הכעבה של הלב והדרווישים המחוללים בקוניה טורקיה

המסדר המוולני נוסד במאה ה13 על ידי המיסטיקן והמשורר גלאל א דין רומי שהיה ממוצא פרסי, אך חי ופעל בקוניה הסלג’וקית שבתורכיה. את הדרך עיצב הבן שלו סולטאן וואלד. רומי נחשב לקדוש הפטרון של התורכים, ולמשורר החשוב ביותר בשפה הפרסית. השפעת שירתו וספריו הייתה והינה אדירה. הקבר שלו נהיה אתר עלייה לרגל והמסדר הפך להיות אחד משני המסדרים החשובים ביותר באימפריה העותומאנית, בעיקר בערים, נתמך על ידי האליטות והסולטאנים.
הטקות של המסדר המוולני היו הגדולות והמרהיבות ביותר, זה היה מקום המפגש בין הפקידות וקציני הצבא העותומאניים והאצולה המוסלמית המקומית, כך היה בקוניה, אך גם בירושלים, בסראייבו ומקומות אחרים

ביקור בקוניה שבטורקיה בעקבות הדרווישים המחוללים

ביקור בקוניה ראוי לו שיתחיל בקבר של שאמס מטבריז, רעו, מורהו ואהובו, של ג’לאל א-דין רומי, מייסד המסדר של הדרווישים המחוללים. קוניה היא מצבת עולם לקשר המיוחד הזה ששינה את מהלך ההיסטוריה. הביקור בקבר של שאמס נותן את הצד השני של הסיפור של רומי – האיש שהפך מדרשן לרקדן. ביקור בקבר שאמס לפני קברו של רומי הוא כמו ביקור באתרים הקשורים ליוחנן המטביל לפני אתרים הקשורים לישוע או ביקור במקדש הבאב – המבשר הבהאי בחיפה לפני ביקור במקדש הבהאאוללה – מייסד הדת הבהאית בעכו.

שאמס הוא הקטליזטור והמתחיל של כל התהליך שהביא ליסוד תנועה מיסטית זו בהיסטוריה. לכן גם צבע הקבר שלו הוא ירוק מדהים (ירוק מסמל התחלה וגם את “אל קהדיר” – מדריך הנשמות הסופי). הקבר של שאמס הוא אתר קטן וצנוע יחסית, מבנה סלג’וקי טיפוסי בתוך גן ציבורי, אך יש בו אנרגיה אדירה, וכן גם כמה תמונות וסמלים מסתוריים. אנשים רבים מדווחים על תחושה חזקה של חיות ואקסטטיות במקום.

קברו של שמס טבריזי. הקבר נמצא בתוך מסגד קטן, בנוי מעל באר עתיקה בה, לפי הגרסה המקובלת במסדר המוולני, נטמן ראשו של שמס לאחר שנרצח. על יד המצבה המכוסה בפרוכת ירוקה תלויה תמונה ובה נראות שתי דמויות אור מטושטשות מחוברות ביניהן, זוהי תמונה של ‘החבר’. על פי המסורת הסופית לכל אחד מאיתנו ישנה נשמה תאומה, שרק איתה אנו מרגישים שלמים, שמס הוא ה’חבר’ של רומי. הצבע השולט בקבר הוא ירוק, צבעו של מדריך הנשמות המוסלמי – אל ח’דר – הירוק. שמס הוא התגלמות מדריך זה בחייו של רומי. מחוץ למסגד הקטן גן ציבורי ושוקת מים. החמאם של קוניה לא רחוק מכאן.

מהקבר של שאמס תיקח אותנו הדרך, מרחק הליכה קצרה של חמש דקות, אל המוזיאון והמאוזוליאום של רומי – ה”כעבה של הלב”, מקום המרכז ההיסטורי של המסדר. זהו קומפלקס מבנים וחצרות מדהים, עם עבודות אומנות מהיפות באימפריה העותומאנית, ובו טמון כל סיפורו של המסדר: החניכה, רומי, וסיפורם של אלו שהיו לצידו והמשיכו את דרכו אחריו. באולם המרכזי מנגן באופן קבוע חליל ניי נוגה, ועשרות בני אדם (רובם נשים) עוברים כל הזמן על פני קברו של רומי. הקבר עצמו נמצא מתחת לכיפה מיוחדת הנקראת הכיפה הירוקה. המבנה כולו וגם הקבר מלאים בצבעים חמים ושמחים, פסוקים מהקוראן, עיטורים, ונראים יותר כמקדש ועולם סוריאליסטי ופחות כמקום של קבורה.

