הנביאים הגדולים
שני החידושים הגדולים של היהדות למול הדתות שקדמו לה היו הדגשה של המיסטיקה למול המאגיה (אלוהים נמצא בתוך האדם ואין לו צלם ודמות), והדגשה של המוסר והחוק, המלך כפוף למוסר והחוק, אסור לרצוח כי אדם נברא בצלם[1].
עם הופעת הנביאים הגדולים נוסף חידוש נוסף והוא שהמוסר איננו רק קיום המצוות, שמירת החוק, הברית בין אלוהים לבני אדם, אלא הוא משהו פנימי ודינמי שאפשר לקרוא לו "מוסריות אקטיבית" על האדם לחפש היכן הוא יכול לעשות טוב בעולם, ולא רק לקיים את המצוות, לרדוף צדק ולבקש שלום. זה מוביל בהמשך להתפתחות מושג "תיקון עולם" כמבטא את מהות היהדות, אבל הכל מתחיל עם שלושה נביאים גדולים שמפתחים את תפישת ה"מוסריות האקטיבית" הנקשרת לנבואות הגאולה ואחרית הימים.
לימים המוסריות האקטיבית מתפתחת על ידי ישוע ומוצאת בית בנצרות, ביהדות של המשנה זה בא לידי ביטוי במשפט "ואהבת לרעך כמוך", הדגש עובר לאהבה במקום ליראה ופחד.
בעקבות אליהו (הסיפור התנ"כי):
אליהו מופיע מהאלמוניות התנ"כית היישר אל מרכז העימות עם אחאב. הוא מודיע לו בשם אלוהים שתבוא עליו בצורת בשל חטאיו, שמעתה ירד גשם רק על פי דבר אלוהים (בניגוד לאמונה שהגשם יורד על ידי הבעל). ואז הוא נאלץ לברוח מארצו: "לך מזה ופנית לך קדמה ונסתרת בנחל כרית אשר על פני הירדן, והיה מהנחל תשתה, ואת הערבים צויתי לכלכלך שם."
לאחר זמן מה יבשים המים בנחל מכיוון שלא יורד גשם ויהוה מצווה אל אליהו: "קום לך צרפתה אשר לצידון וישבת שם, הנה צוויתי שם אישה אלמנה לכלכלך." צידון היא בירת הפיניקים, העיר שממנה באה איזבל ומרכז אמונת הבעל, דווקא שם, בלב ארץ האויב, מצווה אליהו להסתתר, ומי שמכלל אותו זה אחד שאן אמצעים בידו: אישה אלמנה. אליהו עושה שני ניסים בבית אותה אלמנה: האחד הוא גורם לכך שכד הקמח וצפיחית השמן שלה לא יחסרו מעולם ויתמלאו מעצמם, עד יום בוא הגשם. הנס השני שעושה אליהו הוא להחיות את הבן המת שלה, (נס כזה בדיוק עושה ישוע).
אחרי שנתיים, בשנה השלישית, מצווה אליהו להראות אל אחאב ולהביא את העניין הזה לידי סיום, כולל להחזיר את הגשם לארץ הצמאה.
אליהו נראה אל אחאב, ולאחר שיג ושיח טעון הוא אומר לו לקרוא לכרמל את נביאי הבעל והאשרה ואת כל ישראל. כל העם מגיע ואליהו מאתגר את נביאי הבעל לתחרות העלאת אש בעולה. נביאי הבעל קוראים לבעל להעלות אש בעולה ואליהו לועג להם. לאחר מכן בונה אליהו מזבח מ12 אבנים המסמלים את שבטי ישראל, "מרפא את מזבח יהוה ההרוס" (פסוק בעל משמעות סמלית). שופך עליו מים, וקורא לאלוהים להראות לעם ישראל את גדולתו "ואתה הסבת את לבם אחורנית". אש יהוה נופלת על המזבח וכל העם נופל על פניו ומודה באלוהים. אליהו מצווה על העם לתפוש את נביאי הבעל ולשחטם בקישון (מעניין שדבר לא מוזכר בקשר לנביאי האשרה). אחאב, שכנראה בשלב זה כבר מסכים בשתיקה למעשיו של אליהו, מצווה לאכול ולשתות לקראת הגשם הקרוב, אלא שבשמים לא נראה סימן לענן, אין גשם. שבע פעמים שולח אליהו את נערו לראות אם יש עננים, ורק בפעם השביעית נראה ענן קטן "ככף איש" עולה מהים, ענן זה הופך להיות גשם ברכה.
הרומן הקצר של אחאב ואליהו נגמר כבר למחרת, כשאיזבל שומעת מה עשה אליהו לנביאי הבעל, היא מאיימת עליו, והוא בורח למדבר, משאיר את נערו בבאר שבע והולך דרך יום מבאר שבע, עד שהוא יושב תחת רותם אחד ושואל את נפשו למות. אליהו אומר: "רב! עתה יהוה, קח נפשי, כי לא טוב אנוכי מאבותי". יש רואים בפסוק זה חרטה של אליהו על דרכו הנזעמת ועל ההרג הרב שעשה בנביאי הבעל. אליהו שוכב וישן והנה נוגע בו מלאך ואומר לו לאכול עוגת רצפים וצפחת מי המונחת למראשותיו, אליהו אוכל מעט וחוזר לישון, המלאך מפציר בו לאכול שוב, ואליהו אוכל. ובכוח אותה אכילה הוא הולך ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלוהים חורב. הוא לן שם במערה והנה פונה אליו אלוהים ואומר: "מה לך פה אליהו?"
