תרבות האלה בישראל

הארכיאולוגיה של עשרות השנים האחרונות הוכיחה קיומם של חברות מטריארכליות קדומות במקומות אחרים ברחבי העולם. בטורקיה נמצא ישוב בשם צ'טלהויוק שנחשב לאחר הראשונים והחשובים בעולם 7100-5500 לפנה"ס, בשיאו התגוררו בו קרוב ל10.000 איש. לפי הארכיאולוג ג'יימס מלארט, שגילה את המקום, התקיימה בו מערכת אמונות מתקדמת שהתרכזה בדמותה של האלה אם וביטוייה השונים, החברה הייתה מטריארכלית ונשים היו הדומיננטיות בתחומים הכלכליים דתיים והמשפחתיים[1].

הבתים בצ'טלהויוק הם שוויוניים פחות או יותר, כמו בתרבויות אלה אחרות, צמודים זה לזה כשהגגות מהווים מרחב משותף. נכנסו אל הבתים דרך פתחים בגג בעזרת סולם, מסביב לחדר הראשי היו דרגשי שינה, ומתחת להם נקברו שלדים, וביניהם מוצאים גם מנהג של כיור גולגולות כפי שהיה נהוג בתרבויות אלה אחרות ברחבי העולם כמו יריחו. הדבר המעניין הוא שהפלטפורמה – דרגש שהיה מקום שינת הגבר הוזז ממקום למקום, בעוד שהדרגש של האישה שהיה גדול הרבה יותר נשאר קבוע. מתחת לדרגש הגבר נמצאו שלדים של גברים, אבל מתחת לדרגש האישה נמצאו שלדים של נשים ולעיתים יש ביחד איתם ילדים, מה שמראה שהילד נקשר לאימא ולא לאבא. בנוסף על כך נמצאו כלי עבודה כגון מעדר וגרזן מתחת לדרגש האישה, כמו גם תכשיטים.

מתוך 480 שלדים שנמצאו במקום רק 21 היו מכוסים באוכרה אדומה, והן היו כולם של נשים, זה מצביע על קיומה של קבוצת נשים כוהנות שהנהיגה את החברה, ולכן התקדשה לאחר המוות. 17 מהשלדים נמצאו בבתים יותר גדולים שיש השערה ששימשו כמקדשים לאלה.

בצ'תלהויוק התגלו הרבה שכבות, החל מהמאה 58 לפנה"ס נעלמים סצנות הציד, וזה קשור כנראה למעבר להסתמכות מלאה על חקלאות, עד אותה תקופה מוצאים הרבה פסלוני נשים ומעט של גברים, מאותה תקופה גם המעט הקיים נעלם, וכנראה שהאלוהות הנשית שנקשרה לחקלאות התחזקה (יש חוקרות פמיניסטיות הטוענות שגברים הפכו להיות אובייקט מיני ותו לא).

אליאדה טוען כי למהפכה החקלאית הייתה משמעות מכרעת מבחינת המחשבה והאמונה האנושית, וכך הוא כותב: "נהוג לומר כי גילוי החקלאות שינה באופן רדיקלי את גורל האנושות, הבטיח לה שפע של מזון ובכך התאפשר גידול עצום של האוכלוסייה. אולם גילוי החקלאות השפיע באורח מכריע זה מסיבה שונה לגמרי. לא גידול האוכלוסייה ואפשרויות התזונה הן שהכריעו את גורל האנושות. אלא התיאוריה שפיתח האדם תוך שגילה את החקלאות. מה שהוא ראה בדגנים, מה שלמד ממגע זה, מה שהבין על פי הדוגמה של הזרעים המאבדים את צורתם מתחת לאדמה, הם היו הלקח המכריע. החקלאות חשפה לעיני האדם את האחדות הבסיסית של החיים האורגניים, האנלוגיה אישה – שדה, זיווג – זריעה וגם הסינתזות המנטליות החשובות ביותר, עלו מתוך התגלות זאת: החיים המחזוריים, המוות כנסיגה, ועוד. סינתזות אלה היו חיוניות לאבולוציה של האנושות, והן לא התאפשרו אלא רק לאחר גילוי החקלאות."[2]

פסלוני נשים אלות שהתגלו בממגורות החיטה בכפרים של תרבות האלה מצביעים על התפקיד המכריע של נשים בחקלאות. האלה נתפשה כפטרונית של הציד ונשים כנראה שהשתתפו גם בציד, ולכן יש ייצוגים רבים של חיות המשולבות ומופיעות ביחד איתה. הנשים לבשו אריגי בד והיו מעורבות בתהליכי האריגה, צביעה, וטוויה, הן עסקו בקדרות של כלים וגם פסלים. פסלונים שנמצאו בהאצ'ילאר (ישוב נוסף ברמה האנטולית מאותה תקופה בעלת תרבות אלה דומה) מראים היכרות אינטימית עם הגוף הנשי. יש להניח שנשים היו מעורבות גם במסחר.

בחפירות ארכיאולוגיות של יישובים מזמן תרבות האלה בארץ (וגם במקומות אחרים בעולם) אנחנו מוצאים שאין עקבות למלחמות. בתפישה העממית נתפשת הפרהיסטוריה (תקופת האבן) כזמן של "כל דאלים גבר", אבל זה ממש לא נכון. היישובים של זמן תרבות האלה לא מבוצרים, לא ממוקמים במקומות קלים להגנה, אין בהם עדויות של שריפה והרס, וגם לא עדויות של פגיעות כלי נשק בשלדים שנמצאו, כלי נשק לא מופיעים בציורי הסלע ולא מוטמנים בקברים, ולפי החוקר יונתן הס (Jonathan Hass), מלחמה הייתה אירוע בלתי נתפש מבחינת הקדמונים[3].

מה שזה אומר הוא שלא היה שעבוד וניצול, אנשים לא עבדו בשביל אנשים אחרים, ועל עבדות אין מה לדבר. במקום זאת היה שיתוף פעולה, אחווה, שיוויון (ממש כמו בסיסמאות הקומוניסטיות), וגם כנראה אהבה חופשית, כל אחד גידל את מזונו בעצמו והיה אחראי על ביתו ומשפחתו, הבתים (וגם הקברים) שנמצאו בכפרים של זמן תרבות האלה הם בדרך כלל שווים בגודלם. זה אומר שלא היו הבדלי מעמדות וגם לא הבדלי רכוש. אנשים (ובדרך כלל נשים), נקברו בתוך הבתים וזה אומר קשר לרוחות האימהות, בקברים נמצאו פסלונים של האלה, וכך גם בבתים ששימשו מעין מקדש, מכיוון שהחיים היו מקודשים, ובמיוחד הפיריון והלידה.

ויחד עם זאת היה מרכיב של שיתוף ועזרה הדדית. מלאכות כגון קדרות, אריגה, קליעה, רציעת עורות, ואפילו ייבוש פירות וצמחים, נעשו ביחד, מכיוון שלא היה טעם לבנות טבון ולאסוף ולשרוף עצים בשביל כד אחד, ומי שניהל את העבודה היו חבורות של נשים מתקדשות. וכך, הפסלונים של האלה נמצאו בסמוך לסדנאות המלאכה, ולעיתים יש מקדשים לכבודה, דבר המראה על קידוש המלאכות והחומרים (חימר, במבוק, פשתן) האלה לימדה ונתנה לבני אדם.

בנוסף לחיים ולחומר, היה גם מרכיב רוחני מופשט ועמוק של תרבות האלה : האם הגדולה שנתנה חיים נחשבה לזו שנותנת גם חיים לאחר המוות ועוזרת ומאפשרת לידה לעולם הרוחני. האישה נתפשה כבעלת תכונת הלידה, קיום החיים, אך גם כבעלת קשר מיוחד עם החיים לאחר המוות, המחזורים של הטבע נתפשו כקשורים אל הנשיות המקודשת, ובכלל זה מחזור החיים והמוות, מחזורים אלו נחגגו בחגים מיוחדים בהשתתפות כל הקהילה שבהם היה מרכיב של התקשרות אל העולם שמעבר, מי שהוביל את החגים והטקסים היו הנשים כוהנות.

