מבוא לריקודים המקודשים של הדרווישים המחוללים

"רקוד, כשאתה שבור לחלוטין. רקוד, כשקרעת מעליך את התחבושות. רקוד באמצעה של המריבה. רקוד בדמך. רקוד, כשאתה חופשי לגמרי."

– ג'לאל א-דין רומי.

את ריקוד הסיבוב למד רומי משמס טבריזי. הוא היה מסתובב סביב עצמו באופן חופשי, פעמים רבות סביב לעמוד שבביתו, לעתים במשך שעות ארוכות. יש הטוענים שהסיבוב הוא טכניקה של מדיטציה בתנועה שהגיעה מהעת העתיקה ונשתמרה אצל הסופים. הסיבוב הוא תנועה בסיסית ועמוקה ביותר של הגוף האנושי, שקשורה ישירות לשלמות הראשונית שמבטא העיגול.

לאחר מותו של רומי, התמסדה מסורת וטכניקת הריקוד על ידי בנו, סולטאן וואלד, מי שהיה ראש המסדר, ונוצרה התבנית הקבועה שבה רוקדים הדרווישים המחוללים עד היום. תבנית זו משמרת הן את הלימוד של רומי והן את מסורת הסיבוב עצמו.

בשנים האחרונות נפלה בזכותי האפשרות ללמוד את הריקוד של הדרווישים המחוללים מפי המורה המוסמכת היחידה מטעם המסדר שמלמדת בארץ, הלא היא שייח'ה חדיג'ה. הלימוד איתה החל בסדנא של עשרה ימים אשר התקיימה בהרי יהודה, בה חוללנו שעות רבות בכל יום, ונמשך בסדנאות דו-שנתיות ארוכות, שכללו גם ימי התבודדות במדבר ונסיעה לקוניה. יחד עם זאת, הדברים המשמעותיים ביותר שקרו לי עם הריקוד היו במהלך התרגולים העצמאיים בביתי. השתדלתי לחולל מדי יום כרבע שעה, ותרגול זה חולל בי פלאים, כך שעם הזמן למדתי רבות על עצמי ועל החיים ורכשתי ניסיון יקר. הרשימות שלפניכם הן פרי ניסיונות אלה ופרי והסדנאות שהועברו על ידי חדיג'ה.

ככל שאני רוקד יותר, אני מגלה כמה עומק ואפשרויות למידה יש בתנועה הפשוטה הזו, מגלה יותר על עצמי ועל העולם. ככל שאני מסתובב יותר, אזי יש הבלחות של הבנה, ידיעה והרגשה, עד למצב של רגישות ותפישה שהיא מעבר לחושים.

ארבעת החלקים של הריקוד:

מבחינה טכנית, אפשר לחלק את התנועות בריקוד לארבעה חלקים, המתייחסים לחלקים שונים בגוף. ניתן להסביר את משמעותם והשפעתם של ארבעת החלקים כחלק משלם שהוא הריקוד הסופי, את כל אחד מהם בנפרד וגם בהתייחסות לחלקים האחרים. לחלוקה זו הגעתי מתוך התנסותי האישית והישירה והיא איננה מופיעה בכתבי המסדר, אך מבוססת על קריאה בטקסטים של המסדר ועל הלימוד של שייח'ה חדיג'ה. בפרק זה אני סוקר את הריקוד על פי החלוקה לארבע התנועות והמצבים המרכיבים את מהותו.פעולת הגוף כולו: הסיבוב סביב ציר המרכז.

פעולת הרגליים: דרוך, שחרר, נחת.

פעולת הידיים: מקבלות מאלוהים, מעבירות לאדמה, לא משאירות לעצמם דבר.

מצב הראש: בהטיה, הנח את ראשך על המפתן.

הגוף כולו – סיבוב

"המשך ללכת, למרות שאין מקום להגיע אליו, אל תנסה לראות דרך המרחקים, זה לא נועד לבני אדם, נוע פנימה, אך לא בדרך שפחד גורם לך לנוע."

מהנהגת הישר להנהגת העיגול

ההליכה הטבעית היא קדימה, בקו ישר, וזו אף השאיפה מבחינת הדרך הדתית-מסורתית. המוסלמים אומרים: "הנחינו בדרך הישר. דרך אלו אשר הנחית אותם". אלא שהמיסטיקה הסופית מדגישה את הסיבוב כתפישה ודרך חיים.

באחד הביקורים שלי בקוניה פגשתי מלומד הולנדי חשוב, החוקר את הסופיות מזה שנים רבות ומעולם לא ניסה בעצמו את הריקוד. בשיחה שלנו התברר שהוא רץ כל יום כמה קילומטרים בשביל לשמור על כושר. לאור המידע הזה הבעתי את פליאתי בפניו על כך שהוא לא מתרגל את הסיבוב.

"מדוע אתה לא מסתובב במקום לרוץ?" שאלתי.

"מפני שלא מגיעים לשום מקום." הייתה התשובה שלא אשכח כל חיי.

תרבות המערב מלמדת אותנו שמשמעות החיים היא להגיע לאיזשהו מקום. היא מלמדת אותנו שלאדם יש מטרה וכיוון שאותם הוא צריך למלא. אנו נתונים במרוץ בלתי פוסק אל עבר הגשמה. תפישת הזמן שלנו היא ליניארית: עבר, הווה ועתיד. כך נתפשת ההיסטוריה האנושית כולה, וגם בחיינו האישיים אנו מתקדמים לקראת מטרה (דמיונית) כלשהי, כאשר גם הדתיות המוסלמית הרגילה "חוטאת" בתפישה קווית זו.