"ויאמר: קנא קנאתי ליהוה צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרבו ואת נביאיך הרגו בחרב, ואותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה."
אליהו מסתתר במערה כמשל להגעה לאני הפנימי. בהגיעו לשם הוא עדיין מתחבט עם הקנאות שלו, והכעס שלו. ואז אומר לו אלוהים פסוקים שראוי לחרוט אותם על לבבו של כל אדם. פסוקים שיש להם משמעות דתית עמוקה:
"ויאמר: צא ועמדת בהר לפני יהוה, והנה יהוה עבר, ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני יהוה, לא ברוח יהוה, ואחר הרוח רעש, לא ברעש יהוה, ואחר הרעש אש, לא באש יהוה, ואחר האש קול דממה דקה." (המשמעות של זה היא שאלוהים הוא בשקט, לא בקנאות…)
אליהו שומע את הדברים ומליט את פניו באדרתו. יוצא ועומד בפתח המערה, בחיצוניות שלו. ואז שואל אותו קול את אותה שאלה שנשאל קודם: "מה לך פה, אליהו?"
ואליהו עונה את אותה תשובה: "ויאמר: קנא קנאתי ליהוה אלוהי צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחתיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב, ואותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה." אלא שהפעם התשובה היא מהחוץ, ובתור שכזאת, הקשורה לחיצוניות של האדם, היא תקפה. אלוהים מקבל אותה ומטיל על אליהו משימות אחרות: אחת מהם היא למשוח את אלישע לנביא תחתיו. אליהו עובר ליד אלישע החורש בשדה, משליך אליו את אדרתו, ואלישע עוזב את הבקר ורץ אחר אליהו. זאת התחלה של סיפור אחר….
במילים אחרות, אפילו חז"ל ביקרו את קנאותו של אליהו ועל כך שלא הראה את מידת הרחמים עם הניצחון הגדול, ולכן הוא נלקח להר סיני שם חווה רעש, רוח ואש ומבין שאלוהים לא נמצא בקיצוניות ובקנאות שהיסודות הללו מסמלים, ולבסוף הוא חווה קול דממה דקה, שקט ושלווה, שלום והרמוניה שבתוכם ניתן לשמוע את האל. אליהו הופך מנביא קנאי לשם לאיד של שלום ש"יחזיר לב בנים על אבות ולב אבות על בנים" לפי בוא היום הגדול והנורא, אדם שמייעץ ועוזר לאנשים, הוא עובר שינוי ולכן משלים את משימתו כאן עלי אדמות וזוכה לעלות לשמיים
ישעיהו הנביא
ישעיהו הוא הראשון מהנביאים הגדולים ונבואותיו באות על רקע האיום האשורי, החורבן של ישראל, האיום של יהודה והחורבן הבא בעקבותיו וההצלה הפלאית של ירושלים. נבואותיו מלאות דברי זעם על חטאי יהודה, נדמה שאלוהים כועס. היהודים לא מבינים מה באמת אלוהים רוצה מהם: הוא לא רוצה זבח, אלא צדק, ובזה החידוש הגדול של ישעיהו שמבשר תחילתה של דת אחרת, דת של חסד וצדק ולא של פולחן.
לאלוהים נמאס מהשבתות, מהתפילות, מהחגים, ונדמה שאין ברירה, חייב לבוא אסון גדול, צריבת תודעה, בכדי שאחריו יתרחש שינוי תפישה בדת היהודית. הדת היהודית החדשה תהיה דת יותר אוניברסלית, חובקת עולם. אלוהים הוא גם אלוהי הגויים, לא רק אלוהי ישראל.
בישעיהו יש לנו תיאורים ראשונים של התגלות אלוהים לנביא. תיאורים שמופיעים בצורה יותר מפורטת ביחזקאל. בישעיהו מופיעים גם תיאורים של המשיח ושל אחרית הימים והגאולה. הנוצרים מפרשים תיאורים אלו כנבואות על בוא של ישוע, ידוע במיוחד הפסוק מפרק ז' "הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנו אל".
בישעיהו יש דואליות ביחס של אלוהים לישראל, מצד אחד הוא כועס עליהם ומעניש אותם, מצד שני ובו זמנית, אלוהים יגאל את ישראל ויושיע אותו למול האויבים, הטקסט ממש מתחלף בין שני אופני הנבואה ומצבי הרוח הללו. הישועה ואסון קורים בו זמנית, לרקע מודגשת הישועה ולרגע האסון. האסון בא על ישראל מיהוה כתוצאה מהתנהגותו, אך בגלל חסדי יהוה הגאולה והישועה מגיעים בו זמנית. נדמה כאילו חיי בלבוא פרץ של כעס בכדי לנקות את היחסים העכורים בין יהוה לבין עם ישראל, פרץ של כעס מטהר שיאפשר ליהוה לתת מחסדיו. יהוה משתמש באשור כמטה זעמו ומכה אותם כעונש על מעשיהם בו זמנית. בבוא יום יהוה האמת תחשף לאור והצביעו שבה העולם הזה שרוי תחשף, כל אחד יקבל כגמולו. הפלישה האשורית מחריבה את לבנון, סוריה, ישראל, וספר יהודה, אך היא נעצרת בירושלים, בהוכחה סופית לכך שיהוה הוא המחליט והמוציא לפועל בענייני העולם ולפיו ישק דבר.
