הרמטיציזם

ההרמטיציזם מתקשר לתורתו של הרמס טרימגיסטוס חכם מצרי שאליו מיוחסים כתבים רבים מאלכסנדריה במאות 1-3 לספירה. ההרמטיציזם הופיע במקביל לגנוסטיות, לנאופלאטוניות, היחוד שבו הוא הישענות יתר על מאגיה. הרמס הוא מדריך ושליח הנשמות, מזוהה עם תחות אל הכתיבה המצרי, מורה ומיסטיקאי, בהרמטיציזם יש מרכיבים מצריים, גרקו רומאים, פלטונים ויהודיים.

אפלטון Plato

אפלטון (427-347 לפנה"ס) היה הראשון שהציג תיאוריה של עולם אידיאות, כשעולם המציאות הוא רק צל חיוור שלו, משל המערה מציג את האנושות כרואה צללים של אור בתוך מערה, הנובעים מהשמש שבחוץ. ולכן בדרך אל האמת עלינו לצאת מהמערה שלנו.

בספר טימאוס timaeus אפלטון מזכיר אלוהות בשם הדמירוג – אומן שבורא את היקום הנראה כהעתק של הצורות הנצחיות , הוא בורא אלוהים נחותים שעוזרים לו.

בדיאלוג אחר בשם פרמנידס parmenides אפלטון מדבר על עיקרון אלוהי סופי שנקרה "האחד" שהוא מעבר לתיאור ולא קיים במובן הרגיל שלנו,

המאמינים באפלטון חיברו את שני התיאורים הללו והגיעו לתובנה של שני אלוהים, אחד נסתר ועליון, והשני בורא עולם נחות. צריך להיות עיקרון מתווך ביניהם, ולרוב זאת הייתה המילה האלוהית, מכיוון שאלוהים ברא את העולם במילה "ויאמר אלוהים".

פילו האלכסנדרוני מתאר זאת כך: העיקרון הראשון הוא "אהיה אשר אהיה".  לאחר מכן יש אלוהים ואדון, שהם היבטים של האל, ההיבט היצירתי והשלטוני, אלוהים הוא שלוש ולא אחד. ולכן מופיעים שלושה מלאכים לאברהם באלוני ממרא. רק האינטלקט האנושי מסוגל לתפוש את צורתו הראשונית והטהורה של האל, ולא את הופעותיו בעולם.

במסורת היהודית העיקרון המתווך מזוהה עם ה"חוכמה", כמו בספר משלי.

פלוטינוס Plotinus והנאופלאטוניזם

פלוטינוס (270-205 לפנה"ס) הוא מייסד התנועה הנאו פלטונית, זוהי תנועה פילוסופית שגובלת בהרמטיקה, שהפילוסופיה שלה לא נשארת בגדר פילוסופיה, אלא הופכת להיות דת שמטרתה התאחדות עם האל.

פלוטינוס הגיע למצבים של הארה, התאחדות ואקסטזה, ועל זה הוא מלמד. הוא חי ולמד באלכסנדריה בסוף המאה ה-3 והגיע לאחר מכן לרומא. הוא היה פגאני, אך סוג של פגאני דתי במובן הגבוה ביותר של פגאניות הגובל במונותיאיזם, המשך ישיר של אסכולת הסטואה הרומית.

הוא יצא נגד הגנוסטיות שהיא הרמטיציזם בלבוש נוצרי בעל גוון משיחי המחלק את העולם לשתי ממלכות: ממלכת הטוב וממלכת הרע. מבחינתו אלוהים הוא אחד.

ההתנגדות העיקרית של פלוטינוס לגנוסטיים הייתה שהם מציגים מספר רב של ישויות ורמות בעולם הלא נראה ובנראה, בעוד שהוא מקבל רק שלושה: האחד, המחשבה – נאוס, והנפש. הגנוסטיים מאמינים שהעולם והבורא הם רעים, שבעוד שהוא רואה שהעולם הוא טוב ויפה , ומקורו בעולם הנפש.

פלוטינוס האמין שהעולם נמתח בין שני קטבים: בקצה האחד נמצא האור האלוהי שאותו הוא מכנה "האחד", בקצה השני החשיכה המוחלטת שאינה זוכה לשום אור מן האחד, לחשיכה הזאת אין לאמתו של דבר שום קיום, היא איננה אלא העדר אור, היא אין. הדבר האחד שקיים הוא אלוהים או האחד. כשם שקרן אור הולכת ומתעמעמת, כך יש בהכרח נקודה שאליה האור האלוהי לא מגיע.

לפי פלוטינוס, האור של האחד מאיר את הנפש, ואילו החומר או הגוף הוא החשיכה שאין לה קיום אמיתי. לצורות בטבע יש זוהר עמום שמקורו באחד.

הכי קרוב לאלוהים נמצאות האידיאות הנצחיות, שהן הצורות הראשוניות של כל היצורים. נפש האדם היא ניצוץ של האש האלוהית הזאת, המאירה בכל מקום בטבע, אנחנו יכולים לראות אותה בכל היצורים החיים, אפילו לשושנה או פעמונית יש משהו מהזוהר האלוהי. במרחק הגדול ביותר מהאל החי נמצאים האדמה, המים והאבן.

בתוך נפשנו אנחנו קרובים ביותר אל האלוהים. רק בתוכה אנחנו יכולים להתאחד עם המסתורין הגדול של החיים. יש רגעים נדירים מאוד שבהם אנחנו חווים את עצמנו כמסתורין האלוהי הזה.

תורת פלוטינוס חדורה בחוויית השלמות. החוויה של האיחוד היא חוויה מיסטית של זיווג מיסטי.

נאופלאטוניזם היה הזרם הפילוסופי הבולט בשלהי התקופה ההלנית. משלב את תפישת עולם האידיאות של אפלטון עם רעיונות סטואים, מיסטיים, פיתגורס, כתות מזרח, מאגיה ואלכימיה. בשלב כלשהו הפילוסופיה השתלבה בנצרות ואימצה עולם מושגים נוצרי, במיוחד באלכסנדריה .

ישנם שלוש ישויות: אחד, אינטלקט ונשמה. האחד מתחייב מהאסכולה הקדם סוקראטית, לכל דבר יש סיבה ויש סיבת הסיבות. מהאחד נגזר האינטלקט שתלוי בו ודרכו יש את החלוקה לצורת, הבדלה. מהאינטלקט נולדות הנשמות, השואפות לחזור לאחד דרכו. ולאחר מכן נוצר עולם החומר שהוא ללא אור, חשוך.