קוניה היא עיר גדולה, אולם כל קוניה ההיסטורית מרוכזת סביב שדרה עיקרית שאורכה כקילומטר  והיא מובילה אל ה”כעבה של הלב”. שם גם נמצאים רוב אתרי הביקור והמלונות.

הכעבה של הלב

על הסרקופג (ארון הקבורה) של רומי כתובות המילים הבאות:

“החיטה שגדלה מאדמת הקבר שלי, אם תאפו לחם ממנה, השיכרון שלכם יגדל, הבצק והאופה ישתגעו והתנור יחל גם הוא לדקלם חרוזים מתוך שיגעון. כשאתם מבקרים בקברי, הוא ייראה לכם רוקד מפני שאלוהים יצר אותי מיין האהבה, ואני עדיין אותה אהבה, גם אם המוות מוחץ אותי”.

רומי קרא לקברו “הכעבה של הלב” וניבא שזה יהיה מקום עלייה לרגל לכל שבורי הלב, מחפשי הנחמה והתשובה, המיסטיקנים והמשוררים. הוא ניבא שמיליוני אנשים יגיעו לקוניה מכל רחבי העולם. ואכן, כך קורה. כמיליון וחצי נשים וגברים עולים לרגל מדי שנה לקברו של רומי, בני כל הלאומים וכל הדתות. רבים עוד יותר מתבשמים משירתו ומתורתו. רומי הוא כיום המשורר הנמכר ביותר במערב, גם בארצות הברית ובישראל, והמסר שלו המדבר על אהבה, אוניברסאליות וחזרה למקור, מעניק השראה ותשובה לאנושות בזמן הזה.

הריקוד של הדרווישים המחוללים התפרסם בעולם כולו והחל להילמד גם במערב. קבוצות לימוד שונות נפתחות חדשות לבקרים, חלקן קשורות למסדר המסורתי ה’מוולני’ וחלקן יוזמות עצמאיות בלתי תלויות. כל אדם יכול להסתובב סביב עצמו ולמצוא את האל. כל אדם יכול להאזין לצליל העצוב של החליל, המתגעגע לחזור למקור שבו גדל, ולזהות בו את עצמו. תורתו של רומי מדברת לכל אדם באשר הוא, וגאוניותה הוא מצד אחד בפשטותה ומאידך בעומקה האינסופי.

רומי חי בליבותיהם של רבים וממשיך ללמד ולהדריך בעולמות נסתרים מן העין. אורו מזהיר מקצה העולם עד קצהו ועם חלוף השנים אף הולך ומתגבר. האנושות זקוקה לעוד ועוד אנשים שיהיו נוכחות זוהרת כמו רומי – זוהי אפשרות הפתוחה בפני כל אדם. אנו זקוקים לאנשים רבים שילמדו לאהוב, בני-אדם שיהפכו את חייהם ליצירת מופת של אהבה. בעקבותיהם תוכל, אולי, האנושות כולה לעבור את הטרנספורמציה שרומי עבר, לרפא את הלב השבור הקולקטיבי, שרק הולך ונשבר יותר עם הזמן.

אנחנו זקוקים לנס, לישועה, אבל בעזרת האהבה של האל הכול אפשרי. כי הוא זה שברא אותנו מלכתחילה ומקיים את העולם. בזכות אהבתו האינסופית הכול קיים. בזמן שאנחנו מחפשים אותו הוא מחפש אותנו, בזמן שאנחנו אוהבים אותו הוא אוהב אותנו. גם לא אכפת לו את מי אנחנו אוהבים, כי הכול מהווה חלק ממנו. ברגע שאנחנו אוהבים מישהו אחר אז אנחנו אוהבים גם אותו, כי הכול הוא חלק ממנו, ואל לנו לשכוח זאת.

ב’מסנאווי’ מסופר על המאמינים המקיפים במעגל את הכעבה במכה ומשתחווים אליה. והנה, יד נעלמה מרימה את הכעבה והם מוצאים את עצמם משתחווים האחד כלפי השני. זוהי המשמעות של ההשתחוות של הדרווישים אחד כלפי השני לפני שהם מתחילים את טקס הריקודים. בהשתחוות אנו מבקשים לראות את האלוהים בעיני האחר, את השיקוף שלו באישונים, ורק אז אפשר להתחיל ולרקוד.

