חלק שני במפגש לכבוד הוצאת הספר על עומר

מפגש התקיים ביום 23.7.21 לכבוד הוצאת הספר שניים שהם אחד – סיפורו של עומר רייס והזאויה בעכו
בסרט תוכלו לשמוע פרטים לא ידועים שאני מגלה בפעם הראשונה לגבי הקשר עם עומר ותהליך כתיבת הספר
מוזמנים לראות את החלק הראשון של המפגש בו מספרים חברים בני משפחתו, אשתו ובנותיו על דמותו – לחצו לחלק הראשון של המפגש

המורה

האדם המשמעותי ביותר בחייו של עומאר היה שייח’ אחמד יאשרוטי, שממנו הוא קיבל את יסודות הדרך הרוחנית. עומאר האמין ששייח’ אחמד יאשרוטי חידש את תפישת האינדבידואל בסופיות, הטוענת שכל אדם הוא עולם בפני עצמו, ואחראי בפני עצמו, וכי האלוהים הוא בתוכנו. הוא טען שהשייח’ מפנה את האדם לחזור אל הלב שלו בכל פעם שהוא צריך הכוונה. שייח’ עלי נור א דין אמר “אתה והאלוהים”, בעוד ששייח’ אחמד יאשרוטי אומר: “אתה מחליט”, יש אלוהים בתוכך.

עומאר טען שהשייח’ לעולם לא נותן תשובות, הוא לעולם לא יגיד לא (חוץ מבמקרים קיצוניים של כבוד האדם וחירותו), אלא הוא זורק משפט, מילה, גורם לאדם לחשוב, שותל זרעים באדמה הפוריה וזה גורם לעץ ההבנה לצמוח. שייח’ אחמד יאשרוטי גורם לשאלות הנכונות לעלות, אלו הנובעות מתוך האדם פנימה, וזה מביא לתהליך של חיפוש אחר התשובות. אם אדם יקבל את התשובות מוכנות זה לא יהיה שלו, רק מה שיגיע אליו בכוחות עצמו יישאר אחר כך. זאת ועוד, צריך לתת לאנשים את המרחב שבו הם יוכלו לפרש את מצוות הדת מתוך המקום שבו הם נמצאים (לדוגמא מה משמעות הצדקה?). וזה אומר (באופן אלגורי) שאין מצוות, כל אחד קובע לעצמו את הגבולות שלו, כל עוד הוא שומר על כללים בסיסיים ומתאים עצמו לחברה שהוא חלק ממנה.
אלא שצריך לסייג את הטענות הללו ולהכניס אותם להקשר המתאים: הרעיון הוא שאלוהים יוביל את האדם אל התשובות הנכונות, העברת האחריות לאינדבידואל יוצאת מתוך נקודת מוצא שיש בתוכנו אפשרות לקשר עם האלוהים. זה לא שכל אחד יעשה מה שבא לו. השייח’ מצד אחד לא מתערב בהחלטות של היחיד, ומצד אחר נותן לו כלים להקשיב, להיות פתוח לעולמות הלא נראים, והישות החיה בו שולחת למאמין סימנים העוזרים לו למצוא את הדרך הנכונה.

זאוויה של האדם צריכה לקרות מתוך עצמו, כשהוא מרגיש שהוא כבר לא יכול להמשיך יותר באותה הדרך, ופתאום צצה במחשבתו אפשרות חדשה, לצורך כך צריך לאפשר מחשבה חופשית, אשר ביחד עם ההיווכחות העצמית בטעות, אפשר שיביאו לתפנית. התהליך המשולב הזה הוא היחיד שיכול להביא לשינוי, גדילה, התפתחות אמיתית של האדם, המתאימה לזמן הזה. לפי הבנתי זאת התחושה החדשה שרומי מדבר עליה, לידת הבתולין של הנוצרים, שהיא בעצם מחשבה חדשה, אהבה חדשה, המופיעה יש מאין בתוכנו.

מחשבה חופשית לבדה לא מספיקה, צריך גם אהבה, כמו זו הקורית בין התלמיד לשייח’ שלו. השייח’ הוא קשר בין אלוהים לעולם הזה, ולכן יש לו שני פנים, מצד אחד הוא מחובר כל הזמן לאור של מוחמד, לשייח’ים שהיו לפניו, הוא נכחד בדמותו של הנביא מוחמד. השייח’ הוא האדם השלם הנמצא במצב הכיליון – פנאא, הלב שלו מכיל את היקום כולו. במצב הרוחני שלו השייח’ מלא באהבה שבזכותה העולם קיים, ואל האהבה הזאת ניתן להתחבר. מהצד השני השייח’ קיים ופועל בעולם הזה, הוא מתחבר אל האלוהים דרך השמות שלו, כלומר נמצא במצב של שירות – בקאא.

כשעומאר פגש את השייח’ לראשונה הוא הרגיש כלפיו משהו שלא יכל להסביר לעצמו, וכמו נשטף מהידע הישן שלו, ובמקום זאת קיבל השראה וידע חדש מהשייח’, התכונה של השייח’ היא שמפני היותו קוטב הזמן הוא נמצא בכל, יודע כל מה שקורה. ולכן לא צריך לבקש ממנו דברים, במקום זה צריך להיכנס פנימה. למעשה זה מסוכן לנסות ולבקש ממנו דברים, וזה מה שאשתו של השייח’ אמרה לעומאר כשהם נפגשו לראשונה: “הוא חיכה לך הרבה זמן, אתה צריך להיות זהיר”.

מהתחלה עומאר הרגיש שיש לו קשר בלתי אמצעי עם השייח’ אחמד יאשרוטי, שנמצא מעבר לזמן ולמקום. יחד עם זאת הוא הבין שבאופן פרדוקסלי הקשר מתחזק עת הוא עומד על עצמאותו, מכיוון שאז תקשורת יכולה לקרות בין שתי ישויות שיש להן מכנה משותף. עומאר הבין שאדם יכול להיות קרוב לשייח’ ועם זאת רחוק ממנו, מה שקובע עד כמה אדם קרוב לשייח’ או לא זה המידה שבה הוא מחובר לאמת של עצמו, מכיוון שהשייח’ הוא אמת. פטימה יאשרוטי מספרת על פקיד עותומאני בשם עותמאן פאשה שנפגש עם שייח’ עלי נור א דין, ובעקבות כך טען שהוא יותר טוב מפאשה אחר בשם עלי ראדה, מפני שהוא רואה את השייח’. בתגובה לכך שייח’ עלי נור א דין ענה ש”להיות מחובר למהויות זה הרבה יותר טוב מאשר להיות מחובר לתכונות”.

עומאר הבין שבכדי להיות מחובר למהויות, הוא חייב קודם כל להתחבר לעצמו. אדם לא בוחר את הדרך, אלא הדרך בוחרת אותו, זה לא שלא צריך להתאמץ ולמלא את חלקך במשחק החיים, אבל בסופו של דבר פוליטיקה לא תעזור כשאנחנו מדברים על אנשים בוחני כליות ולב, ואם יש משהו אמיתי הוא יגלה את עצמו. במידה רבה עומאר היה בגישה הדומה לזו של אותו חכם זן יפני שאמר “אם תפגוש את הבודהא בדרך, הרוג אותו”.

עומאר לא פחד להרוג פרות קדושות, ולו רק בכדי לעורר את בן שיחו למחשבה עצמאית, להוציא אותו מהפרדיגמות שכובלות את כולנו ולא נותנות לנו להמריא. ולכן הוא אמר הרבה פעמים שאין טוב ורע, אין מאמין וכופר, אין גן עדן וגיהינום. מפני שאם אין את כל הדברים הללו, אזי האדם צריך להתחיל לחשוב בעצמו ולחפש מה יש? מה כן קיים ומהי הדרך? וזה השער שדרכו ההשראה הרוחנית יכולה להיכנס.

עומאר האמין שהשער הוא השייח’, אבל הייתה לו פרשנות מקורית משלו לגבי איך אפשר להתקרב אליו, וזה להיות להיות פתוח לסימנים, דברים מקריים שקורים, תובנות שעולות בך, מתוך הבנה שזה חלק מההשראה שמגיעה בזכות החיבור עם השייח’. הוא האמין שעל ידי חזרה אל הלב שלו נוצר קשר אמיתי עם העולמות הרוחניים שיש לו על מה להתבסס, והוא לא תלוי בתנודות החולפות של קבלה ודחייה. הקשר הוא לא רק עם השייח’, אלא דרך דמותו של השייח’ אל האור של מוחמד, הישות הבוראת, ודרכה לאלוהים. לא צריך לבוא מתוך רצון נואש לזכות בהכרה, כי אז אתה מלא בעצמך, ברצון שלך, ואין לך מקום לשום דבר אחד.