לפי הנאופלאטוניזם החלק מהטבור למטה הוא חייתי, ולכן לפאן יש גוף חיה, החלק מהטבור למעלה הוא אנושי, באדם יש חיה שזה הארכונים ואדם שזה הדמות אלוהים. יחסי מין מגלים את הצד החייתי שבו.

הדימוי של הגוף כקבר, כלא, נפוץ מאד בעולם העתיק, גם בקרב הפילוסופים היוונים. וגם החלוקה לדחפים חייתים המתבטאים בין השאר במין, ודחפים אנושיים – סוקרטס.

פלוטינוס משתמש במונח suma להתייחס למשהו יותר יפה ומעודן מהחלק הגס של גוף האדם.
האהבה האלוהית הלבישה את הלוגוס בגוף. הגוף יכול להיות בית לאנרגיות גבוהות או שדים. הוא תרגל עמידה בעלייה השמיימית, מעין סגפנות.

פלוטינוס עודד התבוננות ביופי של הגוף, מדיטציה המובילה ליופי האלוהי. הואשם על ידי מתנגדיו כמעודד מתירנות הפוגעת ביכולת להתרכז.

קורפוס הרמטיקה

הספר החשוב ביותר של ההרמטיציזם הוא הקורפוס הרמטיקה, שהופיע באירופה בימי הביניים, ומייצג שלושה מדעים שהועברו על ידי חכם אגדי בשם הרמס טרימגיסטוס.
חוכמה של השמש מיוצגת על ידי האלכימיה – מביאה את הגוף לידי שלמות דרך זיקוק נקראת הmagus opus.
חוכמה של הירח מיוצגת על ידי האסטרולוגיה – הובאה על ידי זרתוסטרא, תנועת כוכבי הלכת היא סמלים בשכלו של האחד.
חוכמה של העולמות הלא נראים שלה יש שני פנים: האחד הוא מאגיה שחורה, והשני הוא תיאורגיה (הפעלת הכוכבים), קשר עם מלאכים וכוחות אלוהים. שמביא בסופו של דבר להתאחדות עם האל. זו היא האלכימיה המעשית.

יש הטוענים שהכתבים מכילים את חוכמת מצרים העתיקה, תלמי הראשון או השני ביקשו לקבץ אותם לספריה של אלכסנדריה כשם שעשו בתרגום השבעים. במצרים היו כמה בתי ספר של ידע רוחני, ואחד מהם היה קשור להרמס, ומרכזו העתיקה בהרמופוליס.

הראשון ב14 הכתבים הוא הספר פואימנדרס – הרועה של בני אדם. המדבר על דמות גדולה מהחיים המופיעה בחזון להדריך את המספר. הא הזכירה לנוצרים את ישו או כוח הכרייסט, ולכן הפכה לחשובה.
חלק אחר של הספרים הוא "אסקלפיוס", ובו שיחה בין הרמס לאסקלפיוס בסגנון המורה המושלם. בספר זה יש נבואה על סיום שלטון רומי ותחיית התרבות המצרית המקורית.
בנאג חמאדי נמצאו העתקים של הכתבים ובהם ספר לא מוכר על "בעל השמיניה והתשיעייה" המספרים מזכירים ומחברים אותנו למסורות הבריאה המצריות של הרמפוליס וכרנך.

הקורפוס הרמטיקה עוסק בתורת הנסתר, במשהו שהוא מעבר לעולם, המופיע כאן דרך אור, מיינד, מחשבה, לוגוס, והוא גורם לעולם הפיזי לנוע, דרך שבעה רקיעים, ומופיע בארבע יסודות. המיינד זה האלוהים, הלוגוס זה הבן, המחשבה שעולה בתוכנו הקשורה למיינד האלוהי. שניים שהם באיחוד תמידי.

אלוהים הוא הטוב המושלם והאב, הוא לא מיינד אלא הסיבה לו, לא רוח אלא הסיבה לה. אלוהים רק נותן לא מקבל, הוא לא קיים בעולם הפיזי, שאין לו מקום בשבילו, כי הוא מזיז את העולם הפיזי ולכן לא יכול להיות קיים בתוכו. כפי שמופיע בספר "אסקלפיוס". חייב להיות מדיום שדרכו העולם מתקיים, וזה האלוהים.
האב מסמל שהמעשה הטוב העליון הוא הולדת ילדים מכיוון שאלוהים מוליד את העולם, הקורפוס יוצא במובלע נגד נטיית הנזירות.

ספרות הרמטית

הספרות ההרמטית מייצגת עולם קוסמופוליטי של מצרים היוונית רומית. הסטודנט הוא הילד, אסקלפיוס, תחת, והמורה הוא ה"אב". ישנם שלושה כתבים הרמטיים בספרייה של נאג חמאדי:
חלק מהדיון השלם, תפילה של הודיה, דיון על השמונה והתשע.

יש ספרים שאי אפשר לקטלג אותם אבל נוהגים לקשר אותם להרמטיציזם והם: מקור העולם, פרשנות על הנפש, אגנוטוס המבורך, החוכמה של ישו, התפישה של הכוח הגדול שלנו. הפאראפרזה של שם. השיחה השנייה של שת הגדול, רעם מחשבה מושלמת, הבשורה של מרי, הסוד של יעקב. הרמס, רעם, דרדקאס ומרי, הם מגלי החוכמה בספרי נאג חמאדי.

ההרמטיציזם קשור לקורפוס הרמטיקה, שבו מופיעה דמותו של פאומנדרס – רועה של אנשים. הוא מתייחס לטבע היקום וגורל הנפש.

הבשורה של מרי gospel of mary

(הקדמה Karen l. King מספרי נאג חמאדי של רובינסון) שלושה דפים חסרים בתחילה וארבע באמצע הספר. זהו דיאלוג בין ישו לתלמידים ובמיוחד מרי ממגדלנה. לא בטוח גנוסטי. נחשב סטואי De boer בכך שאין להימנע מעולם החומר, שהוא ביטוי של מחשבה, צריך להימנע ממה שנגד הטבע.
ישו נשאל מה יקרה לחומר בסוף הימים?
והוא עונה שהוא יחזור לטבע שלו. הבעיה היא לא חטא, אלא אנשים שיוצרים אותו על ידי ערוב לא נכון עם העולם, מעורבים בתשוקות, וזה מביא את הצער לחייהם. הבן של האדם הוא החלק הפנימי שלנו, וצריך ללכת בעקבותיו ולא לפי תקנות.
מרי מגדלנה (בברית החדשה הורד מעמדה) מסבירה לתלמידים לאחר שישו הולך איך אפשר להשתמש בחזיונות, לראות אותם עם המיינד, ולעבור דרך התשוקות במסע לשחרור, היא מורה רוחנית. הם מודים שישו אהבה יותר מכל אחד. היורשים של ישו הם אלו שיכולים לעשות את המסע הרוחני, המורה המעביר ידע וישועה היא המודל.

