק 18-10).

שני הפסוקים חברו במסורת המוסלמית לכדי נרטיב אחד: מוחמד עלה באחד הלילות על גבי יצור פלאי שנקרא אל בוראק, בעל גוף סוס, כנפי נשר ופני אישה יפה, ורכב עליו עד לירושלים. מירושלים עלה דרך שבעת הרקיעים לפגוש את אלוהים ברקיע השמיני ולקבל ממנו את מצוות התפילה המוסלמית. ממסורת זו נובעת קדושת ירושלים באסלאם, אך לגבי המיסטיקנים הסופים יש לכך משמעות גדולה בהרבה, וחלק גדול מהטרמינולוגיה המיסטית והפרשנות שלהם על הדרך הרוחנית קשורה למסע זה.

אדם הולך בדרך מסוימת בחייו: קריירה, לימודים, משפחה, חברה, זה הוא המסע האופקי, "הקטסטרופה כולה", כפי שאמר זורבה היווני. כולנו צריכים לעבור אותו וכולנו נמצאים בתוכו בכל רגע נתון מחיינו. חלק מהאנשים זוכה שבאיזה שהוא שלב, המסע שלהם הופך להיות ממסע אופקי למסע אנכי. הם מגיעים לקיר שממנו הם לא יכולים להמשיך הלאה, ואז לא נותר להם אלא לשנות כיוון: או לרדת למטה או לטפס למעלה. חלקנו זוכים לכך שנעלה למעלה ונתחיל במסע אנכי דרך שבעת הרקיעים, כדי לפגוש את אלוהים ברקיע השמיני.

סודות המסע האופקי והאנכי, או בשמו: המסע הלילי של מוחמד, הם רבים. אחד הסודות הוא שהתפילה יכולה לשמש שער שדרכו נעבור ממסע אופקי, מקיום בעולם הזה, למסע אנכי  ולהתאחדות עם האל. המיסטיקן מגלה סוד זה בתנועות התפילה המחברות בין עמידה – מצב אנכי, לבין השתטחות – מצב אופקי. סוד אחר הוא שהעלייה למעלה מושגת על ידי הכניסה פנימה. מדברת על כך המיסטיקאית הנוצרית תרזה מאווילה, שמפרשת את הפסוק "אבינו שבשמים", כאבינו שבתוכנו. השמים הרוחניים נמצאים בתוכנו, ולא מחוצה לנו.

הסופים מאמינים שיקום שלם נמצא בתוכנו. "אני כה קטן", אומר רומי, "כיצד לבי יכול להכיל אהבה כה גדולה?" ועונה: "הסתכל על עיניך, הן כה קטנות, אך רואות דברים אדירים". הסוד אולי החשוב ביותר, שאי אפשר לבטא אותו במילים, קשור למעבר ממסע מסוג אחד למסע מסוג אחר. כיצד מתרחש מעבר זה? אם נמצא את התשובה לכך יהיה לנו את המפתח לחיי אנוש ולמסע הרוחני.

סופים שונים ניסו לתת תשובה במהלך ההיסטוריה לשאלה זו. ביסטמי מעיד: "עמדתי עם הצדיקים ולא מצאתי כל התקדמות איתם. עמדתי עם הלוחמים למען המטרה ולא מצאתי ולו צעד אחד של התקדמות איתם. עמדתי עם אלו שמתפללים באופן מרובה ואלו שצמים באופן מרובה, ולא התקדמתי צעד אחד. אז אמרתי: 'הו אללה, מה היא הדרך אליך?' ואללה אמר: 'עזוב את עצמך ובוא'".

