אלפיים שנות יהדות, קבלה וחסידות

היהדות של ימי התנ”ך, איננה היהדות של ימי בית שני, וגם לא זו של הגאונים או האחרונים. במאמר שלפניכם תמצאו בתחילה רקע לאלפיים שנות קיום בגולה והאתגרים שעמם נאצלה היהדות להתמודד עד ימי אחרונים, ולאחר מכן כמה מאמרים על קבלת האר”י, והחסידות

האתגר של עליית הנצרות

עבור הנוצרים הראשונים ישוע היה אדם עם תכונות אלוהיות, עבור פאולוס ישעו היה אלוהי לפני לידתו. לנוצרים הראשונים ישוע היה בנו של אלוהים, לפאול הוא היה שווה לאלוהים עצמו. ישוע לימד לאהוב את אלוהים על ידי אהבת האדם. פאולוס לימד שלאהוב את ישו פירושו להכניסו לתוך עצמך. הוא העביר את הדגש מישוע המשיח לישוע המציל מחטא. חשיבתו של פאולוס נשלטה על ידי התפישה של החטא. לפי פאולוס אדם נגוע בחטא של אדם ראשון. הוא יכול למצוא מחילה לחטאו רק דרך ישוע. פאולוס כתב את הדרשות הפאוליניות בין 50 ל62, כמה שנים לפני הופעת העותקים הראשונים של הברית החדשה, וייסד למעשה את האמונה הנוצרית שעיקרה ישועה בישוע.

בשנת 324 הפך הקיסר קונסטנטין את הנצרות לדת רשמית. ב325 הוא כינס את אסיפת ניקאה שהכריזה על הדוגמה הנכונה, כל סטייה מאמונת ניקאה נחשבה לאחר מכן לכפירה ונרדפה באכזריות.
הניסיון הראשון לגבש את כל ספרי הבשורה לכדי ספר אחיד נעשה ב170 לספירה, רק ב395 לספירה נסגרה הברית החדשה באופן סופי. וכל הספרים שלא נכללו בה נחשבו לכפירה.

במאה הראשונה לספירה גירשו קיסרי האן בסין אוכלוסייה לא רצויה מגבולותיהם. בהתאם לחוק הפרפר, אוכלוסייה זו נהייתה ההונים שהחריבו את אירופה. ראשית דבר הם דחקו את השבטים הגרמנים והאחרים לתוככי האימפריה הרומית, ולאחר מכן פלשו לשם בעצמם בראשות מנהיגם אטילה ההוני. הוויזיגוטים ניצחו אותם בקרב של טרוי בצרפת ב451, לאחר מכן הם פלשו לאיטליה והאפיפיור שכנע את אטילה לא לפלוש לעיר. מאותה תקופה התחיל תפקיד האפיפיורות כמובילה חברתית ופוליטית.

בימי הביניים מתחיל הגילוי של היהודים על ידי הכנסייה. עד אז, עד המאה השישית, הכנסייה עסוקה מדי בלעמוד על נפשה מול אויבים מבית ומחוץ. ובעקבות כך היהדות צריכה לעמוד בפני אתגר חדש

המשנה והתלמוד

לפי הפרושים התורה ניתנה לכל העם, ולא רק לכוהנים. אלוהים התכוון שכל התשובות יהיו בתורה, וכאן ניתן למצוא אותם, אך בשביל זה צריך פירוש, המשנה היא דרכו של האדם לגלות את כוונתו של אלוהים בתורה.

רבי יהודה הנשיא חתם את המשנה, חלק מכוונתו הייתה למנוע מפירושים לא נכונים של התורה להיכנס ליהדות, שעל ידי הפירוש היהדות תהפוך לדת של הגיון ולא אמונה. ולכן סגר את המשנה. אך תלמידיו אחריו בבבל החלו במדע של גמרא, תיקונים וביאורים על המשנה. המשנה והגמרא הועברו בעל פה. אלא שבמאה השישית קמה בפרס כת קיצונית של זרתוסתרא שנקראה המאגי. הם החלו ברדיפת יהודים והיה חשש שהידע של הגמרא והמשנה יאבד. ולכן הרבנים התירו לאמוראים לכתוב את התלמוד.

מעבר המרכז היהודי לאירופה

לאחר מרד הגדול הרומאים ייסדו את מוסד הנשיאות, בהנהגת רבנים מבית הלל שמתייחס על בית דוד. הנשיאים היו מגמליאל הראשון בשנת 85 לספירה. עד לגמליאל השישי ב425 לספירה שמת ללא יורש. זאת הייתה תקופת האמוראים, לאחריה מתחילה תקופת הגאונים.

ראשי הישיבות הבבליות נקראו גאונים. בבבל תחת שלטון הססנים נהנו היהודים מחרות ושוויון עם כבוד. בראשם עמד נסיך שדרגתו היה כדרגת ראש מדינה. כשהמוסלמים כבשו את בבל, הם המשיכו במסורת זאת. עם התפוררות הממלכה המוסלמית, החלה התפוררות הדרגתית של יהדות בבל והדגש עבר לאירופה.
יהדות איטליה, צרפת, ספרד, גרמניה, פרחו. לימוד התלמוד היווה למעשה את עמוד השדרה של היהדות בימי הביניים. לקח לו אלף שנה להשתרש בעם היהודי, מ500 לפני הספירה עד 500 לאחר הספירה, אך הוא שמר על היהדות במשך אלף השנים הבאות.

עם ירידת המרכז בבבל עולה קרנו של המרכז בצרפת במיוחד בזכות ר”שי. ר”שי תרגם את התלמוד לשפת זמנו וכך עשו גם צאצאיו אחריו, בזכותם ההתעניינות בלימוד גברה. סוג לימוד זה נקרא “תוספות”.

דמות חשובה בלימוד התלמוד הוא הרמ”בם. הוא כתב את משנה תורה, וכן ספר בשם מורה נבוכים, בו הוא מעבד ומעביר את התלמוד בצורה הומנית ובהירה. הוא נהיה רופאו של סלח א דין, למרות שקיבל גם הצעות מריצ’רד לב הארי.
האדם הבא בהעברת התלמוד הוא יוסף קארו שבספרו “שולחן ערוך” תמצת את התלמוד בספר בהיר וקצר שנותן הדרכה לאדם הפשוט איך עליו לנהוג לפי התלמוד. השולחן ערוך היווה מעתה והלאה הגבלה ליהודי הפשוט שהיה צריך להתאים את דרכיו למסגרתו.

התמודדות עם האסלאם

ב630 שלט מוחמד למעשה כבר על דרום ירדן, הוא מת ב632. בשנת 635 כבשו הערבים את דמשק, ב638 את ישראל, ב640 את סוריה, ב641 את מצרים. ב636 הם הביסו את האימפריה הססנית. בקרב שבו היו נחותים מספרית עיוורה סופת חול את הצבאות הססנים. קרב נוסף כמה שנים מאוחר יותר בו עמד צבא של 150.000 ססנידים מול צבא ערבי של 30.000 הסתיים בתבוסה ססנידית נוספת ומכרעת.
בשנת 700 כל החלק המזרחי של האימפריה הביזנטית, כולל כל צפון אפריקה, היה בידי הערבים. בשנת 711 חצה צבא ערבי את גיברלטר. בראשות אדם בשם טריק. לאחר שחצו את המיצרים שרף טריק את הסירות, מכאן היו רק שני דרכים, או ניצחון או מוות. בשנת 715 הם חצו את הפירנאים. בשנת 732 עצרו אותם האבירים בקרב טורס שבצרפת.

גורלם של היהודים בשלטון הסהר היה טוב יותר מאשר בשלטון הצלב. בתחילת בית אומיה, הייתה אפילו תחושה של רנסנס יהודי מחודש, ותקווה שהערבים יבנו מחדש את בית המקדש. הדת המוסלמית עדיין לא מצאה את מקומה והיו בה זרמים מנוגדים, חלק מהם היו קרובים ליהדות ולנצרות ויותר קוסמופוליטיים. יש אומרים שבניין כיפת הסלע היה חלק מהתנועה הזאת, ושהבניין משלב בתוכו מוטיבים יהודיים קבליים.

