מעבר לסיפור הפשוט

אם ניקח את הסיפור הנוצרי כפשוטו, הרי שהוא נשמע מופרך לחלוטין: מרים הייתה בתולה! ישוע היה בן אלוהים, הוא הלך על המים, מת וקם לתחייה. אוכלים מצייה שהיא דמו… היכן נשמעו דברים כאלה! ובכל זאת קרוב לשני מיליארד מאמינים נוצרים בעולם מאמינים בכך. רובם הגדול פשוט גדלו על מסורת או אמונה בלי לשאול שאלות, אך היו גם אנשים חושבים, ששאלו שאלות, הקשו קושיות, ולא קיבלו את הסיפור הנוצרי כפשוטו, אלא ניסו להבין את המשמעות הטמונה בו.

גם ביהדות יש אותה תופעה: אם ניקח את סיפורי האבות כפשוטם: יעקב קונה את הבכורה מעשיו בנזיד עדשים, נותן לאביו ,יצחק, למשש פרווה במקום את ידו. אברהם נכון להקריב את בנו יצחק כי אלוהים רוצה לנסותו. גם אלו נשמעים כסיפורי בדים, אלא שכאן באים לעזרתנו המדרש ולאחריו תורת הסוד היהודית, הקבלה, המבארים את המשמעות החבויה בטקסט, בסיפורים, בשמות, במילים ואף במספרים, בצורות ובצבעים. וכך גם בנצרות.

הסיפור של ישוע מבוסס על מוטיבים אנושיים בסיסיים שמשותפים לכל המין האנושי, הקיימים בתת מודע הקולקטיבי שלנו, אחרת הנצרות לא הייתה רוכשת מיליארדי מאמינים. אלו לא מוטיבים של חולשה, כפי שטענו רבים בתקופת ההשכלה והתקופה המודרנית (אופיום להמונים, כפי שטען מרקס, למשל), אלא דברים הקשורים לנפש ולעולם הרגשי שלנו.

רובנו, למשל, חיים בתחושה שהחיים מנסים כל הזמן לקחת מאיתנו. הבנק רוצה לקחת, ניידות משטרת התנועה מחפשות אותנו, הפקחים העירוניים גם, הילדים רוצים תשומת לב, וגם האישה או הבעל. בעבודה כל אחד חושב שהוא מרכז העולם וכו'.

הנוצרי המעמיק, לא זה שהולך לכנסייה ביום ראשון בכדי לזכות בחיי נצח, חי בתחושה שיש מי שמוכן גם לתת, ולא רק שמוכן לתת אלא שנתן את הכל, כולל את החיים בשבילו, וזאת מתוך אהבה צרופה, מבלי לבקש תמורה, ישוע מוכן לסבול בשבילנו ולשאת את חטאינו. אלא שישוע הוא ביטוי של הופעת אלוהים בעולם, אלוהים כל הזמן עובד בשבילנו. אלוהים נתן לנו את המתנה הגדולה ביותר, את החיים, וכל הזמן מעניק לנו: אוויר, מים, אדמה לדרוך עליה, את כל שאנו צריכים. כל אלו הם התגלותו של ישוע בעולם. המשמעות האמיתית של ישוע היא התממשות האל בחומר, וטבעו האמיתי של ישוע נמצא בכל דבר, אלא שאיננו מסוגלים לראות זאת. אנחנו שקועים בתלונות אינסופיות וברחמים עצמיים, במקום להודות לבורא.

השילוש, לדוגמה, נתפש על ידי הנוצרי המיסטי המעמיק כהופעה של אותו דבר בשלושה אופנים שונים. השמש זה האב – אלוהים, קרן השמש זה רוח הקודש, ההשפעה של השמש עלינו זה הבן – ישוע. והרי השמש מאירה ומחממת אותנו כל הזמן, זאת אומרת שישוע כל הזמן מתממש בעולם הזה, גם כיום, בשבילנו ולמעננו, נותן לנו את מתנת החיים בלי לבקש תמורה, והוא מאיר עלינו גם כשאנחנו חוטאים, כועסים, ואף אלימים, ועל ידי כך נושא את חטאינו באופן אינסופי, עד שנתעורר ותבוא לעולם גאולה.

אחד המוטיבים הבסיסיים בנצרות הוא הקורבן בדרך של אהבה. זהו מוטיב קדום מאד, המופיע כבר במצרים העתיקה, בסיפור הרצח והתחייה של אוזיריס. מוטיב הקורבן בדרך האהבה מופיע גם כיום בסיפורי ילדים כגון נרניה – האריה, המכשפה וארון הבגדים, וגם בחיים שלנו: אנחנו יודעים שבכדי להגיע לשלב חדש בחיים צריך להקריב משהו מתוכנו, תפיסת עולם ישנה, למשל.

לאחרונה נפוץ ספר בשם: "ויתורים הכרחיים" המדבר על ויתורים מרצון על האגו ועל העצמי כשלבי התפתחות בחיים. כולנו יודעים שבשלב כלשהו של חיינו ניאלץ לוותר על משהו. הורים, למשל, מוותרים על זמן חופשי לטובת הילדים ועושים זאת באהבה, הוויתור וההקרבה הם ארכיטיפים קולקטיבים תת מודעים הקיימים בדת הנוצרית בחייו ובדמותו של ישוע. בכל אימא ואבא טבוע אינסטינקט זה, ולכן הוויתור וההקרבה של ישוע מדברים אליהם באופן תת מודע.

