אתרי טיול במונטנגרו

אתרי טיולי תרבות ורוח במונטנגרו

מונטנגרו, שהיא מדינה קטנה שמבחינה תיירותית מתחלקת לשלושה חלקים: אזור החוף וההר השחור שלידו, עמק נהר הזטה שמתחיל באגם שקודרה ובו נמצאת הבירה פודגוריצה, ואזורי ההרים הגבוהים ששיאם בשמורת דורמיטור. מסלול הטיול בנושאי תרבות ורוח מתרכז באזור החוף וההר השחור ובעיקר במפרץ קוטור. זהו מעין פיורד החודר עמוק לאזור ההרים, בקצהו נמצאת העיירה קוטור שנשתמרה כפי שהייתה בימי הביניים, ומסביב לו עיירות ציוריות נוספות. מדרום למפרץ נמצאת הריוויירה של מונטנגרו, אחד מאזורי החוף היפים באירופה, מקום שם הרים נושקים לים, ובו כמה ערים עתיקות וחשובות. מעל המפרץ מתנשא ההר השחור, בו נמצא הקבר של נייגוש והבירה העתיקה צטיניה. מזרחה משם נמצא העמק הפנימי ואזור ההרים, בו כמה מנזרים חשובים.

להלן האתרים החשובים במסלול זה:

מפרץ קוטור

בזמן שהטורקים שלטו בבבלקן כולו, במאות ה-15–18, הייתה למונטנגרים עצמאות מקומית, וערי המפרץ הצליחו לשמור על עצמאותם בחסות ונציה, כחלק ממחוז ונציה אלבניה, ופיתחו תרבות ואמנות ייחודית משל עצמן, כדוגמת שכנתם הגדולה דוברובניק שבקרואטיה. וכך, לחופי הפיורד של קוטור נמצא ערים עתיקות, אתרי תיירות וחופים מדהימים. באופן כללי האנשים במפרץ קוטור הם קתולים. ניתן לבלות יום, ואף כמה ימים, בנסיעה וביקור באתרים מסביב למפרץ, בחופים שלידו, ובהרים שמעליו.

קוטור (Kotor)

קוטור נוסדה או על ידי האילרים או על ידי הרומאים. היא נקראה בתחילה אקרוביגום, ומשנת 476 עד 1185 נשלטה על ידי הביזנטים ונקראת דקדרון. משנת 1185 ועד שנת 1371 הייתה תחת שליטת הממלכה הסרבית בהנהגת שושלת נמאניה, שקראה לעיר קוטור. דרך קוטור הם שמרו על קשר עם המערב. לאחר מכן נכבשה קוטור לזמן קצר על ידי ההונגרים, הבוסנים, ואף הפכה לרפובליקה עצמאית למשך שלושים שנה. בשנת 1420, לאור הסכנה הטורקית, נתנו אנשי קוטור את השלטון בעירם לרפובליקה הוונציאנית, ששלטה בעיר עד 1797. לאחר הוונציאנים שלטו בעיר לתקופה קצרה האוסטרים, הרוסים ואף הצרפתים. לבסוף שלטה בה אוסטריה עד 1918.

קוטור נחשבת לפנינה של מונטנגרו – עיר מוזיאון מימי הביניים, שהצליחה לשמור על עצמאותה במשך מאות שנים. היא נמצאת בחלק העמוק ביותר של פיורד קוטור, והוכרה כאתר מורשת עולמי של אונסקו. מעל העיר מתנשאת מצודת סאן ג’ובאני. בעיר עצמה, שהייתה בשלטון וֶנֶציה שנים ארוכות, ישנם מספר ארמונות של משפחות וֶנֶציאניות ומקומיות עשירות. העיר הייתה פתח למסחר של הסרבים עם המערב והייתה שווה במעמדה לדוברובניק. מה ששמר עליה כל השנים היה החומה האדירה באורך 4.5 קילומטר, שמקיפה גם את הצוק ועליו המצודה שמעליה.

הקוטורים הם קתולים. בכנסיית מריה הקדושה נמצאים שרידיה של ברטה הקדושה, ז’אן דארק של המונטנגרים, שהצילה את קוטור בזמן הסתערות מכרעת של הטורקים ב-1539.