שיתוף פעולה יהודי מוסלמי: ישנם שלושה מקומות שבהם בלט שיתוף פעולה יהודי מוסלמי. האחד במצרים של הרמ”בם, השני בספרד של תור הזהב, השלישי בתורכיה העותומאנית בתחילתה.
היהודים הושפעו מהתנועה הצופית המוסלמית והמיסטיקה, דגש על שירה ורומנטיקה במקום השכל. דוגמא טובה לכך זה המשורר יהודה הלוי. הוא נולד בטולדו ב1075 ולמד בבתי ספר הטובים ביותר. ובישיבות. אך לא מצא שם את מקומו. בסופו של דבר בגיל 24 הוא עזב את אשתו ילדיו ועיסוקיו בכדי לחיות כזמר נודד, לחפש תענוגות ואהבה. אך גם שם הוא לא מצא את מקומו.
בסופו של דבר הפך יהודה הלוי מאוהב ארצי לאוהב של אלוהים. אהבת ישראל וארצו התעוררה בו. והוא נעלם במסע לירושלים. כתב ספר על ממלכת הכוזרי האגדית שבה שבט טטרי התייהד בשנת 740 ובמשך 200-300 שנה הקים ממלכה מפוארת ויהודית ועצמאית על חופי הים הכספי.

הקראים:

הקראים יצאו כנגד הפיכת התלמוד לכלי היהודי העיקרי, וקראו לחזור לתורת משה. לכל אדם צריכה להיות גישה ישירה לתורה. ואין מקום לפלפול התלמודי. הדמות המרכזית הייתה משיחה – ענן בן דוד שחי בשנים 740-800.
הוא היה נסיך, צאצא של בית דוד. היורש החוקי לכתר הגאונים. לפי הקראים ענן נבחר לגאון ורצה להחזיר עטרה ליושנה. היה לו חזון שבו אליהו הופיע לפניו וציווה עליו להיפטר מהתלמוד ולחזור לתורה. הרבנים נזעקו למול הכופר וביקשו את התערבות החליף שכלא את ענן, אך למראה עדינותו ואצילותו שיחרר אותו. ענן הבין שלא ילך לו עם הרבנים. הוא וויתר על כתר הגאונות וביקש מהחליף רשות להנהיג דת חדשה – דת הקראים, ביקש וקיבל רשות ללכת לעדת ישראל ולהטיף לעליונותה של התורה.
הקרב בין הקראים ליהדות נמשך שנים רבות. דמות מפתח בניצחון היהדות היא רבי סעדיה גאון שנולד במצרים ב882. הוא הכניס את האריסטוטליות לתוך התלמוד ונהיה ראש הישיבות בבל בגיל מוקדם, הוא תרגם את התנ”ך לערבית כך שכל האנשים יוכלו לקרוא אותו, והכניס בתלמוד כמה מתפישותיהם של הקראים, וכך התקיף את הקראות. בעזרת סעדיה גאון ואחרים היהדות ניצחה. במאה ה14 החלה הקראות להעלם מהמפה.

רדיפות היהודים בימי הביניים

במאה ה11 יצאה הכנסייה וידה על העליונה מכל המאבקים שלה. ואז במועצה הלטרנית הרביעית 1215, הוחלט על כמה צעדים כנגד היהודים. עידן חדש החל. עד אז היה ליהודים מעמד חשוב בחברה הימי ביניימית וחופש יחסי. מאז מתחיל עידן הרדיפות, עידן שבו נלקחו מהיהודים המקצועות המסורתיים שלהם לטובת הנוצרים. הכנסייה יכלה להתפנות לטפל בבעיה היהודית. לאחר תקופה זו מתחילים מסעי הצלב ופוגרומים ביהודים. יהדות אירופה ובמיוחד גרמניה מצטמצמת ועוברת למזרח.

בימי הביניים המוקדמים היו היהודים היחידים שהורשו להלוות כספים. הריבית נקבעה על ידי האפיפיור והייתה נמוכה, אלא שיותר מאוחר הורשו גם הנוצרים לעסוק בזה ואז גורשו היהודים מתפקידם זה. היהודים הגיעו לאנגליה ב1066 בהזמנתו של וויליאם הכובש, ב1290 הם גורשו ואת תפקידם כמלווי כספים לקחו האנגלים. במאה ה14 גורשו היהודים מצרפת, במאה ה15 מנסיכויות גרמניות שונות. יש אומרים שמה שעמד מאחורי זה היו סיבות כלכליות. במאה ה16 מוכנסים היהודים באיטליה, בוונציה ורומא, לגטאות, מגורשים מגנואה ומארצות האפיפיור.
היהודים הולכים למזרח ובעיקר לפולין לשם הם מוזמנים על ידי קזמיר הגדול

המלך הספרדי רקרד הכריח חלק גדול מהיהודים להתנצר, הם נהיו יהודים בסתר. כשהמוסלמים כבשו את ספרד יותר ממאה שנה מאוחר יותר הם נשארו יהודים בסתר. הם נקראו המרנו, היה להם תפקיד חשוב בהיסטוריה של ספרד, ויותר מאוחר בהיסטוריה של העולם.
בעיית המרנו הספרדיים הביאה לכך שב1482 הם ניתנו בידיה של האינקוויזיציה ולאחריהם היהודים. לאחר שטורקמנה טיפל בבעיית המרנו הוא פנה לאפיפיור בבקשה לגרש את כל היהודים מספרד, כדי שלא יהיו פיתוי מחודש עבור המרנו. בניגוד לעצת האפיפיור כנגד הגירוש, פעל טורקמנדה והכריח את מלכי ספרד לבצע את הגירוש.
את היציאה מספרד הוביל דון אברבנאל, יהודי עשיר ובעל השפעה. מתוך 150.000 היהודים, חמישים אלף בחרו להישאר בספרד ולהפוך לנוצרים. 50.00 נוספים הגיעו לתורכיה. והשאר למצרים, צפון אפריקה, ישראל, צרפת , איטליה והולנד.

במאה ה16 יוצא מרטין לותר נגד רדיפות היהודים. הגלגל מתחיל להתהפך. היהודים מגורשים מארצות קתוליות ופאודליות וחוזרים אל ארצות פרוטסטנטיות וקפיטליסטיות. במאה ה17 חוזרים היהודים לאנגליה בעזרתו של קורונוול. הם גם חוזרים לצרפת  והולנד במאה ה16. בתקופה זו מתחילות רדיפות של היהודים במזרח. בשנת 1648 מורדים קוזקים פולניים בראשות חמלינצקי בשלטון ובמשך עשר שנים פורעים באוכלוסייה היהודית ובאחרת. כ100.000 יהודים נהרגים באכזריות איומה.

הארי. רבי יצחק לוריא האלוקי – מחדש הקבלה בצפת במאה ה16

סיכומים מתוך ספרו של שרון שתיל

תולדות חייו.

הוא נולד ב1534 בירושלים ומת בצפת ב1572 והוא בן 38 בלבד. האלוקי יצחק לוריא התייתם מאביו בילדותו, עבר למצרים להתגורר אצל אחי האם שהיה מוכס ואדם אמיד מאד. בהיותו בן חמש עשרה התקבל לבית המדרש הגדול של קהיר שם לימד רבי דוד בן זמרא – הרדב”ז, מגדולי הפוסקים של דור מגורשי ספרד. הארי נהיה חלק מהחבורה הפנימית של הרב. יורשו ותלמידו של הרדב”ז – רבי בצלאל אשכנזי, ששיתף אותו בכתיבת חיבורו המרכזי – שיטה מקובצת – שיטה עצמאית בלימוד התלמוד וההלכה. הוא הכיר לארי את ספר הזוהר. שבע שנים שהה הארי בישיבה של קהיר במהלכן נשא לאישה את בת דודתו. אך משהחליט ללמוד את ספר הזוהר לעומק עזב את הישיבה ואת העיר ועבר להתגורר בימי החול על אי קטן בנילוס שהיה שייך למשפחה, שם בילה כחמש עשרה שנים, ובמהלך רובן היה מצוי במצבים קיצוניים מבחינה גופנית ונפשית, תוך שהוא הוגה בזוהר.

הזוהר והתפתחות הקבלה ותפקידה.