מבין תהליכי החיים, הרגע המקודש ביותר נחשב לרגע הלידה, נשים ילדו במקומות מיוחדים לאחר תקופת הכנה והתקדשות, במקומות שהוכנו כמקדשי לידה, כדוגמת לפנסקי ויר בסרביה, ואולי גם אוהלו בכנרת. הבאת חיים לעולם הייתה מהותה של האלה, וזה התחיל בקיום יחסי מין בין הגבר לאישה, ולכן גם יחסי המין היו מקודשים, הם סימלו את החיבור בין העולמות, שמיים וארץ, והתקיימו באופן חופשי ולעיתים אף מקודש. האירוע המרכזי שהפעיל את מעגל החיים היה החיבור של הזכרי והנקבי.

האלה לימדה את בני אדם לקלוע סלים, לטוות בגדים, ליצור מלבושים ונעליים מעור, ולהשתמש באש בטמפרטורות גבוהות בכדי ליצור חומרים שימושיים שמשנים את איכות החיים, קודם כל סיד, ולאחר מכן חימר ונחושת. היא לימדה אותם להשתמש במתנותיה, וקודם כל האבנים, אבן אוביסידיאן משמשת לחיתוך, אבן צור לחיתוך והדלקת אש, מאבנים יוצרים מקדחים, מגרדות, גרזנים, אבל גם תכשיטים. האלה מגלה לבני אדם את סודות הצמחים: מאכל, רפואה והזייה, מחברת אותם עם רוחות ילדיה האחרים – בעלי החיים, משכנת אותם על גבי גופה – האדמה, ומחברת אותם עם הכוכבים והיקום.

מאפיין חשוב של תרבות האלה הוא התפתחות האסתטיקה והאמנות. על הכדים מופיעים עיטורים גיאומטריים בדמות צברונים, גלים, קווים וספירלות, הם המצביעים על חוש אסתטי מפותח, אך גם על חוויות שמאניות של העולם שמעבר, והתפתחות סוג מוקדם של שפה ותקשורת סמלית שאיננה רק פונקציונלית. הבגדים והתכשיטים לא מביישים את אלו שקיימים כיום, הפיסול מתייחס לגוף האדם אבל בצורה סמלית. זאת תרבות יש בה הרבה מאד עידון, מוזיקה וריקוד, התייחסות לטבע והסביבה.

נדמה כאילו בשחר ההיסטוריה יש הופעה של האם הגדולה, שבא לגדל, לטפח וללמד את המין האנושי, ולעזור לו ביצירת תרבות ואורח חיים חדש, משפיעה עליו מחסדיה ונותנת לו מברכתה. לא רק במישור החומרי והחברתי, אלא גם ברמה הרוחנית של פיתוח רעיונות מופשטים, אידיאלים, אמונה ורגש דתי, יצירתיות ומחקר. על התכונות השונות של האלה אנחנו לומדים, בין השאר, מתוך ייצוגיה (פסלים וציורים) השונים.

ייצוגי האלה

עם הופעת תרבות האלה אנחנו מוצאים יצוגים של אלוהים בדמות אדם, עד אז היו ציורים של אנשים בדמות חיות (לדוגמא עם קרניים), בסמוך לחיות, או בהקשר של חיות, מעט ציורים של אדם ועוד פחות מזה פסלונים שלו, אם בכלל. המעבר לחקלאות, מגורים בבתים, מעביר את הדגש, כמו ברנסנס אחת עשר אלף שנה מאוחר יותר, אל האדם, אלוהים מופיע בדמות אדם, אלא שזה לא אדם כי אם חוה – אישה והאלוהות היא האלה, המופיעה בעיקר בצורה של פסלונים.

לפי אליאדה, האמנות הניאוליתית (תרבות האלה) נפרדת מביטויי הטבע הנטורליסטיים של ציורי המערות ומייצרת אמנות שהיא סמלית ברובה, ומתבססת על דימויי האלה, היא מייצגת חברה מורכבת ומפותחת שגרה ביישובים גדולים, ישנו פרץ יצירה של פסלונים רבים ורוחניות. הגוף האנושי הוא נקודת ההתייחסות הראשית. האמנות מתייחסת לגוף האנושי כתומך, מעשיר, יוצר, באופן סמלי ולאו דווקא באופן פיזי.

האמנות של תרבות האלה מייצגת את כל שלבי החיים של האדם והטבע, האלה היא הבוראת של הצמחים, חיות ובני אדם, אליה הכול חוזר, ולכן הגוף האנושי לא מוצג בצורה טבעית, אלא כפי שהם תפשו את תפקידו הרוחני, הוא אבסטרקטי או מוגזם וזה לא במקרה. אפשר להגיד שאמנות ציורי הסלע הנטורליסטית של אנשי המערות מפנה את מקומה לאמנות דתית של, ובשירות האלה.

וכך אומר משה שטקליס, אבי הפרהיסטוריה הישראלית: "החברה הנאוליתית (תרבות האלה) שהייתה חברה חקלאית, תרבתה צמחים ובייתה בעלי חיים, הייתה מעוניינת לא רק בפריון האדם ובעלי החיים, אלא גם בפריון האדמה ותנובתה. ולפיכך מסכימים כמעט כל החוקרים כי צלם האישה באמנות הניאוליתית (תרבות האלה) אינו אלא אב טיפוס של "האלה אם", או ה"אלה הגדולה", שבה נתמצה מושג הפריון על כל צדדיו"[4]

הממצאים של פסלוני האלות השונות ברחבי הבלקן עזרו למריה גימבוטאס לגבש את התובנות שלה לגבי התפישה הדתי של תרבות האלה, המאפיינים של הפסלונים, שחזרו על עצמם במקומות שונים ורבים (כמו למשל עיניים גדולות), המקום שבו הם נמצאו וההקשר שלהם, גילו לה את האמונות של ימי קדם. כיום יש מספיק פסלוני אלות שנמצאו בישראל שאפשר בעזרתם לנסות וליצור תמונת עולם דומה.

בספר החשוב של תמר נוי על "דמות האדם באמנות הפרהיסטורית בארץ ישראל" היא מגלה שפסלוני דמויות אדם מופיעים באמנות עם המעבר למגורי קבע. לפי דעתה הגורם המכריע בשינוי התרבותי היה המעבר למגורי קבע, כבר בתרבות הנאטופית, ולא רק תחילתה של החקלאות. העיצוב של הדמויות לא נעשה רק מתוך השראה אמנותית, אלא הוא ביטוי רוחו ואמונתו של הפרט, הוא "ביטוי מסוגנן לערכים שהעדה ככלל תפסה כסמליים. במעשה יצירתם הנחתה את יוצריהם תפיסה אידיאית, שהייתה מעוגנת בערכיה של חברתם. משמע, ההצג והצופן שלו לא היו רק ביטוי לכוונתו או להשראתו של היוצר, אלא הם שיקפו מערך חשיבה שלם, שגילם את ערכי החברה והתרבות במרחב מסוים ובפרק זמן מסוים"[5]. במילים אחרות פסלוני האלות שנמצאו בישראל מאפשרים לנו הצצה לעולם האמונה של מי שיצר אותן. האדם נוצר בצלם אלוהים, או שמא נאמר בצלמה של האלה.

