הגנוסטיקה – מיסטיקה נוצרית קדומה

הגנוסטיות רקע כללי

במשך כל ההיסטוריה הנוצרית היו תנועות מיסטיות שפירשו אחרת את הסיפור הנוצרי ואף היו בידיהם כתבים נוספים לאלו המופיעים בברית החדשה. המסורת החלה מוקדם מאד, אולי אף בחייו של ישו, שנטען עליו שהיה מורה רוחני מואר, ולאו דווקא בנו של האלוהים. בזכות הישגיו הוא הפך להיות בן מאומץ, כך גם באפשרותנו (הייתה תנועה במאה ה7 שנקראה ה"מאמצים").

התנועה המיסטית הנוצרית טענה לאפשרות של ידיעה בלתי אמצעית של האל שאותה לימד ישוע ולכן נקראה בשם "גנוסטיקה". היא הייתה המשך טבעי של זרמים מיסטיים ביהדות כגון האיסיים, הדת הפרסית, המיסטריות והכתות של העולם הקלאסי העתיק, ותורות המאגיה והנאו פלאטוניזם שרווחו במצרים ואלכסנדריה במאות 1-3 לספירה. לאחרונה התגלה ארכיב של קהילה גנוסטית במצרים בשם נאג' חמדי השופך אור חדש על היקפה, עומקה ותפוצתה של תנועה זו. שהיוותה לרגעים איום ממשי על בכורתה של הנצרות ה"רגילה". התנועה הגנוסטית הסתמכה על כתבים שבהם יש את תורתו הנסתרת של ישו, כגון הבשורה על פי תומא שלא היו נגישים לכלל הקהל.
לאחר הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית, הם הוצאו אל מחוץ לחוק ונרדפו ככופרים, אלא שעד אז הם תורתם הספיקה לחלחל לתוך מוסד הנזירות הנוצרית ולהופיע בסיני, מדבריות סוריה ומצרים, ומקומות מרוחקים כגון אתיופיה, ארמניה וגיאורגיה.

קבוצות שונות המשיכו להתקיים מחוץ למעגל ההשפעה של הקיסרות והנצרות האורתודוקסית וגם באופן חשאי בתוכה, וכך מוצאים אנו פאוליקנים בסוריה וארמניה במאה ה7 לספירה, מניכאים בדרום עיראק הקיימים עד היום, ו"מאמצים" באזור החסות של אנטיוכיה במאה ה3 לספירה.
בימי הביניים הופיעו הגנוסטים מחדש ובגדול על מפת הנצרות העולמית דרך שתי תנועות אדירות שכבשו לבבות רבים. בבלקן הייתה זו התנועה הבוגומילית שהתחילה בבולגריה ומקדוניה ומצאה לבסוף בית בבוסניה. ובאירופה הייתה זו תנועת הקתרים שמצאה בית בדרום צרפת. שתי התנועות נרדפו על ידי הממסד, ובסופו של דבר הושמדו ונעלמו.

הגנוסטיות קשורה לבתי ספר של ידע בעולם העתיק ופרשנות אחרת של הופעת ישו ותלמודו: פילו האלכסנדרוני טוען שאלוהים בצורה לא אנושית הזדווג עם ידע, ומהזרע שלו נוצר הבן הנתפש היחיד שלו שהוא הקוסמוס

סימון מאגוס אומר: "הוא הגיע ליהודה כאדם למרות שלא היה אדם, וחשבו שהוא סבל, למרות שלא סבל" זאת אומרת שהכלא, הגוף הפיזי של ישו היה אשליה. ישו החי הוא ישו האמיתי, ישו הסובל והמת הוא ישו אשלייתי.

במעשי יוחנן – טקסט גנוסטי, מסופר איך בזמן הצליבה יוחנן בורח להר הזיתים שם מופיע לפניו ישו במערה מלאה באור ואומר: "ההמונים בירושלים רואים אותי נצלב ונפצע, בעוד שאני מדבר אליך עכשיו, האזן לדברי , אני גרמתי לך לעלות להר…" מכאן רואים את הוויכוח האמיתי שהיה לגנוסטים עם אידיאל ההקרבה והסבל הנוצרי.

חלק מהגנוסטים האמינו שבזמן ששמעון מקיריניה הוכרח לנשוא את הצלב במקום ישוע, אזי ישו התחלף אתו בנפש. הוא נכנס לגופו של שמעון ושמעון נכנס לגופו של ישו, וכך הרומאים צלבו את שמעון , בעוד שהוא, ישו, עומד מהצד, צוחק.

לאחר הצליבה הוא הופיע בהר הזיתים ולימד במשך כמה שבועות לפי גרסה אחת ושנים לפי גרסה אחרת את תורת הסוד של חיי אדם, מה קורה לאחר המוות, ואיך ניתן להגיע לגנוסיס – הארה.

לפי השתלשלות האירועים הגנוסטיות מתחילה במזרח, בשומרון ואנטיוכיה, ומגיעה לשיא באלכסנדריה במאה ה2 לספירה, היא ביסודה תנועה עירונית למרות שלעיתים מתחילה באזור הכפרי, וגם תנועת מחאה חברתית. לפני יותר מאלפיים שנה הפוליס היוונית הפכה להיות ישות מטרופולין עצמאית המורכבת ממיעוט יווני אינטלקטואלי והמונים מזרחיים מנוצלים. זה הרקע לגנוסטיות שהיא לבוש יווני, על גוף מזרחי יהודי.

החשיבות של התנ"ך מופיע בספרות הגנוסטית בהתייחסות לדמויות תנ"כיות כגון שם או שת.
אפשר לבדוק את הגנוסטיות לאור אוצר המילים שהוא יווני עם מילים עבריות כגון החוכמה.
במילים אחרות לפי קורט רודולף הגנוסטיקה התחילה מרקע יהודי מזרחי, ולבשה עליה עם הזמן לבוש נוצרי והלני
הנטייה לאזוטריות באה לידי ביטוי בהתפתחות ההרמטיקה, והמיסטיות ברעיון הפלטוני וכתות המסתורין.
וובר טען שהתפשטות הדתות בזמן האימפריה הרומית קשורה ליציאת האינטלקטואליזם מתחומי הממסד והתפשטותו בין ההמונים
פרופסור peuch  טוען שהגנוסטיות התחילה בסוריה כשיטות שונות הקשורות לophites (נחש) וכולם תחת הכותרת "חניכים של האם" בשל התפקיד החשוב לאלוהות הנשית
הנחשיים (אופיטים) העריצו את הנחש כמייצג חוכמה יוצרת, וזה נחש הנחושת שהרים משה.
שני הדמויות המיתולוגיות הראשונות של הגנוסטים הם ניקולס וסימון מאגוס. ניקולס היה אחד הבישופים הראשונים מאנטיוכיה, דמות אגדית. סימון מאגוס פעל בשומרון במאה ה1-2 לספירה ולפי דורסה היה תלמיד של דוסטוסdositheus  שלמד ישירות מיוחנן השליח את התורה הסודית. הספר שלו הוא דיאלוג בין מורה לתלמיד, לפי המסורת ההרמטית
נוסף לשמעון מגוס שהוא מגיתה בשומרון, יש את מננדר menanader שהוא תלמידו ומלמד באנטיוכיה, יוצר כת משל עצמו (בסילידיס היה תלמיד של מננדר), הם עסקו בפולחן האם, והיה להם תיאוריות על אלוהות נשית. האדם הבא בשלשלת המסירה של הידע הסודי הוא בסילידיסbasilides  שלימד באלכסנדריה. כתביו של בסילידיס אבדו, היו לו נבואות, הוא כתב הרבה פרשנויות לתנ"ך ובשורה סודית של ישו בהם יש תורה סודית שהועברה על ידי מתי שקיבל אותה מישו בשיחות פרטיות. בסילידיס כתב לתלמידיו תפילות קריאות וחרוזים, הבן שלו איזודורisidore  השלים את החיבורים בכתיבת ספרי מוסר, וספרים על הנפש הנוספת.
בזמן אדריאנוס התורה עברה למצרים, ושם היא פורחת עם השמות הגדולים שלcarpocrates , valentinus משם היא מגיעה לרומא, באותו הזמן שהרומאים מגרשים את האסטרולוגים הכשדים ומעריצי sabazios  התרקי (הם זיהו אותו עם יהוה שבועות).
וולנטינוס מתבסס ברומא. הוא מנסה להתקבל לכנסייה הרשמית, אך מסורב ופורש לקפריסין, לבית הספר שלו יש שני ענפים, אחד לטיני ברומא ואחד יווני בקפריסין.
אישה בשם marcellina  מביאה לרומא את התורה של carpocrates קרפוקרטים עם איקונות של ישו, פאול, הומר ופיתגורס.
יש בגנוסטיות גם השפעה פרסית המופיעה בהדגשה על הדואליות ובמיתוסים והחשיבות של זרתוסטרא. שיר הפנינה הוא השפעה איראנית.

כמה מהתנועות הכופרות הנוצריות השונות לאורך ההיסטוריה הם כלהלן:

1. הגנוסטים הקדומים – התייחסו אל הלימוד הסודי של ישו המוביל להארה. אלוהים נמצא בתוכנו ומוטל עלינו לדעת את עצמנו, יש בנו יסוד רוחני טהור ויסוד ארצי טמא, ועלינו לזכך את הטמא בכדי להתחבר עם הטהור ולחיות כישויות רוחניות בעולם של אור ואנרגיות.