הבניין המרכזי בקוטור והסמל שלה הוא קתדרלת טריפון הקדוש. הקתדרלה נבנתה לראשונה במאה ה-12, מאז חרבה כמה פעמים ברעידות אדמה ושופצה מחדש, ומשמשת כיום כקתדרלה הקתולית המרכזית של העיר. ניתן למצוא בה עירוב של סגנונות אדריכלות ואמנות. הקומה השנייה מעל היציעים הצדדיים משמשת כעין מוזיאון לאמנות נוצרית במשך הדורות.

כמו דוברובניק, קוטור היא שירה באבן, המגיעה לשיאה בקתדרלה. מעל המזבח יש חופה מתומנת שלה שלושה גגות. החופה היא יצירת מופת פיסולית. המתומן מסמל את שבעת הרקיעים והרקיע האלוהי שמעליהם. שלושת הגגות מסמלים את שלוש רמות הידע בדרך לאלוהים: ידע אקזוטרי – חיצוני, ידע מזוטרי – תהליכי, וידע אזוטרי – פנימי. השלוש מייצג גם את השילוש הקדוש. השילוש מופיע גם בכניסה לבניין: שני מגדלים משני הצדדים וכניסה ביניהם. הסגנון האדריכלי הוא רומנסקי בארוקי, וניכרת כאן השפעה חזקה של אירופה, אך גם הנצרות האורתודוקסית הטביעה את חותמה בציורים ובחריתה על לוחות כסף וזהב.

סנט טריפון היה נער צעיר שמת על קידוש אמונתו בניקיאה במאה השלישית. ראשו נערף והובא עם השנים לקוטור, שם הוא נמצא עד היום. בגלל גילו הצעיר לא זוהה סנט טריפון עם זרם כזה או אחר בנצרות. אנשי קוטור, שהיו סוחרים טובים ורצו לפשר בין כל הזרמים, בחרו בו לקדוש שלהם.

בגלריה שבקומה השנייה ניתן לראות תמונה של קדוש שניצב מעל שמש, ולידו קדושה שניצבת מעל ירח. אלה הם סנט פרנסיס וסנטה קלרה מאסיזי, הקדושים של המסדר הפרנציסקני ומסדר הקלריסיות מאיטליה. שניהם חיו במאה ה-13 והתחילו דרך חדשה בנצרות. המסדר הפרנציסקני ביחד עם הקלריסיות שימר את הנצרות הקתולית בצד זה של הים האדריאטי. הסמלים של שמש וירח מופיעים גם בהתייחסות לישוע כשמש ולמרים כירח. האחד משלים את השני, האחד מאיר ביום והשני מאיר בלילה.

פרסט (Perast)

ממוקמת בנקודה המרכזית ביותר של פיורד קוטור, מול הכניסה ובין שני החלקים שלו, לרגלי הר אליהו, ולידה שני איים: גבירתנו של הסלעים והאי של סנט ג’ורג’.

פרסט הייתה חלק מהאימפריה הביזנטית במאה ה-10, עיר עצמאית במסגרת האימפריה הסרבית מהמאה ה-12 עד המאה ה-14 (שושלת נמאניה), ותחת שלטון וֶנֶציה עד סוף המאה ה-18. במאה ה-19 היא נשלטה על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית. העיר הגיעה לשיאה בסוף המאה ה-18, נבנו בה עשרות טירות בארוק, כנסיות קתוליות ומגדלי הגנה. והיו בה קרוב לאלפיים איש וצי של מאה ספינות, כיום זהו כפר מנומנם ובו כארבע מאות תושבים, המשמר את שרידי העבר.

האירוע המשמעותי ביותר בחיי העיר היה ההתקפה של העותומאניים מבוסניה באמצע המאה ה-17, שהונצח בפואמה “קרב פרסט” שנכתבה על ידי אחד המשוררים הלאומיים אנדריג’ה זמיביץ. המונומנט הבולט ביותר בפרסט הוא מגדל הפעמונים שהוא הגבוה ביותר במזרח הים האדריאטי (55 מטר).