ציטוטים מישעיהו
פרק א'. יא. "למה לי רוב זבחיכם יאמר יהוה שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי, כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי לא תוסיפו הביא מנחת שווא קטורת תועבה היא לי חודש ושבת קרוא מקרא לא אוכל און ועצה, חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח נלאיתי נשוא, ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפילה אינני שומע ידיכם דמים מלאו, רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע, למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה".
פרק ב'. ב. "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יהוה בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל גויים והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יהוה אל בית אלוהי יעקוב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלים, ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותים לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
פרק ו'. א. "ואראה את אדוני יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל, שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף, וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש יהוה צבאות מלוא כל הארץ כבודו, וינועו אמות הסיפים מקול הקורא והבית ימלא עשן".
ירמיהו הנביא
הרקע ההיסטורי לנבואות ירמיהו הוא ימי ממלכת יהודה האחרונים, התיקונים של יאשיהו, המוות הדרמטי שלו בקרב מגידו, המלכים היהודים האחרונים, כיבוש הארץ, נפילת ירושלים, וגלות בבל.
שני אירועים טראומתיים קרו בימי בית ראשון, האחד הוא פלישת האשורים וחורבן ישראל, השני הוא פלישת הבבלים וחורבן יהודה, האחד קרה בסביבות שנת 730 לפנה”ס, השני קורה בסביבות שנת 580 לפנה”ס, 150 שנה אחר כך, על רקע שני האירועים הללו מנבאים שני הנביאים הגדולים של האומה: ישעיהו על רקע פלישת אשור, וירמיהו על רגע פלישת בבל. בין הפלישה האחת לשנייה קורה משהוא שמאפשר את המשך היהדות גם לאחר החורבן והגלות, המשהו הזה הוא הופעת הנביאים והמסר החדש שהם מעבירים. אלוהים הופך לאלוהים אוניברסלי, לא תלוי במקום ובזמן, אלוהים הוא אלוהי ההיסטוריה והמעצמות הגדולות של האזור הם רק כלי בידיו להעניש את ישראל ולהחזיר אותו לדרך הנכונה. הדרך הנכונה איננה דרך של קורבנות ופולחן אלא דרך של צדק וחסד. הנביא ירמיהו אף יוצא בכמה פסוקים במפורש נגד פולחן המקדש וארון הברית ויש האומרים שהוא זה שהחביא את ארון הברית מתחת לחצרות המקדש ומאז הארון נעלם ולא מוזכר יותר בתנ"ך.
ירמיהו מעז לקוות לשינוי רדיקלי שיחול באדם. "ידעתי יהוה כי לא לאדם דרכו לא לאיש הולך והכין את צעדו (ירמיהו, י', כג), זאת הסיבה לכך שהאל מבטיח את השינוי. "ונתתי להם לב אחר ודרך אחר ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם. וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להיטיב איתם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי" (ירמיהו לב', מ). הדבר שווה ערך לבריאה חדשה של האדם, רעיון שיהיו לו תוצאות מרחיקות לכת
ציטוטים מירמיהו.
פרק ג'. טז. "בימים ההמה נאום יהוה לא יאמרו עוד ארון ברית יהוה ולא יעלה על לב ולא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה עוד, בעת ההיא יקראו לירושלים כסא יהוה ונקוו אליה כל הגויים לשם יהוה לירושלים ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם הרע".
פרק ו'. טז. "כה אמר יהוה עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתבות עולם אי זה דרך הטוב ולכו בה ומצאו מרגוע לנפשכם.."
פרק זק. ד. "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמור היכל יהוה היכל יהוה היכל יהוה המה, כי אם היטיב תיטיבו את דרכיכם ואת מעלליכם אם עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו, גר יתום ואלמנה לא תעשקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה ואחרי אלוהים אחרים לא תלכו לרע לכם, ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם למן עולם ועד עולם, הנה אתם בוטחים לכם על דברי השקר לבלתי הועיל, הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר וקטר לבעל והלוך אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידעתם, ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות העלה, המערת פרצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם…"
כב. ג. "כה אמר יהוה עשו משפט וצדקה והצילו גזול מיד עשוק וגר ויתום ואלמנה אל תנו אל תחמסו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה, כי אם עשו תעשו את הדבר הזה ובאו בשערי הבית
יחזקאל הנביא
יחזקאל היה בנו של כהן שגלה עם משפחתו בזמן גלות יהויכין, הוא מנבא במשך 25 שנה ממקום גלותו כשחלק מנבואותיו נאמרות לפני חורבן בית ראשון וחלק אחרי חורבן בית ראשון, הנבואות לפני חורבן הבית הן בעלות אופי של אזהרה וקריאה לתשובה, בעוד שאלו שלאחר חורבן הבית הן בעלי אופי של נחמה וחזון אחרית הימים, בהם מתפתח נושא הגמול האישי.
נבואות יחזקאל בעיקר בחלק השני מצטיינות בחזיונות ובמראות ביניהם מעשה המרכבה, חזון העצמות היבשות, חזון בית המקדש השלישי, ועוד. חזיונות יחזקאל ובמיוחד העלייה לשמיים ומעשה המרכבה שימשו בסיס למיסטיקה העברית והנוצרית המאוחרת, יחזקאל עולה לשמיים ורואה את דמות אלוהים .