אחת ההופעות העיקריות של האלה היא זו של אלת הפריון ובמקרה זה היא מופיעה עם ירכיים ענקיות, בד"כ יושבת, כשהירכיים הגדולות עוזרות לישיבה. הרבה פעמים היא מחזיקה שד אחד ביד שמאל ומצביעה על הירך ביד ימין. הייצוג הזה של האלה עשוי לרוב מחימר או מעץ וניתן למצוא אותו ברוב האתרים הארכיאולוגים מתקופת תרבות האלה בארץ ובחו"ל. בתקופות של תחילת החקלאות ותרבות האלה (ניאוליתית קדם קראמית) רוב הדמויות שנמצאו הם מהסוג הזה (אלה יושבת).

אלא שיש ווריאנטים שונים של צד הפריון של האלה: רבים מהפסלים הם בעלי חזה גדול או ישבן גדול מאד, החזה מסמל את הכוח המזין ומחייה. שד אחד מזין והשני מחייה. לעיתים החזה קטן והישבן והאגן מודגשים. זהו סמל לנתינת חיים ותזונה. הישבנים כפולים ולכן הם בעלי עוצמה, לעיתים הם בצורת ביצה שנותנת חיים, לעיתים יש עליהם שני קווים, או שהם מחולקים לשניים, זה סמל לאישה אחת שנהיית שתיים בזמן ההיריון. בתרבות האלה האישה נחשבה לנותנת חיים מעצמה, בדיוק כמו שהאדמה עושה זאת.

ברבים מפסלוני האלה של הפיריון (והמיניות) מודגשת הווגינה, איבר המין הנשי, לעיתים היא מודגשת בצורה סכמתית של משולש, המשולש יכול להיות ריק או מנוקד בנקודות, לעיתים הווגינה מיוצגת בצורתה הטבעית, או בצורה של קו מופשט, לעיתים היא מופיעה כניצן או ענף, נותנת חיים. נמצאו גם פסלונים ארוטים בודדים.

מבחינה סמלית הרי שמשולש, המייצג את איבר המין הנשי, הוא הסמל של האלה. המשולש מופיע במקומות רבים כאבן ועליה סמלים של אנרגיה כגון צברונים, גלים, נקודות או קווים, נמצאו מזבחות חימר משולשים, מצבות משולשות, לעיתים יופיעו באמנות שני משולשים זה על גבי זה, קצותיהם החדים נפגשים (בדמות אדם עם חגורה צרה), לעיתים המשולשים מוחבאים בצורות הגוף שבפסלוני האלה,בין אם זה על ידי האגן, או אפילו הידיים, יוצרות צורות משולשים בנוגעם בגוף או בראש. ישנם תרבויות בהיסטוריה של ישראל (ואדי ראבה, רודדית) שבהם האלה יוצגה בעיקר על ידי משולש, ולא נמצאו הרבה פסלונים אנושיים.

האלה שולטת על כל תחומי החיים, לידה ומוות, גדילה וקמילה, ולכן יש לה מגוון הופעות נוספות: ברבים מן הפסלונים יש לפנים צורה משונה, לעיתים הם עגולים או שיש להם עצמות לחיים זוויתיות, העיניים בולטות ומעוצבות, ונותנות לדמויות תחושה של חייזר. לרוב אלו פסלונים שנעשו מטין או מחימר. בזמן התרבות הירמוכית מופיעים פסלונים רבים מהסוג הזה (יחד עם סוג נוסף מופשט) והם דומים דמיון מפתיע לפסלונים מתרבות ווינצ'ה בבלקן שהתחילה מייד אחריה ושאליהם גימבוטאס מתייחסת בספריה. החימר אפשר ליצור דמויות פסלים מורכבות. העיניים המודגשות מכוונות את האדם למודעות, ערנות, ותשומת לב לעצמו, חבריו והסביבה, ומסיבה זו הרבה מהפסלונים נמצאו בתוך או ליד כדי חיטה (שומרים עליה), ממגורות, או מקומות קבורה. אלא שאפשר לפרש את העיניים הגדולות גם בצורה אחרת: לואיס וויליאמס טען שהעיניים בפסלונים המופלאים שהתגלו בעין ע'זאל (ראו בהמשך) מזמן תחילת תרבות האלה, וכן העיניים במסכות הקבורה והגולגלות המכויירות שנמצאו במקומות שונים בארץ (יריחו) מהוות ביטוי של מסעות שמאניים והם סימבוליזם שמאני, זה לא סותר את מה שכתבנו קודם לכן, המסע השמאני הביא את האדם למודעות טובה יותר של עצמו והסביבה.

היו עוד סוגים של פסלונים: אלות לבנות נוקשות ליוו את המתים בקבר, אלו פסלונים שנעשו לרוב מעצם או אבן, המאפיין שלהם הוא ידיים משולבות או צמודות לגוף כמו תנוחת הגופה, שדיים קטנות, פנים מטושטשות, ייצוג גוף סכמטי, נדמה כאילו לדמויות אין כוח חיים. הן מייצגות את היבט המוות של האלה, המלווה את בני האדם במעברים לעולמות האחרים. לעיתים יש על הפנים מסכה בלי תווי פנים חוץ מאף גדול.

באופן עקרוני מסכות נקשרו למוות, מחוץ למסכות על הפסלונים, אנחנו מוצאים גולגלות מכויירות מטין, שיוצרים את הפנים מחדש, תוך כדי השתלת צדפים במקום העיניים. וגם מסכות קבורה מאבן (נחל חימר, בייסמון). המסכות אפשרו לתקשר עם כוח מחוץ לאדם, וזה היה חיוני לאלו שרצו להמשיך אל העולם שמעבר, אבל בדיקות הראו שהן נעשו כך שאפשר יהיה גם לענוד אותם גם בטקסים. המסכות וכיור הגולגלות קשורות למנהג שהתפתח בזמן תחילת תרבות האלה להפריד את הגוף מהראש, הגולגולת נחשבה מקודשת, מקום משכן הרוח.

בתקופות שונות במהלך קיומה של תרבות האלה הודגשו פנים שונים שלה, בתחילה היא יוצגה בתור אלת פריון, בסוף זמן ההעידן (התקופה הכלקוליתית), היא מופיעה בצורה מופשטת, בסגנון אלת מוות. צלמיות כינור שטוחות, מופשטות, ללא שדיים, עם איבר מין משולש מודגש. ייתכן שזה קשור למהפכה הדתית של אותה תקופה שהדגישה את החיים לאחר המוות והביאה, בין השאר, לשינוי מנהגי הקבורה, הפן החשוב של האלה בזמן הזה הוא כאחראית על המוות ותהליכי המעבר שבאים בעקבותיו.

בישראל יש כמה מוזיאונים מעניינים של תרבות האלה, חלקם קשורים לאתרים הסמוכים אליהם, בשער הגולן יש את מוזיאון המציג את התרבות הירמוכית, במעיין ברוך יש את מוזיאון המציג את הממצאים של עמק החולה, בחיפה יש את המוזיאון לפרהיסטוריה על שם משה שטקליס המציג בעיקר את הממצאים של הכרמל. בכולם ניתן לראות אוספים יפים של צלמיות (פסלונים) אלה, אבל המוזיאון החשוב ביותר בהקשר זה הוא ללא ספק מוזיאון ישראל, שם תמצאו פסלונים רבים מכל התקופות בתצוגה הארכיאולוגית – החדרים הפרהיסטוריים

צמחים

עם תחילת החקלאות והופעת תרבות האלה התפתחה מעין דת קוסמית שבמרכזה האם הגדולה, הקשורה ל"חידת הצמחייה", בנוסף על כך התפתח מושג העץ הקוסמי המחבר בין המישורים. וכך מתאר זאת אליאדה: "המחזורים הקוסמיים באים לידי ביטוי במונחים שאולים מחיי הצומח. ה"עץ הקוסמי" מסמל את חידת הקדושה הקוסמית. היקום נתפס כאורגניזם שחייב להתחדש באופן מחזורי"[1]. ההתחדשות המחזורית של העולם דומה לקיום האנושי. העץ הקוסמי מחבר בין שלושה מישורים: שאול, ארץ ושמיים.