המעבר מהמסע האופקי למסע האנכי קשור לשני דברים נוספים:

הראשון הינו הזאוויה (זווית), המרכז הסופי, והשני הינו דמותו של השיח'. הזאוויה היא אותו מקום שבו מגיע האדם לקצה הדרך האופקית ונתקל בזווית ממנה יוכל להתחיל במסעו האנכי. בזאוויה נפגשים הסופים על מנת לערוך טקסים. לעיתים גרים בזאוויה השיח' וחסידיו, והיא גם מקום מפגש חברתי לכלל המאמינים ומקום של עזרה לחלשים. בעבר היה נהוג לנהל בזאוויות מטבח גדול עבור העניים. בכל זאוויה שכיבדה את עצמה היה מקום לאורחים, מקום ללימוד וקברי קדושים. הזאוויה דמתה למנזרים של ימי הביניים או למנזרים הטיבטים – מרכז חברתי-רוחני, שמתרחשת בו פעילות דתית וחברתית במשך כל השנה. חשיבות המטבח בזאוויה נבעה לא רק מהיותה בית תמחוי לעניים, אלא גם מעצם תהליך הבישול שהוא סמל לתהליך רוחני. לוקחים משהו נא, לא בשל, מבשלים אותו ומקבלים משהו ברמה גבוהה יותר, המתאים למאכל אדם, היצור הגבוה ביותר בבריאה. הבישול הוא תהליך אלכימי רוחני. רומי אומר: "הייתי נא, התבשלתי, נשרפתי". חוץ מחומוס וירקות, היו מתבשלים במטבחים שבזאוויות גם התלמידים. חלק מהחניכה של הדרווישים הצעירים, הפיכתם מנערים לגברים, התרחשה דרך עבודות שירות, ובמיוחד עבודות מטבח. במסדר של הדרווישים המחוללים חניך צריך לעבור חניכה וטירונות של כמעט שלוש שנים עבודות מטבח, לפני שיהיה בשל ויוכל להצטרף למסדר.

במובן הרוחני, הזאוויה הינה מקום מעבר שבו נפתח לתלמיד שער לעולם הרוחני, שבו האדם שוכח את טרדות יומו ויכול להתרכז במסע הפנימי, בעלייה במדרגות הרוחניות בדרך למפגש עם אלוהים ברקיע השמיני. הזאוויה אמורה לסייע ולעודד מעבר זה, הכרוך במאבק לא פשוט. הזאוויה היא מקום של מלאכים, הנושאים את כיסא הכבוד אל האלוהים, אך הדבר מתחיל בדברים הפשוטים: להיות לבן אדם – והזאוויה היא בראש בראשונה מקום הפיכת אנשים לבני אדם.

מערכת משולשת

יש גם דרך אחרת להסתכל על זה: אצל הסופים יש כמה תרגולים בסיסיים, שלושה מהם מצטרפים, לעניות דעתי, למערכת משולבת שמכניסה מימד של עומק רוחני לחיים. ואלו הם: מוחאסבה – דין וחשבון שאדם עושה בסוף היום לגבי מה שהיה. זיכר – הזכרת שם האל בכדי להתחבר למהותו. ומוראקבה – תרגיל עירנות מודעות ומוכנות לגבי מה שיהיה. זאת מערכת משולשת של עבר, הווה, עתיד.

המוחאסבה, כפי שאני מפרש אותה, היא לעצור מפעם לפעם ולשאול מה הביא אותי עד הלום, מה קרה בשעה האחרונה, ביום האחרון, איזה נקודות ראויות לציון. כשאדם עושה זאת הוא כמו מכפיל את מה שקרה. אומרים שאי אפשר לשנות את העבר, אבל זה לא נכון, אפשר לשנות את איך שאנחנו חושבים עליו, ועל ידי כך לשנות אותו, כי המציאות היא מה שאנחנו עושים ממנה. זאת המשמעות העמוקה של יכולת הבחירה של האדם. אנחנו קודם כל חווים את החוויה ורק אחר כך נותנים לה מילים, תהליך נתינת המילים הוא לא פחות חשוב מתהליך החוויה עצמה. פתאום אתה רואה דברים שלא ראית קודם, פתאום הכל מקבל ממד אחר.

המוחאסבה היא ההסתכלות אחורנית והעטרת הארועים בעטרת זוהר אלוהי. המוחאסבה היא להפוך את החיים למשמעות מפני שאתה יודע שבסופו של דבר עליך לתת דין וחשבון, מכיוון שיש דין ויש דיין. החיים, עקב כך, מקבלים משמעות אחרת לגמרי. כשצריך לדווח למאן דהו על מעשייך הרי שלמעשים יש טעם אחר לגמרי, מפני שתמיד ישנה, ולו גם בתת ההכרה, התחושה של הדיווח בסוף וההרגשה הטובה, או לא טובה, שבאה עם זה, בהתאם לציפיות ולמה שעשית.