גבירתנו של הסלעים

זוהי כנסייה קתולית מדהימה על אי מלאכותי במפרץ קוטור. מול פרסט. לפי האגדה, ספני פרסט מצאו על סלע בפיורד מול עירם אייקונה מופלאה של מרים. האייקונה חוללה פלאות, ריפאה אנשים והביאה להכרה שיש לבנות כנסייה לבתולה במקום שבו האייקונה התגלתה. אלא שבמקום שבו אמורה הייתה הכנסייה לקום היה ים! אך לא אנשים כאנשי פרסט יתייאשו. בסירותיהם הקטנות הם הביאו עוד ועוד סלעים ושיקעו שרידי אוניות וגרוטאות מסביב לסלע, ואט אט נוצר אי מלאכותי גדול שעליו אפשר היה להקים כנסייה. אחת בשנה, ב-22 ביולי, יוצאים כל אנשי פרסט בסירות שלהם לים, להביא עוד סלעים ושיירים להגדיל את האי ולשמרו. קיומה של הכנסייה על האי לפי אמונתם הינו ערובה להגנתם ולאושרם.

הכנסייה נבנתה כבר במאה ה-15, אך המבנה הנוכחי הוא מהמאה ה-17. המיוחד במקום הוא שבתוך הכנסייה יש ציורי קיר ותקרה יפהפיים בסגנון הבארוק, הקשורים בחלקם הגדול למרים. הציורים הם פרי עבודתם של צייר בשם טריפו קוקלגה וכומר משכיל בשם זמגוויק. יש סדר פנימי והיגיון בסידור שלהם והם מבטאים תפיסה תיאולוגית שלמה. בנוסף לציורים ישנן לוחיות כסף רבות שהניחו במקום ספנים ועליהן כתוב: “נשבעתי שבועה, וקיבלתי חסד”. כשספני פרסט היו יוצאים להפלגות ארוכות בימים, הם נשבעו שאם יחזרו בשלום יתרמו לוחית כסף לכנסייה, ומכאן המילים “נשבעתי שבועה, וקיבלתי חסד”. מריה של הסלעים נתפשה כמגינת הספנים ויורדי הים, וזאת בנוסף לשאר תפקידיה כמלכת השמיים, מורת הדרך, והמתווכת בין אלוהים לבני אדם. במקום יש גם מוזיאון קטן של יורדי הים.

ליד האי יש אי נוסף ובו כנסייה לסנט ג’ורג’ ומנזר בנדיקטי שסגור לקהל. ניתן להגיע לכנסיית גבירתנו של הסלעים בסירות היוצאות מהמזח של פרסט.

פרכני (Prcanj)

עיר קטנה שהגיעה לשיאה במאות ה-17-18, כמה קילומטר מקוטור בצד השני של המפרץ. ספני פרכני נודעו במהירות שלהם, ובתמורה לפטור מעבודות שירות ומיסים, לקחו אחריות על הדואר של וונציה שנודע ביעילות שלו. בעיירה נבנו מספר בתי בארוק יפים, אך המונומנט הבולט ביותר הוא הכנסייה האדירה – הלידה של גבירתנו, שנבנתה במשך 120 שנה, בעיקר במאה ה-18, ובה יצירות אמנות רבות.

טיוואט (Tivat)

נמצאת בחלק החיצוני של מפרץ קוטור, והיא כיום אחד היישובים הגדולים במפרץ, המונה 18,000 איש, ששוכן בחלקו לחופי המים וחלקו במישור, ליד טיוואט יש שדה תעופה בינלאומי וגם נמל ים ובו מרינה גדולה ולכן היא הפכה למרכז תיירות הומה.

טיוואט נבנתה במאה ה-14, אך יש בה שרידים עתיקים יותר. היא הייתה חלק מהממלכה הוונציאנית, מקושרת עם קוטור מצד אחד ובודווה מהצד השני, יוצרת מעין משולש. יש בה הרבה בניינים עתיקים ויפים וגם חלק מודרני. האתרים המפורסמים שלה הם אי הפרחים ובו מונומנטים קדושים (מנזר המלאך מיכאל – האי היה מקום מושב הארכיבישוף של זטה במאות 13-15) והגן הבוטני.