חזון יחזקאל.(מעשה מרכבה)
יחזקאל פרק א'. ד. "וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל מתוך האש, ומתוכה דמות ארבע חיות וזה מראיהן דמות אדם להנה, וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם, ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל ונוצצים כעין נחושת קלל, וידו אדם מתחת כנפיהם על ארבעת רבעיהם ופניהם וכנפיהם לארבעתם, חוברות אשה אל אחותה כנפיהם לא יסבו בלכתן איש אל עבר פניו ילכו, ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעם ופני שור מהשמאל לארבעתן ופני נשר לארבעתן, ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה לאיש שתים חוברות איש ושתיים מכסות את גויתיהנה, ואיש אל עבר פניו ילכו אל אשרי יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן, ודמות החיות מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים היא מתהלכת בין החיות ונוגה לאש ומן האש יוצא ברק, והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק, וארא החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות לארבעת פניו, מראה האופנים ומעשיהם כעין תרשיש ודמות אחד לארבעתן ומראיהם ומעשיהם כאשר יהיה האופן בתוך האופן, על ארבעת רבעיהן בלכתם ילכו לא יסבו בלכתן, וגביהן וגבה להם ויראה להם וגבותם מלאות עינים סביב לארבעתן, ובלכת החיות ילכו האופנים אצלם ובהנשא החיות מעל הארץ ינשאו האופנים, על אשר יהיה שם הרוח ללכת ילכו שמה הרוח ללכת והאופנים ינשאו לעומתם כי רוח החיה באופנים, בלכתם ילכו ובעמדם יעמדו ובהנשאם מעל הארץ ינשאו האופנים לעומתם כי רוח החיה באופנים, ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה, ותחת הרקיע כנפיהם ישרות אשה אל אחותה לאיש שתים מכסות להנה ולאיש שתים מכסות להנה את גויותיהם, ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי בלכתם קול המולה כקול מחנה בעמדם תרפינה כנפיהן, ויהי קול מעל הרקיע אשר על ראשם בעמדם תרפינה כנפיהן, וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, וארא כעין חשמל כמראה אש בית לה סביב ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה אש ונוגה לו סביב, כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד יהוה."
תפישת בית המקדש בימי בית שני
התפישה הרווחת בסוף ימי בית שני הייתה געגוע לבית המקדש הראשון והאלהה שלו, תוך כדי ציפייה שיחזור באחרית הימים, יחד עם זאת בית המקדש תפש מקום חשוב בחיי העם. אפשר אפילו לומר שבית המקדש בימי בית שני היה אף חשוב מימי בית ראשון מכיוון שלצידו נוצרו מוסדות רוחניים אחרים כגון לימוד תורה וחיי הלכה. האור שיצא מבית המקדש אפשר להאיר את הדת שהתקיימה לאחר מכן.
מיסטיקה עברית קדומה
לקראת סוף ימי בית שני, מופיעים ביהדות, במקביל להופעת המשנה והתורה שבעל פה, תורה וספרות מיסטית, המסבירה את מבנה העולמות הרוחניים ומשתמשת בטהרה במובן רוחני. ייתכן שהמיסטיקה העברית הקדומה הופיעה כבר אצל האיסיים, והיא מושפעת כנראה מהתורה של זרתוסטרא הפרסית ומההלניזם במובנו הפילוסופי רוחני.
הספר הקדוש ליהדות הוא התנ"ך. הוא נחתם לקראת סוף התקופה הפרסית או תחילת התקופה ההלנית בארץ. ויש בו כמה קטעים שהם מיסטיים במהותם. הקטעים החשובים ביותר בהקשר זה הם פרק א' בבראשית, ספר דניאל, נבואות שונות של הנביאים, שיר השירים, ישעיהו פרק ו' , פרקי תהילים שונים, ובמיוחד פרק א' של ספר יחזקאל ובו נמצא חזון המרכבה. מתוך הקשר זה נקראה הספרות של המיסטיקה העברית הקדומה: ספרות ההיכלות והמרכבה.
תפיסת מערכת האלוהות כמרכבה עליונה וכל האביזרים הנלווים לכך: הגלגלים והאופנים, רוח סערה, ענן גדול ואש מתלקחת, ונוגה לו סביב, והחיות רצוא ושוב, דמות האריה, הנשר, המלאך שבמרכבה, והדינמיות של עלייה וירידה – כל אלה הם ציורי היסוד שבספרות המיסטיקה העברית הקדומה. לכך הוסיפו הדרשנים תיאורים מספרות המקרא: ישעיה פרק ו' – תיאור המלאכים האומרים קדושה לפני האל, חזיונותיו של דניאל, חומר רב ממזמורי תהילים. מכל אלה נארג חזיון מופלא ומסתורי של העולם העליון שבמרכזו המרכבה, מעליה כיסא הכבוד שעליו יושב האל וסביבו מחנות של מלאכים, מהם נושאי תפקידים ומהם כאלה שכל ייעודם לשבח ולזמר לפניו.
פשט – 24 הספרים של התורה.
דרש – 6 סדרי משנה,
רמז – תלמוד,
סוד – זוהר.
הספרים העיקריים של המיסטיקה העברית הקדומה הם:
היכלות זוטרתי – המתאר את עלייתו של רבי עקיבא להיכלות העליונים (ארבעה נכנסו לפרדס)
היכלות רבתי – המתאר את עלייתו של רבי ישמעאל למרום כדי לברר האם מאת האל נגזרה על עשרת הרוגי מלכות.
ספר היכלות – מכונה גם חנוך השלישי – בו מתעלה רבי ישמעאל להיכל השביעי העליון ופוגש שם את מטטרון.
