מי הם בני שת?

אחת מהתנועות החשובות בגנוסטיקה היא השתאים, זרם גנוסטי שטען לידע סודי שהועבר דרך שת – הבן של אדם חווה וזרעו, שלשלת של אנשים מוארים. ישנם שלושה סוגים של אנשים: פיזי, פסיכי ורוחני, רק הרוחניים – בני שת, יכולים להיוושע.
המקורות עליהם הם בעיקר אב הכנסייה איראנוס. לפי אפיפניוס מסלמיס הם נמצאו בפלשתינה ומצרים.
יש כאלו שרואים בהם כת יהודית. ייתכן וזה היה רק אוסף של ספרים, מסורת.

השתאים, שנקראים על שמו של שת בן אדם, מזוהים לעיתים עם האופיטים – הנחשיים, שני השמות מתייחסים למסורת העברית העתיקה בפרשנות מקורית, אחת על הנחש ואחת על שת וצאצאיו. אלו הזרמים הגנוסטיים העתיקים והמקוריים. הם נקראים גם "ברבלו" על שם האיון (ספירה רוחנית) הנשי הראשון, המייצג את החוכמה. בספרות של המתנגדים מוזכר סימון מאגוס כאבא הראשון של כל הזרמים והכתות השונות.
שת הוא המושיע שלעיתים מזוהה עם ישוע – "הלוגו השני של שת הגדול", לעיתים יש לו קיום עצמאי וקדום הקשור לדמויות תנכ"יות אחרות. מלכיצדק זוהה עם שם ושת והיה חשוב לשומרונים ולכתות בית שני, הוא מופיע באגרת לעברים, נחשב למגשים המילה הגבוה. מלכיצדק לפי בראשית נולד ללא אב ואם, הגנוסטים הביאו אותו בתור תכונה של העולם העליון.
בנוסף למלכיצדק השתאים מתייחסים לנוראה אחותו של שת או אשתו של נוח.

הם הותקפו על ידי פלוטינוס במאה ה3 למרות שיש בתנועה אלמנטים של פלטוניזם והלניזם. במאה ה4 הם התפצלו לכמה קבוצות , על אחת מהקבוצות audians נכתב מאמר של גיא סטרומזה.
יש לפילוסופיה השתאית תפקיד חשוב במנדאיזם – דת עצמאית שהתפתחה בעיראק ושרידים שלה קיימים עד היום. השתאים זוהו עם הזרם הגנוסטי של הקיינים (אנשי קין) וזה של הנחשיים (האופיטיים – חסידי הנחש).

לשתאים מיתולוגיה מפותחת ואפשר לאפיין אותם כחולקי סיפור משותף, שהוא נמצא ברקע המגילות שהם כותבים ולא בהכרח מופיע שם במפורש. האמונה שלהם היא דואלית ובקווים כללים אלוהים העליון שולט על אש ורוח והוא הצודק, יהוה שולט על מים ואדמה והוא הלא צודק, זאת הדואליות הקשורה לעולם החומר, הכן והלא, קין והבל. שני אלו שולטים על הקבר, וקשורים ליסודות הבסיסיים, הארכאיים, הגוף והחומר.
התשוקה להולדה פיזית נשתלת באדם על ידי הדמירוג המיוצג על ידי הנחש, זה שמפתה אותם לטעום מעץ החיים  שהוא רקוב. אלא שתשוקה זו מביאה את אדם להזדווג עם חווה ולהוליד את שת, שהוא אבי הגזע הלא מקולקל, האנושות הנגאלת, וכאן מתחילה ההיסטוריה של הגאולה.
סופיה שולחת את הפנאומה שלה אל חווה, שיהיה לה צאצאים של רוח. השואפים לידע ושלמות. הרוח מעוררת את האדם לראות את הקלללה שהוא נתון בה, העולם הארצי, ומכינה את שלמותו בעולם האור.
כוחות הרוע מנסים להשמיד את האדם הטוב במבול, אבל אלוהי האמת מציל את נוח.

הקוסמולוגיה של השתאים נמצאת בספר – הסוד של יוחנן המתאר אל לא נודע, ספר זה מזכיר את מפעלי השליחים 17:23 או את הפרשנות של פילו האלכסנדרוני.

ראשון היה אנרגיה בשם ברבלו ואחריו הפלרומה (מערך של אנרגיות – ספירות). סופיה (הספירה – אנרגיה התחתונה) מחקה מעשה אלוהים וגורמת לתאונה והופעת ילדבאות. ה"מונאד" יוצר את ה"ברבלו" שזה גם נקבה וגם אנדרוגינוס. ביחד אם יוצרים את האיונים שאחת מהם זו סופיה. היא יוצרת את ילדאבאות שהוא ראשון הארכונים הרעים.
שני הבנים הראשונים קין והבל היו תוצאה של זיווג חווה עם האלוהים המזויף ילדבאות, רק שת היה בן אנוש אמיתי, ניתן להבחין בין בני האדם מזרע שת, בני האור, לבני האדם האחרים.

הנחשיים

האופיתים (משמעות השם ביוונית היא נחש, וזה מתייחס לנחש של משה שהרים על צלב לפי גרסתם וכל מי שראה אותו נרפא). פרופסור peuch  טוען שהגנוסטיות התחילה בסוריה כשיטות שונות הקשורות לophites (נחש) וכולם תחת הכותרת "חניכים של האם" בשל התפקיד החשוב לאלוהות הנשית.
הנחשיים (אופיטים) העריצו את הנחש כמייצג חוכמה יוצרת, וזה נחש הנחושת שהרים משה.
הנחשיים מתוארים בצורה מפורטת על ידי היפוליטוס מרומא 170-235, שהוא בעצם המקור העיקרי עליהם, אבל ייתכן שזה בסך הכל הגדרה דמיונית שלו, כדי שתשמש נקודת התייחסות לכפירה, ולא באמת הייתה תנועה נפרדת כזו. פסידו טרטוליאן נשען כנראה על הספר של היפוליטוס וכך גם המקורות האחרים, אך הם מוזכרים גם על ידי קלמנט, אוריגן ואריאנוס.
הטקסטים מנאג חמאדי שבהם מוזכר הנחש, וייתכן והיו קשורים לאופיטים הם "המציאות של הארכונים", "מקור העולם" וה"סוד של יוחנן".

היפוליטוס מביא קטעים נרחבים מתוך הכתבים של האופיטים – נחשיים :
הם טוענים להמשכיות מיעקב אחיו של ישו, ובנוסף לכך יש גרסה שהיו נחשיים עברים עוד לפני הנצרות. הם הכירו בבשורה לפי המצרים והבשורה על פי תומא. השתמשו בבשורה של המצרים, דיאגרמה וספרים גנוסטיים אחרים, יעקב העביר את התלמוד למרים המגדלית שהיא דמות מרכזית בהעברת התורה.
הם שאבו מהמסורת ההלנית והמזרחית פגאנית. האודיסאה לפי פרשנות מיסטית של hermes of cyllene. היא חלק מהמילה. הם לקחו מהמסתורין של האם הגדולה מאלואסיס, מהפריגים (אב היקום דומה לגרעין שקד).

קודם כל צריך חניכה לתוך המסתורין הקטנים, אלו של התחדשות גופנית, ואז למסתורין הגדולים. (זה קשור לכבירים). אלו שערי השמים הנפתחים לשלמים. (ישו מלמד את המסתורין הקטנים במשך 13-14 שנה בהר הזיתים, ואז עולה לשמיים ויורד לבוש במחלצות אור ללמד את המסתורין הגדולים)
הייתה להם פרשנות אנתרופולוגית – המוח מקביל לעדן, מה שמסביבו השמים, הראש לגן העדן.
באפוקליפסה של יוחנן נאמר: החוכמה עשתה את השיער, האינטליגנציה את העור, אלוהים את העצמות, האצילות את הדם, אדוני את העצבים, קנאות את העור ומחשבה את מוח העצם.

הנחשיים טיפחו את דמות הרועה הטוב, מקושט בשקדים, שסימלו את אב היקום של הפריגים.
שתי אנרגיות בשם הנחש והצלב מונעים מעבר מהעולמות הנמוכים לעולמות הגבוהים.
האם ייתכן שפולחן האם הגדולה נמשך בצורה שצורת כת הנחשיים הגנוסטית?

לפי פסאדו טרטוליאן (נשען על היפוליטוס) האופיטים מעדיפים את הנחש על ישו. חווה האמינה בו כבן אלוהים. ישו ניסה לחקות אותו ולכן הורם כמו הנחש של משה. הנחש לימד את הידע לבני אדם. זה היה נחש הנחושת בתנ"ך.

לפי איראנוס בקוסמולוגיה האופיטית יש סדרה של האצלות
ביטוס – עומק, אדם ראשון – אב של הכל, אנואיה – הבן של אדם והאדם השני, רוח הקודש – האישה הראשונה, מים, חושך, תהום, תוהו.

האדם הראשון והשני היו אנשים רוחניים, היופי של רוח הקודש גרם לאדם הראשון והשני לאהוב אותה ונוצר אדם שלישי הלא הוא הכרייסט. הזיווג גרם להתגברות האור ומטיפה של אור בצד שמאל של רוח הקודש נוצרה סופיה.
הופעת סופיה הביאה לתזוזה במים וסופיה שלבשה גוף נלכדה בחומר, אך הצליחה להיחלץ ממנו למצב ביניים מעל הרקיעים. אלא שבנה ילדבאות ברא את העולם הפיזי ונוצרו שבע ארכונים. יחדיו הם יצרו בן שהוא נאוס (אינטלקט) – בצורת נחש שממנו באים הרוח והנפש (אך גם רשע). האור הוא סמל לטוב. לעיתים סופיה מזוהה עם הנחש.