ארכיטיפ קולקטיבי תת מודע אחר הקיים בדת הנוצרית, קשור למוטיב המוות והתחייה מחדש: ישוע מת וקם לתחייה לאחר שלושה ימים וזהו האירוע החשוב ביותר בדת הנוצרית. כל נוצרי מאמין שישוע קם לתחייה וזה בסיס אמונתו, אך מעטים מבינים את המשמעות העמוקה של הדבר. דברים רבים בעולם עוברים שלבים של מוות ותחייה מחודשת: העצים בשלכת, האדם בשנתו והשמש במהלך הלילה. בימי קדם נתפשה שקיעת השמש כמוות שבו היא יורדת לעולם התחתון, נאבקת במפלצות החושך, יוצאת מנצחת וקמה לתחייה למחרת. כשהנוצרים החלו בבניית כנסיות, הם עשו זאת על פי המודל של מקדשים פגאניים, שכוונו כלפי מזרח, לעבר זריחת השמש. ישוע זוהה עם השמש, עם גיבור השמש, הליוס, המת כל לילה וקם לתחייה מחדש. לכן ציירו מעל ראשו ומעל ראש קדושים אחרים, הילה מוזהבת, שמזכירה שמש, כדוגמת ההילה שהייתה סביב הליוס.

הנוצרי המעמיק מנסה לדלות מהסיפור של ישוע מוטיבים אוניברסאליים הרלוונטיים לחייו האישיים בפרט, ולחיים אנושיים בכלל. מעבר לסיפור הפשוט קיימות אמיתות הנכונות גם כיום, ישוע נותן תשובות למי שרוצה לשמוע. "דפקו וייפתח לכם" הוא אומר.

דעות קדומות על הנצרות

כשהייתי צעיר בן 24, טיילתי במזרח והגעתי לקטמנדו בירת נפאל. התארחתי במשך מספר שבועות בבית הארחה מקומי עם חבורת ישראלים מטיילים, ובזמן זה נוצר בינינו כעין הווי משפחתי. חבורת צעירים לאחר צבא שהתאספה באופן אקראי, כל אחד בשלב זה או אחר של טיולו, ובכל זאת היה מכנה משותף בינינו. במהלך הימים חלתה אחת הבחורות בחבורה, שלומית שמה, בצהבת קשה והייתה בסכנת חיים. היא אושפזה בבית החולים מקומי ולאחר מכן נזקקה לטיפול ממושך בכדי להחלים ממחלתה.

למזלה הרב של שלומית היא אומצה בידי קומונה של צעירים נוצרים מדנמרק, שהיו בקטמנדו בשליחות נוצרית של טיפול בחולים ונזקקים והפצת הבשורה בדרך של דוגמה אישית ועזרה לזולת. הם גרו בבית גדול משלהם באחת השכונות בקטמנדו, לא רחוק מבית ההארחה שבו גרתי, וכך מצאתי את עצמי הולך מדי פעם לבקר את שלומית ששוכנה וטופלה בקומונה של הנוצרים מדנמרק בקטמנדו. הייתה זו חוויה ששינתה את השקפתי על הנצרות וגרמה לי לראות, בעל כורחי, שכבחור ישראלי צעיר ממשפחה יהודית שורשית, יש לי דעות קדומות על הנצרות והנוצרים שמונעים ממני לראות את הצד היפה שבהם.

הצעירים הנוצרים טיפלו בשלומית במסירות ובאהבה רבה, דואגים לכל מחסורה, ומשתפים אותה בחייהם, מבלי לדרוש דבר ומבלי לנסות ולהעבירה לנצרות. הם היו צעירים בגילי שהקדישו עצמם לטיפול בחולים ובנזקקים, ללא הבדל דת, גזע ומין, מתוך אהבה ואכפתיות ורצון לתת. וכי אפשר לשלול גישה זו?

כיצד אפשר לדחות מאות אלפי אנשים כיום ובעבר שהקדישו עצמם לטובת הזולת ולמען הכלל, כדוגמת אמא תרזה? מי עוד היה מוכן לעשות את אשר עשו? האם אני מוכן להקדיש את חיי לטיפול באחרים? אם לא – באיזה זכות אני שופט אותם? גם אם במעשה שלהם יש מוטיבים נסתרים. המעשה מדבר בעד עצמו.

כשהסתכלתי על החבורה הצעירה והאידיאליסטית ראיתי לפני אנשים חיוביים, אכפתיים, אנושיים ושמחים, המאמינים בדברים שנראו לי אבסורדיים, אף שכיבדתי אותם. הם עשו רושם טוב בהרבה מהצעירים הריקניים, פרי התרבות האמריקאית, אותם פגשתי בניו יורק כמה חודשים לפני כן.

כשהתבוננתי בקומונה הנוצרית, לא ראיתי אלפיים שנות היסטוריה של מאבק בין יהדות לנצרות, את האינקוויזיציה ואת ראשי התיבות של ישו – יימח שמו וזכרו. לא ראיתי את הגטאות ואת הטלאי הצהוב, את הסוחר מוונציה ודמותו המעוותת של היהודי, את הפוגרומים ושתיקת האפיפיור במלחמת העולם השנייה. זה לא עניין אותי. הייתי בכאן ועכשיו, ולא שזה לא התרחש, אך אי אפשר כל החיים להתקיים על סטריאוטיפים.