גם אצל פטימה יאשרוטי נמצא את אותה התייחסות עצמה: “התלמידים התגאו בכך שהשייח’ היה מסתכל עליהם. הם התחרו אחד עם השני, בהאמינם שאם רק מבטו של השיח’ ינוח עליהם, הם יזכו להגיע לספירות גבוהות בהרבה ויזכו להארה. השייח’ עצמו ידע שהאור האלוהי לא הוגבל בדרך זו, ויכול להגיע לתלמיד בכל דרך ובכל מקום”.

עומאר הבין מהמורה שלו, שבכדי שאלוהים יבוא לשכון בתוך האדם, צריך קודם לכן להכין לו מקום משכן, כיסא כבוד. פעם הוא אמר לי שכסא הכבוד שיכול להכיל את אלוהים בתוכנו מורכב משמונה שמות של האל. לאלוהים לפי התפישה המוסלמית יש תשעים ותשע שמות ושם אחד נסתר. אדם צריך בכל יום לממש בתוכו שמונה מהשמות הללו (כגון שלום, שומע, רחמן, וכו’). התפישה הזו מופיעה במבנה של כיפת האולם הגדול בזאוויה (טקיה) הנתמכת על ידי שמונה קשתות חיצוניות. מכיוון שהוא היה בקשר רציף עם השייח’ סביב נושא הבנייה של הזאוויה, הוא הבין ממנו את המשמעות הסמלית של האדריכלות, ודרך זה באופן מעמיק את התורה.

תרומה לחברה

שנות ה90 של המאה ה20 היו זמן שבו השער נפתח, קצת כמו באמצע המאה ה19 או בתחילת תקופת המנדט, זמן של ברכה, שבו יש אפשרויות והזדמנויות חדשות. זה קרה בד בבד עם עלייתו לשלטון של יצחק רבין וחתימת הסכמי השלום עם הפלסטינאים וירדן. גרתי אז בגליל ולפני מאורעות אוקטובר 2000 הייתה תחושה של פתיחות ושהכל אפשרי.

הזמן החדש אפשר לשייח’ אחמד יאשרוטי להתחיל בשנות ה90 בבנייה מחודשת של הזאוויה. מעבר לבניינים עצמם המטרה הייתה לחדש את תור הזהב של הזאוויה בעכו שנקטע 55 שנה קודם לכן ושהוא זכר מילדותו. להפוך חזרה את המסדר והזאוויה למגדלור המאיר סביבה פלורליסטית ורב תרבותית, שיש בה כבוד הדדי ובמרכזה נמצא האדם.

הביטוי החיצוני של תור הזהב של הזאוויה בעכו של תקופת המנדט וסוף המאה ה19 היה מעורבות חברתית ושירות לקהילה, הן על ידי חיים יצרניים ודוגמא אישית, והן על ידי יוזמות של חינוך, דיאלוג, ובמיוחד בעזרה לנזקקים.

עומאר היה אחראי על בניית הזאוויה, אבל הוא הבין את הבנייה גם בהקשר שצוין לעיל, וזה היה אחד הדברים המיוחדים בו, תכונת הנתינה שלו התחברה עם אידיאולוגיית המסדר הלא רשמית כפי שהוא תפש אותה. היותו אחראי על הכספים אפשרה לו לפעול ברוח זו ולתמוך ביוזמות מקומיות כאלו או אחרות. לפי תפישתו הקדושה קשורה לכמה אתה עוזר לאחרים.

המשמעות של הקמת הזאוויה לפי עומאר, וכך הוא תרגם את חזונו של השייח’ אחמד יאשרוטי, הייתה, בין השאר, הקמת מרכז חברתי שתורם לסביבה. בעבר, בזמנם של שייח’ עלי נור א דין ושייח’ איברהים יאשרוטי זה קרה באופן פיזי, על ידי כך שהיה בזאוויה בית תמחוי שהאכיל מאות אנשים מדי יום ואלפים בחגים (כפי שמתארת פטימה יאשרוטי), בעבר זה היה קשור בתמיכה פיזית ומתן כסף לעניים. היום הקיום הפיזי מובטח ומה שחשוב זה החינוך. עומאר חשב שאחת הבעיות הבוערות בחברה הערבית של עכו, שבה הוא פעל, היא האלימות, הן בתוך המשפחה והן מחוצה לה, ושהפיתרון לכך הוא בחינוך. תפקידה של הזאוויה לעזור בחינוך האנשים הן לערכים והן למקצוע. אבל אם נתבונן בזה במבט על, תפקידה של הזאוויה הוא לעזור בשיקום החברה. יצירת חברה אידיאלית.

עומאר האמין שאקטיביזם חברתי הוא הדרך שבה אפשר לתרגם את הרעיונות האתיים של הטריקה (מסדר) לחיים בזמן הזה, אקטיביזם חברתי הוא דרך שבה המסדר יכול לתקשר עם הציבור הרחב ולתרום את חלקו, זאת הדרך שבה אפשר לתרגם את הסופיזם לכדי משהו מעשי, הוא נהג תמיד לומר שתפילה זה לתת לחם לעני ושהשכלה היא הדבר החשוב ביותר.

החבר

עומאר לא עבד לבדו בפרויקט של הזאוויה, אלא עם אנשים אחרים, העיקרי שביניהם, שהיה במידה רבה שותפו לחזון, הוא המתוואלי הנוכחי של המסדר בארץ והאחראי על הזאוויה (שביקש להישאר בעילום שם). הוא נולד ב1973 בבית מסורתי שאזלי, אביו הוא המוקאדם של המסדר בעכו והם גרו באחד הבתים שבתוך הזאוויה, תמיד היו שייכים למסדר. המתוואלי הנוכחי הוא דור רביעי בזאוויה, מאה שנים שמשפחת חרוף היא חלק מהמסדר. אבא של סבא שלו היה תלמיד ישיר של עלי נור אדין, הוא בא משכם בעקבות שייח’ עלי נור א דין.

במלחמת השחרור הם נשארו בעכו בזכות ההגנה של הזאוויה, המתוואלי הנוכחי מספר שהחיילים הישראלים לא נגעו בזאוויה, היה מפקד יחידה שרצה להיכנס למשהד (מקום קברי השייח’ים) עם הכובע, הנשק והנעליים. הזקנים שהיו בשכונה ביקשו ממנו שלא להיכנס, ואם אתה רוצה להיכנס תוריד את הכובע, נעליים ונשק. הוא לא שמע. סבא שלו שכב מול הדלת, ואמר: אני קורא לך בשם מי שאתה מאמין בו, אל תיכנס, אל תעשה את זה. הוא לא שמע, רצה להיכנס, נתקע במשהו ונפל. לקחו אותו משם על אלונקה והביאו מישהו אחר, מי שהיה איתו מהחיילים העידו שאף אחד לא נגע בו, הציעו לו לא להיכנס, אבל הוא התעקש, נתקל באבן ונפל. המפקד שהחליף אותו הוריד את הנעלים, הכובע והנשק, נכנס למשהד, וכשיצא שם פתק מקום קדוש, כתוב בעברית ובאנגלית, ומאז אף אחד לא נכנס ללא רשות.

בשנת 1995 הוא היה כבר בן 22 ולמד ניהול ושיווק באוניברסיטת חיפה, ואז פגש אדם צעיר אחר מעכו בשם עומאר ראיס וגורולותיהם נשזרו יחדיו. בפעם ראשונה הוא פגש אותו בזאוויה, עומאר נכנס עם אחיו אחסן, הם היו קוראים את הווזיפה, המתוואלי הנוכחי הרגיש שלפניו בן אדם עם עומק, שאי אפשר להכניס אותו למסגרת או לראות את סופו. השאלות שלו וההתעניינות שלו משכו אותו, נוצרה כימיה. הוא הרגיש כאילו הוא מכיר אותו מלפני כן.

המתוואלי הנוכחי של המסדר עזר לעומאר להיכנס לצאת בזאוויה ובמסדר, עומאר הצטרף אליו רק ב94 והיה בעל רקע חילוני, לעומת זאת הוא היה בן המסדר בעל רקע מסורתי, אבא שלו שהיה מוקאדם של עכו חיבק את עומאר וגם אימא שלו אהבה אותו, הוא היה עבורו כמו אח גדול, נוצרה ביניהם חברותא. הם נפגשו בנפרד בפעם הראשונה באוניברסיטה של חיפה. שניהם מאותו העיר, עומאר למד בטכניון והם נסעו ביחד לאוניברסיטה, ליוו אחד את השני בדרך, נוצר ביניהם משהו. בין המשפחות נוצרה סדקה (חברות), ההורים הכירו ממקודם, אמא של עומאר הייתה בכיתה של אבא שלו. המשפחות היו בקשר עוד לפני שמשפחת ראיס הגיעה לעכו מעזה לפני יותר מ80 שנה.

לאחר שנת 2009 הפך המתוואלי הנוכחי למעין שותף לעומאר בניהול הפרוייקט של הזאוויה. אחד סמך על השני, הוא סמך על עומאר שהוא מנהל, מזיז תכניות, ועומאר סמך עליו כאיש ביצוע מקצועי שמעורב בפרויקט הבנייה ועוזר לו בפיקוח על עבודות הפועלים והכוונתם.