זהו ספר קצר יחסית, המחולק לשני חלקים: בראשון שיחה בין ישו לתלמידים הנוגעת בעניין החטא שלפי ישו הוא לא דבר אישי, אלא נובע מהערבוב בין חומר לרוח והוא מצב קוסמי. בסוף הימים הכל יחזור למקומו. ישו נפרד מהם לשלום, מזהיר אותם ממי שינסו להנהיג אותם בכיוון הלא נכון, ומשביע אותם ללכת ולהטיף את הבשורה של מלכות השמים. לאחר שהוא עוזב מרי מנחמת אותם ומכוונת ליבותיהם אל הטוב ומילות ישו.
החלק השני של הספר הוא מרי מגדלנה מתארת חזיון ושיחה אישית שהייתה לה עם ישו. הטקסט הוא בצורה של דיאלוג ומתחיל בשאלה של מרי  לישו איך זוכים לחזיון?
הוא מסביר שהנפש רואה דרך המיינד שהוא בין הנפש לרוח. יש חלק חסר בספר ולאחריו יש הסבר איך הנפש עולה ועוברת דרך ארבעה כוחות, שהם ארבע היסודות. היא מתגברת עליהם וזוכה לגנוסיס, שקט נצחי.
לאחר שמרי מספרת על החיזיון לתלמידים, אנדרו ופטר מאתגרים אותה בכך שהלימוד הזה משונה, ועל כך שניתן לאישה. לוי נוזף בפטר ומגלה שהמשיח אהב אותה יותר מכולם, הוא ממריץ לכולם לצאת ולהטיף.
העימות בין מרי לפטר מופיע גם בבשורה לפי תומא, הבשורה למצרים, ופיסטיס סופיה. פטר ואנדרו מייצגים את הנצרות האורתודוקסית שלא מאמינה בהתגלות מיסטית אזוטרית, ולא מקבלת נשים כמורות. מרי היא האהובה של ישו, בעלת הידע ויכולת ההוראה. נעלית על השאר בזכות חזיונות ולימוד פרטי, ובעלת יכולות לחזר את התלמידים ולכוונם לדרך הנכונה.
הטקסט הוא דיאלוג, העוסק בין השאר בסוף העולם, העלייה השמיימית, קוסמוגניה מקוצרת ותיאור העולמות אחרים. הוא נכתב במקורו ביוונית במאה השנייה. לא נמצא בספריית נאג חמאדי, אלא באוספים גנוסטיים אחרים.

בטקסט עצמו ישו חוזר על המשפטים מי ששומע ישמע, מי שמבין יבין. מדבר על הטוב שנכנס בתוכם בכדי להחזיר אותם למקור. נפרד מהם באומרו: יהיה השלום אתכם, קבלו את השלום שלי, כמו האחווה הלבנה בבולגריה.
אומר שבן האדם נמצא בתוכם! שוב כמו האחווה הלבנה.
הספר פורסם כבר בסוף המאה ה19 וייתכן ודונוב הכיר אותו.
פטר פונה למרי בתור אחות שהמשיח אהב יותר מכל ומבקש ממנה שתגלה את מה שלמדה ממנו, והיא מסכימה.
מרי רואה את ישו בחזון ומספרת לו על כך, הוא שמח על כך שהיא לא פחדה בראותה את החזיון, מכיוון שהיכן שהמחשבה נמצאת שם יש אוצר.
הנפש עולה דרך ארבע צורות. הכוח הרביעי לובש שבע צורות: חושך, תשוקה, בורות, תשוקה למוות, ממלכת הבשר, חוכמה טיפשית של הבשר, חוכמה כועסת.

דיון על השמונה והתשע the discourse on the eigth and ninth

(הקדמה Douglas m. Parrot בספר נאג חמאדי מאת רובינסון) הדיון על השמונה והתשע מתאר מורה הרמטי ותלמיד הדנים בשלבי ההארה הרוחנית. תחות או הרמס נמצאים מעל שבע הספירות הסובבות את כדור הארץ וגם בתוכנו. הדיאלוג כולל תפילות ומזמורים.
בסוף יש הוראות לשימור הטקסט ושבועה לאלו הקוראים. צריך לחרוט אותו על סטלה מטורקיז במקדש המצרי בדיוספולויס – לוקסור, הסטלות צריכות להיות מוגנות בדמויות של שומרים עם פרצופי חיות, חתולים וצפרדעים, צריך להיבחר זמן להקמתם המתאים לאסטרולוגיה, להשתמש בטקסט לידע וחוכמה, התקדמות בשלבים אל נצחיות. השמונה שמוביל לתשע.

זהו ספר הקשור למסורת ההרמטית, מעל היקום ישנם שבעה רקיעים הקשורים לשבעה הכוכבים הנראים בשמים, מעליהם יש רקיע שמיני ותשיעי (ובמרומז גם עשירי) ששם נמצא האלוהים, המיינד, האנרגיות הגבוהות.
החניך בספר זה נפגש עם המורה – מיסטיקיק, המזוהה עם הרמס טרימגיסטוס המדריך אותו איך לעלות לרקיעים השמיני והתשיעי, שם נמצאת החוויה המיסטית.
ישנם שני תנאים לעליה: האחד זה טוהר וניקיון, והשני זה ידע גנוסטי.
ברקיע התשיעי העולה נהפך להתגשמות המיינד האוניברסאלי. ברקיע השמיני הוא מכיר במיינד זה ושר לו שירי תהילה. ברקיע התשיעי הוא מגיע להתאחדות אתו ומקבל את שירי התהילה של עצמו.
הספר שימש כנראה כספר למידה והרהור, עבודה אישית וקבוצתית, בקבוצות שתרגלו את המסורת ההרמטית. כנראה שנכתב במאה השנייה לספירה במצרים. המסע המיסטי מתחיל בתפילה שכנראה נאמרה על ידי המורה והחניך, בקשה לחוויה מיסטית, חיזיון. המורה והתלמיד מתחבקים, המורה מעביר לתלמיד את החוויה ומדריך אותו. הטקסט מסתיים בתפילת הודיה והנחיות להמשך התהליך ושימור החוויה. לאחר התפילה הסוגדים מתחבקים והולכים לחלוק ארוחה צמחונית.

