אורפיאוס (Orpheus)
לפי הגרסה היוונית הקלאסית, אורפיאוס היה בנם של המוזה קליופה והאל אפולו. הוא קיבל מאביו במתנה לירה (כלי נגינה קדום) מיוחדת, וכבר בתור ילד התגלה כנגן מוכשר. מה שהוא הכי אהב בעולם היה לנגן. כשאורפיאוס ניגן, הציפורים הפסיקו את מעופן והתאספו סביב, אנשים חדלו ממלאכתם ובאו לשמוע את המנגינה המופלאה, כל אחד ראה לפתע את חברו באור אחר, חיובי, והעולם נראה מקום טוב לחיות בו. אפילו העצים הקשיבו רוב קשב, נדמה היה שהיקום כולו עוצר ומאזין. אורפיאוס היה נגן נפלא מאין כמוהו, ונדמה היה שבשעת הנגינה הוא נמצא בעולמות אחרים. יום ולילה הפליא אורפיאוס בנגינתו, זאת הייתה תשוקתו, אהבתו, החיים שלו, ורק דבר אחד בעולם אהב יותר – את הנימפה אאורידיקה, וגם היא אהבה אותו.
החיים נראו מושלמים עבור אורפיאוס, היה לו מקצוע שהוא הדבר שאהב לעשות מכול, היה לו ייחוס, ויותר מכל הייתה לו אהבה, הוא עמד להתחתן ולחיות באושר ובעושר עד יום מותו. אלא שלחיים יש תפניות מפתיעות, ובכל אושר גדול יש גרעין של הרס. ביום החתונה המיועד הוכשה אאורידיקה על ידי נחש ארסי ומתה. אורפיאוס לא ידע את נפשו מרוב צער. הוא החליט לנצל את כשרון הנגינה המופלא שלו ולעשות דבר שאיש לפניו לא העז ולא הצליח לעשות – לרדת לשאול ולחלץ משם את אהובתו.
קשיים רבים המתינו לו בדרך, מדרונות חלקלקים וחשוכים, תהומות אין חקר, הכלב קרברוס עם שלושת הראשים שאיים לטרוף אותו, נהר הסטיקס הנורא. על כל הקשיים התגבר בעזרת נגינתו ועוז רוחו ולבסוף ניצב לפני מלך השאול, האדס, וניגן לו שיר עצוב על גורלו של אדם שרק נוגע באושר וכבר הוא נלקח ממנו.
השיר היה כה נוגע ללב, שאפילו האדס הקשוח הזיל דמעה והסכים לשחרר את אאורידיקה מהשאול, בתנאי שבדרכם למעלה אורפיאוס ילך קדימה ולא יסתכל לאחור. תנאי פשוט לכל הדעות, אבל מתברר שכולם נכשלים בו.
בדרכם למעלה, כשכבר האור נראה בקצה המנהרה, התגבר היצר על אורפיאוס, רוח שטות אחזה בו והוא העיף מבט חטוף לאחור, לראות אם אאורידיקה עדיין אתו, וזה הספיק: אאורידיקה הייתה שם, אבל נסחבה מיד למטה והסלעים סגרו עליה לנצח. כל שהספיקה להגיד היה, “היה שלום”.
אורפיאוס לא ידע את נפשו מרוב צער: לא מספיק שאהובתו נלקחה ממנו, לא מספיק שהוא עשה את כל הדרך הארוכה והקשה הזו לשווא, אלא שזה היה באשמתו, ולא עוד אלא שבאשמת רוח שטות שאחזה בו לרגע קצר אחד. הוא לא יכל להכיל את הצער, את האשמה ואת תוצאות מעשיו, והשתגע. את שארית חייו בילה כמטורף ביערות של תראקיה, עד שנקלע בטעות לטקס אקסטטי של כוהנות דיוניסוס, נשים שהיו משתכרות ומתפרעות בהרים. הן קרעו אותו לגזרים, ובכך בא סופו. דיוניסוס הנרגז שלח את המינאדות נגדו. הקיתרה נופצה ואיבריו פוזרו לכל עבר. ראשו שהושלך למים צף כשהוא שר עד לסבוס.