התפישה הליניארית נובעת מעצם המבנה של הגוף הפיזי. בהתבוננות עליו ניווכח מייד שהוא בנוי כך שנפנה קדימה, לכיוון אחד. הפנים, הרגליים, החזה וחלק גדול מהחושים מופנים קדימה, ובמיוחד מבט העיניים.

הגוף הפיזי בנוי בצורה דואלית: המוח מחולק לאונה ימנית ושמאלית, השולטות בהצלבה על יד ימין ויד שמאל, עין ימין ועין שמאל, וכן הלאה. כך גם העולם: קיץ וחורף, יום ולילה, זכר ונקבה, יין ויאנג, אדמה ושמיים, גבוה ונמוך.

אבל יש בנו חלקים נסתרים, שבאים מאלוהים ושואפים לשוב אליו, שלא נשלטים על ידי עקרון הדואליות. חלקים אלה הם הרוח והנשמה והם עובדים על פי עקרון האחדות, שבא לידי ביטוי בצורת העיגול.

על פי התפישה המיסטית, לפני שהתגשמנו בגוף היינו נשמות אשר התקיימו בהרמוניה עם האלוהים, חיות לנצח, מסובבות את כיסא הכבוד. חלק זה שבתוכנו בנוי לפי עקרון האחדות שמבוטא על ידי העיגול, אשר מופיע בבריאה באינספור מקומות ובעיקר בצורת גרמי השמיים ובתנועתם בחלל. חלק זה שואף לחזור אל האלוהים ולהשלים על ידי כך את מעגל הלידה והמוות.

כותבים בהקשר לכך הדרווישים המחוללים:

"המצב הבסיסי של הקיום שלנו הוא הסיבוב. אין חפץ או יצור שלא מסתובב. הדמיון המשותף בין היצורים הוא ההסתובבות של האלקטרונים והפרוטונים באטום. כך מסתובבים האטומים – החלקים הקטנים ביותר, הבונים את עולם החומר, וכך מסתובבים הכוכבים – החלקים הגדולים ביותר הבונים את היקום כולו. הכול מסתובב. עצם קיומו של אדם מתאפשר בגלל תנועה סיבובית זו; בגלל הסתובבות האטומים, סיבוב מחזור הדם, ביאתו של האדם מן האדמה ושיבתו אליה וסיבובי האדמה עצמה.

כל אלה הם סיבובים טבעיים ולא מודעים לאדם, אך לאדם ניתנה היכולת להפוך את הסיבוב למודע לעצמו ולהקשרו הרחב. הדרוויש המחולל גורם למחשבה להשתתף ולקחת חלק בסיבובים המשותפים לכל שאר היצורים. לאדם ניתנה יכולת להפוך את הסיבוב למודע."

הדרווישים מבדילים בין מודעות לבין מחשבה "רגילה" (לוגית). המחשבה הלוגית היא ליניארית מטבעה – נעה מהעבר אל עבר העתיד, ודואלית מעצם זה שהיא צריכה שתי נקודות התייחסות לצורך מדידה. המחשבה הלוגית קשורה לגוף ודומה לקו ישר המוביל ממקום אחד למקום אחר. אבל יש סוג מחשבה גבוה יותר, הקשור לנשמה ונקרא מודעות. מודעות דומה לעיגול שנקודה במרכזו. זהו מצב שבו בכל רגע נתון, אדם יכול להתחבר אל המרכז שלו, אל עצם הווייתו, כשם שבעיגול מכל נקודה שעל פניו ניתן להגיע למרכזו.

אופי המחשבה הקשורה לריקוד של הדרווישים המחוללים, הוא רמת מודעות גבוהה, הנובעת מאהבה. מחשבה המקושרת עם הלב ולא עם המוח, ונקראת במקורות העבריים "מחשבת הלב" או "חוכמת הלב". מחשבה זו מבטאת נוכחות ופתיחות, תפישת חיים שלמה, בה האחדות קיימת בכל ולאדם קשר עם עולמות גבוהים.

בסיבוב סביב עצמם מתחברים הדרווישים המחוללים לאותו חלק בתוכם המזהה בסיבוב ובמעגל את צורת החיים הבסיסית של מודעות ואהבה – הם מתחברים אל הנשמה ועל ידי כך נמנעים מליפול למלכודת החשיבה הליניארית האשלייתית, המספרת לנו שאנחנו נמצאים בהתקדמות אל עבר יעד כלשהו. המעגל מקשר את הדרווישים לעולם האחדות ומונע מהם ליפול למלכודת הדואליות.

רומי מתאר בשיר נפלא את מצב הדואליות בו העולם שרוי, לעומת האחדות האלוהית:

"אלוהים יצר סבל וכאב לב בכדי ששמחה תוכל להופיע דרך הניגוד שלה. מכאן שדברים נסתרים מופיעים דרך ניגודיהם. אבל מכיוון שלאלוהים אין ניגוד הוא נשאר נסתר."

הדואליות מופיעה בתפישה החושית:

"הראייה מבחינה תחילה באור, ואז בצבע, צבעים מופיעים דרך ניגודים, כמו שחור ולבן. אדם יודע אור דרך היפוכו של אור… לאור של אלוהים אין ניגוד בבריאה, שדרך ניגודו הוא יוכל להתממש. ולכן עינינו לא קולטות אותו, אך הוא קולט אותנו – למדו זאת ממשה בהר סיני.
צורה נובעת ממשמעות כמו שאריה קופץ מהסבך, או קול ודיבור ממחשבה. צורה נולדת מדיבור ואז מתה, הגל שלה חזר לים. צורה נולדת מחוסר צורה, ואז חוזרת, מפני שאליו כולנו חוזרים. המוקד של ההתממשות של כל דבר זה הניגוד שלו, וכל ניגוד עוזר לניגודו.
אם תכתוב על דף שחור הכתב שלך יישאר נסתר, מפני ששני הצבעים שחורים."