ה’כעבה’ האמיתית היא הלב שלנו. זהו מקום המושב הרוחני של מראה המחברת אותנו אל היקום – המראה היא העדות למעשי האל בעולם. ההשתחוות האמיתית היא נמיכות-הרוח, הצניעות, ידיעת מקומך בעולם. התפילה האמיתית היא האהבה: אהבה לאחר, לעצמך, לבריאה, לאלוהים ולעולם כולו. העלייה לרגל לקברו של רומי עוזרת לנו להתחבר אל הלב, “לרפא לב שבור”. מבלי כוונה זו אין לה שום ערך.

באחד הימים לקחה אותנו ה”מוארת” לביקור במוזוליאום של רומי ולמרכז ההיסטורי של המסדר בקוניה.

“זוהי מורה בסדר גודל של הדלאי לאמה,” הזהירה אותנו חדיג’ה, “היא רואה אתכם כמו שאתם, אז בואו עם האמת שלכם, בלי התחכמויות, אחרת תפספסו את ההזדמנות לשאול אותה שאלות של חיים.”

בזמנו של רומי לא היה הבדל היררכי בין נשים לגברים, ביתו של רומי הייתה אחת החשובות שבין המורים הסופים. אלא שעם השנים השתלטה הגישה האסלאמית המסורתית של הפרדה בין נשים לגברים. נשים כמו ה”מוארת” וחדיג’ה מנסות להחזיר את השוויון בין המינים. ההרגשה היא שיש משהו נכון בכך שהוראה רוחנית בעידן שלנו תהיה גם בידי נשים.

מקום קברו של רומי היה במשך שבע מאות שנה המרכז של מסדר הדרווישים המחוללים. במקום נבנו אולמות ענקיים עתיקים המעוטרים וצבועים בצבעים בהירים, בהם קבורים אישים ממשפחתו של רומי, תלמידיו וממשיכי דרכו. מסביב לאולמות נבנה בית ספר ובו חדרי לימוד ומגורים לתלמידים, צאצאיו של רומי גרו במתחם זו וביניהם משפחתה של ה”מוארת”.

נכנסנו לחדר האירוח של המתחם, חדר גדול במיוחד ובו מאוצרות האמנות שנאספו במקום במשך מאות שנים. על אחד מקירותיו פגשנו בתמונה מיוחדת במינה.

“זוהי התמונה היחידה של רומי שצוירה ישירות בזמן חייו.” הסבירה.

“לרומי הייתה תלמידה קרובה, הנסיכה תמרה, שהייתה מאד קשורה אליו. יום אחד היא הייתה צריכה לנסוע לכמה שבועות ורצתה לקחת איתה תמונה שלו. הצייר שנשלח לצייר את רומי נתקל בבעיות קשות בזמן הציור, בכל פעם שהרים את מבטו מכן הציור, הפרצוף של רומי השתנה. בסופו של דבר הוא התייאש, זנח את מלאכת הציור וביקש להתקבל כתלמיד במסדר. אלא שעד שוויתר הוא הספיק לצייר עשרים ושמונה תמונות, שכל מה שנשאר מהם זה התמונה הזאת.” היא ביארה.

ואכן, בתמונה היחידה של רומי בחייו, פניו, מעבר לכך שהם זורחים, נראים לא ברורים. הוא כעין דמות אוניברסאלית שיכולה לאמץ כל מבע וכל אופי, פנים אשר יכולות להתאים את עצמן לכל דבר.

חניכה במסדר המוולני – ארוכה (וקשה) הדרך להיות דרוויש מחולל

לאחר מותו של רומי-מוולנה, ובמסגרת מיסוד המסדר על ידי בנו, סולטאן וולאד, התפתחה מסורת חניכה שהתמקדה, בין השאר, בעבודות מטבח במשך אלף ואחד ימים (שהם כמעט שלוש שנים).

המסדר התמסד במרכזים עירוניים שנקראו ‘טקה’, כשבכל מקום כזה היה בית ספר, אולם ריקוד שנקרא ‘סמהן’, אכסניה, ומטבחים ציבוריים ששימשו להאכיל את באי הבית, האורחים ועניי העיר. הטבח הראשי היה החונך הראשי של ה’טקה’.

אדם שרצה להיות דרוויש מחולל, צריך היה לקבל המלצות והפניות מאחרים המכירים אותו. רק לאחר שנבדק, הותר לו להגיש בקשה להצטרף למסדר.