ביהדות אומרים "סור מרע, עשה טוב". מה משמעות הדבר? משמעותו שצריך להסתכל על הצד החיובי שבחיים ולעסוק בו, לעשותו. ומה באשר לרוע? בו לא צריך לעסוק. צריך לדעת אותו, להכירו, אך לסור ממנו, ולהימנע מלחשוב עליו.

פגישתי עם הצעירים הנוצרים הייתה פגישה בין בני אדם, ללא מטענים היסטוריים ורגשי נחיתות. לא באתי כיהודי עם מטען היסטורי מול הנצרות, אלא באתי כישראלי שזה עתה השתחרר מהצבא, קצין בגולני, ובמפגש הזה מבחינתי הייתה הערכה רבה לפועלם של אותם צעירים, ואם היה לזה קשר לתורתו של ישוע, הרי שזה חייב אותי לחשיבה חדשה.

הנוצרים מדנמרק נהגו לשוחח ישירות עם האל, הם האמינו שיש להם קשר ישיר עם היושב במרומים דרך ישוע. בפרטיות של חדרם התפללו אל אלוהים דרך ישוע והונחו על ידו לגבי דרכם בחיים. בדיוק כשם שחסידי ברסלב יוצאים ליער בכדי ליצור קשר אישי ואינטימי עם בורא עולם ומנהלים אתו שיחות נפש, כולל תלונות וטרוניות. הדנים התפללו באופן פרטי וזכו לרגעי חסד של תקשורת ישירה עם האל ולדברי נוחם, עידוד והכוונה. נרמז להם ואף נאמר מפורשות כיצד עליהם לנהוג.

ידיד שלי, שהוא פרופסור לפסיכולוגיה, אמר לי שאלו רק דימויים, שלמעשה הם יוצרים קשר עם האני העליון שלהם… ייתכן, אך לא משנה כל כך אם הם קוראים לזה ישוע או אלוהים, העיקר שיש בכך ברכה, והטרמינולוגיה היא משנית (למרות שאישית אני מעדיף את הטרמינולוגיה העכשווית של האני הגבוה, מפני שזה יותר נקי מן הקונוטציות והדברים השליליים שהצטברו בהקשר לדתות במהלך ההיסטוריה).

לכולנו יש בפנים קול פנימי שאומר לנו מה נכון ומה לא נכון, אינטואיציה שמכוונת אותנו לשלב הבא בדרך שלנו. מבחינתם של הדנים זהו ישוע, כך נראתה לי הדת שלהם לפתע. הנצרות של הדנים, כפי שראיתי אותה, הייתה נצרות של טבע ישוע שנולד בתוכך, ואתה הופך לחלק ממנו, האני הפנימי מופעל, האני הגבוה, שמבחינתם שמו ישוע. "אני גבוה" זה גרם להם להעניק מעצמם לאחרים מתוך אהבה, ללא ציפייה לתמורה, לעזור לשלומית. הם לא עשו זאת מתוך אינטרס כלשהו, אלא מרגשות צרופים וטהורים, וגם שלומית הרגישה בכך. ואם זאת הנצרות, מי אני שאתנגד לכך? אפשר לא להאמין, או לכנות זאת בשמות אחרים, אך לא ניתן לבטל את דרכם.

לאחר שעזבתי את נפאל לא ראיתי את שלומית יותר. לאחר כמה חודשים נודע לי שהיא הבריאה והמשיכה את טיולה בעולם. לימים, כשהתחלתי להדריך טיולים בארץ ולקחתי אנשים לכנסיות ולמנזרים נוצריים, נהגתי לספר את סיפור הנוצרים הדנים בנפאל בכדי להוריד את חומות ההגנה ולנסות להקטין במעט את הדעות הקדומות (הצודקות) של המשתתפים, בתור יהודים, על הנוצרים והנצרות.

עשרים שנה לאחר האירוע סיפרתי את סיפורה של שלומית החולה, שאומצה בידי קומונה נוצרית בקטמנדו, לקבוצה שהדרכתי בעכו. אישה שהייתה בקהל שאלה אותי מתי התרחש סיפור זה. עוד לפני שעניתי לה הבנתי שזאת שלומית. לא זכרתי את מראה פניה, וגם אם הייתי זוכר, היא השתנתה מאד וכך גם אני, אך הסיפור נשאר. והנה הגורל שוב הפגיש בינינו. מאז היא באה מדי פעם בפעם לטיולים שאני מדריך והחברות התחדשה.

צד מואר וצד חשוך

דבר ידוע הוא, שלבני אדם יש צד מואר וצד חשוך. לעתים נדמה, שמשני צדדינו יש שני יצורים קטנים הלוחשים באוזנינו כל הזמן. מצד אחד – מלאך שלוחש עצות טובות באוזן אחת, ומצד שני – שדון הלוחש עצות רעות באוזן השנייה. מצד אחד קיים יצר הטוב שבאדם, ומצד שני –יצר הרע, וביניהם מתנהל מאבק מתמיד.

אחד הדברים שהרשימו אותי במהלך סיוריי בעולם היה בזמן ביקור במוזיאון בסמרקנד שבאוזבקיסטן, שם ראיתי ארון קבורה קטן לקבורה משנית (הדומה לגלוסקמה מתקופת בית שני) של תושבי סמרקנד הקדומה מלפני אלפיים שנה, בזמן שדת זרתוסטרא, הדת האיראנית הקדומה, שלטה בסמרקנד. על הגלוסקמה היה תבליט של שני אנשים, שני כוחות, טוב ורע, הנלחמים ביניהם. כך הם חיי אדם, עד רגע המוות ואולי גם אחריו.