אלא שמתברר שלסיפור אורפיאוס וירידתו לשאול יש גם סוף אחר. לפי הגרסה התראקית, אורפיאוס חי זמן רב לפני הופעת סיפורי המיתולוגיה, בין אלף לאלפיים שנה לפנה”ס (לפי המקורות היווניים, אורפיאוס חי בתראקיה דור אחד לפני הומרוס, כלומר, במאה ה-8 לפנה”ס). לאחר שאיבד את אאורידיקה, הוא הסתובב ביערות מוטרף וכואב, ואז לילה אחד, לקראת עלות השחר, עלה על הר גבוה וזכה לראות ממנו את זריחת השמש. באותו רגע אורפיאוס הבין שכל מה שמת קם לתחייה בסופו של דבר. החיים הם גלגל, והניסיון שלו לשמר את אאורידיקה בדמותה הפיזית היה ניסיון נואל שנידון מראש לכישלון. אי אפשר להתגבר על המוות, אבל אפשר לקום לתחייה בצורה אחרת, להיוולד מחדש כנפש נצחית בעולם הרוחני. כל עוד אאורידיקה חיה במחשבתו ובאהבתו, הם מתקיימים לנצח. אורפיאוס גילה באותו הרגע את סוד חיי הנצח, ובילה את שארית חייו בהוראת מה שגילה בעזרת חיי טהרה, שירה וריקוד, המבטאים אמיתות אוניברסליות. כך נוסד מה שנודע לימים כבית הספר של “המסתורין האורפי”.
לפי גרסה זו, אורפיאוס היה מורה מואר, שלמד את הידע שלו במצרים ובמזרח (פרס, הודו). יש לו דמיון לשמאנים. הוא מוזיקאי ומרפא, מקסים ומאלף חיות טרף, וראשו הכרות נשמר ומשמש כאוראקל, כפי ששימשו עד המאה ה-9 ראשיהם של שאמנים סיביריים, וכפי שמופיע במסורת הקלטית העתיקה.
לפי הרודוטוס אורפיאוס חי לפני הומרוס, זאת אומרת שיש לנו כאן ערגה לחזור לזמן מיתי קדום. הוא הוכרז כאבי אביו של הומרוס, מייסד האיניציאציות, דרכי החניכה המכשירות אדם להתחבר ליסוד הרוחני שבתוכו. התנאים המוקדמים של הדרך הם צמחונות, פרישות, היטהרות, הדרכה דתית דרך ספרים קדושים, אמונה בגלגול נשמות ונצחיות הנשמה. אורפיאוס ייחס חשיבות רבה לטיהור. קתרזיס היא טכניקה המזוהה עם אפולו, ואורפיאוס הוא בנו של אפולו, או לפחות בן מאומץ שלו.
חיים אורפיים
האורפיזם נפוץ הן אצל התראקים והן אצל היוונים, ולימים גם בכל העולם הקלאסי. המתקדשים בדרך של אורפיאוס (האורפיים) סירבו לאכול בשר, המשמעות הדתית של הצמחונות היא הימנעות מקורבנות דם. אכילת בשר נקשרה בימי קדם למיתוסים על האלים, למעשהו של פרומתאוס ולחיים הדתיים של העיר היוונית. אכילת הבשר הייתה חלק מברית שנכרתת מחדש בין אלים ובני אדם, וטקס דתי. הצמחונות של החיים האורפיים הבדילה אדם מהתרבות העירונית היוונית והמיתולוגיה. “הפנייה אל הצמחונות מעידה הן על ההחלטה לכפר על החטא הקדמון, והן על התקווה לשוב, לפחות באורח חלקי, אל המצב של האושר ההיולי” (אליאדה).
חיים אורפיים היו היטהרות, סגפנות, שמירה על כללים ייחודיים, גאולה שאליה ניתן להגיע באמצעות איניציאציה, כלומר על פי התגלויות קוסמולוגיות ותיאוסופיות. משמעות הצמחונות הייתה השתחררות מהקארמה היוונית האנושית.