אוריגן מתאר את הדיאגרמה האופיטית. המעגל החצוני נקרא לוויתן, ובתוכו עשרה מעגלים פנימיים בצבעים שונים, בתוכם יש את השמות והצורות של שבע שדים.

הקיינים

קבוצה מיסטית נוצרית בשם הקיינים, שהתקיימה במאות הראשונות לספירה (מעניין לציין שבקרב הבונים החופשיים יש התייחסות לתובל קיין – כראש גזע האמנים הנעלים), הם האמינו בבשורה של יהודה. הנביאים שלהם הם כל הרעים: קין, קורח, סדום. הם הופכים את משמעות סיפורי התנ"ך . ההיסטוריה הפוכה על ראשה.

קין היה קורבן של אלוהים מושחת, שרק העליל עליו. אנשי סדום, קורח, עשיו. כולם צדיקים לעילא ועילא. הבל היה מהאנשים הרעים והחלשים. הצדיק ביותר מבין תלמידי ישוע היה יהודה איש קריות.

הם הפרידו בין אלוהי התנ"ך לברית החדשה (מזכירים את מרקיון), ישנם אנשים רוחניים ויש פיזיים. הרוחניים ייוושעו. הם ינצחו כשם שקין ניצח את הבל.
יהודה איש קריות היה היחיד שתפש את האמת ועשה מה שצריך בכדי לנצח את הארכונים. ולפתור את מצב העולם.
לפי איראנוס הם האמינו שישועה יכולה לעבור רק דרך חווית הרוע, חילוץ האור מתוכו, כמו הפרנקיסטים. אלא שחוקרים עכשוויים חושבים שהם היו סגפנים.
היה להם גם ספר נגד ההיסטריה , כלומר "נגד הרחם". יוצר הרע של היקום התחתון, וכן את ספר העלייה של פאולוס.

המורים הגדולים

סימון מאגוס – האנטי תזה לישו

הנוצרי הגנוסטי המפורסם ביותר היה סימון מגוס. אפשר לקרוא עליו במעשי השליחים.
כשהשליח פיליפ מגיע לשומרון הוא מוצא את האנשים הולכים בעקבות תורתו של סימון שטוען להיות המשיח ואתו אישה בשם הלנה שהייתה זונה בצור, סימון מנסה לשחד את פיליפ ומכאן נהיה הביטוי "סימוניה", כביטוי של ניסיון לקנות כוח רוחני. כותבים נוצריים מאוחרים יותר אומרים שסימון היה אב כל חטא ושהייתה הרבה ספרות סימונית.
לפי התורה (הנצרות) הסימונית האלוהות הנשית, אנואיה, נלכדה בחומר כשיצרה את העולם, והתגלגלה בנשים שונות, זאת היא הלנה – אנואיה – המחשבה ראשונה שנכלאה בחומר. לבסוף היא נהייתה זונה בצור. ואז אלוהים עצמו – סימון, הופיע בחומר בכדי לחלץ אותה.
האלוהים שהופיע בחומר יחלץ את כל המין האנושי לאחר חילוץ הזונה. יש דרמה של נפילה של הרוח בחומר, היחלצות של משיח אלוהים שיורד לעולם בכדי לחלץ אותה. סימון הוא האל אב, אלוהים של היהודים הוא הנחש בגן עדן.
לפי האגדה סימון בא לרומא להתווכח עם פטר נוצח על ידו והפך נוצרי, כך או כך, פיליפ מנצר את חסידי סימון מאגוס המתואר בברית החדשה כמגלומן שרלטן שרוצה לקנות את רוח הקודש בכסף (סימוניות).

ב"סוד של פטר" סימון מופיע כשטן, מתנגד שהקים קהילות מאנטיוכיה ועד ישראל, ומאבד אותם לפטר. נאמר שהיה תלמידו של יוחנן המטביל יחד עם דוסיטוס. הוא ניסה להוכיח את אלוהותו ברומא לפני פטר, על ידי זה שעף, או קבר עצמו, אך זה הסתיים באסון ובמותו. הקוסם מת דרך הטריקים של עצמו.
התורה שלו הייתה סוד האנרגיה הגנוסטית ברבלו, ייתכן והיא קשורה לספר "פרשנות של הנפש" המופיע בנאג חמאדי (exegesis). הוא היה העוצמה, כוח של אלוהים, "זה שעומד", ביטוי נפוץ בקרב השומרונים המראה על הקשר של סימון אליהם.

לפי סימון (היפוטלס) באדם יש כוח גדול בפועל ולא בכוח, הוא צריך לגדול ולהתעורר. את דרכו של סימון מאגוס המשיך מיננדר שהגיע משומרון ולימד באנטיוכיה וסוריה עד שנת 80 לספירה, הוא היה תלמידו וקולגה שלו.

קרפוקרטס מורה גנוסטי

אחד המורים הגדולים המייצג את בית הספר של אלכסנדריה הוא קרפוקרטס. אנחנו יודעים עליו רק מכתבי איראנוס וקלמנט, הוא פעל באלכסנדריה באמצע המאה ה2 לספירה. הזרם שלו נחשב לליברלי. קלמנט טען שחסידיו מקיימים אורגיות ומשתפים את הנשים והרכוש.
לפי איראנוס הם מאמינים שישו לא היה אלוהי, אלא בגלל הטוהר שלו זכר דברים מזמן שהיה רוח עם האלוהים, ולכן יכול היה להשתחרר מכוח החומר. יש בנו זיכרון קדום של היותנו נשמות עם אלוהים, כפי שמופיע בקוראן ובמיסטיקה הסופית. גם אצל אפלטון קיים anamnesis הזכרות. אלא שהתהליך  של שחרור האדם מהחוק הארצי הוא אנטינומי. האדם חייב למצות את קיומו הארצי, על כל הניסיונות שלו, כדי להשתחרר ממנו.

לפי איראנוס הייתהה להם תמונה של ישו שצוירה על ידי פונטוס פילאטוס והם העריצו אותה ביחד עם התמונות של אפלטון, פיתגורס ואריסטו. הם הראשונים שהייתה להם תמונה של ישו, אחר כך המסורת מוצאת בית בזרמים נוצרים אחרים (הבד מטורין וכו).
לפי מכתב שנמצא במנזר מר סבא היה בידם את הספר הסודי של מרקוס, שמוזכר על ידי קלמנט.

איראנוס מאשים את קרפוקרטס במתירנות מינית. יש רשימה כמו הסימוניות, מאגיה, שיקויי אהבה, חזיונות וכו. הנשמה תישאר בכלא עד שתחווה הכל. וויליאמס טוען שההאשמה לא מדויקת וסותרת את מה שהוא אומר על קרפוקרטס במקומות אחרים, שהוא מעודד התגברות על התשוקות.

אפיפאנוס הבן של קרפוקרטס בספר המוסר שלו, בהקשר למה שנכון, כותב שלא צריך להגביל חשק מיני, שהטבע לא מגביל אותו בבעלי חיים אחרים, והבורא ברא אותנו אתו בלא יכולת וצורך להגביל אותו גם כן. אפיפאנוס רואה ביקום חלק מהטבע, ולכן יש מקום למיניות. לפי תפישת אביו קרפוקרטס, היקום הוא רע, הפקרות מינית היא דרך להיפטר מהסטיות והטעויות של העולם, לחוות את כל הדברים במלואם.

קרפוקרטס חי באלכסנדריה בזמנו של בסילידס והיה קשור לתנועה של הקיינים, אנשי קין, שאימצו את הבשורה של יהודה איש קריות ואת דמותו של יהודה איש קריות כדמות אדם שהגיע לידע – גנוסיס.
אדם חייב לעבור בימי חייו דרך כל החטאים, למצות אותם, לתת לקיסר את אשר לקיסר, בכדי להשתחרר מהם ולהתקדם הלאה, לעולם שמעבר.

קרפוקרטס מזוהה עם האל המצרי harpocrates שהוא התגלות של הורוס. הוא פעל בזמן הקיסר אדריאנוס במיוחד באסיה הקטנה אך הגיע ממצרים. תלמידה שלו בשם מרסלינה הביא את התורה שלו לרומא.הוא דגל בשחרור ופריקת עול. רק אמונה ואהבה נחוצים לישועה.

בסילידס

אחד המורים הגנוסטים הגדולים ביותר היה בסיליסדס (לימד 117-138), לא הרבה ידוע על חייו, פעל בזמן טריאנוס ועד אנטונינוס פיוס. לפי האגדות למד ממיננדר באנטיוכיה, ופעל רבות בפרס, אך אלו רק אגדות.

הוא לימד באלכסנדריה, ולפי דבריו קיבל את הסודות מסנט מתיאס, השליח שהחליף את יהודה איש קריות. בסילידיס טען שקיבל ממתי אמרות לא ידועות ותורות סודיות של ישו, הוא כתב 24 ספרי פרשנות לכתבי הקודש, תפילות, מזמורים, חרוזים, וכתבים פילוסופים על הנפש הנוספת. לפי דבריו אמונה זה עניין של טבע, ואפשרות לנפש לעלות ולהסכים לדברים לא נראים. ישנם נשמות נבחרות שמסוגלות לעלייה.

התורה שלו מזכירה גלגולים הודיים: אנחנו סובלים בגלל חטא בשלב קודם של קיום. ישנם גלגולים לגופים חדשים של אנשים וגם חיות מטאפסיכוסיס. המרטירים מתים בגלל משהו בעבר. בסילידיס מאמץ את התפישות המזרחיות של גלגול וקרמה, מלמד שהנפש יכולה להתגלגל הרבה פעמים עד שתזכה לידע שיביא גאולה. לפי גיא סטרומזה המסורת הגיעה מהאורפיזם.

