אתרי טיולי תרבות ורוח בחוף במונטנגרו

מונטנגרו, שהיא מדינה קטנה שמבחינה תיירותית מתחלקת לשלושה חלקים: אזור החוף וההר השחור שלידו, עמק נהר הזטה שמתחיל באגם שקודרה ובו נמצאת הבירה פודגוריצה, ואזורי ההרים הגבוהים ששיאם בשמורת דורמיטור. מסלול הטיול בנושאי תרבות ורוח מתרכז באזור החוף וההר השחור ובעיקר במפרץ קוטור. זהו מעין פיורד החודר עמוק לאזור ההרים, בקצהו נמצאת העיירה קוטור שנשתמרה כפי שהייתה בימי הביניים, ומסביב לו עיירות ציוריות נוספות. מדרום למפרץ נמצאת הריוויירה של מונטנגרו, אחד מאזורי החוף היפים באירופה, מקום שם הרים נושקים לים, ובו כמה ערים עתיקות וחשובות. מעל המפרץ מתנשא ההר השחור, בו נמצא הקבר של נייגוש והבירה העתיקה צטיניה. מזרחה משם נמצא העמק הפנימי ואזור ההרים, בו כמה מנזרים חשובים.

קראו מאמר – אתרי תרבות ורוח בהרי מונטנגרו

להלן האתרים החשובים באזור החוף:

אזור החוף ומפרץ קוטור

אזור החוף של מונטנגרו הוא מפגש נפלא בין הרים נישאים ומים כחולים, הפיורד הדרומי באירופה, וערים עתיקות שנראות כמו באיטליה. בזמן שהטורקים שלטו בבבלקן כולו, במאות ה-15–18, הצליחו ערי החוף של מונטנגרו לשמור על עצמאותם בחסות ונציה, ופיתחו תרבות ואמנות ייחודית משל עצמן, כדוגמת שכנתם הגדולה דוברובניק שבקרואטיה. וכך, לחופי הפיורד של קוטור והים האדריאטי נמצא ערים עתיקות, אתרי תיירות וחופים מדהימים.

מבחינת מונטנגרו אפשר לחלק את החוף לשני חלקים, האחד הוא מפר קוטור והפתח אליו, שם נמצאות הערים העתיקות קוטור, פרסט, פרכני, הרצג נובי וריסאן, כמו גם טיוואט שם יש נמל תעופה בינלאומי. ואזור החוף ממפרץ קוטור צפונה שם נמצאות הערים בודווה, באר, אולצ'ין, וגם האי של סווטי סטפן ואתרים נוספים. באופן כללי האנשים במפרץ קוטור הם קתולים ואילו בחוף הדרומי יש אלבנים ואורתודוקסים. ניתן לבלות כמה ימים בנסיעה וביקור באתרים מסביב למפרץ קוטור, אזורי החוף וההרים שמעליהם, המרחקים הם לא גדולים וההנאה מובטחת.

קוטור (Kotor)

קוטור נוסדה כעיר על ידי הרומאים ונקראה בתחילה אקרוביגום, משנת 476 עד 1185 היא נשלטה על ידי הביזנטים ונקראה דקדרון, ומשנת 1185 ועד שנת 1371 הייתה תחת שליטת הממלכה הסרבית בהנהגת שושלת נמאניה, שקראה לעיר קוטור. לאחר מכן נכבשה קוטור לזמן קצר על ידי ההונגרים, הבוסנים, ואף הפכה לרפובליקה עצמאית למשך שלושים שנה. בשנת 1420, לאור הסכנה הטורקית, נתנו אנשי קוטור את השלטון בעירם לרפובליקה הוונציאנית, ששלטה בעיר עד 1797. לאחר הוונציאנים שלטו בעיר לתקופה קצרה האוסטרים, הרוסים ואף הצרפתים. לבסוף שלטה בה אוסטריה עד 1918.