בתור התחלה היה על המבקש לשבת בתנוחת תפילה בכוך המטבח הציבורי במשך שלושה ימים,  שקוע בהגות ובמחשבה, כשהוא מתבונן בחיי ה’טקה’ כפי שהתגלו במטבח. אסור היה לו לזוז ממקומו ללא רשות, והארוחות הובאו אליו בצמצום. מטרת שלושה ימים אלו הייתה לאפשר לחניך המיועד להתלבט ולבחון את נפשו אם הוא באמת מעוניין להצטרף למסדר, עם כל מה שכרוך בכך, כולל המחיר האישי הכבד של איבוד החופש והשתעבדות זמנית למערכת כללים נוקשה ומוקפדת.

אם עמד המבקש בשלושת הימים הללו, הוא הוצב למשך שמונה עשר ימים נוספים בתפקיד עוזר במטבח. בזמן זה לא הורשה לצאת מהחדר הקטן בו הוא שהה ביחד עם המועמדים האחרים, היחס אליו, בדרך כלל, היה גס ומשפיל, וכל תפקידו היה לשטוף כלים, לטאטא את הרצפה, לתקן נעליים לדרווישים ולעשות את כל המצווה עליו.

המועמד היה נדרש לעמוד בסטנדרטים של ההתנהגות המקובלים ב’טקה’ – ולא משנה כמה קשה הייתה המשימה ואיך התנהגו אליו. המבקש נבחן כל אותו הזמן על ידי הדרווישים הבוגרים והטבח הראשי, שכאמור היה המחנך הראשי. אם נראה היה שהוא איננו מתאים וכי הוא חסר את האופי הנחוץ, היו מסובבים את נעליו בזמן שישן כלפי היציאה, והוא נאלץ לעזוב את המקום עוד לפני הזריחה מבלי להגיד על כך מילה לאיש.

לאחר תקופת “הגיבוש” הזאת, התחיל המועמד את שלב “הטירונות” של חייו.

במשך אלף ואחד הימים הבאים הוא נדרש לעמוד בכל המטלות השונות: להמשיך ולעבוד במטבח, למלא את כל המצווה עליו ולברך על כלפקודה. רוב גיבוש עצמיותו האמיתית ומחיקת אישיותו של הדרוויש התרחשו במטבח. המבקשים להיות חלק מהמסדר הפכו מנערים המרוכזים בעצמם, לאנשים בוגרים אשר מסוגלים להתגבר על גאוותם. מצבם הבוסרי עבר הבשלה והתבגרות – הם כמו “בושלו” ו”נשרפו” במטבח.

רומי אומר: “הייתי נא, התבשלתי, נשרפתי”.

בימים עבדו החניכים במטבח, בלילות הם למדו מה’מסנאוי’ ואת הריקוד של הדרווישים המחוללים. בנוסף, הם נדרשו להשתתף בתפילות, לתת כבוד לאחים הבוגרים ולשרת את האורחים ב’טקה’. הם ישנו באדרתם בלבד בחדר קטן ואכלו בצמצום מתוך צלחת משותפת שהונחה על הרצפה. כשחניך טעה או עבר על חוקי הבית, הקבוצה הייתה מתאספת ומותר הייה לשייח’ להעניש אותו בעשר עד עשרים מלקות על רגליו לעיני כולם.

האימון בריקוד הסופי היה קשה בתחילה. הוא התרחש על לוח עץ שגודלו כמטר רבוע שבמרכזו היה נעוץ מסמר. החניך היה עולה בטקסיות ותוך כדי ברכות על הלוח, מניח את כף רגלו השמאלית באופן כזה בו המסמר היה ניצב בין הבוהן לאצבע הראשונה. לאחר שהיה מקבל הדרכה הוא היה מתחיל להסתובב סביב המסמר. בתחילה נלמדו חצאי סיבוב וככל שהפך מיומן בכך, נלמדו סיבובים שלמים. החניכים התאמנו בכך, במשך שעתיים כל יום, קרוב לשנה. לאחר כשנה הם הורשו להשתתף, בדרך כלל בערבי שישי, בטקסי ה’סמע’ שהתנהלו ב’טקה’ ואשר היו פתוחים למבקרים מן החוץ.

החודשים האחרונים של אימון אלף ואחד הימים, היו החודשים הקשים ביותר מבחינת החניכים. המשימות שניתנו להם היו משימות ניקוי השירותים ומשימות פיזיות קשות אחרות. בנוסף לכך, הם נחקרו ונשאלו על אמונתם ודעותיהם ועברו מבחנים שונים שנועדו לעמוד על עומק אמונתם ואופיים.