השיר ממשיך ואומר:

"אף ניגוד לא יכול להיוודע מבלי הניגוד שלו, לאחר שסבלת מכה תדע את הליטוף. לא תדע רע עד שתדע טוב, אדם יכול להבדיל ניגוד דרך ניגודו. לכל אור יש אש, לכל ורד קוץ, לאור הטהור שלך אין אש. מסביב לאוצר שלך אין נחש…
התיאור שלו לא מוכל בתוך האינטלקט, מפני שהוא הצירוף של ניגודים. חיבור נפלא מבלי חיבור, אחד מוכרח נפלא פועל בחופשיות."

השאיפה של המיסטיקן להגיע לאחדות איננה דבר שניתן להשיג בדרך ההתקדמות של האינטלקט, או 'דרך הישר'. יתרה מזאת, מכיוון שהאינטלקט עובד בעזרת השוואות ומדידות אשר נשענות על ניגודים, הרי ששימוש מופרז בו יכול להביא להילכדות בעולם הדואליות. כבודו של האינטלקט במקומו מונח, הוא כלי רב עוצמה שעוזר לנו הסתדר בחיים. בלעדיו לא נוכל להגיע לשום דבר, אבל הוא רק כלי, משרת, ואיננו נמצא בחיבור עם אלוהים.

דרכם של הסופים מכוונת את האדם לשאוף להגיע לאחדות עם האל, להיטמע ולהיעלם בו, למות לעצמו בכדי לחיות באלוהים. דבר זה אינו יכול להיות מושג בדרך ההתקדמות הרגילה. על פי רומי, האדם המבקש להכיר באחדות צריך לעשות צעד משמעותי שהוא המעבר מהתקדמות ליניארית אל הסיבוב סביב עצמו, אל התנועה פנימה. על פני השטח זה עשוי להיראות שהאדם מגיע להישגים; תורם לחברה, מפתח קריירה ומקים משפחה, אך אם צעד זה לא נעשה הרי שהוא לא עשה דבר.

המעבר מחיי העולם לאחדות עם האל והבריאה מתבטא בסיבוב של הדרווישים המחוללים. במקום לנוע קדימה, האדם מתחיל להסתובב סביב עצמו, סביב הלב שלו. הוא מתחיל במסע פנימי לגילוי האלוהים שנמצא בתוכו. הניסיון האישי שלי מראה, שהצעד הראשון בריקוד מפתיע ומרגש בכל פעם מחדש. במקום להתקדם קדימה – רגל ימין נשלחת בסיבוב הצידה ורגל שמאל סובבת על צירה. אם הדבר נעשה בצורה שאינה מוכנית, אלא עם כוונה, הרי שזו תחושה מוזרה, מפתיעה ונפלאה, שבכל סיבוב מתעוררת מחדש.

כותב על כך רומי:

"מה זה המחול הזה שלנו?

דרישת שלום מהחברים הפנימיים של הלב, כשהמסר שלהם מגיע, הם נותנים לנפש העייפה כוח ונוחם."

ועוד הוא כותב:

"נתפשים ברוח הזאת ענפי המחשבה, מתפשטים ופורחים שוב. סיבוב עדין אחד, וכל הגוף מוצא שלווה."

ואכן, עם תחילת הסיבובים אני שוב ושוב חווה שהגוף מוצא שלווה. כל סיבוב מוביל להמשכו, בזרימה הרמונית ובלתי פוסקת. התנוחה הבלתי טבעית של הגוף, הפנייה הצידה במקום קדימה, מובילה באופן טבעי לתנועה סיבובית, והמשך התנועה במעגל אין סופי. כל שצריך הוא לעשות את הצעד הראשון, והשאר כמו בא מעצמו. הפנייה לכיוון הלב, מובילה להמשכו של הסיבוב, דבר שמכניס את הרקדן למצב מדיטטיבי ולתפישה עצמית חדשה.

הסיבוב של הדרווישים המחוללים נשען על משפט בקוראן האומר:

"צפון, דרום, מזרח, מערב, בכל מקום שאליו תפנה שם תראה את האלוהים."

משפט זה נאמר בסוף הטקס הרשמי והוא כעין השלמה לפסוק הסוגר את סורת הפתיחה של הקוראן, הנקראת גם היא במהלך הטקס. הפסוק הסוגר של סורת הפתיחה אומר: "הנחנו בדרך הישר". נכון הוא שיש דרך מסוימת שבה אדם צריך ללכת והיא דרך הישר, ויחד עם זאת, בסופו של דבר, צריך להגיע למצב שבו נראה את האלוהים בכל דבר, בכל כיוון, בכל דרך. שאם לא כן, הרי שאנו חוטאים בעבודת אלילים על ידי חלוקת העולם לטוב ורע. הדרך צריכה להוביל לכניעה לרצון האל, יהיה אשר יהיה, אחרת אנחנו כופרים בהכרת גדולתו והשגחתו של האל בעולם.

טכניקת הסיבוב

"הסתובב כמו שהאדמה והירח מסתובבים, מסובבים את מה שהם אוהבים. כל הסיבובים נובעים מהמרכז."

עמידת המוצא: הישענות על כריות כף הרגל והאצבעות. החלק העליון של החזה מוטה מעט קדימה לפני האגן, זאת אומרת שכל הגוף נשען מעט קדימה. האגן, כמו קערת מים, צריך להיות מאוזן. משמעות הדבר היא שצריך להרים קצת את החלק הקדמי.