זמן מסוים בשנה נתפש כזמן ההתחדשות והתפתח מחזור של חגים, המחזוריות תורגמה לגלגול נשמות. הלידה מחדש הייתה לתוך עולם שמעבר, והיא כללה טקסי איניציאציה. כל זה היה קשור ב"חידת" הצמחייה.

עצים נחשבו מאז ומעולם לקדושים, לא בפני עצמם (כפי שמציין אליאדה) אלא כייצוגים של התגלויות אלוהיות, לעיתים קוסמיות, וכך עץ כמו האלון, שהוא הנפוץ ביותר בארץ, נקרא על שם "אל". צריך להבין שישראל בתקופות הקדומות הייתה מכוסה רובה ככולה ביער, כולל העמקים ומישורי החוף, ואזורים שהם כיום על גבול המדבר כמו הר הנגב ונחל הבשור. כשאנשים בנו בתים הם בנו אותם בין עצים, תוך כדי שימוש בעצים, זה אחרת לחיות בתוך יער כשהעצים מצלים עליך, ועל ידי כך אתה נהפך לחלק מחילופי עונות השנה ומחזורי הטבע.

בתרבות האלה עצים נקשרו לפוריות ולידה, כשאדם נולד היו קוברים את השלייה שלו באדמה ועליה שותלים עץ, וכך האדם היה מחובר כל חייו עם עץ מסויים, שאליו נהג לבוא מדי פעם. כשאדם מת היו שותלים עץ על הקבר או ליד הקבר[2], והוא היה מחבר בין המישורים. העץ ראשו היה בשמיים ורגליו באדמה, וכך הוא חיבר בין שאול, עולם ושמיים. השורשים של העץ הם תמונת ראי של הענפים, ולכן הגזע נתפש כמחבר בין העבר לעתיד. האדם המרים ידיו למעלה הוא תמונת ראי של העץ, היה זה אפלטון שאמר שהאדם הוא עץ הפוך ששורשיו הם בשמיים, וענפיו בתוך האדמה. הראש של האדם נתפש כזרע, ולכן קברו אותו באדמה, ובצורה זו עודדו בעזרת מאגיה סימפטטית את נביטת הזרעים.

אם העץ נתפש ככלי ביטוי ומעבר של אלוהיות. מי היו האלוהויות הללו? מפני גודלו וגובהו של העץ, הוא נחשב לציר עולם וייצג את מבנה היקום. ולכן שכנו בו אלוהיות שמיים נוצצות שעבורם זה היה שער שדרכו הן יכולות להופיע בעולם הזה[3], העצים היו קשר וגשר עם היקום שהופעל במיוחד בזמנים בשנה שבהם השמש הייתה בשיאה – היום הארוך. עצים נתפשו כקשורים לשמש, באופן אינטואיטיבי הקדמונים הרגישו כנראה שמה שגורם לעצים לגדול הוא אור השמש.

עצים נתפשו כמיכלים היכולים להעביר דרכה אנרגיה אלוהית, אך גם לשכן נפשות אדם ולהוות מקור לכוחו. וכך נתקדשו חורשות מיוחדות שבהם היו עצים שהחזיקו את האנרגיה של האנשים ובמיוחד של השאמאנים או המנהיגים, כפי שמופיע בספרו המקיף של ג'יימס פרייזר – ענף הזהב. גם כוכבים היו תלויים בין ענפי העצים, שנתפשו במידה רבה כייצוג של היקום ושביל החלב, מעין עץ קוסמי.

בנוסף על כך עצים היו סמל של פוריות, על הגזע שלהם ניתן היה להבחין בחרכים, קיפולים, סדקים שנראו כמו איבר מין נשי. הכוהנות של האלה חיפשו עצים עם סימנים כאלו, ומכשעץ כזה נמצא התקיימו מתחת לו טקסים של נישואים מקודשים, מין פולחני שהביא ברכה לאדמה, כפי שמופיע אפילו בתקופת התנ"ך בתיאור של ה"קדשות" וה"אשרות".

אין ספק שעצים הם ארכיטיפ בתת מודע שלנו, קתדרלות של הטבע, המרכיב הנופי הבולט ביותר בביוספרה מעבר לאדמה עצמה עצים נתפשו כשלוחות של אימא אדמה, צומחים מתוכה, מחוברים אליה, סופגים אליה קרינות מהיקום, מעשירים אותה וחוזרים אליה בסופו של דבר. היער היה מקום קסום ומלא בישויות חיות שניתן לתקשר איתם ולדבר אליהם. היער סיפק מחסה, נוחות, חומרי בניין, מזון, ובמקרים מסוימים גם הגנה.

אבל לא רק עצים היו קדושים, הצמחים היו מקור של מזון ויש אומרים שאפילו בתקופת הציידים לקטים זה היה מקור מזון חשוב יותר מאשר הציד. הנשים היו הלקטיות, הן הכירו באופן אינטואיטיבי את חיי הצמחים, והן אלו שהביאו לברית בין בני אדם לעולם הצומח. בעקבות ברית זו הרשתה אימא אדמה לבני האדם להשתמש בחלק מהצאצאים שלה לטובתם, מירצ'ה אליאדה מדבר על "מיתוס המוצא" של צמחי המאכל הנמצא גם כיום בחברות פרימיטיביות, המעבר לחקלאות הביא ליתר מורכבות בהתייחסות למוות והלידה, מעתה זה לא היה רק לידה ומוות, אלא גם הבשלה, נתינת פירות, מוות ולידה מחדש. אימא אדמה הפכה להיות האם החקלאית וזה אמר מעבר מפשטות אל דרמה דינמית. האם החקלאית הגדולה התפרדה לאלות שונות הקשורות לצמחים שונים, אם התירס בדרום אמריקה, או אם התבואה במרחב הים התיכון.

היום אנחנו מקבלים את עובדת קיום הצמחים כדבר מובן מאליו, תרבות האלה הקדומה האמינה כי ישנם כוחות נסתרים הפעילים בזרעים, ניצנים, פרחים, וניתן לעורר אותם על ידי טקסים. זה הביא לכדי התפתחות "קרנבלי חורף", שבהם סילקו את הרוחות הרעות והחדירו את כוח הפריון לשדות ולזרעים. כך היה גם בזמן שהפרחים פרחו, נשים עם כתרי פרחים שרו ביחד שירים שהביאו לכדי הבשלה אופטימלית של הפירות והזרעים. במילים אחרות, רבים מן הפולחנים הקדומים התקשרו לצמחייה ונשתמרו בתוך מסורת הפסטיבלים העממיים החקלאיים של אירופה ובמיוחד בבלקן[4].

צמחים היו גם מקור לרפואות. הנשים היו מומחות בשימוש בצמחי מרפא, זה היה חלק חשוב מעולמן, הן נתנו תודה לרוחות הצמחים שעוזרות להם להתגבר על כאב, חולי, סבל (פי שעשו המכשפות אחר כך). בנוסף לכך היו צמחים שעזרו לשנות את מצבו של האדם, צמחים משכרים ומעוררי הזיות שחיברו את האדם לממדים אחרים והעשירו את האינטליגנציה הרוחנית שלו, כמו האיווסקה מדרום אמריקה שמקבילתו הישראלית היא שיכרון זהוב. בקטגוריה זו נכנס גם צמח הגפן שממנו הפיקו יין[5]. אין ספק שהקדמונים השתמשו בצמחים מעין אלו בטקסים הדתיים שלהם, ובכלל זה טקסי החניכה, וכך צמחים נתפשו כמביאי תמורה, מרוממים את מצבו הנפשי של האדם, כבעלי חלק רוחני משלים.