בסיום תקופת עבודתו ב”מטבח הדמעות”, חגג החניך שעמד בכל המבחנים את חגיגת ההודאה. הוא נלקח למרחצאות, קיבל בגד חדש ואת הכובע המיוחד של המסדר המוולני – את ה’סיקה’. ארוחה מיוחדת הוכנה לכבודו וכל ה’טקה’ לבשה חג.

בכדי להשלים את החניכה, נכנס החניך לבידוד של שלושה ימים כדי לסכם ולחשוב על כל התקופה שלו ב”מטבח”. בסוף שלושת הימים נשבע החניך אמונים למסדר לפני השייח’, ובכדי להשלים מעגל נוסף של גיבוש הוא נכנס לבידוד של שמונה עשר יום, שלאחריו התקבל כחבר מלא במסדר.

מרגע זה והלאה מורשה היה הדרוויש הטרי להחליט על המשך דרכו בעצמו. הוא יכול היה להמשיך ולהישאר ב’טקה’, לעבור ל’טקה’ אחרת, או לצאת מה’טקה’ ולגור מחוצה לה. אם החליט להתגורר מחוץ לטקה היה מותר לו להינשא, להקים משפחה, ולהמשיך ולהשתתף בפעילויות המסדר. כמו כן, היה עליו להחליט לגבי המשך דרכו במסגרת התפקידים השונים של המסדר: האם הוא, למשל, מכוון להיות רקדן, מוזיקאי, או אולי מורה שמתמחה ב”מסנאווי”. כל בחירה כזאת חייבה המשך לימוד,אימון והתמחות נוספים.

עם השנים הפכו ה’טקות’ של המוולנים למרכזי לימוד, פילוסופיה, מדעים, מוזיקה ואמנות.

‘טקות’ התקיימו בכל רחבי האימפריה העותומאנית והמזרח התיכון. יש אומרים שהמסדר המוולני היה המסדר הגדול ביותר באימפריה העותומאנית והשפיע על סולטאנים ועל דלת-העם כאחד. אחד מהמרכזים שלהם אף היה בירושלים, ומיטב האצולה המקומית – הירושלמית הייתה שייכת למסדר הזה במאה ה-17 – זמן שיא פריחתם. (גם כיום ישנו רחוב בעיר העתיקה הנקרא בשם “מוולנה”, על שמו של רומי).

עם התמוטטות האימפריה העותומאנית ועלייתם לשלטון של התורכים הצעירים, ציווה אתא תורק לסגור את כל מרכזי הלימוד ה’מוולנים’, ואף הוציא את הסופים והטקסים של הדרווישים אל מחוץ לחוק. כך, תמה מסורת לימוד בת שבע מאות שנה. בתי הספר נסגרו ולא נפתחו יותר בצורתם הקודמת, למרות שהמסדר והטקסים המשיכו להתקיים במסתור, וממשיכים להתקיים עד עצם היום הזה.

אחריות – לכל איש יש שם

תחושת האחריות העמוקה היא בבסיס התורה הסופית. באסלאם קוראים לכך ה”אמנה”, או בעברית – “האמון”. זהו מעין פיקדון שהפקיד האלוהים בידי בני האדם, אחריות שהם יכולים וצריכים לקחת על עצמם אם הם רוצים למלא את תפקידם בעולם. אחריות זו מתבטאת בצורה הטובה ביותר ביחס שבין מורה לתלמיד. המורה סופח אליו או לוקח על עצמו, את כל החולשות והצדדים האפלים של התלמיד, וממלא אותו באור אלוהי. תפקידו של המורה, שאצל הסופים נקרא שייח’, הוא אלטרואיסטי לחלוטין ואין דבר שהתלמיד, “מוריד” בשפת הסופים, יכול לתת למורה בתמורה.