2. פאול מסמוסטה – הוא היה בישוף אנטיוכיה במאה ה-3 ונודע בהוללותו, שחיתותו והתנהלות שערורייתית, מכיוון שכך הודח על ידי סינוד של אנשי דת ממשרתו, אלא שזנוביה – מלכת תדמור, שהייתה הכוח החזק באזור באותה תקופה, תמכה בו, וכך הוא נשאר על מכונו. לאחר תבוסת זנוביה לקיסר אורליאן, הודח פאול מתפקידו.
יחד עם זאת הלימוד שלו היה מרתק: פאול טען שישו לא היה בן אלוהים, אלא אדם שבזכות מאמציו והדרך שעשה זכה שרוח הקודש תצטרף אליו לאחר הטבילה, וכך הוא נהיה למעשה בן מאומץ לאלוהים. ושכל אדם יכול לעשות את הדרך הזו. פאול ייסד תנועה שנקראת המאמצים. התלמיד הקרוב שלו – לוקיאן מאנטיוכיה, השפיע רבות על אריאוס שהתחיל את הנצרות האריאנית שסחפה את אירופה במאות 5-6 לספירה.

3. הפאוליקנים של ארמניה – הם נקראו על שם פאול מסמוסטה על ידי יריביהם, אך לא בהכרח היו קשורים אליו. מדובר בתנועה עם שורשים גנוסטיים, שסחפה את ארמניה ומזרח טורקיה במאות 7-9 לספירה. מקבלת משנה כוח מתוקף המחלוקת האיקונוקלסטית שגרמה למלחמת אזרחים באימפריה הביזנטית. הם יצרו מעין מדינה עצמאית בחלקים מארמניה תחת חסות המוסלמים. עד שנוצחו והוגלו לבולגריה וצפון יוון, ובמיוחד לעיר פלובדיב.
זה התחיל על ידי כומר בשם קונסטנטין שטען שהעולם הזה נוצר על ידי כוח רע שהוא השטן, והתנ"ך הוא ביטוי לכך. לעומתו ישו הוא כוח הטוב שבא לעולם כדי לגאול אותו ולהחזיר אותו למצב הרוחני הבראשיתי. הפאוליקנים האמינו בברית החדשה וגם בכתבים שנאבדו מהקנון הרשמי, כגון הבשורה אל הלאודיקנים וכתבים גנוסטיים נוספים. הם דגלו בחיי טוהר, התכחשו לכנסייה, לצלב, לסקרמנטים ופולחן מרי, שבכולם ראו עבודת אלילים.

5. אריאוס מאלכסנדריה – הוא הוכרז ככופר והסכנה הגדולה ביותר לנצרות, וועידות כנסייה כלל עולמיות התכנסו כדי להוקיע את תלמודו, ויחד עם זאת הצליח לסחוף אחריו חלקים גדולים של העולם הנוצרי ותורתו כמעט וניצחה באירופה. אריאוס היה פטריארך אלכסנדריה, אחד האנשים החשובים בעולם הנוצרי. הוא טען שישו נוצר מאלוהים ולכן נחות ממנו, יש רק אלוהים אחד והוא האב, לאחריו בא הבן שהוא האדון, ולאחריו רוח הקודש, מדרג בין אלוהים, ישו ורוח הקודש, הם אינם חלק מישות אחת. אריאוס הושפע מתורת המאמצים של פאול מסמוסטה והלימוד הגנוסטי במצרים. התורה שלו אומצה על ידי השבטים הגרמנים שהתנצרו באירופה על ידי השליח האריאני ulfilas וכן על ידי קיסרים במאה ה4. אולם בסופו של דבר נוצחה ועברה מן העולם. ברוונה ישנו פסיפס מדהים בבית טבילה אריאני מהמאה ה6.

4. התנועה הבוגומילית – לצאר הבולגרי סימון הגדול היו שלושה בנים: צאר בוריס (שלימים נהיה יורשו), יוהאן רילסקי (שלימים נהיה מייסד הנזירות הבולגרית) ובויאנה שייסד את תנועת הבוגומילים. בויאנה היה הבכור והוא נועד להיות המלך, לשם כך נשלח למגנאורה – בית ספר גבוה בביזנטיון, ושם פגשו אותו אנשים מפרס שהחליטו שהוא מתאים לגילוי הסודות שלהם. הם חנכו אותו במאגיה והמיסטיקה הפרסית. כשהוא חזר לבולגריה הוא התחיל את התנועה הבוגומילית. העוזר שלו היה קצין גבוה בצבא שקראו לו בוגומיל, ועל שמו נקראה התנועה. הבוגומילים זכו לפופולאריות רבה ברחבי הבלקן, הם הטיפו כנגד הכנסייה האורתודוקסית ובעד שוויון חברתי והמשיכו מסורות גנוסטיות קדומות של חיי טוהר, התייחסות דואליסטית לעולם, ואמונה במדרג של אנרגיות. הצאר הבולגרי האחרון – סמואל אהד אותם ועקבות של אמונתם מופיעים עד היום בנצרות הבלקנית. אלא שעם נפילת הממלכה בידי הביזנטים הם נרדפו על ידם ויותר מאוחר על ידי הסרבים, הם מצאו מקלט בבוסניה, שם ייסדו מדינה חצי עצמאית. במשך 200 שנה נוספות הם הפיצו אמונתם בכל העולם עד שנכבשו על ידי העותומאניים והפכו למוסלמים.

ראו מאמר על הבוגומילים בבלקן

5. התנועה הקתרית בצרפת

ראו מאמר על הקתרים

הוויכוח על הגדרת הגנוסטיות

משמעות השם גנוסיס הוא ידיעה, הכוונה היא לידיעה בלתי אמצעית של האל, ביוונית יש הבחנה בין ידיעה מדעית לבין ידיעה אינטואיטיבית דרך חוויה שהיא גנוסיס – הוא יודע אותי לעומת הוא יודע מתמטיקה. הידיעה הברורה ביותר היא ידיעת עצמך, ודרכה ניתן לדעת גם את אלוהים.

הגנוסטיקה הגיעה לשיאה במאה ה-2 לספירה. באותו הזמן היא זוהתה עם זרמים נוצריים ולפי חלק מהחוקרים אף איימה על בכורתה של הנצרות האורתודוקסית. אבות הכנסייה טענו שמקורותיה הם זרים ואין לקבל אותה, ביקרו אותה בחריפות, הפולמוס כנגד הגנוסטיות הגיע לשיא עם שהותו של וולנטינוס (valentines) – אחת הדמויות הגנוסטיות החשובות ביותר ברומא ועם פרסום הספר של אירינאוס Irenaeus) ) בישוף ליאון ב- 180 לספירה) על הכפירה.
הגנוסטיות הוצאה מחוץ לחוק במאה ה-4, נרדפה והושמדה. במשך תקופה ארוכה היו אלו בעיקר כתבי אבות הכנסייה שיצאו כנגדה שסיפרו לנו על קיומה ובשורתה. במאה ה-20 עם גילוי כתבים גנוסטיים קדומים ובמיוחד הספרייה של נאג' חמדי התאפשר גילוי וחקירה של הגנוסטיקה וכתביה המקוריים.

הגנוסטיקה במובנה הצר היא פרשנות נוצרית אזוטרית שהתפתחה בעיקר במצרים בסוף המאה ה-2 לספירה, במובן הרחב יותר מדובר על מגוון תנועות אזוטריות שהגדישו את הדואליות הקיימת בעולם בין עולם הרוח והחומר והתקיימו החל מהמאה ה-1 לפני הספירה ברחבי המזרח התיכון. וועידת מסינה שהתכנסה ב1966 הכריעה לגבי הגדרת הגנוסטיות כתנועה של כתות הרטיות ("כופרות") נוצריות במאה ה-2-3 לספירה. ואני מתייחס להגדרה זו.

מאפייני הגנוסטיות.

הגנוסטיקה מחלקת את העולם לטוב ורע המתייחסים לרוח ולחומר בהתאמה, עולם החומר נוצר כתוצאה מתאונה קוסמית ונכלאו בו ניצוצות של אור המחכות לגאולה. זו באה על ידי הופעתו של ישו עלי אדמות, המלמד ידיעה מיסטית המובילה לגאולה והארה

מבין אבות הכנסייה המתארים את הגנוסטיות המפורסם ביותר הוא אירינאוס מליאון בספרו "כנגד הכפירה" הוא כותב שהגנוסטים טוענים שהעולם שלנו הוא תאונה של אלוהים רע. ושיש לברוח ממנו על ידי גנוסיס – ידיעה. הם מאמינים שישו הוא ישות רוחנית ולא נצלב, מסלפים את דברי ישו ומאורעות חייו, ויש ביניהם פריצות ושחיתות שתחילתה עוד בשמעון מאגוס.