הרצג נובי (Herceg Novi)

העיר נקראה נובי החדשה ונמצאת בחלק החיצוני של הפיורד. בשונה משאר ערי המפרץ היא נבנתה על ידי המלך הבוסני סטפן טוורטקו הראשון בסוף המאה ה-14 לספירה, מפני רצונו ליצור נמל ימי שיוכל לבטוח בו. בזמן זה בוסניה הייתה ממלכה עצמאית גדולה וחזקה, שהשתלטה על שטחים בחוף האדריאטי כולל מפרץ קוטור, אלא שסטפן לא בטח בערים הוותיקות כגון קוטור ובודווה, ורצה ליצור עיר משלו. השם הרצג נובי משמעו הטירה החדשה, המצודה החדשה.

בניגוד לרוב ערי המפרץ העיר הייתה קשורה לבוסניה ותחת שלטון העותומאניים עד סוף המאה ה-17. כיום זו עיר תוססת עם 33,000 תושבים, המתבססת בעיקר על תיירות. לידה יש מרכזי ספא ומים מינרליים. האתרים החשובים בה הוא הטירה שנבנתה על ידי המלך הבוסני, והכנסייה הסרבית של המלאך מיכאל בכיכר המרכזית.

ריסן (Risan)

ריסן נמצאת בקצה הענף הצפוני של הפיורד, והיא העיר העתיקה במפרץ. מעל העיר יש צוקים אדירים שכיום עובר דרכם כביש המחבר את ריסן עם פנים הארץ. אזור זה מקבל כמויות אדירות של גשם (4,000 מ”מ בשנה), המביא לפריצת מעיינות גדולים בתחתית ההר, כך שנוצר מעין גן עדן קטן בין הצוקים למפרץ, אזור פורה שבו יושבת ריסן.

ריסן הייתה עיר ומצודה אילירית כבר במאה ה-4 לפני הספירה, מקום מפלטה של המלכה טאוטה בזמן המלחמות האיליריות עם הרומאים. לאחר מכן היא נהייתה עיר רומאית חשובה בת 10,000 תושבים, שחלקם גרו בווילות מפוארות. שרידים של הווילות ובמיוחד פסיפסים מדהימים נתגלו מתקופה זו.

בימי הביניים איבדה ריסן את חשיבותה ועם הפלישה העותומאנית נכבשה על ידי הטורקים. קו הגבול בין העותומאנים לוונציה עבר בין ריסן והרצג נובי, שהיו בשליטה עותומאנית כחלק ממחוז בוסניה, לבין ריסן וקוטור שהיו בשליטת וֶנֶציה. בשנת 1688 עוברת ריסן לשליטת ונציה. כיום גרים בה כאלפיים איש’ העוסקים רובם ככולם בתיירות.

אזורי ההרים ופנים הארץ – צטיניה (centije)

צטיניה היא בירתה העתיקה של מונטנגרו. יש לה חשיבות עצומה בעיני אנשי מונטנגרו והיא שימשה כמוקד למאבק בעותמאנים. החל מהמאה ה19 כמעט לכל המעצמות האירופאיות היו שגרירויות בצטיניה שבנו בתים מפוארים. ניתן לראות בה את ארמונות המלך, מוזיאונים יפים, כנסיות ומנזרים עתיקים, ומיוחד את מנזר צטיניה שנוסד במאה ה15 כמקום מושב הבישוף של זטה, והוא החשוב ביותר במונטנגרו ואחד החשובים בבלקן. נמצא בו את ידו הימנית של לא אחר מאשר יוחנן המטביל, שהובאה לכאן על ידי המסדר ההוספיטלרי, כתבים עתיקים, כתרים של מלכי סרביה, עבודות אמנות, חלקים מהצלב האמיתי, ועוד. המנזר נמצא בקצה העיר לרגלי גבעה.