בטקסט עצמו הכוח נולד בתוך המורה כמו בהריון, נובע ממעיין, נמצא בתוכו. יש לו הרבה ילדים רוחניים ועל התלמיד למצוא אותם ולהתחבר אליהם, אלו כוחות מופשטים. המורה מעביר את הלימוד מהמעיין הזורם בתוכו, מתקשר. בתחילה יש תפילה עם הלב והמחשבה לבורא הכל, האלוהים העליון והלא נראה, שאי אפשר להגדיר אותו. הוא מדבר דרך השתיקה.
מבקשים לראות את הצורות הראשוניות השלמות. בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך – זה נוסח התפילה אל האל.
המורה זוכה להארה ורואה את המיינד שממנו הכל נובע, שמניע הכל, רואה עצמו, חווה את מעיין החיים. המלאכים והנשמות ברקיע השמיני שרים מזמורים בשתיקה והמיינד מבין. החניך שר למיינד שזה המורה, שנהיה התשיעי, הוא הרמס טרימגיסטוס, אדון הבריאה. את הדברים צריך לשמור בסוד.
מעתה והלאה צריך לשמור על החיזיון והידע בפנים, לשיר תהילה לאל עד יום המוות. הלב עולה על גדותיו, מתפלל למטרת חיפוש האנושי, סוף היקום והתחלת ההתחלות, האמת והאור. מקור ההיגיון והאהבה של חיי נצח, מזמור יומי, החניך נהיה כלי לרוח אלוהים, מודרך על ידי המיינד האוניברסלי.
החניך מקבל הנחייה לכתוב את החוויה בספר בכתב הירוגליפי ולשים במקדש לוקסור על סטלה של טורקיז.

הסוד של ג'יימס

מכתב של יעקב אחי ישו. שנכתב במקור באותיות עבריות, כך טוען יעקב, ומזכיר כתב סודי יותר שהוא כבר שלח. ישו מופיע לפני התלמידים חמש מאות וחמישים יום לאחר התחייה. לוקח את יעקב ופטר הצידה, ממלא אותם, ונותן להם, בסדרה של נאומים, את התורה הסודית, שעברה עד כה רק במשלים. אזי הוא עולה לימין האב, בעוד שיעקב ופטר מנסים בחוסר הצלחה לעלות אתו.
המכתב משלב מקורות עתיקים שחלקם כנראה אבדו. הייתה מסורת העברה בעל פה, ולכן המכתב הוא עתיק, עדיין מזמן שזוכרים, מאה שנייה לספירה ואולי קודם לכן. ישו ירד להושיע את בניו האהובים של אלוהים, שמוזמנים ללכת אחריו חזרה למקום ממנו באו, הוא מבטיח ישועה ודוחק לרצינות וקנאות, מזהיר אותם שהם יכולים לאבד, משבח קידוש השם (אך ייתכן שחלק זה מאוחר יותר).
הנמענים מבדילים עצמם משאר הכנסייה, דוחים את מוטיב החרטה, ומתעלמים מהביאה השנייה של ישו והתחייה הכללית. הם מקווים לעלות בגוף ובנפש לממלכת השמיים, בזמן שהם מרגישים אותה בתוכם. גנוסטיקה נוצרית לפני וולנטינוס ובלי תיאולוגיה ברבלית

בטקסט עצמו ישו פונה לתלמידים, אני חוזר למקום ממנו באו, אם אתם רוצים לבוא, בואו!
הוא פונה לפטר ויעקב: קיבלתם חסד, האם אתם לא רוצים להתמלא?
הלב שלכם שיכור, האם אתם לא רוצים להתפכח?
ישנו טקסט מוזר ואניגמטי, הפוך על הפוך, אוי לזה שראה את בן האלוהים ובורך זה שלא ראה אותו.
ולאחר מכן: זה שמלא חסר וזה שחסר מתמלא. וכן הלאה.
יעקב אומר עזבנו את הכל ואנחנו ראויים לך, שמור עלינו מפיתויי השטן.
צריך לאהוב סבל.
אם מתוך דיכוי השטן והקושי ממשיכים לעבוד את אלוהים, הרי שזה מבחירה חופשית. וזה מסביר את אוי לזה שראה את אלוהים, מלאות בתוך החוסר, חוסר בתוך המלאות.
דרך המוות והסבל של ישו מקבלים חיים, אי אפשר להיוושע אלא דרך האמונה בצלב.
חפשו מוות ותחיו, חקרו מוות והוא ילמד אתכם בחירה.
מי שפוחד ממות לא יוושע, היו טובים יותר ממני, הפכו עצמכם לבני רוח הקודש. (מעניין)
יעקב שואל את ישו איך הם יכולים להתנבא.
וישו עונה שהנבואה פסקה עם יוחנן המטביל. המילים שהוא משתמש בהם זה "הראש של הנבואה נערף" (רמז לגורלו של יוחנן)
יעקב אומר: האם אפשר להזיז את ראש הנבואה?
וישו עונה: כשתבין מה זה ראש ושהנבואה באה מהראש, אז תבין את המשמעות של הראש שלו נערף. בתחילה דיברתי אליכם ברמזים ולא הבנתם, עתה אני מדבר גלוי ועדיין אתם לא מבינים.
ישו אומר שהם ראו בו משל, דבר פתוח, הם צריכים להגיע לפניו, להשתוקק להצלה בכוח עצמם.
החלק הראשון של המילה זה אמונה, החלק השני אהבה, החלק השלישי עבודה, מאלו בא החיים.
המילה היא כמו גרגר חיטה, כשמישהו זורע יש לו אמונה בו, ושהוא נובט הוא אוהב אותו, וכשהוא עובד הוא שומר אותו, כך מקבלים את מלכות האלוהים (מזכיר את דונוב), דרך ידע.
ישו מלמד אותם ללכת אחריו, מה להגיד לארכונים.
אני יורד לשכון אתכם כדי שאתם תוכלו לשכון איתי (מזכיר את אתנסיוס).
אני גר בבית שיכול לקבל אותי בזמן הירידה. ללא תקרה (בית הכנסת בכפר נחום)
שמעו למילה, הבינו את ידע, אהבו חיים, ואז אף אחד לא יוכל לדכא אתכם חוץ מעצמכם.
אתם בנים של אלוהים, הוא לא צריך אתכם, אבל יש לכם אפשרות לעלות אליו.
ישו רק עוזר להם להגיע לעצמם, נוזף ומתקן, מתווך אצל האב.
לא מתקבלים אצל האב אוטומטית, ואסור לוותר על המקום בשמיים, בבית.
הרוח יכולה לעלות את הנפש.
האב לא סולח בהכרח ולא הרבה מגיעים לממלכה.
אחד הטקסטים היפים ביותר באוסף, שבו ישו מפציר בתלמידים להיות טובים יותר ממנו.