האיראנים הקדומים האמינו שהעולם הוא מקום מאבק בין טוב לרע, בין אור לחושך, וכי אלוהי הטוב הוא אהורה מזדה, המיוצג על ידי השמש. אלוהי הרע הוא אהרימן, המיוצג בידי החושך. גם דתות וקבוצות אחרות בהיסטוריה, כמו האיסיים, האמינו שהעולם הוא מאבק בין טוב לרע, בין בני אור ובני חושך, אלא שרובם ראו את המאבק ככזה המתרחש בעולם החיצון, בעוד שלפי התפישה המיסטית, המאבק הוא בנפש האדם.

כשאדם מודע לכך שמתרחש בקרבו מאבק בין טוב לרע, הוא משתדל להיזהר מהרע, להילחם בו, ולהגביל את השפעתו, לרתום אותו לצרכי הטוב (במקרה של החסידות). אך הרע יש לו דרכים נסתרות משלו להופיע ולהשתלט, ופעמים רבות בתחפושת. הרע פועל דרך התת-מודע ומופיע דרך דברים שנראים כטוב, אך למעשה הם רחוקים מכך. מסופר על ילד ממשפחה חסידית, שבא לאביו והתגאה בכך שנשאר ער כל הלילה והתפלל בעוד אחיו ישנים. נאנח האב עמוקות ואמר לו: בני, בני, מוטב שהיית ישן בדומה לאחיך.

בימי הביניים האמינו שיש שבעה חטאים קשים שבאמצעותם הרע בא לידי ביטוי באדם, חטאים כמו תאווה, גרגרנות, כעס, ועוד. אלא שלשישה מהם יש כפרה, ורק אחד הוא חטא קשה מכל השאר ועליו אין כפרה, והוא חטא הגאווה, שהוא היחיד המפריד אדם באופן מוחלט מאלוהים. הבעיה היא, שהסכנה לאדם דתי לחטוא בחטא זה גדולה בהרבה מאשר לאדם רגיל, מכיוון שהוא עושה דברים שהם "טובים", וככל שהאמונה וקיום המצוות גוברים, כך גוברת הסכנה לחטוא, כפי שקרה לאותו ילד חסידי, שנשאר ער והתפלל כל הלילה.

במהלך תולדות האנושות, וגם כיום, אנו רואים פרדוקס: כל הדתות הטיפו לאהבה, לקבלת האחר, לאנושיות, לחמלה, אולם העוולות החמורות ביותר בעולם נעשו בשם הדת. הפרדוקס בולט במיוחד בדת הנוצרית: ישוע הטיף להגיש את הלחי השנייה למכה אותך על הלחי האחת, וכי אם מישהו מכריח אותך ללכת אתו צעד, לך אתו שניים, וכן הלאה (הדרשה על ההר). והנה, האנשים שאמורים לאמץ את תורתו, הרגו בשם הדת, שנאו בשם הדת, עינו בשם הדת, ויצרו זוועות כגון האינקוויזיציה, כביכול בשמו של ישוע!

אין ספק, שבאלפיים שנות קיום הנצרות, שבמהלכם היא שלטה בחלקים גדולים של העולם, הפגינה הנצרות הרבה רוע וחושך, שחלקו הגדול הופנה כלפי היהודים. יהודים נרצחו, עונו, נשרפו, הושפלו ודוכאו בידי הכנסייה הנוצרית ועושי דברה במשך קרוב לאלפיים שנה. אין פלא שראשי תיבות של ישוע בקרב היהודים הדתיים הם "ישו" – "יימח שמו וזכרו". אלא שלנצרות במהלך כל תקופה זו היה גם צד אחר, צד של אור, ומעשי חסד וצדקה מטעם הכנסייה, צד זה הופנה כלפי העולם הנוצרי ולכן הוא פחות מוכר לנו.

מטרתו של ספר זה היא להראות במודע את הצד היפה של הנצרות להתעלם מהרע. דוגמה טובה לצד מואר ולא ידוע של הנצרות ניתן למצוא אפילו במסעי הצלב: לכאורה הן לוו באלימות ובהרג, אך מאחוריהם עמדה אידיאולוגיה של אידיאל האבירות: לעזור לחלש, להגן על הכנסייה, לזרז את חזרתו של ישוע. מאחורי מסעות הצלב הייתה תנועה רוחנית גדולה, שהונעה על ידי תיאולוגים ואנשי רוח, כמו ברנרד מקלרבו, שפעל נגד הפגיעה ביהודים. במסגרת מסעי הצלב אנשי מופת וחזון כדוגמת גודפרי דה בויון, סיפורים הרואיים של ויתור וסבל למען הגשמת מטרה, ואף אידיאולוגיה של עזרה לאחר, גם אם הוא יהודי או מוסלמי (המסדר ההוספיטלרי).

ובכל זאת, היו אלה מסעות ביזה והרס שלוו בפרעות ביהודים ובהרג ללא הבחנה של חפים מפשע. לכן, כשמספרים לאנשים על הצד הרוחני–האידיאולוגי של מסעי הצלב, נתקל הדבר בהתנגדות ובבוז. מעבר לכך, יש גם מסך אינטלקטואלי של הסברים מלומדים על הסיבות שעודדו את מסעי הצלב, פוליטיות, כלכליות ועוד.