הסיבוב: רגל שמאל קבועה, ממוסמרת לרצפה במקום אחד, באזור האגודל. האגודל הוא כמו השמש, העקב של רגל שמאל הוא כמו הירח. בעיקרון האגודל נשאר במקומו והעקב מסתובב סביבו, כאילו נמצאת שם גולה ממתכת. הרגל מחליקה על הרצפה סביב ציר האגודל מבלי לעזוב את הרצפה. רגל שמאל כמו מרחפת על הרצפה, כשצדה הקדמי נטוע באדמה.

אם רגל שמאל היא הציר, האדמה, הרי שרגל ימין היא התנועה. הרצון להגיע לשמיים. בין שתי הרגליים מתרחש משחק של יין ויאנג, חומר ורוח, יציבות ותנועה. רגל ימין צועדת כל הזמן קדימה, אך בזווית הצדה, כלפי הלב – דוחפת, מרחפת באוויר ונוחתת- היא רצה ורצה במעגל גדול שאיננו נגמר לעולם.

במקביל למעגל הגדול של רגל ימין, מתהווה מעגל קטן על ידי רגל שמאל שבה העקב מרחף סביב האגודל. ממעגל זה צומח קו ישר דרך האגן, החזה והראש, לכיוון השמיים. זהו הקו שמסתובבים סביבו והוא "דק כעובייה של שערה". זוהי נקודת המרכז, האמצע. היא ריקה ובתוכה נמצא אלוהים.

פעולת הרגליים: דחוף, שחרר, נחת.

"סוד מסתובב בתוכנו, גורם ליקום להסתובב. הראש לא מודע לרגליים, הרגליים לראש, לאף אחד מהם לא אכפת, הם ממשיכים להסתובב."

הסיבוב הסופי, כפי שהוא נלמד במסדר ה'מוולני', הוא סיבוב של 360 מעלות כנגד כיוון השעון. הדרוויש מסתובב סביב הלב. פעולת הרגל הנעה בסיבוב זה, רגל ימין, מורכבת משלושה חלקים: דחיפה, ריחוף ונחיתה. רגל שמאל מסתובבת סביב ציר האגודל בהתאמה למקצב רגל ימין. פעולת הרגליים מבטאת את מעגל החיים המורכב משלושה חלקים: דחיפה – יוזמה, ריחוף – זרימה, ונחיתה – סיכום ולימוד.

דחיפה – החלק הראשון הוא עמידת המוצא שבה רגל ימין נמצאת לפני רגל שמאל בזווית של 45 מעלות הצדה ופנימה. ממצב זה מסתובבת רגל שמאל סביב האגודל 135 מעלות, עד שהיא נמצאת במצב של 90 מעלות לפני והצידה מרגל ימין. באותו הזמן רגל ימין מתרוממת על האצבעות למצב של דחיפה. במילים אחרות, לאחר עמידת המוצא יש לנו סיבוב של רגל שמאל סביב ציר האגודל, ודחיפה מקבילה של רגל ימין. סיבוב ודחיפה בו-זמנית אלו שולחים את הרקדן לריחוף. זהו החלק הראשון של הסיבוב, חלק הדחיפה.

ריחוף – לאחר הדחיפה מכן מגיע החלק השני – הריחוף, שבו משלימים את סיבוב שארית המעגל. בשלב זה מסתובבים קרוב ל-270 מעלות. לאחר שרגל ימין דוחפת היא מתרוממת באוויר, בעוד שרגל שמאל ממשיכה להסתובב, להחליק, סביב ציר האגודל. עד שרגל ימין נוחתת, משלימה רגל שמאל סיבוב של קרוב ל-270 מעלות, כשרגל ימין מלווה אותה באוויר. בסופו של דבר רגל ימין נוחתת ושתי הרגליים מגיעות לעמדת מוצא חדשה. בשלב הריחוף צריך לתת לסיבוב לקחת אותך, לגלוש בעזרת הכוח של הדחיפה הראשונית.

נחיתה – השלב השלישי של פעולת הרגליים הוא שלב הנחיתה של רגל ימין והחזרה לנקודת המוצא. רגל ימין נוחתת לפני רגל שמאל לעמדת מוצא וסיבוב חדשה, מוכנה להתחיל שוב לדחוף. אלא שלפני כן צריך לנחות במדויק ולאסוף את הכוחות, כשכל זה נעשה ברצף וללא הפסקה. שלב זה הוא יותר מנטאלי מאשר פיזי. הנחיתה צריכה להיות מדויקת, בכל סיבוב באותו מקום ובאותה תנוחה.

תהליך הסיבוב של הריקוד סביב הלב משול לתהליך החיים: אנחנו מכוונים לאיזשהו כיוון; דוחפים, מתכננים, מתחילים דבר מה. ואז נסחפים בעשייה, זורמים, נותנים לדברים לקרות. רק בכדי להתארגן מחדש ולנחות לקראת התחלה של עשייה חדשה.

למה הדבר דומה? אדם הולך ללמוד באוניברסיטה. מתכנן, מגייס כספים, מפתח שאיפות ותקוות, צובר אנרגיה וניגש אל התהליך. בזמן הלימודים הוא מעורב בעשייה, זורם, לא שואל את עצמו למה ולאן? אלא איך להתמודד עם מה שהוא פוגש בדרך. בסוף הלימודים הוא רואה מה השיג ומתכנן את המשך דרכו.