על תורתו מסופר שני דברים סותרים, אחד על ידי איראנוס והשני על ידי היפוליטוס, שזה כנראה הנכון.
ישנם שירים שלו, מזמורים שנשמרו אצל קלמנט מאלכסנדריה וחלק מפרשנויותיו.
חלק מתורתו זה הנחיות מוסריות: הוא משוחרר מצד אחד ואסקטי מצד שני. ניתן להשתתף בשחיתות של העולם עד לישועה הסופית, לרדת לחומר. יש נשמה מזויפת שנצמדת לאדם ומשתלטת עליו ולוקחת אותו לרוע. התשוקות הם סרך שנצמד לנפשות הגיוניות. הם מחקים את החיים ומקבלים אימפולסים של חיות, ונהפכים להרגל – אבנים. הגוף הוא מעין סוס טרויאני.

לפי הקוסמולוגיה של בסילידיס. ישנם שש כוחות אלוהיים שמהם מורכבת הפלרומה:
נאוס – מיינד או ישו, מילה – לוגוס, זהירות – פרונסיס, חוכמה – סופיה, וכוח – דינמיס.

המדרג התחתון של מלאכים יצר את העולם והאדם, המנהיג שלהם האל היהודי אברקס abarax, יש לו ערך מספרי של 365. שאלו הם רקיעים. אברקס קשור כנראה לארבע אותיות השם יהוה, היפוך של ארבע זה אברא. ישו זה הנאוס.
לאחר מכן נוצרו שש או שבע אלים מזויפים הקשורים לשבעה הכוכבים, הרקיעים ואלו הם: , sabaoth,  elilaios, daden, sethus, sacla, niao

ישנה בשיטה של בסיליס גם פרשנות מוניסטית: אלוהים יצר זרע העולם, וזה מתפתח מלמטה למעלה במטרה לחזור לאל, הכל נקבע מראש. ישו השמימי הוא כמו קרן אור הבוקעת את העולם שעליה מטפסים חזרה לאל. הפנאומתים שונים מהעולם, הם חלק מהאור על טבעי. הוא מעדיף להשתמש באמונה במקום גנוסיס, אך המובן הוא נואוסיס – הבנה, שניתנת על ידי טבע האור.
ישנם שלושה סוגי חזרה: הראשונה קורית באופן אוטומטי, השנייה בעזרת הקרן, רוח הקודש, השלישית זה אלו שנשארים למטה וצריכים טיהור וישועה. מהזרע גם נוצרים שליטי העולם. עם ישועת המרכיב השלישי חסד יחזור לעולם.

אין הרבה כתבים של בסילידיס, אלה שנחשבים קשורים אליו הם: "החקירה של מרי", וגם "על הבריאה של מרי". הייתה בשורה לפי בסילידיס  שאבדה.
מהבן שלו איזודר נשארו כתבים: על הנשמה הגדלה". "אתיקה", "גילויים של הנביר פרצור  parchor". איזידור טוען לקשר ל"חם" בנו של נוח, לנביאים, ושזורואסטר היה בנו של נוח.

אבות הכנסייה מאשימים את בסילידיס בהפקרות מינית, אבל המקורות מראים אחרת, קלמנט אומר עליו שהיה מתנזר אך עודד נישואים, אלא שהמאמינים אחריו התנהגו בהפקרות. הם אוכלים בשר שהוקדש לאלילים. הם פונים למאגיה.
לפי וויליאם התורה של בסילידיס נשענת על הסטואיות, לפי פילוסופיה זו יש דברים טובים ויש רעים, אך יש רבים שהם לא זה ולא זה, לפי הטבע או ניטרליים, למשל חיים ומוות, בריאות וחולי, עונג וכאב, יופי וכיעור, ומכאן האי אכפתיות לגבי דברים שמתפרשת בטעות כמתירנות.

לפי היפולטוס הבסיליאדים חגגו את הטבילה, באופן פגאני, האמונה שלהם הייתה פנתאיזם מפותח, הוא לקח תרגולות מהפיתגוראים, עסק בצומות ושתיקות. הספרות שלהם קשורה לזרתוסטרא. הם הסתמכו על הבשורה לפי מתיאס. הוא מקשר את בסילידיס עם בנו איזידור וטוען שהם היו דואליסטים, אך הוא כתב רחוק מזמנם.

לפי בסילידיס ישו האמיתי לא נצלב, אלא הוחלף על ידי שמעון מקירינה שלבש את דמותו. אותה אמונה יש למניכאים (שהושפעו מתורתו). שאף מאמינים שמי שנצלב זה אויב האדם, השטן.
קודם היה את בסילידיס basilides ובן זמנו קרפוקרטס, ולאחר מכן וולנטינוס valentinus
על וולנטינוס קראו במאמר נפרד באתר זה

יונג  ובסילידיס

הפסיכולוג קרל יונג התייחס להשגה של גנוסיס, שלמות פסיכית כאינדיבידואציה. כתב ספר של שבע דרשות למתים לכאורה על ידי בסילידיס. אלו הם מתים חיים שהם אנחנו. זה לווה בתופעות על חושיות בביתו, נוכחות של קולות שבאו מירושלים ושם לא מצאו דבר. לפי בסילידיס שבספר הפלרומה היא מלאות וריקות בו זמנית. אנחנו מתים בגלל ההפרדות. צריך לצאת מהדואליות לנקודת מבט חיצונית. לכל דבר יש צל, וצריך לאהוב את הצל.

ספרות שתאית

ראינו עד כה שבמסגרת הגנוסטיות היו זרמים שטענו להמשכיות משת, ולהבדיל מקין או מהנחש, ויש אומרים שזה בסך הכל היה זרם ספרותי. בנאג חמאדי במצרים נמצאו בשנות ה40 עשרות ספרים של התנועה הגנוסטית, נוהגים לשייך כמה מהם למסורת – זרם השתאי.

ספרות זו משקפת מסורות לגבי שת בן אדם וחווה כמייצג של המין האנושי. בהתבסס על הפסוק בתנ"ך שבו נאמר שלאחר הולדתו של שת בני אדם החלו לקרוא בשם האל (בראשית, פרק ד 25-26). הטקסטים עוסקים בפרשנות מקורית של סיפורי בראשית. משולבים בפילוסופיה יוונית ורעיונות מיתולוגיים.

הספר החשוב ביותר הוא: הסוד של יוחנן, ספר יהודי גנוסטי שעבר "התנצרות". בספר זה ישו – מחשבה אלוהית מתאר ירידה בת שלושה שלבים של המושיע לעולם, המלאות הייתה עם אדם קדמון בהרמוניה עד לטעות והנפילה של סופיה. וצריך גאולה לעולם. ספר אחר (שהוא גם וולנטיני) הוא שלוש הצורות של המחשבה הראשונית. ספר זה מופיע שלוש פעמים באוסף של נאג חמאדי, בגרסה מקוצרת וגרסה ארוכה.
ספרים נוספים הם שלוש הסטלות של שת, והספר הקדוש של הרוח הגדולה – הבשורה אל המצרים (האמת).

הנושא המרכזי בספרות השתאית הוא החוכמה של התובנה. הנפילה והעלייה של סופיה. בימי קדם החוכמה נתפשה כנשית והתגלמות אלוהים, יש דרמה שלמה אתה בספרות הגנוסטית הקשורה לנפילתה וישועת העולם. החוכמה היא "מאת" המצרית, אשתר המסופוטמית. או תפישת החוכמה היהודית המופיעה בספר משלי פרק ח' "הלא החכמה תקרא ותבונה תתן קולה…"

ספרים נוספים שנוטים לייחס לקבוצה זו הם הספרים של פיסטיס סופיה – חוכמה אמונה, והמציאות של השליטים

תפישת הנשיות בגנוסטיות

האל הוא האב, המחשבה היא האם שנוצרת ממנו, והיא נמשכת לעולם החומר, נופלת, מהזיווג של האל עם מחשבתו, השתקפותו, נוצרים העולמות, האיונים השונים.
בירידה לעולם החומר נוצר גן עדן על ידי הדמירוג (ילדבאות), בעולם זה האלוהים לא רוצה שהאדם ידע, ולעיתים הנחש הוא הטוב. אלוהים הדמירוג חושב שהוא לבדו, זאת טעות שלו. הוא רוצה שיעריצו רק אותו. הנפילה של האם יוצרת את הדמירוג, ואתו שבע כוחות שהם שבע הפלנטות השולטות על הגורל. הגורל הוא אכזרי וקפריזי, ואין לקבל אותו, מעליו יש עולם אחר של אורות נצחיים.
האם היא לעיתים הברבלו שילדה את סבאות או ילדבאות, הדמירוג.
לעיתים הנשיות הנופלת מזוהה עם הלן, כשהיא מתגלגלת בהלנות שונות בהיסטוריה המביאות לחורבן המין האנושי כמו במלחמת טרויה. הלן היא המחשבה הראשונה והיא התגלגלה בדמות המלווה של שמעון מאגוס, שהייתה זונה מצור. כל מטרת הופעתו בעולם הוא לחלץ אותה מעולם החומר, וכך צריכים לעשות גם חסידיו, למצוא את ההלן שלהם.
לעיתים הזכרי והנקבי הם השתיקה – זכרי, והמחשבה – נקבי. הם מזדווגים ביניהם וזה יוצר את החלל, בו נמצא האב הניצב ישר.