הוא טוען שעומאר היה “דרוויש”, כלומר מסתפק במועט, תן לו מזרון ופרוסת לחם והוא יגיד על כך תודה. ראשו היה מלא ברעיונות ופילוסופיות גבוהות, אבל מעבר לכך הוא לא רצה דבר מהעולם הזה, ובתוכו היה טהור כמו ילד. הם היו חברים וחלקו יחד את העבודה, חזון משותף, את זמנם, ולעיתים גם את אותו החדר (בנסיעות לירדן).

העבודות בזאוויה

הזאוויה היא אחת אחת הדוגמאות היפות ביותר בארץ לשחזור בניינים עתיקים, ושילוב הישן בתוך בנייה חדשה. מדובר על חמישה דונם בלב העיר העתיקה של עכו שבהם נמצא בניין הטקיה (מקום המפגשים) המכוסה בכיפה השנייה בגודלה בעכו, אבניין השוהדא (מקום הקברים הקדושים), ועוד מבנים נוספים רבים שבהם אולמות, חדרים גדולים, חצרות עמודים. קומפלקס מפואר ויפה המוכן לקבל את המוני עולי הרגל והמבקרים, מרגע שיחליטו לפתוח אותו.

כשעומאר היה אחראי על העבודות בזאוויה, הנוכחות שלו מילאה את כל המקום, גם כשהוא היה וגם כשלא היה. אהבתי לבוא לשם, ולא רק אני, כי הייתה הרגשה שיש מישהו שמחכה לך. זה היה כאילו רוחם של השייח’ים עבר דרכו, הורגש שיש במקום בעל בית. גם עומאר עצמו אהב לבוא לזאוויה, לשבת שם ולהרגיש, לתת לזמן לעבור. את המיוחדות שהייתה במקום הרגישו הפועלים שעבדו בו באופן קבוע, האנשים האחרים שהיו מעורבים בבנייה, המבקרים הרבים, חסידי המסדר, בקיצור כולם. ובלב ההתרחשות הזו היה עומאר. אלא שהיו גם אנשים שעינם צרה.

אחת הבעיות בעולם שלנו היא שאי אפשר לשמר אווירה, וכך רגעים מיוחדים שאדם חווה נעלמים כלא היו. תחושה של אחווה וחיבור בין אנשים שהיא מאד ברורה בזמן שהדברים קורים, נזכרת במבט לאחור על ידי חלק מהמשתתפים כדבר שלא היה. רואים זאת ביחסים בין בני זוג, הרבה שנים האהבה קיימת, ולפתע היא הייתה כשלא הייתה, ואתה שואל את עצמך לאן זה נעלם? והתשובה היא שזה לא נעלם, זה חי וקיים, רק צריך לעשות את המאמץ כדי להתחבר למה שהיה, לשמר את התחושה בתוכך. זה היה אחד התרגילים הראשונים שלמדתי בדרך הסופית, הצטרפתי לסדנה של שייח’ה חדיג’ה לאחר הגירושים שלי, ואחד התרגילים שעשינו זה להיזכר בקשר שהסתיים. ואז הבנתי שאני יכול להמשיך אותו במחשבתי, בהרגשתי, שמה שהיה ממשיך להתקיים לנצח, הוא לא אבד, זה תלוי בי ובאיך שאני מסתכל על הדברים.

לקדושה המקורית של הזאוויה נוספה בזמן שעומאר היה חי אווירה של פתיחות ואפשרות שבמידה רבה נשענה על כוחותיו ודמותו. כך לפחות אני הרגשתי. גם למול ההפרעה והבלגן של העבודות, היה במקום משהו חי, מיוחד, וזה לא היה רק האנרגיה של השייח’ים. ההתרחשות שהתנהלה סביב הפרויקט, שכלל גם נכסים נוספים של ההקדש השאזלי יאשרוטי בעכו, הוסיפה משהו לעיר, העשירה אותה. וכשהכיפה של אולם הטקיה הפכה להיות כחולה, ועקב כך בולטת בקו השמיים של עכו, היה לכך גם ביטוי פיזי ברור.

למרות שעומאר עבד במשרה מלאה בזאוויה, ולעיתים אף מעבר לזה, הוא לא היה מוכן לקבל כסף עבור עבודתו, מכיוון שלא רצה לערבב בין קודש לחול. זה היה עבורו בבחינת שירות. בכדי להתקיים הוא עבד קצת בבית החרושת של המשפחה, וגם נתן שיעורים פרטיים לתלמידים.

לפי פטנה אשתו, השייח’ אמר שהוא מת לאחר שסיים את מה שהיה צריך לעשות בעולם הזה. לכל אחד יש משימה לעשות, וכשאתה מסיים את המשימה שלך אתה עובר לחיים אחרים, שם מחכים לך משימות אחרות. עומאר השלים את המשימה של בניית הזאוויה. הוא עשה דברים שאחרים לא יכלו לעשות ולא רצו לעשות. היה לו אופי חזק אבל גם חזוקן. לא רק בהקשר לזאוויה, אלא בכל דבר.  כשהסתכל על השמיים או הים, היו לו הרבה מחשבות, חזיונות, היו הרבה דברים שהוא דיבר עליהם שיקרו והם עדיין בחזקת נבואות. היו גם הרבה דברים שהוא שמר רק לעצמו ולא שיתף בהם אחרים.

המשימה שלו הייתה הזאוויה. התכונות שלו הייתה סבלנות, חוכמה, אכפתיות, הוא היה בן אדם. הוא עזר לאחרים בלי להגיד לאף אחד. הוא חשב לעומק. הוא היה עקשן, לעיתים העקשנות הייתה במקום, מכיוון שהוא ידע עמוק בתוכו מה יקרה, ופעל כדי שהדברים יקרו.

הפרוייקט התחיל ב1998, בתחילה היה צריך לפנות את האנשים, למצוא עבורם בתים חילופיים, עומאר מצא פתרונות לכל האנשים. הפינוי והבינוי התחיל בסביבות שנת 2000. הוא לא התקדם הרבה בהתחלה מכיוון שמצאו עתיקות, התברר שהזאוויה נמצאת מעל החלק החשוב ביותר של אולמות האבירים של עכו, מקום הברית – מושב ראש המסדר ההוספיטלרי. היה צריך זמן בכדי לקבל אישורים, אבל אחרי 2006 הפרוייקט התקדם.

כשהתחילו לבנות את המשהד, המשימה הראשונה והכי כבדה הייתה לבנות את חדרי הקבורה, וזה נפל על המתוואלי הנוכחי, כשעומאר ראה שהוא מצליח שיתוף הפעולה ביניהם התחזק והוא הפך לשותף אחראי לבניית המשהד כולו, ולאחר מכן על בניית הטקיה והמבנים הצמודים אליה. היה צריך לבנות – לשפץ מחדש גם אל הבית של עלי נור אדין, אולמות וחדרים נוספים בזאוויה, וכן בניינים שונים של המסדר בעיר העתיקה של עכו ובתרשיחא.

במקום הועסקו באופן קבוע כעשרה פועלים, ובנוסף אליהם היו פועלים מומחים לצורך פרויקט כזה או אחר. מה שאנשים לא מבינים הוא שהרבה יותר קשה לשפץ בית עתיק (במיוחד אם רוצים יש לו ערך היסטורי דתי ורוצים לשמר כמה שיותר מהעבר) מאשר לבנות מחדש, העבודות כללו בניית אכסדרה נפלאה של עמודי שיש מסביב למשהד.

השייח’ אחמד יאשרוטי רצה שהבניין יבנה בסגנון צפון אפריקאי אנדלוסי, מכיוון שזה מה ששייח’ עלי נור א דין אהב, וזה מסמל את המקום שממנו הוא הגיע. הוא היה מעורב באופן מפורט בכל שלבי הבנייה, בחצר תכננו תעלות ומזרקות מים בסגנון אלהמברה. הצבע הבולט בזאוויה הוא כחול, שייח’ אחמד יאשרוטי אמר ששייח’ עלי נור א דין אהב את הצבע הכחול, ואני רוצה שכל מה שהוא אהב יהיה בזאוויה.

הכיפה הכחולה של הטקיה הייתה רעיון שעלה והוצע לשייח’. הם רצו לשפץ את הכיפה מבחוץ, אחד המתכננים – רוסי שבא למקום ייעץ להם, הם שאלו אותו על אופציות כיסוי הכיפה בנחושת או עופרת, והמתכנן העלה את האופציה של טיטניום, הביא לו מאמרים, הם נכנסו לזה. ראו שהטיטניום הוא עולם שלם, מישהו מהמשפחה הביא דוגמאות.