הפרפרזה של שם

שם מספר על התגלויות שהיו לו בזמן עלייה מיסטית על ידי דרדקאס על מקור וטבע העולם, בתחילה היה שילוש של אור שבתוכו מחשבה מלאה במילה ומאוחדת, חושב ותופש את המיינד באש תמידית וביניהם רוח שקטה. דרדקאס גילה לשם את הסוד. הספר שונה מהפרפרזה של שת או הפרפראזה של הארכונים.
האור של הרוח מתגלה בחושך והמיינד רוצה לעלות אליו ולקבל מתכונותיו. החושך מנסה להיות אור. נוצר רחם קוסמי, יחסי מין בין טבע לחושך. המיינד נמצא בטבע, ובסוף מיינד ואור משתחררים מהחושך.
דרדקאס יורד בצורת משיח ועושה סקס עם טבע שמשחררת את מיינד בצורת דג. לטבע יש אורגזמה. העולם שלה הוא סקס. הטבע תופש אדם בשם סולדס והורג אותו, המפרשים מזהים זאת עם ישו הארצי, יש הפרדה בין גנוסיס לידע רגיל.

לפי the secret books of the gnostics, jean doresse ספר זה ייתכן שהוא מבוסס על מקור גנוסטי קדום ואולי ממקור איראני, כפי שטוען doresse . מדובר בו על שלושה סוגים של אנשים, כאלו עם רוח, כאלו עם נפש – הנוצרים, וכאלו הקשורים לחומר בלבד.
זה הספר הראשון מהקודקס השביעי. אפוקליפטי, ובו מתוארת העלייה של שם למרום הבריאה והחזרה שלו לאדמה, במסגרתה מתגלה על ידי דרדקאס – הבן של האור הנצחי. קוסמוגניה ואנתרופולוגיה של הבריאה, ההיסטוריה של הישועה המתרכזת במבול, הרס סדום, הטבילה של המשיח, והעליה בזמן הצליבה.
לשם מתגלה המשימה שלו על פני האדמה.

ליקום יש שלוש עקרונות:
למעלה האור הנצחי הקרוי הוד, שזה מלא מחשבה עם האזנה ומילה.
למטה חושך, עיקרון זכרי רוח על המים, שברשותו המיינד – נאוס עטוף באש חסרת מנוחה?
ובין שניהם הרוח, אור שקט וצנוע.
ההוד רוצה לשחרר את המיינד וזה מביא להפרת האיזון ביקום. האור גורם למים להיפרד והחושך עולה עם עינו – המיינד.
הרוח מגלה עצמה לחושך ומאבדת חלק מאורה למיינד.
האור מגלה עצמו דרך דרדקיאס בצורת רוח ומתחיל את תהליך הגאולה של המיינד והעליה של אור הרוח.
המושיע גורם ליצירת יקום ממים, ורחם ענק שנקרא טבע.
האש ללא מנוחה הולכת לרחם, החושך מזדווג עם הרחם והמיינד יוצא ממנה.
הטבע מתחלק לארבעה עננים הנקראים המנון, קוריאון, כוח ומים.
המיינד מתחבר עם הרוח ברחם ומשאו גורם להשתאות ברוח. כוח ההשתאות משנה את משא המיינד כך שלבוש באור הרוח הוא עולה לענן הכוח שנקרא האמצע, ההשתאות עצמה נצמדת לענן ההמנון.
הרוח מבקשת מהאור הנצחי לרחם על אורה, המושיע מופיע במערבולת לפזר את העננים, הם מתחלקים והמיינד לובש צורה. דרדקיאס לובש לבוש אוניברסלי של אור ומקדם את עליית האור מענן המים, כשהרוח מודה לאור הנצחי ההשתאות שלו יוצרת מחשבה, את העיקרון של גזע שם, הפנאומטיקס. (רוחניים).
המושיע מביא את שלמות האור לשלושת העננים של המנון, שקט – קוריון והאמצע.
האור שנשאר באמצע מתאחד עם המיינד לאחר המבול ונקרא אמונה.
המושיע יורד לענן האמצע בלבוש אש וזונה עם הטבע, הרחם באורגזמה שלה שולחת את המיינד בצורת דג ומולידה כל סוגי החיות, דרדקיאס לובש צורת חיה ומעודד את הרחם ליצר את השמים והאדמה והזרעים, ישות נקבית, זכרית, שדים, רוחות.
השדים מזדווגים עם הרוחות ושולחים את כוחם, שהוא מיינד.
ברצון המושיע המיינד שולט עליהם, הוא נהיה כמו אש, אור, הקשבה וחלק של הלוגוס. בסוף הוא יגיע לענן ההמנון ביחד עם אמונה.
השדים והרוחות יולדים כל סוגי חסרי טוהר, הנשמות החומריות, דרך אוננות נשים וגברים עקרים נולדים, אלו הפסייכים, שיש להם רק נפש חומרית ונועדו לחיות בחושך, ולסוף נולדים הפנאומטיקס, אלו שיש להם חלק מהמיינד ומחשבה מהאור של ההשתאות.
בכדי להרוס את גזע הפנאומטיקס, טבע מתכנן מבול, המושיע מכריז על בניית מגדל, שם (האדם) שורד בכדי שיהיה לו סבלנות עם אמונה, שם וגזעו חיים בין אנשים שעושים את רצון הטבע דרך שמירת החוק. הטבע משתמש באור האמונה תחת צורת החוק לשמור על זרע הנאוטיק.