הדרך של האחריות, תמיד דיברה אלי והדהדה עמוק בנשמתי. לפי הדרך הסופית, לכל אדם יש שם (רוחני-נשמתי), וכנראה שאחד השמות שלי הוא “אחריות”. לכן, באופן טבעי, האופן בו אני בוחן אמיתות מורים שונים היא דרך האחריות שלהם כלפי תלמידיהם. אלא שלכל מורה יש את דרכו הייחודית להעביר את האור האלוהי. ישנם מורים שהשם שלהם הוא “עוצמה”, יש מורים שהשם שלהם הוא “שיכרון” או “יופי”. היו מורים שנשאו את השם “אהבה” – הם היו כל כך מלאים באהבתם עד ששכחו את האנשים שסביבם. אחת הבולטות מביניהם הייתה רבעאה אל אדוויה, משוררת האהבה והמיסטיקנית מבצרה, שחייתה במאה התשיעית. היא הייתה כה מלאה באהבתה לאל, עד שלא היה בליבה מקום לשום דבר אחר. והיא לא יכלה, לכן, לקחת אחריות של נישואים וגידול משפחה – אחריות שאפילו מוחמד לקח על עצמו בשמחה וראה בה חלק מהגשמה של אידיאל האדם השלם. האחריות של רביעה אל אדוויה התבטאה קודם כל בלהיות נאמנה לעצמה, לבטא בצורה ברורה ונהדרת את אהבתה אל האל. בלילות היא נהגה להתפלל על גג ביתה:

“אדוני, הכוכבים נוצצים ועיני בני האדם סגורות, ומלכים סגרו את דלתם. כל אוהב לבדו עם אהובתו, וכאן אני לבדי אתך.”

היא הייתה נשארת ערה כל הלילה עד השחר, ואז נרדמת לזמן קצר ומתעוררת בבהלה, שמא לא אמרה את שבחו מספיק. וכך הייתה שרה:

“אהבתי אותך שתי אהבות, אהבה אנוכית ואהבה ראויה לך. באשר לאהבה האנוכית, בה העסקתי עצמי בך, ודחיתי את כל האחרים. אך באהבה שראויה לך, אתה מסיר את המסך בכדי שאראה אותך. ובכל זה התהילה לא לי, לא בזה ולא בזה, אלא התהילה לך, הן בזה והן בזה.

אהוב הלבבות, אין לי עוד אחד כמותך. לכן רחם היום על החוטאת הבאה אליך. הו תקוותי, מנוחתי, שמחתי, הלב לא יכול לאהוב עוד אחד כמותך.”

ובקשר לעצמה אמרה:

“אהבתי לאלוהים כה מילאה אותי, עד שאין בי כל מקום לאהוב או לשנוא כל דבר אחר.”

רביעה אל אדוויה מודה שאהבתה הראשונה לאל היא אהבה אנוכית שגורמת לה לדחות את כל האחרים. אלא שאהבה זו מובילה לאהבה אחרת, אהבה אמיתית, בה הלב נפתח לכל הבריאה, מופנית כלפי כל דבר וכל אחד. מתוך שלא לשמה באה לשמה.

אנשים רבים מתחילים את הדרך הרוחנית מתוך מניעים אגואיסטיים – מתוך רצון לשפר את חייהם, לצבור כוח וידע, ומתוך מיקוד בעצמם. גם אני נהגתי כך, והדבר גרם לי להתכחש לאחריות ולחובות שלי כאדם ולהיות אדם טיפשי יותר מאנשים שלא עושים את הדרך. אלא שהאהבה גורמת לנו לחזור לתפקידנו בעולם. זה מה שעשה מוחמד לאחר שזכה בחיזיון המסע הלילי, הוא חזר לעולם בכדי להיות כלי בידיו של האל למימוש תכניתו.

המורה הרוחני הוא דמות מורכבת, אדם שלם אך לא מושלם. משמעות האדם השלם היא היכולת להכיל בתוכו ניגודים, את הטוב והרע. קשה לתלמיד בעל ראייה חלקית לנסות לקבע את המורה בתבניות יחסיות. ההתבגרות של התלמיד היא להכיר בכך שגם המורה מתפתח.

במהלך השנים התבגרתי והבנתי שגם מורים גדולים עושים טעויות, ושזוהי אחריותי להכיר בכך ולא להדחיק זאת בהסברים שונים. דבר זה מאפשר למורה מרחב התפתחות בדרך של אחריות הדדית עם תלמידיו.

ביסטמי, שהיה אחד המורים הגדולים ביותר בדרך הסופית, אומר:

“עשיתי ארבע טעויות בצעדים הראשונים שלי בדרך: חשבתי שאני זוכר אותו ואני יודע אותו ואני אוהב אותו ואני מחפש אותו. אבל כשהגעתי אליו ראיתי שהזכירה שלו אותי קדמה לזכירה שלי אותו, שהידע שלו עלי קדם לידע שלי עליו, שאהבתו אלי קדמה לאהבתי אליו, ושהוא חיפש אותי בכדי שאני אתחיל לחפש אותו.”