אנשים כבר ראו הכול והם יודעים הכול. עשרות חוקרים עמלים יום ולילה לאסוף עוד ועוד פרטים על נושא שולי זה או אחר הקשור למסעות הצלב, בין שמדובר בתעשיית הסוכר בארץ ישראל או באוסף החוקים של בתי המשפט של המלך, או יהיה אשר יהיה. אינני מזלזל בעבודת מחקר חשובה זו, אך אני מנסה לומר, שבתוך יער הפרטים, ההסברים המלומדים והגישה "המציאותית" השולטת כל כך בחיינו, אובד לעתים הצד הרוחני, הצד המואר, של החיפוש האנושי אחר משמעות וערכי אנוש. כך אובדת דמותם הנאורה של אנשים כמו גודפרי דה בויון, המלך הראשון של ירושלים; כמו ברנרד מקלרבו, התיאולוג של המסדר הטמפלרי; הפעולה האנושית והיפה של מסדרים כמו ההוספיטלרים, והגישה האנושית והפשוטה של ענקי רוח כגון פרנציסקוס מאסיזי, שהשתתף במסע הצלב החמישי ויצר קשר בלתי אמצעי עם לא אחר מאשר הסולטן הממלוכי.

המטרה באתר אינטרנט זה היא להראות את הצד הלא מוכר והיפה של הנצרות (וגם הדתות האחרות); למצוא את החוט המקשר בין איכויות אנושיות וחיפוש אנושי אחר משמעות במהלך הדורות, חוט מקשר שחוצה תרבויות ודתות ותקופות היסטוריות. לשם כך, כדאי להתעלם במודע מהצד המכוער של הנצרות, ולהבין שמה שאנחנו חווינו כיהודים במהלך ההיסטוריה, היה בעיקר צד זה.

בכל תופעה, וגם בנצרות, יש מלחמה בין טוב לרע, ואם נסתכל על הטוב ונתעלם מהרע, אזי ניתן לטוב מכוחנו. הכנסייה השתנתה בשנים האחרונות, האפיפיור התנצל לפני היהודים על העוול שנעשה להם במהלך הדורות, הנצרות כיום היא לא הנצרות של ימי הביניים, האינקוויזיציה חלפה מן העולם לפני שנים רבות. התקווה היא שנחזור לתורתו האמיתית של ישוע, תורה של אור ואהבה.

הברית החדשה היא לא כל הסיפור

הברית החדשה נחתמה רק במאה הרביעית לספירה, הרבה שנים לאחר מותו של ישוע. בזמן הזה חלו שינויים רבים בדת הנוצרית. האמונה הנוצרית גובשה בידי פאולוס, שלא הכיר את ישוע באופן אישי. הוא פיתח את מה שקרוי במחקר ה"כריסטולוגיה". פאולוס הדגיש את עצם קיומו של ישוע, את הנס של הופעת בן האלוהים בעולם, את נס המוות והתחייה המחודשת כעיקר בנצרות. האמונה הנוצרית לפי פאולוס היא אמונה בעצם הופעתו של ישוע המשיח בן האלוהים, במוות ובלידה מחדש. עצם האמונה בדברים האלו היא החשובה. אמונה במשיחיות – ומכאן כריסטוס (משיח באנגלית) וכריסטולוגיה – היא הנצרות האמיתית. הופעתו של המשיח בן האלוהים, מותו ותחייתו, הם חסד אלוהי, מסתורין שהוא מעבר לזמן ולמקום, שעלינו לברך עליו ולחסות בצילו.

פאולוס לא התמקד במה שאמר ישוע, ולא ניסה להסביר את מימרותיו של ישוע ולהבין את יישומם לגבי האדם, אלא ייחס חשיבות ומשמעות להופעתו של ישוע, למותו ולתחייתו מחדש, שהביאו גאולה למין האנושי. הדרך להיוושע היא באמונה בישוע כמשיח, רק מזמנו של פאולוס החלו לקרוא לנוצרים Christians – משיחיים.

כשחתמו את הברית החדשה, היו הרבה כתבים וספרים מתורתו של ישוע שלא נכללו בקנון המוכר. הברית החדשה נחתמה ברוחו של פאולוס, הכתבים המוקדמים ביותר שבה הם המכתבים שכתב פאולוס לקהילות הנוצריות בחוץ לארץ, בשנות ה-60 לספירה, כנראה. לאחר מכן נוספו הספרים של מרקוס, לוקס ומתי, שנכתבו לאחר זמנו של פאולוס או במקביל לו והושפעו מהתפישה ה"כריסטולוגית". בשלושה ספרי בשורה אלו, שהם דומים מאוד אחד לשני (ולכן נקראים סינופטיים), נכתבו מפעילותיו, מעשיו ודבריו של ישוע, המשקפים את התפישה הכריסטולוגית. יותר מאוחר הוסיפו לקנון ספר נוסף, שונה באופיו, הלא הוא ספר יוחנן. ספר זה, ביחד עם שלושת הספרים הסינופטיים, מהווה את ארבעת ספרי הבשורה. בנוסף לכך נכללו בברית החדשה ספר מעשי השליחים, אגרות של פאולוס ופטרוס ואחרים לקהילות, וכן ספר חזון יוחנן.

