צבע בנצרות

משמעות הצבעים בנצרות:

בספר יוחנן שבברית החדשה מתואר ישוע כאור העולם. הספר מתחיל בפסוקים הבאים: “בראשית היה הדבר, והדבר היה את האלוהים, ואלוהים היה הדבר, הוא היה בראשית את האלוהים, הכול נהיה על ידו, ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה, בו היו חיים והחיים היו אור לבני האדם, והאור האיר בחושך והחושך לא השיגו. ויהי איש שלו מאת האלוהים ושמו יוחנן, הוא בא לעדות להעיד על האור למען יאמינו כולם על ידו, הוא לא היה האור כי אם להעיד על האור, האור האמיתי המאיר לכל אדם היה בא אל העולם, בעולם היה ועל ידו נהיה העולם והעולם לא ידעו” (יוחנן א, 1–10).

גם בהמשך אומר ישוע: “אני אור העולם, כל ההולך אחרי לא יתהלך בחשכה כי אור החיים יהיה לו” (יוחנן ה, 12–13).

אור וצבע הם מרכיבים חשובים בשפה ובמחשבה הנוצרית. אור הוא אחת האנלוגיות הטובות ביותר לעולם הרוחני. האור נתפש כבעל שתי ישויות: אור גלוי, שאותנו כולנו מכירים, ואור מיסטי, אור גנוז, שנוצר לפני בריאת העולם, ונגלה רק לאנשים מיוחדים ובמצבים מסוימים. ואכן, אלוהים ברא את האור ביום הראשון של הבריאה, אבל רק ביום הרביעי הוא ברא את השמש. מכאן שיש עולם נסתר של אורות רוחניים שנברא ביום הראשון, וזה האור שאליו מתייחסים פסוקי הברית החדשה והמיסטיקנים הנוצרים. אור זה הוא ישוע ונקרא גם “האור של הר תבור” מכיוון שהוא מופיע במקומות וזמנים מיוחדים, כמו באירוע ההשתנות בהר תבור.

האור הראשוני הוא החיים, הלוגוס, הראשית. בתהליך הבריאה הוא מחלק את עצמו לאורות משניים, שכל אחד מהם מצטבע בצבע אחר. ביום הראשון של הבריאה בורא אלוהים את השמים ואת הארץ, אך רק ביום השני הוא יוצר רקיע וקורא לו שמים. מכאן שהשמים שנוצרו ביום הראשון הם רקיעים רוחניים, שאחת הדרכים הטובה ביותר לתאר אותם היא על ידי צבעים. תפישה זו מופיעה בצורה ציורית בחזון יוחנן. “וארא מלאך אחר אביר יורד מן השמים והוא עוטה ענן ועל ראשו כמראה הקשת אשר בענן ופניו כשמש ורגליו כעמודי אש…” (חזון יוחנן י, 1).

ישנם שבעה רקיעים רוחניים, שכל אחד מהם קשור לאחד מצבעי הקשת, או למערכת צבע נוצרית אחרת. צבעים אלה מופיעים בפולחן הסקרמנטים, בלבוש הכוהנים, בליטורגיקה, בבדים המונחים על המזבח, באיקונות ובתמשיחי הקיר.

צבעים עוזרים ביצירת דימוי של עולם גבוה יותר. המסתורין הנוצרי הוא מסתורין של מלכות השמים על פני האדמה, הדרמה של ההתגשמות והמלכות העתידה לבוא. הצבעים עוזרים ביצירת אווירה מתאימה, המזכירה קיום מלכות שמים, קיום מלאכי, בעוד הנוצרי חי בעולם הזה.

צבעים קשורים למחזורי הזמן: לשנה, לחודש, לשבוע, ואף ליום, מחזורים שבהם מתרחשת הדרמה הנוצרית של התגשמות הרוח בבשר וחזרתה. בימים שונים בשנה הנוצרית משתמשים בצבעים שונים, אלה הם מחזורים שבהם מוצגת ההתרחשות הקדושה, שמקורה במיסטריות של העולם העתיק.

המחזור השנתי קשור לארבע העונות. הלידה של ישו היא בחורף – בכריסטמס [Christmas]. הצליבה באביב – בפסח. ירידת רוח הקודש לשליחים מתרחשת בקיץ – בשבועות. כל אחת מהעונות, יש לה צבע משלה. חג כל הקדושים, חג כוחות השחור, חל בסתיו, המתאים מבחינת העונה לצבע. אבל מיד אחר כך מגיע חג האור, כריסטמס, ביום החשוך ביותר בשנה. ההתרחשות הנוצרית מקבילה או משלימה למחזור עונות השנה.

המחזור החודשי מופיע ב-12 חודשי השנה. כל חודש קשור לחלק בגופו של ישוע, כשבכל השנה בכללותה, עוברים על כל חלקי גופו של המשיח. בנוסף לכך, כל חודש קשור לקדוש מסוים, וכל הקדושים והחודשים ביחד יוצרים את גוף הכנסייה. לכל חודש יש צבע משלו.