לפי אליאדה, מספר רמזים של אפלטון מאפשרים לנו לעמוד על עיקר התפישה האורפית בנוגע לאלמוות. בשל החטא הקדמון, “הנפש נכלאת בגוף (סומה) כמו בקבר (סאמה). מכאן שהקיום הגשמי דומה יותר למוות, ומות הגוף הוא אפוא תחילת החיים. אולם “חיים אמיתיים” אלה אינם מושגים באורח אוטומטי, אלא רק בעזרת מאמץ, חיי טוהר וחניכה. הנשמה עומדת למשפט על פי הישגיה וכשליה, ואחרי זמן מה היא מתגלגלת מחדש. בדומה למופיע באופנישאדות ההודיות, התפישה האורפית מאמינה בקיום הבלתי ניתן להשמדה של הנשמה, הגורם לה להתגלגל שוב ושוב, עד גאולתה הסופית.
המיתוס המיתולוגי של הטיטאנים נחשב לאורפי. על פי מיתוס זה לפני המחזור הנוכחי של אלים ובני אדם התקיימו אלוהויות יצריות, ענקים מעוותים שנקראו טיטאנים. בשמעם שנולד ילד אלוהי – דינוסוס – התעוררה בהם הקנאה והם קרעו לגזרים את גופו של דיוניסוס הצעיר (דיוניסוס זגארוס) ובלעו את חלקיו, אלא שהאֵלָה אתנה הצליחה להציל את ליבו ולהביא אותו לאביו זאוס. זה בלע את הלב והוליד את דיוניסוס השני, החדש, שנלחם בטיטאנים ושרף אותם. מהאפר נוצר המין האנושי, ולכן האדם הוא בעל אופי דיוניסאי-אלוהי וטיטאני-מפלצתי גם יחד, מכיוון שהאפר של הטיטאנים הכיל גם את גופו של דיוניסוס הילד. על ידי היטהרות, פולחני איניציאציה, ושמירה על חיים אורפיים, ניתן לסלק את היסוד הטיטאני ולהפוך לבכחוס, כלומר, להגיע למצב אלוהי דיוניסאי.
כנראה שהחניכה כללה חזרה על תפילות, מנטרות, צום, פולחני היטהרות ורחצה, הצגת דרמה של מוות ולידה מחדש, ואולי גם קרבנות וארוחה טקסית, בסופו של דבר החניכה הביאה לקבלת חסד, והיוותה דרך להשתחרר מגלגל החיים, מחזור אינסופי של של לידות מחדש, שמטרתן להעביר את האדם דרך הסבל של הלידה והחיים בכדי לטהר את היסוד הטיטאני שבו.
אלא שחיים אורפיים לא היו רק חניכה חד-פעמית, אלא דרך חיים שפעמים רבות נחוותה במסגרת קהילה רוחנית.
התורה האורפית התבססה על כתבים קדושים. פרנץ קומנט (מומחה עולמי לדתות בתקופה הקלאסית) מתאר את האורפיזם כדת של ישועה המבוססת על ספרים. ואכן, הטקסט הקדום ביותר באירופה שנמצא במוזיאון בסלוניקי הוא הפפירוס של דרווני, המתוארך לסוף המאה ה-5 לפנה”ס. במגילה זו לוקח המחבר את אחד ההמנונים האורפיים ומסביר שלמעשה הכול הוא אלגוריה, וזה מרומז בפסוק הראשון: “אתה החניך סגור את הדלת”. המחבר מסתמך על התיאוריות של הפילוסוף הקדם סוקרטי אנקסגורס, שטען שסיפורי האלים מייצגים כוחות של טבע, ואת מעשה הבריאה.
לפי אליאדה: “פפירוס דרווני חושף תיאוגניה אורפית חדשה שמתמקדת סביב זאוס. באורפיזם יש דואליזם של גוף ונפש הקרוב לדואליזם האפלטוני, ומצד שני סדרה של מיתוסים, אמונות, כללי התנהגות ואורחות איניציאציה המבטיחים הפרדת ה”אורפי” מיתר בני האדם, דבר שמוביל להפרדת הנשמה מן היקום.”
לאייסכילוס, הטרגיקון היווני, היה מחזה שאבד בשם “באסרידים”, שבו הוא תיאר את הפולחן האורפי, כשם שהמחזאי היווני אוריפידיס תיאר את פולחן דיוניסוס במחזה “הבאכחיות”. לפי מחזה זה, אורפיאוס היה עולה כל בוקר להר בשם פנגיאוס בכדי להשתחוות לשמש. המהות של האורפיזם היא עידון והתפתחות, ואלה הושגו, בין השאר, על ידי מוזיקה, ריקוד, שירה, ריפוי, פרשנות, חיי קהילה ונבואה.