ליד צטיניה נמצא הר לובצ’ן ועליו מאוזוליאום לשליט המונטנגרי הידוע ביותר שהיה גם משורר בחסד: פטר השני פטרוביץ נווגוס – נייגוש.

הר לובצ’ן (lovcen)

הר לובצ’ן מתנשא מעל הפיורד של קוטור לגובה 1750 ונקרא גם ההר השחור. סביבו ובעזרתו ניהלו המונטנגרים את המאבק הלאומי והדתי לעצמאות. בשל נתוני ההגנה המעולים שלו והיותו מעין מצודה טבעית, נבנתה למרגלותיו הבירה צטיניה. על ראש ההר נקבר גדול המשוררים המונטנגרים והשליט האגדי – נייגוש. במקום יש מאוזוליאום מרשים הנשקף על נוף מרשים עוד יותר, ניתן להגיע אל המאוזוליאום במכונית דרך הפרק הלאומי לובצ’ן, הדרך יוצאת מצטיניה.

פודגוריצה (podgorica)

בירת מונטנגרו היא עיר גדולה יחסית עם 200.000 תושבים, נמצאת בעמק נהר הזטה, לא רחוק מאגם שקודרה והגבול עם אלבניה. פודגוריצה היא הבירה הכלכלית, תרבותית ופוליטית של מונטנגרו, לא רחוק ממנה (3 ק”מ) היה ישוב רומאי גדול בשם דוקליאה שהתקיים עד המאה ה6, בימי הביניים הוקמה העיר שגדלה והתרחבה בתקופת העותומאניים (חלקים נשמרו ברובע העתיק), והפכה לגדולה בזמן יוגוסלביה, אז נקראה טיטוגרד. בעיר מספר מוזיאונים וגלריות, אתרי קניות ומרכזי בילוי

פודגוריצה היא עיר מודרנית, שנבנתה מחדש לאחר שרוב העיר הוחרבה בהפצצות מלחמת העולם השנייה, בקיץ יש אליה טיסות שכר והיא יכולה להוות מרכז שממנו יוצאים לטיולים במונטנגרו. רוב האתרים היפים נמצאים במרחק שעה או שעתיים נסיעה, אם זה אזור החוף  או אזורי ההרים, העיר עצמה נעימה ויש בה מבחר בתי קפה, מלונות, בתי הארחה ופעילויות. כדי לראות את הכנסייה של סנט גורג מהמאה ה11 וגם את הטירה של המלך ניקולה

מנזר אוסטרוג (ostrog)

זהו האתר הקדוש ביותר במונטנגרו, אתר עלייה לרגל, מנזר התלוי על הצוקים שנבנה במאה ה17 על ידי קדוש בשם הארכיבישוף וסיליה יובאנוביץ, שברח מבוסניה. הקדוש ידע לחולל ניסים, הוא קבור במקום, מוסלמים, קתולים ואורתודוקסים באים אל המנזר בכדי להיעזר בחסדי הקדוש. במנזר החצוב בסלע כנסיות, חללים, מנהרות וחדרים, בהם קאפלות כוכי תפילה וציורי פרסקאות. יש בו כמה קומות שעולים אליהם במדרגות ובחלק העליון מעין מצודה.

מנזר מוראצה (moraca)

מנזר מוראצה נמצא מעל קניון נהר המוראצה, ומתחתיתו נופל מפל אל הקניון. זהו אחד המקומות היפים במונטנגרו. המנזר נבנה במאה ה-13 הוא נתייחד בציורי הקיר מהמאות ה-16 וה-17 ובהם דמויות מוארכות שנראות לא מהעולם הזה, עם עיניים גדולות.

הריוויירה של מונטנגרו – בודווה (Budva)

לפי האגדה נוסדה בודווה על ידי קדמוס מפיניקיה, מייסד תבי ואוכריד, ואשתו הרמוניה. מכל מקום, זאת אחת הערים העתיקות באזור האדריאטי, שיסודותיה במאה ה-5 לפני הספירה ואולי אף מוקדם יותר. היוונים הקימו בבודווה תחנת מסחר עם עמי הארץ במאה ה-4 לפנה”ס, שנקראה אמפוריום (Emporium).