הקשר של צמחים ועצים לעולם שמעבר הביא לאגדות שכנראה סופרו מסביב למדורה במעגל השבט, שהונהג על ידי השמאנית או חבורה של נשים כוהנות, אגדות על צמח פלאי בעל תכונות מיוחדות שכל מי שטועם ממנו זוכה לחיי נצח, זה היה מעין עץ חיים או עץ דעת כפי שמופיע בסיפור התנכ"י. לעיתים הכינו מצמח זה, שאליו היה לשמאנית קשר, משקה פלאים שעבר בין המשתתפים, מעין "סומה" או "אליקסיר" – משקה אלים.

הקשר בין האלה לבין הצמחייה מופיע באיקונוגרפיה של פסלוני האלות שבהם משולבים מוטיבים צמחיים בגוף האנושי, כמו גם בציורים מאוחרים יותר שבהם נראית אלה ערומה ליד עץ, כפי שמופיע בייצוג האלות הכנעניות בארץ ישראל. עצים וצמחים היו חלק ממסורת הנבואה והקדושה שכללה הקשבה לרשרוש עליהם, ושימוש בשרף שלהם לצרכי קטורת.

המאפיין צמחים זה המחזוריות שלהם. העץ מוריד עלים בחורף, מלבלב באביב, ונותן פרי בקיץ, גם הצמחים מתו כל שנה עם בוא הקיץ רק בכדי לקום לתחייה בבוא הגשם כפי שמופיע באגדות העתיקות על אדוניס ותמוז. מרגע שבני אדם הפכו להיות חקלאים היה למחזורי הצמחייה משמעות הרבה יותר עמוקה והיא הרצון לחזור לזמן המיתי של לפני הבריאה. וכך כותב אליאדה: "ההתנסות בזמן הקוסמי, בעיקר בהקשר של עבודות חקלאיות, כפתה בסופו של דבר את הרעיון של הזמן המחזורי ושל המחזור הקוסמי, כיוון שהעולם והקיום האנושי מוערכים במונחים של ממלכת הצומח, המכלול הקוסמי נתפס כחזרה אינסופית של אותו מחזור עצמו: לידה, מוות, לידה מחדש. … הרעיונות הארכאיים שנוסחו באשר להתחדשות המחזורית של העולם יועלו שוב, יפורשו מחדש, וייטמעו במספר מערכות דתיות של המזרח התיכון. שורשי הקוסמולוגיות האסכטולוגיות והתנועות המשיחיות שישלטו במזרח ובעולם הים תיכוני במשך אלפי שנה, נמצאים בתפיסות של התקופה הניאוליתית (תרבות האלה)."

האלה גולפה מעץ או סותתה באבן, המופע שלה בעץ היה שונה מזה של האבן, האלה אבן התקשרה לעצמות, אותו חלק של הגוף שלנו הנשאר לנצח, האלה עץ התקשרה ללידה והפריון. אנשים מתרכזים תמיד במה שרואים, ולא לוקחים בחשבון את מה שלא רואים. מה שנשאר לנו כיום ממתחמי תרבות האלה הם גלי האבנים, אנחנו לא רואים את העצים שהיו שם. יש לנו פסלונים מחימר ומאבן, אבל לא נמצא את הפסלונים מעץ, פשוט כי הם נרקבו ואינם.

פולחן האלה

לפי הארכיאולוגים בתקופת תרבות האלה הייתה פעילות דתית פולחנית ענפה בשלוש רמות: בחיק המשפחה התקיימו טקסים שבהם השתמשו בצלמיות (פסלונים) קטנות, קטורות והתייחסו למאגרי המזון, מוות ולידה. ברמת הקהילה והכפר היו טקסים ציבורים במיוחד בתקופות חשובות של העונה החקלאית, בהקשר לעבודות החקלאיות, ייצור הכלים המשותף, התגייסות לצורך החריש או הקציר (הרבה מזה נשאר במסגרת הפולקלור הכפרי). וברמה השלישית הייתה של פולחן אזורי שהתרחש, בין השאר, במתחמים מקודשים, שהיו בתחילת זמן תרבות האלה מתחמי טבע, והפכו לקראת סופה לאתרים מגליתים.

הפולחן הביתי היה מנחות ולעיתים גם קורבנות, במיוחד בהקשר של העבודות החקלאיות. המנחות לאלה כללו סוגים שונים של נסכים כגון יין, חלב, מים קדושים, שהביאו מזור וטוהר, וכן סוגים שונים של מאכלים כגון חיטה שנטחנה על ידי נשים קדושות.

הפולחן הכפרי היה חגיגות הפולקלור

הפולחן האזורי התקיים במיוחד בארבעה מועדים בשנה: ביום הארוך ביותר, ביום הקצר ביותר ובימי השוויון. היום הארוך והיום הקצר היו מועדים נוחים מכיוון שהם התסנכרנו עם זמנים שבהם הסתיימה תקופה אינטנסיבית של עבודה והתחילו ימים נינוחים, היום הקצר בשנה נחגג לאחר סיום העבודות של החריש, זריעה והכנת האדמה לגשם, עם תחילת חודשי החורף הנינוחים. והיום הארוך בשנה נחגג לאחר שלושה חודשים אינטנסיביים של קציר, אסיף, ואחסון התוצרת החקלאית, עם תחילתם של ימי הקיץ החמים והארוכים וסיום מחזור הגידול והפריון של השנה שעברה. וכך אנשים יכלו, וגם רצו, לעזוב את כפרם, לקחת הפסקה מחיי היום יום, ולהקדיש זמן למפגש עם האחר ועם האלה, עם עצמם ועם הקדושה.

האתרים שבהם נפגשו היו חלק מהמסלול הקדוש של ימי קדם, שריד מהתקופה שבהם אנשים היו ציידים לקטים ונעו על פני האדמה. אנשי הכפרים באו לאותם מקומות מקודשים, ומכיוון שהאלה נתנה להם הרשאה לעבד את האדמה, הם הרגישו חופשיים לעבד את המקומות הקדושים ולשנות אותם באופן שיעצים את האנרגיות וייתן יבול, שאפשר לקרוא לו אנרגטי רוחני. וכך הם בנו ועיצבו את המתחמים המקודשים במאמץ משותף, הערימו סוללות עפר, תקעו כלונסאות עץ באדמה, אספו אבני ענק והקימו מבנים כגון דולמנים, מנהירים ורוגמים. כל זה חייב שיתוף פעולה ומאמץ משותף, וזה נעשה בשמחה ומתוך רצון ולא כהכרח וכורח, זה היה מעין מעשה יצירה, אומנות, מנדלה ענקית שסימלה את השלום בין בני אדם והטבע, בינם לבין עצמם.

המתחמים הקדושים סמלו את היקום, והיו מכוונים בפתחיהם לרוחות השמיים, ולזריחה ושקיעה של שמש, ירח וכוכבים, כמו גם למקומות בולטים על פני האדמה. לפי הארכיאולוג עופר בר יוסף באותם מקומות מיוחדים נערכו טקסים, במיוחד בזמנים חשובים מבחינה חקלאית כגון קציר או זריעה, ש"התאפיינו בפאר רב, וההכנות לקראתם נמשכו חודשים ארוכים. לעתים קרובות המשתתפים ייצרו חפצי פולחן חשובים ומיוחדים כגון פסלים, מסכות ולבוש ססגוני. הטקסים היו כרוכים לא אחת בעלייה לרגל לאתר מקודש[1]".