מי שלא עושה לא טועה, ואם ביסטמי טעה, מי יכול לערוב לכך שהמורים אותם אנו פוגשים בדרך לא יטעו?

מסופר על החליף עומאר, שנחשב לדמות מופת באסלאם, שכאשר קיבל את החליפוּת, פרץ בבכי. כששאלו אותו על כך אמר: “אני פוחד שאטעה ולא יהיה מי שיתקן אותי”.

לשמע הדאגה הזאת נשבעו כל חברי הנביא, החבורה שמסביב לעומאר, לתקן אותו על טעותו. ואם החליף עומאר איננו חסין מטעות, אז מי יוכל להיות ערב לאחרים?

מעצם ההגדרה של מורה, הרי שהוא יודע יותר מאיתנו, אלא שזה לא אומר שאנחנו צריכים להסיר את האחריות מחיינו. תמיד תהיה הפעם היחידה שבה הקול הפנימי שלנו יידע יותר טוב וזו תהיה הפעם המכרעת. המורה האמיתי אינו מלמד מכוח עצמו, אלא מכוח משהו שעובר דרכו.

ובהקשר זה סיפר לנו אוזאיר, מהדרווישים המחוללים בקוניה, סיפור:

איש שיכור הגיע למרכז של דרווישים ושאל: “מה צריך לעשות בכדי להיות דרוויש?”

השייח’ ענה לו: “צריך ללבוש את הגלימה ואת הכובע, וכל מה שאומרים לך לקבל בהכנעה ולהגיד “אוואלה”.”

“אם כך, זה קל.” אמר האיש וביקש להצטרף למסדר.

מרגע ההצטרפות ובמשך ארבעים יום הוא היה אומר על כל דבר “אוואלה”.

לך לשוק – “אוואלה”.

נקה את השירותים – “אוואלה”.

אל תישן – “אוואלה”.

אמור אלף פעם תפילה זו וזו – “אוואלה”.

כל דבר הוא קיבל בכניעות ואהבה והתקדם כתוצאה מכך מהר מאד, עולה במעלה המדרגות הרוחניות, להפתעת ולשמחת כולם ובמיוחד השייח’ שלו.

לאחר ארבעים יום שלחו אותו לשוק לקנות משהו. באותו הזמן שני אנשים רבו ביניהם והאחד דקר את השני למוות. הדרוויש הגיע למקום האירוע וניגש לראות מה קורה ואם יוכל אולי לעזור. הוא מצא את איש מתבוסס בדמו וסכין תקועה בבטנו.

באותו רגע בדיוק הגיע למקום שוטר ותפש את הדרוויש.

“אתה מכיר את האיש?” הוא שאל.

“אוואלה” ענה הדרוויש, מכיוון שזה הדבר היחיד שהוא ידע והיה מותר לו להגיד.

“אתה פגעת בו?” שאל השוטר.

“אוואלה” ענה הדרוויש.

“הסכין שלך?” הקשה השוטר.

“אוואלה” ענה הדרוויש.

“אם כך בוא איתי מייד לשופט.” אמר השוטר ותפש את הדרוויש בידו, מוליך אותו אחר כבוד לבית המשפט.

הדרוויש בא לפני הקאדי.

“אתה הכרת את האיש?” שאל הקאדי.

“אוואלה” ענה הדרוויש.

“אתה הרגת אותו?” שאל הקאדי.

“אוואלה” ענה הדרוויש.

“אתה לא מתחרט על מעשיך?” הקשה הקאדי.

“אוואלה” ענה הדרוויש.

“קחו אותו מכאן ותלו אותו בכיכר העיר!” פסק הקאדי ויצא מן האולם.

הדרוויש, השוטר והמון רב שנאסף בינתיים מסביב, הלכו למקום התלייה.

“שים את צווארך בחבל”, אמר התליין.

“אוואלה” ענה הדרוויש ועשה כמצווה עליו, אך הפעם התחיל להתגנב חשש ללבו. הנה הוא אומר כל הזמן “אוואלה” והמצב רק הולך ומחמיר. פחד השתלט עליו, במקום להגיע להארה, החבל מתהדק על צווארו ועוד רגע כבר לא יהיה בין החיים….

רגע לפני שהחבל התהדק על צווארו מישהו בקהל צעק: “עצרו!!!”

“אתם תולים אדם חף מפשע. אני ראיתי מי הרג את האיש בשוק וזה לא מי שאתם תולים. הקורבן שלכם הוא סתם דרוויש מסכן שכל מה שהוא יודע להגיד זה “אוואלה”!”