מעשה מרכבה – קובץ שירות שאומרים בעלי המרכבה בפני האל או שומעים מפיהם של מלאכים עליונים.
ספר שיעור קומה – עוסק באלוהות עצמה ומתארה במבנה הגוף האנושי, במידות מופלאות, בפרטי פרטים.
ספר הרזים – נתחבר במאה הרביעית. מילים, מושגים, ונוסחאות ביוונית גודשים את הספר ויש בו אף תפילה לאל השמש הליוס הכלולה במסגרת נוסחה מאגית.
חרבא משה – חרבו של משה, ספר מאגי.
הכרת פנים וסדרי שרטוטין – עוסק בקריאת כף יד וקריאת פנים, (ענייני כרומנטיקה מצויים גם בטקסטים שנתגלו במדבר יהודה. עקבות של האמונה הזאת נמצאים בספר הזוהר).
ראויות יחזקאל – שבע רקיעים והכוחות העליונים שבתוכם.
שר תורה – נגלה לבוני המקדש בתקופת זרובבל ומאפשר להם ללמוד את התורה בלא מאמץ, נקרא גם יפהפייה. לימוד תורה באורח פלא וגם יסוד מיסטי: ירידת האל והתגלותו לבוני המקדש בתורת שר תורה.
משמעות האותיות בקבלה
לפי ספר היצירה, שנחשב לספר הקבלי הקדום ביותר, שאותו כתב אברהם, העולם בנוי לפי קוד של 22 אותיות ו10 מספרים.
א-ת נותנים ביחד את כל האפשרויות ומכאן "אותיות"
שלוש אמות הן. א', מ', ש', הם היסודות שמהם נוצר העולם
שבע כפולות הן: בג"ד כפ"ת ר'. אלו הם שבעה הרקיעים. אחד כנגד כל אות.
שתים עשרה פשוטות: אלו הם שנים עשר המזלות. אחד כנגד כל אות.
שלוש אמות הן: מ, א, ש,
ש' שורקת, זה הכוח המתפרץ, האש, לכל הכיוונים, מלמטה למעלה.
מ' מכונסת, מהמהמת, זה הכוח המתכנס, מלמעלה למטה, יסוד המים.
א' משלבת ביניהם, זה האוויר שיש בו גם שאיפה וגם נשיפה.
הרקיע נוצר מאש, הארץ נוצרה ממים, האטמוספרה מבססת את האיזון ביניהם.
א, מ, ש הם חום, קור ולחות. החום נוצר מאש, הקור ממים, והלחות מהאוויר מאזנת ביניהם.
ש – יש בה שלושה קווים, ולכן יש לה את כוח הצמצום, ש' מושיעה את ת', היא קשורה לרחמים. היא השם שד"י. וגם ה"שם".
מ – זה משיח וגם מודעות, זה המלך. הכלי שבאמצעותו נברא העולם.
א – זה האות הראשונה
שבע כפולות בג"ד כפ"רת, יסוד חקקן חצבן צרפן שקלן והמירן וצר בהם שבעה כוכבים בעולם, שבעה ימים בשנה, שבעה שערים בנפש, זכר ונקבה.
ב – בית. האות ב' קשורה לכוכב שבתאי, חכמה, יום ראשון בשבוע, עין ימין באדם
ג – גדילה. האות ג' קשורה לכוכב צדק, שלום, יום שני בשבוע, עין שמאל באדם
ד – חסד. האות ד' קשורה למלחה, לכוכב מאדים, יום שלישי בשבוע ואוזן ימין באדם.
כ – כוח. האות כ' קשורה לשמש, למלוכה, יום רביעי בשבוע ואוזן שמאל באדם.
פ- פה. האות פ' קשורה לכוכב נוגה, לגאולה, אהבה, יום חמישי בשבוע, ונחיר ימין באדם.
ת – האות האחרונה. האות ת' קשורה לירח, התחלה וסוף, היום השביעי בשבוע, הפה של האדם.
ר – רשע. האות ר' קשורה לכוכב מרקורי, אמנות, יום שישי בשבוע, נחיר שמאל באדם
שתים עשרה פשוטות
ק – האות היחידה הנמשכת כלפי מטה ולכן נותנת כוח לסטרא אחרא, למילה שקר. ק' ור' ביחד נותנים קר, שזה ההפך מחיים.
צ – היא שילוב של נ' ו-י' כשהאות נ' נותנת את המעבר מרמה לרמה, והאות י' את הממד האלוהי. י' מסמלת כתר, נ' את הנקבי. צ' זה פוטנציאל חיבור של הזכרי והנקבי.
ע – עין זה גם איבר הראייה, עליונות של תודעה על פני חומר. חברה של פ', יכולה להיות פשע או שפע. ע' ו-פ' הם הצינורות של השפע שיכולים להיות גם צינורות של פשע.
ס- קשורה לחסדים, לסמיכה. ס' זה המגן שמעביר לרמת מודעות יותר גבוהה.
נ – זה המעבר בין אנרגיה לאנרגיה
ך – זה המסך המסתיר את כס המלכות. היא קשורה לכיסא או לכיסוי.
גימטריה.
לאותיות יש כוח של מספרים. האותיות של המאות הן ק, ר, ש, ת. האותיות של העשרות הן י – צ . האותיות של היחידים הן א –ט.