חוקרים מודרניים מנסים לתמצת את המשותף לזרמים הגנוסטיים השונים: לפי קורט רודולףkurt Rudolph – לנצרות הגנוסטית חמישה מאפיינים: דואליזם, קוסמוגניה – רוח טוב וחומר רע, סוטריולוגיה – תורת הישועה, מתבטאת במונחים של ידע וישועת הרוח, אסכטולוגיה – תורת אחרית הימים אישית קשורה לרכישת הידע על ידי הנפש והבנת מקורה, טקסי פולחן – טקס חדר הכלולות המאחד בין אדם רוחני לשמימי – תאום.
לפי איילין פייגל:Elaine pagel ישנם כמה דברים משותפים לכל האמונות הגנוסטיות, מעבר לכך שהם מגוונות ורבות פנים: האמונה בידיעה בלתי אמצעית שמושגת על ידי חוויה. הידיעה שיש בפנים עצמי שהוא מעבר לעצמי, פנינה, חלק אלוהי, שאותו צריך להכיר. חשיבות לספרות גנוסטית חיצונית מעבר לקאנון המקובל. אלוהים הוא דואליות של זכרי ונקבי. הדואליות בזיווג, הרבה פעמים זה מסומל על ידי ישו ומרי מגדלנה.

המלומד זראר ואלה מתאר את ההשקפה הבסיסית של הגנוסטיקאים בצורה הבאה: "הייתה קיימת אלוהות קדמונית "ישות טרנסצנדנטית שאין לדעתה ידיעה בלתי אמצעית" ממנה נבעו אצילויות שהאחרונה ביניהן היא סופיה – חכמה, עקב תשוקתה נטלת הרסן לדעת את האב ישירות, בלי מתווך, היא חטאה ואשמה. היה הכרח לסלק את תשוקותיה מהעולם האלוהי – פלרומה – "ממלכת האור". נגזר עליה לשוטט מתחת לפלרומה ובכך, כביכול, לשכון בשני עולמות. מתשוקותיה הכושלות שלה נוצר האל הבורא (דמירוג), האל של המקרא שיצר גופים ונשמות, בלי שהיה מודע שבכך הוא חומס את העולם וכולא רסיסי אלוהיים או ניצוצות מהרוח בכל הברואים או במקצתם, שהאל הלא ידוע או סופיה הגניבו לתוכם."

וואן דה ברואק van de brock נותן לגנוסטיות את התיאור הבא: "השיטות הסדורות או הרעיונות שמאופיינות בנקודת מבט שלילית אבסולוטית לגבי העולם הנראה והבורא שלו, וההנחה של ניצוץ אלוהי באדם, האני הפנימי שלו, שנכלא בתוך הגוף הפיזי כתוצאה של מאורע טראגי בעולם הטרום קוסמי. ממנו הוא יכול להימלט אל מקורו האלוהי רק על ידי ידע מציל".
הרעיונות האלו נמצאים במרבית הכתבים המקוריים הגנוסטיים שנשמרו, בחלק הגדול מכתבי נאג חמדי ובתיאורים של הרעיונות הכופרים על ידי אבות הכנסייה כגון איראנאוס, היפוליטוס ואפיפניוס.

כנגד התפישות הללו יוצא דיוויד ברייק בספרו David brake – the Gnostics.הוא טוען שההגדרה של הגנוסטיות יכולה לבוא רק מסיפור משותף לכל הקבוצות הקשורות אליה ולא מהבדלה טיפולוגית הנובעת מעקרונות אמונה או נושאי אמונה. ההבחנה של דת קשורה לסיפור משותף ולא לנושא. הוא מביא כדוגמא את הנוצרים שמה שמגדיר אותם כקבוצה הוא הסיפור המשותף של ישו, למרות שכל אחד מפרש אותו קצת אחרת, לעומת זאת גם המוסלמים והנוצרים מאמינים בישו ומריה, אך אלו שתי דתות שונות, מכיוון שהמסגרת הסיפורית אחרת.
מסיבה זו הוא מגיעה למסקנה שהגנוסטים הם רק הקבוצה שהאמינה בסיפור מיתולוגי המופיע בחלקים מקודקס נאג חמדי ותיאור של אבות הכנסייה בהתייחס ל"בית ספר של המחשבה". ברייק מציע שהגנוסטיות במובנה הצר מתייחסת רק לזרם הוולנטיני, ולכל השאר צריך להתייחס לפי פרמטרים של היברידיות, אתניות ורטוריקה.
גנוסטיות "היא דת דואליסטית, המורכבת מכמה בתי ספר ותנועות שלקחו גישה שלילית כלפי העולם והחברה בזמנם, והכריזו על היוושעות מכבלי הקיום הארצי דרך ידיעה".

קורט רודולף קורא לגנוסטיות פרזיט, לא דת מלאה, סטרומזה קורא לה חיידק.
לפי קלמנט בסילידיס טען שהסבל של המרטירים הוא בכלל משהו שעשו בגלגול קודם, ובאופן כללי במקורות נגד הגנוסטים אומרים שהם היו נגד מרטיריות. לא הייתה להם בעיה להתכחש לדת. המוות האמיתי הוא לדעת את ישו. אלא שהיו גם האחרים, המרקיונים, והאפוקליפסה השנייה של גיימס מעודדות מרטיריות.
סטרומזה טוען שהגנוסטים שנאו את העולם, את גופם, זאת הייתה אידיאולוגיה של שנאה, ולא כך הוא. מן הצד השני הגנוסטים לא דחו את הפגאניזם לחלוטין, והיו קלים ליותר לעיכול על ידי העולם הקלאסי. הם השתלבו בחברה. הזרם הגנוסטי של הנחשיים לדוגמא, היה מאד פנתאיסטי ומשלב מיתולוגיה יוונית, סמליות, תורות שונות פגאניות.
הנאו פלטוניות השתלבה עם הגנוסיס וכך גם ההרמטיות. שנים מהתנועות החשובות באימפריה., כנ"ל הסטואה. החסידים של מרסילינה השתמשו בדמויות, פסלים של הפילוסופים הגדולים, פיתגורס, אפלטון.

אפשר אם כן לסכם ולהגיד שהמאפיין של הגנוסטיות זה תפישת עולם של דואליזם קיצוני בו חלק אחד הוא רע – יוצר העולם הדמירוג, וחלק שני הוא טוב. האלוהים הנסתר, ניצוץ האור שבכל אדם. תפישת עולם זו מתקשרת לסיפור בריאה וגאולה שבו יש קוסמוגוניה, מבנה של עולמות רוחניים ומיתולוגיה של נפילה וישועה.
פועל יוצא של תפישת העולם הגנוסטית הוא מסע אישי אל ידיעה – הארה שבו ישו (דרך דבריו והווייתו) הוא המדריך. מעבר ללמידה של הטקסטים הגנוסטיים איננו יודעים הרבה על טקסים ותרגולות שנובעים מתפישת עולם זו ושהיו, מן הסתם, חלק הכרחי מהמסע.

מקורות על הגנוסטים

איראנוס מליאון (Irenaeus of lyons – gnosis unmasked and overthrown) היה הטוען הגדול כנגד הגנוסטיות, הוא גם קבע את הקאנון של הברית החדשה. כתב ספר כנגד הכפירה, חמישה כרכים, משנת 180. זה היה המקור העיקרי ללימוד הגנוסטיות עד לגילוי המגילות בנאג חמאדי.
הפסוק אל הקורינתיים 15:50 מצוטט בו רבות "אני אומר לכם, אחים ואחיות, שבשר ודם לא יכול לרשת מלכות שמיים, והכלה לא יכול לרשת את הנצחי".

הפילוסוף פלוטינוס מהמאה ה3 טוען כנגד הגנוסטים שהם לוקחים מאפלטון, מצרים, פרסים, יהודים, סטואים והכבירים. פלוטינוס כותב ספר "נגד הגנוסטים" ובו הוא מחדד את ההבדלים בין תפישתו לתפישתם. דרך ספר זה אפשר להגיע לתובנות לגבי מהות הגנוסטיות. הוא מזכיר שני ספרים גנוסטים zoatrianus וallogenes. פלוטינוס טוען שלגנוסטים יש הרבה עולמות והם מתייחסים לעולם הזה כרע, בעוד שהוא חושב שהעולם הזה טוב ויש מעליו שלוש עולמות בלבד הקשורים אליו והם הנפש, השכל והאחד.

היפולטוס מרומא כתב את "נגד הכפירה" philosophumena עשרה כרכים מהם שניים – השני והשלישי אבדו. והשאר נמצאו בהר אתוס.
החלק הראשון הוא לימוד פילוסופי – פילוסופומנה והוא קיים כשלעצמו ומתייחס לפיתגורס, אפלטון, אריסטו, אך גם לברהמינים של הודו, זלמוקסיס של תרקיה והדרואידים הקלטים.
ספר רביעי מקשר בין וולנטינוס לסימון מאגוס ומדעי האסטרונומיה, ניחוש, מאגיה.
ספר חמש הוא נגד האופיטים. שבהם הנחשיים והשתאים. המקור שלהם בפילוסופיה קדמונית.
בספר שש הוא טעון כנגד וולנטינוס ומציין את מקור הכפירה שלו בפיתגורס.
ספר שבע יוצא כנגד בסילידים, מרקיון, וקרפוקראטס.
ספר תשע הוא נגד היהודים.
אדם נוסף שכתב נגד הגנוסטים בתחילת המאה ה3 הוא pseudo Tertullian