אחד הספרים המוקדמים ביותר של הנצרות, שלא נכלל בברית החדשה, הוא הבשורה על פי תומא. לפי חלק מהחוקרים, זהו הספר הנוצרי הקדום ביותר, המקדים בעשרים שנים את אגרותיו של פאולוס. הבשורה על פי תומא התגלתה בספרייה הגנוסטית בנאג'י חמדי בחפירות של השנים האחרונות, והיא מספרת סיפור של ישוע אחר לגמרי מזה המוכר לנו. ישוע כמורה רוחני, הבא ללמד את העולם תורה עמוקה, שהמבין אותה יכול להגיע להארה ולחיי נצח.

הבשורה על פי תומא שייכת לספרות הגנוסטית. הגנוסטיקה הייתה תנועה גדולה מאד של קבוצות ומורים בראשיתה של הנצרות, שפירשו את הנצרות כדת של ידיעה, ידיעת האמת והעולמות הרוחניים כדרך להגיע אל האל, כדרך לגאולה, ומכאן המילה "גנוסיס" – ידיעה.
(ראו מאמר באתר זה על הבשורה לפי תומא והספרות התומאית)

ישוע בא לעולם בכדי ללמד אותנו ולהעביר לנו את הידיעה הבלתי אמצעית של העולם הרוחני והדרך האנושית להארה, וזו חשיבותו, לא קיומו גרידא. לכן, אם אדם לא מבין את מה שישוע אמר, לא לומד את הידע, לא מגיע להכרה ולידיעה של האלוהות, אזי אין הוא זוכה לישועה. יש רק אנשים מעטים שנועדו להגיע לידע זה, בבחינת מובחרים שנגזר גורלם מראש. זוהי גרסה קצת שונה של בני אור ובני חושך. מה שחשוב הוא תלמודו של ישוע, ולא האיש עצמו.

הנצרות הגנוסטית הייתה נפוצה במצרים בין המאות הראשונה עד למאה הרביעית לספירה, ושם גם נמצאה הספרייה הגנוסטית החשובה בעולם, הספרייה של נאג'י חמדי, ישוע מצטייר כמורה רוחני, שבא להביא הארה לעולם. כדי שאנשים יוכלו לקלוט הארה זו, עליהם להימנע מדברים מסוימים, להשתלט על החיה שבתוכם ולהתמיד בחיפוש, ואז יתגלה הנסתר למי שמיועד לכך. את תורתו האמיתית של ישוע אפשר לקלוט גם מבעד לכריסטולוגיה שממסכת את הכתבים הסינופטיים בברית החדשה.

מה הייתה התורה האמיתית של ישוע? מה הוא בעצם אמר? מהי מלכות שמים?

הדרשה הנוצרית החשובה ביותר בברית החדשה היא דרשת ההר. ישוע עלה על הר גבוה ליד הכינרת והעביר לתלמידיו את עיקרי תורתו. הפרשנות המיסטית לדרשת ההר נותנת ממד חדש לתורתו של ישוע. פרשנות זו נשענת על הלימודים האזוטריים ועל תפישות מיסטיות שהתפתחו במהלך השנים. לפי פרשנות זו, תורתו של ישוע קשורה למרכזים אנרגטיים רדומים באדם שעדיין לא הופעלו ולשינוי פלנטארי העומד להתרחש. אם נקבל מספר הנחות יסוד שעומדות ביסוד פרשנות זו, הרי שתורתו של ישוע תתחבר לכדי מסכת שלמה, המופיעה בתורות הסוד הנוצריות גם של העבר וגם של ההווה.

ישוע מתחיל את דרשת ההר בציון העובדה כי "אל תדמו כי באתי להפר את התורה או את דברי הנביאים, לא באתי להפר כי אם למלאת" (ולכן מלומדים שונים במהלך ההיסטוריה, כמו למשל פרופסור פלוסר, טענו שישוע היה בעצם יהודי). ישוע בא להוסיף, והוא עושה זאת בצורה הבאה: הוא נושא את עשרת הדברות, אחד לאחד, שהם עיקר התורה, ומוסיף עליהם ממד נוסף.

ישוע אומר: "הלא שמעתם כי נאמר לראשונים לא תרצח… ואני אומר לכם כל אשר יקצוף על אחיו חינם, חייב הוא לבית דין."  לא מספיק לא לרצוח, אלא יש גם להימנע מלכעוס, משמעות הכעס היא רציחתו של האחר בלב ובמחשבה. ישוע מתייחס לעולם המחשבות יותר מעולם המעשה ומחיל את המצווה היהודית "לא תרצח" גם על המחשבה.

ישוע אומר: "שמעתם כי נאמר לראשונים לא תנאף, ואני אומר לכם כל המסתכל באישה לחמוד אותה נאוף נאפה בליבו". לא מספיק לא לעשות את המעשה, אלא יש גם להימנע במחשבה, כלומר לא לחמוד במחשבה.

ישוע מייחס חשיבות רבה להיות צרוף מחטא במחשבות וברגשות. אם אדם, למשל, חמד מישהי בליבו על ידי הסתכלות גרידא, עדיף לו לנקר את עין ימינו ולהשליך אותה ממנו, מאשר לאבד את כל הגוף. נשאלת השאלה: מה בסך הכל עשה אותו אדם שחמד מישהי בליבו? האם בשל כך עליו לאבד עין?

הסיבה למוסריות המחמירה של ישוע ולהתייחסותו המודגשת לעולם המחשבות והרגשות, היא הבנתו ותחושתו, שהעולם כפי שאנו מכירים אותו עומד לפני שינוי. ישוע קורא לכך "מלכות שמים". בעולמנו, הדבר הקובע הוא המעשה ולא המחשבה. אתה יכול לחשוב מה שאתה רוצה ולא יקרה לך דבר. בעולם של מלכות שמים, מחשבה והרגשה לא טהורה יביאו לאובדן האדם המרגיש או החושב על חטא.