יש שני סוגי אנשים, נאוטיק ופנאוטיק, לנאוטיקים גוף, נפש וחלק מהמיינד ששורשו אמונה, לפנאוטיק יש חלק מהמיינד וגם מחשבה שמגיעה מהשתאות ושורשה הרוח שמעבר ללידה.
הרס סדום זה ניסיון הטבע להיפטר מזרע הפנאומטיק. המושיע מופיע פעם אחרונה בזמן שהשד הידוע בכינוי "יוחנן המטביל", פעל.
פעולת הטבילה היא רעה מפני השימוש במים שהם חומר נמוך ונועדה לשעבד את האדם. אבל על ידי ההליכה על המים המושיע מחלץ את אור האמונה ומגלה לפנאוטיקים ולנאוטיקים את מילות המעבר שיאשרו להם לעבור דרך הספרות הפלנטריות.
הפנאוטיקים עולים למקום הרוח שמעבר ללידה והנאוטיקים מעידים את עדות האמונה ועולים לענן ההמנון, מקום האמונה. המושיע מכריז על העלייה שלו, הטבע המקנא רוצה לתפוש אותו, אך הם צולבים רק את ישו הארצי, המשמעות של הצליבה מוסברת בטקסט, על הנאוטיקים לבדל עצמם מהכנסייה הגדולה של הטובלים ולהיכנס לקהילה של הגנוסיס.
הספר קשור לפרפרזה של סת, לפי doresse .
פרפרזה של שם הוא הטקסט הארוך ביותר בספריית נאג חמאדי (דורסה, עמ 146) מראה את המחשבה של השתיים, שת זוהה עם שם, וזה עם מלכיצדק. וזה מופיע אפילו אצל האיסמעילים, הבלבול ביניהם. (דורסה, עמ 155) שת היה מלידה אחרת מאשר קין והבל ונלקח לשמיים.

אסקלפיוס Asclepius (הדיון השלם)

הדיון השלם הידוע גם כאפוקליפסה של אסקלפיוס, מתייחס ללימוד וידע כמגלים אפוקליפסה, מתקיים בין המורה הרמס והתלמיד אסקלפיוס, מתחיל בהשוואת המסתורין ליחסי מין. בני אדם נולדים בני מוות והופכים נצחיים, עולים על האלים. בני אדם יכולים ליצור אלוהים. מזכיר את דמנהור. העתיד של מצרים קודר: היא תינטש, העולם יבוזה ללא אלוהים. אבל אלוהים יחזיר את היקום לקדמותו.

הגרסה השלמה נמצאת רק בתרגום לטיני, בנאג חמאדי יש קטעים בקופטית. המגילה עברה שינויים בתרגום.
הטקסט דן בעתידה של מצרים והאפוקליפסה המחכה לה בדרך לבריאה חדשה. זהו מוטיב חשוב בעת העתיקה. מצרים הייתה תרבות של מאגיה, רוחניות וחוכמה, שהתקיימה במשך אלפי שנים. בסוף תקופתה הייתה תחושה של מות האלים, והשאלה הייתה איך ולמה זה קורה והאם תהיה המשכיות?

אסקלפיוס הוא התלמיד המקבל הנחייה מהרמס טרי מגיסטוס המורה. זהו שם קוד לתלמיד. התוכן מחולק לחמישה חלקים:
1. החוויה המיסטית המשולה ליחסי מין, מגע אינטימי בין שני צדדים שבה כל צד מקבל משהו מהאחר
2. דיון בהפרדה בין הטהורים ללא טהורים, לטהורים יש ידע ולימוד, והלא טהורים בורים. אדם צריך ידע ולימוד כדי לרסן את התשוקות ולהיות טוב ונצחי. עם ידע ולימוד אדם נהיה טוב יותר מהאלים, מכיוון שאז הוא נצחי ולא נצחי בו זמנית (מזכיר את הטבע הכפול של ישו)
3.  טרימגיסטוס אומר שאדם יוצר אלים בצורתו
4.  חלק אפוקליפטי המדבר על סופה של מצרים, הרס שיביא ללידה חדשה, הצרות הנוחתות על התרבות העשירה והמשכילה בעולם. ישנם הקבלות לאפוקליפסה המצרית המתחילה בתקופה הפתולמאית, אך גם לאפלטון, סטואה, הנבואות הסיביליות, והברית החדשה. זה כנראה חלק נפרד של הטקסט
5. דיון על גורל היחיד, גאולת הצדיקים ברצון אלוהים, תכנית היקום החדש והטוב. כל אדם חייב ללכת לעיר במערב (מקום המתים), הנפש נפרדת מהגוף ועולה למקום באמצע האוויר, להישפט
הטקסט הוא גם פנתאיסטי וגם דואליסטי, היקום טוב, אלת האדמה והבורא הם חלק מהתכנית והמבנה האלוהי. הדואליות משתקפת בגוף נפש. לא בהכרח טקסט גנוסטי. זהו חלק מקודקס שש ההרמטי באופיו, ולאחריו באה תפילת ההודיה.

הטקסט עצמו מתחיל בתיאור גרפי של יחסי מין בין גבר לאישה ומה קורה אנרגטית בזמן האורגזמה. זה מסתורין ולכן נעשה בצנעה, כמו המיסטיקה.
האדם נברא מחומר ולכן יש בו תשוקות, אלא אם כן עוסק בלימוד וידע יפנה לרע. הם מרסנים אותו, זה המבדיל ויש מעטים הטובים.
מצרים היא מקדש העולם, מקום האלים, בית ספר של הדתות, אלא שהאלים הם בדמות בני אדם, ויהיה יום שהאלוהות תעזוב את מצרים. מצרים היא בדמות השמיים, מקום מושב הכוחות שבשמיים, אלא שהדת שלה תבוזה והכוחות יחזרו לשמיים, מצרים תתאלמן, זרים יבואו לתוכה וישלטו בה, הארץ שהייתה חסודה מכל תהפוך לטמאה. לא עוד מקדשים אלא רק קברים, לא עוד אלים אלא גופות, אגדות. הברברים יהיו טובים יותר, ההודים והסקיתים. המצרים ימותו ומצרים תיהפך למדבר, דם יזרום בנהר, הגופות יערמו (מזכיר את מכות מצרים), אתאיזם, מלחמות, מעשים כנגד הטבע. מחלות, חוסר כבוד.