שלוש צורות של מחשבה ראשונית trimorphic portennoia

הספר שלוש צורת של מחשבה ראשונית הוא בן זמנו של הסוד של יוחנן
(מתוך הספר מגילות נאג חמאדי של רובינסון, הקדמה מאת john. D. turner)

בהתחלה מופיע תיאור עצמי של המחשבה המזכיר מאד את הבשורה של יוחנן פרק א'. וכן את ההמנון למושיע בספר הסוד של יוחנן. המחשבה האלוהית והראשונית מחולקת לשלוש:
החלק הראשון זה הקול של המחשבה הראשונית, היורד כאור לתוך החשכה לתת צורה לחלקיה הנפולים.
החלק השני זה הדיבור של המחשבה שיורד לתת כוח לחלקיה הנפולים בעזרת נתינת רוח או נשימה.
החלק שלישי זה הלוגוס, מילה של המחשבה שיורדת בצורת כוחות ולובשת דמות אדם, מציגה את טקס הטבילה המואר של חמישה החותמים, ומשקמת את חלקיה בחזרה לאור.

בסוף הספר הסוד של יוחנן יש תיאור דומה, וייתכן והספר ממשיך ספר זה. ההתגלויות של המחשבה הם מסתורין לבני האור, המשך של מסורת החוכמה היהודית הלנית. תפקידה בבריאת העולם מופיע כבר בחנוך, בן סירא, משלי, פילו האלכסנדרוני, ייתכן והטקסט הוא חיבור מסורות של חנוך ובן סירא. שני ירידות הם שחרור חלקי והשלישית קשורה להתעוררות וישועה, כך גם מופיע ביוחנן.

בספר מבחינים בשלוש שכבות: השכבה המקורית שהיא לא נוצרית וקשורה לשלוש ההופעות של המחשבה. השכבה השנייה שהיא נוצרית קלה. והשכבה השלישית ששואבת הרבה ממסורת הכריסטולוגיה הנוצרית בהתייחס במיוחד למושגים ומשפטים מיוחנן.
מסיבה זאת ייתכן והתיארוך של הטקסט האחרון הוא מאמצע המאה הראשונה לספירה ומשקף את ההתלבטויות של ספר יוחנן בנוגע ללוגוס כישו והתפתחות ככריסטולוגיה.

בטקסט עצמו, המחשבה מוציאה קול שהוא אור, שמציל את סופיה מנפילה לעולם של ילדבאות, חושך, ההגשמה הראשונית מזוהה עם ישו, כרייסט. מונחים נוצריים שכנראה הולבשו על הטקסט מאוחר יותר.
הנאום הראשון של ה"מחשבה", מעביר את איכויות הקול למאמינים. היא מספרת על סוף האיון. ותחילת האיון הנצחי. כבלי הגורל ישברו, האדמה תרעד. רעם גדול, הארכונים בוכים ומתלוננים לילדבאות.

האם היא רחם גדולה, יוצרת הצורות, שתיקה, הדיבור שלה מתבטא דרך המילה, פרי החיים, אור נסתר. היא נובעת ממי החיים, המעיין הנצחי, המילה נועדה כמסתורין להאיר את האחים (של אחוות הגנוסטיים), נמצאת בכולם בצורה שלהם, בבני אדם בצורת אדם. היא נמצאת בתוכנו, בתוך הכוחות, תאיר אותם. נותנת מי החיים לרוח שכלואה בחומר ומצילה אותה מהכאוס, נותנת לה לבושי טבילה, חיים, אור.
המילה התחבאה בתוך בנו של ילדבאות, בן האדם, ישו, עד שגילתה עצמה. היא נמצאת בתוכנו עד שתתגלה, מוחבאת. ישנם חמישה חותמות של השלמות במעלת האינטלקט, מי שיש לו אותם פושט לבוש הבורות ולובש לבוש אור. המילה היא שהורידה את ישו מהצלב והביאה אותו למחוזות האב.

הספר הקדוש של הרוח הגדולה או הבשורה אל המצרים the gospel of the Egyptians

הספר הקדוש של הרוח הגדולה הלא נראית, או הספר אל המצרים, הקשור לטקס הטבילה השתאי. (הקדמה מתוך כתבי נאג חמאדי של רובינסון alexander bohlig and Frederik wis).

שת הגדול כתב את הספר והשאיר אותו על הר גבוה לדורות הבאים, הר גבוה שבו השמש לא זורחת, בסוף הימים הספר יגלה את הגזע הלא נשחת, סופיה הברבלו והפלרומה.

יש מסורות של השארת ספרים, סטלות, עם ידע על ראשי הרים. יוספוס פלוויוס מספר שספר ובו חוכמת אדם, חווה ושת, הושאר בשתי לוחות אבן בראש ההרים, זה מזכיר כמובן את שתי לוחות האבן שמשה מוריד מראש ההר, וכן את הטענה של דונוב שהידע הוחבא בסלעים בשבעה האגמים – ספריה אקשית. ייתכן ולוחות האבן אינם משהו נפרד מהסלע הטבעי?
את הספר הקדוש של הרוח הגדולה כתב כביכול אחד בשם אגנטיוס, שהיה מצוי בידע. זה מזכיר את טענת הכנסייה הסורית שאגנטיוס היה הילד שבו משתמש ישו במשל לתלמידים (להיות כמוהו) והופך להיות ראש הכנסייה הסורית הראשון. הספר מספר על ההיסטוריה של הזרע של שת, וטוען שלמעשה שת התגשם בישו.

זהו ספר אזוטרי שתאי של מיתולוגיה גנוסטית, מספר סיפור הישועה וההיסטוריה של העולם. מחולק לארבעה חלקים:
החלק הראשון הבריאה של הכוחות האלוהים, ברבלו, האיונים, עד לאדמס ובנו הגדול שת.
החלק השני דן במקור, שימור וישועת זרעו של שת, הגזע של שת, שת מגיע מהשמיים בגלל עוינות סקלס והארכונים ולובש דמותו של ישו ומשיג ישועה לילדיו.
החלק השלישי הוא המנון
החלק הרביעי הוא רשימות של מוצא הגזע שתאי וההעברה של המגילה.

הבשורה של המצרים מציגה את חייו של שת, כפי שהברית החדשה עושה לישו, היסטוריה שלו, מקור זרעו, שימור זרעו, הגעתו לעולם, עבודת ישועתו במיוחד דרך טבילה, דרמה ותהילה.

הטקסט עצמו מבולבל וכמעט ולא קריא. הוא מתחיל באב, בורא עצמו, האם היא ברבלו, והבן. לאחר מכן האוגודוד (שמונה): מחשבה, מילה, אי רקב, חיי נצח, רצון, מיינד, ידע מוקדם, והאב האנדרוגינוס. ישנם שלוש אוגודוד לאב, לאם ולבן
ואז מגיע זכר משולש: הכרייסט ביחד עם יואל הבתולה, השקט של השקט.

הטקסט מלא שמות עבריים של כוחות, מלאכים, שמות של כמו אנשים, מוזכרים כל מיני דמויות אגדתיות שהם זרעו של שת. מזכיר את ספרות המלאכים של קומראן ובית שני. בסוף מגיעים לאדוניוס, בליעל, סבאות (ילדבאות) וכל החברה הרעים.
האל התחתון סקלה אומר למלאכים אני אל קנאי, אין עוד מבלבדי.
סדום ועמורה נזכרים בהקשר חיובי של זרעו של שת.

שלוש הסטלות של שת

שלוש הסטלות של שת זה ספר פלטוני בלי הקשר נוצרי, המכיל תפילות ומזמורים בתהליך שבו מגיעים לחזון מיסטי של האלוהי (בספר נאג חמאדי של רובינסון, James. E. Goehring)
שלוש הסטלות ניתנו על ידי דוסיטוס, תלמיד של יוחנן ומורה או תלמיד של סימון מאגוס. הוא מוזכר בפתיח. שלוש הסטלות זה שלושה מזמורים, סימון מאגוס לא מוזכר ישירות בכתבים של נאג חמאדי, אבל התלמיד שלו דוסיטוס מוזכר בשלוש הסטלות של שת, והסיפור של החוכמה שהפכה לזונה, מופיע בפרשנויות על הנפש.

הספר מאפשר מבט לתוך חיי דת של קהילה גנוסטית שתאית. הם הגזע החי ולא מעורער, גילוי היום האחרון לצאצאים של שת ודוסיטוס.
יש בספר השפעה יהודית ונאו פלטונית. שת הוא בדמות אדם, שבדמות אלוהים. בזמנו מתחילים לקרוא בשם האל. שבע דורות אחריו הצאצאים ממשיכים במסורת. לפי יוספוס פלוויוס הם הוסיפו לידע ושמרו אותו על שתי סטלות, אחת מאבן כדי לעמוד במבול, ואחת מחימר כדי לעמוד בשריפה. הסטלות הם המנונים המספרים מה נגלה למיסטיקן בזמן העלייה.

בגנוסטיות אין דגש על חטא, האדם לא אשם ולא צריך להקריב לכן קרבנות. הטבילה הרוחנית היא לצורך טרנספורמציה, מי שחטא טעה, זה סופיה. במקום זאת יש דגש על תובנה – אפנואיה. אמונה אינה ערך בפני עצמו, Pistis אמונה נתפשת כסוג גבוה של חוכמה. הבעיה הבסיסית של בני אדם היא בורות ושכחה. הספר הסודי של יוחנן מראה איך ידע ותובנה יכולים להיבנות, להשתקם, והספרים שלוש סטלות והספר הקדוש של הרוח הגדולה נותנים הצצה לטקסים גנוסטיים שיכולים להביא הבנה.