אפיפנוס epiphanies במאה ה4 לספירה מתאר את הגנוסטים כשהנשים מפתות את המצטרפים החדשים. בכדי להציל את נשמותיהם, השם גנוסטים הוא רק שם של כת אחת מני רבים. הוא טוען שהכיר אותם באופן אישי, אולי היה חלק מהם, בכל מקרה השתתף בפגישות.medicine chest against heresies.
אאוסביבוס בהיסטוריה כנסייתית טוען שהכתות הגנוסטיות העיקריות נבעו מכתות יהודיות כגון האיסיים, אניונים, השומרונים, הנצריים, הגליליים, ואחרים.
קלמנט מאלכסנדריה ואוריגן כותבים נגד הגנוסטים

המחקר המודרני (החוקר הראשון הואMosheim ) של הגנוסטיות תחיל בסוף המאה ה18 עם הבאתם של כתבים גנוסטיים על ידי הסקוטי ברוס ממצרים, עם הזמן נוספו עוד שני קודקסים, אחד של ברלין, וכן היה לנו את הכתבים נגד הגנוסטים של אריאנוס ואחרים, כולל פלוטינוס, שרק חלק מזה נמצא.
גיימס ברוס היה חוקר שגילה את אתיופיה והביא לאירופה את ספר חנוך, הוא הביא איתו גם כתב גנוסטי קדום בסוף המאה ה18 שנקרא על שמו קודקס ברוס bruce codex ובו ה"ספר של יהו" ועוד כתב לא מזוהה.
קודקס ברלין הוא כתב קופטי שהתגלה בסוף המאה ה19 1896, Carl Reinhardt
בו נמצאה הבשורה לפי מרי, האפוקריון (תורה סודית) של יוחנן, סופיה של ישו וספר נוסף. הקודקס נשכח עד לגילוי של נאג חמאדי. חוץ מהמפעלים של פטר שתורגם על ידי שמידט.
בקודקס ברלין ישו עורך טקס של שלוש הטבלות: במים, אש ורוח, מלמד את המסתורין של משיחה רוחנית ובית האוצר של האור, מביא למזבח כלים של יין צמחים וריחות. כל החסידים לבושים בבד, הוא קורא לכוחות ולשבע בתולות האור. מלמד אותם סיסמאות וסימנים בכדי לעבור, להתמודד עם הכוחות. הם עולים דרך הארכונים, ומתמודדים עם טיפון מפלצת בעלת ראש חמור.
השמש והירח הם כלים "מקבלים" שדרכם האור של הארכונים נאסף. ישנה בתולה של אור.
המחשבה של אב היקום גורמת לבן להיוולד ממנו. שהוא היקום כולו, בו הישויות הגבוהות , הוא שלם ואנדרוגני.
הפסוקים של הספר הסודי של יוחנן מופיעים אצל איראנוס, זה אומר שהטקסט לפני 180 לספירה. בבשורה על פי מרי מגדלנה היא מלמדת את התלמידים את הדברים שישו גילה רק לה.

גנוסטיות והברית החדשה

הנצרות מתמודדת עם הגנוסטיות על ידי הכנסת אלמנטים גנוסטיים לתוכה, והפיכת הגנוסטיות עצמה לנוצרית, דמויות מפתח בכך הם קלמנט מאלכסנדריה ואוריגן. לפאולוס יש הרבה מרכיבים גנוסטיים, וכך גם ליוחנן. הגנוסטיות עצמה מאמצת זהות נוצרית ומגיעה לשיא בתלבושת נוצרית במאות 2-3 לספירה כפי שהוגדר בוועידת מסינה.

סנט פאול כתב: האותיות הורגות, הרוח מחייה.
הוא כותב איך שהוא חווה "להילכד ברקיע השלישי – בין אם בגוף או מחוץ לגוף אני לא יודע. ואז ללמוד "דברים שאי אפשר להגיד אותם, שאי אפשר לבטא אותם"." מכתב אל הקורינתים 2. 12 פסוקים 2-4.
הוא מדבר על "מסתורין חבויים" ועל "חוכמה סודית" שהוא יכול להעביר רק לנוצרים בוגרים.
סנט פאול באיגרתו לרומים כותב על אלוהים. פרק 1. פסוק 1. התכונות הלא נראות שלו, כלומר הכוח הנצחי והאלוהות הנצחית שלו, נהיו גלויים, מאז שהעולם נברא, לעין של המחשבה, בדברים שאותם הוא יצר.
ב"מכתבים אל הקורינתים" פאולוס יוצא כנגד האנשים והקבוצות הגנוסטיות שכנראה היו שם באותה תקופה. ישנם נביאי שקר, אנשים פנאומתים ומושלמים הגאים בידע שלהם ובמתירנות. הם בזים לחלשים, חושבים שכבר קמו לתחייה מפני שיש להם את הרוח. הכינוס של הקהילה הוא מקום המושב של הרוח, בו נשים פעילות, האוכריסט מורד לדרגת ארוחה שמשביע את התיאבון, אנשים מרשים לעצמם להיטבל למען המתים, ישו הארצי מבוזה מפני ישו השמימי, התפישה של החירות מרשה להם לעשות הכל. הם משחיתים את הקהילה.

אצל פאולוס נמצא אלמנטים גנוסטיים: הוא מבדיל בין הפסיכי לפנאומי. האחרונים הם בריאה חדשה שמשתתפת בתהילה, חופשיים מהחוק. יש רוח וגוף, כמו אור וחושך, ניגודים. העולם הזה נשלט על ידי כוחות הרוע והשטן, החוק היהודי מקורו במלאכים ולא באלוהים, צריך לדחות את שלטון העולם. נישואים הם מסוכנים. נפילת אדם הביאה חטא ומוות לעולם והאנושות מאז תחת שליטת תחומי הפסיכי אדמה, רק הגאולה דרך ישו היא נקודת המפנה שמאפשרת את הולדת הרוח ומין אנושי מחדש. הגואל הוא הוויה שמימית שירד וחוזר לאלוהים, רק ישו הרוחני קובע, מציל מכוחות הרוע ונפילת העולם. הנגאלים מאוחדים אתו בגוף אחד, בניגוד למין האנושי האדמי הלא נגאל, אחדות הקהילה בגאולה נוצרית, הכנסייה היא על טבעית ונשלטת על ידי רוח וכריזמטית, אמונה מלווה בידע, לפנאומי יש כוח וחופש.
כל אלו הם מרכיבים גנוסטיים בתוך מכתביו של פאולוס, ששימשו אחר כך כבסיס לקהילות גנוסטיות מאוחרות כגון הפאוליקנים. דרכו הנצרות הופכת לדת ישועה.

גם המכתבים לקולוסיאנים ולאפסיאנים הם בעלי מרכיבים גנוסטיים. בקולוסיים יש שיחה עם יהודי נוצרי גנוסטי והתייחסות לדוקטרינות של כוחות קוסמיים וישויות מלאכיות. ישו הוא דמות האל הלא נראה ומתווך בבריאה המנצח על הכוחות, ישו הנצלב הוא האדם תחת שלטון הכוחות, התחייה משחררת.
ישנם שתי אגרות שבהם פאולוס מדבר על ההבדלים בין רוח לגוף, מתנות הרוח, אהבה. אלו הם האגרות אל הגלטים, כאשר בפרק ה' מפורטות שבע תכונות הרוח. והאגרות אל הקורינתיים ובמיוחד פרק יג' המפורסם על האהבה. (פטר דונוב משתמש הרבה באגרות אלו ובמיוחד קורינתיים יג').
אפשר להגיד שפאולוס מלמד על קיומם של עולמות רוח ומסיט את הדיון מהחוק והבשר אל הרוח, בתוך החוקיות החדשה של עולמות הרוח ישנם כללים כגון אהבה, תקווה, אמונה שלפיהם הדברים עובדים, ואז אדם נהיה ישו וישו מופיע באדם, עוזר לאדם. זאת לא כריסטולוגיה במובן של אמונה עיוורת בניסי, אלא הכוונה לטוהר ועבודה אישית שמביאים לגילוי מציאות אחרת.

במכתבים של שליחים אחרים אחרים ישו הוא האדם הקוסמי וראשו היא הכנסייה. יש התקפה על הטועים במכתב השני של פטרוס שהוא האחרון בכתבי הברית החדשה (אמצע מאה 2 לספירה). בהתגלויות של יוחנן מוזכרים הניקולטאים שמובלים על ידי מורה בשם איזבל, הם קשורים ללימוד של בלעם והשטן, המכתבים מגנים את המתירנות שלהם. הם קשורים לניקולאס הדיאקון של אנטיוכיה, דמות היסטורית המופיעה במעשי השליחים.

אחדים מהחשובים בכתבים בעלי הרוח הגנוסטית בברית החדשה הם הבשורה של יוחנן ושלוש האגרות שלו. בבשורה יש תפישה דואלית. אמת ושקר, מעל ולמטה, אור וחושך, אלוהים ושטן. האנשים מתחלקים לאלו שיודעים את האל ואלו של העולם. ידע קשור לאמונה. הגואל מביא הפרדה, משפט, אמונה היא תחייה, חופש מהעולם הוא חופש מחטא. אין דגש על כנסייה או סקרמנטים. יחד עם זאת אין בספר תפישה דואלית אמיתית, הלוגוס יוצר את הכל, אין תפישה של גורל הנשמה, שלטון ארכונים, פלרומה, גאולה גנוסטית, מיתולוגיה.
בבשורה על פי יוחנן ישו מצויר כלוגוס, אנרגיה, מישהו שירד מהשמיים, שמושך את המאמינים אליו כמו בקרן אור, תפישות גנוסטיות של הגואל וכרייסט. הוא חי בהם והם בו. הטקסט מלמד איך לחיות חיי נצח, איך להיות בני אור, להגבר על המוות, להתחבר אל הרוח. זה לא רק סיפור היסטורי נסי, אלא בכל רגע ורגע ישו מראה את הדרך להארה. להגעה לחיי נצח, הסיפור אינטראקטיבי, מפעיל את השומעים ואת הקוראים. גורם לתגובה. יש בו רבדים של משמעות.
הוא מבדיל בין העולם הזה והעולם שמעבר, הבא. מי שמת ייוושע.
הדבר עולה בבירור ביוחנן פרק י"ד: תומא שואל את ישו מה היא הדרך. וישו עונה "אני הדרך, האמת, החיים".