המוחאסבה היא רגל אחת בתרגול המשולש הסופי של עבר הווה עתיד. הרגל השנייה היא תרגול הזיכר. הזיכר הוא ביטוי שמו של האל כשתוך כדי כך אתה מתחבר למהותו. בביטוי השם של הדבר קיימת המהות של הדבר עצמו. הזיכר קשור להווה מכיוון שההווה מקבל כאן משמעות שונה. בתוך ההוויה הנוכחית חבויה הוויה אחרת, נסתרת, גבוהה יותר, שניתן להתחבר אליה על ידי תרגול זה, מכיוון שהאל נמצא בכל דבר, וכל דבר מכיל את מהותו. לעיתים אומרים בזיכר את המשפט "אללה חי", זה מפני שאללה נמצא בחיים, צריך רק לראות את זה. לעיתים אומרים את המשפט: "אין אלוהים מבלעדי האלוהים", שהוא משפט המחבר את הניגודים, את האין ואת היש. הזיכר גורם לאדם להיכנס למצבים אקסטטיים ולרגע להימשך לנצח, הוא מעבר לגבולות הזמן והמקום, ולכן השער אליו הוא בהווה. בכדי להתרחב צריך להצטמצם תחילה, וההצטמצמות האולטמטיבית היא לתוך רגע קטן אחד שמכיל את הנצח.

הרגל השלישית של התרגול הסופי היא המורקאבה, הערנות, המודעות, המוכנות, לקראת מה שיהיה. בתוך כך על הסופי, לפי הבנתי, להיות פתוח ובו בזמן בעל עקרונות מסויימים שדרכם הוא מסנן את המציאות. נוכחות העקרונות בתוכו והדרכים של ההתנהלות המוכרים והבטוחים, מאפשרים לו לאבד את עצמו לקראת רגע חדש, דבר חדש.

המוראקבה מתבטאת על ידי המשפט: "חייה כאילו אתה רואה את אלוהים, ואם אתה לא רואה את אלוהים דע כי הוא רואה אותך". העניין של מישהו מסתכל עליך נותן לאדם נקודת מבט חיצונית על עצמו, בניגוד למוחאסבה זה לא לגבי דברים שקרו, כי אז זה אני מסתכל על מה שקרה לי, אלא זה לגבי דברים שיקרו, מכיוון שזה מישהו אחר שמסתכל עלי והנוכחות שלו מאפשרת לי להיות יותר ממה שאני. בסופו של דבר אותו מישהו מסתכל דרכי ואז אני יכול להתקדם לכיוון העתיד שאליו הוא מוביל אותי. מכיוון שאינני יכול להוביל את עצמי לבד, מתוך נקודת השקפתי האישית, מכיוון שהיא מבוססת על נסיון העבר. אז הנקודה כאן ב"אלוהים רואה אותך" היא שאלוהים לא רק רואה אותך, אלא הוא גם משגיח עליך, מספק לך הזדמנויות. יש מי שדואג לך, וכל מה שעליך לעשות זה להגיב.

מורקאבה פירושה לראות את עצמך מבחוץ ומבפנים בו זמנית, לדעת להזכיר לעצמך מראש מי אתה ומה אתה ומה אתה רוצה, ולהיות צנוע, שזאת נקודת מבט חיצונית משולבת עם נקודת המבט הפנימית.

שיעור שביעי – האדם השלם

מקום טוב להתחיל ולהבין בו את התורה הסופית הוא במשפט: "אין אלוהים מבלעדי האלוהים", שמייצג את הפרדוקס הסופי ואיחוד הניגודים. בתרגול העיקרי של הסופים הנקרא 'זיכר' מלשון לזכור, משתמשים במשפט זה בדרך של חזרות רבות בכדי להגיע למצב אקסטטי של חיבור עם האלוהים. עבור המוסלמי הרגיל משפט זה הוא חלק מה’שהאדה’- העדות: ההודאה של המאמין שאין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביא אללה. מבחינת הסופים, מעבר להכרה במוחמד ובדרך האיסלאם טמון במשפט הזה סוד הרבה יותר עמוק, שנוגע במהותה של הדרך הסופית.

