משמעות הצבעים בנצרות:

בספר יוחנן שבברית החדשה מתואר ישוע כאור העולם. הספר מתחיל בפסוקים הבאים: “בראשית היה הדבר, והדבר היה את האלוהים, ואלוהים היה הדבר, הוא היה בראשית את האלוהים, הכול נהיה על ידו, ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה, בו היו חיים והחיים היו אור לבני האדם, והאור האיר בחושך והחושך לא השיגו. ויהי איש שלו מאת האלוהים ושמו יוחנן, הוא בא לעדות להעיד על האור למען יאמינו כולם על ידו, הוא לא היה האור כי אם להעיד על האור, האור האמיתי המאיר לכל אדם היה בא אל העולם, בעולם היה ועל ידו נהיה העולם והעולם לא ידעו” (יוחנן א, 1–10).

גם בהמשך אומר ישוע: “אני אור העולם, כל ההולך אחרי לא יתהלך בחשכה כי אור החיים יהיה לו” (יוחנן ה, 12–13).

אור וצבע הם מרכיבים חשובים בשפה ובמחשבה הנוצרית. אור הוא אחת האנלוגיות הטובות ביותר לעולם הרוחני. האור נתפש כבעל שתי ישויות: אור גלוי, שאותנו כולנו מכירים, ואור מיסטי, אור גנוז, שנוצר לפני בריאת העולם, ונגלה רק לאנשים מיוחדים ובמצבים מסוימים. ואכן, אלוהים ברא את האור ביום הראשון של הבריאה, אבל רק ביום הרביעי הוא ברא את השמש. מכאן שיש עולם נסתר של אורות רוחניים שנברא ביום הראשון, וזה האור שאליו מתייחסים פסוקי הברית החדשה והמיסטיקנים הנוצרים. אור זה הוא ישוע ונקרא גם “האור של הר תבור” מכיוון שהוא מופיע במקומות וזמנים מיוחדים, כמו באירוע ההשתנות בהר תבור.

האור הראשוני הוא החיים, הלוגוס, הראשית. בתהליך הבריאה הוא מחלק את עצמו לאורות משניים, שכל אחד מהם מצטבע בצבע אחר. ביום הראשון של הבריאה בורא אלוהים את השמים ואת הארץ, אך רק ביום השני הוא יוצר רקיע וקורא לו שמים. מכאן שהשמים שנוצרו ביום הראשון הם רקיעים רוחניים, שאחת הדרכים הטובה ביותר לתאר אותם היא על ידי צבעים. תפישה זו מופיעה בצורה ציורית בחזון יוחנן. “וארא מלאך אחר אביר יורד מן השמים והוא עוטה ענן ועל ראשו כמראה הקשת אשר בענן ופניו כשמש ורגליו כעמודי אש…” (חזון יוחנן י, 1).

ישנם שבעה רקיעים רוחניים, שכל אחד מהם קשור לאחד מצבעי הקשת, או למערכת צבע נוצרית אחרת. צבעים אלה מופיעים בפולחן הסקרמנטים, בלבוש הכוהנים, בליטורגיקה, בבדים המונחים על המזבח, באיקונות ובתמשיחי הקיר.

צבעים עוזרים ביצירת דימוי של עולם גבוה יותר. המסתורין הנוצרי הוא מסתורין של מלכות השמים על פני האדמה, הדרמה של ההתגשמות והמלכות העתידה לבוא. הצבעים עוזרים ביצירת אווירה מתאימה, המזכירה קיום מלכות שמים, קיום מלאכי, בעוד הנוצרי חי בעולם הזה.

צבעים קשורים למחזורי הזמן: לשנה, לחודש, לשבוע, ואף ליום, מחזורים שבהם מתרחשת הדרמה הנוצרית של התגשמות הרוח בבשר וחזרתה. בימים שונים בשנה הנוצרית משתמשים בצבעים שונים, אלה הם מחזורים שבהם מוצגת ההתרחשות הקדושה, שמקורה במיסטריות של העולם העתיק.

המחזור השנתי קשור לארבע העונות. הלידה של ישו היא בחורף – בכריסטמס [Christmas]. הצליבה באביב – בפסח. ירידת רוח הקודש לשליחים מתרחשת בקיץ – בשבועות. כל אחת מהעונות, יש לה צבע משלה. חג כל הקדושים, חג כוחות השחור, חל בסתיו, המתאים מבחינת העונה לצבע. אבל מיד אחר כך מגיע חג האור, כריסטמס, ביום החשוך ביותר בשנה. ההתרחשות הנוצרית מקבילה או משלימה למחזור עונות השנה.