במכתבים של יוחנן יש עקבות גנוסטיות ושל הוויכוח איתם. הכתבים שדומים ליוחנן בספרות הגנוסטית עצמה הם: הפסוקים של שלמה odes of solomon שנכתבו בסורית, וכן כל הספרות המנדעית המתייחסת ליוחנן. באופן כללי המנדעים רואים עצמם כממשיכים את היהדות. מנדעים זה מלשון ידע.

לפי קוויספל ((Gnosticism and the New Testament. G. quispel , המתנגדים של פאולוס לא נעלמו, הרעיונות שלהם נשמרו על ידי קבוצה יהודית נוצרית שהתקיימה בסוריה היכן שהוא, והיא אחראית על הכתבים הפסדו קלמנטינים. גם הקהילה של ירושלים שקיבלה את פאולוס, אבל לא את דעותיו על החוק, לא נעלמה אחרי המרידות. מפעלי השליחים לא מספרים על מסעות לסוריה, מסופוטמיה, מצרים, אלא רק למרחבי העולם היווני, אבל יש להניח שהיו כאלו. הרוח של קהילה זו מופיע בספרות התומאית באדסה
קלמנט מאלכסנדריה וגם אוריגן מצטטים מהבשורה אל העבריים, של יהודי אלכסנדריה שהפכו לנוצרים. לאדסה הגיע אדם בשם אדאי, שנשלח מירושלים להפיץ הבשורה והתקבל בכבוד. לפזורה הארמית בישראל וסוריה הייתה מסורת משלה. הם לא התעניינו באונטולוגיה, הפרשנית הנוצרית שהתפתחה ביוון.

התפישה של רוח הקודש כאם התקיימה בבשורות יהודיות נוצריות והיא מובנת בדת שמית, וניתן למצוא אותה אפילו במיסטיקנים מהמאה ה4 סורי בשם מקריוס, שלא קשור לגנוסטית.
קויספל טוען שהבשורה של תומא קשורה לרקע זה, לקהילה של אדסה, שלה הייתה מסורת בשורה יהודית נוצרית. ולמעשה יש שם ציטוט מהבשורה לפי העברים. ג'יימס נתפש כראש הכנסייה לפני פטר. גם פאולוס באגרת אל הגלטיים שם את ג'יימס לפני פטר. בתומא יש שימוש במילה מונכוס, במובן רווק, היא לא נמצאת בשום כתב גנוסטי אחר. המילה היא תרגום של יחיד ושימשה בנזירות האסקטית הסורית.
הביטוי "עובר" בעברית מציין אדם נודד, ואכן הנזירים הסורים היו נודדים, בפסוק 42 של תומא נאמר "הפכו נודדים". צפניה וזכריה עוינים את המסחר והעסקים, וכך גם תומא.
יש משהו בנצרות שהוא encratism הימנעות מנישואין, זה קיים מלכתחילה. המפעלות של תומא שנכתב באדסה משקף את הזרם המרכזי של הנצרות הסורית.
התנועה הגנוסטית של הMessalianism צצה בסוריה במאה ה4. ומאמצת את היחידות, אבל זו מסורת עתיקה. היחידות היא תנאי לטבילה, צריך לעזוב את ההורים. קויספל מראה שזה התורה הקיימת בתומא.
זה קיים גם בעדות של האמת, תפישה שנמצאות באסקטיות, מיוצגת על ידי נזיר בדלתא בשם heirakas שהוכרז כופר בתחילת המאה ה4.
משל הפנינה מבוסס על פסוק בברית החדשה שמלכות שמים היא כמו פנינה, וכן פסוק מפותח יותר בתומא 76. האדם מקבל מחדש את לבוש התהילה, גלימת האור. קוויספל טוען שזה המנון נוצרי עם מוטיבים יהודיים ואיננו גנוסטי.
קויספל טוען שגנוסטיות היא דת בפני עצמה עם מבנה פנומנולוגי המאופיין על ידי ביטוי מיתי של חווית עצמי דרך גילוי המילה, מודעות של החלוקה בתוך האלוהות עצמה.

גרשום שלום כתב ספר בשם jewish Gnosticism ובו הוא תוקף תאוריות למקור הגנוסטיות המתעלמות מכך שהיא נובעת מהיהדות עצמה.
היחסים בין גנוסטיות ליהדות קשורים לבעיה של גנוסטיות והברית החדשה.
צריך להבחין בין שלושה מעגלים: החיצוניות של היהדות ושומרון, המסורת האזוטרית בתוך חוגי הפרושים, כתות הטבילה.

בגנוסטיות יש חשיבות רבה למרכיב הנשי. בת הזוג של אלוהים נקראת הלן אצל סימון מאגוס, ברבלו בסוד של יוחנן, ושתיקה בוולנטינוס. המלווה של אלוהים בגנוסטיות היא ה"חוכמה", גם לפי משלי היא עזרה לברוא את העולם וירדה משמים לחיות בין בני אדם. אחר כך חזרה כי לא קיבלו אותה, אבל לפי תורות מסוימות חלק ממנה נשאר, נוצרה חוכמה כפולה.
בסוד של יוחנן הנקבה נקראת בתחילה מחשבה ראשונה. אפינופיאה, ולבסוף סופיה. זה דומה לביטוי הסטואי רעיון ראשון, מובן כחוכמה.
התפישה שהחכמה נפלה לא קיימת בספרים הסינופטיים של הברית החדשה. לעומת זאת פאולוס נוזף בחוכמה של העולם.

העניין המרכזי הוא האל הנופל, הסובל, האדם הקדמון, העצמי של אלוהים, נכבש על ידי כוחות החושך ונעלם עד שקריאה מלמעלה גואלת אותו. האלוהים נגאל על ידי גאולת האדם, גואל את עצמו. בינתיים מי ששולט על העולם הוא אלוהות נחותה, דמירוג. ילדבאות הוא בעל ראש אריה וגוף נחש, הוא מייצג את סטורן. זהו הזמן – כורונוס, בורא העולם העתיק. באפריקה יש לו ראש אריה, זה הראשון ברקיעים, בכוכבים. שם אחר שלו הוא סקלס, ושם נוסף סמאל.
הדרך המסורתית לתאר את אלוהים בספרים הגנוסטים היא להתחיל במה הוא לא. אלוהים לא קיים, אי אפשר לראותו, לתאר אותו, זה מתאים לתיאור התנכ"י בחלק מהזמן.

יש תפישה יהודית עתיקה של ללבוש את השם. זה מופיע אצל השומרונים, וגם בספרות אדסה הקדומה. כנראה שזה מקור גנוסטי הקשור לאמונה של ולנטינוס שבזמן הטבילה השם של אלוהים, המילה, הייתה מצטרפת לאדם. אלא שכאן יש לנו ביטוי מורכב יותר והוא ללבוש את השם! השם האמיתי של ישו הוא סודי, פאולוס אומר "לבשת על עצמכם את הכרייסט", במכתב אל הגלטים.

לפי סמית (Studies in Early Mysticism in the Near and Middle East, Margaret Smith) פאולוס היה מיסטיקן ומורה רוחני. הנפש הייתה בשבילו "הדמות והתהילה של אלוהים", אך אם היא רוצה לחזור לאלוהים, היא צריכה להתנקות קודם לכן מכל הלכלוך שדבק בה באופן פיזי ורוחני. "להיות מכוון כלפי הגוף זה מוות, אך להיות מכוון כלפי הרוח זה חיים ושלום". על ידי שליטה עצמית, הארה ואהבה, המחפש יכול להגיע לחזיון של אלוהים, להיות מובדל רוחנית רק על ידי אלו שמתאימים לקבל זאת, ולא על ידי הבנה אנושית.
"עין לא ראתה, אוזן לא שמעה, וגם לא נכנסו ללב הדברים שאלוהים הכין בשבילם שאוהבים אותו, אך אלוהים גילה אותם לנו על ידי רוחו". אלו שראו ושמעו נהיים הילדים של אלוהים, שבהם ואתם הוא שוכן, ודרכם הוא עובד, ולכן הם חיים באיחוד מודע אתו. "כרבים האלה שמובלים על ידי הרוח של אלוהים, הם הבנים של אלוהים".
"אנחנו כולנו, עם מבט פתוח רואים כמו בזכוכית את התהילה של האל, משתנים לתוך אותה דמות מתהילה לתהילה, כמו על ידי הרוח של אלוהים."
גם יוחנן הוא מיסטיקן. "זאת הרוח שמתעוררת, הבשר לא מרוויח דבר" האמונה נראית על ידי הקרבה עצמית, וזה מקבל השראה על ידי אהבה. "האהבה היא של האלוהים, וכל אחד שאוהב נולד מאלוהים ויודע את אלוהים. זה שלא אוהב לא יודע את אלוהים, מפני שאלוהים זה אהבה.
"לאלו שבאמונה ואהבה מתו לעצמי, אלוהים נותן איחוד מיסטי, שבו הם לוקחים חלק בחיים האלוהיים, ושוכנים בתוכו. "אם אדם אוהב אותי, הוא ישמור את מילותי ואנחנו נבוא אליו, ונעשה את משכננו בתוכו." החיים המאוחדים, הנחיים באלוהים, משמעם תחושה נוכחת תמיד של כוח אלוהי שעובד בתוכנו. "ואז אנחנו יודעים שאנחנו שוכנים בו והוא בנו, מפני שהוא נתן לנו מרוחו".