"אין אלוהים מבלעדי אלוהים" הוא משפט שמגלם בתוכו את כל מהות המאבק והקיום האנושי.  משפט מסתורי, המחבר בתוכו את הניגודים, שמהם בנויים העולם ובני האדם. מה הם אותם ניגודים? הם הריבוי והאיחוד, עולם התופעות ועולם הארכיטיפים, העולם הפיזי והעולם הרוחני. שהרי אנחנו גם נפש וגם גוף, גם רוח וגם עפר. חלקו הראשון של המשפט: "אין אלוהים" מייצג את חלק העפר שבנו, לעומת חלקו השני של המשפט: "מבלעדי אלוהים" שמייצג את החלק הרוחני שבנו.

החלק הרוחני שלנו שייך בלעדית לאלוהים. הוא הניצוץ האלוהי שבתוכנו. חלק מאלוהים שהגיע לתוכנו ושוכן בנו. החלק השייך לעולם החומרי הוא חלק חייתי, שנדמה שאינו קשור לאלוהים כלל וכלל. לפי התורה הסופית, כאשר אנחנו מתעלים במעלות הקדושה, מיטהרים מהאגו שלנו, מתגברים על היצר ופוסעים במעלות הדרך הסופית, הרי שאנחנו מתקרבים אל האלוהים שבתוכנו.

אל חלאג’ שהיה קדוש סופי מתאר את החוויה של ההתאחדות עם אלוהים במלים הבאות: "בנגוע בך דבר נגע בי, כי אנוכי אתה בכל הזמנים". כשהאדם מצליח להתעלות אל החלק האלוהי שבתוכו כי אז דבר לא קיים מלבד "מבלעדי אלוהים".

כשאנחנו חיים את חיי היום יום, בתודעה של החלק החומרי שלנו נדמה ש"אין אלוהים" סביבנו. זוהי חוויה הרווחת שבה אנו חיים בעולם החומר. לרוכל שרימה אותנו בשוק "אין אלוהים", לשריפה ששרפה את ביתנו "אין אלוהים", לזקנה, לחולי ולצער שקפצו עלינו לפתע "אין אלוהים". אם ישנו אלוהים, הרי שהוא עיוור, קפריזי, אכזר, ופועל ללא סיבה או טעם שאותם אנו יכולים לדעת. אל כזה טוב לנו ולו שלא יהיה. אך בו זמנית, אלוהים קיים, נמצא בכל כל יכול, רחמן  ורחום. זהו הפרדוקס הסופי שבו – אלוהים קיים בחומר, אך גם איננו נמצא בו-זמנית.

אלוהים הוא איחוד וריבוי בו זמנית. אלוהים הוא גם היוצר וגם הבריאה – מה שנוצר וממשיך ליצור בו זמנית. הוא העיקרון הזכרי – היוצר, וגם העיקרון הנקבי – הבריאה. אלוהים הוא גם השמש הקורנת וגם הירח אשר מחזיר את אורה של השמש.

עומאר ראיס אומר כי מוחמד הוא האיש המייצג את השמש, והאדם, בן האנוש, מייצג את הירח.  אלוהים הוא הכל, ולא כלום באותה נשימה.

כפי שהנשימה מורכבת מנשיפה ומשאיפה, כך גם אלוהים הוא השאיפה הנשיפה. לפי התורה הסופית, בנשיפה אנחנו מוציאים החוצה את כל מה שאינו אלוהים, ובשאיפה אנחנו אמורים, להכניס פנימה רק את האלוהים. כך, בחלק מתרגולי ה'זיכר' הסופיים, המשפט "אין אלוהים מבלעדי האלוהים", ובערבית: "לא אללה אללא אללה", נהגה בצורה מיוחדת תוך כדי נשיפות ושאיפות. "לה אללה" -"אין אלוהים" – נשיפה.. "אללא אללה" – "מבלעדי האלוהים" – שאיפה וחוזר חלילה. כך במשך שעות רבות יכול הסופי להגות את המשפט – "אין אלוהים מבלעדי אלוהים", כשהוא שרוי במצב מדיטטיבי.