הדוקטרינה האורפית הוכרה גם על ידי יהודי אלכסנדריה שהעריכו אותה. אריסטובולוס, פילוסוף יהודי מהמאה ה-2 לפנה”ס, טוען שאורפיאוס למד ממשה. פרופסור גיא סטרומזה מהאוניברסיטה העברית מרחיב על הקשר שבין האורפיזם ליהדות, וטוען שהייתה זו הופעה ראשונה מסוגה של דת מודרנית המקדמת גאולה אישית, חיי חברה ומוסר במקום פולחן.
לפי פרופסור ברמר, אורפיאוס נותן את הקצב לחותרים בספינת הארגונוטים. מוזיקאים נמצאים מחוץ לסדר החברתי הרגיל, שכן יש להם קשר מיוחד עם המוזות. הוא היה קשור לחניכה, במיוחד של צעירים, חבורות סודיות, מייסד מסורת מסתורין, משורר ונביא. הומר והסיודוס הם צאצאיו, פיזיים או רוחניים, ואורפיאוס הוא ראשון ועתיק המשוררים.
בנוסף לחשיבותו של אורפיאוס במיתולוגיה ובמסתורין היווני, הייתה לו חשיבות עצמאית וייחודית בקרב העמים והשבטים התראקיים. בהרי רודופי בבולגריה ניתן למצוא את המערה שממנה ירד אורפיאוס לשאול, את המקום שבו הוא זכה להארה, הקבר שלו, וכן מאות מקדשים הבנויים בצורה מיוחדת, שלפניהם היו מבצעים את השירים והריקודים שאותם לימד.
המקום שבו אורפיאוס ראה את זריחת השמש וזכה להארה (הר פנגיאס) מזוהה עם אתר טטול שבדרום בולגריה. לימים הוא נקבר בראשו במתחם מגליתי מרשים, המרמז על אפשרות התחייה של האדם.
מרכז לימוד למסתורין האורפי הוקם באי סמותראקי שבצפון יוון, מקדשי טבע הוקמו לכבודו בפלובדיב, שבעה האגמים והרי הרילה. העם הבולגרי שימר את דמותו בהרים הנידחים, שם חיים ופועלים עדיין אנשים שנמנים עם חסידיו. הם יודעים לדבר עם חיות כפי שעשה אורפיאוס, ומשתמשים במוזיקה וריקוד כדי להגיע למצבים אקסטטיים וטהורים רוחנית.
הרבה אנשים למדו בבית ספר האורפי. אחד מהנודעים ביותר היה פיתגורס, שלימים פתח בית ספר רוחני וקהילה רוחנית משל עצמו בדרום איטליה. אחד מתלמידיו, העבד זלמוקסיס, זכה להארה גם הוא, ולאחר מכן חזר לתראקיה בכדי לפתוח בית ספר רוחני נוסף שתורתו התפשטה בעיקר ברומניה, דקיה הקדומה.
ראו מאמר נפרד על פיתגורס
עוד על האורפיזם
אורפיאוס מופיע כנגן אגדי במיתולוגיה היוונית, מרפא, קוסם, נביא, מייסד מיסטריות, אחד מהמשתתפים במסע הארגונטים. אוריפידיס מתייחס אליו במחזותיו כקשור למוזות ודיוניסוס, כבעל כוח על אבנים, עצים וחיות, הוא מרגיע את התשוקות ומאפשר את הגעת המחשבה הטהורה. יש גם שמתייחסים אליו באופן שלילי כמו אפלטון שטוען שהוא פחד להצטרף לאשתו בשאול, ולכן רצה להוציא אותה, אלא שהשם אאורידיקה מוזכר רק בתקופה מאוחרת יחסית על ידי וירגיל.