הדוגמא של האוניברסיטה היא דוגמא לאירוע גדול ומתמשך, אך אותה דינמיקה ומכניקה עובדת גם באירועים יומיומיים. אנו הולכים לפגוש מישהו: מכינים אנרגיה, מצפים לסוג כלשהו של אינטראקציה, מתלבשים ומגיעים למקום המפגש. זוהי הדחיפה, והיא לא רק פיזית אלא גם מנטלית. או-אז מתרחש המפגש עצמו, שהוא תמיד שונה ממה שציפינו. הסוד במפגש הוא לעזוב את התכנון, את הציפייה, ולזרום עם מה שיש, להיות שם, להיות נוכח. לדברים יש אנרגיה משל עצמם והם סוחפים אותנו, לוקחים אותנו למחוזות שאליהם הם צריכים לקחת. בכל מפגש יש פוטנציאל שמתממש אם נותנים לו לקרות. הסוד בחיים הוא, שמה שאנחנו פוגשים שונה ממה שחשבנו , ציפינו וקיווינו שנפגוש. אינך יודע מהו הדבר עד שאתה נמצא שם. לאחר מכן אנחנו צריכים להתארגן לאור העובדות החדשות שנגלו לנו, לאסוף את עצמנו, להפיק את הלקחים, ללמוד מהטעויות, להשתמש בניסיון שנצבר לקראת חזון חדש של מציאות, התחלה חדשה.

שמס חיכה כל חייו למפגש עם רומי, הכין את עצמו, הסתובב בכל העולם. זאת הייתה הדחיפה. אך מרגע שהמפגש קרה, הוא נתן לעצמו להיות שם, מתמסר לאירוע הבלתי צפוי ביותר של חייו. כך גם במפגשים קטנים של החיים שלנו, אותו עיקרון עובד כל הזמן.

לאחר המפגש נשאר הזיכרון שלו, הניסיון שנצבר בו, הדברים שדוברו והושגו. אדם אוסף ומארגן אותם בחוויותיו לקראת מפגשים חדשים עם אנשים אחרים או אפילו עם אותו אדם עצמו.

שלושת השלבים של הריקוד הם דוגמא נפלאה לתהליך הקורה באופן לא מודע בחיים שלנו, שאם ניתן לו לקרות באופן מודע הוא ישפר את איכות החיים שלנו אלפי מונים. אנחנו קמים בבוקר לקראת יום חדש, מצפים, מתכננים, מכינים כוחות, ואז זורמים עם היום, מחליקים איתו, עד בוא הערב. לבסוף הולכים לישון עם מה שצברנו ולמדנו, ובמקרה הטוב – מסכמים את היום.

גם במבט חיים רחב יותר אפשר לזהות את אותו תהליך: אנו נולדים כתינוקות לחיים חדשים ומטופחים עד לבגרות, מפתחים ציפיות וכוונות. או אז נסחפים עם נסיבות החיים, נישאים, מקימים משפחה ומגיעים לזקנה ומוות, שהם זמן של סיכומים ואיסוף

הדבר הקשה ביותר בריקוד הוא לשחרר ולזרום, מחליקים על הרצפה. יש קושי במעבר מהדחיפה אל הזרימה, מעבר שהוא החלק המהותי ביותר בריקוד והסיבוב. מרגע ששולטים בו, נוצרת תחושה הנפלאה של מצב תודעה אחר.

החלק הקשה במעבר מהדחיפה אל הזרימה הוא הנושא של איבוד שליטה. התפישה המערבית הקלאסית מחנכת אותנו לשליטה בכל דבר. אנו חיים את חיינו מתוך אשליה שאנו שולטים במה שקורה. אלא שלא התגברנו עדיין על גיל ההתבגרות, אנחנו לא שולטים בהתאהבות, ואיננו שולטים על שני האירועים החשובים ביותר בחיינו, הלא הם הלידה והמוות.

החברה המערבית מתייחסת אל החיים דרך מבט המופנה קדימה. אנו מסתכלים לכיוון שאליו אנחנו הולכים ומתייגים דברים, קוראים להם בשם: "זה שולחן", "זה כסא", "זוהי דלת", ו"זה אדם שנראה יפה או מכוער". אלא שהמציאות היא אחרת: איננו יכולים לדעת מהו דבר עד שלא נפגוש ונחווה אותו בצורה ישירה.

אפשר להמשיל את החיים להליכה לאחור, מבלי שרואים לאן הולכים, מתקדמים מבלי לדעת לאן. בכל פעם שנתקלים בדבר חדש – עוצרים לבחון מהו ומנסים להכירו. כך זה בגידול ילדים, בזוגיות, או בהזדקנות הגוף שלנו. רק כאשר הדבר מגיע אפשר באמת להכירו. גם אם קראת מאה ספרים על אהבה, לא תדע מהי עד שתטעם ממנה. רומי אומר: "כשבאה האהבה, אני מתבייש בכל המילים שכתבתי על אהבה".

בחלק הריחוף של הסיבוב, הרקדן נותן לריקוד לקחת ולהוביל אותו, ומפסיק לשלוט בתהליך. הוא מגלה שלתנועה הסיבובית יש כוח משל עצמה, ומה שצריך לעשות זה רק לשחרר ולתת לרגליים להחליק אל המקום הנכון. התחושה היא כמו לגלוש על גל שהוא חזק ממך.

אומר על כך שמס מטבריז:

"הריקוד של אנשי האלוהים הוא מעודן וקל, הם הולכים כמו עלה על המים, אך בפנים הם כמו הר, או כמו מאה אלף הרים, אך בחוץ הם כמו עשב קש."

פעולת הידיים – להצמיח כנפיים

"ברגע זה האהבה הזאת באה לשכון בתוכי, הוויות רבות בהוויה אחת. בגרגר חיטה אחד מאוכסנים אלפי שקים, בתוך קוף המחט מסתובב לילה של כוכבים."