סודות רבים טמונים במשפט הזה. סודות אלו מתגלים לחניך רובד אחר רובד, ולעולם לא מגיעים למלוא עמקם, שהרי אם נגיע למהות של המהות, נהיה במצב של איחוד הניגודים, מצב שבו שום דבר לא קיים והכל הוא אחד. זהו מצב שאותו הסופים מרגישים מפעם לפעם בשיא האקסטזה שלהם, כשהם יוצאים מהגוף, וצועקים: "אין אלוהים מבלעדי אללה"  או כפי שאמר אל חלאג’: "עבדוני, מה נעלה אנוכי".

אם נגיע אל אותו מצב ונישאר בו, ניעלם, אל תוך הלא קיים. ניעלם אל תוך המצב הראשוני של האין שמתוכו פרצה הבריאה. אותו מעשה מופלא של בריאה, שבה האלוהים רצה להיוודע אל עצמו, המגלה את עצמו במשפט: "אין אלוהים מבלעדי האלוהים", לא יהיה קיים יותר.

במשפט, "אין אלוהים מבלעדי האלוהים" – "לא אללה אללא אללה" יש, אם כן, סוד מיסטי. הגייתו הפיזית של המשפט מספקת לנו הצצה על מהותו של סוד זה. המילה "אלוהים" – "אללה" הנהגית מספר רב של פעמים, בצורות שונות, בטקסי ה'זיכר', שהם הטקס המרכזי של הסופים, היא מילת קסם, הנחלקת לשתי הברות: "אל" ו"לה". בהברה "אל" התנועה זורמת מהאות א' לאות ל' ואילו בהברה "לה" התנועה זורמת הפוך: מהאות ל' לאות ה'.

המילה "אללה" מאחדת בין התנועה קדימה ואחורה, ובין הגוף והראש. התנועה של ה"אה" נוצרת מאחורי הגרון, ואילו העיצור "ל" נוצר בקדמת הפה, מקום שם קצה הלשון נוגע בחך. צירוף שתי התנועות הללו מאחד בתוכו את  התנועה קדימה ואחורה.

הצליל הפונטי של האות א' שבתחילת המילה, יוצא מהגוף, בעוד שהצליל הפונטי של האות ה', שבסוף המילה, יוצא מהראש. לפי אחד המורים הסופים שפגשנו, הא' מבטא את העיקרון הזכרי של הבריאה, והה' את העיקרון הנקבי – המקבל. המילה אללה, או צירוף ההברות של א' וה' הוא האיחוד של שני הניגודים, שמתוכו יכול להיוולד משהו חדש.

כך, אופן ההגייה הפיזי של המילה "אללה" נושא בחובו את מהותה של המילה. בתרגולותיהם,  הסופים מבטאים את שם האלוהים במשך שעות ולעיתים אף ימים. הם מאריכים בביטוי השם, בהברה המרכזית שלו, ובסופו של דבר לא נשאר מביטוי השם דבר פרט להברות של א' וה', (שניהם בניקוד פתח).

המשפט  "אין אלוהים מבלעדי אלוהים" מרמז כי האלוהים קיים בחומר, אך לא בצורה הרגילה שנתפסת על ידי רוב האנשים ולא אצל כל אחד. לכן, לא כל אחד שמבטא את המילה "אללה" מתחבר למהות שלה. רק סופי אמיתי, שמבטא אותה בצורה מיוחדת יכול להתחבר למהות שלה. "אין אלוהים" מייצג את מצב התודעה הרגיל ו"מבלעדי אלוהים" הוא מצב התודעה שבו נמצא התלמיד בדרך הסופית, שבו הוא נוכח לדעת כי האלוהים קיים למעשה בכל דבר.