המחזור החודשי מופיע ב-12 חודשי השנה. כל חודש קשור לחלק בגופו של ישוע, כשבכל השנה בכללותה, עוברים על כל חלקי גופו של המשיח. בנוסף לכך, כל חודש קשור לקדוש מסוים, וכל הקדושים והחודשים ביחד יוצרים את גוף הכנסייה. לכל חודש יש צבע משלו.

במחזור השבועי, לכל יום הקדשה, ייחוד, וצבע משלו.

לבן – צבע הטוהר והתמימות, לבשו אותו בחגים של ישוע, מרים, המלאכים והקדושים שמתו מוות טבעי. לבן היה הצבע הראשון שאומץ על ידי הכנסייה. לבן מסמל את האור הגנוז, הרוחני, זה שנוצר לפני שהעולם נברא ומופיע מחדש אצל הקדושים.

אדום – מסמל אש ודם, הוא הצבע של קדושים שמתו על קידוש השם. זהו הצבע של רוח הקודש, של הצלב והשליחים, ולכן יופיע בימים חגיגיים. שלוש המיסות בכריסטמס מתוכננות כך שיובילו מהצבעים החשוכים לצבעים הבהירים, בצורה של אדום – זהוב – לבן. בזמן ההופעה – האפיפניה – משתמשים בזהב או באדום ולבן, אלה גם הצבעים המסמלים את הכוכב הזוהר, המוביל את שלושת המלכים אל ישוע.

ירוק – מסמל חיים. הירוק נוכח בדרך כלל בימי ראשון, ולאחר חגי האפיפניה והפסח. זהו הצבע של יוחנן המטביל שחי בטבע, המופיע תמיד במסך האיקונות ליד ישו.

סגול – הוא צבע של שקט ושל חזרה בתשובה. לרוב הוא נלבש בימי ראשון ובימי צום lent לפני הפסח, או בשבוע שלפני הלידה. מכאן שסגול הוא צבע מקדים, המכוון את האדם לחרטה. סגול מחליף את הירוק שהוא צבע של חיי היום יום, לקראת האדום והצהוב של התגלות רוח הקודש. סגול היה גם צבעם של המלכים.

שחור – הוא צבע של אבל ונלבש ביום שישי הטוב, ביום כל הקדושים, ובמיסה למתים. הוא מסמל חוסר של טבע או חיים. כשרוצים להסתיר משהו משתמשים בשחור, ולכן זה צבע של המתבודדים והנזירים.

זהב (צהוב) – זהו צבע חשוב מאד באיקונות ובפולחן של הכנסייה. הוא מסמל את הופעת האור הגנוז, הלבן, בעולם הזה, ולכן מתקשר לקדושה. הזהב הוא חומר אציל וטהור שנערץ כאלוהי עוד בימי קדם, הוא קשור לשמש שהיא ההתגלות של הלוגוס (תבונה אלוהית) בעולם, ומסמל את ישו.

כסף – מסמל את הירח או המרכיב הנשי, שבנצרות זו מריה. מופיע בכלי הקודש, באיקונות ובליטורגיקה של הכנסייה, קשור לעשייה אלוהית, כמו למשל לציור איקונות, שבהם יש תמיד יד מכסף כחלק מהתמונה, המסמלת שהיא צוירה ביד אלוהית.

צבעים בנצרות הקתולית

האפיפיור אינוצנטיוס השלישי הוא זה שאישר את הקמת המסדרים של הפרנציסקנים והדומיניקנים, אלא שבנוסף לכך הוא עסק גם בדברים אחרים ואחד מהם, עד כמה שיישמע מוזר, הוא המשמעות של הצבע. ב-1200 הוא הציג קוד צבע חדש, שהפך לקוד חובה 300 שנה מאוחר יותר, בו נקבעו שבעה צבעים שבהם צריך להשתמש בלבוש ובפולחן (ליטורגיה), ומשמעותם היא כמתואר להלן:

לבן – זהו צבע של טוהר ותמימות ונלבש בימי החגים של ישוע, מריה והמלאכים והקדושים שלא מתו על קידוש השם. לבן היה צבע מקודש בנצרות כבר בתחילתה, זהו צבע הקשור למיסטיקה של אור..

אדום – זהו הצבע של הקדושים שמתו על קידוש האמונה, רוח הקודש, הצלב והשליחים. למרות שלא נלבש לתקופות ארוכות, האדום מופיע לאורך כל השנה בהקשר של ציון ימים מסוימים. מסמל אש ודם.

ירוק – זהו צבע שנוכח בדרך כלל בימי השבוע הרגילים, וכן לאחר חג ההתגלות ופסח. מסמל חיים.

סגול – זהו צבע של שקט וחזרה בתשובה. סגול נלבש בימי ראשון ובימי השבוע של ארבעים ימי הצום לפני הפסחא, וכן לפני צום ועלייה לרגל. לפיכך, סגול הוא צבע שמכוון את האדם לחרטה ולתשובה.