הקוטורים הם קתולים. בכנסיית מריה הקדושה נמצאים שרידיה של ברטה הקדושה, ז'אן דארק של המונטנגרים, שהצילה את קוטור בזמן הסתערות מכרעת של הטורקים ב-1539. בעיר עצמה ישנם מספר ארמונות של משפחות וֶנֶציאניות ומקומיות עשירות. היא הייתה פתח למסחר של הסרבים עם המערב ושווה במעמדה לדוברובניק. מה ששמר עליה כל השנים היה החומה האדירה באורך 4.5 קילומטר, שמקיפה גם את הצוק המתנשא מעל העיר ועליו מצודת סאן ג'ובאני השומרת עליה.

הבניין המרכזי בקוטור והסמל שלה הוא קתדרלת טריפון הקדוש. כמו דוברובניק, קוטור היא שירה באבן, המגיעה לשיאה בקתדרלה שנבנתה לראשונה במאה ה-12, מאז חרבה כמה פעמים ברעידות אדמה ונבנתה מחדש. ניתן למצוא בה עירוב של סגנונות מזרח ומערב, האדריכלות היא רומנסקית בארוקית, אבל הציורים מושפעים מביזנטיון.

סנט טריפון היה נער צעיר שמת על קידוש אמונתו בניקיאה במאה ה-3. ראשו נערף והובא עם השנים לקוטור, שם הוא נמצא עד היום. בגלל גילו הצעיר לא זוהה סנט טריפון עם זרם כזה או אחר בנצרות. אנשי קוטור, שהיו סוחרים טובים ורצו לפשר בין כל הזרמים, בחרו בו לקדוש שלהם.

מעל המזבח יש חופה מתומנת שלה שלושה גגות. החופה היא יצירת מופת פיסולית. המתומן מסמל את שבעת הרקיעים והרקיע האלוהי שמעליהם. שלושת הגגות מסמלים את שלוש רמות הידע בדרך לאלוהים: ידע אקזוטרי – חיצוני, ידע מזוטרי – תהליכי, וידע אזוטרי – פנימי. השלוש מייצג גם את השילוש הקדוש ומופיע גם בכניסה לבניין: שני מגדלים משני הצדדים וכניסה ביניהם.

הקומה השנייה מעל היציעים הצדדיים משמשת כעין מוזיאון לאמנות נוצרית במשך הדורות. ניתן לראות בה תמונה של קדוש שניצב מעל שמש ולידו קדושה שניצבת מעל ירח. אלו הם סנט פרנציסקוס וסנטה קלרה מאסיזי, הקדושים של המסדר הפרנציסקני ומסדר הקלריסיות מאיטליה. שניהם חיו במאה ה-13 והתחילו דרך חדשה בנצרות. המסדר הפרנציסקני שימר את הנצרות הקתולית בצד זה של הים האדריאטי. הסמלים של שמש וירח מופיעים גם בהתייחסות לישוע כשמש ולמרים כירח, האחד משלים את השני.

פרסט (Perast)

כמה ק"מ מקוטור נמצאת העיר הקטנה של פראסט, הממוקמת בנקודה המרכזית ביותר של פיורד קוטור, מול הכניסה ובין שני החלקים שלו, לרגלי הר אליהו. ולידה שני איים שמהווים מוקד לשייט תיירותי: גבירתנו של הסלעים והאי של סנט ג'ורג'.

פרסט הייתה חלק מהאימפריה הביזנטית במאה ה-10, עיר עצמאית במסגרת האימפריה הסרבית מהמאה ה-12 עד המאה ה-14 (שושלת נמאניה), ותחת שלטון וֶנֶציה עד סוף המאה ה-18. במאה ה-19 היא נשלטה על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית. העיר הגיעה לשיאה בסוף המאה ה-18, נבנו בה עשרות טירות בארוק, כנסיות קתוליות ומגדלי הגנה. והיו בה קרוב ל-2,000 איש וצי של מאה ספינות. פרסאט הייתה מרכז ספנות הומה, כיום זהו כפר מנומנם ובו כארבע מאות תושבים, המשמר את שרידי העבר.