החלק השני של ה’שהאדה’- העדות המוסלמית,  הוא המשפט: "ומוחמד הוא נביא האלוהים". מהי משמעותו המיסטית של משפט, לכאורה פשוט זה? ראינו כבר עד כמה עמוקה בשביל הסופי משמעותו של החלק הראשון של ה’שהאדה’, ננסה לברר מה משמעותו של החלק השני של המשפט.

עבור הסופי, מוחמד, איננו רק האישיות או הדמות ההיסטורית, דמות הנביא, המנהיג והאישיות המוסרית-דתית המופיעה בקוראן, הנקראת מוחמד. עבור הסופי, מוחמד הוא משהו הרבה יותר גדול מזה. מוחמד מייצג את ה'אדם השלם', אור האמת, הארכיטיפ האנושי. הוא האור הראשוני שדרכו יצר אלוהים את העולם ושדרכו אפשר לחזור לאלוהים. מוחמד הוא האור על גבי האור, זה ש"מנחה את אשר יחפוץ".

כשנגר יוצר כיסא, לדוגמא, יש לו בתחילה, בדמיון, את התמונה של מה שהוא רוצה ליצור ורק אחר כך הוא ניגש למלאכת היצירה עצמה. באותו אופן אלוהים יצר את העולם והבריאה. ב'חדית' סופי חשוב ומפורסם ("חדית קודסי") אלוהים מסביר את עצמו ואת המניע ליצירתו כך: "הייתי אוצר חבוי ורציתי להיוודע". (המונח 'חדית' מתייחס למסורת שעברה בעל פה וקובצה בקבצים מיוחדים הקשורה לחייו ולמסורתו של מוחמד. ישנם אלפים רבים של חדיתים שעליהם בנויה המסורת וההלכה המוסלמית בנוסף לקוראן. "חדית קודסי" הינו החדית הספציפי המוזכר כאן והוא אבן יסוד בתורה הסופית).

אלוהים רצה אם כן לדעת ולהכיר את עצמו. יתכן שהוא גם רצה שיכירו בו ויידעו אותו במצבו טרם הבריאה. כשהוא היה הכל, הוא לא יכול היה להיוודע. ניתן להכיר את עצמך רק דרך משהו אחר, בדיוק כפי שכדי לראות את פניו, זקוק האדם למראה. זוהי השתקפות. לפי רעיון זה אלוהים יצר את הבריאה, שכפועל יוצא ממנה נוצר העולם, בכדי שהבריאה-העולם, תשקף לאלוהים את עצמו, כדי שהוא יוכל לדעת את עצמו.

מה הוא אותו דבר הנמצא בעולם שיכול להחזיר את אלוהים לאלוהים? שיכול להכיר באלוהים? להעיד על נוכחותו? על גדולתו? הדבר הזה הוא האדם. לא כל אדם. אנשים יכולים להיות גם אתאיסטים, יצריים, ואף "בהמות" כלשון הביטוי ולא למלא את התפקיד שיועד להם. רק האדם השלם, שניקה את לבו, שהתנקה מעצמו, שהתעלה מעל האני הנחות שלו והתגבר על יצריו –  יכול להכיר בנוכחותו של אלוהים במלואה ולשקף את האור האלוהי כמו בראי.  אותו אדם, משקף עבור האלוהים את האלוהי שבתוכו. הוא משקף את כל מה שמחוצה לו, כמו ירח, שמשקף את אורה של השמש, בכדי שאלוהים יוכל לראות את עצמו באותו הראי.

כשאלוהים יצר את העולם ואת הבריאה, היה בדעתו מטרה אחת והיא: ליצור אדם מושלם כזה, שיוכל לתת חזרה לאלוהים את עצמו. ה"אדם השלם" הוא המטרה שלשמה נוצר כל היקום, והוא גם הדמות שבדמותה נוצר  כל היקום. האדם השלם הוא  רעיון, אידיאה, ובתור שכזה היה קיים עוד לפני שכל דבר אחר היה קיים. הוא האור הראשוני, וממנו נוצרו אחר כך כל האורות האחרים, ממנו התפתחו כל האידיאות האחרות.