ספר היסוד של העם היהודי הוא התורה. הזוהר הוא פרשנות מיסטית של התורה, קבלת הארי היא פרשנות של ספר הזוהר שהופכת אותו רלוונטי וישים בחיים. קבלת הא”רי הופכת את הקבלה מתיאורטית למעשית.
בספר הזוהר עולה עניין הספירות או השמות האלוהיים, בלא לפרט ולפרש את המערכת יותר מדי. הספירות נקראות בכל מיני שמות, וזה מזכיר את שמות האל כפי שהם מופיעים בעלייה של משה להר סיני, או את הפסוק בספר איוב: “מבשרי אחזה אלוה”.

הרמ”ק (רבי משה קורדובה שחי ופעל בצפת בתחילת המאה ה16) נותן את המינוח של אור וכלי לספירות, הספירות מיוחסות לצבעים, לעומת האור האלוהי האינסופי. הספירות הם דרך התגשמות האל בבריאה וגם כלי בהנהגת העולם.
הספירה התחתונה היא מלכות, טבעה של מלכות שהיא מנהיגת העולם, באופן אידיאלי מלכות הייתה צריכה להיות קשורה לתפארת, למידת הרחמים, ולהיות מלכות צדק עלי אדמות (שם אחר של ספירת מלכות זה צדק). אלא שכשאין זיווג, העולמות לא מחוברים, המלכות נוטה לדין קשה ואז יש לנו מלכות רשעה כמו אדום או רומי. יש פסוק שתורה שהארי משתמש בו: “המלכים של אדום שמתו”.
הארי לוקח את הסדר של קבלת הרמ”ק והופך אותו למשהו אקטיבי. אצל הרמ”ק אלוהים יוצר את העולם בכדי להיטיב, טוב שנועד להיטיב, להאציל מחסדו. אצל הארי האלוהים יוצר את העולם כי הוא לא שלם, כי הוא צריך לעבור תהליך תיקון שתלוי באדם.
אצל הארי יש מושג של אין מלך ללא עם: התכונות של האלוהים של הרחמנות והחסד יכולות להתגלות בזכות זה שיש לו למי להעניק אותם.

תהליך היצירה מתחיל דרך יצירת חלל עגול – טהירו, המזוהה עם ספירת מלכות, אליו חודרת קרן אור ישרה שתחילתה באינסוף וסופה בסופי, שמזוהה עם ספירת יסוד. קו ישר יוצר לנו את ממד הזמן וההיסטוריה, וכך יכול להתחיל תהליך הבריאה”.
מלכות היא הקצה התחתון של אילן הספירות, ובה מתגלה הדין האלוהי המושל בעולם בפועל, לפי טיב מעשיהם של בני האדם. כספירה נקבית, מלכות נמשכת מעצם טבעה לצד השמאלי של העץ, לספירת הוד המייצגת הקפדה על הדין והענשה על כל עבירה, אך בזכות התפילות והמעשים הטובים של בני האדם היא נעה לעבר הקו האמצעי ומתמלאת ברחמים מספירת יסוד, המחברת בין הזכר לנקבה, יסוד מעביר דרכו את האנרגיה של תפארת. “הזיווג בין תפארת למלכות הוא עניין זמני התלוי במעשי האדם, וגורם לכך שהרחמים המושלמים יתגלו בעולם לא מתוך חסד, אלא בזכות מעשיה הטובים של האנושות.” זה מסביר בצורה אחרת את הסיפור של אברהם שמבקש רחמים על אנשי סדום החטאים, או משה מבקש רחמים על עמו.

ספירת מלכות מכונה: “שכינה, צדק, מלאך, שער השמים, ים, באר, לבנה”: כי היא מקבלת את אורה מספירת תפארת, המכונה גם שמש, וכמות האור האלוהי הזורח עליה משתנה כל הזמן. תפילה היא הכוח האוסף את תפילות התחתונים, עולה למעלה ומביא אותן לפני ספירת תפארת. תורה שבעל פה זה אחד משמות מלכות והתורה הכתובה קשורה לתפארת.
מערכת הספירות מסבירה את אופן פעולתם וחשיבותם המיסטית של התפילות, המצוות, לימוד התורה, השבתות והמועדים.

חלל הצמצום וקו היושר

אל תוך החלל העגול שנוצר בשל הצמצום, חודר אור אינסוף, בצורת קו ישר דק, המאיר את החלל מקצהו העליון עד לנקודה האמצעית שבו. החלל הריק הוא גילויה הראשון של ספירת מלכות שבאינסוף, ואילו קו האור הוא גילויה הראשון של ספירת יסוד, זו שמחברת בין המלכות והעולמות הנבראים ובין האלוהות. כל תהליך הבריאה מתרחש לאורך הקו הישר הזה, מראשו הנוגע באור האינסוף שמעבר לחל הצמצום ועד לסופו בעולם הזה.
בניגוד לעיגול שעליו ניתן להגיע מכל נקודה לכל נקודה, הקו הוא צורה שבה מתגלים בבירור ההבדלים בין ראש לסוף, בין ימין לשמאל, בין מעלה למטה. הצמצום והקו מהווים, אם כן, תשתית לכל ההבחנות והחלוקות שהיו חסרות באינסוף עצמו.

תהליך חדירת קו היושר לחלל הצמצום קשור לשם יהוה, כשכותבים שם זה מלמטה למעלה הרי שהאות י’ היא הראש, האות ה’ זה הידיים, האות ו’ זה עמוד השדרה והאות ה’ השנייה זה הרגליים. עניין הארבע קשור גם לארבע היסודות וארבע העולמות. אצילות, בריאה, יצירה, עשייה.
אדם קדמון הוא אמצעי בין האלוהים לבינינו, כשם שבנו יש אמצעי בין הנשמה לגוף שהארי קורא לו צלם. והוא סוד הפסוק מבראשית: “ויברא אלוהים את האדם בצלמו”. לפני שהנשמה מתיישבת בתוך הגוף היא מתיישבת בתוך צלם רוחני שהוא המקבילה הרוחנית לצורת הגוף האנושי. על ידי הצלם הזה יכולה הנשמה להפריד את כוחותיה ואת פעולותיה כל אחד לעצמו, בהתאם לצורה ולתפקוד של איברי הגוף שאליו היא עומדת להיכנס. הצלם מתפשט בתוך הגוף ומחייה אותו. אדם קדמון הוא מעין צלם הנשמה האלוהית, שבעזרתו היא מסוגלת ליצור מתוך עצמה גוף אלוהי ולהתיישב בו.

עוד על הצמצום

האלוהות שלמה עם עצמה, משל לאישה, אך היא מגיעה למלוא תפקודה כשהיא נותנת חיים, כשהיא בהריון. העיגול מסמל את ההריון, את הרחם, את איבר המין של האישה, והקו הישר את הגבר, את איבר המין של הגבר. החדירה של איבר המין של הגבר היא תחילת התהליך.
מבחינת האישה הבריאה נדמית כהריון, אך מבחינת הגבר זה נראה שונה. מבחינת ספירת היסוד המלכות הינה בת זוג, משלים. זה אופייני לקבלת הארי שאותו דבר יכול להיראות אחרת מזוויות שונות.
מבחינת העולם התחתון הקו הישר יכול להידמות לאדם בוגר. האדם שנוצר קדום לכל קדומים.
ניתן גם לפרש את הצמצום כהקבלה לנפש האדם: החלל המלא באור אינסוף, לפני הצמצום, דומה לנשמתו של האדם כפי שהיא בעולם העליון לפני הלידה. שם היא שוכנת במלוא כוחותיה ויכולותיה.
אולם, האדם בא לעולם כשהוא חסר ישע לחלוטין, ומסוגל לבצע רק אותן פעולות הנחוצות לו כדי להתקיים באופן מינימלי. ניתן לומר, שהנשמה האנושית בעת הלידה היא מצומצמת לחלוטין, ולא מתגלה בה אלא הפוטנציאל להתפתח לאדם שלם. עד לרגע לידתו, המקביל לצמצום, התפתח האדם בחסד מוחלט, ללא כל צורך במאמץ מצדו. מעתה ואילך, כל תכונה ומעלה שירכוש יבואו לו במאמץ, ובהתאם למעשיו ולתכונותיו. הצמצום מייצג את היעלמותו של החסד המוחלט, והכנת המקום לשכר ועונש ולבחירה החופשית: הקו המחבר את האדם בעולם הזה עם נשמתו הגבוהה שבמרומים.