את עמודי השיש הביאו דרך חברה של שיש מסין (כנראה מטיבט), נתנו להם את התוכניות והם עשו את החריטה. את עבודות העץ היפות של החלונות והדלתות עשה אמן עץ מתרשיא שבמשך כמה שנים הקדיש את כל זמנו רק לזאוויה, את החלונות הצבעוניים עשו לפי סכמות החוזרות על עצמם ובעלי משמעות סמלית, וכך גם את הדיאגרמות והמנדלות מהשיש על הקירות והרצפה.

החלום העמוק ביותר של עומאר, לפי תפישתי, היה להפוך את הזאוויה בעכו ל”מכה של הלב” עבור כולם. החל ברמה של תיירים מזדמנים, המשך בישראלים (יהודים וערבים, כולל פלסטינאים), וכלה בחברי המסדר מכל העולם. וזאת בנוסף לכיבוד קברם של השייח’ים הקדושים, ובניית מרכז רוחני עבוד השייח’ אחמד יאשרוטי, ומקום עלייה לרגל, פולחן וטקסים עבור המאמינים. עומאר חשב שחשוב שהזאוויה תהיה גם מקום של דיאלוג בין תרבותי ובין דתי, שנוגע באדם באשר הוא אדם.

עומאר (ברוח המוזקארה של המסדר השאזלי יאשרוטי) היה מאמין גדול בדיאלוג, הוא חשב שנולדנו שונים בכדי ללמוד אחד מהשני, ושאין דבר כזה צודק ולא צודק. האדם צריך להיות במרכז כל הדברים, בשבילו נברא היקום כולו, וכך גם הזאוויה.
הוא ציטט את שייח’ עלי נור א דין שאמר: אנחנו לא באנו לבנות אבנים, הבניין הוא לא המטרה, המטרה היא לבנות לבבות, לבנות את האדם, להתדיין, להכיר, אבנים לא חשובות. האדם הוא החשוב. מה שמקדש את המקום זה האדם, ולא המקום עצמו. מתוך אמונה זו הוא השקיע שעות רבות במפגש עם בני אדם.

לפי אחותו החלום של עומאר היה שהזאוויה תהיה מקום לכולם, יעד לביקור מכל העולם. הוא רצה מכון מחקר רב תרבותי, הוא רצה דיאלוג בין דתות, רצה לעשות מוזיאון, היה מישהו אחראי על הדת הנוצרית בעכו והוא כתב שעומאר הוא היחיד בעכו שאיחד את הנוצרים עם המוסלמים, בזכותו פסוקי הקוראן על מרים נקרא פעם ראשונה בתוך הכנסייה. וגם ארוחת חג המולד עשו בזאוויה. עומאר רצה שהזאוויה תהיה משהו חשוב לעכו, לטריקה (מסדר), שאנשים יבואו, ידעו, שהמסדר יוכר, שהתלמידים יקבלו את כולם.

אלא שבנוסף לכך הזאוויה עבור עומאר הייתה מלאה משמעות סמלית, דיאגרמות, תורת סוד עמוקה, הוא היה מצוי בפרטי הפרטים של הקמתה, וניהל דיאלוג עמוק לגבי הזאוויה עם השייח’ והאנרגיות. הרצון העמוק יותר שלו היה, לפי הבנתי, ליצור מקום של קדושה שישפיע לטובה על כל העולם. ויהווה מעין מגדלור רוחני.

שיפוץ נכסי המסדר האחרים

בנוסף לזאוויה בעכו היו וישנם לווקף של המסדר השאזלי יאשרוטי נכסים ובניינים נוספים בעכו וכן מבנה הזאוויה בתרשיחא. מדובר על אלפי מטר מרובע של בניינים, חלקם חשובים מבחינה היסטורית. שגם על שיפוצם ותחזוקתם עומאר היה אחראי. במהלך תקופתו כמתוולי של המסדר, שופצו רבים מהבתים והחללים, חלקם הושכר לצרכי גנים ומעונות, אנשים פרטיים,  וחלק עומדים ריקים עד היום.

אחד מהחלומות של עומאר היה ליצור בעכו מסלול טיול בעקבות התפתחות המסדר השאזלי יאשרוטי, ובמהלכו מבקרים בבתים השונים של המייסדים ולבסוף מגיעים לזאוויה, חלום אחר שלו היה לאכלס כל אחד מהבניינים בסוג פעילות מתאים, כולל בניית אכסניה לאורחים ומקום של פעילות ציבורית.

לא רחוק מבית כנסת הרמח”ל, בסמטא המובילה ממסגד אל מועלק, נמצאת חצר ובה מספר חדרים ואולמות השייכים למסדר השאזלי יאשרוטי, כאן לפי דברי עומאר גרו חסידיו הראשונים של שייח’ עלי נור א דין לאחר שהגיע לעכו, וזה נקרא גם הזאוויה הישנה, בקומה התחתונה יש חלל גדול ששימש באותם ימים כמאפייה, בקומה השנייה יש חלל גדול יותר ששופץ במסגרת הפרויקט. סימן ההיכר של הבניינים השאזלים יאשרוטים הוא שהדלתות והחלונות שלהם צבועים כחול, אבל כפי שעומאר נהג להגיד, בניין שאזלי הוא כחול, אבל לא כל בניין כחול הוא שאזלי, מכיוון שגם הבהאים נוהגים לצבוע את פתחי הבניינים שלהם בכחול, וכך גם לעיתים אחרים.

ברחוב בית לוסיניאן, סמוך למנזר גבירתנו מנצרת, נמצא מתחם בניינים נוסף השייך לווקף השאזלי יאשרוטי, יש בו כמה אולמות ודירות, שאחת מהן מושכרת למעון ילדים. באולם הגדול של מתחם זה ארגנתי ב2012 מספר סדנאות והופעות של דרווישים מחוללים. עומאר אפשר לנו להשתמש במקום כחלק מהתפישה שלו של תפקיד הזאוויה בעכו ובעולם. הסדנאות היו מאד מוצלחות, ולהופעות באו מאות אנשים, חלק מההופעות התרחשו במסגרת פסטיבל עכו. כשהגעתי לביקור בזאוויה לאחר מכן עומאר אמר שלי שזו פעם ראשונה בהקשר של הפסטיבל שהוא מרגיש בן בית בעיר שלו.

בנוסף לעכו יש גם את בניין הזאוויה הראשונה והעתיקה בתרשיחא, מקום שהפך מסיבה לא ברורה לנושא מחלוקת בין הווקף לבין המדינה. עומאר היה אחראי על שיפוץ חלקי של המקום היפה והמיוחד הזה, שכלל שטחי קרקע מסביב ובניין שהושכר לצורך נגריה.

באופן כללי הווקף של המסדר השאזלי יאשרוטי בישראל לפני המלחמה היה מאד עשיר וברשותו הרבה אדמות, בניינים ומרכזים. המסדר השאזלי יאשרוטי עצמו הוא מסדר גדול יחסית בעל חסידים רבים, וביניהם אנשים אמידים ובעלי מעמד בעולם הערבי, כולל כאלו הקשורים למשפחה של השייח’ים, בעבודות השיפוצים הושקע כסף רב.

תמיד כששאלו אותו מנין הכסף לבניית המתחם המפואר בעכו? ענה שהמסדר השאזלי יאשרוטי מסרב לקבל תרומות: “באו הסעודים וכתבו צק של שש ספרות והשייח’ סירב”. הוא הדגיש שהמסדר מבצע את הפרויקט בכוחותיו שלו, ושהכסף בא מתרומות של המאמינים. ויחד עם זאת שהתקציבים נעצרו והבנייה נפסקה, הוא הצדיק זאת ואמר “אנשים שלנו בסוריה מתים והזאוויות נהרסות, וכאן משקיעים באולמות מפוארים”.

עומאר נהג לספר את הסיפור הבא:
ביום מן הימים אלוהים ביקש ממשה למצוא עבורו איש ישר ושונא בצע.
משה חיפש וחיפש וכשלא מצא חזר לאלוהים ואמר: “איש ישר מצאתי, אבל שונא בצע זה קשה”.
“לא בעיה” ענה אלוהים, “אני בטוח שתמורת סכום מתאים אתה תמצא”.

עומאר מעולם לא ביקש כסף עבור המפגשים הרבים שערך, וסירב בתוקף לקבל כשהוצע לו. הוא גר בבית צנוע, חי חיים פשוטים, וטען (ברוח המסדר השאזלי) שאדם מחוייב לקבל על עצמו כל עבודה בכדי להתפרנס, וכפי שהוא ניסח זאת: “אין לשבת בבית ולהגיד שאני מתפלל לאלוהים, אתה מתפלל לאלוהים תוך כדי עבודה”.

מאבק משפטי

עומאר היה המתוואלי של המסדר השאזלי יאשרוטי בארץ, ומתוקף תפקיד זה אחראי על המאבק המשפטי להחזרת רכוש המסדר לידיו. לפני מלחמת העצמאות עזב השייח’ אל האדי יאשרוטי (הנכד של שייח’ עלי נור א דין) את הארץ ועבר ללבנון. לכאורה מקרה קלאסי של נפקדות, שהביא את המדינה לטעון שהיא בעלת החזקה על הזאוויות בעכו ובתרשיחא, ולהחרים את הרכוש הרב והאדמות הרבות של המסדר במקומות רבים בארץ. אלא שמבחינה החוק בתקופת המנדט, לכל הקדש היה ממונה (מתוואלי), שלא היה חייב להיות בהכרח המנהיג הרוחני, וכך היה גם במקרה של השאזלים יאשרוטים ב1948.