אורפיאוס לא מוזכר על ידי הומר או הסיודוס, פינדר מזכיר אותו וקורא לו אב השירה, הבן של מלך תרקיה ומלווה מסע הארגונטים. לפי חלק מהמקורות הוא היה מרפא, הביא הכתב, ייסד מסטריות, עבד את אפולו ודת השמש בהר פאגיו. אורפיאוס הוא אחד היחידים שירד לשאול וחזר ומכאן הסודות שלו. הוא חיבר פיוטים קדושים.
בכמה קברים נמצאו לוחות עצמות קטנים או לוחות זהב מהמאה ה5 לפנה”ס ועליהם כתובות המקשרות בין בכחוס, אורפיאוס וחיים לאחר המוות. לידה מחדש. (Pythagoreans, Orphism and Greek religio) אפילו הרודטוס מזכיר את הקשר בין אורפיאוס ופיתגורס בהקשר לקבירה של מתים (לא בצמר)
הפיפרוס העתיק באירופה
פפירוס דרווני הוא פרשנות לשיר המיוחס לאורפיאוס, שנכתב במסגרת אחווה אורפית הקשורה לפילוסוף אנכסגורס. הוא נכתב בסוף המאה ה5 לפנה”ס ומתוארך ל340 לפנה”ס זמנו של פיליפוס, נחשב לאחת התגליות החשובות ביותר של המאה ה20 והפפירוס העתיק באירופה
במגילה המורה לוקח שורות מהשיר ומסביר את משמעותם, מראה שהם לא כפשוטם, ויש בתוכם משמעות נסתרת. הפפירוס מתחיל במילים: אתם החניכים, סגרו את הדלת. הכותב אומר שסיפורי המיתולוגיה הם אלגורים, זה לא שזאוס אנס את ריאה – אימו, ונולדה דמטר, אלא יש משמעות אחרת. הטקסט הוא חידות ואורפיאוס מדבר מיסטית דרכו לאלו שמבינים, לא לכולם. הטקסט מתחיל בהיפטרות משדים וקורבן לרוחות המפריעות. הוא מספר על האמונה של המאגים ומביא ציטוט מהרקליטוס. ויש הטוענים גם ציטוט מפרמנידס.
הפילוסופיה האורפית
מוצא העולם פילוסופי ומופשט, יש גלגול נשמות, זה נותן תשובה למותה של אאורידיקה
בריאת העולם מתחילה בזמן – כורונוס, שנושא לאישה את הכרה – אדרסאטה. מחלציו יוצאים אוויר – אתר, חושך ותוהו ובוהו, מהם נולדת הביצה הקוסמית שממנה יוצאת אלוהות דו מינית עם כנפיים מזהב שנקראת פאנס אריקפיוס וגם ארוס או ניקה. האלוהות מולידה בת ומזדווגת איתה וכך נולדים גאיה ואוראנוס ומתחיל סיפור המיתולוגיה הרגיל. אבל כשזאוס משתלט על העולם הוא בולע את ארוס (הדמירוג פאנס או פאיוס) מזדווג עם פרספונה ומוליד את דיוניסוס זרגאוס.
דיוניסוס זרגאוס נקרע לגזרים על ידי הטיטנים אבל אתנה מצילה את ליבו, מביאה אותו לזאוס שבולע אותו ומוליד דיוניסוס חדש שנלחם בטיטנים ושורף אותם בעזרת הברק. מהאפר שלהם נוצר המין האנושי, וכך יש בו יסוד טיטיני, ויסוד אלוהי דיוניסאי (הם אכלו אותו).
סיכום מאמר גיא סטרומזה the afterlife of orphism: jewish gnostic and Christian perspectives
Salomon reinach טוען שהאורפיזם הוא המקור לדתות העולם – יהדות, נצרות ואפילו של המזרח, לעומתו היו כאלו כמו wilamowitz-Moellendorf שטענו שאורפיזם הוא תופעה שולית והיו שהרחיקו לכת ואמרו שזה רק המצאה ספרותית.
לפי מקורות יהודים אלכסנדרונים משה המזוהה עם הרמס לימד את אורפיאוס את החוכמה העתיקה והוא הביא אותה למערב, אורפיאוס הוא החכם של הפגאנים המשכיל מבין האומות
יש כאלו שקשרו בעולם העתיק בין המסתריות של דיוניסוס לדת היהודית וכך ארבע כוסות בפסח זה הסימפוזיון, הסוכות זה המטפס קיסוס של דיוניסוס ועוד. ואם כך הדבר הרי שיש קשר בין המיסטריות הדיוניסאיות לאחוות והמיסטריות האורפיות של דיוניסוס זגראוס.