הטקסט עצמו מברך בסטלה הראשונה את אבינו אדם כדמות האור, מגלה הטוב, לא נולד. הוא מגזע אחר, שונה מהאחרים. חוזרים על ברכות שלוש פעמים ומתייחסים לשלוש.
הסטלה השנייה מתייחסת לברבלרו, האיון הראשון, הזוהר של האב השלם. מייצרת השלמות, נותנת האיונים, היא הבנה. היא ישועה ובזכותה המיינד, החיים.
השלישית של שת מכילה שמחה שנובעת מראיה של קדם הבריאה שהוא קיים, נצחי. לא הוויה, לפני הבריאה, אב הכל, בורא המיינד. המתפלל שמח ומדגיש שהוא נושע, חווה את ההארה, הוא האחד. העלייה היא גם דרך הירידה, לאחר העלייה צריך לרדת. לאחר השתיקה יורדים.

 הבשורה הסודית apocryphon של יוחנן

הספר מתייחס ליוחנן בן זבדי (ולא המטביל), והוא אחד הספרים החשובים ביותר בספריית נאג חמאדי, שלושה עותקים שלו נמצאו.
ישו נגלה ליוחנן בן זבדי במדבר ומגלה לו את סודות בריאת העולם, מבנה העולמות הלא נראים, הנפילה והגאולה האפשרית של האנושות. המוטיבים בספר היו ידועים לאבות הכנסייה ובראשם ארינאוס. הספר עוסק בנושאים כגון מה המקור הרוע? איך אפשר להימלט מהעולם הרע לביתנו שבשמיים?
סופיה מולידה ללא אישור וללא בן זוג את ילדבאות, וכאן הכל מתחיל. למרות שיש לו כוחות, הוא יוצר את העולם הרע, עולם החומר. בורא אדם לאחר שרואה השתקפות של אלוהים האמיתי, הנסתר, במים.
האדם מתעורר לחיים שלאחר שהאלוהים האמיתי נושף לתוכו אור חיים, ואז מתחיל המאבק בין האור לכוחות החושך שמנסים להשתלט על החלק האלוהי שבאדם. ידלבאות בורא אישה ותשוקה מינית לפזר את חלקיקי האור, וישו שהוא חלק מהאלוהות המקורית, האב העליון, נשלח להציל את האנושות, בכך שהוא מזכיר לאנשים את מוצאם השמימי.
רק אלו שחיים בסיגוף ומגיעים לידע חוזרים למחוזות האור. האחרים מתגלגלים עוד ועוד
התורה הסודית של יוחנן מוזכרת על ידי אירנאוס. יש שלושה האנשים: הגופני, הפסיכי והפנאומי. שבע הפלנטות תורמות ליצירת האדם הפסיכי. הרוח זה פנאומה.

חלק מרכזי בספר הוא ההתייחסות לסופיה. הנפילה שלה מזכירה את נפילת אדם וחווה, והחזרה שלה את גאולת האדם. כמו הרה בתאוגוניה של הסיודוס, היא מנסה לעשות מה שאביה עשה ללא הצלחה.

העלילה מתחילה ביוחנן בן זבדי הנמצא במקדש ופרושי בשם הרימניוס מתעמת אתו ומביע ספקות במה שישו דבר עליו. יוחנן עוזב את המקדש מוטרד והולך להרים לחשוב, ואז בחזון נגלת לו דמות שמגלה לו את תוכן הספר, הדמות מזוהה עם ישו. שמופיע גם בסוף הספר.
יוחנן בן זבדי מוטרד משאלתו של הפרושי "לאן הלך האדון שלך כעת?"
הוא הולך להר, ושואל עצמו: מדוע ישו נשלח לעולם על ידי האב? מי הוא האב? מהו האיון אליו אנו הולכים?
השמיים נפתחים ומופיע דמות שהיא אדם, אישה וילד, באותה דמות, ומגלה ליוחנן את סודות היקום, עבר ועתיד. להעביר לנבחרים.
הדבר המתגלה קיים בשתיקה, הוא הרהר עצמו בגלים של אור טהור ונוצר על ידי המחשבה – האנוייה, כך נוצרה ישות בשם ברבלון שהיא שיקף של האב. ברבלו מתבוננת באור ונוצר הכרייסט, האל שנברא מעצמו. דרכו מופיעים ארבע מאורות ואיתם שניים עשר, ולאחריהם מופיע האדם השלם: אדם, בנו שת, ושלשלת של רוחניים והם מברכים את האב, האם והבן.
לפנינו המשפחה הקדושה המצרית: כמו אוסיריס, איזיס והורוס.
לאחר מכן נוצרים איונים שונים שהתחתונה היא סופיה
סופיה רוצה לברוא כמו האב, אך נכשלת ומולידה מפלצת דמות נחש אריה בשם ילדבאות. שהוא גם סמאל. הוא נהיה הדמירוג של העולם. הוא יוצר שנים עשר כוחות חלקם עם ראשי חיות. בהשלמת הבריאה ילדבאות קורא: "אני אל יחיד וקנאי אין עוד בלבדי". אלא שהוא מסגיר עצמו במילה "קנאי". כיצד יכול אל להיות קנאי אם הוא לבדו?
קול נשמע מלמעלה: "האדם קיים וכך גם בנו של האדם!"
סופיה נעה בין העולם הגבוה שממנו הורחקה לעולם הנמוך שהותו יצרה, וזו "רוח אלוהים על פני המים".

האדם הוא מבנה רוחני של הכוחות האלוהיים, כמו בקבלה, ילדבאות והארכונים רוצים לחקות את זה ויוצרים את האדם הפיזי שבדרך פתלתלה הופך להיות זה שחי בגן  העדן. אלא שנחש מציל אותו מהכלא שיצר ילדבאות. באדם יש ניצוץ של אור שהאם סופיה הכניסה בו ומניצוץ זה נוצרת חווה, הם מאותו הסוג.
ההמשך הניסיונות של ילדבאות לשעבד את בני האדם. הוא מזדווג עם חווה ונולדים של קין והבל. לאחד פני דוב ולשני חתול. אלא שלאדם וחווה נולד בן שלישי בשם שת שניצל מהגורל של ילדבאות.
הזרע שנולד משת יתעורר מהעיוות של המערה והתוהו.

זהו טקסט גנוסטי יהודי עם פרשנויות שונות של סיפורי התנ"ך ופילוסופיה מיתולוגיה יוונית רומית. בגרסה הארוכה של הספר יש תפקיד לפרונואיה "מחשבה מקדימה"pronoia  בניגוד לennoia  מחשבה ראשונית וepinoia  תובנה. זה מזכיר את פרומתאוס (החושב מראש) הטיטני. בסוף הספר יש המנון של המושיע "אני הוא".

בעולם ישנם שתי רוחות: אחת של האור שבאה מלמעלה ואחת של חושך של הארכונים.
באדם שתי נפשות הפועלות בתוכו. ומלחמה פנימית מתחוללת בו. אלו שמתכחשים לגנוסיס יושלכו לגיהינום. הדמירוג (ידלבאות) קשור לספירה של הגורל – זמן, כוחות השמיים, השדים ואדם.
נוח קיבל הדרכה מהאור, ונלקח אל האור, ולא שרד בתיבה כפי שמשה טען בשקריות.
הדמירוג שלח את מלאכי עולם החומר להזדווג עם בנות אדם, לפתות אותם במתנות. והם הצליחו להכניס בתוכם את רוח החושך. הוא נטע באדם וחווה את זרע התשוקה שישעבד אותם אחד לשני
לבסוף באה הבטחת הגאולה. הכוח אם הגדול יעיר ויחלץ את אדם משהותו בחוץ החשוך. ויעטוף אותו באור רוחני מבטיח את נצחיותו. ישו מסיים את דבריו והופך לא נראה ויוחנן הולך לספר לתלמידים האחרים.
בקודקסים מסוימים יש תוספת של ירידת האם לעולם השאול, כפי שישו ירד אליו, בכדי להציל את אדם, ויש גם דיאלוג בין ישו ליוחנן על גורל הנשמות.

הכל נובע משני עקרונות, עיקרון זכרי של לפני התחלה או עומק, ועיקרון נקבי שנקרא מחשבה, חסד, שתיקה.
רחם שתיקה מקבלת זרע מהעמוק ומולידה את המיינד והאמת. המיינד נקרא הילד האחד, מוליד את המילה והחיים, מהמילה והחיים נוצרו האדם והכנסייה. "אני האמת, החיים, הדרך". נולדים עוד 22 איונים, רק הראשון מיינד יש לו היכולת להבין ולחשוב על העומק. אך השתיקה מונעת ממנו להסביר זאת.