האירוע המשמעותי ביותר בחיי העיר היה ההתקפה של העותומאניים מבוסניה באמצע המאה ה-17, שהונצח בפואמה "קרב פרסט" שנכתבה על ידי אחד המשוררים הלאומיים אנדריג'ה זמיביץ. המונומנט הבולט ביותר בפרסט הוא מגדל הפעמונים שהוא הגבוה ביותר במזרח הים האדריאטי (55 מטר).

גבירתנו של הסלעים

זוהי כנסייה קתולית מדהימה על אי מלאכותי במפרץ קוטור. מול פרסט. לפי האגדה, ספני פרסט מצאו על סלע בפיורד מול עירם אייקונה מופלאה של מרים. האייקונה חוללה פלאות, ריפאה אנשים והביאה להכרה שיש לבנות כנסייה לבתולה במקום שבו האייקונה התגלתה. אלא שבמקום שבו אמורה הייתה הכנסייה לקום היה ים! אך לא אנשים כאנשי פרסט יתייאשו. בסירותיהם הקטנות הם הביאו עוד ועוד סלעים ושיקעו שרידי אוניות וגרוטאות מסביב לסלע, ואט אט נוצר אי מלאכותי גדול שעליו אפשר היה להקים כנסייה. אחת בשנה, ב-22 ביולי, יוצאים כל אנשי פרסט בסירות שלהם לים, להביא עוד סלעים ושיירים להגדיל את האי ולשמרו. קיומה של הכנסייה על האי לפי אמונתם הינו ערובה להגנתם ולאושרם.

הכנסייה נבנתה כבר במאה ה-15, אך המבנה הנוכחי הוא מהמאה ה-17. המיוחד במקום הוא שבתוך הכנסייה יש ציורי קיר ותקרה יפהפיים בסגנון הבארוק, הקשורים בחלקם הגדול למרים. הציורים הם פרי עבודתם של צייר בשם טריפו קוקלגה (Tripo Kokolja) מפרסט וציירים מקומיים אחרים. יש סדר פנימי והיגיון בסידור שלהם והם מבטאים תפיסה תיאולוגית שלמה. בנוסף לציורים ישנן לוחיות כסף רבות שהניחו במקום ספנים ועליהן כתוב: "נשבעתי שבועה, וקיבלתי חסד". כשספני פרסט היו יוצאים להפלגות ארוכות בימים, הם נשבעו שאם יחזרו בשלום יתרמו לוחית כסף לכנסייה, ומכאן המילים "נשבעתי שבועה, וקיבלתי חסד". מריה של הסלעים נתפשה כמגינת הספנים ויורדי הים, וזאת בנוסף לשאר תפקידיה כמלכת השמיים, מורת הדרך, והמתווכת בין אלוהים לבני אדם. במקום יש גם מוזיאון קטן של יורדי הים.

ליד האי יש אי נוסף ובו כנסייה לסנט ג'ורג' ומנזר בנדיקטי שסגור לקהל. ניתן להגיע לכנסיית גבירתנו של הסלעים בסירות היוצאות מהמזח של פרסט.

פרכני (Prcanj)

בצד הדרומי של מפרץ קוטור, כמה ק"מ מקוטור עצמה, נמצאת עיר קטנה נוספת שהגיעה לשיאה במאות ה-17-18. ספני פרכני נודעו במהירות שלהם, ובתמורה לפטור מעבודות שירות ומיסים, לקחו אחריות על הדואר של וונציה שנודע ביעילות שלו. בעיירה נבנו מספר בתי בארוק יפים, אך המונומנט הבולט ביותר הוא הכנסייה האדירה – הלידה של גבירתנו, שנבנתה במשך 120 שנה, בעיקר במאה ה-18, ובה יצירות אמנות רבות.