במשך עשרות שנים היו המתחמים המקודשים של המסדר השאזלי יאשרוטי בחזקתם והם שילמו עליהם ארנונה ומיסים, מחזיקים בהם למרות שלא היה ברור מעמדם החוקי. ניתן היה לטעון שהם רכוש המדינה מתוקף חוק הנפקדים וניתן היה לטעון אחרת, אבל אף אחד לא רצה להעיר את הדוב הישן, והסידור היה נוח לכולם. עד שיום בהיר אחד, בהתקף של טמטום אופייני, טען מי שטען שהזאוויה של השאזלים יאשרוטים בתרשיחא היא רכוש מדינה, וזה הכריח אותם לצאת למאבק משפטי על בעלותם את המקום, אותו הוביל עומאר בעזרת מומחים ישראלים כגון פרופסור שרה סבירי ופרופסור יצחק רייטר.

המשמעות של המשפט הייתה גדולה, אם תרשיחא הייתה מוגדרת כרכוש מדינה, זה היה משליך גם לגבי הזאוויה בעכו. עומאר הוביל את המאבק הזה והצליח לעשות את הבלתי אפשרי. המשפט נערך והמסדר השאזלי יאשרוטי, נכון לשעה זו (לפני ערעור), זכה ובגדול. רק אדם כמו עומאר יכול היה לגייס לטובת המאבק המשפטי שלו אושיות ציבור כגון אלו שנזכרו, לקלוע למנטליות הישראלית ולענות לדרישות המשפטיות. בסופו של תהליך ההקדש הוגדר כנוכח, למרות שהשייח’ עזב את הארץ, והטענה להחרמת רכושו בתוקף חוק נכסי נפקדים נדחתה, דבר שיכולות להיות לו משמעויות כבירות בעתיד.

מפגשים עם יהודים

עומאר השקיע שעות רבות מאד במפגשים עם קבוצות של ישראלים, שהורכבו בעיקר מיהודים, במרכז עכו, ולא רק שם. אמנם לעיתים היו שם מוסלמים, נוצרים ודרוזים, אבל זה לא היה העיקר, אלא העניין של היהודים ב”אסלאם אחר”. למעשה המפגש הראשון שלי איתו היה דרך צילום תכנית טלוויזיה של ערבסקה על הסופים ב2001 בה השתתפתי.
מאז הבאתי אליו מאות קבוצות, כשהשיא היה שתי השתלמויות של מורי דרך מטעם משרד התיירות.

במפגשים הרבים שהייתי עד להם, בין עומאר לקבוצות מבקרים ישראלים, לאחר שלב הפליאה הראשוני מגילוי עובדת קיומם של הסופים וחשיפה להשקפת עולמם המתונה, נשאלו תמיד אותן שאלות: מדוע לא שומעים על הסופים? אם הם באמת בעד אהבה וסובלנות מדוע אין הם דואגים להשמיע את קולם? מדוע שלא יישמע גם הקול האחר, המתון? מדוע הקבוצות הסופיות השונות לא מתאחדות כנגד האסלאם הקיצוני?
עומאר תמיד היה עונה שבאופן עקרוני הסופים אינם עוסקים בפוליטיקה. כששאלו אותו “מדוע לא?”
הוא ענה: “לא מערבבים תפוח עם אגס!”
הסופים בכלל, והיאשרוטים בפרט, עוסקים במיסטיקה. המנסה לערב מיסטיקה עם פוליטיקה, סופו שנכווה. השניים לא נועדו לשכון יחד. העיסוק בפוליטיקה מעוות את התורה.

שאלתי אותו פעם “איך אתה מרגיש עם העובדה שחלק גדול מאנשי המסדר שלכם גורשו מן הארץ?”, “איך זה מסתדר עם קבלת המדינה ותמיכה בה ובמוסדותיה?”. עומאר לא התבלבל, ואמר: “בוא נגיד כך, גם כשנולד בן ממזר צריך לטפל בו ולשמור עליו”.
תפישתו הבסיסית הייתה שלכל דבר יש סיבה, וכך גם להקמת המדינה היהודית. אנחנו לא יודעים מה אלוהים רוצה מאתנו וצריכים לקבל גם את הדברים הקשים כגזרת גורל.

עומאר הדגיש קבלת חוקי המדינה, אבל כשלחצו אותו אמר שמושג מדינת הלאום זה המצאה של המאה ה19, ומה שצריך במקום זה הוא רב תרבותיות. אם זה יקרה אז הרבה מהסכסוכים הלאומיים ייפתרו מאליהם, אלא שבד בבד עם רב תרבותיות צריך גם צדק ואנושיות, ולפתור את הבעיות של הערבים בארץ והפליטים הפלסטינאים.

עומאר הבין את הטראומה היהודית של השואה, והיה אמפטי לגבי זה, הוא ידע שבכדי ליצור דיאלוג צריך קודם כל לספק ביטחון לצד השני, ופעל בכדי לעשות זאת, הוא האמין שאם ייווצר אמון אפשר יהיה לפתור בעיות גדולות. בנוסף על כך התשובה לבעיות של האזור, לפי תפישתו, לא הייתה במישור הארצי, אלא במישור הרוחני, שם כולנו שווים ובעלי ערך.

עומאר האמין באמרה שהסופי הוא בן זמנו ובן המקום, ומסיבה זו צריך לנהוג כמנהג המקום. בשפתו הציורית אמר: “כשאני בברזיל אני הולך עם ביקיני, ואילו בערב הסעודית עם רעלה”. אנחנו לא רוצים להתנגש עם החברה שמסביב, ולכן נוהגים כמנהג המקום. אלא שזה לא העיקר. העניין המרכזי הוא בקשר שבין האדם לאל. מולו כל שאר הדברים מתגמדים. מדינות קמו ומדינות נפלו, צריך לקבל את המצב הקיים כגזרת גורל, ולנסות, בנסיבות משתנות, לעסוק בדבר העיקרי שבשבילו אנחנו נמצאים כאן על פני האדמה: להיות קרוב לאלוהים. עומאר העריך את האפשרות שמדינת ישראל נתנה לחופש הפולחן, ומן הצד השני ניהל מאבק חכם ועיקש להחזרת רכוש ואדמות המסדר.

ביום מן הימים התקיים טקס מוולד של המסדר לכבודו של הנביא מוחמד בעכו. אחד מחברי שידע על המפגש הגיע למקום כאורח לא קרוא וביקש להיכנס ולהשתתף. הוא נדחה, כנראה שבגסות, על ידי אדם מהמסדר שפגש בכניסה. למחרת עומאר התקשר אלי נרעש כולו, ואמר שהשייח’ סילק (באופן זמני) אדם זה מהמסדר, ושזה היה בושה, הזאוויה היא בית אלוהים הפתוח בפני כל אחד, ואיננה רכושו של אף אחד.

שיתוף פעולה בין היהודים למוסלמים היה נפוץ מאד לאורך ההיסטוריה. במצרים, למשל, לאחר תקופתו של הרמב”ם, קמה קבוצה של יהודים שקראו לעצמם בשם “חסידים”, ששמה להם למטרה לחדש את היהדות ברוח הסופיות. הם טענו שהסופים למדו את הריקודים, השירים והטקסים שלהם, מחבורות הנביאים של היהודים, וכעת מוטל עלינו ללמוד מהם את עבודת הלב, הדבקות, ואת דרכי הפרישות והאקסטזה. את התנועה הזו, שהתקיימה במשך 200 שנה, התחיל בנו של הרמב”ם – הראב”ד (רבי אברהם בן מיימון).
וכך אומר הראב”ד: “אל תחשוב כי לא יאה להשוות את התנהגותם (של הנביאים) עם התנהגות הנזירים (הסופיים), שהרי הנזירים חיקו את הנביאים ועשו כמעשיהם ולא להפך”.
“ואילו יודע אתה איך המנהג אצל נזירי האיסלאם שנהוג אצלם בעוונות ישראל, מנהג צדיקי ישראל הראשונים שאיננו נהוג עכשיו בקרבנו או כמעט בטל מקורבנו – כי הרב מלביש לתלמידו את מעילו הבלה…”

בגניזה בקהיר, למשל, נמצאו כתבים מתורגמים לעברית מהמאה ה-12 של החכם הסופי אל ע’זאלי, ואחרים. גם חכמי הדת היהודיים בתקופת תור הזהב של ספרד, התייחסו רבות למיסטיקה האיסלאמית והיו בקשר עימה, וכך קרה בבלקן במאה ה-16 עם עלייתה של האימפריה העותומאנית, וגם בזמנים ובמקומות אחרים.