תפיסה היסטורית של התפתחות המיסטיקה העברית
המיסטיקה העברית צומחת על רקע התגברות הרע בעולם והשתלטות התרבות הרומאית, תפקידו של בית המקדש עבר, אי אפשר עוד לתחזק את האנרגיה הרוחנית של הקדושה בעולם החדש שנוצר. נותר רק לפעול בעולמות עליונים. אנחנו רואים דוגמאות להתייחסות ההיסטורית למאורעות בכל הרבדים של הקבלה.
"אמר ישמעאל אותו היום חמישי בשבת היה כשבאתה שמועה קשה מרומי מכרך הגדול של רומי לאמר: תפסו ארבעה אנשים מאבירי ישראל, רבן שמעון בן גלמליאל, ורבי ישמעאל בן אלישע, ורבי אלעזר בן דמה ורבי יהודה בן בבא ושמונת אלפים תלמידי חכמים מירושלים פדיון שלהם. וכיוון שראה רבי נחוניא בן הקנה גזרה זו עמד והורידני למרכבה".
עשרת הרוגי מלכות נתפש במדרש ככפרה עבור חטא מכירת יוסף לעבד על ידי האחים. החכמים שהוצאו להורג הם גלגול נשמות אחי יוסף. עניין עשרת הרוגי מלכות קשה מבחינה היסטורית, יש סתירות כרונולוגיות ברשימה.
כמובן שהתפישה ההיסטורית משתלבת עם התפישה המשיחית, כי אחרת למה כל הסבל הזה, לאן זה מוביל? זה מוביל לזיקוק הרוע מהטוב, להפרדת יסודות הטומאה מהעולם.
המשיחיות הרוחנית
חוג יורדי המרכבה היה עסוק בעניינו האישי, להגיע לרקיע ערבות, ולא נטה לפעילות היסטורית. היוצא מהכלל הוא ההתייחסות לעשרת הרוגי מלכות. יחד עם זאת יש היזקקות רבה לנושא המשיח, משיח רוחני ולא משיח היסטורי ופוליטי.
עם חורבן בית המקדש יש צורך באנשים מוארים שיוכלו לעלות בהיכלות ולהגיע למקדש של מעלה בכדי לפעול בו למען עם ישראל (שני הראשונים היו רבי ישמעאל ורבי עקיבא). תורת הסוד שהייתה צפונה במידות בית המקדש והפולחן שלו, מופיעה ברבים דרך דמותו של רבי שמעון בר יוחאי.
בספר הזוהר יש התקרבות בין היסוד המשיחי ליסוד המיסטי, המגיעה לשיא בתורת האר"י.
המיסטיקנים היהודים הקדומים היו צריכים להימלט ממלכודת המדרש. הם נשענים בהיסטוריוגרפיה שלהם על ה"תנאים" הראשונים, נאחזים בהם בכדי לתאר את החוויה המיסטית. הם מחיים את הכתבים החיצוניים של בית שני ומסורות הכתות.
היו שלוש פנים עיקריות לסוד האלוהות:
א. סודו של יוצר בראשית הכרוך בדמותם של מטטרון, שר עולם, ואחרים.
ב. סוד שיעור הקומה ודמותה העליונה של האלוהות.
ג. תפיסת הפלירומה, ריבוי הכוחות בחביוני האלוהות.
הרעיון היה התאחדות ישירה עם האל, הגעה לרקיע השביעי וצפייה בו.
חזרת הנשי למיסטיקה היהודית
נכתב בהשראת ספרם של מיכה אנקורי ואוהד האזרחי – בסוד לוויתן
נהוג לומר שהתנ"ך הרג את האלות, ואכן, אין מיתוס ללא אלות, וסיפור הבריאה התנ"כי הוא היחיד שבו אל גברי בורא לבדו את העולם. כל כינויי האל בתנ"ך הם כינויים גבריים (המושג שכינה ככינוי לאלוהות נשית אינו מופיע בתנ"ך). אולם לא רק את האלות חיסל התנ"ך – הוא הרחיק את העיקרון הנשי בכללותו, והעדיף על פניו עיקרון גברי מוסרני. התנ"ך מרומם ומהלל את מעשיהן של יעל ושל דבורה, אך כלל לא בשל נשיותן.
הרחקת הנשי והרחקת הנפש כרוכות זו בזו, כפי שעוד נראה, וגם שובו של המיתוס ליהדות היה כרוך בשובו של העיקרון הנשי, אשר זוכה למעמד מרכזי במיסטיקה היהודית. בספר הזוהר ארבעים אחוז ממה שנאמר על הספירות נאמר על ספירה נשית אחת – ספירת מלכות.
בהתרחקו מן העיקרון הנשי מפסיד המקרא מימד נוסף של המיתוס, והוא המיתוס של החזרה הנצחית, אשר לדעת חלק מן החוקרים הוא העיקרון המכונן של המיתוס בכלל, בכל התרבויות המיתיות אנו רואים את המחזוריות בזמן כיסוד מוסד של תפישת עולמם, ועיקרון זה קשור תמיד בעיקרון הירחי.