גנוסטיקה ונצרות

התיאולוגיה הנוצרים הראשונים היו גנוסטיים, הם הביאו להתפתחות התיאולוגיה, פילוסופיה, מיסטיקה נוצרית, ואפילו תרמו לתהליך הקאנוניזציה. איראנוס בנוסף לכתביו נגד הגנוסטים, מפתח תיאולוגיה של נפילת האדם החזרת דמותו דרך ישו. קלמנט מבין מחשבה וידיעה כמרכיבים הכרחיים בתהליך הגאולה הנוצרי. הגשר לאלוהים הוא דרך רוח כמו אלוהית בתוכנו. אוריגן מתחיל תנועה פנימה של ירידת ועלית הנפש דרך מדרגות, ומשם זה עובר לנזירים ולמסליאנים של מזרח סוריה. הנפש עולה לאלוהי כבר בזמן הזה בשאיפה לגאולה. ניסיון פסיכי, גנוסיס שהופך לאקסטזה של המיסטיקן, המסורת מוצאת בית בנזירות הסורית ומשם עוברת לאסלאם המיסטי
לקטנטיוס lactantius הוא חוליה בהעברת הידע מהמזרח למערב וגם יועץ לקיסר הנוצרי הראשון ומורה. מפתח תורה של גאולה, גם אוגוסטינוס למד להיות מניכאי במשך עשר שנים. עיצב את המטאפיזיקה הנוצרית. אמונה בגורל קבוע מראש ובחירה, הנפש היא בדמות האלוהים ובה מרכיב נצחי, החטא הקדמון נובע מנפילת האדם ממצבו האלוהי. הוא יוצא כנגדה תפישה של העולם כרע על ידי הגנוסטיים. וזה הביא בימי הביניים לאימוץ אריסטו. בתוך החומר יש את מטרתו. הרוע נובע מבחירת האדם בתחילה ובואו של ישו מבשר אפשרות חסד ובחירה חדשה.
המאבק בגנוסטיות מביא לראיה באור שלילי חיפוש אינטלקטואלי של ידע והמלצה להתעמק באמונה ובידע שמותר על ידי האלוהים בלבד. בורות מבחירה. דוגמה. ורדיפת כל מי שחושב אחרת. הלימוד הארצי הינו פיתוי מיותר.

ההופעה של ישו כגואל בגנוסטיות תרמה לכריסטולוגיה של הנצרות, מופיעה בספרים כמו הבשורה של פיליפ ושל תומא. הנצרות הופכת גנוסטית והגנוסטיקה נוצרית. בשיטה של וולנטינוס ישנו גבול בצורת צלב בין הפלרומה לעולם הפיזי, ובזכותו הפלרומה לא מתמוטטת.
הגנוסטיקה נטתה לתפישה דוקטית של ישו, הקיום שלו בעולם הוא אשליה ובכך באה עם השנים לקונפליקט עם הכנסייה שלא היה קיים במאות הראשונות.
ישו נראה אחרת לכל אחד ובדמותו האמיתית רק לחניכים. כך בבשורה של האמת. בספר על התחייה epistle to rheginus מדובר על סוד מיוחד של בשר – גוף של ישו, שונה מאדם רגיל. בספר מלכיצדק ישו לא אוכל ולא שותה כאדם רגיל. לרוב הגנוסטים מתכחשים לסבל של ישו על הצלב, הוא לא סבל ולא נצלב. הכרייסט עזב את ישו לפני הצליבה. מן הצד השני היו כאלו כמו בסילידיס שטענו שישו היה אדם רגיל שרוח הכרייסט נכנס בו בגלל מעלותיו. לאחר המוות כל חלק שבו חזר למקום ממנו בא.
בתפישה הוולנטינית ישנם שלושה גופי ישו, בטבילה נכנס אליו הכרייסט לפי גרסה אחת. הוא לא נצלב, אלא מישהו אחר, הוא ראה את הצליבה ממרחק וצחק על העולם, הוא צוחק על צלב האור, גם לתחייה בזמן הצליבה לפי גרסה אחרת. בזה שזה שהוא מגלה את הידע צולב את הארכונים.

במתי יא' מופיע הפסוק "אף אחד לא ידע את האב מבלי הבן, ואף אחד לא ידע את הבן מבלי האב" המשתמע מכך הוא שבני אדם לא יכלו לדעת את האל לפני ישו, ומכאן שאלוהים התנ"ך הוא כוזב, אלוהים נוסף.
וביחד עם זאת איך ייתכן שאלוהים סובל? נצלב?
מכאן שגם אלוהי הנוצרים הרגילים הוא אלוהי כזב.

סיכום הספר של מגילות נאג חמאדי – מבוא מאת James m. Robinson
המאחד את כל הכתבים של נאג חמאדי הוא ההבדלה משאר האנושות, התייחסות לסדר אידיאלי מעל החיים, סגנון חיים אחר שבו מוותרים על החומרנות ושואפים לשחרור. פרישות מהזוהמה ההורסת את בהירות החיזיון.
זה קרוב לנצרות הקדומה, דתות המזרח, אנשים קדושים, קבוצות פורשות. אך מייצג זרם בפני עצמו המנסה לתת תשובות לשאלות החיים, ומכאן החשיבות של התעמקות בכתבים, למרות הקושי שבתרגום קלוקל, חלקים חסרים, בלבול וחזרה.
המקום שממנו ישו בא היה בית הכנסת היהודי. תפישה של העולם כטוב, והרע כמשהו זמני שהשתלט ונמצא לא במקומו. היה תור זהב בעבר והמשיח יביא אתו תור זהב אחר בעתיד, כמו שכתוב בתנ"ך.
הגנוסטיות לעומת זאת ראתה את העולם כרע באופן מהותי, ואת הדרך כפנייה לעולמות אחרים, עצמי פנימי. צריך להימלט משלטון כוחות העולם הזה, וזה הזכיר את מצב הנצרות בתחילתה.
בטימוטי 2 16-18. אומר פאולס שצריך להימנע משני אנשים שטוענים שהתחייה כבר קרתה, ומפריעים את האמונה. זאת בדיוק הטענה בכתבים הגנוסטים: "כתב על התחייה", "הדרשה על הנפש" ו"הבשורה של פיליפ".
ב"אפוקליפסה של פטר" ישו, כביכול, מבקר את זרם הנצרות המרכזית: "הם ייצמדו לשמו של איש מת, חושבים שיהפכו טהורים, אבל הם יהפכו מזוהמים יותר ויפלו לשם של הטעות ולידי הרוע, אנשי מרמה ודוגמה בעלת פנים רבות. והם ישלטו על ידי הכפירה. אחדים מהם יחללו את האמת ויצהירו לימוד כוזב. והם יגידו דברי רוע אחד כנגד השני…
אבל רבים אחרים שיתנגדו לאמת והם שליחי הטעות, יקוממו את הטעות שלהם והחוק כנגד המחשבות הטהורות שלי, מסתכלים מנקודת מבט אחת, חושבים שטוב ורע הם מאותו מקור, הם עושים עסקים במילה שלי, ויהיו אחרים מהם שהם רבים שיקראו לעצמם בישוף ודיאקונים, כאילו הם קיבלו סמכות מאלוהים. הם מכופפים עצמם למשפט השליטים. אנשים אלו הם תעלות יבשות."

ישנו וויכוח אם הגנוסטיות היא רק נוצרית או עולמית, רובינסון נוטה לעולמי וכתבי נאג חמאדי מאשרים זאת. חלק ממנה נשען על יסודות יהודיים. היכן שהאיסיים מסתיימים, מתחילה הגנוסטיות של נאג חמאדי.
בחזון יוחנן פרק יב' יש לידה מיתולוגית של ישו, מיתוס לידה שונה, אישה מולידה ילד זכר ותנין בשמים מנסה לפגוע בה, מיכאל והמלאכים נלחמים בו וזורקים אותו, את השטן לארץ, האישה וזרעה ניצלים. "ואות גדול נראה בשמים אישה אשר-השמש לבושה והירח תחת רגליה ועל-ראשה עטרת שנים עשר כוכבים". זה הרבה פעמים הפסל של מריה, אם ישו.
בפרק בראשית נאמר "נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו" מדוע שימוש ברבים? ספר היובלים אומר שזה התייחסות למלאכים. פילו מסביר שאלו כוחות אלוהיים. יוסטין מרטיר אומר שזה בגלל הלוגוס.
הנחש בגן עדן עוזר לחווה לאכול מעץ הדעת, המטה של משה נהפך לנחש מול פרעה. נחש הנחושת מציל במדבר את מי שמסתכל עליו, משה מרים אותו על עץ. זה סמל לישו.
בספר "עדות על האמת" יש מדרש על הקטע הזה בבראשית עם הנחש ואדם וחווה, איזה מין אלוהים זה?
יוליאנוס הכופר תוקף את הנצרות בדיוק על העניין הזה, איזה מין אלוהים זה?
נאמר "ביום אוכלך מות תמות", אבל אדם לא מת לאחר שאכל מעץ הדעת. הוא חי טוב והיו לו ילדים, איך מסבירים את הסתירה?
הוא נחשף למוות. מת באופן רוחני.