כולם היו באים לכמה ימים או שבועות למפגשים האזוריים, בזמן זה אנשים ביקרו בין המחנות של הכפרים השונים, החליפו סחורות, התעדכנו באינפורמציה. ייתכן שבערבים התקיימו ערבי שירה מקודשת, זה לא היה בדיוק שירה, אלא השמעת צלילים המביאים לשינוי התדר האנרגטי של בני אדם והמקום, נעזרים בחליל מבמבוק או מעצם. המפגשים היו זמן להחליף סחורות, וגם אפשרות למפגש בין גברים ונשים.

חלק חשוב מהטקסים והפולחנים היה מוזיקה ושירה. כנראה שהריקוד והמוזיקה היו חלק מעולמו של האדם כבר בתקופת המגורים במערות והם מגדירים את סוג האדם שהננו, בדיוק כמו אמנות ודת. כלי המוזיקה היו בוודאי חליל ותוף שמופיעים כבר בתקופת איש המערות, אבל בנוסף אליהם כנראה שהשתמשו בקונכיות ליצור צלילים ונקשו על אבנים בעלי תכונות אקוסטיות. הארכיאולוג עופר בר יוסף טוען שריקודים היו חלק חשוב מהטקסים הדתיים ולעיתים הם נמשכו כל הלילה, במהלכם אנשים נכנסו לטראנס, כפי שקיים כיום בחברות "פרימיטיביות" בנוסף על כך לצלילים היה תפקיד חשוב בעולמם של הקדמונים, מחקרים[2] הראו שכבר בתקופת המערות אנשים בחרו את המקומות הקדושים שלהם לפי התכונות האקוסטיות של החללים, ופול דוורוקס מאנגליה הראה שהאבנים של האתרים המגליתים כגון סטונהנג' הן בעלות תכונות אקוסטיות.

הכוהנות היו לבושות בלבוש טקסי, שכלל חגורות עם דיסק שמש, צעיפים, סינרים, ועוד, על הבגדים היו סימנים מאפיינים כגון צברונים, משולשים, ספירלות, נקודות ועוד. אנחנו יודעים כל זאת לפי פסלונים שנמצאו במקומות כמו ווינצ'ה בסרביה או שער הגולן. בנוסף על כך נמצאו דגמים של תופים ועליהם שדיים של אישה, המראים את הקשר בין האלה לתיפוף, אולי זכר לפעימות הלב כשהתינוק נמצא בבטן. לואיס וויליאמס טוען שהטקסים היו בעלי אופי שמאני וחלק מהותי בהם היה כניסה למצבי טראנס בעזרת צמחים הגורמים להזיות.

בני אדם שיתפו פעול בעידוד ובחסות האלה. הם אהבו להערים את האבנים או את האדמה, כולם ביחד, ואחר כך לקיים טקסים של הודיה וברכה, להתחבר לגרמי השמים, לירח, לשמש ולכוכבים, ולהוריד את האנרגיה שלהם לאדמה. הם הגיעו חבורות חבורות למתחמים המקודשים וישבו יחדיו מסביב למדורה, בנים ובנות יצאו לשדות במטרה לפגוש אחד את השני, הבנות היו מזמנות את הבחורים שהם בחרו להתייחד איתן מתחת לעץ כזה או אחר. המין היה חופשי ומקודש, האישה הייתה מזמינה את הגבר, שמצדו הראה את ההתעניינות שלו על ידי שליחת מנחה, בדרך כלל פרחים (כפי שקיים עד היום בתרבות המוסו בסין).

מיניות ופוריות

בתרבות האלה המיניות הייתה מקודשת מכיוון שהיא נקשרה לפוריות ולקדושה של האדמה המקבלת לתוכה את הכוח המפרה של השמיים, וכך כותב מירצ'ה אליאדה: "הקדושה של חיי המין, ובראש ובראשונה של המיניות הנשית, נעשתה בלתי נפרדת מן החידה הפלאית של הבריאה. רביית הבתולין, ה"היירוס גאמוס" (נישואי קודש) והאורגיה הריטואלית מבטאים, במישורים שונים, את האופי הדתי של המיניות. סימבוליזם מורכב, שהוא במהותו אנתרופומורפי, מקשר בין האישה והמיניות ובין מחזור הירח, האדמה (המשולה לרחם) ומה שניתן לכנותו "חידת" הצמחייה. זוהי חידה שתובעת את "מותו" של הזרע על מנת להבטיח לידה חדשה, לידה מופלאה עוד יותר בכך שנלווית אליה התרבות מדהימה."

מה שזה אומר, בין השאר, הוא שלפי התפישה של תרבות האלה המעשה המיני שנעשה באופן מאגי סימפתטי הביא להגברת היבולים, ולכן היו נוהגים לעשות אותו בשדות, הוא היה מביא להתחדשות קוסמית ונביטה אוניברסלית. עקבות לאמונה הזו נשמרו בשם של אל הגשם והחקלאות הכנעני בעל. הגשם היורד נתפש כשמיים הבועלים את האדמה, וריטואלים מיניים הקשורים לבעל כגון זה של הקדשות, הביאו לחיזוק אנרגיית הבעילה באדמה ועל ידי כך לירידת הגשם.

לפי אליאדה יש ערך בפני עצמו לחיבור בין המינים, מכיוון שהוא נוגע במהות השלמות – ההשלמה, וכך הוא כותב: "עקרון ההשלמה (בין שני העקרונות המיניים והקוסמולוגיים, הערכים הדתיים המסתתרים מעבר לסימן "הזכר" או הנקבה") נועד לארגן את העולם, כמו גם להסביר את חידת בריאתו והתחדשותו המסתורית".

החיבור בין המינים מביא להולדה וזו נקשרת עם מהותה של אימא אדמה. לפי שיטתו של אליאדה האדמה היא היירופניה – התגלות אלוהית, הקשורה להולדה: "האדמה מניבה צורות חיות, היא תבנית בלתי נלאית של הולדה. בלא קשר למבנה התופעה הדתית הנגרמת בשל ההתגלות של האדמה – "נוכחות קדושה", דמות אלוהית ברורה או "מנהג" הנובע מזיכרון מעורפל – ניתן לעמוד בה תמיד הגורל של האימהות, הכוח הבלתי נלאה של ההולדה"[3]

וכאן צריך לחזור ולומר שלפי מריה גיבוטאס בתרבות האלה המין נחשב למקודש והתקיים באופן חופשי בין נשים וגברים אקראיים, ולכן אי אפשר היה לדעת את אב הילד לרוב, והמשפחה התרכזה באופן טבעי סביב האישה. לא היו בעלים, אבל גברים מלאו תפקידים חשובים באמנות, מסחר ובנייה. חיי נשים היו ליברלים חברתית ומינית. וקשורים למערכת הדתית שהבטיחה את עליונותם[4].

תקופת ההריון הייתה מקודשת וכללה הכנות רוחניות ופיזיות. הלידה הייתה קדושה ונעשתה במקדשי לידה, בצ’טלהויוק בטורקיה נמצאו חדרים צבועים אדום ורצפתם אדומה, על הקירות שלהם מצוירות נשים בתנוחות לידה, אלו היו מקדשי לידה, ספה נמוכה הייתה מקום הלידה עצמה. בבקתות בלפנסקי ויר בסרביה יש בקתות קטנות ובהן רצפה אדומה, ויצוג של צוואר הרחם והרחם בצורת סידור אבנים, גם אלו מקדשי לידה. בארץ עדיין לא נמצאו מבנים מהסוג הזה.