בפרספקטיבה ירחית, מות האדם, כמו המוות המחזורי של האנושות, הוא בבחינת צורך חיוני, ממש כמו שלושת לילות האפלה הקודמים לתחייתו של הירח. מות האדם ומות האנושות חיוניים להתחדשותם. צורה, כל צורה, מעצם העובדה שהיא קיימת ככזאת ולמשך זמן מסוים, נחלשת ומתבלה, כדי להתחזק עליה להישאב מחדש אל האמורפי, גם אם לרגע אחד בלב, עליה לשוב אל הכאוס במישור הקוסמי, אל האורגיה במישור החברתי, אל האפלה של הזרעים בטבע, אל המים – טבילה במישור האנושי, אטלנטיס במישור ההיסטורי, וכו' …
פילו האלכסנדרוני בפירושו למסעו של יעקב לחרן שואל: מדוע עזב יעקב את באר שבע,שהיא באר השבועה, שהיא באר החוכמה, ולכך הוא עונה: שיעקב ירד לחרן, לארץ החורים – שהם חורי הגוף, שהם משכנם של היצרים, כי זו דרכה של הנפש החכמה, שהיא יורדת אל הוויותיה הנמוכות כדי להשתלם. אולם אין היא יורדת לשם כדי להמיר את החוכמה ביצרים ולשכון בהם, אלא כדי לייסד דיאלוג מתמיד בין הרוח לבין היצר, לפיכך אומרת רבקה ליעקב: לך וישבת שם ימים אחדים.
האמה של הזכר היא סיום כל הגוף, ונקראת יסוד, והיא המדרגה המענגת את הנקבה. כל תאוות הזכר אל הנקבה ביסוד הזה, נכנס אל הנקבה למקום שנקרא ציון, כי שם הוא מקום כסות הנקבה כבית רחם לאישה…
מדיטציה וקבלה – לפי ספרו של אריה קפלן
לפי אריה קפלן יש ארבעה עקרונות גדולים בספירות:
קרינה – כתר, חוכמה ובינה מבטאים את עיקרון הקרינה.
בריאה – תפארת, חסד ודין מייצגים את העיקרון של הבריאה והצורה
צורה – נצח הוד ויסוד מבטאים את העיקרון של הצורה והפעולה.
פעולה – נצח הוד ויסוד מבטאים את העיקרון של הצורה והפעולה.
במלכות יש את כל העקרונות. מלכות היא הנוכחות של השכינה, ההאצלה של אלוהים, המראה הכהה שבה הנביאים עובדים את האלוהים. מלכות היא החיבור מחדש.
הקרינה – קשורה לפעולה של המחשבה, ולכן גם למדיטציה.
הבריאה – קשורה לפעולה של שפע אלוהי שמבוטא על ידי חסד, מאוזן על ידי דין והוא עצמו תפארת.
הצורה – מתבטאת בנצח, נצחיות, בהוד והיא היסוד
פעולה – קורית כשנכנסים חיים פנימה, שזה מלכות או שכינה או נפש.
אריה קפלן בספרו מדיטציה וקבלה מספר על מדיטציה על להבה של נר. באור נראים הצבעים אדום, צהוב ולבן, מסביב לנר נראה הצבע השחור, ואם מתבוננים בו בראיה מיוחדת מתחילים לראות צבע תכלכל, זה היה הצבע שדרכו הנביאים היו רואים חזיונות, מי שרואה את התכלכל הזה מפתח יכולת לראות אנרגיות ובמיוחד אנרגיות של הילה. לארי הקדוש הייתה את היכולות הזאת והוא קרא להילות "צלמים". ובכלל, אריה קפלן טוען שמדיטציה ביהדות הייתה מאד מפותחת, אלא שהשפה שלה איננה השפה של מדיטציה של היום. המילים המייחסות למדיטציה הם התכוונות, התבוננות, והתבודדות (של הר"אבד – להיות בודד בקהל).
בתקופת התנ"ך היו בתי ספר של נביאים שהיו לומדים מדיטציה, היו חברים בהם מאות של נביאים שמעליהם רבי הנביאים ומעליהם הנביאים המפורסמים של התנ"ך. היכולת שלהם להגיע לעולמות רוחניים עוררה עניין ומשיכה רבים, אלא שזה עורר גם את היצר של הרצון לסיפוק מיסטי, ומכיוון שדרישות בתי הספר היו חמורות, פנו רבים עקב כך לעבודה זרה, לקיצורי דרך של הגויים.
אחד מאחרוני הנביאים הגדולים היה יחזקאל שחי בבבל בראשית הגלות. פרק א' בספר יחזקאל הוא אחד הפרקים המסתוריים ביותר בתנ"ך כולו. בפרק זה מתאר יחזקאל בפירוט בלתי רגיל חזיון ובו מלאכים וכיסא הכבוד. לפי המסורת מכיל חזיון זה את המפתחות למדיטציה נבואית, ואם יובן כראוי הוא עשוי לשמש מדריך להתגלות.
לפי יחזקאל פרק א' (ראו למעלה) יש שלושה מחסומים בדרך אל האלוהים.
בראשית החזון אומר הנביא: "וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת" ספר הזוהר מלמד שהרוח, הענן והאש הם שלושת המחסומים שדרכם חייב הנביא לעבור לפני שהוא נכנס למלכות השמים.
מחסום ראשון – רוח סערה: הדבר הראשון שחווה יחזקאל הוא רוח סערה, אך יש כאן משמעות כפולה מאחר שהמלה רוח משמעותה גם תופעת טבע גשמית וגם רוח במובן רוחני. לכן ניתן לפרש את מה שרואה יחזקאל כסערת הרוח, סערת הרוח קשורה להתנסות הראשונה שהשכל ריק מכל מחשבה, אז מוכפלת עצמתן של תנודות הנפש הטבעיות. זהו מחסום רוח הסערה שעליו חייב הנביא להתגבר.