שחור – זהו צבע של אבל, הנלבש ביום שישי הטוב, ביום כל הקדושים ובמיסה למתים. השחור קשור למיסטיקה של חושך – אין סוף, כפי שמופיע בהגותו של דיוניסוס המתחזה – האראופגיטי.

וָרוד – מסמל תקופות של שמחה, בין תקופות של חרטה וצום. ורוד מופיע בבית לחם בהקשר ללידה של ישוע.

זהב (צהוב) – נלבש בימי חג לפני הלבן או במקומו, ואחרי האדום או במקומו.

הליטורגיה של השנה מתחלפת בין סגול ושחור לפני חג המולד ופסח, לבן, צהוב ואדום בזמן חג המולד (כריסטמס) ופסח, וירוק לאחר כריסטמס ופסח.

כריסטמס (חג המולד) קשור לצבע הלבן. שלוש המיסות מתוכננות כך שהם יובילו מהצבעים החשוכים לצבעים הבהירים, למשל: סגול – אדום – לבן. או אדום – זהב – לבן. הזהב או האדום והלבן מסמלים את הכוכב הזוהר המוביל את שלושת המלכים אל ישוע.

בשארית השנה יש שימוש מסיבי בירוק ובסגול המתחלפים ביניהם, כשירוק מסמל את השגרה, בעוד סגול מסמל את ימי החרטה והחזרה בתשובה, כשביניהם מופיע מדי פעם אור זוהר בצבעי אדום – לבן – זהוב (הכחול חסר).

ימי קדושים וחגים במשך השנה יפגעו בסדר הצבעים “הרגיל”, ובמסגרת זו יכול להופיע הצבע הוורוד, בזמן של שמחה ולידה.

הצבע החום או האפור המופיע בבגדי מסדרי נזירים מסמל ביטול עצמי, צניעות ועוני.

צבעים בתורת המגנים – הרלדרי

במאה ה12, בזמן מסעי הצלב, הופיעה בעולם, איש לא יודע בדיוק מדוע ואיך , תורה חדשה שבמהותה שימוש מחודש בצבעים ובסמלים על מגנים. לפתע פתאום החלו האבירים לצבוע את מגניהם, לא שהצבע עשה את המגנים חדשים, ואולי אפילו לא שמר על המגן בפני החלודה, אלא שלפתע פתאום, חשיבות רבה הייתה לקישוטיות, אם תרצו, של המגן, ולא רק לחוזקו וליעילותו בקרב. תורה זו התפתחה, אחר כך, לידי סמלי המשפחה והדגלים של האדונים הפיאודלים במערב אירופה, ומכאן לדגלים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום. לתורה היו חוקים משלה , של איזה צבעים מותר להשתמש בהם, מה הולך עם מה, ועם הזמן נוצרו אף בתי ספר ומסורות של יצירת סמלים משפחתיים שביטאו, בן השאר, את יחוסו של בעל המגן, ומכאן חשיבותם.
בתורת המגנים ניתן הייה מלכתחילה להשתמש בשבעה צבעים כשהם מחולקים ל2 קבוצות: צהוב ולבן, שנקראו מתכות, ירוק שחור, אדום, סגול וכחול, שנקראו “הצבעים”. המגן הורכב בעיקרון מ2 חלקים בסיסיים, האחד הייה הרקע של המגן, המגן עצמו לפני שהוא צויר עליו, שנקרא ה”שדה” . והשני הייה מה שצויר על המגן שנקרא “ההטענה” . כלומר במגנו של המלך ריצרד לב הארי היו 3 אריות אדומים על רקע צהוב. הרקע הוא ה”שדה” והאריות הם ה”הטענה”.
חוקי תורת המינים קובעים שאם בחלק אחד של המגן, נגיד ב”שדה” השתמשו בצבעים, הרי שבחלק השני, ב”הטענה” צריך להשתמש במתכות, ולהיפך. חוקים אלו אינם נוקשים ויש להם יוצאים מן הכלל, בעיקרון המתכות זוהו עם איכויות גבוהות של מלוכה וקדושה, הצבעים צהוב ולבן סימלו, במידת מה, את המתכות של זהב וכסף, המתכות האצילות, ואת השמש והירח, המאורות בשמיים, בעוד ש5 הצבעים זוהו עם 5 הפלנטות הנראות בעין. צהוב ולבן, לכן, מופיעים בסמלים ודגלים הקשורים לקדושה, למלכות ולאצילות, צהוב ולבן, לכן, יופיעו יחדיו, אפילו שזה מנוגד לחוקי תורת המגנים, במגנים של מלכות ירושלים ושל הוותיקן, עד היום, הדגל של הוותיקן הוא צהוב ולבן ומופיעים בו מפתחות זהב וכסף.
בסיפורי המלך ארתור נלחם האביר באביר ירוק, שחור, כחול ואדום. בדרך להציל נערה במצוקה, צבעים אלו הם הצבעים העיקריים מבן 5 הצבעים של תורת המגנים, והם מעידים על כך שתורת המגנים השתלבה בתורת האבירות בצורה כלשהיא שאיננה מוסברת ישירות בסיפורים.
עם הזמן, כאמור, ירדו הצבעים מהמגנים בלבד והופיעו גם בסמלים, בדגלים, בשלטים. וגם בצורה פופולארית מאוד בחלונות צבעוניים בכנסיות. אחד המקומות שבהם ניתן לראות תצוגה יפה של מגנים, בארץ, זה בחלונות הצבעוניים שבכנסייה הסלזיאנית שבנצרת.

