היסטוריה של גיאורגיה

תור הזהב של גיאורגיה

בתקופת תור הזהב (מאות 11–13 לספירה) שלטה גאורגיה על חלקים גדולים של עֵבר הקווקז, הצליחה לנצח את הסלג’וקים הטורקים ולהיות הממלכה הנוצרית החזקה ביותר במזרח. עקבות של תור זהב זה נמצאות באמנות, בצהייור ובאדריכלות. איחוד גאורגיה התרחש בימיו של בגרט השלישי, שהוא המלך הגדול שלמעשה ייסד את גאורגיה של ימי הביניים. הוא איחד את המערב עם המזרח, אבחזיה, טאו קלארג’תי (דרום מערב גאורגיה) וכארתלי, באמצעים דיפלומטיים ובכוח גם יחד. הוא דיכא את האצילים המקומיים שמרדו בו, הצליח במלחמותיו עם האזארים המוסלמים וסיפח את ממלכת קאחֶתי במזרח. הוא עודד את הנצרות האורתודוקסית כדת מדינה, היה פטרון של האמנויות והספרות, ובנה מספר קתדרלות מרשימות שלא נודעו כמותן עד ימיו, ובראשם קתדרלת ברגאטי בכותאיסי. הוא גם דאג להורשת שלטון מסודרת לבנו, גאורגי הראשון, ולמעשה יצר מחדש את האומה הגאורגית.

אחריו מלך בנו גאורגי הראשון, שהסתבך במלחמות עם הקיסר הביזנטי בסיליוס השני. בסוף ימיו נבנית קתדרלת סווטיצחובלי (Svetitskhoveli) – העמוד נותן החיים, על בסיס כנסייה קדומה מהמאה הרביעית במצחתה.

בגרט הרביעי וגאורגי השני שלטו במהלך המאה ה-11 ולא הצליחו להתמודד עם הפלישות הסלג’וקיות, הכאוס הפוליטי והמרידות בממלכה; ולמרות זאת, ב-1088 הופכת גאורגיה לפטריארכיה עצמאית. זה קורה לאחר שהביזנטיים מובסים על ידי הסלג’וקים בקרב מנזיקרט, ומרכז אנטוליה נכבש ומיושב על ידי שבטים טורקיים. גאורגיה מחזיקה מעמד והקשר שלה עם ביזנטיון הופך לפחות חשוב להישרדותה.

בסוף המאה עולה לשלטון דוד הבנאי, גדול השליטים הגאורגיים, שמצליח להעביר רפורמות בצבא ובמנהל, לגרש ולנצח את הסלג’וקים ולהפוך את גאורגיה לאימפריה.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דוד הבנאי

הוא עלה לשלטון ב-1089 ומלך קרוב ל-40 שנה. לאט לאט וביסודיות החל לשחרר את שטחי האדמה הכבושים של גאורגיה, לחסל כיסי התנגדות זרים ומקומיים ולהקים צבא חדש, שנעזר ביחידות של נוודים מערבות אסיה ורוסיה בשם קיפצונים. דוד הביא עשרות אלפים מהם לגאורגיה ושילבם בצבאו. הם התנצרו והפכו לחלק מהאוכלוסייה.

דוד מאחד את הדת והשלטון ויוצר מעין תיאוקרטיה לאומית. הוא מתחיל במסורת של כינוסי כנסייה כלל ארציים, מעודד השכלה ומקים מעין אוניברסיטאות במנזרים, שהידועה ביניהם היא זו של מנזר גלאתי ליד כותאיסי, אותו הקים ובו הוא קבור. הוא היה משורר (שכתב בין השאר את “מזמור החרטה”) שעודד את השירה הדתית והחילונית. לגאורגים היו באותה תקופה מנזרים בהר סיני, מנזר הצלב בירושלים, מנזר איוורון (Iveron) בהר אתוס, מנזר בצ’קובו בבולגריה, ומנזרים בסוריה וקונסטנטינופול, בהם נעשתה עבודה ספרותית, לשונית ומדעית חשובה.