לפי יוספוס פלויוס האיסיים היו סוג של אורפיזם יהודי, ויש אומרים גם התרפויטים באלכסנדריה.
בספרות המיסטית של ההיכלות מדובר על “יורדי” המרכבה, סטורמזה טוען שהפועל ירידה נובע מהשפעה אורפית של המסע (הירידה), לשאול, ומהצד השני ניתן למצוא השפעה יהודית בשם המלא של הדמירוג האורפי (המשווה לארוס) שנקרא אריקפאיוס, סטורמזה טוען שזה נובע מהשם היהודי “אריך אנפין”.
סיכום מאמר ליבס, יהודה, The Kabbalistic Myth of Orpheus
Jerusalem Studies in Jewish Thought מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ז, 1988, pp. 425–459.
לפי ליבס העיקרון האלוהי הראשון נקרא “הזמן ללא גיל” )עמ 437( ממנו נוצר הדמירוג שהוא פאנס אריקפיוס, הוא יוצא מהביצה הקוסמית, זורח, ולכן נקרא בשמו: פאנס זה אור ואיקפיוס – נותן חיים. הוא אנדרוגינוס שמפרה את עצמו וכאן מתחילה הדואליות של שמיים וארץ גאיה ואוראנוס
אתרים של סיפור אורפיאוס בבולגריה
קניוני יגודינה (Yagodina) והטריגרד (Trigrad)
בהרי הרודופי ישנם כמה קניונים אדירים ובהם מערות, מים זורמים, מפלים, וקירות סלע שהם גן עדן למטפסי הרים. היגודינה הוא קניון מרשים בו הקירות מגיעים לרוחב של כמה מטרים בלבד, ולמרות זאת יש בתוכו כביש ונהר. באמצע הקניון מערת נטיפים שהיא היפה באזור, וניתן לעלות ממנה לכפרים הציוריים ולרמות שמעל הקניון, שם יש נקודות תצפית נפלאות כגון “תצפית נשרים”, גשר תלוי על התהום ממנו ניתן לצפות שלוש מאות מטר למטה. בהמשך מערת הנטיפים ישנה מערה של האדם הקדמון מהתקופה הניאוליתית, בה מצאו גרעיני חיטה עתיקים. במרומי ההרים יש אתרים מגליתיים מקודשים של קערות חצובות בסלע, שבהן השתמשו גם התראקים.
ליד היגודינה נמצא קניון הטריגרד עם קירות אבן אנכיים בגובה מאות מטרים ובתוכם מערות ענק. בתוך הקניון זורם הנהר ויש כביש המוביל אל הכפר טריגרד, שהוא שילוב של שלושה כפרים בעלי אמונות שונות, מוסלמים ונוצרים (טרי – שלוש, גרד – כפר). בתחילת הקניון נמצאת מערת גרון השטן, מערה קרסטית ענקית בה נבלע נהר הטריגרד ברעש רב בתוך אולם שנקרא אולם הרעם. במקום זה לפי האגדה המקומית ירד אורפיאוס לשאול בכדי להוציא משם את אאורידיקה. הנהר נעלם במעבה האדמה ומגיח בהמשך הקניון רק לאחר שעתיים, שבהן לא יודעים את קורותיו, כל מה שהוא סוחף אתו נשאר במעבה האדמה (קרשים וכדומה). לפי אמונת הקדמונים הוא מגיע לנהר הסטיכס, שנמצא בגבול השאול. לאחר ששכנע את האדס מלך השאול לשחרר את אהובתו (בתנאי שלא יסתכל אחורה), הוא איבד אותה ברגע נמהר של חולשה, שבו מבט אחד חטוף אחורה גרם לכך שהיא תישאב בחזרה למעמקי האדמה והסלעים ייסגרו אחריה. במקום שבו אורפיאוס בכה ישנו מעיין דמעות קטן.