סופיה היא הבת של אדם וכנסייה. היא חסרת סבלנות, היא משתוקקת לאב ובתירוץ אהבה היא פועלת בלי הסכמת בן זוגה, נעצרת על ידי גבול שהוא הצלב, המושיע. אבל תוך כדי כך מולידה את המהות של מחשבה על האב. שהיא לא שלמה ובלי צורה. וזה נמנע מהמלאות. בעוד שהיא עצמה חוזרת לבן זוגה "המשתוקק". המחשבה על האלוהות נקראת "החוכמה" והיא סוג נמוך של סופיה, חוכמה.
מיינד יצר זוג חדש – עתה יש כבר 32 איונים. כרייסט ורוח הקודש שהחזירו את השלום והשלווה לפלרומה. הכרייסט לימד על האב שהוא בלתי נתפש (הטעות של סופיה), ורוח הקודש הביא להסרת ההבדלים ביניהם. כך שכולם היו מיינד, כולם מילה, וכן הלאה. לימדה אותם לתת תודה והביאה מנוחה.
האיונים היו בהרמוניה ומנוחה והתוצר של זה היה ישו שנקרא המושיע, כרייסט שני, מילה, וכן יצרו פמליה של מלאכים שילוו אותו.
כרייסט חמל את החוכמה, דרך הצלב הוא נתן לחוכמה צורה, וניחוח שלו וחזר למעלה, החוכמה ניסתה לרדוף אותו אך נעצרה על ידי גבול שאמר ioa מכאן אולי השם "יהוה". החוכמה לא יכולה לעבור את הגבול מפני שהיא מעורבת בתשוקות כגון פחד, צער, והיא צריכה לעבור קודם שינוי. וזה מה שיוצר את העולם והדמירוג. מהדמעות שלה באה הלחות, מהצחוק הדברים הזוהרים, מצערה החומר.
לתחינותיה כרייסט שולח לה את המושיע, כרייסט שני, עם פמליה של מלאכים. ממנו היא מקבלת את הידע האמיתי. הוא מפריד אותה מתשוקותיה, אוסף את התשוקות והם נהפכים למרכיב החומר בבריאה. השינוי של החוכמה יוצר את הנפש, המרכיב הפסיכי, לבסוף החוכמה בשמחתה מייצרת את הצורה של המלאכים, הפרי שלה הוא המרכיב הרוחני בקוסמוס.
במקום להתעסק עם המרכיב הרוחני שהיא בראה ,החוכמה פונה למצוא צורה לנפש בעולם התחתון, דרך הדמירוג שהוא מלאך נוצר העולם שהוא שיקוף של השלמות, שבעה הרקיעים.

הדמירוג (ילדבאות) לא מודע למי שמעליו, יוצר את השטן, רוחות הרוע. הוא בור אך לא רע. החוכמה היא ברקיע השמיני. הדמירוג בשביעי, שם גן העדן. הוא יוצר את האדם  מחומר נוזלי שלתוכו נושף כוח פסיכי. בתחילה הוא רוח חיה ורק לאחר מכן נכנס בגוף. בלי שהתכוון הדמירוג מכניס את הרוח שהחוכמה יצרה. זרע הרוח. זה הכנסייה שהיא שיקוף של הכנסייה של האיונים. הנפש של אנשים מהדמירוג, הרוח מהחוכמה, הבשר מחומר. מטרת היקום היא חינוך הנפש, היא יכולה להיוושע, אך זה תלוי בבחירות שלה, יש לה בחירה חופשית.
בסוף העולם החוכמה תתחבר עם המושיע שלה בחדר הכלולות, המרכיב הרוחני יהפוך שלם. הרוחניים יתחברו עם המלאכים שלהם, המלווים את המושיע.

בטקסט עצמו ישנה הדגשה על שלוש כוחות, שלוש צורות: האב, האם והבן, המספרים שבע ושנים עשרה מופיעים רבות.
האלוהים המקורי נקרא monad (מזכיר את הספר של ג'ון די מהמאה ה16) אור טהור שקיים לפני הכל, אי אפשר להגדיר אותו, מעל הזמן. מחשבתו יצרה את הרוח הראשונה – ברבלו, הנשית, זה נהיה הרחם של כל הדברים, האם אב, האדם הראשון, רוח הקודש, אנדרוגינוס עם שלוש שמות.
ברבלו – מחשבה מקדימה ביקש מהמקור להוליד את המחשבה, הידע המקדים, ואת אי ההרס, וחיי נצח, והאמת, זאת הייתה החמישייה של האיונים של האב.
האדם הראשון, הוא המראה של הרוח הבלתי נראית.
לאחר מכן ניצוץ האור עיבר אותה ונולד הילד (כרייסט) היחיד של האור, שלא שווה למקור אך מזכיר אותו, ניצוץ אור שנהיה שלם. נמשח בטוב. לאחר מכן ניתן לו שותף שזה המיינד שפיאר את הכרייסט ואת ברבלו, והכל נהיה בדממה.
המיינד רצה לעשות מעשה דרך המילה ורצונו נהיה והאור פיארו, והמילה עקבה אחר הרצון, וכרייסט יצר הכל , חיי נצח ורצונו והמיינד. רוח הקודש השלימה אותו ביחד עם ברבלו, כדי שיוכל להופיע לפני הלא נראה ככרייסט האלוהי שיש לו קול כביר. הוא קיבל סמכות כל כאמת שבתוכו, לדעת את השם שמעל כל השמות לאלו הראויים.

מהאור הופיעו שלוש אורות וארבע כוחות, השלושה הם רצון, מחשבה וחיים, וארבע הכוחות הם הבנה, חסד, תפישה וזהירות.
לאחר מכן יש 12 איונים. חסד, אמת, צורה, תפישה, מושג, זיכרון, הבנה, אהבה, רעיון, שלמות, שלום וחוכמה. אלו שנים עשר האיונים שנלווים לבן של העליון, הכרייסט, דרך מתנת ורצון הרוח הלא נראית. וכך הופיע האדם השלם, ההתגלות הראשונה והאמת, וזה נקרא אדאמאס.

סופיה  הייתה איון ורצתה ליצור משהו דומה לאב, אבל לא קיבלה אישור והסכמה של בן זוגה ויצרה משהו לא שלם ושונה, נחש עם פני אריה. היא נפטרה ממה שיצרה בבורות ועטפה אותו בענן אור וכיסא כבוד וקראה לדבר ילדבאות, הוא הארכון הראשון, שנתחזק בזכות אימו. הוא לקח ממנה את הכוח וברא עוד איונים עם אש זוהרת שהצטרפו לבורותו: הראשון זה אתות – הקוצר, השני זה הרמס – העין, השלישי זה קלילה אומברי, והרביעי יבל, והחמישי אדוניהו שנקרא סבאות, והשישי זה קין שבני אדם קראו לו השמש, השביעי זה הבל, והשמיני זה אבריסנה, והתשיעי יובל, העשירי אממואופיאל, האחת עשר מלכיאר אדוניאן, והשניים עשר זה בליאס, השולט על מעמקי השאול. והוא הציב שבע מלכים לפי שבעה הרקיעים וחמישה על התהום.
שבע הארכונים בראו מלאכים, ולכל אחד מהם ראש ופני חיה, לילדבאות הרבה פרצופים. לפי רצונו
ילדבאות נקרא גם סקלס וסמאל, בבורותו הוא אמר "אני אלוהים ואין אחר מבלעדי". הכוח בתוכו שהגיע מאמו גרם לו ליצור יקום מקביל הדומה בצורתו לנצחי אך מושחת ומסואב. הוא אמר "אני אל קנאי" מרמז בכך שיש אלוהים אחרים.
בינתיים סופיה הצטערה על מעשי בנה והתחרטה על מעשיה, רוצה לתקן אותם. והיא הפכה להיות מחוץ לפלרומה, נעה הלוך וחזור בין העולמות. היהיר לקח ממנה את כוחה. סופיה התפללה בחרטה והתפילות נשארו בספרייה של הכת. והיא התקבלה חזרה בכדי לתקן את מצבה לאיון התשיעי, עד שמצב העולם יחזור לקדמותו ואז תחזור למקומה המקורי. קול נשמע בתשובה לילדבאות: "האדם קיים ובן האדם".
הדמות של האל העליון השתקפה במים, וילדבאות אמר לשותפיו "בוא ניצור אדם לפי דמות האלוהים ונקרא לו אדם". שבע הארכונים יצרו את החלקים השונים של האדם. 365 המלאכים יצרו את החלקים השונים וההתנהגויות השונות של האדם, יש גם שדים ששולטים עליו כגון תשוקות, והם לפי ארבעה המצבים: חם, קר, יבש, רטוב. שהם פחד, צער, הנאה ותשוקה.
בספר של זורואסטר, מתואר מבנה הגוף לפי המלאכים השולטים על כל איבר.

סופיה הוליכה שולל את ילדבאות שנשף את כוח האור שבתוכו לתוך היצור החדש, כדי שיתעורר לחיים וכך נחלש והאדם קם לתחייה, חזק יותר מכל המלאכים, יודע ומואר. אלא שהם התקנאו בו וזרקו אותו לעולם החומר. העליון שלח עזרה לאדם את epinoia המוארת שנקראת חיים, הארכונים גרמו לאדם להיות פיזי מאדמה ומים, ושמו אותו בגן עדן, שבו העצים הם רעל ובמיוחד עץ החיים. אלא שהאפיפוניה הייתה עץ הדעת, האדם נרדם בגן עדן גם לתפישתו. (הספר משתמש בפסוקים מבראשית וישעיהו, ובזמן שישן הארכון הוציא חלק ממנו, צלע, ויצר אישה שדומה לאפיפוניה (הוא רצה למעשה לתפוש את האפיפוניה שהייתה נסתרת בתוך אדם), אך למעשה נועדה להוליך אותו שולל. אבל אדם ראה בה את דמות האפיפוניה שהתגלתה לו, וזה המשמעות האמיתית של לעזוב את אביך ואימך ולהיות בשר אחד. כתוצאה מכך הם התרחקו מילדבאות.

ילדבאות זרק את אדם וחווה מגן עדן, ובא אל חווה שהולידה לו שני בנים, אלוהים ויווה, לאלוהים היה פני דוב וליווה פני חתול, ואלו הם קין והבל. הוא נטע תשוקה מינית בבני האדם והכניס לתוכם רוח מזויפת, נפש תשוקה. אלא שאדם הוליד בן נוסף אמיתי והוא שת, והרוח ירדה אליו. האיונים נמצאים בו אבל במצב רדום. הם מחכים לצאת מהגוף ולחזור למצב הנצחי, ולכן סובלים את הכל. הגזע של המושלמים יגרום לבריאה לשוב למצבה המקורי.
יש כאלו שנמשכים על ידי הרוח האמיתי, ויש כאלו על ידי רוח הכזב. הנפש תחזור לשאר האיונים. ואלו שהוטעו יענשו. רוח הרע קשורה לגורל והיא נוצרה בנשיפה של סופיה, כבלי השכחה והבורות, כל חטא נולד מהגורל המר, וכך הבריאה נהייתה עיוורת. העליון התחרט על הכל והביא מבול, אלא שהידע המוקדם הזהיר את נוח, זה לא כמו שמשה אמר ש"הם היו בתיבה", אלא שהם התחבאו בענן זוהר.
הארכונים לא וויתרו והמלאכים הפכו עצמם לדמות בעלים מילאו את הנשים ברוח הכזב והולידו להם זרע רע. זה הסיפור על המלאכים ובנות האדם.