העולם טוב ואלוהים נמצא בכל, הבורא בין שמים וארץ נקרא זאוס, ויש תזונה שהיא קורה kore הכוחות ייסוגו ממצרים וימקמו עצמם בעיר בפינה שתבנה כלפי השמש השוקעת (דמנהור?)
לא צריך לפחוד מהמוות. כל אדם ייבחן האם מילא את הסיבה שבגללה בא לעולם? מזכיר את המאעאת המצרי.
הטקסט מסתיים ברצון להמשיך באופן דיסקרטי, חשאי, את השיחה, ותיאור של השדים התופשים את נשמות האדם ומענים את החוטאים לאחר המוות

התפילה של ההודיה the prayer of thanksgiving

(הקדמה מאת  Douglas m. Parrot במגילות נאג חמאדי של רובינסון). זהו טקסט הרמטי קצר שבמהותו הוא תפילת הודיה של חניך שזכה לחוויה המיסטית. המעתיק של התפילה התלבט (כך הוא כותב) אם להכליל אותה בקודקס או לא? אבל בסופו של דבר החליט שכן, ושם אותה בקודקס ההרמטי. התפילה מופיעה גם כחלק מהספר אסקלפיוס ההרמטי. היא משקפת את הכתות ההרמטיות וטקסיהם, וגם את התפילות. קהילות כאלו היו קיימות במאות 2-3 לספירה זמן חיבור הטקסט. בסוף התפילה כולם מתחבקים ואוכלים ארוחה צמחונית.

בטקסט עצמו מהללים את האב ומודים לזה אשר נותן לנו מיינד, דיבור וידע. מיינד כדי שנבין אותך, דיבור כדי שנספר עליך, ידע כדי שנדע אותך. אנחנו שמחים לאחר ההארה, הפכת אותנו אלוהים בגוף דרך הידע, הראית לנו את עצמך.
ישנו אור אינטלקטואלי, חיים של החיים , רחם כל בריאה, נצחיות, טוב. מבקשים רק דבר אחד להישמר בידע, והגנה אחת, לא למעוד בחיים.

הרעם – מחשבה מושלמת

(הקדמה מאת george w. macrae במגילות נאג חמאדי של רובינסון). זהו ספר ייחודי בין מגילות נאג חמאדי, מונולוג של דמות נשית לא מזוהה, בגוף ראשון, המתארת מה היא, ופונה אל הקוראים חליפות, הצהרותיה לגבי עצמה סותרות. הספר ממשיך את מסורת החידות של העולם ההלני, אך שואב השראתו גם מהמסורת המצרית הקדומה – איסיס, היהודית, נוצרית, ואפילו ההודית.
בספר של אוריגנס (מלומד נוצרי מאותה תקופה) חוה השמיימית נותנת הצהרה עצמית דומה לרעם, ויש שמשהו דומה בהיפוסטזיס של הארכונים, בהמנון של ישו הנמצא במפעלות יוחנן 94-96, ישו מצהיר על עצמו במונחים סותרים, אך בלי להשתמש במילה אני, בספרות המנדיאית, הרוח ewath מדקלמת פורמולה הכוללת אנטיתזות דומות. "אני המוות ואני החיים", דברים דומים נמצא בספרות ההודית כמו הבהגוודגיטה.

בטקסט אין התייחסויות נוצריות או יהודיות ברורות, וגם לא מיתולוגיה גנוסטית, יש רמיזות לספרות החוכמה וההצהרות מזכירות את המנוני איסיס isis המילה רעם thunder מעידה על האופי הטרנסנדנטי של ההתגלות.
דוגלס פרוט טוען שדמות האישה ברעם היא שילוב של סופיה הנמוכה והגבוהה, אולי חוה. הרעם מגיע מהאלוהים הגבוה ביותר במיתולוגיה היוונית וגם ביהודית, כך מודיע האל על נוכחותו על פני האדמה. המחשבה השלמה היא הופעה של אלוהים על פני האדמה. ההבנה של המחשבה השלמה קשורה למושג הסטואי של פנאומה קוסמית, המרכיב האינטליגנטי, אקטיבי בכל הדברים שמורכב מאוויר ואש. הוא מעבר לכל החלוקות הדיכוטומיות ואחראי לכל מה שקורה. הוא מתגשם כהגיון, מחשבה, ויכול להדריך את אלו שמקשיבים על דרך החיים הנכונה. אלא שיש מעל המחשבה השלמה כוח גדול יותר והוא הרעם.

לפי מאייר רעם הוא טקסט אלגורי הדומה לאיסיס המגלה עצמה. הפעם זה סופיה או חוכמה, זואי או חווה, אפינואיה או ידע. בגלל המקום של התבונה – אפינואה, יש שקשרו את הטקסט לשתאים. הספר דומה לבשורה של חוה עליה מספר אפיפאנס.
בין השאר היא האמא של אבא שלה, הצהרה פרדוקסלית המזכירה את מצרים, אם ובת בו זמנית. היא גם שקט וגם תובנה, ולאחר מכן קול ולבסוף מילה. יש כאן מדרג. היא "סופיה של היוונים והידע של הברברים". לאחר שאנשים ממצים את כל התשוקות והדברים הלא נאותים, הם עולים למקום המנוחה ואז מוצאים אותה, וחיים לנצח.
לפי Bentley Layton המחשבה השלמה היא לאחר מעשה, והיא החוכמה של ברבלו, שידועה בשם זואה, העיקרון המדריך הנשי והרוח הקודש שעוזרת לאדם וכל המין האנושי לקבל חזרה את מה שנגנב על ידי ילדבאות.
היא נמצאת בכל הגנוסטים שיש להם את רוח הקודש. ישנם כמה קטעים קצרים בספר המתייחסים לרקע המיתי של ההצהרות: היא נשלחה על ידי כוח הברבלו, היא קוראת לכינוס חברים של גזע הגנוסטים, מי שנשמע לקריאתה ישתחרר מעולם החומר ויעלה ליקום מטאפיזי היכן שהיא נמצאת, לא יסבול מוות.

במציאות של הארכונים אדם פונה לעיקרון רוחני נשי שנמצא בחווה והוא זהה לרעם. האישה בטקסט אומרת שהיא הן השתיקה והן השיקוף שמוזכר תכופות. silence and epinoia  הם תכונות של ברבלו וסופיה, והם הקרנה של חוה השמימית. במיוחד אפינויה
בסוד של יוחנן חוה שמימית באה לעזרת אדם, שיקוף מואר – אפינויה, שיוצאת מתוכו ונקראת חיים.
הציטוט השני בטקסט אומר שהמדברת נולדה מבעלה, כמו חווה מצלע אדם.
המדברת אומרת: "אני הדמות של  זו שגדולה במצרים", וזאת התייחסות ישירה לאיסיס.
ישנו פילוסוף פגאני בשם celsus שכתב ספר  'the most perfect type of prophecy among people of Phoenicia and Palestine'  המצוטט על ידי אוריגנס. הדומה בסגנונו לרעם .המוטיב של בפנים ובחוץ, אני בפנים ובחוץ, מזכיר גם את הפרק הראשון של תומא, האומר חפש בתוכך ומחוץ לך, ותזכה בחיי נצח