יש הרבה קטעים בעייתיים בסיפור התנכ"י, למשל: ש:עיניהם נפקחו". מה הם היו עיוורים קודם? למשל: מדוע לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע? אדם הותר לאכול מכל העץ בגן באופן עקרוני.
לעומת זאת אלוהים שואל היכן אתה? מה הוא לא יודע?
לבסוף אלוהים אומר: ,האדם נהיה כמונו, יודע טוב ורע, פן יושיט ידו ויאכל מפרי עץ החיים וחי לנצח". מה זו הקטנוניות הזו? ואיך אלוהים לא בטוח בעצמו? חושש?
פילו מפרש את הטקסט אלגורית, הנחש זה התשוקות, הרבים של אלוהים זה התכונות.
בקיצור סיפור הבריאה וגן עדן הוא בעייתי ועל רקע זה ניתן להבין את הפרשנות הקיצונית של הגנוסטיים, ההיפוך שלהם הוא בדרך כלל בקטעים בעייתיים מוסרית ותוכנית.
למשל, בסיפור המבול אלוהים מצטער על הבריאה, לא שולט באנושות.
בסיפור מגדל בבל אלוהים יורד לאדמה לראות מה בני אדם עושים. הוא לא נמצא כאן בדרך כלל לפי ההיגיון הזה. הוא מודאג ממה שאנשים יעשו אם ימשיכו כך, כאילו שהם יכולים להתחרות בו. ונוקט בטקטיקה לא הוגנת: מבלבל את שפתם.
בסיפור סדום ועמורה אברהם מבוקר על ידי שלוש מלאכים, אבל רק שניים יורדים לסדום ועמורה להעניש אותם. מה עם השלישי? לפי פילו זה אלוהים.
בפסוק 24 אלוהים ממטיר גפרית מן האלוהים, מן השמים, יש הפרדה בין אלוהים לשמים.

ההיפוך של הפרשנות המיוחס לגנוסטים לפי קוויספל נובע מתוך ניסיון להחיל ערכים המתאימים לאלוהות לתוך טקסט פרובלמטי, ולא מתוך רצון להיפוך גרידא, לשם כך לעיתים צריך להפוך את הסיפור על ראשו, אבל יש פעמים שאפשר להשאיר אותו כמו שהוא, או לפרש רגיל. אין מערכת סיסטמתית של היפוך.

מרקיון מסינופ Markion

מרקיון חי בשנים 85-160. הוא בן של בישוף פונטוס, למד את הכפירה מקרדו הסימוני ברומא. גורש מרומא והמשיך ללמד באסיה הקטנה. מקדם התפישה הדואלית של אל עליון טהור ואל תחתון רע, זה אפשר לו ליישב את הסתירות שמצא בין הברית הישנה לחדשה. הוא ממשיך בזה מסורת אנטולית של מונטנוס.

מקריון כתב את "אנטיתזות" מעמת את הדמירוג של התנ"ך עם האב האלוהי והרחום של הברית החדשה. הוא האמין בדוקטיזם של ישו (אין לו קיום פיזי אלא רק אשליה).
הוא הראשון שהציג קאנון נוצרי של 11 ספרים. והם: הספר של לוקס מצונזר, ועשרה אגרות של פאולוס שבו ראה את מעביר התורה האמיתי. כל השאר לא קיים, כולל סיפורים על ילדותו ולידתו של ישו. הדבר הציב אתגר לנצרות שנענה בחיבור הקאנון הרשמי.
למרקיונים הייתה בשורה משל עצמם שהם טענו שנכתבה על ידי פאולוס, לא מצאו אותה.
מרקיון גילה עניין מוגבל בקוסמולוגיה ובמיתוס, הוא היה מבקר נמרץ של היהדות ושורשיה היהודיים של הנצרות: אלוהי הברית הישנה הוא השטן, אל קנא ואכזר שתובע קורבנות דמים, הוא האשם במצב הרע של העולם. אלוהים אכזר, טיפש, גזען, רע, קנאי. אין בבני אדם זרע אלוהי שהגיע מהטוב, אלא הם יצורי האל התחתון, ורק חסד לא מוסבר הביא לכך שהאל העליון, האב, ירצה אותם אצלו.
לישו אין קשר למשיח היהודי, הוא לא נולד ממרי, אלא ירד לאדמה בדמות אדם, גופו לא היה מבשר, לא קשור לביוב של הרחם. הוא בא לגלות את בשורת החסד, להראות לבני אדם איך נשמותיהם יכולות להינצל ממות.
האמונה בצלב של ישוע היא הדרך לישועה. לאחר המוות ישו ירד לשאול והטיף לנשמות. החוטאים האמינו בו, אבל הצדיקים חשדו בו ונשארו במצבם. מי שמקבל את הבשורה נשמתו נושעת.

מרקיון כפר בברית הישנה, והאמין רק בברית החדשה ובישו שהם אנטיתזה ליהדות. ספרי הברית החדשה סולפו ברוח יהודית והנציג האוטנטי ביותר של הנצרות הוא פאולוס.
הוא היה מארגן טוב ותנועתו צברה פופולאריות החל מהמאה ה-2 אך התפוגגה במאה ה-4 (מירצ'ה איליאדה)

לא ברור הקשר שלו עם הגנוסטיות, אך אבות הכנסייה כורכים אותם יחדיו. הוא ייסד כנסייה עצמאית באסיה הקטנה, מה שלא נעשה לפניו. הופיע ברומא בשנת 140 ושם פיתח את תורתו תחת השפעת הסורי הגנוסטי קרדו cerdo זה טען שהאלוהים הנוצרי מנוגד לזה היהודי. מרקיון ניסה להשיג הכרה כנסייתית בדעותיו בסינוד ברומא, אך נדחה. מת כנראה ב160.
מרקיון מצא ניגוד בין אלוהי החוק לאלוהי הישועה – אמונה שנקרא "אלוהים מוזר".
לפי מרקיון אין דמיון בין אלוהים לאדם, הגאולה היא מעשה חסד בלתי נתפש. אין בנפש אדם אור מלכתחילה, אלא רק מתנה לאחר הגאולה, אין היבט מיתולוגי של נפילה ותקומה. אין אזכור של ספר בראשית ודמויות מהתנ"ך בפרשנות אחרת. הוא נסמך לחלוטין על הגאולה והמשיחיות של פאולוס.
גופו של ישו היה רק אשליה – דקוטיזם. הוא ירד לשאול להציל את הנשמות, אלו שניצלו הם המצרים, קין, אנשי סדום והגויים, כל הרעים בתנ"ך, בעוד שהטובים נשארו בשאול.
דגל באסקטיזם, הדרשה על ההר היא המסר המרכזי של ישו.
הכנסייה העצמאית שלו הייתה המודל להקמת הכנסיות הכופרות כגון המניכאית.

טרטוליאן מקרתגו כותב נגדו ומשם רוב המידע. אפלס apelles היה תלמיד שלו שעבר לרומא ופיתח שיטה עצמאית. הנשמות היו קיימות לפני ההיסטוריה עם האלוהים הטוב. הדמירוג הוא מלאך אש נופל שהוא אלוהי היהודים. כתב ספרים ששרדו syllogisms המוכיח את כזב התנ"ך. והתגלויות של נביא בשם פילומנה. לפי מרקיון סקס והולדה משרתים את אלוהי העולם ולכן צריך להימנע מהם,. רק אלו שלא נשואים עוברים טבילה.

מנדעים Mandaeans

המנדעים הם דת נפרדת שהתחילה כבר בימי בית שני כנראה באזורי עמק הירדן ליד ים המלח וירושלים. הם כעין שריד היסטורי לאמונה הגנוסטית שהייתה נפוצה פעם במזרח התיכון ומונים כמה עשרות אלפים ברחבי העולם בעיקר בדרום עיראק.

זאת קבוצה שטוענת למקורות יהודיים קדומים ומאמינה שיוחנן היה הנביא הגדול, התגלמות של הגואל, וכל מה שבא אחריו כגון ישו הוא אנטי תזה, גם משה שייך לכוחות הרע. שני כוחות הרע בשם פתיאל ורוחה, יצרו את עולם האדם. אלא שנפשו של האדם ממקור האור. צריך להציל את ניצוץ האור שבתוכנו.
הטקסים העיקריים שלהם עוסקים בטבילות ומים חשובים להם במיוחד. מה שעוד חשוב זה המוות. המים נובעים מעולם האור. ומטהרים את הגוף והנפש. במוות יש תקופה של ארבעים יום שבהם צריך לעזור לנפש לעלות למקורה על ידי טקסים, המנונים וזמירות. הישועה צריכה את טקסים ומכאן החשיבות של כוהנים. צריך לטבול במים זורמים – ירדן, במקומות הטבילה יש בקתות בוץ שהם "מקדש", גדר ובריכה ובה מים זורמים. לחיצת היד נקראת "אמת". ישנם סעודות לכבוד המתים. הקברים לא מסומנים כי הגוף לא חשוב.