ניתן לראות בצמצום ובקו גם סמל להיסטוריה האנושית כולה. הצמצום הוא הגירוש מגן העדן. אור תורה הוא כמו קו דק החודר את חלל הצמצום, זהו קשר שיש בו שכר ועונש, מיעוט והרחבה, והוא בנוי כולו על מאמץ אנושי מודע להתקשר עם האל על ידי קיום התורה וההתגברות על היצר.
האופן שבו מתבונן הארי בתהליכים המתרחשים בטבע משמש לו מפתח להבנת תהליכים המתרחשים באלוהות

אדם קדמון

מסביב לקו הישר נוצרת דמות אדם קדמון, ראשו באינסוף, רגליו בעולם הזה. האדם הוא מי שיש לו קשר ייחודי עם האל ודרכו העולמות יכולים להתחבר עם האור האלוהי. הצמצום נועד כדי שיתגלה שמו של האל המיוחד בעצמותו המזוהה עם יהיה. התפשטות הקו בצורת אדם היא בעת ובעונה אחת התפשטות הקו בצורת שם יהוה. האדם הוא זה שיכול להכיר את שם יהוה. תהליך הצמצום משול ליצירת חלל של שקט בתוך רעש אינסופי, שבתוכו יכול האל לבטא את שמו ולהישמע. מכאן אולי הביטוי: שמע ישראל.

הארי משווה בין מבנה היקום כולו למבנהו של גוף האדם, בבחינת “האדם עולם קטן”, כך שהאדם כולל בתוכו את כל היסודות הבריאה. לפי תמונת העולם בימים ההם, כל הדברים מורכבים מארבעה יסודות כללים וראשוניים – אוויר, אש, מים ועפר, ממש כשם שהשם כולל ארבע אותיות. באדם קדמון נמצא השורש הרוחני של יסודות אלה בתוככי האלוהות פנימה: ארבעה יסודות רוחניים שמהם מורכב הגוף האלוהי, ודרכו הבריאה כולה.
האור האלוהי בוקע, אם כן, מתוככי אדם קדמון, אך כשם שאי אפשר לראות את האור ישירות, אלא רק דרך חיץ, כך גם האור האלוהי בוקע דרך הנקבים של אדם קדמון. מתוך הנקבים בוקעת הנשמה האלוהית בצמצום רב ויוצרת את הכלים – את ההוויות המובחנות והמוגבלות – שבאמצעותם יכול האל לבטא את כל הכוחות החבויים בו. משל לאדם המסתכל בשמש דרך פיסת נייר מנוקבת. באור השמש עצמו הוא אינו יכול להביט בלי שיתעוור מיד, אך באור הבוקע מן הנקבים ניתן להביט, כלומר לקלוט אותו בעין שיכולתה מוגבלת.

האור היוצא מן הנקבים נקרא הבל, הוא לא אור אינסוף, מכיוון שהוא כבר בצמצום, אך מכיוון שהוא מושלם הוא כולל בתוכו את כל עשר הספירות. מהעיניים לא יוצא עדיין הבל כי הם חתומות, מה שיוצא מהם נחשב להארה בעלמא. אך מהאוזניים יוצא כבר הבל, אלא שהוא מופרד לזכר ונקבה, ימין ושמאל, בנחיריים יש כבר התקרבות בין הזכר והנקבה, מגע ביניהם, וזה בא לידי ביטוי בנשימה שיש בה שאיפה ונשיפה. בפה כבר הזכרי והנקבי מתחברים, מה שנקרא הבל פה.
רק בפה מתגלה ההבחנה בין הפן הזכרי לנקבי באופן מלא, כלומר הפן הנקבי מתגלה כתלוי בזכרי וכמוציא לפועל של מה שטמון בו בהיחבא. רק כאן מתאפשרת יצירת כלי ממש, מתוך פעולתם המשולבת של שני ההבלים – הזכרי והנקבי – משום שהפה הוא הנקב היחיד הכולל את האור הזכרי והנקבי גם יחד, כלומר: הן את הקול והן את הדיבור. היחס בין קול לדיבור הוא שווה ערך ליחס בין זכריות לנקביות באלוהות. הזכר נתפס כמקור הקול, שהוא התשתית היסודית של כל האותיות, אך הן עדיין אינן ניכרות בו במובחן. הנקבה יוצרת מן הקול צלילים מובחנים בעזרת הגבלות והבחנות, קובעת ביניהם רווחים ויוצרת מהם מילים בעלות משמעות.
ההבל היוצא מהנקבים יוצר את הנשמות והנפשות של העולם כולו, כשם שבקוראן האדם קורא בשם לכל הבריאות והברואים והבריות.

זכריות ונקביות האל

הנקבים בגוף נמצאים רובם מצד הפנים, בעוד שצד האחור חתום כמעט לחלוטין, דבר זה מראה על כיוון כלשהו, משמעות. כמו כן הם מתחלקים לזוגות, על פיהם נקבעים ארבעה תחומים באור: פנים – אחור, ימין – שמאל. מדובר כאן על מובן מיסטי מופשט: הפנים הם הצד שממנו בוקע אור ומתפשט למטה, צד שדרכו כלי אלוהי אחד משפיע מאורו ומנשמתו על אחר. מאחור בוקע החלק הנחות של הגוף המייצג מצב של הארה מצומצמת שבו הכלי פונה כלפי מעלה ומסתיר את פניו מהכלים שמתחתיו ולידו. מהותו של כלי הוא בשימושו, זה הסוד כאן, באור היוצא ממנו. ימין ושמאל מזוהים באופן מסורתי עם השפעה והגבלה. זכרי ונקבי.

החושים האנושיים, ואתם גם השפה, שכן הפה כולל גם את בחינת הדיבור, מסוגלים לקלוט את המציאות אל נכון בכל רבדיה, דווקא משום שמציאות זו נוצרה מראש מתוך השורשים הרוחניים של אותם חושים (האור יוצא מהנקבים). וגם… העולם המתגלה לנו הוא במידה רבה איך שאנחנו קולטים אותו, מכיוון שהוא נוצר על ידי אורות היוצאים מהחושים – נקבים, התייחסות האדם אל עולמו יוצרת במידה רבה את העולם.
אדם וחווה נוצרו לפי המדרש מחוברים יחד גב אל גב, ואלוהים היה חייב להרדים את אדם ולהפריד ממנו את חווה לפני שיכלו להזדווג. מתוך הריחוק התבררה התלות ההדדית.

חיים ומוות בתוככי האל

כשהאורות יוצאים מפיו של אדם קדמון, הם יוצאים מאוחדים, אך עדיין אין ביניהם זיווג מלא. בכדי שזה יתרחש צריך ליצור הפרדה, כשם שבכדי שהאיחוד יתרחש בין אדם וחווה צריך להפריד ביניהם, הם נוצרים דבוקים בגבם אחר לשני. הריחוק מברר את התלות, וכך יכול הטבע האמיתי לבוא לידי בירור מושלם, לכן צריך להפריד בין זכר ונקבה.

הנקבה היא העדר אור, היעדר זה לא יכול לבוא לידי ביטוי מלא עד שייפרד לחלוטין מהזכר הממלא את ההיעדר. כל עוד אנים נפרדים הם בבחינת “היעדר מלא” ובמצב זה ההיעדר איננו יכול לבוא לידי גילוי ממשי והמלאות איננה חשה את הצורך והתשוקה למלא אותו.

תהליך היצירה מתבטא בשלבים: בתחילה יציאה ראשונה של ההבלים מהפה ועד לטבור, כשבחינת הכלי כלולה בהיחבא בתוכם. אחר כך עלייה של ההבלים חזרה אל תוך פיו של אדם קדמון, המותירה את הכלי בחוץ ריק מכל אור. כאן לראשונה ניכר הכלי עצמו. לבסוף חזרת ההבלים החוצה והתלבשותם בתוך הכלי. מה שגורם להבלים לחזור לשורשם הוא שהם יצאו חסרים. חוסר השלמות מניעה את כל תהליך הבריאה. מייד עם גילויו של הכלי נולד עמו רמז למוות. הדרמה הקוסמית קשורה לאי שלמות ולמוות.