כיום זוהי עיר החוף הפופולארית ביותר במוטנגרו. עיר עתיקה על חצי אי במפרץ מקסים, עם חופים חוליים רחבים, הרבה מלונות ובתי הארחה. העיר העתיקה של בודווה מותרת כניסה ברגל בלבד, היא מוקפת חומה מהמאה ה-15 שנבנתה בתקופת שלטון ונציה, ששלטה במקום עד סוף המאה ה-18. בכיכר המרכזית של העיר העתיקה ניתן למצוא את הקתדרלה של סווטי איבאן, שבה ציורים וונציאניים מהמאות ה-16 וה-17, פסיפסים ואייקונה שנקראת גבירתנו עם הילד – “המדונה של בודווה”. הקתדרלה שימשה מקום מושב ההגמון הקתולי הקשור לוונציה. בכיכר אחרת – איזמגו צרקאווה – שוכנת הכנסייה האורתודוקסית המרכזית של סווטי טרויצה (השילוש). ליד הכנסייה נמצאת המצודה של העיר.

כקילומטר מהעיר שוכן האי של סנט ניקולה, שאליו ניתן להגיע בסירה, ובמפרץ של בודווה נמצא האי סווטי סטפן, שהפך למקום נופש לעשירי אירופה.

בר (Bar)

בר היא עיר גדולה במונחים של מונטנגרו: 40,000 איש. עיר הנמל העיקרית של מונטנגרו, יש בה גם מרינה, מצודה עתיקה, כנסייה חדשה ענקית ויפה, אקוודוקט עתיק, מסגד, כנסיות, סמטאות ציוריות, ועוד.

העיר בר מיושבת מתקופות עתיקות, אך הפכה להיות חשובה במאה ה-11 כמרכז של הסלאבים הסרבים שנלחמו בביזנטיים. העיר נשלטה על ידי שושלת נמאניה במאות 12-14, ועל ידי וונציה במאות ה-15-16, לאחר מכן נתפשה על ידי העותומאניים עד לסוף המאה ה-19. בעוד ששאר ערי החוף במפרץ קוטור, כולל בודווה, עברו לשלטון הוונציאנים. בר המשיכה להיות תחת שלטון עותומאני עד למלחמת רוסיה העותומאניים ב-1878, הרבה לאחר ששאר מונטנגרו קיבל עצמאות.

בבר יש את שרידי הכנסייה הנוצרית העתיקה במונטנגרו, מהמאה ה-6 (יוסטניאנוס), ואת קתדרלת סנט ג’ורג’, הפטרון של העיר מהמאה ה-12.

הקבר של שבתאי צבי באולצ’ין

המיקום המקובל לקברו של שבתאי צבי, הוא באולצין (Ulcinj) עיר עתיקה ויפה בדרום הריוויירה של מונטנגרו, במקום שבו ההרים נושקים לים, שהמצודה והרובע העתיק שלה נשמרו כמות שהם. בניגוד לערים האחרות של מונטנגרו, היא הייתה בשלטון עותומאני החל מהמאה ה-16 ושימשה כבסיס לשודדי ים. לפי הגרסה המקובלת, שבתאי צבי עזב את בראט בחודשי חייו האחרונים ועשה מסע לאורך החוף האלבני עד לאולצין, שם נפטר. וכך אומר ספרו של גרשום שלום:

“אחרי התעוררות אחרונה זו אין לנו ידיעות על חייו של שבתאי צבי. הוא נפטר בדולציניו (שמה העותומאני של אולצין) שני חודשים לאחר שמלאו לו חמישים שנה, בנעילת יום הכיפורים של שנת 1676 – כמעט בתאריך ההמרה, עשר שנים לאחר המרתו.”

ואכן, ליד תחנת האוטובוסים המרכזית של אולצין ישנה חצר בית ובה חדר קבורה של קדוש. לפי המקומיים זהו קדוש יהודי. יהודים שבתאים מהבלקן מזהים את החדר בחצר עם קברו, או עם ציון קברו (הוא לא מת אלא נעלם), של משיחם.