עומאר מצא מכנה משותף עם קבוצה הנקראת “דרך אברהם”, המורכבת מיהודים ומוסלמים ועוסקת בלימוד משותף של טקסטים קבליים וסופים. הוא נהג להזמין אותם ואורחים למפגשי חג חנוכה בזאוויה, כפי שהזמין את הנוצרים בכריסטמס. למפגש האחרון של דרך אברהם בזאוויה בעכו הגיע בשנת 2017, למרות שכבר היה חולה והוא נעזר בקביים, מפני שזה היה חשוב לו, ובכדי להראות כמה זה חשוב לו.

הדרך הרוחנית הייחודית שלו

ביום מן המים אמר לי עומאר שיש הרבה זרמים (השקפות ודעות על הדרך הרוחנית) במסדר השאזלי יאשרוטי, ושהשייח’ אחמד יאשרוטי אמר שלו שהוא זרם בפני עצמו. היה זמן שרצה שאכיר את ה”זרם המרכזי”, אבל זה לא עבד, מבחינתי עומאר היה המרכז.

עומאר אמר שהסופיות זה תפישת עולם שהייתה קיימת עוד לפני האסלאם, יש סופים מוסלמים, יש סופים יהודים ויש בודהיסטים, לא משנה במה אתה מאמין, נהג לומר, העיקר שתאמין. הוא טען שצ’רניחובסקי בשירו – “שחקי שחקי על החלומות כי באדם אאמין”, נוגע במחשבה הסופית, וכך גם ביאליק ב”בריכה”. אפילו עובד האלילים נמצא במעגל האמונה, מכיוון שאלוהים קיים בכל מקום.
עומאר תמיד טען שהוא לא מיסיונר, שאי אפשר להפוך אדם לסופי, זהו תהליך הארה פנימי. הוא עצמו שואף להיות סופי, אבל עדיין לא שם, הוא אדם רגיל, אבל יש לו כלים. הכלי החשוב ביותר זה המורה. מכיוון שהדרך מאד מאד מסוכנת וצריך מורה.

לעומאר היו שלושה דברים בסיסיים שהוא הדגיש, שאפשר להגיד שהם יסודות הדרך שבה הוא תפש את המשמעות של להיות סופי ואת העבודה המתבקשת ממי שרוצה להיות סופי. שלושת העיקרים הם מחשבה חופשית, מדיטציה ואהבה.

עומאר הדגיש שמותר לחשוב על כל דבר. הוא ידע לצטט את שפינוזה וגם את רומי, איבן עראבי וגם את ביאליק, וכן את הוגי הדעות הסופים הגדולים.
האמת היא מעגל, נהג לומר, כל אחד מאתנו הוא נקודה שונה ואחרת באותו המעגל. לכל נקודה על ההיקף יש רלוונטיות, לכאורה לכל אחד מאתנו נקודת השקפה שונה, אבל ככל שמתקרבים למרכז רואים שהכל הוא אחד, הדרך למרכז מגלה שכל נקודה רלוונטית, באורח פרדוקסלי ריבוי נקודות המבט מביא לאחדות. מסביב למעגל יש אינספור נקודות היה עומאר נוהג לומר, אבל הם כולם מובילות לאחד. וזה מביא למסקנה שאין כופר ואין כפירה, “אם לכל אחד יש חלק מהאמת, אז בזה שאני אומר שאתה כופר, אני מערער על קיומי” נהג לומר. וטיבל את הטיעון בדוגמא ציורית: “לאלכסנדר מוקדון היה חבר קרוב, אחד הגנרלים שלו, שהוא הוציא להורג, הוא לא ידע שבעצם הוא פוגע בעצמו”. אנחנו חלק מהוויה אחת וכל פגיעה בחלק ממנה היא פגיעה בשלם.

עומאר התייחס להתנגשות הקיימת באסלאם בין הקיצונים לבעלי המחשבה החופשית, וטען שלגבי הקיצוניים הסופים הם כמו עצם בגרון, לא להקיא ולא לבלוע. לטענתו צריך ליצור דיאלוג, התדיינות, ויש כזה. באופן פרטי הוא היה הרבה יותר מודאג מהתגברות הקיצוניות, במיוחד בהקשר של השייח’, ובימים שבהם נראה היה שהמדינה האיסלאמית מאיימת על האזור.

עומאר הדגיש כסוג של מדיטציה את תרגול התאאמול – התבוננות בתכונות של אלוהים בבריאה, ההתממשויות שלו, כדרך להגיע למהות האלוהית. במילים אחרות צריך לחשוב על הבריאה, על שמות אלוהים ותכונותיו, ואיך הם משתקפים בעולם, ובמראת הלב.

אחת המדיטציות שעומאר לימד אותנו הייתה להתרכז באזור העין השלישית, איבר רוחני הנמצא בין שתי העיניים באמצע המצח. זהו האיבר שדרכו, לפי הסופים, נתן אלוהים את הפקודה: אהיה, ‘יכון’, ושדרכו רואים דברי אמת, בניגוד לעיניים הרגילות שנתונות לאשליית החומר, ולנסות ולדמיין צבעים.

הכלי שדרכו רואים דברי האמת הוא הדמיון. עולם הדמיונות והדימויים הוא עולם מעבר בין עולם הארכיטיפים האלוהי, לבין העולם שלנו ‘המציאותי’. דרך הדמיון ניתן לקלוט את העולמות שמעבר. הוא היה מתחיל את היום במדיטציה עמוקה, בבחינת נאה דורש נאה מקיים, ויוצא מדי פעם לטבע למדיטציות ארוכות יותר.

עומאר הדגיש התבוננות והקשבה “דבר ראשון שאנחנו מלמדים את האנשים זה להקשיב”, העולם מלא בסימנים, רק שאנחנו לא שמים לב אליהם, הוא סיפר שלימוד הקשבה נעשה “דרך שירה שאותה שרים אנשים שהוכשרו לכך במיוחד, ללא כלים מוזיקליים. זוהי שירה שרק מי שיודע להקשיב, יכול לקלוט אותה במלואה. אנו מלמדים את האנשים להקשיב, כך שיותר מאוחר הם יוכלו להקשיב לכל דבר – למוזיקה של היקום, לעץ ולפרח”.

הוא אהב לספר על הבת שלו בהקשר זה: “יום אחד חיפשתי בית קפה מסוים והיינו נוסעים ברחובות, הבת שלי הייתה לידי ומשכה כל הזמן בשרוול שלי, “זה כאן” היא אמרה, אבל לא הקשבתי”.

הדבר השלישי שעומאר הדגיש זה את האהבה. הוא טען שאלוהים יצר מהאור שלו ישות שנייה, מתוך האהבה והרצון שלו לא להיות בודד, והישות הזו נקראת באסלאם “חדרה מוחמדיה” וביהדות “השכינה”, והיא זו שבראה את העולם. ומכאן המעמד המאד גבוה של האישה. בין האלוהים לבין הישות הנקבית שוררים יחסים של אהבה שבזכותה נוצר העולם. עומאר נהג לחדד להשתמש במילה”uns”, שזה סוג של אהבה אינטימית מעודנת ועמוקה.

הוא נהג לומר “אני האוהב, אני האהוב, אין שני לו”.

עומאר היה אומר שהאדם הוא המרכז, הבריאה כולה היא למען האדם והיקום מסתובב סביבו ולמענו. אלא שהאדם הוא מעין כס מלכות, שבתוכו (בליבו) יושבת הישות הנקבית (חדרה מוחמדיה). בכדי שזו תוכל לשכון בתוכו, צריך לממש שמונה תכונות טובות בכל יום, וזה מבוסס על הפסוק הבא: “אותו יום יארע המאורע. ביום ההוא יבקעו השמים ויתרופפו, ומכל שיפוליהם יתכנסו המלאכים ושמונה מהם יישאו את כיסא הכבוד של ריבונך כאשר כולכם תובאו לפניו, וכל מעשיכם יהיו גלויים ולא ייעלם שום סוד ממנו” (בשורת הבלתי נמנע, פסוק 17).

כמעט תמיד שאלו אותו על היחס לנשים והוא היה מביא את הדיון למחוזות הרוחניים באומרו שלאישה בתפישה הסופית יש עצמאות ולא שוויון, היא מחליטה לגבי עצמה. מבחינה רוחנית הישות הנקבית היא מאד מאד חשובה.

בנוסף לשלושת העיקרים הייתה לו התייחסות מקורית משלו לנושא המצוות:

הוא טען שלעיתים לא לחטוא, זה חטא גדול יותר מאשר לחטוא. ובזה הוא הדהד את התפישה הפרדוקסלית של זרם המלאמתיה הסופי במרכז אסיה (אנשי האשם), המתבטאת בסיפור הבא: היו היה פעם ילד ממשפחה סופית שנשאר ער כל הלילה מתפלל וקורא בשם האל, בבוקר הוא בא לאביו ואמר לו כך: “אבי, בזמן שאחי ישן, אני התפללתי וקראתי בשמו של האל”. ענה לו האב: “בני עדיף היה לך אם היית הולך לישון כמו אחיך, המלאכים הגיעו אליו בחלום ועל חלקך פסחו”.