המוות הוא התוצאה והביטוי המובהק של אי השלמות האלוהית: בפעם הראשונה שהנשמה נכנסת בגוף היא אינה נכנסת בו באופן שלם. הכלי חייב להיות בן תמותה, למות ולקום לתחייה, כדי שיוכל להתקיים העולם שכולו טוב, שבו האור האלוהי מתפשט בשלמותו. אך בשלב ראשוני זה, המוות הוא רק בחזקת רמז דק. רק רגע קט נותר הכלי בלי אור, וכבר הוא יורד אליו חזרה, ובירידתו מגיע הכלי לשלמות.

צמצום, יצירת כלי ראשון. טבור ומטה

האורות שיוצאים מהבל הפה כלולים זה בזה, מכים זה את זה, ויוצרים כלי ראשון הנקרא מלכות. כלי זה נראה בצורת נקודה של אור ובו כלולים כל עשר הספירות בשלמות. את אדם קדמון לא רואים, ולכן אנחנו מתחילים לראות בטהירו נקודה של אור, אך בכדי שהכלים יהיו שלמים צריך שייווצרו עשרה כלים נפרדים, וכאן יש תהליך נוסף של צמצום: האדם הקדמון מעלה את כל האורות הנמצאים מטבורו ומטה לחלק הגוף העליון שלו ובאזור הסרעפת נוצר מעין פרסה המונעת מהם לחזור. לאחר מכן האורות יוצאים דרך העיניים ועוברים דרך הכלי הראשון שהוא כאמור מהפה ועד הטבור, עוברים דרך הכלי הראשון, הנקודה הזוהרת ויוצרים עשרה כלים נפרדים, כל אחד זוהר קצת פחות. הכלים הללו מתפשטים מהטבור ומטה. הנקודה היא כנראה באזור הטבור.

השלב הבא הוא שכלי כתר יוצא דרך הכלי הראשון, ואחריו חוכמה ואחריו בינה שנקראת אמא. מבינה יוצאים שבעה הכלים האחרים. אך כשמגיע אל תוך הכלים האור שאמור להתפשט בתוכם, הם אינם מסוגלים לשאת אותו ונשברים בזה אחר זה. הכלי עצמו מת ושבריו יוצאים מתחום האלוהות. האורות, לעומת זאת, חוזרים ומרחפים מתחת לכלי של ספירת בינה.
הארי קורא לכלים מלכים ולשבירה שלהם מיתת המלכים. ניתן לתאר את מיתת המלכים כמיתת גופי הזכר והנקבה האלוהיים המובחנים שבהם אמורים היו כל כוחותיהם הבוראים של האלוהות להתפשט בכלים ואז לברוא עולמות.

החטא הקדמון מקורו בדפוס שהתרחש בתוך האלוהות פנימה, זה גרם לשבירת המלכים, אך אלוהים כמעט ותיקן את הטעות הזו והתגבר על המוות שלו, אלא שהכל התקלקל, והפעם באחריות האדם.
המוות הוא הביטוי לשבירה: הסדר האלוהי הנותן חיות לגוף נשבר, ומעתה הגוף הוא טמא. הריקבון הוא ביטוי ליציאה ההדרגתית של הנשמה מן הגוף, בתהליך הפרדה של הנשמה מן הגוף מאבד החומר ממנו עשוי הגוף את צורתו האנושית. העצמות הן ביטוי לחלק הבסיסי בנשמת האדם שאיננו עוזב את האדם וממנו מתחילה התחייה, בעצמות נשארות ניצוצות, ואותם ניתן להעלות, כך אנחנו מחזירים כביכול את הסדר האלוהי לחומר הגוף, בונים חזרה את האיברים כך שיוכלו להתחיל לתפקד ומחזירים לגוף חיות, זאת תחיית המתים, ימות המשיח, חזון העצמות היבשות.

גם אלוהים שמת הפך לקליפות, כלים שבורים, שבתוכם יש ניצוצות אור, הקליפות מזינות את עולם הרוע, אך ניתן להחיות אותם ולהפכם לגוף שוב, וזה תפקידו של המיסטיקן. ליצור גוף.
אלוהים ניסה לתקן את שבירת המלכים על ידי אור שיצא ממצחו של אדם קדמון וירד עד למקום שברי הכלים והקים אותם לתחייה, זה תהליך רציף שמתרחש מבריאת העולם ועד לימות המשיח והוא נקרא תיקון, ולכן יש היסטוריה ורצף של זמן. שבירת המלכים הייתה בגלל שכל כלי היה בפני עצמו, הפעם המאורעות הם ברצף וזה מבטיח בנייה נכונה יותר והדרגתית. הזמן, אם כן הוא אחד הגילויים המובהקים של תהליך התיקון. הזמן הוא גשר שנמתח בין הנצחיות החיה של האל והנצחיות השלילית שבחידלון ובמוות. ההבטחה המגולמת בזמן, לפי הארי, היא הגישור בין הנצחיות השלילית לחיובית, אשר יביא בסופו של דבר לביטולה המוחלט של הנצחיות השלילית ולהחזרת כל הבריאה לחיק הנצחיות החיה, האלוהית. התיקון יוצר פרצופים.

מקומו של האדם בבריאה

מצב גן העדן היה מצב כמעט מושלם שבו הרוע כלוא לחלוטין בתוך עץ הדעת טוב ורע, ולא בא לידי ביטוי ממשי, את התיקון הסופי השאיר האל בידי אדם וחווה כדי שיזכו בטוב הצפון להם בזכות מעשיהם. אדם וחווה נבראו ביום השישי, ואילו היו מצליחים להימנע מלחטוא עד לכניסת השבת, היו מצליחים בעזרת הפעולה המיסטית הכרוכה בקבלת השבת, לבטל את הרוע לחלוטין ולהביא את הבריאה כולה לידי שלמות.

כעת ניתן אולי להבין טוב יותר את החשיבות הרבה שראה הארי במצוות קבלת השבת, ובמיוחד במצוות הטהרה הכרוכות בה, כגון הטבילה במקווה, לבישת לבן, תפילה באריכות ודיון בסודות התורה. הארי נהג להעריך בטבילה ביום שישי מוקדם בבוקר, אחר כך נהגו הוא ותלמידיו ללבוש לבן ולטייל בחוצות העיר תוך דיון בסודות התורה, עד שנכנסה השבת, ואז היו מתכנסים יחד לתפילת ערבית ארוכה ולסעודת שבת, שגם בה הוסיפו לדון בעניינם שבקדושה. קבלת השבת בטהרה כלומר תוך הקפדה על הפרדה מוחלטת מאחיזת כוחות הטומאה, יש בה משום חיקוי של ההשפעה המתקנת שהייתה אמורה להיות למעשי אדם וחווה על העולמות כולם בגן עדן.

חטא אדם וחווה הוציא את הקליפות מהכוח לפועל ותיקן אותם עד שהפכו מנקודות חסרות נפח לפרצופים המקבילים לפרצופי האלוהות. במקביל, הוריד החטא את כל פרצופי האצילות מגדולתם ובמיוחד את הפרצוף הנקבי של רחל, אשר חזרה כתוצאה מן החטא לגודל נקודה אחת בלבד, היא ספירת מלכות שבה. אור תשע הספירות העליונות שלה ירד כולו אל הפרצוף הנקבי של הקליפה, וכך הפכה נקבת הקליפה מנקודה אחת לפרצוף שלם בעל עשר ספירות, וקיבלה שליטה כמעט מוחלטת על העולם הארצי.
הניסיון המוקדם מדי להגיע לתיקון הביא לחטא, אדם וחווה ביקשו להגדיל את כלי הכתר של זעיר אנפין טרם זמנו .

כתר נקרא: הראש שאינו יודע ואינו נודע, הכתר לא יודע מה יש בתוכו, דעת זה הגילוי היחיד האפשרי לכתר, החשכת כלי הכתר גורמת לאיבוד הדעת, ונפילה למעלת הגוף. זה שם נרדף למוות, שיגעון – איבוד היכולת להבדיל בין טוב לרע, ואובדן שיקול הדעת – השתלטות הקליפות של גאווה, כעס וטיפשות, על הפרצוף
מבנה הקליפות משקף את מבנה הקדושה, ארבע עולמות קדושה הם ארבע קליפות עיקריות: ענן גדול, רוח סערה, אש מתלקחת, ונוגה. רק בנוגה יש מעט קדושה.