לידה לאחר המוות

עם המהפכה החקלאית והופעת תרבות האלה בישראל מופיעה גם דת מתקדמת ומורכבת וזה מתבטא בשינוי והתפתחות מנהגי הקבורה. מזמן תרבות האלה והלאה מתפתח המנהג נקבורה בצורת עובר, לקראת לידה מחדש. הגולגולות מופרדות מהראש (זה התחיל קודם לכן בזמן התרבות הנאטופית) והן מכוסות בטין שכמו יוצר את הפנים מחדש, כלומר מתפתחת מנהג של גולגולות מכוירות נפלאות שכמותן מוצאים במקומות שונים בארץ כגון יריחו, כפר החורש, מערת נחל חימר, עין ע’זאל, ובייסמון (מדרום לקריית שמונה). גם בחוץ לארץ התגלו גולגולות מכוירות מזמן תחילת תרבות האלה, חלקן במקומות ידועים כגון קאתל הויוק, וזאת עוד הוכחה לכך שבזמן זה התפשטה דת (מטריארכלית) כלל עולמית.

הגולגולות המכוירות נמצאו בדרך כלל קבורות בקבוצות, וייתכן שהיו חפצי פולחן שסגדו להם. הם הוצאו מהקבר לאחר כשנה והעברו תהליך כיור שכנראה לווה בטקסים שמהותם הייתה עזרה ללידתו של האדם מחדש לעולם הרוחני. יצירת הפרצוף מטין הובילה בעזרתה של המאגיה הסימפתטית להופעתו בעולם שמעבר, וכך הוא יכל להופיע ולתקשר כרוח אבות עם בני המשפחה. ייתכן שהגולגולת הייתה חפץ שמוציאים ומשתמשים בו בטקסים דתיים, והיא נחשפת בזמן זה לאור היריח, שמש וכוכבים המטעינים אותה (כפי שמופיע במסורת הקלטית המאוחרת).

הגולגלות המכוירות הוטמנו במקומות מיוחדים, לרוב ליד או בתוך הבתים, למשל מתחת לרצפה, וכך עולם המתים והחיים התערבב. לפי אליאדה הראש נחשב למשכן הנשמה[5] דרך הראש האדם חווה חלומות והתנסויות אקסטטיות והכיר בקיומו של יסוד בלתי תלוי בגוף, רוחני. הראש בהקבלה לעץ הקוסמי היה הזרע, שיכול לנבוט בעולם שמעבר. הגולגולת נחשבה מקום משכן של אנרגיות מאגיות (כמו במסורת הקלטית המאוחרת יותר).

ביחד עם הגולגלות המכויירות מופיע גם מאפיין נוסף של האמונה באלה, והוא הופעה של מסכות קבורה במקומות שונים בארץ (נחל חימר), אלא שבבדיקה של אותם מסכות התברר שהם נוצרו כך שאפשר היה ללבוש אותם, כנראה בטקסים. המסכה מחברת את האדם לכוח מחוצה לו, לא אישי. המסכה הייתה כלי להתחבר לאנרגיה של אימא אדמה ולערכים של מודעות, ערנות, ראייה ושמיעה.

מצורת המסכות והגולגולות המכוירות אנחנו יכולים ללמוד על הערכים והאמונות של תרבות האלה. העיניים של הגולגולות המכוירות למשל, היו לרוב עשויות מקונכיות שאותם הביאו ממרחק רב, בשלב כלשהו הקונכיות התחלפו עם צדפים. וזה קשור כנראה לשינוי באמונה. לעיתים העיניים חלולות ופתוחות ולעיתים סגורות. בתחילת זמן תרבות האלה (יריחו) העיניים הם סגלגלות, עם המעבר לעמקים והקמת כפרים גדולים (כגון עין ע'זאל) העיניים הופכות להיות עגולות. לפי לואיס וויליאמס זה משקף מסעות שמאניים שהם עשו. השמאנים מתו וקמו לתחייה במלך טקסים שבהם הם נעו בין העולמות, במילים אחרות לתרבות האלה היה ידע לגבי מה שקורה לאחר המוות הרבה יותר מתקדם מאשר לנו.

הרבה פעמים מוצאים שלדים של נשים זקנות במקומות קדושים, שכנראה היו השמאניות – נשים כוהנות שהנהיגו את החברה, וכך, ליד המגדל ביריחו יש שלדים בעיקר של נשים. גם מערת המכשפה בגליל מהתקופה הנטאופית מזוהה בתור קבר של שמאנית, יש לנו כאן מעין פולחן אימהות. הבחינה של שלדים שנקברו מתחת לבתים באירופה הישנה מראה שלרוב זה היה נשים מבוגרות – זקנות. כך גם בצ’טלהויוק, במקדש המרכזי מתחת לקיר עם ציורי האלה נקבר אישה עם תכשיטים רבים.

בקברי נשים מהתקופה ההיא נמצאו הרבה פעמים חפצים הקשורים למלאכות המקודשות: טחינה ואפייה, קליעה וצביעה, קדרות ועיטור הכדים. לעיתים מוצאים בקברים שלדי חיות או חלקי חיות הקשורות לייצוגי האלה השונים. בקברים של נשים וגם גברים נמצאו הרבה מהפסלונים של האלה. לפי גימבוטאס בבלקן נמצאו קברים של נשים צעירות שבתוכם, בנוסף לפסלונים, יש מודל של מקדש, זה מראה שהן היו כוהנות. נמצאו גם הרבה תכשיטים.

הנשים נקברו בתנוחת עובר. לפי גימבוטאס הרחם הוא הסמל הפוטנטי ביותר של הקבורה באירופה הישנה. המחזור של המשך וחידוש החיים הנובע מהמוות והתנועה הספירלית של לידה, חיים, מוות ותחייה, מתבטא בהופעת הקבר כרחם שממנו נובעים חיים חדשים. הקבר המקודש מקבל את צורתה של האלה. אותה סמליות קיימות גם בקברים של תרבות האלה בישראל.

לפי אליאדה: "הקבורה בצורה מכורבלת מעידה על אמונה בהולדה מחדש, טקס הקבורה הוא היפוך של הלידה וההיריון (ולכן נשלט על ידי האלה). ההופעה של המתים בחלומות נתפסה כמעין הישרדות של הנשמה, והוכחה לקיומם של חים רוחניים. החפצים שהונחו ליד המת מעידים על אמונה בהמשך פעילותם לאחר המוות, בעולם הבא או בזה… מקום הקבר הפך למעין בית טקסי של המת, מעין רחם, והקבורה לוותה בריטואל של פתיחת וסגירת הבית – רחם."

בחלק האחרון של זמן תרבות האלה – התקופה הכלקוליתית משתנים מנהגי הקבורה. מתפתח מנהג של קבורה משנית של העצמות לאחר התפוררות הגופה בגלוסקמאות (קופסאות קטנות), שרבות מהן משלבות מוטיבים של בית וגוף אדם, שלעיתים הוא בדמות נשית. את הגלוסקמאות מטמינים במערות קבורה או במבני קברים עגולים כגון אלו שהתגלו בפלמחים (כל מקום קבורה כזה משמש כמה אנשים), בדולמנים ורגמים באזורים שהוקצו לכך במיוחד – מעין שדות קברים. המתים יוצאים מתחום הבתים ועוברים לארץ משל עצמם.

לכאורה יש לנו כאן שינוי של אמונה, אך למעשה זהו ביטוי שונה של אותה תרבות ותפישה דתית, שבגדול ניתן לקרוא לה "תרבות האלה". עופר בן יוסף מציע לראות בגלוסקמאות חיקוי של ממגורות חיטה. וכך, כשם שהזרע הנטמן באדמה נובט, המת יקום לתחייה לאחר המוות. ניתן לראות שאותה אמונה באם החקלאית הקדומה, והקשר שבין נביטת הזרעים ותחיית המתים, מתקיים גם כאן, אבל בצורה אחרת.