דוד מנצל את חולשתם הזמנית של הסלג’וקים בעקבות מסעי הצלב ומפסיק להעלות להם מס. בשנת 1121 מתנהל הקרב המכריע בדידגורי בין הסלג’וקים המוסלמים לנוצרים. למרות נחיתות מספרית נוחל דוד ניצחון מזהיר ומכריע, שנחשב לניצחון הגאורגי החשוב ביותר בהיסטוריה. שנה לאחר מכן מצליח דוד לכבוש באופן סופי את טביליסי ומעביר לשם את בירתו, ובהמשך הוא כובש שטחים גדולים בעֵבר הקווקז עד נהר האראס בדרום ולמעשה משחרר חלקים גדולים מארמניה משלטון מוסלמי. היוצרות מתהפכות. עתה זו ארמניה שזוכה בעצמאות חלקית בחסות גאורגיה ובהנהגת ענף משפחת בגרטי – שושלת בגריטיוני.

דוד היה אדם משכיל וסובלני, הוא ביטל את החובות והמיסים של המוסלמים והיהודים, הגן על המסדרים הסוּפיים והמשכילים, ויצר חברה וממלכה רב-תרבותית. את דרכו המשיך אחריו בנו דמטרה הראשון, שהיה גם הוא משורר ומלך במשך 30 שנה, ולאחריו עלה לשלטון גאורגי השלישי, שמלך גם הוא קרוב ל-30 שנה. למעשה, המאה ה-12 כולה הייתה תור זהב של גאורגיה, ששמרה על כוחה וליכודה, והצטיינה ביצירה תרבותית ודתית. בסוף המאה עלתה לשלטון המלכה הגדולה מכולם – תמרה.

המלכה תמרה

המילה תמרה מרמזת על הקשר של המלכה לבית דוד. היא הייתה המלכה הראשונה והיחידה של גאורגיה ולכן עוררה בתחילה התנגדות, אך לבסוף נחשבה למלכה הגדולה ביותר בהיסטוריה של גאורגיה, שהצליחה להביא את גאורגיה לשיא כוחה והשפעתה. היא הביאה ליצירת האימפריה הביזנטית של טברזון ב-1204, שראשיה היו קרובים שלה, ניצחה את הסלג’וקים וצבאות המוסלמים במספר קרבות, שחררה חלקים גדולים מארמניה, השתלטה על אזורי אזרבייג’ן, ניהלה פלישה מוצלחת לפרס והתמודדה עם מרידות פנימיות.

תקופת שלטונה הייתה מ-1184 ועד 1213, תקופה רבת תהפוכות שפעלו (בטווח הקצר) לטובת גאורגיה. ב-1187 נפלה ממלכת ירושלים הצלבנית לידי המוסלמים. אמנם הצלבנים כבשו מחדש חלקים קטנים מישראל במסע הצלב השלישי ב-1192, אולם מסע הצלב הרביעי ב-1204 – במקום להגיע לישראל – פנה נגד קונסטנטינופול, והביא לכיבושה ולנפילת האימפריה הביזנטית, שהתפרקה לשלושה חלקים: החלק המערבי, אזור טברזון, הפך להיות למעשה אזור חסות גאורגי והם העלו לשלטון שושלת חדשה. בנוסף על כך הפכו הגאורגים לכוח הנוצרי המזרחי החזק ביותר, המחליף את הביזנטיים כנציגי הנצרות המזרחית במזרח התיכון.