מוחמד מייצג עבור הסופים את ארכיטיפ ה"אדם השלם".

כשאלוהים התחיל את מעשה הבריאה הוא התחיל אותו ביצירת אור ראשוני. האור הזה הוא הארכיטיפ הראשוני, האדם השלם, זהו השלב הראשון בסולם הבריאה, השלב הראשון בירידה מהאבסולוטי לחומר. בתיאולוגיה הסופית האור הזה נקרא ה"אור של מוחמד". לאחר יצירת הארכיטיפ של מוחמד נוצרו הארכיטיפים האחרים: עולם האידיאות, לאחר מכן עולם הנקרא עולם הדמיון, ורק אחר כך, וממנו, נוצר עולם החומר, העולם אותו אנחנו מכירים. כך לפחות, מסביר את התהליך המיסטיקן והפילוסוף הסופי המפורסם ביותר – איבן ערבי.

עולם האידיאות עצמו, הכולל בתוכו את כל עולם הארכיטיפים, מסומל אצל הסופים על ידי הנביאים האחרים. הנביא הכולל את כל הנביאים בתוכו הוא מוחמד.

איבן ערבי מונה בספרו "חותמות התבונה" 26 נביאים ושליחים כנגד 26 אידאות, שהן החלוקה הראשונית של עולם האידיאות: יוסף, למשל, כנגד יופי, אברהם כמייצג את האמונה  וכו'… אך רק מוחמד מכיל בתוכו את כל התכונות ואת כל האידיאות. רק מוחמד יכול להכיל את אלוהים בשלמותו ולהחזיר לאלוהים את עצמו בשלמותו. מוחמד הוא הדמות שבדמותה כל העולם נוצר, והוא גם ההתגשמות והשיא של הבריאה כולה. הוא האלפא והאומגה, ההתחלה והסיום. האור הלבן שמכיל את כל הצבעים וממנו הם בוקעים.

דמותו של מוחמד אצל הסופים מקבלת ממדים מיסטיים מעל ומעבר לכל מה שמופיע בקוראן. מוחמד הוא שליח אלוהים, נביא, אבל לא סתם נביא אלא חותם הנבואה. הוא הדמות שבחותמה הכל נוצר והוא גם המעטפה שאמורה להכיל את כל שיבוא.

אם מוחמד הוא דמות אוטופית, ארכיטיפית, שבדמותה נוצר הכל, שבשבילה העולם קיים, נשאלת השאלה אם כן, מה הוא תפקידו של מוחמד ההיסטורי? זה המופיע בקוראן?

מוחמד ההיסטורי מסמל במאורעות חייו את תפקידו של האדם השלם, שהוא לשמש כלי להופעה האלוהית. מוחמד מהווה כלי להתגלות הקוראן הקדוש, שהוא על פי הסופים, שיא ההתגלות האלוהית על פני האדמה. רק אדם שלם יכול היה להעביר דרכו את ההתגלות השלמה של הידע האלוהי.

כשם שהקוראן הוא סמלי ויש בו רבדים רבים של משמעות, כך גם חייו של מוחמד הם סמליים ויש בהם רבדים שונים של משמעות, שכל אחד מצליח להבין  לפי דרגת התפתחותו. סמלית ביותר, למשל, היא העובדה שלמרות שמוחמד לא ידע לקרוא את הלוחות השמורים של ההתגלות האלוהית, המילה האלוהית הכתובה שהיא הקוראן, הופיעה דרכו. דבר זה נחשב ל"נס" אצל הסופים, והוא מושווה ללידת הבתולין של ישוע: כשם שישוע נולד לבתולה, כך גם הופיע הקוראן, המילה הכתובה בשיא התגלמותה, אצל אדם שאינו יודע לקרוא ולכתוב.

לכן מתחילה ההתגלות הראשונה של הקוראן במילה "קרא" – "קרא בשם ריבונך אשר יצר אותך מטיפת דם קרוש". לכן נחשבת הדרך הסופית לדרך של ידע, והופעתו של הקוראן מסמלת עידן חדש בתולדות האנושות – עידן של ידע.  לכן, גם, יש חשיבות כה רבה למילים בטקסי ה'זיכר' הסופים ובעדות המוסלמית.