הבעיה הקשה ביותר בדרך הרוחנית היא הגאוותנות, זאת התכונה היחידה שמפרידה אותנו באופן טוטלי מאלוהים. הרבה פעמים הדת מביאה לגאוותנות, וכך ומצבו של האדם שלא מתיימר להיות דתי הרבה יותר טוב מזה של הדתי שנופל למלכודת הגאווה.

הדבר היחיד הקדוש זה חיי וכבוד האדם וחירותו, חוץ מזה הכל מותר. “תחיו טוב” הוא היה אומר, סוחט אנחת רווחה מהשומעים, שכר ועונש לא קיימים, אין יום הדין, מי שמחפש את גן עדן, לא ימצא שום דבר, אפילו לא בתולה אחת, צריך לחפש את הבתולות כאן בעולם הזה. אנחנו חיים בגן עדן וצריך לנצל את הזמן.

עומאר תמיד שאל “מה זאת תפילה? תגדירו לי תפילה” היה אומר. והתשובה: “תפילה זה לתת פת לחם לעני, לעשות מעשה טוב”. “אם אני מתפלל חמש פעמים ביום ושונא את השכן שלי, זה לא שווה שום דבר”.

עומאר אמר שאלוהים נתן לנו את התפילה כהתעמלות, סיפר סיפור על מישהי שישבה להתפלל ועבר לידה משורר ושאל אותה מה היא עושה? לאחר שסיפרה לו אמר לה כך וכך את צריכה לעשות בכדי להתפלל נכון והמשיך בדרכו. כשהגיע למקום שבו הוא היה אמור לשיר גילה שהוא שכח את השירים ושום דבר לא יוצא לו מהגרון, הוא חזר לאותה אישה ואמר לה תתפללי כמו שאת רוצה, אלוהים אוהב את פטמה (שם האישה) ופטמה את אלוהים, ומי אני שאתערב בזה.

הוא תמיד שאל: “מה זה צום?” במיוחד ברמדאן (הוא נהג לצום כמנהג המקום). והתשובה: “צום זה לא רק להימנע מאוכל, אלא ממחשבות רעות, להיטהר. אם אתה צם וכועס על אשתך, זה לא שווה שום דבר”.

ובהקשר זה צריך לציין שהצום האמיתי בשביל הסופים הוא לא רק הימנעות מאוכל. ישנם שלושה סוגים של צום: הצום הרגיל, צום מסוג מיוחד – אלו מהמאמינים שנמנעו מרגשות שליליים, וצום מסוג מאד מיוחד – הסופים השלמים שנמנעים מכל מחשבה חוטאת.

מסופר על הנביא משה שיום אחד הוא בא אל אלוהים והתלונן על בני ישראל. אמר לו אלוהים: “הבא לי את הגרוע ביותר מביניהם”. הלך משה לחפש אחר הגרוע ביותר, ראה אדם גונב ורצה להביא אותו, ואז גילה שהוא מגדל לבדו בשני ילדים, ראה אדם הורג אדם ורצה להביא אותו, ואז גילה שהוא מטפל בבעלי חיים, גם בגרועים ביותר שפגש הייתה איזושהי תכונה טובה. לבסוף חזר משה לאלוהים ואמר לו: “אני הגרוע ביותר”. על כך ענה אלוהים: “אם לא היית מגיע למסקנה הזו, לא היית יכול להמשיך ולהיות נביא”.

באופן אישי

עומאר אהב לשבת עם כוס קפה לאחר ארוחת הצהריים, היו לו כמה תנועות יד אופייניות, כמו מדידה של כוס קפה קטן בבחינת בוא ונמדוד את הדבר לאשורו, או סיבוב של האצבעות, בבחינת בוא ונסובב את העניין לכיוון הנכון. הוא היה אדם חושב ואהב ליצור דיאלוג, גם בתוך עצמו וגם עם אחרים, אלא שבכדי שיהיה דיאלוג חייבת להיות קודם לכן הקשבה, ולכן תאאמול הוא הבסיס למוזקארה. ויחד עם זאת בכדי להכריע בדילמות חשובות צריך לחזור ללב שלך, שם תמצא את התשובה.

הוא אהב לשאול שאלות בכדי לעורר מחשבה, וכדוגמא שאל את אחותו את אותה שאלה כל יום: “דיברת עם אלוהים היום?” הוא אהב שירה, ויכול היה לדבר שעות על שיר, או על משהו שהבחין בו בזמן התבוננות בטבע. מחשבתו הייתה לא שגרתית ולא מקובעת, וזה היה תענוג לדבר איתו ולשמוע ממנו על דברים. בזכות יכולת ההקשבה שלו אנשים פתחו בפניו את ליבם.

לעומאר הייתה דרך מיוחדת להביע את עצמו, והיית צריך להבין מתוך דבריו למה הוא מתכוון, ובנוסף לכך להביא בחשבון שחלק ממה שהוא אומר בא בתגובה וכשיקוף לצד השני. ושהרבה פעמים הוא אומר דברים מתוך רצון לשבור פרדיגמות.

עומאר נהג לעשות מעשי חסד שרבים מהם מתגלים רק כעת. הוא נהג לומר “כשיד ימין נותנת, יד שמאל לא צריכה לדעת מזה”. ובנוסף לזה לעזור לאחרים, לדוגמא, לאחותו הודה יש בן רופא שהתקשה בלימודיו ברמת עמון. עומאר אמר לו תחזור, אנחנו חייבים לשבת. אמר לו תקרא 1.2.3 אני הולך למקום וחוזר. חזר וקרא, נתן לו עוד פרק. וכך הוא סיים ללמוד את כל החומר ועבר את הבחינות בהצלחה.

הוא גם היה אדם ישר. שנתבקשתי על ידו לכתוב ספר על המסדר פנה אליו אדם אחר שהיה מצוי בענייני הסופים בכוונה לשדל אותו להזיז אותי מהפרויקט ולקחת אותו במקומי. עומאר ידע לזהות עוול ולעמוד כנגדו. יכולת להיות בטוח שלא רק שהוא לא יתקע לך סכין בגב, אלא ימנע מאחרים לעשות זאת במידה ויוכל.

כמו כל אדם, היו לעומאר  גם תכונות רעות, כמו הנטייה לאחר תמיד, דבר שתרם לעיתים לכעס אצל אחרים, אבל לא אצלי. בכל פעם שקבעתי אתו בעכו והוא היה מאחר, עברו עלי דקות ולעיתים גם שעות מענגות של ציפייה בזאוויה, שבהם הייתי מפליג למחוזות אחרים, מעין רגע של שקט בתוך מרוצת החיים. מעולם לא היה דבר שעומאר הבטיח לי באמת ולא קוים, ומעולם לא קבע איתי ולא הגיע.

ולבסוף, כשהזמנתי אותו לאירוע יום ההולדת החמישים שלי בלוטם, הישוב שבו אני גר, הוא הגיע ונהג כמנהג המקום, וכשערכתי סיור בזאוויה לאבי הקשיש, הוא אמר שתמיד העריך אותי, אבל “עכשיו מעריך אותי יותר”. בקיצור הוא היה חבר טוב, וזאת תכונה שנדיר למצוא בימינו.

משבר

“בשם אללה הרחמן האהוב. אמור: אבקש מחסה בריבון, בוקע השחר, מרעת בני האדם אשר ברא, מהסכנה שבחושך ואפלה, מלחישות המכשפות וקשריהן ומעין הרע של המקנא עת יקנא” (בשורת בוקע השחר, פסוק 113).

בשנת 2016 נפסקו אט אט העבודות בזאוויה, לאחר שחלק הארי של הפרויקט כבר נעשה, והייתה תחושה שזה הולך להסתיים בקרוב, אלא שאז קרו שני דברים: ראשית דבר הכסף אזל, אף אחד לא ציפה שזה יעלה כל כך הרבה. אבל חשוב מכך היה שהזאווית של המסדר בסוריה נהרסו עקב מלחמת האזרחים וחסידי המסדר נפגעו, השייח’ נשבע שהוא יקים מחדש את הזאווית בחמה, חלב ומקומות אחרים ויהי מה. המצב חייב את השקעת כל המשאבים במאמץ זה.

לפי המתוואלי הנוכחי אפשר היה לנסות ולסיים את הקומה הראשונה של הזאוויה, אולי חלקים ממנה, זה לא היה רחוק, השייח’ אפילו הציע שעומאר ימכור אחד מנכסי המסדר כדי לממן את השיפוצים, אבל עומאר לא היה איש של פשרות, הוא חשב רחוק.