לאדם יש גם חלק פיזי וגם חלק רוחני, חלק של מחשבות והרגשות. בין החלקים קיימים יחסי גומלין ובסופו של דבר משפיע החלק הפיזי על החלק הרוחני. במציאות, הדבר הקובע הוא העולם הפיזי, עולם המעשה, ולכן היהודים צוו לעשות תחילה ואז לשמוע, בבחינת "נעשה ונשמע". אלא שישוע מאמין, שדבר זה הולך להשתנות בקרוב וכי בעולם תשרור מציאות אחרת, שבה המחשבות והרגשות יקבעו יותר מהמעשה, מציאות שתהיה מאד דורסנית מבחינתם של אלו שכוונותיהם לא יהיו טהורות, מציאות שישוע קורא לה "מלכות שמים".

משל למה הדבר דומה? יש סרט של סטיבן שפילברג שבו מצוי ילד, שכל מה שהוא חושב מתממש. לדוגמא, אם הוא כועס על מישהו, מופיעה מפלצת וטורפת או מענה את אותו אדם. אם הוא אוהב מישהו, מופיעים ממתקים ודברים שאותו אדם אוהב. הוריו של הילד וכל סביבתו מקיפים אותו ומשתדלים למלא את מבוקשו, כדי שחס וחלילה לא יכעס עליהם ותופיע המפלצת שתטרוף אותם. הסביבה רגישה מאד לכל תנודה במצב רוחו ובמחשבתו של הילד.

בעולם שלנו יכול אדם לשקר ולרמות, לכעוס ולדאוג, לחמוד ולהישלט על ידי יצרו, ובטווח הקצר לא יקרה לו דבר. ישוע האמין שיתרחש שינוי פלנטארי, שיגרום לעולמות הלא נראים להיות הרבה יותר מוחשיים. אדם שישקר, לדוגמה, יופיעו אצלו אורות ירוקים מעל ראשו, שכולם יוכלו לראותם, אדם שיכעס, ייווצרו אצלו באופן מיידי אנרגיות שליליות שיפעלו נגדו ויחלישו אותו. אדם שיחמוד, יגרום להופעת דברים בחייו שיפצעו אותו, וכיוצא בזה.

זאת הייתה התפישה של חלק מהמיסטיקנים הנוצרים. הם האמינו, שעוד בחייהם תיווצר מציאות שמעבר לחוקי הטבע, שתדמה את מצב גן העדן הקדום של האדם, שבה, מצד אחד, מעשי ניסים יהיו דבר שבשגרה, רוח הקודש תהיה נגישה לבני אדם, ובני אדם יחיו יותר כיצורים רוחניים ופחות כיצורים פיזיים. מצד שני, כל סטייה מהאופן שבו צריך אדם להיות ולהתנהג, תגרום לניתוק האדם ממקורות חיותו ולפגיעה ממשית בו, ומכאן המוסריות הקפדנית והדרישות המחמירות ברמת המחשבה וההרגשה.

במיסטיקה הנוצרית של ימי הביניים דיברו על שומרי הגביע, אחוות הגביע. קבוצה של אנשים קדושים ששמרה בטירה נסתרת, אי-שם בצרפת או בבריטניה, על הגביע הקדוש, שמשמעותו בעצם היא אנרגיית הנצרות האמיתית – מלכות שמים. בטירה התרחשו מעשי ניסים על טבעיים ללא הפסק, ונוכחות הגביע הקדוש השרתה ברכה על הארץ. השומרים היו אנשים קדושים ששלטו בכוחות הטבע, ראו אנרגיות, והתקיימו יותר בעולם הרוחני מאשר בארצי, בדיוק כמו הנזירים בהר אתוס, או במקומות אחרים בעולם, שהגיעו להארה. אלא שיום אחד, אחד משומרי הגביע נתן מבטו באישה וחמד אותה בליבו, לשנייה אחת בלבד, בלי שעשה דבר. ברגע זה נפלה חנית מהקיר ופצעה אותו במפשעתו, והוא הפך לנכה. אותו שומר–מלך נקרא באגדות ימי הביניים "המלך הדייג", והסיפור מופיע כחלק מסיפורי הגביע הקדוש, שהחביאו בתוכם את הידע הנוצרי הנסתר.

ישוע מלמד, אפוא, שיש באדם חלק נסתר – רוחני, וחלק פיזי – נגלה. החלק הרוחני חשוב הרבה יותר, מכיוון שהחלק הפיזי מתכלה. אלא שדברים בעולם הרוחני עובדים הרבה פעמים הפוך מאשר בעולם הפיזי. לדוגמה: בעולם הפיזי, ככל שאתה מחלק דבר יותר פעמים יש לך פחות ממנו. בעולם הרוחני, ככל שאתה נותן יותר, יש לך יותר. כך הדבר, למשל, ביחס לאהבה. זאת המשמעות הנסתרת של נס הלחם והדגים שעושה ישוע: הוא מחלק חמישה כיכרות לחם, מאכיל את כולם, ונשארים לו שנים-עשר סלים מלאים!