באותו הזמן הגיע שוטר אחר שסחב אחריו את הרוצח האמיתי.

לאור ההתרחשויות האלו, הוריד התליין את החבל מצווארו של הדרוויש ושחרר אותו לחופשי.

הדרוויש עשה את דרכו אל ה’טקה’ למפגש עם השייח’. כשהגיע אליו שם על הרצפה שלפניו את הגלימה ואת הכובע ואמר לו כך:

“אני מחזיר לך את הגלימה שנתת לי, את הכובע ואת ה”אוואלה” שלך. הדרך של הדרוויש היא יותר מדי קשה בשבילי, אינני יכול יותר לעמוד בה יותר.”

לאחר שהלך אמר השייח’ לתלמידים:

“אם אותו אדם היה עומד בניסיון שאלוהים שלח לו, כגמול להצטיינותו, תוך כמה חודשים הוא היה נהפך לשייח’ גדול ואני הייתי בא ללמוד אצלו.”

הסיפור הזה מסופר במעגלי הדרווישים כדי להראות את החשיבות של קבלת גזרות הגורל ולימוד צייתנות מוחלטת לשייח’. אלא שאני רואה בו גם פן נוסף: אני חושב שאותו דרוויש, שהחזיר את הגלימה לשייח’ ואמר לו, “אני לא רוצה את ה”אוואלה” שלך”, צדק מבחינה מסוימת.

הסכנה בפירוש כל מצב כמשהו שאנחנו לא יכולים להבין אותו ושיש סיבה מאחוריו, היא לעיתים בבחינת בריחה מהתמודדות עם האמת הפנימית שלנו ומציאות החיים.

בדרך הרוחנית צריך שתי נקודות מבט – האחת בתוכנו ואחת מחוצה לנו. שתי נקודות המבט צריכות להתקיים בו-זמנית. זהו הפרדוקס של הדרך הרוחנית והשער אליה. זה הסוד שבמשפט “אין אלוהים מבלעדי אללה”, האיחוד של הניגודים, האין והיש בו-זמנית. זהו השער המאפשר לנו לעבור מעולם הדואליות שלתוכו אנחנו נולדים אל עולם האחדות.

בקוראן מסופר שאלוהים נותן את ה”אמנה” לאדם בזכות היותו “טיפש ובור”. אנו צריכים להילחם על היטהרות מבורות ושכחה עצמית, להשיג ידע משחרר ולהתאמץ לשם כך ללא גבול, להתחרט חרטה עמוקה וכנה על הטעויות שלנו. ובו-זמנית לזכור שבלעדיהם לא היינו יודעים מי אנחנו באמת. דרך הטעויות שאנו עושים והבורות שאנו מבטאים – אנו מגלים את הניצוץ האלוהי.

אדאב

ה’אדאב’ – דרך ההתנהגות הסופית הנורמטיבית – אומרת שיש להגיד “אוואלה” על כל דבר.

מסופר על סוליימן דדה, האיש שהביא את המסדר ה’מוולני’ לארצות הברית: באחת הפגישות, תלמיד חדש הזיז בטעות את נעליו שהושארו מחוץ לפתח, והניח אותן כשהן מצביעות החוצה. בבתי הספר של הדרווישים, מעשה כזה משמעו שהדרוויש צריך לעזוב את המקום. סוליימן דדה יצא, חיפש את נעליו ולא מצא. או-אז ראה שמישהו הניח אותן בצורה שבה הן מצביעות החוצה. לרגע הוא היסס, אך בסופו של דבר קיבל עליו את הגזרה. מכיוון שהסופי רואה בכל דבר סימן, ומכיוון שהיה זה הזמן הנכון מבחינתו, הוא עזב את המקום ואף את אמריקה, מתוך כוונה שלא לחזור יותר לעולם.

בעייני זהו סיפור מדהים ומרגש של קבלת הגורל ברוח טובה, ולא משנה מנין זה מגיע. משמעו, שעל כל דבר צריך להגיד “תודה לאל”. במקביל לכך צריך לשמור את מרכז הכובד השני והוא – לקבל בהשלמה את מה שחי בנו, את מי שאנחנו, נהיה אשר נהיה. אסור לנו לאבד חלק מהותי מהדרך הרוחנית וזה האחריות העצמית והרצון החופשי – באופן פרדוקסלי אלה הם הדברים היחידים אשר מאפשרים באמת לקבל הדרכה מבחוץ.

כתיבת תגובה