טיוואט (Tivat)

מפרץ קוטור מחולק לשלושה חלקים, בחלק האמצעי שלו בצד הדרומי נמצאת העיר המתפתחת של טיוואט השוכנת במישור החוף הסמוך למים. ליד טיוואט יש שדה תעופה בינלאומי וגם נמל ים ובו מרינה גדולה ולכן היא הפכה למרכז תיירות הומה.

טיוואט נבנתה במאה ה-14, אך יש בה שרידים עתיקים יותר. היא הייתה חלק מהממלכה הוונציאנית, מקושרת עם קוטור מצד אחד ובודווה מהצד השני, יוצרת מעין משולש. יש בה הרבה בניינים עתיקים ויפים וגם חלק מודרני. האתרים המפורסמים שלה הם אי הפרחים ובו מונומנטים קדושים (מנזר המלאך מיכאל – האי היה מקום מושב הארכיבישוף של זטה במאות 13-15) והגן הבוטני.

הרצג נובי (Herceg Novi)

הרצג נובי (הטירה החדשה) נמצאת בחלק החיצוני של פיורד קוטור. בשונה משאר ערי המפרץ היא נבנתה על ידי המלך הבוסני סטפן טוורטקו הראשון בסוף המאה ה-14 לספירה, מפני רצונו ליצור נמל ימי שיוכל לבטוח בו. בזמן זה בוסניה הייתה ממלכה עצמאית גדולה וחזקה, שהשתלטה על שטחים בחוף האדריאטי כולל מפרץ קוטור, אלא שסטפן לא בטח בערים הוותיקות כגון קוטור ובודווה, ורצה ליצור עיר משלו.

העותומאניים שמרו על הקשר של העיר עם בוסניה וכללו אותו בתוך הסנג'ק של סרייבו במשך 200 שנה עד סוף המאה ה-17, שאז היא נכבשה על ידי הוונציאנים והפכה לחלק מוונציה האלבנית. כיום זו עיר תוססת עם 33,000 תושבים, המתבססת בעיקר על תיירות. לידה יש מרכזי ספא ומים מינרליים. האתרים החשובים בה הוא הטירה שנבנתה על ידי המלך הבוסני, והכנסייה הסרבית של המלאך מיכאל בכיכר המרכזית.

על גבעה במזרח העיר נמצא מנזר סבינה ((Savina שהוקם על ידי סנט סאבא בעצמו, במנזר שלוש כנסיות הקדומה ביותר מהמאה ה-11, זאת של סנט סאבא מהמאה ה-13, והגדולה מהמאה ה-18. אבל עיקר פרסומו של המקום הגיע ב-2005 עת במאי הסרטים הסרבי החשוב ביותר אמרי קוסטריצה, שנולד למשפחה מוסלמית בסרייבו, הוטבל כאן לנצרות.

ריסן (Risan)

בצפונו של מפרץ קוטור נמצאת העיר ריסאן שהיא העתיקה במפרץ והייתה כנראה הבירה של האילירים באזור זה של הים האדיראטי – עם הודו אירופאי שאכלס את מערב הבלקן החל מהאלף השני לפנה"ס. האילירים היו ספנים טובים ובוני מצודות והם התחרו ונלחמו ברומאים על השליטה בים האדריאטי. ריסאן נבנתה כבר במאה ה-4 לפנה"ס, במאה ה-2 לפנה"ס היא שימשה כבסיסה של המלכה טאוטה בזמן המלחמות האיליריות.

לאחר כיבושה של מונטנגרו על ידי הרומאים הופכת ריסאן לעיר רומאית חשובה בת 10,000 תושבים, שחלקם גרו בווילות מפוארות. שרידים של הווילות ובמיוחד פסיפסים מדהימים נתגלו מתקופה זו. בימי הביניים איבדה ריסאן את חשיבותה ועם הפלישה העותומאנית נכבשה על ידי הטורקים. קו הגבול בין העותומאניים לוונציה עבר בין ריסאן שהייתה חלק ממחוז בוסניה העותומאני ופראסט שהייתה חלק מהאימפריה הוונציאנית באדריאטי. בשנת 1688 עוברת ריסאן לשליטת ונציה. כיום גרים בה כ2,000 איש' העוסקים רובם ככולם בתיירות.