הפרונאויה הופיעה בעולם בדמות ישו ולא הכירו אותה, במטרה לעורר בני אדם, ירדה ללב הכלא, והיא מדברת אל יוחנן דרך ישו. חתומה בחמש חותמות כנגד המוות, ועולה באור מהמים אל האיון המושלם. לפני כן היא מעבירה את המסתורין לגזע היציב. וחובה להעביר אותו הלאה.

המציאות של השליטים the hypostasis of the archons

עיקר הספר פרשנות אזוטרית של בראשית 1-6.
מבנה הספר הוא התגלויות בין מלאך ושואל אנונימי, ומהותו סינקרטיזם הלני ומרכיבים יהודיים. זאת עבודה נוצרית וגנסטיות שתאית ואולי גם אופיטית (נחשית), שהושפעה גם מנאופלטוניות מהמאה ה3. הקהל השומע הוא קהילה גנוסטית המכירה את הבשורות ופאולוס.
הספר קשור ל"מקור של העולם" שנמצא אחריו בקודקס 2. מתייחס גם לספר הספרים של נוראה Norea, וייתכן שזה אותו הספר.
לאחר הקדמה המצטטת את פאולוס, ישנו נרטיב מיתולוגי. השליט העיוור סמאל, הנקרא גם סקלה – טיפש ילדבאות, מחרף כנגד העליון, האישה הרוחנית מעוררת את אדם ומערימה על השליטים, הנחש מדריך ומייעץ לאדם וחווה לאכול מפרי הידע, נוראה בתה של חווה היא בתולה טהורה ויודעת. המלאך הגדול אלאלת מגלה לנוראה את מקור וגורל הארכונים. השליטים הגדולים קיימים, מולם הגנוסטי מגדיר את קיומו, ובסופו של דבר גורלו יהיה זוהר ונצחי יותר, בעוד שהם ייעלמו.

הספר עצמו.מתייחס לפאולוס אל הקולוסיאים 1,13 ואל האפסיים 6.12.
מתחיל בכך שהכוח בבורותו אומר "אני אלוהים ואין בלעדי". ואז נשמע קול: "אתה טועה סמאל.
הנראה נוצר מהלא נראה". האם של ילדבאות היא פיסטיס סופיה, העליון יוצא לראות על מה המהומה, מתבונן במים, ומשתקף בהם.  הכוחות מתאהבים בו. הם מחליטים ליצור אדם בדמותו, אך הוא זוחל על הקרקע, יש לו נפש אבל לא רוח. זו מגיעה מלמעלה ונכנסת בו ורק אז הוא מזדקף.
העליון עוזר לו בקול, ואדם קורא שם לכל החיות. הכוחות שמים אותו בגן שיעבוד אותו. הם הרדימו אותו – בורות ויצרו מצדו אישה, אלא שהאישה עם הרוח מעירה את אדם ונותנת לו חיים. היא האם של כל הדברים, העיקרון הנשי המלמד מתגשם בנחש שלימד אותם את דרך האמת.
חווה ילדה את שת ונוראה, הכוחות רצו להשמיד את המין האנושי, העליון הציל את נוח והשלמים. נוראה היא דמות מרכזית, בתולה לא מזוהמת, יש לה כוחות והיא רואה את האמת. היא באה מהעולם העליון. אלאלת (אחד האיונים) יורד בצורת מלאך לעזור לה למול הכוחות וללמד אותה.
יש וילון בין העולמות העליונים לתחתונים, סופיה רצתה לברוא ויצרה מתחת לווילון יצור מפלצתי אלוהי העיוורים, שחשב שהוא יחיד בעולם. זואה הבת של סופיה אמרה לו "אתה טועה". נשפה בפרצופו של ילדבאות והוא נזרק לתהום. הבן שלו סבאות חזר בתשובה וקילל את אביו ואימו – חומר. הוא הילל את זואה וסופיה והם העלו אותו לרקיע השביעי, הוא נקרא אל הכוחות, הוא השער לסופיה. הוא עשה לעצמו מרכבה עם ארבע פרצופי כרובים ומלאכים. סופיה וזואה לימדו אותו מה ברקיע השמיני.
האדם הוא ממקור עליון, אור לא כלה, בתוכו רוח האמת וזה מונע את השליטים (ארכונים). ומי שבדרך זו הוא נצחי בתוך מין אנושי מת. הזרע לא יתגלה כרגע, רק לאחר שלוש דורות. האדם האמיתי יגלה את רוח האמת (רמז למורה צדק?), ילמד, ימשח. המושלמים ירמסו את המוות ויעלו לאור האין סופי, השליטים ייעלמו ויהרסו. והבן ישלוט על הכל, קדוש – קדוש – קדוש, אמן.

לפי doresse בספרו על ההיפוסטסיס של הארכונים, במנכיאיזם יש מוטיב של פיתוי הארכונים על ידי הלן, כוח נשי שגונב מהם את כוחם. זה לטובה, מחליש את שליטתם.
ישנם ספרים עם פרשנות של המיתולוגיה היוונית, כמו הסכמה של היימרמו השמימי. המזכיר את הספר של שבעה הרקיעים של האופיטיים. שם מדובר על מה שהסיוד מדבר בתאוגניה, העולם היה תוהו וארוס גרם להולדת העצים הוא היה הכוח הראשון מבין האלים הנצחיים. ארוס גורם לשמיים להתאחד עם האדמה וזה מוליד את החיים.
ההיפוסטסיס של הארכונים או הספר של נוריאה מזכיר את הכתבים היהודיים של המרכבה. גרשום שלום כותב שהכיסא של אלוהים זה כמו הפלרומה והכוחות למיסטיקן היווני או הנוצרי הגנוסטיקן.

לפי קורט רודולף: האלוהים העליון השתקף בעולם החומר, והארכונים רצו ליצור אחד כמותו, הנושא של של שיקוף חשוב.
משהו קרה בתוך עולם החומר המושחת שארכונים לא ציפו לו, מתוך שלא לשמה בא לשמה, מתוך הקמת חיקוי לאלוהים הופיע על פני האדמה הדבר עצמו, בניגוד למה שציפו וכנגדם.
הארכונים נהפכים מלאכים נופלים על ידי כעסה של פיסטיס סופיה. הם לימדו את בני האדם דת, מאגיה, כל המדעים המזיקים, להקריב דם.
הארכונים מפילים את אדם, ואלוהים שולח לו עזר בדמות זואה, או חווה, ישות נקבית שמאירה את הטעויות epinoia מקדש שלם המראה את הדרך למעלה. היא מוחבאת באדם – התובנה, ואחות לסופיה. בתגובה לכך כוחות הרוע יוצרים את הרוח המנוגדת, שלעיתים מזוהה עם האישה הפיזית. זה הקבר, הכבלים של הגוף. יש כאן משחק דואלי בין טוב ורע,
עץ החיים הוא רע ענפיו ופירותיו מרים, החיים הם מרים, זה תוצר של הארכונים. לעומת זאת עץ הדעת מוביל לגאולה. התובנה של האור נקראת אפינואיה, הבורא גורם לאדם להירדם לפני יוצרו את חווה, זה סמל לשיכחון של האדם למוצאו המקורי, אלוהותו. אלא שיצירת האישה מחזירה את התובנה, היא מפתה אותו לעץ הדעת. היא בשר מבשרו, היא בצורת נשר, השניים ביחד מאפשרים התעוררות. ואז הדמירוג זורק אותם מגן עדן. הוא אונס את האישה ויוצר שני יצורים, לעיתים זה קין והבל, לפעמים כמו בספר הסודי של יוחנן זה יהווה ואלוהים, אחד עם פנים של דוב והשני עם פנים של חתול.

זוסטריאנוס zostrianos

(הקדמה מאת  john n. sieber במגילות נאג חמאדי של רובינסון) זהו אחד הספרים הארוכים בספריית נאג חמאדי. והספר העיקרי בקודקס השמיני, אך חלקים גדולים ממנו לא נשמרו. מבוסס על מחשבה נאופלטונית המשלבת נקודת מבט מיתולוגית ופרשנות פילוסופית.
זוסטריאנוס נקרא לעזוב את העולם ולעלות דרך הרקיעים בחיפוש אחר ידע, קשור לזורואסטר. מדוכא הוא נמצא במדבר ורוצה להתאבד. כשמלאך מופיע לפניו ובעזרתו הוא עוזב את גופו הפיזי ועולה עם המלאך דרך התחומים השמיימיים כשבכל אחד מהם הוא מוכנס בסוד הגנוסיס דרך טבילה, לומד את שמות השוכנים בתחומים האלוהים והיחסים ביניהם. הספר נותן את התפילות שהשתמשו בהם בפולחן. ישנם שלושה שלבים בעליה ובתפילה, לפי שלושה הטבעים של אלוהים, וצריך גם לחזור דרך השלושה הספר נכתב לאחר שהוא יורד למען הנבחרים, זרע שת. בסופו יש המנון המעודד את הקוראים לעזוב את העולם המדכא הזה ולחפש ישועה דרך גנוסיס.
הכל מתחיל באלוהים עליון, משולש בכוח, שממנו מואצלים העולמות. בין העולם הפיזי הנמוך והרוח הלא נראית נמצאת הברבלו, שמתורגם כ"מחשבה" של הרוח. המחולקת לשלושה איונים: למעלה הנחבא, באמצע הנראה ראשו, ובתחתית הנברא מעצמו autogenes. כל איון מורכב מאורות, תהילות, מלאכים, מים וכו.