הריקוד של הדרווישים המחוללים איננו רק סיבוב רגליים, אלא גם שימוש בזרועות ובידיים. עם תחילת הריקוד נפתחות הזרועות למצב הנקרא "כנפיים", מסמלות בכך כנפיים של מלאכים.

לפי המיסטיקה הסופית, לאדם יש שלושה סוגי נפש: "נפש מצווה לרע" – הלא היא נפש החיה שבתוכנו, "נפש מוכיחה" – הלא היא נפש האדם שבתוכנו, ולבסוף גם "נפש שקטה" – הלא היא נפש הטבע המלאכי שבתוכנו. באדם מצוי גם מן החייתי וגם מן המלאכי, ואלה נמצאים במאבק מתמיד זה עם זה. התרוממות הידיים מסמלת את ההתחברות של הרקדן לטבע המלאכי שבתוכו.

הידיים מתחילות את הריקוד במצב מצולב על החזה, אשר מסמל אחדות. במצב זה האנרגיה של הגוף מוכלת וסגורה. עם תחילת הריקוד נפתחות הידיים למצב רפוי, תלוי, ופתוח לצדדים ולמעלה – כמו כנפיים של מלאכים. כף יד ימין פונה כלפי מעלה בעוד שכף יד שמאל פונה כלפי מטה. יד ימין מקבלת מהשמיים את האור האלוהי, ויד שמאל מעבירה, נותנת אותו, לאדמה.

מהותו של הטבע המלאכי שלנו הוא להיות צינור לשפע האלוהי. עם תחילת הריקוד פותח הרקדן את הידיים מהמצב הסגור שבו הם נמצאות אל תנוחת הכנפיים. לפי מסדר הדרווישים המחוללים ישנן כמה דרכים לעשות זאת:

הדרך הראשונה היא על ידי דחיפת הידיים למטה עד לאזור המותניים ומשם העלאתן במקביל כשהן נפתחות בצורת גביע באזור הצוואר אל מצבן המוטה. בצורה זו הרקדן כמו דוחף את החלקים הנמוכים שבו למקומם, מתחת לאזור המותניים, לחלק הנמוך של האדם. לאחר מכן הוא מעלה את הידיים במקביל לציר המרכזי של הגוף, מסמל בכך את עקרון הדואליות ומצייר גביע המכיל את הראש בדרך להיות מלאך. הגביע מסמל את השיכרון האלוהי, את הריקות ויכולת ההכלה.

דרך נוספת שבה אפשר לפתוח את הידיים היא על ידי מעין "גירוד" באזור הלב. הידיים המוצלבות זו עם זו באזור הלב פונות כל אחת לצדה, אבל בדרך הם כמו מגרדות את הלכלוך מעל ראי הלב.

לפי הסופים, הלב שלנו הוא כמו ראי המשקף את המציאות האלוהית, אלא שראי זה מתכסה בשכבות של לכלוך ולא יכול, לכן, למלא את תפקידו. בתנועה זו של פתיחת הידיים, הרקדן כמו מנקה את הלב מכל הזוהמה שדבקה בו לקראת התחברותו לטבע המלאכי.

פתיחת הידיים משולה לפתיחה של פרח לקראת אור השמש. במצב הסגור הדרוויש הוא מעין ניצן. הריקוד מעורר אותו לפרוח ולמלא את תפקידו עלי אדמות, לשמש צינור, כלי, לאור האלוהי. הסוד של הדרוויש הוא גם סודו של המקובל היהודי, הוא מקבל על מנת לתת. יד אחת שלו מופנית כלפי מעלה, מקבלת מהשמיים, יד שנייה מופנית כלפי האדמה, נותנת לאדמה. בניגוד לרבים אחרים שמקבלים רק עבור עצמם, הדרוויש לא שומר דבר לעצמו, אלא הוא צינור ריק, כלי בידי האור האלוהי, משרת.

באסלאם המיסטי הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר היא לא של הארה, אלא של שירות. הדוגמא של מוחמד היא שלאחר שהוא זכה לגילוי האור האלוהי, הקדיש את חייו לשירות הקהילה. המיסטיקן מת כלפי האגו שלו בכדי להיוולד מחדש באל ולשמש כלי בידיו.

הדרוויש הוא טורבינה של חשמל רוחני. הסיבוב מזמן אנרגיה אלוהית, אור המתפזר בעולם. הדרוויש בסיבובו הוא גם כמו רוח – ועל כן לבוש לבן. מביא מהאור הגנוז לעולם וגם לאולם שבו היא מסתובב. מסיבה זו גם הצופים בטקס מסוגלים לחוש התעלות, ולעתים אף יותר מהדרווישים המחוללים עצמם.

ב'מסנאווי' של רומי מושווה האדם לחליל. ומהי תכונתו של חליל זה? שהוא ריק ועל ידי כך מאפשר לרוח לעבור דרכו, דבר המפיק צלילים נפלאים. כך גם האדם; עליו להיות ריק מקיום עצמי כדי להעביר דרכו את האור האלוהי.

"אני מסובב את הקן שלך הלילה, סביב, סביב עד אור הבוקר, כשנשימת אויר אומרת, עכשיו, והחבר מחזיק כמו שמחזיקים גביע, גולגולת לא מזוהה."

מצב הראש: הנח ראשך על המפתן

"אמרת מה שהינך. אני מה שאני. פעולותיך בראשי. ראשי כאן בין ידי, עם משהו מסתובב בפנים. אין לי שֵם למה שמסתובב באופן כה מושלם."

החלק הרביעי והאחרון בריקוד הוא הטיית הראש הצידה בתנוחה של כניעה וצניעות, שבאה לאחר הסיבוב, פעולת הרגליים, הרמת הידיים וניקוי הלב. הראש מופנה כלפי הלב, יוצר חיבור בין יד ימין המקבלת, הראש המוטה ימינה, והלב בצד שמאל של הגוף. כך נוצר מעין ציר של 45 מעלות מימין למעלה וכלפי שמאל למטה.