במחזור השבועי, לכל יום הקדשה, ייחוד, וצבע משלו.

לבן – צבע הטוהר והתמימות, לבשו אותו בחגים של ישוע, מרים, המלאכים והקדושים שמתו מוות טבעי. לבן היה הצבע הראשון שאומץ על ידי הכנסייה. לבן מסמל את האור הגנוז, הרוחני, זה שנוצר לפני שהעולם נברא ומופיע מחדש אצל הקדושים.

אדום – מסמל אש ודם, הוא הצבע של קדושים שמתו על קידוש השם. זהו הצבע של רוח הקודש, של הצלב והשליחים, ולכן יופיע בימים חגיגיים. שלוש המיסות בכריסטמס מתוכננות כך שיובילו מהצבעים החשוכים לצבעים הבהירים, בצורה של אדום – זהוב – לבן. בזמן ההופעה – האפיפניה – משתמשים בזהב או באדום ולבן, אלה גם הצבעים המסמלים את הכוכב הזוהר, המוביל את שלושת המלכים אל ישוע.

ירוק – מסמל חיים. הירוק נוכח בדרך כלל בימי ראשון, ולאחר חגי האפיפניה והפסח. זהו הצבע של יוחנן המטביל שחי בטבע, המופיע תמיד במסך האיקונות ליד ישו.

סגול – הוא צבע של שקט ושל חזרה בתשובה. לרוב הוא נלבש בימי ראשון ובימי צום lent לפני הפסח, או בשבוע שלפני הלידה. מכאן שסגול הוא צבע מקדים, המכוון את האדם לחרטה. סגול מחליף את הירוק שהוא צבע של חיי היום יום, לקראת האדום והצהוב של התגלות רוח הקודש. סגול היה גם צבעם של המלכים.

שחור – הוא צבע של אבל ונלבש ביום שישי הטוב, ביום כל הקדושים, ובמיסה למתים. הוא מסמל חוסר של טבע או חיים. כשרוצים להסתיר משהו משתמשים בשחור, ולכן זה צבע של המתבודדים והנזירים.

זהב (צהוב) – זהו צבע חשוב מאד באיקונות ובפולחן של הכנסייה. הוא מסמל את הופעת האור הגנוז, הלבן, בעולם הזה, ולכן מתקשר לקדושה. הזהב הוא חומר אציל וטהור שנערץ כאלוהי עוד בימי קדם, הוא קשור לשמש שהיא ההתגלות של הלוגוס (תבונה אלוהית) בעולם, ומסמל את ישו.

כסף – מסמל את הירח או המרכיב הנשי, שבנצרות זו מריה. מופיע בכלי הקודש, באיקונות ובליטורגיקה של הכנסייה, קשור לעשייה אלוהית, כמו למשל לציור איקונות, שבהם יש תמיד יד מכסף כחלק מהתמונה, המסמלת שהיא צוירה ביד אלוהית.

צבעים בנצרות הקתולית

האפיפיור אינוקנטיוס השלישי הוא זה שאישר את הקמת המסדרים של הפרנציסקנים והדומיניקנים, אלא שבנוסף לכך הוא עסק גם בדברים אחרים ואחד מהם, עד כמה שיישמע מוזר, הוא המשמעות של צבע. ב1200 הוא הציג קוד חדש של צבע, שהפך לקוד חובה 300 שנה יותר מאוחר. בו נקבעו שבעה צבעים שבהם צריך להשתמש בלבוש ובפולחן (ליטורגיקה) ויש להם את המשמעות הבאה:
לבן – זהו צבע של טוהר ותמימות ונלבש בימי החגים של ישוע, מריה והמלאכים והקדושים שלא מתו על קידוש השם.
אדום – למרות שלא נלבש לתקופות ארוכות, האדום מופיע לאורך כל השנה בהקשר של ציון ימים מסוימים. מסמל אש ודם.
ירוק – נוכח בדרך כלל בימי השבוע הרגילים, מסמל חיים.
סגול – הוא צבע של שקט וחזרה בתשובה.
שחור – צבע של אבל.
וורוד – מסמל תקופות של שמחה, בין תקופות של חרטה וצום. וורוד מופיע בבית לחם בהקשר ללידה של ישוע.
זהב (צהוב) – נלבש בימי חג לפני הלבן או במקומו, ואחרי האדום או במקומו.

הליטורגיקה של השנה מתחלפת בין סגול ושחור לפני כריסטמס ופסח, לבן, צהוב ואדום בזמן כריסטמס ופסח, וירוק לאחר כריסטמס ופסח.
ברוב ימי השנה יש שימוש מסיבי בירוק ובסגול המתחלפים ביניהם, כשירוק מסמל את השגרה בעוד שסגול מסמל את ימי החרטה והחזרה בתשובה, כשביניהם מופיעות מדי פעם הופעות של אור זוהר בצבעי: אדום – לבן – זהוב. הכחול חסר.
ימי קדושים וחגים במשך השנה יפגעו בסדר הצבעים “הרגיל”, ובמסגרת זו יכול להופיע הצבע הוורד, בזמן של שמחה ולידה.