כאשר האדם חוטא הוא מטמא את רחל, נשמת האדם מייצרת בפעולותיה נוזלים באיבר המין הנקבי, הנקראים “מים נקביים”. כאשר האדם מקיים מצוות נוצרים באמצעותן מים נקביים טהורים, המעוררים את הזכר לזיווג, אך כאשר הוא חוטא, נטמאים המים הנקביים והופכים לדם נידה – דם ווסת – המקבל טומאה, משום שהתורה אוסרת על חיי אישות בזמן הווסת. במצב זה מסתלק זעיר אנפין מרחל, והיא יורדת אל בין הקליפות. אלא שהזיווג חייב להימשך בכל זאת, כדי לקיים את העולמות, ולכן מזדווג זעיר אנפין בינתיים עם לילית, כך מגיע השפע האלוהי לקליפות ומהן לאומות העולם, ודרכן, מחלחל חלקו גם לעם ישראל ומשמר את קיומו. לילית היא מעין זונה אלוהית שאיתה מוכן זעיר אנפין להזדווג גם שלא בטהרה, כדי לאפשר לעולם להתקיים גם כשבני האדם חוטאים, רחל, שירדה אל בין קליפות, מזדווגת באותו זמן שלא ברצונה – עם סמאל. סמאל מייצג מעין אנס אלוהי שאתו מזדווגת רחל מאונס כשאינה מזדווגת עם בעלה. מזיווג כזה לא נוצרים ולדות אלא רק כאב, וזה מקור הצרות של עם ישראל.

את שלוש הקליפות שאין להן תקנה מסמלת העורלה, שאותה יש להסיר כדי להיכנס בברית עם האל. את קליפת נוגה מסמל העור, שהוא חלק מהגוף אבל מקבל טומאה אם אין שומרים על ניקיונו.
עץ הדעת טוב ורע חציו טוב וחציו רע, כמו קליפת נוגה, ולכן באכילה מפירותיו הופך האדם ליצור שחציו טוב וחציו רע. כך גזר אדם על עצמו מיתה, כלומר נדבק בקליפות, שהביטוי המובהק שלהן הוא המוות.
קליפת נוגה היא כמהותו של הטבע. היא נדבקה לבריאה כולה. עולם העשייה כולו נבלע בתוך קליפת נוגה. ירידת העולמות אינה תוצאה של החטא אלא היא החטא עצמו: האדם התפתה מרצונו להוריד את גופו האמיתי, הרוחני, אל תוך עולם החומר, ואיתו את הבריאה כולה.
המוות הוא גילויה המובהק של הטומאה מחד גיסא, אבל הוא גם תהליך מטהר מאידך גיסא. המוות הוא הכרחי אחרי החטא, משום שהוא חלק מתהליך של הסרת הקליפה שנדבקה בקדושה וחזרתה של הנשמה הקדושה לגוף הטהור שהיה לה בגן העדן.

חז”ל פירשו את “כותנות העור” שנתן אלוהים לאדם וחווה לפני הגירוש לא כבגדי עור, אלא כעורו של גופנו. הארי אימץ את תפיסתם שלפני החטא היה לאדם וחווה לבוש חיצוני שכולו כעין הציפורניים. אחרי החטא הופשט מהם לבוש זה, חוץ מקצות האצבעות. כמו העור עוטפת עתה קליפת נוגה את כל הווייתנו. הנשמות שבחצי העליון של קליפת נוגה הם מלאכים העלולים ליפול ממעלתם. לכל אדם נוצר מלאך כזה שנקרא היצר הטוב, והוא טוב מיסודו, אבל עלול ליפול ממעלתו אם יגברו עליו התאוות הגופניות. היצר הטוב נקנה במאמץ ותוך כדי חינוך. תהליך כניסתו של היצר הטוב אורך אצל בנות עד גיל שתים עשרה ואצל בנים עד גיל שלוש עשרה. בשלב זה, עם סיום כניסתו של היצר הטוב, ניתן לומר שפרי עץ הדעת נאכל, וכעת האדם יודע מהם טוב ורע, ולו רק ברמה הבסיסית, החווייתית. זהו השלב שבו מוכנים הנער והנערה לקיום מצוות ולתחילת כניסתה של נשמתם הקדושה. הנשמה הקדושה נכנסת בזכות ולא בחסד, היא תולדה של רצון ולא של טבע, והיא באה בצורה של הבנה והפנמה, ולא כיצר טבעי, מכאן והלאה מה שיזכו בו יהיה מכוח מצוותיהם ולימודם.

תכליתה של כל הבריאה היא שייוודעו השמות והכינויים האלוהיים, כעת אנחנו יכולים לומר שהאדם התחתון הוא המקום שבו מגיעים שמות וכינויים אלו לכדי תודעה שלמה. ממקומו בין הטוב לרע מסוגל האדם לראות את הקדושה מול הטומאה ולהבין את תוארי האל השונים אל מול הניגוד המוחלט שלהם. מול אריכות אפיים, מכיר האדם את קוצר הרוח, מול הרחמים – את הדין חסר הפניות, מול האהבה את השנאה, וכך הלאה. החלטת האדם לדבוק באל היא שיאו של התהליך התיקון, העלייה האחרונה של הכלי והאור שבו להידבק בשורשם.

הנשמה באה מעולם הבריאה, והיא מיתקנת על ידי לימוד סודות התורה, כלומר הקבלה עצמה – הטעם הסודי שמאחורי פסוקי התורה והמצוות. שלוש השכבות של הנשמה יחדיו ודרכי תיקונן כוללות בתוכן את כל אורח החיים היהודי כפי שתפס אותו הארי. בעולם הזה חייב אדם לתקן את שלוש השכבות הראשות של נשמתו שהם נפש רוח ונשמה, לכל אחת תרי”ג חלקים המתקנים על ידי תרי”ג מצוות

חסידות

לפי יובל דיין, עם התפשטות האמונה בקבלה נפוץ המנהג של לכוון כוונות בעזרת אותיות, וחוברה תפילה לשם ייחוד בכדי לחבר בין אלוהים לשכינתו. התפילה חוברה על ידי אליהו די וידאש מצפת שעבר לחברון וחיזק את הישוב היהודי שם והיא משתמשת בצירופי שמות.

אלא שאז באה החסידות ואמרה אחרת. הבעל שם טוב אמר שהכוונה היא הכוונה הפשוטה. רבי נחמן אמר שלפני תקופת הבעל שם טוב הכוונות היו מסובכות, והיהדות הייתה רחוקה מהמהות. הוא אמר כשאתם אוכלים תכוונו לזה שאתם אוכלים. הוא הוריד את הכוונות, ואף אסר את צירופי האותיות. מי שמכוון ולא עושה זאת נכון יכול לעשות נזקים. החסידות זזה מהמיסטיקה והביאה אותה פנימה.

בחסידות לקחו כוונות ועשו מזה ייחודים. אם פעם היה צריך את האותיות בכדי לשאת את הרוח, אזי אמרו שהבעל שם טוב יכל לכוון את כל הכוונות דרך המקטרת שלו. נחמן אמר שאלוהים בחר בחנוך להיות מטטרון מפני שהוא היה סנדלר ובכל פעם שהיה מכניס את המחט, היה מייחד ייחודים. פעם הכוונה הייתה במעשה, ואדם שהיה עושה את המעשה בשלמות הלב זאת הייתה הכוונה. יש כוונות של הקבלה ויש כוונות של החסידות. הכוונה התחלפה בייחודים, יחוד קודשא בקודשא.

הבעל שם ניסה ללמד ולהעביר תורה של ייחדים שהמוני העם יוכלו לקיים, ולא תהיה נחלתם של מתי מעט. הוא חשב שאם זה יקרה אזי המשיח יגיע. יש מכתב שהבעל שם טוב כתב לגיסו גרשון מקיטוב בשאלה מתי המשיח יבוא לעולם, וכך הוא כותב:

“בראש השנה שנת תק”ז עשיתי השבעת עליית הנשמה כידוע לך, וראיתי דברים נפלאים במראה מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי על דעתי. ועליתי מדרגה אחר מדרגה, עד שנכנסתי להיכל משיח ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים. ושאלתי את פי משיח, אימת אתי מר? והשיב לי, בזאת תדע, בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה.”