הרכוש האמיתי שאדם צובר הוא בעולם הרוח, והרבה פעמים ניתן לצבור יותר מתוך מצבים של עוני וקושי בעולם הפיזי. בעולם הרוחני אין דואליות, יש אחדות, ולכן צריך לאהוב גם את אוהבינו וגם את אויבינו, מכיוון שיש כאן אחידות; לא בגלל שזה יפה מוסרית, אלא יש כאן עיקרון שמופיע גם בטבע, עיקרון שהוא מעבר לדואליות. בעולם הפיזי שולטת הדואליות, ואילו בעולם הרוחני יש התאחדות עם האל – אחדות.

ישוע מלמד, שיש בנו גם חלקים שהם פיזיים, וגם חלקים רוחניים, שחלקם רדומים עדיין; שיש דרך רוחנית המאפשרת לאדם להתקדם לעבר האל. "שאלו ויינתן לכם, כי כל השואל יקבל והדורש ימצא והדופק יפתח לו". הדרך היא צרה וקשה למצוא אותה, אבל הדבר אפשרי. "בואו בפתח הצר, כי רחב הפתח ומרווח דרך האבדון ורבים אשר יבואו בו, וצר הפתח ומוצק דרך החיים ומעטים הם אשר ימצאוהו". יש חשיבות רבה לבוא מיד לדרך הרוחנית, מכיוון ששינוי עומד לקרות בעולם, שינוי שבו מלכות שמים תיכון עלי אדמות עם תחייתו ושובו המחודש של ישוע, ובזמן הזה לא תהיה יותר אפשרות לתירוצים ולדחיות: "לא כל האומר לי אדוני, אדוני, יבוא במלכות השמים, כי אם העושה רצון אבי שבשמים."

עלינו לעשות רצון אבינו שבשמים – לא אביו של ישוע, כפי שאומרת תרזה מאווילה, אלא אבינו שלנו, האישי, הנמצא בתוכנו, שכן זוהי המשמעות האמיתית של השמים. עלינו לחפש אותו בפנים, ואז הוא יתגלה לנו ונמצא את הדרך הצרה והמוצקה, המובילה לחיים אמיתיים, חיי נצח. כשזה יקרה, ניצור מלכות שמים בתוכנו, כאן על פני האדמה, ולימים היא תצטרף לשלם גדול יותר, בין אם בחיים האלו, או לאחר המוות.

להלן שני פסוקים מדרשת ההר (מתי פרק ו'), הדרשה הנוצרית החשובה ביותר, עם פרשנות מיסטית:

"ויהי כראותו את המון העם ויעל ההרה (כמו שמשה עלה להר – הר סיני, אלא שכאן, כל העם עולה אתו) וישב שם וייגשו אליו תלמידיו, ויפתח את פיו ויורם ויאמר: אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמים, אשרי האבלים כי הם ינוחמו, אשרי הענווים כי המה ירשו את הארץ, אשרי הרעבים והצמאים לצדקה כי הם ישבעו, אשרי הרחמנים כי הם ירוחמו, אשרי ברי לבב כי הם יחזו את האלוהים, אשרי רודפי שלום כי בני אלוהים יקרא להם, אשרי הנרדפים בגלל הצדקה כי להם מלכות שמים (שמונה פעמים אומר ישוע אשרי. שמונה מסמל תמיד את הפלאי, הניסי, מעל השבע, שהוא הסדר הטבעי של הדברים).

אשריכם כי יחרפו ורדפו אתכם ודיברו עליכם בשקר כל רע בעבורי. שימחו וגילו כי שכרכם רב בשמים כי כן רדפו את הנביאים אשר היו לפניכם (ישוע מציג כאן תמונה של עולם והיפוכו, מה שנראה בעולם אחד כסבל, בעולם האחר מהווה אושר, למעשה, ולכן לא צריך לשפוט את הדברים לפי מראם, אלא באופן שהם מתקבלים בעולמות הרוחניים).

תפילת אבינו שבשמים

תפילת אבינו שבשמים היא התפילה החשובה ביותר בנצרות. היא ניתנה על ידי ישוע לתלמידים בדרשת ההר. התפילה היא כמו "שמע ישראל" של היהודים, נאמרת כמה פעמים בתפילות הרגילות, ולעתים אלפי פעמים ביום על ידי המיסטיקן והנזיר. התפילה מכילה בתוכה את כל התורה הנוצרית, והיא אומרת כך:

לכן כה התפללו: "אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, יעשה רצונך כאשר בשמים גם בארץ. את לחם חוקנו תן לנו היום, ומחל לנו על חובותינו כאשר מחלנו גם אנחנו לחייבנו, ואל תביאנו לידי ניסיון כי אם חלצנו מן הרע." (מתי ו, 9-13)

במהלך ההיסטוריה של המחשבה הנוצרית ניסו הוגי דעות שונים, אנשי רוח ומיסטיקנים לפרש את התפילה ולהבין את משמעותה. אציין רק שתפילת "אבינו שבשמים" בנוסח היווני שלה, שונה בדבר מהותי מתפילת "אבינו שבשמים" בנוסח הלטיני שלה. בנוסח הלטיני, הלחם שבתפילה נקרא "את לחם חוקנו תן לנו היום", ואילו בנוסח היווני המשפט מופיע כך: "את לחם החסד תן לנו היום". בנוסח היווני, הלחם הוא לחם שמימי, כדוגמת המן שירד משמים, ואין מדובר בלחם פיזי כמו בתרגום הלטיני, דבר המשנה לחלוטין את המשמעות וההתייחסות אל הטקסט.