ההטיה של הראש כמו אומרת שהמוח נכנע לחוכמת הלב – לא עוד מנסה למשול בעולם כאשר הוא מחלק אותו לשניים, אלא מכפיף עצמו לחוכמת הלב, לאינטואיציה, להכרה של האחד, לאהבה.

הדרוויש כמו שם את ראשו על מפתן דלתו של האהוב, מוכן לאבד את חייו למען האהבה. שמס טבריזי רצה כל חייו אהוב, חבר נפש שיבין אותו.

יום אחד הופיע לפניו אלוהים בחלום ואמר לו:

"אם אביא אותך אל החבר הזה מה אתה מוכן לתת בתמורה?"

שמס ענה ללא היסוס: "את חיי!"

למחרת הוא פגש את רומי.

הדרוויש הוא כמו מג'נון שנשרף באש אהבתו לליילה, עד שאיבד את שפיות דעתו ובסופו של דבר מת למען האהבה המטורפת הזו. בתהליך הריקוד הדרוויש כמו מאבד את עצמו לדעת כדי להיוולד מחדש לאלוהי.

תשוקתו של הדרוויש היא לדעת את האל באופן ישיר ולא באמצעות החושים. הטיית הראש הצידה מוציאה את הרקדן מהתפישה החושית הרגילה, משיווי המשקל הרגיל שלו, שהרי איברי שיווי המשקל נמצאים באוזן. העולם המסתובב, התנוחה הבלתי רגילה של הראש, המוזיקה, ואף הכובע הארוך הנמצא על ראשו של הרקדן, גורמים, כולם ביחד, לתחושה ולתפישה חושית לא רגילה.

באגדות העמים השונות מסופר בגרסאות שונות על גיבור בלי ראש, בין אם זה האיש הירוק מאירלנד או יוחנן המטביל. במקרה שלנו, הגיבור הוא הדרוויש. באופן די מצער, גם שמס טבריזי הופרד מראשו. מסתבר, שבמסע אל אלוהים צריך "לאבד אל הראש", לעיתים באופן המילולי ביותר.

הרקדן המטה את ראשו הצידה ועוצם למחצה את עיניו, כמו נמצא בעולם אחר – עולם של תפישה רוחית מעודנת. הטיית הראש הצידה מסמלת את הצניעות והענווה, שהן תכונותיו הנדרשות ביותר. הדרוויש כמו קד קידה לבריאה, מכיר בסמכותו של הבורא, מבטל את עצמו על ידי ביטול החלק האינטלקטואלי שבו – השופט והמבקר, ומפקיד את עצמו לחסדיה של האהבה.

איך מתרגלים את הריקוד?

עמידת המוצא של הסיבוב: השענות על כריות הרגל. האגן כמו קערת מים צריך להיות מאוזן, מה שזה אומר זה להרים קצת את הקדימה. החלק העליון של החזה מעט לפני האגן, זאת אומרת שכל הגוף נשען מעט קדימה.

תרגיל 1: הליכה ברגל ימין כמו קורקינט, סיבוב רגל שמאל ב180 מעלות

תרגיל 2: הליכה ברגל ימין כמו קורקינט, סיבוב רגל שמאל 270 מעלות, הרמת עקב רגל ימין.

תרגיל 3: הליכה ברגל ימין, סיבוב 270 מעלות והרמת עקב ימין. הבאת רגל ימין אל מאחורי רגל שמאל, הרמת רגל ימין לאורך רגל שמאל ושימת הכף על הברך. סיבוב 90 מעלות, הורדת רגל ימין לרצפה רק לאחר השלמת הסיבוב.

לגבי הסיבוב השלם: האגודל הוא כמו השמש, העקב הוא כמו הירח, בעיקרון האגודל נשאר במקומות והעקב מסתובב, כאילו יש שם גולה ממתכת. העקב לא צריך לעזוב את הרצפה. רגל שמאל כמו נטועה באדמה, רגל ימין מפליגה לשמיים, יש משחק בין שתי הרגליים של יין ויאנג, של חומר ורוח, יציבות ותנועה. יש מעגל קטן שמתהווה על ידי רגל שמאל, שממנו צומח קו ישר דרך האגן, החזה, הראש, המצביע לשמיים. זהו הקו שמסתובבים סביבו והוא "דק כעובייה של שערה", זאת נקודת המרכז, האמצע, ובתוכה נמצא אלוהים. בתוכה יש את הריק. האדם בדרך הסופית צריך להגיע למצב שבו מצד אחד הוא מזוהה עם גוף, חושים, מראות, ריחות, עם עצמיות מסויימת, ומצד שני הוא אין, ריק, חלל. זה נקרא בלשון מודרנית: סכיזופרניה נשלטת.

שבעת השלבים של טקס ה'סמע' המוולני

"האמת היא בתוך ידי, אך היא לא יחד איתי. כל התכונות המוזכרות בדרשת יום השישי, אני רואה שהם כולם בתוכי. ראה, האדם שהוא בעוני הוא שלם. הוא האדם שבתוכו אלוהים מופיע."