מכאן אנחנו לומצים שצריך להפיץ את המעיינות החוצה. בכדי לזרז את ביאת המשיח. הבעל שם טוב לימד שלושה שמות קדושים ושלוש סגולות, שעל ידי הם אפשר לבוא לקדושה, בכדי שכולם יוכלו לעשות ייחודים כמוהו. אחת הסגולות היא שמחה. נפש חיה הוא שמו, השם שלך זאת נפשך. לכל אדם יש מספר אותיות, במספר אותיות יש נפש עליונה ונפש תחתונה, העליונה זה כל הפוטנציאל שלו. אנחנו מזדווגים עם הרוח העליונה שלנו עצמנו.

יותם יעקובסון על החסידות

מעבר לארבע רמות של הפרדס אלוהים שרוי בכל. החסידות מטעימה את האימננטיות האלוהית. היא מבליטה את הנחת האימננטיות לפיה האלוהות שורה ומתגלה בכל ואין מקום פנוי ממנה “לית אתר פנוי מיניה” זה יסוד עולמה הנטול מן הזוהר.
האלוהות לא מסתלקת, אלא מפנה מקומה, מתעלמת ומתלבשת. האלוהות מתלבשת, מתכסה, מתעטפת בלבושיה, היא שורה בכל כמקודם ושום צמצום לא חל בה, היא אינה מסתלקת ממקום ומותירה אותו פנוי, אלא אך ורק מתלבשת מתכסה ומעלימה עצמה מעיניהם של אלה שמתהווים או עתידים להתהוות בקרבה.

השבירה מוסברת במשל של חייט, שנוטל אריג וגוזרו פיסות פיסות כדי לשוב ולאחותן ותפור מהן בגד ראוי, במשל זה ניטל לגמרי עוקצה הקטסטרופאלי של השבירה והיא אינה נתפסת כחורבן, אלא, אדרבה, כמעשה מתוכנן של תיקון, איחוי ובנייה.
תורת הצמצום החסידית, שבא הוצא הצמצום הלוריאני מפשוטו, תורת ההתעלמות או ההתכסות שחלה בהוויה האלוהית, מניחה, שביסוד התהליכים הגנוזים המתחוללים בחביוניה, מצוי חפצה הטמיר של האלוהות להתגלות בעולמות התחתונים דווקא, להיוודע בהם ולשכון בקרבם. עולמות אלה הם בבחינת אורות עמומים וקלושים, שבטלים במיעוט זוהרם בתוך אורה הגדול של האלוהות ונכללים בעצמותה כ”שרגא בטיהרא” – כאור הנר שאינו ניכר בצהרי היום. בתוך השטף האינסופי של החיים האלוהיים נמחים גבולותיה של המציאות הסופית ונשטפים, כטיפה שאיננה נודעת בהוויתה הפרטיקולארית המובחנת בתוך מימי האוקיאנוס.

הכל מתקיים בעמקי נשמתו של האדם. הנשמה היא זירת ההתרחשויות הקוסמיות ומטאפיסיות, במעמקיה מתחוללים השבירה והתיקון, שטרנספורמציה פסיכולוגית מעמיקה ביותר נתחוללה בהם. האדם יכול לפגוש את האלוהי לא כשהוא חורג מתוך עצמו, מפקיע את עצמו מן העולם הזה… אלא כשהוא יורד אל עמקי עצמו. החסידות חותרת לגאולתו של הפרט. היא מנטרלת את הרעיון המשיחי. התשובה לגאולה האישית נמצאת באיפוס או איון האני, ביטולו המוחלט, המביא לדבקות באל.
האני השרוי בגבולות התודעה העצמית הוא בגדר מחיצה מפסקת בין האדם לבין ההוויה האלוהית, זאת שיטה פנתיאיסטית. אומר רבי שניאור זלמן מלאדי: “כל הברואים הם במקורם תמיד והם מתהווים בקרב האין ומתגלים בו במעמד של יש, כהתהוות האור מהשמש בתוך גוף כדור השמש עצמו דרך משל”.
הרע איננו קיים כישות בפני עצמה אלא הוא מעין עורלה, עורלת הלב, קליפה שמקיפה את החיות הפנימית ואת הנקודה האלוהית שגנוזה בעמקי נשמתו של אדם. אני ואפסי: “ההולך בשרירות לבו, מתחשב בעצמו בלבד, מתנשא בגאוותו ואינו נותן את דעתו על כבוד הזולת ועל זכותו, אני אמלוך… כוחי ועוצם ידי”.

הדרך המובילה מן האני אל האין היא זו של הירידה, שנתבע האדם לירד אל עמקי האני, שם, במעמקים הרדומים, הלא נודעים של האני האנושי, גנוז האין האלוהי, שאין מקום פנוי ממנו. יש בתוך האדם ניצוץ חבוי.
מבחינת שורשו האלוהי גבוה הרע מן הטוב, כי הוא הדבר המוביל אל היש, אם יעלה בידו של אדם להשתרר על הרע, לשעבד אותו לרצון הקדושה ולגלות את יסוד הקדושה שבו, כי אז יזכה לתוספת גדולה של חיות אלוהית. במהותו היצירתית, במהותו כיצר. הרע הינו חיות וחיוניות יתירה, שהרי יצר פירושו חיוניות, התעוררות דינאמית והתלקחות עזה של החיות הגנוזה, שהיא לעולם אלוהית. חיות זו, שנעוותה ונסלפה עד שנתגלתה בהויית הרע, ירדה ממקום גבוה מאוד, וכך יוכל האדם להתעלות באמצעותה למדרגה גבוהה יותר מזו שממנה ירד ובא לעולם. באמצעות הרע שנתהפך לקדושה יוכל האדם להתעלות למדרגת שורשו של הרע, שהוא גבוה יותר משורש נשמתו האלוהית.
התנאי היסודי לכך הוא, כמובן, שהאדם ישתלט על הרע ויכניעהו, או לפי הנוסח החסידי העיקרי, יהפכנו ויעלהו לשורשו בקדושה. האש הזרה של היצריות הבהמית תהיה אז אחת עם האש הקדושה של אהבת אלוהים, וכך יתעלה האדם בשיכרונה של האהבה הגדולה, גדולה מעתה שבעתיים, השמיימה.

מחשבות זרות

המחשבות הזרות הן מחשבות של עבירה – בעיקר בתחום המיני, אבל לא רק בתחום זה – שעולות בדעתו של אדם בשעת התפילה וגם הרהורי חולין בעלמא, כמו פרנסה, בריאות, מעמד חברתי, וכיוצא בזה. המחשבות הזרות פוגמות בהתרכזותו של האדם בתפילה, שהיא שערה העיקרי של הדבקות והדרך המרכזית להשגתה, ובבחינת חיות אלוהית הן משמשות להזנתה של הטומאה ולהגברת כוח. משום כך אורב הרע לאדם בשעת תפילתו מתוך תקווה שיעלה בידו לחטוף ממנו את חיותו הקדושה, שנלבשה ונעלמה במחשבות הזרות ונסלפה בתוכניהן הפסולים ובהתפעלויותיהן הפגומות.

החסידות דורשת מן האדם לדחות את המחשבות הזרות ולהדחיקן, או במדרגה גבוה יותר – להעלותן לשורשן האלוהי ולחולל בהן תהליך של עילוי וקידוש בהפיכתן מטומאה לקדושה.
כל מחשבה בנויה מאותיות שהן הוויות אלוהיות קדושות, אבני הבניין של הקב”ה במעשה שמים וארץ. כל העולם בנוי צירופי אותיות קדושות. מחשבות זרות זה צירוף פגום ומעוות, האדם צריך לשנות את סידרן המשובש של צירופי המחשבות הזרות.
למשל: פירוש על הפסוק בפרשת יהודה ותמר כלתו: “ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה”: תמר – פירושו תם מר. המחשבה הזרה היא מר, אבל באמת היא תם.
תמר יושבת ב”פתח עיניים” שזה אומר שער הדבקות, זאת אומרת שהמחשבה הזרה מופיעה בזמן התפילה.
זונה – פירושה כהסברו של המגיב ממבריטש: “זו נאה, כי היא איבר מהשכינה, מדוע הוא כך מלובש בדברי שטות? ואמר: “כי כסתה פניה”, כלומר – הפנימיות הוא מכוסה. הווי אומר: המחשבה הזרה היא לכאורה זונה, מנוולת וכעורה, אבל בעצם נאה היא תמה וברה, שהרי היא איבר מהשכינה, חיות אלוהית קדושה”.