העולם המוסלמי סבל אף הוא ממחלוקת ופירוד. הסולטנויות הסלג’וקיות איבדו מכוחן והאיובים התחלקו לשתי מדינות יריבות. לא היה כוח משמעותי שיוכל להתמודד עם הגאורגים. וגם כשהמוסלמים הצליחו להתאחד ולהעמיד צבא גדול, הצליחו הגאורגים, שהיו כנראה מאורגנים ומאומנים יותר ובעלי טכניקות לחימה טובות יותר, לנצח אותם. הסובלנות של השליטים הגאורגים כלפי האסלאם והמוסלמים והפתיחות שלהם כלפי המסדרים הסוּפיים עזרה לנטרל רגשות טינה כמו אלו שהופנו כלפי הצלבנים. הגאורגים השתלבו במרחב והיוו חלק מרשת סחר משגשגת של דרכי המשי שכולם הרוויחו ממנה. הגאורגים היו בברית עם האלאנים, שבטי נודדים מצפון לקווקז, שנסיך שלהם בשם דוד היה בעלה השני של תמרה, ועם הארמנים שזכו לשגשוג ועצמאות תחת כנפיהם.

תמרה נישאה בתחילה, בלחץ אצילי הממלכה, לנסיך רוסי שמרד נגדה, אלא שהיא גירשה אותו לאחר שנתיים בטענות של שחיתות ומעשי סדום ונישאה ארבע שנים אחר כך לנסיך האלאני דוד, שהיה התומך הכי גדול שלה ומלך יחד איתה. לזוג נולדו שני ילדים: גאורגי הרביעי ורוסלן, שמלכו לאחר מותה של תמרה, זו אחר זה.

תמרה שאפה למקם את גאורגיה כמעצמה הנוצרית המובילה במזרח ומגינת הנוצרים בכל מקום. בירושלים היו שמונה מנזרים גאורגיים (שהגדול והחשוב ביניהם הוא מנזר המצלבה), ומיסיונרים גיאורגים הגיעו לכל מקום, מבולגריה ועד מצרים. תמרה הייתה בקשר עם צלאח א-דין בבקשה להגנה על הנוצרים הגאורגיים וקיבלה ממנו זכויות רבות.

תקופתה הייתה זמן פריחה לאדריכלות, לציור, לתרבות ולאמנות. בגאורגיה התפתח אידיאל אבירות מקביל לזה של אירופה בימי הביניים, ולקדוש המגן על גאורגיה נבחר סנט ג’ורג’ האביר שמציל נערה מהדרקון. תמרה בנתה את עיר המערות ורדזיה, במקום מפלט סודי, מבוצר ובלתי ניתן לכיבוש, בסגנון “שר הטבעות”.

הפרט המעניין בהקשר של תמרה הוא שלא יודעים בדיוק היכן נקברה. לפי האגדה היה זה בקתדרלת ברגטי, אולם אין מיקום מדויק. יש אגדות שאומרות שהיא הובאה לכנסיית הקבר, אליה לא הצליחה להגיע בחייה. יש אומרים שהיא קבורה כפרח בליבם של הגאורגים. בספרות המאוחרת היא מתוארת כשליטה אידיאלית ואישה קדושה, מושא להערצה. תמונתה מיוצגת באייקונים בסגנון היופי הפרסי, ובחלקים שונים של גאורגיה היא מתוארת כאֵלה.

אחרי תמרה עולה לשלטון גאורגי הרביעי ששולט במשך 10 שנים, ממשיך בכיבושים, אך נאשם בכך שהוא נוטה לסוּפיזם ולמיסטיקה. זוהי תקופתם של המורים הסוּפיים הגדולים במזרח התיכון. לאחר גאורגי הרביעי עולה לשלטון מלכה נוספת, הבת של תמרה – רוסולן, שיש לה פחות מזל מאמה, שכן תקופתה היא זמן פלישות המונגולים ולפני כן הח’ווראזמים, ושבירת כוחה הצבאי של גאורגיה.