ההקשרים של הצבעים של תורת המגנים בימי הביניים היו כדלהלן:

לבן: קשור לירח, למתכת הכסף, האבן שלו היא הפנינה, הוא סמל של ניקיון, חוכמה, טוהר, צניעות, שמחה.
צהוב: קשור לשמש, למתכת הזהב. האבן שלו היא הטופז, סמל של הבנה, כבוד, הדר, אצילות.
סגול: קשור למרקורי. האבן שלו היא אמטיסט, מתכת כספית, סמל של אצילות ומלכות. וכן תקשורת.
ירוק: קשור לוונוס, האבן שלה היא אמרלד, המתכת נחושת, סמל של חופש, יופי, אהבה, בריאות, תקווה.
אדום: קשור למרס, האבן שלו רובי, המתכת ברזל, סמל של נחישות, הקרבה, שירות, פטריוטיות.
כחול: קשור ליופיטר, האבן שלו היא הספיר, מסמל הרחבת אופקים, נאמנות, מוסריות, עקרונות.
שחור: קשור לסאטורן, האבן שלו היא היהלום, סמל של מוות, מגבלה, סוף, אך גם, משמעת עצמית, חוזק.

תורת המגנים מופיעה בארץ בסמלים ודגלים של כל מיני מוסדות ובמיוחד אלו הקשורים לעולם הנוצרי. אחד המקומות שבהם יש תצוגה יפה של מגנים הוא בחלונות הצבעוניים של הכנסייה הסלזיאנית בנצרת. כנסייה שיש ממנה גם נוף מרהיב על כל הבקעה של נצרת. מקומות אחרים הם כנסיות נוספות ובכללם כנסיית הבשורה. ובכלל… נצרת וירושלים הם המקומות הטובים לחיפוש המגנים.

צבעים בדרכו של האביר.

האביר הינו חיבור של שני דברים, של לוחם ושל נזיר, של איש העולם הזה ושל איש העולם הבא, של מסורת הטבע הפראי והגיבור הגרמני, הגיבור הנורדי, הווגבונד, ודמות המוסר של ישוע הנוצרית היחס בן שני הדמויות הללו מתבטא ב7 תכונות האביר, הם כוללות 7 תכונות תיאולוגיות – דתיות של אמונה, תקווה וחסד, וארבע תכונות קרדינאליות של זהירות, שיקול דעת, צדק וחוזק. השחור מסמל זהירות, כחול – צדק, ירוק – נחישות, וסגול – מתינות. אלו הם 4 התכונות הקרדינאליות וארבע הצבעים הנלווים אליהם, התכונות הארציות, 3 הצבעים הקשורים ל3 התכונות האלוהיות הם: צהוב קשור לאמונה, לבן לתקווה, אדום לחסד. אפשר להבחין שהתכונות הקשורות לתכונות האלוהיות קשורות לצבעים ה”חמים” – אדום – צהוב לבן, בעוד שהתכונות הקשורות לתכונות הארציות קשורות לצבעים הקרים – סגול – שחור – כחול – ירוק. האביר צריך להיות הערכת מושלמת שמחברת בן 2 הניגודים. לכן הדרך של פרסיבל אל הרוחני, או דרך אביר בכלל אל הרוחני, צריכה לעבור דרך הארצי, דרך הצטיינות בקרב, דבר שהוא מופרך לכאורה. היחס בן האלוהי לחילוני הוא יחס בן מספר לא זוגי למספר זוגי. בן ריבוע למשולש, בתכונות הארציות יש ניגודיות : מתינות בצדק ונחישות בזהירות, או כל שילוב אחר. התכונות האלוהיות נותנות משמעות והם עקרון עצמאי, 7 התכונות מובילות למסע שתחילתו זהירות וסופו חסד, תחילתו בתכונות הארציות וסופו בתכונות האלוהיות, המעבר בן הסגול של המתינות לבן האדום של החסד הוא מעבר של “חמלה”.

למאמרים נוספים על צבעים בדתות ותרבויות