מעניין לציין שגם במקומות אחרים של תרבות האלה בעולם, כגון הבלקן או מלטה, משתנים באותו הזמן מנהגי הקבורה, ומתחילה מסורת של יצירת חללים תת קרקעיים, מערכת מורכבת של מערות שהיא גם קבר וגם מקדש, כדוגמת ההיפוגאום (Hypogeum) במלטה. ברחבי אירופה מופיעים תלי עפר ובתוכם מעין מערה, לעתים זה תל ארוך (עד מאה מטרים) ובו מספר תעלות וחללים תת-קרקעיים המובילים לחדר פנימי, מעין תעלת לידה ורחם. הם נקראים Long Barrow ודוגמא טובה להם נמצאת באֵייווברי (Avebury) שבאנגליה. התלים הם חלק משדות קבורה ומתחמים קדושים גדולים. תחום ממלכת המתים נפרד מהחיים ועובר למתחמים הקדושים והמחוזות התת קרקעיים.

כתב סמלים

מריה גימבוטאס פרסמה ב1989 את הספר Language of the Goddess ובו היא טוענת שהסמלים של אירופה הישנה "מייצגים את הדקדוק והתחביר של סוג של שפת על שדרכה עובר מערך שלם של משמעויות[6]." שפה זו מופיעה על כדים – ווזות, היא מורכבת מסמלים גיאומטריים שעדיין לא פענחו (ייתכן ויש לה קשר לשפות לא מפוענחות אחרות של כרתים וקפריסין הקדומות). שפת העל של תרבות האלה מתמקדת ביחסים הקדושים שבין החברה האנושית ועולם הטבע בין אנשים לבין עצמם, ומעמידה את הנשים ותכונות הנשיות הקדושה במרכז החיים הדתיים והתרבותיים.

צריך להבין שתרבות האלה התבססה על האונה הימנית של המוח, החושבת בתמונות וסמלים, ולא על האונה השמאלית שהיא אנליטית ומתמקדת בפרטים, מספרים ועובדות יבשות. החשיבה של תרבות האלה הייתה חשיבה מיתית, סיפורית וסימבולית, המקשרת בין מישורים ויוצרת מעין מארג של הבנה. וזה מתבטא, בין השאר, בדמויות האלה השונות, בייצוגים שלה בפסלונים ומסכות. ייתכן כי ביטוי נוסף ומופשט של הסמלים קיים בעיטורים הגיאומטרים כגון קווים, צברונים, גלים, מיאנדרים, נקודות ועוד.

אחד ממאפייני האמנות של אותה תקופה הוא הופעת דגמים גיאומטריים על חלוקים ולוחות אבן, שאיש אינו יודע מה משמעותם. ניתן לראות שחלק מהאמנות, בעיקר של החפצים בשימוש האדם, היא סכמתית וגיאומטרית, וגם בייצוגי האדם ישנה הפשטה: פסים המסמלים עיניים, עיגולים המסמלים פה, וכן הלאה. וכך, אפיוני האמנות מתחברים עם קיומה של שפה סמלית, מעין אימוג'י כפי שקיים כיום.

לפי דעתי תכונת ההולדה של האלה לא הצטמצמה רק לתחום הפיזי, אלא כללה גם את התחום המחשבתי המופשט. זה כאילו שהאלה חנכה את המין האנושי לתוך האפשרות של יצירת צורות מחשבה חדשות, עד שבסופו של דבר הוא למד ללכת בכוחות עצמו. לואיס וויליאמס, לעומת זאת, מפרש את הצורות הגיאומטריות כביטוי של השלב הראשון בחוויה השמאנית

תפקיד הגברים

בחברה מטריארכלית[7] תפקידו של הגבר הוא להפרות את הנקבה ולעודד את הגדילה, אבל אין לו את היכולת לתת חיים ולהיות אחראי על מחזורי החיים והמוות שזה תפקידה של האישה. הפאלוס הוא אנרגיית חיים, היוני הוא התהוות והיווצרות החיים. האל היה בן זוגה של האלה וקיים איתה את טקס הנישואים המקודשים שהבטיח את פריון האדמה. אלא שהאדמה עצמה, שהיא הממלכה, נחשבה לאישה, היא הייתה צריכה את מאמץ הגבר, אך התקיימה בזכות עצמה. אפשר אולי להגיד שהגבר הוא השמיים, האימפולס של השמש הגורם לצמח לגדול, הטיפות של הגשם הגורמות לו לנבוט, האישה היא הבית, האדמה, החיים היוצאים מהכוח לפועל.

בכדי שהאישה תתן חיים מעצמה היא צריכה את ההפריה (עוררות) של הגבר. המפגש המקודש בין גברים ונשים בתרבות מתירנית שקידשה את המיניות התקיים כל הזמן, אבל במיוחד במסגרת הטקסים השנתיים כגון היום הארוך בשנה. האישה זימנה את בחיר ליבה בעזרת מערכת סמלים וסימנים שביטאו את הקוסמולוגיה וסוד הבריאה. לאחר שמילא את תפקידו כמפרה של האישה ניתן היה למעשה ל"היפטר" מהגבר, וכך ניתן למצוא ייצוג של אלים כגון אוסיריס המצרי שמתים לאחר המעשה המיני, והופכים לשליטי עולם המתים.

במידה והגבר ממשיך להתקיים לאחר מעשה ההפריה, הוא נהיה בן זוגה של אלת האדמה הקדומה, וכך ניתן למצוא ייצוגים של אל צמחייה זכרי כגון אדוניס הכנעני, החי את מחזורי הגדילה והקמילה, והוא מלווה של אלת הצמחייה ההריונית. לאל הצמחייה הגברי יש מספר צורות המשקפות את שינויי עונות השנה, באביב הוא בחור צעיר המעורר את אלת האדמה הישנה. בקיץ הוא מבוגר האחראי על הקציר וסמלו הוא המגל, בסתיו והחורף הוא וזקן המייצג את החוכמה, חיים לאחר המוות, והאפשרות להמשיך את הקיום בעולמות שמעבר.

[1] Mellaart, J., Hirsch, U., & Balpınar, B. (1989). The goddess from Anatolia. Eskenazi.
[2] תבניות עמ 221
[3] Haas, J. (2001). Warfare and the evolution of culture. In Archaeology at the Millennium (pp. 329-350). Springer, Boston, MA.
[4] הפרהיסטוריה של ארץ ישראל, עמ 243
[5] יזרעאלי-נוי, תמר. עמ 11 (1999). דמות האדם באמנות הפריהיסטורית בארץ-ישראל מוזיאון ישראל

[1] תולדות האמונת א' עמ 44
[2] וכך עד היום נהוג לשתול עצי זיכרון כגון ברוש בבתי קברות
[3] וכך המצרים הקדומים האמינו שבתוך עצים חיים יישויות שנקראים הנוצצים
[4] כגון מסורת הסורבקי, קוקרי, לזרוונה ועוד. ראו ספר יופיו של הוורד מאת מחבר ספר זה, בהוצאת פראג.
[5] הגפן נתפש כקשור לחוכמה, ונאמר עליו שהוא פרי עץ הדעת

[1] בר-יוסף, עופר, גרפינקל, יוסף הפרהיסטוריה של ארץ ישראל : תרבות האדם לפני המצאת הכתב אריאל 2008 עמ 135
[2] Fazenda, Bruno, et al. "Cave acoustics in prehistory: Exploring the association of Palaeolithic visual motifs and acoustic response." The Journal of the Acoustical Society of America 142.3 (2017): 1332-1349.
[3] תבניות עמ 163
[4] גימבוטאס 1992
[5] (אליאדה 2001, 36)
[6] (עמ' 47)
[7] באופן עקרוני חברה מטריארכלית מאפיינת חברות קדומות המבוססות על חקלאות זעירה. חברה פטריארכלית מאפיינת חברות נוודים. דבר זה בא לידי ביטוי בדמויות האלוהיות של החברות השונות, המשקפות את המבנה הדתי והחברתי שלהן.