בטקסט יש צורה של שאלות ותשובות:
איך נוצר העולם המשתנה מהצורות הבלתי משתנות? מדוע יש סוגים שונים של נפשות, חיות, בני אדם?
כל רמה של היקום מבוססת על זו שמעליה. שלושה האיונים של הברבלו הם קיום, מיינד וחיים.
הטקסט מוזכר כנראה על ידי פרופיוס, המורה הנאופלטוני הגדול מרומא בסוף המאה ה3 לספירה.
המחבר דוחה דרכם של אחרים, אין הרבה אזכורים נוצרים, יש בו נוסחאות ליטורגיות של טבילה, צלילי אותיות תנועות מאגיות ברצף. המחבר נפרד מהחושך הסומטי והכאוס הפסיכי, התשוקה הנשית בראשו – מחשבתו. מקבל תשובות שונות לשאלותיו.

אלוגנס allogenes

(הקדמה של Antoinette clarck wire בכתבי נאג חמאדי של רובינסון).
אדם בשם אלוגנס  (שם אחר לשת) מקבל חזיונות וקולות שמימיים ומתעד אותם עבור בנו "מסוס". משמעות השם אלוגנס היא – "זר", אדם מזרע אחר. בתקופה ההיא זה סימל את שת או נציג מהגזע שלו. הקורא מתבקש להזדהות עם מסוס ולהתגבר על הפחד והבורות, למדוט על כל צעד של התגלות הידע ולעלות להגשמה של העצמי הרוחני בתוך האלוהי.
אפשר לחלק את הטקסט לשני חלקים:
החלק הראשון מדגיש חמש התגלויות של אלוהות נשית בשם יואל לאלוגנס, היא מגלה לו תיאור מיתולוגי מורכב של כוחות, במיוחד הברבלו.
החלק השני מסביר בצורה פילוסופית את העלייה של אלוגנס כהתגלות הדרגתית של מאורות השמיים. השלב האחרון גילוי האחד הלא ידוע מתאר את האלוהים הלא נראה.
אפשר להסביר את ההבדל כשני מקורות שונים, או בגלל כוונת הכותב. החלק הראשון לא מעוניין במקור הרוע, אלא בהתגלות פוזיטיבית של האלוהי. החלק השני מציג טקס עלייה המקביל לגנוסטיות ההרמטית.
המחבר לוקח קטעים המזכירים את הסוד של יוחנן ושם אותם בהקשר של העלייה לברכת הידע, חיוניות החיים וקיום באי קיום. זה יכול להיות ספר הדרכה להולך בדרך האינדיבידואל.
פלוטינוס תקף ספר זה. המתחרה בתורתו (ולכן אפשר לתארך את הספר למאה ה3). זהו מוניזם גנוסטי המאמין שדרך ידע אפשר להתעלות מעל הגופים השמימיים, לרקיע נוסף.

בטקסט עצמו, הכוח הראשוני נאוטי, יוצר את המחשבה ברבלו.
אלוגנס פוחד להיכנס במסתורין, אבל יואל מתגלה לפניו ועוזרת לו, מושחת אותו בשמן, הוא זוכה להארה, נותנת לו כוח. אבל הוא צריך לחשוב, למדוט במשך מאה שנה, עד שמתגלה המסתורין הסופי. היא עוזבת אותו והוא נשאר לעבוד על כך. במהלך התהליך הוא מכיר את עצמו, יודע את עצמו. נהיה אחד עם האל העליון וגם עם המשולש בכוח והבן המשולש בכוח, הוא עומד זקוף בתוך האחד, נמצא במנוחה, שקט. נהיה שלם.
שומע הכל מתוך השקט, תנועה נצחית אינטלקטואלית, לא מחולקת, עד הגבול, דמות הלא מבוטא במילים. הוא נהיה כמוהו שעד כה היה לא מודע אליו, קיים בתוכו, האל מתואר דרך מה שהוא לא.

פיסטיס סופיה pistis Sophia

הכתב הגנוסטי הקדום ביותר שנמצא בסוף המאה ה18 הוא פיסטיס סופיה המופיע בתוך קודקס עם כמה ספרים שנקרא  Askew Codex
משמעות השם היא "חוכמה אמונה". שני מוטיבים שמופיעים בספרות גנוסטית אחרת. הטקסט מספר על ישו שמלמד את התלמידים, כולל את מריה אימו, מריה מגדלנה, ומרתה, במשך 11 שנה את המסתורין הקטנים על הר הזיתים, ולאחר מכן עולה לשמיים ויורד לבוש במחלצות אור ללמד אותם את המסתורין הגדולים. איך להגיע לבית האוצר השמימי? החלק התחתון של האיונים האמיתיים, המקום שאליו יכולים להגיע הנשמות לאחר המוות, האוסף את ניצוצות האור בעולם. זה מזכיר את המשלים על אוצרות בשמיים של ישו. האוצר נשמר על ידי מלכיצדק וסבאות (ילדבאות), והאל יהו שהם כולם טובים בשלב זה. מלכיצדק אחראי על העברת האור שנאסף למחוזות הגבוהים יותר.
בסוף הספר מסופר על רוח, כפיל של ישו, שבא לבקר אותו כשהוא ילד בביתו בנצרת והשניים נהיים לאחד, זה מזכיר את הספר של שטיינר – הבשורה החמישית, שבו יש שני ישו צעירים.

ישנם ארבעה ספרים של חוכמה אמונה, שני הספרים הראשונים מספרים על הנפילה והשיקום של סופיה – הישות האנרגטית התחתונה שרצתה להידמות לאל ויצרה את העולם, גורמת על ידי כך לתאונה קוסמית ויצירת הרע. תפילות החרטה שלה מזכירות את שירי תהילים וה"פואמות של שלמה" (ספר מסתורי מהמאות הראשונות לספירה).

בספר הראשון סופיה פונה בתחינה, תפילה לאלים לאחר שהיא נופלת. ישנם שנים עשר תפילות שמזכירות את פרקי תהילים השונים. התלמידים דנים בדמיון לתהילים.

בספר השני מיכאל וגבריאל מנסים להחזיר אותה לאיונים ולשחררה מהגבול של האיון השלוש עשרה, הם פועלים כנגד הכוח הרע שנקרא authades ומזכיר את האדס של השאול. החצי השני של הספר מגלה את המסתורין של הלא נתפש, המילים שיש בכוחם להטמיע את המושלמים בישו, כך שהם נהיים הוא, והוא הם. הספר השני מתקשר ל"ספר של יהו" המופיע בקודקס ברוס.
בספר השלישי ישנו קוד התנהגות נכונה, גם בהקשר של גילוי המסתורין, מחשבה ועשייה נכונה.

הספר הרביעי מדבר על הנפילה של האיונים וכליאתם בגלגל האסטרולוגי. ישנם קונפיגורציות מסוימות של כוכבים המאפשרות לנשמות להשתחרר משלטונם. ישנם עונשים לחוטאים וגורל נועד לנשמות אחרות.
תמונות העולם המצטיירת בפיסטיס סופיה היא כזאת: העולם נשלט על ידי הארכונים שליטי הגורל, ומעליהם שנים עשר האיונים (זודיאק?), מתחת המקום שבו ההטבלה הקדושה והחותמים, העולם של האור ובית האוצר של האור עם שנים עשר המושיעים, ועם הקרנה של שבע קולות וחמש עצים ואמנים, יותר גבוה המקום של אלו שקיבלו את הירושה והמסתורין.
ישו מצליח להפחית את כוחם של האסטרולוגים והאסטרולוגיה בעולם, היכולת שלה לשלוט על גורלות. הוא עובר דרך הארכונים ומתמודד עם כוחות הרוע.

סופיה שייכת לעולמות הנמוכים, לאיון השלוש עשרה, יש מעליה קוסמולוגיה ותיאולוגיה גבוהים יותר שאליהם הספר מתייחס. ישנו את החושך החיצון, ומצד שני את אוצר האור.
באוצר האור יש את יהו, שהוא האל היוצר את סבאות (ילדבאות) הטוב, דמירוג טוב במובן הזה, ויש גם את מלכיצדק שתפקידו להעביר נשמות בחזרה אל האור. יהו זה האב הארצי של ישו הארצי, אך יש אלוהים גדול יותר והוא האב של החלק השמיימי בישו.

סבאות (ילדבאות) מואשם בהתנהגות מינית לא הולמת, שכתוצאה מכך הוא נכלא בזודיאק.
נשמות שלא מקבלות את המסתורין לפני המוות, נכלאות בגלגל ומתגלגלות בגוף אחר, סבאות (ילדבאות) נותן להם את גביע השכחה.

הטקסט הוא מבוא לחניך. לאדם יש יכולת להתעלות מעל סופיה, להגיע לאור שהיא לא מסוגלת להתחבר אליו. הוא מדריך להתנהגות אתית נכונה בתהליך החניכה למסתורין. ומוביל לטבילה הראשונה בדרך המתוארת בספר הרביעי.

ביבליוגרפיה

the nag hammadi library, James. E. Robinson

The gnostic discoveries, m. y. meyer

Michael a. Williams. rethinking Gnosticism

the secret books of the Gnostics, jean doresse