מעל העיר יש צוקים אדירים שכיום עובר דרכם כביש היוצא מריסאן ומחבר את מפרץ קוטור עם פנים הארץ. אזור זה מקבל כמויות אדירות של גשם (4,000 מ"מ בשנה), המביא לפריצת מעיינות גדולים בתחתית ההר, כך שבעמק שמסביב לעיר נוצר מעין גן עדן קטן בין הצוקים למפרץ.

הריוויירה של מונטנגרו – בודווה (Budva)

20 ק"מ דרומה מטיוואט נמצאת העיר העתיקה של בודווה, מקום שם מתחילה הריוויירה המונטנגרית, רצועת חוף ארוכה הגובלת בהרים גבוהים מצד מזרח ונושקת למפרצים יפהפיים בין בודווה לאולצ'ין. לפי האגדה בודווה נוסדה על ידי הנסיך קדמוס מפניקיה, מייסד הערים תבאי ביוון ואוכריד במקדוניה. הוא זה שהביא את הכתב ליוונים, ונשא בטקסי הנישואים המקודשים באי סמותרקי את הנימפה הרמוניה. ייתכן שיש אמת בסיפורים וייתכן שלא, אבל בכל מקרה בודווה היא אחת הערים העתיקות בחוף האדריאטי, שיסודותיה במאה ה-5 לפנה"ס ואולי אף מוקדם יותר. היוונים הקימו בבודווה תחנת מסחר עם עמי הארץ במאה ה-4 לפנה"ס, שנקראה אמפוריום (Emporium).

כיום זוהי עיר החוף הפופולרית ביותר במונטנגרו שבגרעין שלה העיר העתיקה על חצי אי, שממנה יוצאת ומתארכת רצועה חולית במפרץ מקסים ובו הרבה מלונות ובתי הארחה. הכניסה לעיר העתיקה של בודווה מותרת כניסה ברגל בלבד, והיא מוקפת חומה שנבנתה בתקופת שלטון ונציה (מאות 15-18). בכיכר המרכזית של העיר העתיקה ניתן למצוא את הקתדרלה של סווטי איוואן, שבה ציורים וונציאניים מהמאות ה-16 וה-17, פסיפסים ואייקונה שנקראת גבירתנו עם הילד – "המדונה של בודווה". הקתדרלה שימשה מקום מושב ההגמון הקתולי. בצד אחר של הכיכר נמצאת הכנסייה האורתודוקסית המרכזית של סווטי טרויצה (השילוש), ולידם שתי כנסיות עתיקות, ולא רחוק משם המצודה של העיר.

כקילומטר מהעיר שוכן האי של סנט ניקולה (Sveti Nikola), שאליו ניתן להגיע בסירה ובו צוקים ומערות ים מרשימות, ובהמשך המפרץ של בודווה נמצא האי סווטי סטפן (Sveti Stefan), שהפך למקום נופש לעשירי אירופה.

הר רומייה (Rumija) ובאר (Bar)

הכפר Velji Mikulići הוא כפר קטן לרגלי הר רומייה לא רחוק מהעיר באר (Bar) אבל יש בו סוד גדול: משפחה שחיה בכפר מחביאה מזה דורות את הצלב הפלאי של הנסיך וולדימיר, השליט האגדי של דוקליה (מונטנגרו) בתחילת המאה ה-11 שראשו נערף בעודו אוחז בצלב זה, ומאז יש בצלב את כוחותיו. רק פעם בשנה הם מוציאים את הצלב ממקום מחבואו ומראים אותו לקהל הגדול המגיע לכפר בכדי לעלות לרגל יחד עם הצלב לפסגת הר רומייה המבדיל בין העיר באר והים האדריאטי ואגם שקודרה ומתנשא לגובה מרשים של קרוב ב-1600 מטר. מעניין לציין כי מתחת לפסגה יש מנזר רוסי גדול על שם קדוש רוסי מימי הביניים St. Sergius of Radonezh, שהוקם רק ב-2016.