הפסקת הבנייה השפיעה על עומאר לרעה, ראשית דבר הוא היה צריך לפטר את הפועלים שעבדו במקום ושהלכו איתו כברת דרך ארוכה, ולמרות שהוא ניסה למצוא עבודה לכולם, זה היה קשה עבורו. ושנית הוא לקח זאת באופן אישי והרגיש שכל מאמציו יורדים לטימיון. לפי משפחתו של עומאר הוא היה עייף, וניתן היה לשמוע זאת בקולו.

זמן קצר לאחר הפסקת העבודות עומאר חלה. ההתדרדרות הרפואית קרתה בגלל דבר פשוט לכאורה שהוא הזניח, ביום מן הימים הוא נפצע בבוהנו, אולי בזאוויה, והפצע הזדהם. הוא לא טיפל בעצמו, חשב שזה שום דבר, וכשהלך סוף סוף לטיפול אצל רופא בנצרת לא טיפלו בו נכון וזה החמיר את המצב, עד שהיה יותר מאוחר מדי ונאלצו לקטוע חצי מכף הרגל, אחר כך קטעו לו חצי מהרגל עצמה. זאת הייתה הסתבכות של זיהום ולא סכרת.

לפי פטנה אשתו מחלתו העסיקה אותו, אבל הוא שמר את הכל בליבו, לא דיבר על רגשותיו. ויחד עם זאת ניתן היה להבחין שהוא עצוב ומכונס. ולמרות זאת גם כשהוא היה נכנס ויוצא מבתי חולים, גם כשסבל מכאבי תופת בעקבות הקטיעה ועבר תהליך מייגע של שיקום ופזיותרפיה, הוא לא התלונן ואף שמר על חוש ההומור שלו: ביקש מאחותו שלא תחליף את הנעליים שלה עם העקב, מכיוון שאהב לשמוע אותה מגיעה לבקר אותו בבית החולים.

כמה חודשים לאחר שהוא נעלם, ולאחר הפצרות רבות, הוא הסכים להיפגש איתי בבית אמו, שם התגלה לי שכרתו לו חצי כף רגל בגלל “זיהום”. ואז הוא נעלם שוב, וכשנפגשתי אתו בפעם הבאה כבר חצי רגל עצמה הייתה כרותה עד הברך. “אתה רציני” התבדחתי “כל פעם חותכים חלק אחר שלך, כמו אל חלג’ (סופי גדול שחתכו לו את הרגליים והידיים כעונש על כפירתו)”. עומאר צחק.
“האם אתה מבין כרגע מה זה החיים? הסופיות?” שאלתי. והתשובה הייתה ברורה.

בתחילה של המחלה הוא שהה בבית אימו שהיה בקומת הקרקע, מבלה את זמנו בקריאת ספרים כמו שתמיד אהב, אבל בחודשים האחרונים הוא התעקש לחזור הביתה (למרות שהבית היה בקומה עליונה), אשתו מספר שהוא כבר היה אדם אחר, הגישה שלו השתנתה, הדיבור, הוא היה שקט. ולפי הרגשתה שמח שהוא סוף סוף בבית.

גם אני הרגשתי שעומאר שלאחר המחלה הוא אדם מרוכך יותר, מפויס עם הסביבה. ויחד עם זה לא מוותר על דרכו ועקרונותיו. המחלה נתנה לו יותר זמן לבלות עם אשתו והבנות, לעשות את המדיטציות שלו, ולקרוא את ספרי המיסטיקה, כמו זה של שייח’ איבן עראבי.

יום אחד ביקרתי בזאוויה עם קבוצה והוועד של העדה התכנס בחדר הסמוך, באוויר הייתה הרגשה אחרת מהרגיל, כשסיפרתי על כך לעומאר בטלפון הוא אמר: “אני אבריא ואטפל בעניינים, אחזיר את המצב לקדמותו”. ואכן הייתה תקווה שהוא יבריא, וכבר הוא החל מבקר מחדש בזאוויה, אלא שאז חלה התדרדרות.

מה שקרה בשבועיים האחרונים לחייו היה מפתיע, אף אחד לא ציפה שהוא ימות בגיל צעיר כל כך, הייתה ציפיה שהוא יתאושש ויחזור לעניינים. לפתע הייתה לו בעיה בנשימה, הוא לא רצה שנדע שהוא סובל, חשב שזה הצטננות רגילה, לא רצה שיתקשרו לאחותו (בכירה בקופת חולים). זה התחיל ביום שני, ביום שלישי הוא כבר לא יכל לזוז בגלל הנשימה, היו בחירות והוא רצה לבחור אבל לא יכל ללכת, ואז ביום רביעי הוא היה בסדר, אבל הדברים התדרדרו וביום חמישי הוא אמר שהוא רוצה ללכת לבדיקה, והוא הלך לבית החולים ולאחר שבועיים נפטר. הוא היה מחובר למכשירים ועמוס במשככי כאבים. עומאר כתב פתקאות וביקש שישחררו אותו משם, הוא כתב לפטנה תביאי את כסא הגלגלים אני רוצה לעזוב, אבל הרופאים אמרו שזה בלתי אפשרי.

בשבועיים האחרונים של חייו הוא סבל מאי ספיקת כליות וידע שזה כבר הסוף. יום לפני שנפטר ביקש את הכיסא שלו, אמר “יש לי שיבה דחופה אני חייב להגיע”, שלוש פעמים אמר את זה. וכנראה שהוא התכוון לישיבה של מעלה. בחייו הוא הגשים את כל מה שרצה לעשות, תמיד עשה טוב, לא התלונן ולא התפשר, ועתה היה בשל למשימות אחרות בעולמות אחרים.

מוות

עומאר נהג לספר תמיד את הסיפור הבא:
בסוף ימיו הגיע לאימאם אל ע’זאלי, מגדולי החכמים בעולם המיסטיקה המוסלמית לשמיים.
שאל אותו אלוהים: “עם מה הגעת?”
ענה אל ע’זאלי: “הגעתי עם התפילות שלי, הצומות, קיום מצוות והדרשות. מה לא עשיתי”.
“זה לא מספיק” אמר אלוהים, “קחו אותו לגיהינום!”
כשהמלאכים התחילו לגרור אותו, פנה אל ע’זאלי לאלוהים בתחינה נואשת: “רחם עלי!”
ואלוהים קרא למלאכים להביאו לפניו בחזרה.
“ביום מן הימים” אמר אלוהים, “נפל זבוב לקסת הדיו שלך, ואתה ריחמת עליו ושחררת אותו. בגלל שריחמת על הזבוב הזה, אני מרחם עליך”.
“זאת הסופיות” מסכמם עומאר את הסיפור, “זה כל העניין”.

אני בטוח שעומאר הגיע לשמיים עם ה”זבובים” שלו, ונמצא כרגע בגן העדן.

כשמת אחיו מונזר הוא אמר שהנשמה שלו ממשיכה ללוות אותם והוא מרגיש אותה, הוא היה היחיד שלא בכה, מכיוון שהאמין שמונזר נמצא עם אלוהים. וכך גם האנשים האוהבים אותו מרגישים כיום. עומאר נוכח בחייהם והם מתנחמים בכך שהוא עכשיו עם אלוהים, אלא שהעצב קיים.

אשתו פטנה הרגישה לאחר מותו שזה היה מוקדם מדי, כשהוא חזר הביתה הוא היה שמח, והיא רצתה שיהיה להם טוב ויעשו דברים ביחד. זה היה שוק. היא הרגישה רע, לא ציפתה שזה יקרה כל כך מהר. כעסה מכיוון שהם צעירים והם לא הספיקו לעשות דברים שהם רוצים. ויחד עם זאת היא מאמינה באלוהים וכנראה שמה שקרה זה הכי טוב עבורם, וגם עבורו. למרות שהוא מת היא מרגישה את הנוכחות שלו, וכך גם הבנות, הוא גר אתם. יש לה לפעמים הרגשה שהוא אחד מהקדושים הנסתרים, ובפעמים אחרות היא חושבת שהוא היה בן אדם רגיל ככל בני האדם.

לאחותו הודה יש ילדה בת 19, לאחר מותו היא שמה את התמונה שלו עם כמה מילים על הפלאפון שלה, לא מעיזים לדבר איתה על עומאר כשהיא שמחה. כל שני וחמישי המשפחה הולכת לבית קברות, וכל פעם היא מתפרצת בבכי. הרבה אנשים בעכו וגם במקומות אחרים זוכרים את עומאר לטובה ומספרים כל מיני דברים לא ידועים על מה שהוא עשה.

הסופים מאמינים בהתאחדות עם האהוב לאחר רגע המוות, בכך שהכל מחזורי ושום דבר לא אובד, הנשמה חוזרת  למקום שממנו באנו. הסיפור של עומאר עדיין לא נגמר, העץ שנגדע ייתן פירות ויצמיח חוטרים. עומאר טבע בים של האהבה, הוא הפך מכוכב קטן ליקום כולו.

יהיה זכרו ברוך.

לחלק הראשון של המאמר לחצו כאן – סיפורו של עומאר ראיס חלק ראשון