המנדעים יושבים בעיקר בבצרה ובגדד ושולטים על שוקי הכסף והזהב. ישנם גם באיראן, המוסלמים קוראים להם סביאנים sabians בשפה שלהם הם נקראים "בחירי צדקה" השם מנדעים הוא מהמילה "יודעים". יש להם ספרות רבה שהחשוב ביותר הוא הגניזה – הספר הגדול, שבו יש גניזת ימין וגניזת שמאל. הימנית היא אוסף ספרים ביניהם ליטורגיקה הקשורה לעליית הנשמה לאחר המוות. ספרים אחרים הם ספר יוחנן – ספר המלכים, שיחות של יוחנן המטביל. הספר קולשטה – תהילה, תפילות קאנוניות, ועוד.
יש להם טקסי הסמכה לכמרים, הקדשה של מקדש, ימי שנה, חתונה ומוות. ישנם כתבים סודיים. ישנם ספרים שנקראים דיוואנים. ובהם נוסחאות קסם, ספרים אסטרולוגים, מאגיים. המוזיקה נחשבת אצלם כשטנית, ומכאן אולי האיסור באסלאם הפונדמנטליסטי.

עולם החושך הוא בדרום כנגד עולם האור בצפון. אל האור נקרא "חי". אל החושך "ur" נובע מהמים השחורים, כאוס, תהום. הוא מפלצת, דרקון. ענק, מעליו שבע כוכבים ושניים עשר מזלות הזודיאק המייצגים את החושך, רק מעליהם יש את האור. שליח האור כולא את פתאיל יוצר העולם הרע. אדם גופו מפתאיל ורוחו מהאור.

לפי כתביהם הם נרדפו על ידי היהודים בירושלים. יוחנן הוא יריב של ישו. אך הוא לא מייסד הדת, רק נביא, כהן, אדם גדול. אחר משליחי האור הופיע בירושלים כדי להוכיח את זיופיו של ישו, והתעמת אתו. משה נביא של רוחה – כוח הרוע ואדוני הוא אל כוזב. אבל מקור טקסי הטבילה הוא יהדות בית שני. ב1831 הייתה מגפה שבה כל האנשים המלומדים בדת – הכמרים שלהם מתו, והייתה שבירה של המסורת. אין כיום כמורה רצינית והנהגה דתית. הכמרים הם מלכים, יש כיום חצי תריסר, יש להם כתר, מקל, וטבעת, ניסים ודגלים.

מניכאיזם Manichaeism – דת נעלמה

מני נולד ב14.4.216 בבבל. אביו היה חבר בכת גנוסטית (מיסטיקה נוצרית) של טבילה, אולי המנדעים. בגיל 12 הופיע לפניו התאום הרוחני שלו, זה שחי בשמש. הוא החל ללמד עצמאית, גורש מהקהילה כשרק אביו ושני חסידים נוספים הולכים אתו. באותו הגיל נגלה לו ה"פרקליט" (מהברית החדשה) וגילה לו את המסתורין (רוח הקודש).

בגיל 24 נגלה לו המלווה – החבר, שליח אלוהים שגילה לו את ייעודו להיות שליח האור. נביא האור, מעורר בני האדם. מני מסתמך על ספר שנעלם והוא "ספר הענקים" המשך של חנוך. מלך התהילה יושב כשומר לעולם האור בספירה השביעית או העשירית, ונקרא בארמית "מלכה רבה דעיקרא". מאבק המתקיים בכל אדם בין כוח האור, טוב, שזה הנפש, לבין כוח חושך רע, שזה הגוף, שני הכוחות שווים. רק ידע אמיתי של העצמי ודבקות בנפש מביאים לניצחון על הרוע. הקהילה המניכאית התחלקה למעולים שיכלו להיות נשים או גברים נזירים לאנשים פשוטים.

מני נסע להודו וקיבל את ברכת שליט טוראן, הגיע לחצר המלוכה של שפור הראשון (מלך המלכים הפרסי ססני) בשנת 243 לספירה וזכה לברכתו. הדת נפוצה לכל עבר, הוא התחבר עם משפחת המלוכה הפרסית שנהייתה מתלמידיו והפיצה את התורה בכל רחבי הממלכה, הדת התחרתה בזרתוסטרא והיוותה איום על הכהונה שלהם, הממשיך של שפור הראשון אומוזד ה1 האמין במני, ורק הבא אחריו ברהם הראשון יצא כנגדו, הוא אסר אותו בשנת 275, כלא ועינה אותו בשלשלות כבדות ופוצעות על צווארו וגופו (כמו הבהא אוללה), עד שמת לאחר עשרים ושש יום. המניכאים רואים בזה תקופת מבחן וקורבן קדושים. הם מאמינים שעלה לשמיים כאור.

מני טען לשילוב של זוראסטר, בודהה וישו, הוא נחשב בודהא של העתיד – מאיטריה, בן של זרתוסטרא, הפרקליט של הנוצרים. הדת לימדה שההיסטוריה היא מחזורית. ועם זאת בכיוון אחד, שחרור היסוד האלוהי בעולם שמושג על ידי מאמצי האדם. תחושת אחריות קוסמית. מני הוא ההתגלות האחרונה (כמו הבהא אוללה), לכולם הייתה אמת חלקית, הם היו שליחי האור בזמנן, ולו אמת שלמה. זאת הייתה בעצם דת גנוסטית ממוסדת המוצלחת מסוגה. השליחים הגיעו לכל רחבי האימפריה הרומית, מני עצמו יצא במשלחות לכל רחבי העולם, לאחר מותו הדת המשיכה להתפשט, מקומות מרכזיים היו אזור פיום במצרים, דרום צרפת, רומא, סין ועוד. עם עליית הנצרות החלו המניכאים להירדף. אוגוסטינוס מהיפו היה מניכאי שהפך נוצרי. מניכאיזם היה דת האימפריה האוגרית במזרח סין במאות 8 ו9. זאת הייתה אחת מהדתות הגדולות של העולם שבשיאה מנתה חמישים מיליון איש, מסין ועד אירופה.

למרות שהמניכאיזם נעלם מהמערב במאה השישית ולא נשאר ממנו זכר, הרי שבמזרח ובמרכז אסיה הוא המשיך להתפשט והיווה גורם דתי עיקרי וחשוב. במאה השביעית התורה הגיעה לסין והתקבלה כהמשך של לאו צ'ה והבודהא, מלך מונגוליה הפך אותה לדת מדינה, והקיסרים הסינים הכירו בה. אלא שבמאה ה10 הגאות הפכה לשפל והיא החלה להירדף ולהיעלם, עד שבמאה ה14 לא נותר לה זכר.

היו להם שישה ספרים קדושים בארמית סורית. והיה גם ספר שביעי שנכתב בפרסית והוצג על ידי מני בבירה קטיספון, הספר השביעי נקרא סבוהרגן ובו יש את הציטוט הבא המובא על ידי הערבי ביירוני: "מעידן לעידן שליחי האלוהים לא הפסיקו להביא לכאן את החוכמה ואת העבודה. וכך בזמן אחד הם באו לארצות של הודו דרך הנביא שהוא בודהא. בזמן אחר הם באו לארץ של פרס דרך זרתוסטרא, ובזמן אחר לארצות המערב דרך ישו. לאחר מכן, בזמן האחרון הזה, ההתגלויות הגיעו והנבואה הגיעה דרכי, מני, הנביא של אלוהים האמיתי, בארץ בבל."

הגניוס הדתי מגיע במניכאיזם לכדי ביטוי ביצירת מערכת של עולמות אור מטאפיזיים, תיאולוגיה של ניצוצות אור, המופיעה לאחר מכן גם במיסטיקה הסופית של שרוורדי ואחרים.
האל נמצא בעולם שולט דרך חמש מציאויות, עולמות, והם: הגיון, מחשבה, תובנה, השערה ושיקוף. הוא מוקף הרבה עולמות אור. הטוב – אור נמצא בצפון, חושך – רע נמצא בדרום. לחושך חמש עולמות ואלו הם: עשן, אש, מים, חושך ורוח שורפת.
הרע תוקף את הטוב, וזה בכדי להילחם בו יוצר את הרוח הגדולה, החוכמה שממנה נבראת האם של כל החי, והיא זאת שבוראת את האדם הקדום הנקרא אוהמזד (מזכיר את אהוראמזדא הפרסי), לאדם זה חמישה מרכיבים שנקראים בנים, והם נקראים נפש חיה – אורמנש: אש, רוח, מים, אור ואתר.
האוהמזד מנוצח על ידי הרע והנפש החיה שלו נלכדת על ידו. אלא שזה בעצם פיתיון מתוחכם. אל האור יוצר את הרוח החיה – מיתרה, לחלץ את האורמנש על ידי קריאת השכמה, הוא נותן לו חמישה בנים, ביניהם הרוח החיה המצילה את אורמנש, וזה המודל להצלת האדם הפרטי וכל המין האנושי.
העולם נוצר בכדי שבו יקרה תהליך הגאולה. היקום הוא ערבוב של אור וחושך, שנברא בכדי לאפשר את פעולת ההפרדה והחילוץ אלוהי, האור גורם ליקום לנוע.