הנסיך וולדימיר פופולארי מאד גם בעיר באר הסמוכה, שהיא הנמל הגדול ביותר במונטנגרו ולאחרונה נבנתה בה כנסייה ענקית ומופלאה לכבודו. בעיר שהיא גדולה במונחים של מונטנגרו (40,000 איש) יש מצודה עתיקה, אקוודוקט, מרינה, מסגד, כנסיות ציוריות ועוד. היא הייתה מיושבת מתקופות עתיקות, אך הפכה להיות חשובה במאה ה-11 כמרכז של הסלאבים הסרבים שנלחמו בביזנטיים. העיר נשלטה על ידי שושלת נמאניה במאות 12-14, ועל ידי וונציה במאות ה-15-16, לאחר מכן נתפשה על ידי העותומאניים עד לסוף המאה ה-19. בעוד ששאר ערי החוף במפרץ קוטור, כולל בודווה, עברו לשלטון הוונציאנים או מונטנגרו העצמאית, הרי שבאר המשיכה להיות תחת שלטון עותומאני עד למלחמת רוסיה העותומאניים ב-1878.

בבאר יש את שרידי הכנסייה הנוצרית העתיקה במונטנגרו, מהמאה ה-6 (יוסטניאנוס), ואת קתדרלת סנט ג'ורג', הפטרון של העיר מהמאה ה-12. אבל הקתדרלה לכבודו של וולדימיר "לוקחת"! זאת הכנסייה הגדולה ביותר במונטנגרו שיכולה להכיל 1200 איש. יש בה ציורי קיר מרהיבים, פסיפס שיש ברצפה, איקונוסטזיס מרשים, שני מגדלים בכניסה וכיפות זהב, והיא סמל לנצרות המונטנגרית המתחדשת. והנקודה הישראלית: הכנסייה של סנט וולדימיר בבאר קודשה ונחנכה על ידי הפטריארך תיאופליוס מירושלים, שמתברר כי הוא חבר במסדר על שם וולדימיר – אות כבוד שניתן על ידי הסינוד (גוף עליון) של הפטריארכיה הסרבית.

אולצ'ין (Ulcinj) וקברו של שבתאי צבי

העיר הדרומית ביותר בריוויירה של מונטנגרו היא אולצ'ין, שבניגוד לשאר ערי החוף היא אלבנית לחלוטין וסופחה לממלכה המונטנגרית רק 1880. זאת אחת הערים העתיקות במונטנגרו שהפכה בתקופה הרומאית למרכז של שודדי ים. היא נכבשה על ידי העותומאנים במאה ה16 והם בנו בה מצודה אדירה שמהווה את האטרקציה התיירותית המרכזית, אבל עבור היהודים יש באולצ'ין מוקד עניין נוסף

המיקום המקובל לקברו של משיח השקר מהמאה ה17 שבתאי צבי הוא באולצ'ין. לפי הגרסה המקובלת, שבתאי צבי עזב את העיר בראט באלבניה בחודשי חייו האחרונים ועשה מסע לאורך החוף האלבני עד לאולצ'ין, שם נפטר. וכך אומר ספרו של גרשום שלום על שבתאי צבי: "אחרי התעוררות אחרונה זו אין לנו ידיעות על חייו של שבתאי צבי. הוא נפטר בדולציניו (שמה העותומאני של אולצ'ין) שני חודשים לאחר שמלאו לו חמישים שנה, בנעילת יום הכיפורים של שנת 1676 – כמעט בתאריך ההמרה, עשר שנים לאחר המרתו."

ואכן, ליד תחנת האוטובוסים המרכזית של אולצ'ין ישנה חצר בית ובה חדר קבורה של קדוש. לפי המקומיים זהו קדוש יהודי. יהודים שבתאים מהבלקן מזהים את החדר בחצר עם קברו, או עם ציון קברו (הוא לא מת אלא נעלם), של משיחם.