עוטה עור נמר

“עוטה עור נמר” הוא האפוס הלאומי של גאורגיה. הוא מספר על שר צבא המאוהב בבת המלך של גאורגיה. יום אחד זוג האוהבים רואה אביר מסתורי עוטה עור נמר ומנסים לתפוס אותו, אך הוא חומק. שר הצבא יוצא למסע של חיפוש אחריו שאורך שלוש שנים, ובסופו הוא מוצא את האביר, שמתברר כי הוא מאוהב בבת מלך הודו ונאלץ לגלות מארצו, כיוון שהמלך לא הסכים לשידוך. שר הצבא עוזר לאביר וביחד הם משחררים את האהובה.

רוסתוולי כתב את הפואמה, הבנויה בחריזה אופיינית, בזמן גלותו במנזר המצלבה בירושלים. היה זה בשנים 1190 או 1200, לאחר שירושלים נכבשה על ידי סלאח א-דין. רוסתוולי היה שר האוצר של תמרה מלכת גאורגיה, ויצא כנראה בפקודתה לירושלים לקנות את המקום ולדאוג לזכויות הגאורגים.

לפי האגדה, רוסתוולי היה מאוהב בתמרה ולכן גלה למנזר המצלבה. הוא היה יועצה ושר האוצר שלה. ולמעשה הפואמה מספרת את סיפורו שלו.

שנות כיבוש ומאבק

ב-1380 התברר שהפלישה המונגולית וההרס שהיא הביאה היוו רק קדימון לדבר האמיתי, והוא הכיבושים של תימור לנג[1], אותו שליט מרכז-אסיאתי אכזרי שהביא להרס שלא היה כדוגמתו בקווקז. מנזרים וכנסיות נשרפו, ערים נחרבו, אחדותה של גאורגיה נופצה וכוחה של הכנסייה נחלש, ולמרות זאת, הייתה זו הכנסייה ששמרה במשך המאות שלאחר מכן על המורשת והתרבות הלאומית. הגורם הנוסף ששמר על האומה היו הפולקלור, השירה והסיפורים. הגאורגים הם עם אוהב שירה ומשוררים, ספרות ואגדות.

הנפילה של קונסטנטינופול לידי העותומאנים ב-1453 היוותה מכה מוראלית קשה לגאורגים, וגררה בעקבותיה את העלייה של האימפריה העותומאנית, שהשתלטה על שטחים הגובלים בגאורגיה החל מסוף המאה ה- 15 וניתקה אותה מהמערב. מהצד השני, האימפריה הספאווית הפרסית השתלטה על הסחר בדרכי המשי, ושאפה להתפשט בעבר הקווקז, דבר שהיא להתחלה של מאבק מר בין העותומאנים לספאווים, דלדול ועושק של הארץ, שסבלה מפלישת צבאות זרים ומהזנחה. גילוי דרכי ההפלגה מסביב לכף התקווה הטובה, הפכה את דרכי המשי למיותרות ואת גאורגיה ממרכז העולם למקום נידח ולא חשוב. בתקופה זו היה תפקיד חשוב לפזורה הגאורגית ברחבי העולם בשמירת המורשת הלאומית ובמיוחד לקהילה הגיאורגית ברוסיה, הכוח העולה בצפון.

בסוף במאה ה-17 פעל בגאורגיה הסופר ואיש הרוח סולחן-סבא אורבליאני (Sulkhan–Saba Orbeliani). בנעוריו הוא הושפע מהתורה הסוּפית וחיבר “ספר של חוכמה ושקרים”, ובו משלים על טבע האדם. לאחר מכן חיבר גם את המילון לשפה הגאורגית, שהביא לתחיית הספרות ונחשב לכן לאבא של השפה הגאורגית החדשה. הוא היה המחנך של שליט קאחֶתי בתחילת המאה ה-18, וחטנג השישי, ושניהם הנהיגו מפעל תרבותי של תרגום והפצת ספרות, הבאת בית דפוס לטביליסי, והדפסת הפואמה “עוטה עור נמר”. בסוף חייו הוא הפך לנזיר במנזר דוד גרג’ה (David Gareja monastery) ובמקביל לכך לקתולי שניסה להפיץ את הקתוליות בארץ ביחד עם המלך וחטנג תלמידו. הוא נסע לביקורים באירופה מבקש לקשור את גורלה של גאורגיה עם גורל המערב, ובסופו של דבר נאלץ להימלט לרוסיה עם המלך ב-1824.