האותיות הקדושות של החיות האלוהית מתלבשות ומצטרפות יחדיו בדברי שטות, משום שהפנימיות האלוהית שמתפשטת ושרויה בכל נמצא, מתעלמת בתוך תוכו, מתכסה בלבושו החיצוני והזר, לבוש של שטות, לבוש של מחשבה זרה.
חז”ל אמרו: “בא להיטהר מסייעים לו”. והנה אנחנו מוצאים מצב שבו אדם בא לתפילה מתוך כוונה טהורה ומאמץ גדול, ודווקא באמצע התפילה הוא חושב על זונה, היכן העזרה???
ובכן האמת היא שהמחשבה הזרה היא העזרה”… שהשם יתברך שולח לאדם זאת המחשבה כדי להעלותה, על דרך ‘מגלגלין זכות על ידי זכאי’ ואין המחשבה ההיא מקריות אלא להעלותה לשורשה”.
“כגון שבאה לו מחשבה זרה מאהבה רעה או יראה רעה וכיוצא בה. והוא דוחה המחשבה רעה ההיא, ומדביק את עצמו באהבה או ביראה דלעילא, ומסיים תפלתו בהתלהבות יותר גדולה, ובזה מוציא ניצוצות מהקליפה, וזה הסיוע שמסייעים אותו”.

אפשר להעלות המחשבות הזרות בדרך של קל וחומר. לאמור: שאם בדבר “קטן כלה ונפסד” חשקה נפשו, הרי בבחינת קל וחומר בן בנו של קל וחומר הוא צריך להיעור בתשוקה גדולה ולהשתוקק אל מקור הדברים ושורש כל התענוגים… אם עלתה זונה במחשבתי, קל וחומר שאשתוקק לא אל זונה כי אם מקור כל הבריאה.

החסידות אינה מדברת על פרישות מן העולם כדרך השגתה של הדבקות הנכספת, אלא על דבקות, שאליה מתעלה האדם ומגיע כשהוא ניצב בתוך העולם ומתמודד בצורה פעילה ומודעת עם פיתוייו ומדוחיו.
יש בה שתי מגמות: האחת מצדדת בעבודה בגשמיות כדרך המלך של העבודה הדתית, ועניינה בהתמודדות פעילה ומודעת עם הגשמי. האחרת מדברת על התפשטות הגשמיות, כלומר על ביטול הגשמי והגשמיות באדם, התעלותו אל הרוחני והתבטלותו הגמורה בקרבו.
“והחיות רצוא ושוב” של יחזקאל: הרצוא זה התשוקה להתעלות, לצאת מן הכלים, מן הגבולות, ומן המצרים, ולהתכלל בהתבטלות גמורה באין האלוהי, כהשתפך מימי הכד אל תוך המבוע. אבל לאחר הרצוא צריך לבוא השוב: בהווייתו הנשמתית המזוככת והמטוהרת צריך האדם לשוב אל כלי הגוף, להתכנס בתוכם ולקיים בקרבם את הייעוד הגדול של “דירה בתחתונים” או של “מלכותך מלכות כל עולמים”, מלכות שקיימת גם בתוך כל העולמים ואורה מפציע ומתגלה גם מתוך עומק כל האפלות.
מי שבליבו געגועים אל האין וערגה אל הנצח נתון בתהליך בלתי פוסק של “רצוא ושוב” הוא מיטלטל בין אין ליש, מתעלה אל האין וחוזר אל היש, מתעלה וחוזר. הוא נע ונד במרחבים העצומים שבין היש לאין, הולך אל אין סוף בדרך שאין לה סוף, מגיע ולא מגיע, מגיע ולא יגיע לעולם, אך בגעגועיו הטמירים הוא מגלה את האלוהי שנעור בו, את האלוהי באנושי.

מרטין בובר על חסידות

“יש צורך בעוזר לגוף ולנשמה גם יחד, ליסוד הארצי וליסוד השמיימי כאחד. עוזר זה נקרא צדיק. רופא הוא למום גופני ורוחני כאחד, שכן הוא יודע את חיבור שניהם ויכול להשפיע מכאן על שניהם, הוא מלמד איך לנהל את עניינך בדרך כזו, שנפשך תיעשה בת חורין. הוא מלמד לחזק את נפשך בתוך עצמך באופן כזה, שתוכל לעמוד בפני הגורל. ופעם בפעם יודע להוליכך בידו עד שתעז להמשיך דרכך לבדך. אין הוא עושה במקומך את שיש כבר לאל ידך לעשותו בעצמך, אינו חוסך מנשמתך שום מלחמה שעליה לערוך בעצמה כדי לבצע את פעלה המיוחד בעולם. כוחו של דבר זה יפה גם לגבי מגע הנשמה עם האלוהים. חייב הצדיק להקל על חסידיו את המגע הישיר עם האלוהים ולא לשים לו תחליף. כשם שהוא מחזק את החסיד בשעות של ספק אבל אינו מכניס את האמת בקרבו אלא מסייע בידו לקנותה ולחזוק ולקנותה, כן הוא מתיר בו את כוח התפילה הנכונה, מדריך אותו ליתן לדיבור שבתפילה את הכיוון הנכון, ומחבר את תפילת עצמו אל תפילתו, על ידי שהוא מעודדה ומגבירה. בשעות צרה הוא מתפלל בעדו, אבל לעולם אינו מרשה לנפש החסיד כי תישען לגמרי על נפשו, נפש הצדיק, וכי תוותר על הליכוד והמתח הפנימי העצמאי, על אותה הליכת הנפש לקראת אלוהים, שבלעדיה תישאר ההוויה הארצית על כרחה לא הגשמה.”

רבי נחמן עצמו, שבין כל הצדיקים היה בייחוד “איש הרוח” הרגיש עצמו מחובר חיבור עמוק וטמיר עם ה”אנשים הפשוטים” מכאן יש להבין את אמריו המופלאים, שאמר כחדשיים לפני פטירתו. הוא ראה את עצמו במצב של ליאות רוחנית, ואמר שעתה אינו עוד אלא “איש פשוט”. אולם כשעבר במישרים ממצב זה אל ההתלהבות העליונה של הרוח, אמר, כי בעיתים כאלה של ירידה מקבל הצדיק חיות, הזורמת אחר כך לכל הפשוטים בעולם. לא מבני ישראל בלבד אלא מכל הגויים. והחיות שקיבל – מקורה ב”אוצר מתנת חינם” שנצטבר בכנען עוד מלפני ביאת ישראל, ו”מתנת חינם” זו הרי אותה העצמות הטמירה שהיא מפוזרת גם בנשמותיהם של ה”אנשים הפשוטים” ומכשירה אותם לאמונה הפשוטה.

רבי מנחם מנדל הוא איש חשוב בתולדות תנועת החסידות על שום שהעבירה לישראל ושתלה שם. לפי האגדה הבעל שם טוב נאלץ לחזור מעל ספה של ישראל, ואילו רבי מנדל עלה לצפת ואחר כך לטבריה עם שלוש מאות מתלמידיו. הוא ראה את עצמו “כמשולח של שרי המדינות לפלטין של המלך, שלא נעלם ממנו שום דבר לתיקון המדינה הן בגוף והן בנפש”. הוא נשאר קשור עם חסידיו בגולה כך “שבשעת קראו קריאת שמע שעל המיטה נגלו לו תעלומות בני אדם הקשורים עמו וידע מה עשו ומה בכוחם לעשות”. הוא היה תלמידו של המגיש מזריטש.

חב”ד – ראשי תיבות של חוכמה בינה ודעת, מראה על האופי השכלתני של התנועה, זה היה הפלג של חסידות ליטא שאותו ייסד רבי זלמן מלאדי. הוא רצה לעלות עם רבי מנדל לארץ אבל חזר בו בשל בקשתו וייסד את חב”ד. יש להחזיר להכרת התבונה את זכויותיה בבחינת דרך אל האלוהות, ניסיון להשלים בין הרבנות והחסידות, דחיית המחשבות הזרות במקום העלתם, החלשת מעמד הצדיק. סבל רדיפות מצד המתנגדים.