לפי מאמר של גיא סטרומזה הקשור לספר זה (נקרא מיתוסים סודיים גנוסטים) ישנם הקבלות בין אני הוא, של הרעם, לבין איסיס. Layton טוען לחידת זהות. המגילה היא שילוב של הצהרת זהות בסגנון איסיס, דרשה פילוסופית, וחידת בסגנון הלני. יש בה משמעות נסתרת.
הרעם מייצג את חווה, הישועה שלה על ידי מורה שמימי וחזרתה הביתה. חווה שומעת קול רעם שאומר: "אני אתה ואתה אני".
רעם קשור להתגלות שמימית. במרקוס פרק ג' פסוקים טז-יז, אחדים מהתלמידים נקראים "בני הרעם". אוריגנס טוען שרעם קשור להתגלות שאי אפשר להגיד אותה במילים. הרעם אם כן הוא התגלות של סודות אלוהיים.

היו בעולם היווני מיתוסים סודיים, כגון הביתור של דיוניסוס, אך הם לא היו הכלל, הרוב היו גלויים, אך ניתנה להם פרשנות רוחנית עמוקה מתחת לצעיף הסיפור. הפרשנות הפילוסופית פותחה על ידי הנאופלאטונים, המיתוסים היו חידות שצריך לפצח, רק המשכילים יכלו למשימה.
בעולם הנוצרי המיתוס נעלם ואתו גם הפרשנות האזוטרית, האמת גלויה לכל בבשורות וכך גם הפרשנות שלהם.
בעולם הגנוסטי המיתוסים מופיעים בצורה של סיפור כגון ההמנון לפנינה באפוקליפסה של אדם, הם נאספים מתוך שברי בניינים קודמים בתנ"ך והברית החדשה, כמו גם המיתולוגיה היוונית עצמה. זה מעין ריאקציה למונותאיזם הנוקשה של הנצרות.
זאת מיתולוגיה מודעת עצמי המראה על מהפכה אינטלקטואלית, מיתולוגיה אלטרנטיבית המציעה פרשנות פרובוקטיבית של הקוסמוגניה וסיפור הישועה, קצת כמו שקרה בקבלה אלף שנה יותר מאוחר.

בתורה הסתאית יש פרשנות קיצונית ולעיתים הפוכה של הסיפור התנכ"י. המיתולוגיה הגנוסטית נובעת מפרשנות אזוטרית תנכ"ית. המיתולוגיה הגנוסטית פרשנית באופייה, ממשיכה מסורת אזוטרית שאופיינית לפילוסופית יוונית. אזוטריות היא מרכיב מהותי בגנוסטיות, דוקטרינות ישועה נשמרו חבויות בפני מי שלא חלק בקבוצה. הסוד עבר מישו דרך השליחים. בכתבי נאג חמאדי ישנם תיאורים של המאמצים לשמור את התורה סודית. באפוקליפסה של אדם נגלה הגנוסיס הסודי של אדם שהעביר לשת. זאת מסורת יהודית נוצרית.
בבשורה של מרי, פטר מבקש ממרי לשתף את הגנוסיס הסודי שלה. במפעלות יוחנן ישו אומר: אני לא מה שחושבים ההמונים. תומא מגלה את המילים הסודיות של ישו.
תיאולוגיה אזוטרית משקפת לרוב סוג מסוים של ארגון חברתי, קבוצות קטנות וסגורות, חשאיות. מעבר לסודות הייתה מיתולוגיה שהיא הבסיס לתורה והיא נשמרה בין האנשים כמשהו משותף שלא נגיש לאחרים. היא מבצבצת מבין השורות. הספרות הגנוסטית היא בחלקה אקזוטרית, ומאחוריה יש בסיס הבנה משותף סודי. אזוטרי.

סטרומזה אומר ש"הבשורה של האמת" (למשל) לא יכולה להיות מובנת מבללי להתייחס למיתוס של סופיה. רק המיתוס עושה שכל לטקסט. ובחזרה לרעם: זהו טקסט אזוטרי מכוון לחניך בדרך, שהוא לבדו יכול לקלוט דרכו את הסודות שאי אפשר להעלות אותם על כתב.
כתבי החידות הנוספים הם : "הסוד של יוחנן", "המציאות של הארכונים" ו"האפוקליפסה של אדם".
בסוד של יוחנן הדמות בתחילה אומרת: "אני האב, האם והבן". זה קשור לטרנספורמציה.
בתומא ישו אומר: "מי שישתה מפי יהיה כמוני, אני אהיה כמו אותו אדם, ולאדם זה הדברים הנסתרים יתגלו" (תומא, פסוק 108).
בפיסטיס סופיה נאמר "אדם זה הוא אני, ואני אדם זה".
הקורא מסוגל להפוך להיות ישו ולהתאחד אתו, זה נקרא תאוזיס, ומסביר את ההפיכה של חוה לרעם, כפי שמופיע בבשורה של חוה עליה מספר אפיפאנוס.
המיתולוגיה האזוטרית לא יכלה לשרוד את צוק העיתים, מכיוון שלא ניתן לפרש אותה, לשנות. והיא הפסידה לחוש הדתי הנוצרי החדש. השפה שלה עברה למטאפורות שהיו הבסיס למיסטיקה הנוצרית.

התגליות לאחר נאג חמאדי

ב1945 התגלתה הספריה של נאג חמאדי, מאז ועד היום התגלו מספר מגילות חדשות: הבשורה של המושיע, מזכיר את Q וגם את הספרות הגנוסטית, הבשורה של יהודה, המכתב של פטר לפיליפ, וההתגלות של יעקב – גיימס.

הבשורה של יהודה

הבשורה של יהודה נקראה על ידי הקייניים, קבוצה שמוזכרת על ידי אריאנוס ואפיפאנוס. זהו טקסט שתאי, ישו הוא מהברבלו, ליהודה יש התגלות. ישו מצהיר שיהודה יקריב את האדם שלובש את בגדי ישו, יתעלה מעל כל התלמידים. ועל ידי כך ישחרר את האדם הרוחני ישו.

ביבליוגרפיה

The gnostics. David brake

The gnostic discoveries, m. y. meyer

the nag hammadi library, James. E. Robinson

Michael a. Williams. rethinking Gnosticism

the secret books of the Gnostics, jean doresse