במאה ה-18 נחלשו האימפריות העותומאניות והפרסיות, והגאורגים זכו לעצמאות חלקית בחלקים של כארתלי וקאחֶתי בהנהגת שליטים מקומיים כגון תֶאימוּרַז השני (Teimuraz II) וארקלה השני. בתחילת המאה ה-19 השתלטה רוסיה על גאורגיה והפכה אותה לחלק מהאימפריה שלה. זה הביא לרווחה ולחיזוק הנצרות מצד אחד, אבל מצד שני הכנסייה הרוסית ניסתה להכפיף את הכנסייה הגאורגית העצמאית למרותה (צריך לזכור בהקשר זה שהצאר הרוסי היה ראש הכנסייה). ולמרות זאת המאה ה-19 מאופיינת בתחייה לאומית גאורגית שבאה לידי ביטוי בספרות, בציור ובמחקר. ומגיעה לשיאה בתחילת המאה ה-20 בשאיפתם של הגאורגים לעצמאות מלאה הן דתית והן פוליטית.

גיאוגרפיה של גאורגיה

גאורגיה נמצאת מדרום לרכס הקווקז הגבוה, היא נושקת לים השחור ממערב ולאזרבייג’ן ממזרח. זהו גן עדן עלי אדמות. בשיפולי ההרים ישנם עמקים פוריים ובהם מים רבים, גם מהגשם וגם מהנהרות היורדים מההרים. מזג האוויר הוא נעים, גם בחורף. הרי הקווקז חוסמים את הרוחות הקרות מצפון. וכך, כבר בימי קדם התפתחו בעמקים אלו תרבויות עתיקות, היו אלו קולכיס האגדית במערב, מקום מציאת גיזת הזהב על ידי יאסון וחבריו ממסע הארגונאוטים. וממלכת כארתלי במזרח גאורגיה.

גאורגיה מחולקת לאזורים גיאוגרפיים, כשכל אחד מהם הוא בעל אופי ונוף ייחודי משלו, ולעתים גם דיאלקט מקומי שונה. ואלו מהם (ממזרח למערב):

בדרום מזרח – אזור קאחֶתי – גבעות ועמקים פוריים המצטיינים בגידול יין

במרכז מזרח – אזור כארתלי – המרכז ההיסטורי שבו נמצאים מצחתה וטביליסי

בדרום – אזור סאמצחה גאוואחתי – הרים ורמות בקווקז הנמוך

מרכז מערב – אזור אימרתי – הלב של קולכיס הקדומה שמרכזו בכותאיסי

בדרום מערב – גוריה ואצריה – אזורי החוף וההרים שלידו, בחלקם מוסלמים

הרי הקווקז הגבוהים מתחלקים גם הם לכמה אזורים:

במערב – סוונטי – אזור פראי בעל דיאלקט ומסורת עצמאית

במרכז – ראצ’ה – עמקים פוריים החודרים ללב ההרים במערכת הניקוז של נהר הריוני

מזרח מרכז – אזור הדרך הצבאית של קזבקי, הרים גבוהים ועמקים קרחוניים

מזרח – תושתי – אזור כמעט לא חדיר עד לא מזמן, כפרים נידחים עם היסטוריה ותרבות ייחודית



[1] ראו ספר “סוּפים במרכז אסיה” בסדרת טיולי תרבות ורוח, הוצאת פראג.

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. A WordPress Commenter

    Hi, this is a comment.
    To get started with moderating, editing, and deleting comments, please visit the Comments screen in the dashboard.
    Commenter avatars come from Gravatar.

כתיבת תגובה