טטול (Tatul)
כעשרים קילומטר מהעיר קרג’לי (Karjali) נמצא אחד האתרים המסתוריים בהרי הרודופי, מקום שנחשב לקברו של אורפיאוס, מגלית ענק עתיק. לפי הארכיאולוגים שחפרו את המקום, תחילת השימוש בו כמקום מקודש היא לפני ששת אלפים שנה. האתר היה כנראה מקום מקודש טבעי שעוצב לכדי מקדש עתיק, אולי הר פנגיאס האגדי שעליו היה עולה אורפיאוס בכדי לראות את זריחת השמש ולהשתחוות לאפולו. אם כך הדבר, הרי שאגדת אורפיאוס הרבה יותר עתיקה ממה שחושבים, והוא חי ופעל לפני ששת אלפים שנה, כפי שטוענים באחווה הלבנה, ולא בזמן היווצרות המיתולוגיה היוונית.
טטול היא למעשה גבעה לא גבוהה, אבל נשקף ממנה נוף מדהים, ויש עליה גוש סלע גדול שבראשו קבר ריק, המהווה מעין שקע פתוח כלפי השמיים. רק ראשי שבטים תראקיים היו נקברים במקומות מעין אלה. לפי האגדה, אורפיאוס נקבר בראש ההר והיה בנו של מלך תראקיה, עובדה המחזקת את הזיהוי של המקום כקשור אליו.
בצד הקבר הריק שעל הסלע בראש הגבעה, ישנה גומחה חצי עגולה בצורת שמש זורחת. הקבר הריק והגומחה, שגם היא סוג של קבר ריק, מחוברים ביניהם בתעלת ניקוז. הקבר הריק והשמש בצדו מרמזים על התחייה שלאחר המוות הצפויה למי שהולך בדרך האורפית. בצד הצר של הקבר סלע נמצא כיסא חצוב בסלע, של כוהן או מלך, ולפניו רחבה שבה אולי היו מקיימים טקסים של מוזיקה וריקוד מקודשים. דרך טקסית מובילה אל הקבר שבראש הגבעה, והיא עוברת דרך גרם מדרגות, טרסות תחתונות, ומתקן מים המשמש כנראה לרחצה וטיהור. היטהרות והזדככות, זיקוק היסוד האלוהי שבאדם מהיסוד היצרי-טיטאני, היוו את מהות הדרך האורפית.
בתקופות מאוחרות יותר, במאה הרביעית לפנה”ס, נבנה לצד הגבעה מקדש קטן, שיסודותיו קיימים עד היום.
הרמן קאיה Harman kaya
לא רחוק מטטול, על גבי אוכף סלע גבוה, מוקף ביערות, נמצא מתחם מגליתי עתיק ומסתורי ליד הכפר Raven. בתוכו ניתן למצוא שני רחבות סלעיות מונמכות שבתוכן חריצים וסביבם אבנים וכסאות מלכות. כמו באתר קוקינו שבמקדוניה, המקום שימש כמצפה שמש, ירח וכוכבים קדום, שמכוון כלפי הימים הסולאריים (היום הקצר והארוך בשנה). התראקים הקדומים עסקו בפולחן שמש, וכנראה שגם בתצפיות כוכבים וירח.
בנוסף לרחבות (האחת אליפטית בקוטר 10 מטר והשנייה עגולה בקוטר 15 מטר), ניתן למצוא במקום מערת פולחן שמסמלת כנראה את רחם האדמה, מצוק ועליו חצובות נישות טרפזיות, מזבחות סלע, אבנים וסלעים מעוצבים. זהו מקום קסום, שהיווה מקום פולחן אנושי החל מהאלף החמישי לפנה”ס ועד למאה השנייה לספירה, וכיום משמש את חסידי העידן החדש בבולגריה לחגוג את היום הקצר והארוך בשנה.
ממול לגבעה ישנו מרכז, מנזר סופי (טקה) נהדר של המסדר הבקטשי, ותנועת האלווי הטורקית לכבודו של אלמלי בבה (Elmali Baba). הדרך אל האתר המגליתי יוצאת משער הטקה.
הצעות לטיולי תרבות ורוח, סדנאות ופולקלור בבולגריה הכפרית
קראו את הספר “יופיו של הוורד – טיולי תרבות ורוח לבולגריה”