מהחשיבות המיסטית של מוחמד, כמייצג את האור הראשוני, את האדם השלם, נובעת גם חשיבותם של המורים – השיח'ים הסופים. ישנה שושלת של השראה אלוהית, של הסמכה אלוהית, של ניצוץ אלוהי, שעובר מדור לדור דרך נציגים נבחרים של המין האנושי. מהאדם הראשון דרך נח, אברהם, משה, ישוע, ועד למוחמד, וממשיך לעבור דרך רבים וטובים אחרים. הניצוץ האלוהי הזה ממשיך ועובר בדרך של הסמכה – 'בראכה' ממוחמד לראשי המסדרים הסופים השונים. לפי רוב המסדרים: דרך  בן דודו של מוחמד וחותנו – עלי איבן אבי טאלב. ולפי חלקם דרך אחרים כמו אבו בכר -ידידו הקרוב ויורשו בהנהגת העדה המוסלמית.

הניצוץ האלוהי, העובר בדרך של הסמכה אל השיח'ים הסופים, הופך אותם ליותר מאנשים רגילים.  הם בעלי "רוח הקודש", מיוחדים, בני דמותו של מוחמד, בני דמות האדם השלם, האור הראשוני. זו הסיבה לחשיבות האבסולוטית, שהדרך  הסופית מייחסת למדריך, למורה או לשייח'. שהרי אין אלוהים מבלעדי האלוהים, מוחמד הוא נביא האלוהים, והשייח' הסופי הוא ממשיך דרכו.

אין אלוהים מבלעדי האלוהים ורק מוחמד מקורב אליו ומסוגל לתפוס את מהותו. רק מוחמד הוא משרת האלוהים השלם: מספיק שפל ועניו בכדי להתמלא במהותו ויחד עם זאת מספיק שלם בכדי למלא את שליחותו. מוחמד, הוא דמות החיקוי של הסופי. יחד עם זאת מוחמד של הסופי איננו מוחמד של המוסלמי הפשוט, וכסימוכין לדבריו מביא הסופי משפטים אניגמטיים בקוראן ובחדיתים, כמו פסוק האור ואחרים.

מוחמד, אם כן, הוא האור על גבי האור של האלוהים.

מוחמד – חותם הנבואה וחותם הקדושים, חי לפני לידתו עם אלוהים, בנוכחות השמימית. הוא היה היצור הראשון, הגדרת העצמיות הראשונה של האבסולוטי, הוא היה קיים בתור רוח, רעיון, אידיאה.  חלק מהאלוהים, שנועד לחזור אל עצמו וממנו כל העולם נוצר. כל השליחים, כל הנביאים, כל הקדושים שבאו אחריו –  כולם קיבלו השראה מאורו של מוחמד. ככזה, מוחמד הוא מעבר לזמן. הוא הרוח הפעילה הנצחית ביקום המופיעה בשרשרת אינסופית של קדושים.

לפי אחד החדיתים המוסלמים, שהסופים מייחסים לו חשיבות, אלוהים ברא את האור של מוחמד ושם אותו בתוך קערה על עץ החיים. מתוך האור השלו ברא את הנשמות והביא אותן להסתכל על האור. מה שמביא אותנו, לסיום פרק זה, אל השאלה: מה אם כן אנחנו ביחס לאור הזה?

אנחנו, וכל עולם החומר יחד איתנו, הננו הצל של האור על גבי האור הזה, הצל של הנביאים והקדושים, הצל של מוחמד. לנביאים ולקדושים יש שני פנים פן אחד מופנה כל הזמן אל האלוהים ונמצא באיחוד עמו,  ואילו הפן השני מופנה אל העולם ואל האנשים, וזה הוא פן הצל שלהם, הפן החומרי.

האדם השלם נמצא על קו התפר בין האור לבין החושך, הוא הגשר והקשר בין השמיים והארץ. אנחנו בצל, אך אנחנו יכולים להיות מונחים על ידי האור, להצטרף אליו ולהתאחד איתו.