המחסום השני – ענן גדול: המחסום השני שבו נתקל הנביא הוא "ענן גדול". זהו השלב שבו כל המחשבות מושתקות ומודחקות אל מחוץ לתודעה, כך שנוצרת מעין אטימות בתודעה, שדרכה לא ניתן לראות או לחוות דבר. מחסום זה חזק דיו כדי לרפות את ידי הנביא, אלא אם ימצא את כוח הרצון שידחוף אותו להמשיך. בעודו מנסה לעלות יעמוד הנביא בפני מחסום הענן שדרכו לא ניתן לראות דבר, ורק המאמץ יוכל להתגבר עליו.
המחסום השלישי – אש מתלקחת: המחסום השלישי הוא "אש מתלקחת", הנביא חווה תחושות של יראה, ענווה וחרדה כאשר הוא פורץ לראשונה לתוך המלכות הרוחנית. במקומות שונים בתנ"ך מופיעה האש כדימוי לענווה ולחרדה. האש שורפת ולפיכך יש בה גודש של תחושה – עד כדי כך שלא ניתן לעמוד בה.
הענן הוא ניתוק מכל תחושה, האש מהווה את ניגודו הגמור – גודש תחושתי. הענן מלמד את הנביא שכל מי שאינו ראוי לא יוכל לחוש או לראות דבר, ואילו האש מבטאת את הסכנה הצפויה לאלה שאינם ראויים.
שלושת השלבים בדרך למלכות שמיים מזכירים את מה שכותב יוחנן של הצלב בספרו "הלילה האפל של הנשמה" בו הוא מתאר שלבים שונים של אטימות וגודש תחושתי בדרך אל האלוהות.
כנראה שהשלבים השונים הללו: רוח סערה, אש מתלקחת, ענן, הם שלבים אוניברסליים בדרך לחוויה מיסטית. שלושת השלבים מדברים על סערת נפש המופיעה בתחילה, ולאחריה תחושה ששום דבר לא קורה, הליכה במדבר, ואם מצליחים לעבור את המדבר הזה אז נחשפים לאש של העולמות הלא נראים שהיא יכולה להיות אש שורפת או אש צורפת.
שני הפנים של האש והשתקפותם באור הנר: כשלהבת האחוזה בגחלת.
הדרך להבין את שני הפנים של האש היא אש כאור ואש כאש אוכלת.
יש פסוק בתורה שאומר: "כי נר מצווה ותורה אור" (משלי ו', כג)
מפסוק זה אפשר להבין את הדברים הבאים: האור הוא הדבר הראשון שנברא מתוך התוהו ובוהו. הפסוק מראה על הקבלה בין האור לתורה וזה מזכיר את דברי הבעל שם טוב כי הקב"ה גנז את האור בתורה. בספר הזוהר ובכתבי מקובלים רבים, מייצג ומסמל הנר את נשמת האדם.
לפי הקבלה הנשמה היא ניצוץ של אור שהתנתק משורשו האלוהי. במקור היה נעוץ ניצוץ זה בעץ של אור או בדמות אור בצורת אדם. בתוך כל אדם קיים מוקד אור, אור של תוך. לעתים אור זה כמעט ואינו נראה כלפי חוץ, בגלל מעטה העור העבה העוטף אותנו, שהוא הגשמיות. אך אצל אנשים מסוימים בולט האור הפנימי ומשליך החוצה ומקיף את האדם כהילה.
"נר ה' נשמת אדם" (משלי כ', כז)
שלהבת אור הנר כוללת שני אורות: האור הלבן וסביבו חלקה העליון של השלהבת (ההילה המרחפת) החלק התחתון של האור, שצבעו שחור או תכלת, מסמל מגע עם הגשמי, החלק העליון של הנר מסמל את ההתקרבות למגע עם האלוהי או הרוחני .
ההתבוננות באור הנר ובריבוי צבעיו, המתלכדים לכדי אחדות, מבטאת דרגות במערכת האלוהות. הספירה התחתונה (צבעי התכלת והשחור) מייצגת את מגע האלוהות בגשמי ואת היפוך החיים והמוות, אלה החלקים הפנימיים, התחתונים של השלהבת. בעוד האור העליון ("אור סתום המקיפה") מייצג את הספירות העליונות, המתקרבות לאלוהות הנחבאת בתוך עצמה. אלה החלקים העליונים של השלהבת.
החלקים העליונים אחוזים בחלקים התחתונים כשלהבת האחוזה בגחלת, הגחלת מסמלת את תכונת האש של החום והשלהבת את תכונת האש של האור, החום זה העולם הפיזי, האור זה העולם הרוחני, הקשר בין העולם הפיזי לעולם הרוחני הוא כשלהבת האחוזה בגחלת.
סיפור מן המדרש:
עובר, שלומד תורה במעי אמו, כשנר דלוק על ראשו. העובר זוכה לראייה עמוקה של המתרחש בגן עדן ובגיהינום, מעבר למה שיקרה לו בעולם הזה. בגן העדן הוא רואה את הצדיקים יושבים ועטרת אור בראשם, בעוד בגיהינום מלקים את החוטאים בפולסאות שוטים של אש.
במדרש מוצג הניגוד בין אור הנר העדין, המשמר תחושה של מרחב האור הגנוז, שעל האדם לממש בחייו, לבין האש המאיימת של תאוות החיים.
הנר הדלוק על ראשו של העובר מייצג את ההילה האלוהית.
מכיוון שהעובר מצוי כביכול במרחב האור הגנוז, שהיה בעולם בראשית בריאתו, ראייתו אינה מוגבלת. לכן מבין העובר את כל הדרכים הפתוחות בפניו ויודע את גורלו.