(שמס טבריזי)

בכניסה להופעות של הדרווישים המחוללים בקוניה, מחולק דף מטעם המסדר ה'מוולני' המסביר את טקס ה'סמע', משמעותו והשלבים השונים שבו. טקס ה'מסע' הוא המתכונת והמסגרת שהבנה סולטאן וואלד לריקודי הדרווישים המחוללים. בנוסף לריקוד עצמו יש בו את הלימוד של המסדר. להלן תרגום מדף זה:

"טקס ה'סמע' מייצג את המסע הרוחני של האדם דרך מחשבה ואהבה למושלם. הוא מתחיל ממצב ה"מושלם", פונה ומסתובב כלפי האמת, גדל דרך אהבה, עוזב את האגו שלו, מוצא את האמת, ומגיע שוב למצב ה"מושלם". האדם חוזר ממסע רוחני זה, כאדם שהגיע לבגרות וליתר שלמות, בכדי לאהוב ולהיות לשירות לכל הבריאה, לכל היצורים בלי הבדל דת, גזע ומעמד.

הדרוויש בכובעו (המסמל את מצבת הקבר שלו) ובשמלתו הלבנה (המסמלת את תכריכי האגו שלו), נולד רוחנית לאמת. על ידי הורדת המעיל השחור, הוא מתקדם והולך כלפי בגרות רוחנית דרך שלבי ה'סמע'.

בתחילת כל שלב, הדרוויש מחזיק את ידיו בהצלבה ומסמל בכך את המספר אחד, המעיד על אחדות האלוהים. ידיו פתוחות בעודו מסתובב. ידו הימנית מכוונת כלפי השמיים, מוכנה לקבל מהשפע האלוהי. ידו השמאלית מכוונת כלפי האדמה על מנת להעביר את המתנות הרוחניות של האלוהים לאנשים שעליהם אלוהים מסתכל. הוא מסתובב מימין לשמאל, כשהציר שסביבו הוא מסתובב הוא הלב. בהסתובבו סביב הלב, מימין לשמאל, הוא מחבק את כל המין האנושי והבריאה בחיבה ובאהבה.

המצב הבסיסי של הקיום שלנו הוא הסיבוב. אין חפץ או יצור שלא מסתובב. הדמיון המשותף בין היצורים הוא ההסתובבות של האלקטרונים והפרוטונים באטום. כך מסתובבים האטומים – החלקים הקטנים ביותר, הבונים את עולם החומר, וכך מסתובבים הכוכבים – החלקים הגדולים ביותר, הבונים את היקום כולו. הכול מסתובב. עצם קיומו של אדם מתאפשר בגלל תנועה סיבובית זו – על ידי הסתובבות האטומים, על ידי סיבוב מחזור הדם, על ידי ביאתו של האדם מן האדמה וחזרתו אליה, ועל ידי סיבובי האדמה עצמה.

כל אלה הם סיבובים טבעיים ולא מודעים לאדם. לאדם ניתנה יכולת המחשבה והניתוח שהופכת אותו לעליון על שאר היצורים. הדרוויש המחולל גורם למחשבה להשתתף ולקחת חלק בסיבובים המשותפים לכל שאר היצורים (לאדם ניתנה יכולת להפוך את הסיבוב למודע).

טקס ה'סמע' נוצר כתוצאה מהשראה של מוולנה ג'לאל א-דין רומי. שבעת השלבים של הטקס מייצגים את המשמעויות השונות של הסיבוב המיסטי:

טקס ה'סמע' המוולני מחולק לשבעה שלבים, שלכל אחד מהם משמעות משלו.

1. בשלב הראשון מושמעים דברי הלל לנביא המייצג אהבה ולכל הנביאים לפניו. להלל אותם משמע להלל את האלוהים שברא את כולם.

2. לאחר ההלל נשמע קול תוף המייצג את הסדר האלוהי של הבורא.

3. לאחר מכן נשמעת אימפרוביזציה של כלי מוזיקלי – חליל הקנה – ה"ניי", המייצג את הנשימה הראשונית שנתנה חיים לכל.

4. בחלק הרביעי הולכים הדרווישים שלוש פעמים מסביב לאולם ומברכים זה את זה. הליכה זו מלווה במוזיקה הנקראת – "פשרב", ההליכה מייצגת את העלייה בסולם המיסטי וההשתחוות של נפש לנפש, המוסתרת על ידי צורות וגופים.

5. החלק החמישי הוא ה'סמע' (סיבוב), המורכב מארבעה 'סלם ' (חלקים בני עשר דקות). בתחילת כל אחד מהם ובסופו מעיד הדרוויש על ידי התנוחה שלו – עמידה בידיים משולבות – על אחדותו של האלוהים.

ה'סלם' הראשון הוא הלידה של האדם לאמת באמצעות מחשבה ותחושה. הוא מייצג את התפישה השלמה של הקיום של אלוהים כבורא ואת עצמו כנברא.

ה'סלם' השני מבטא את השמחה של האדם, העד לפאר של הבריאה – שמחה על גדולתו וכל יכולתו של האלוהים.

ה'סלם' השלישי הוא התמוססות השמחה לתוך אהבה וההקרבה של המחשבה לאהבה. זוהי כניעה מוחלטת, מחיקת העצמי באהוב ואחדות. מצב זה של אקסטאזה הוא הדרגה הגבוהה ביותר, המוגדרת כ"נירוונה" בבודהיזם וכ"פנה" באסלאם. יחד עם זאת, הדרגה הגבוהה ביותר באסלאם היא דרגתו של הנביא, הנקרא בראש ובראשונה משרתו של האלוהים, ולאחר מכן – שליחו. מטרתו של ה'סמע' היא לאו דווקא אקסטאזה אינסופית ואובדן מודעות, אלא כניעה לאלוהים והבנה.

ה'סלם' הרביעי הוא כמו שהנביא עלה ל"כס המלכות" ואז חזר למשימתו על פני האדמה, כך הדרוויש המחולל, בסיימו את מסעו הרוחני ועלייתו, חוזר למשימתו השירות שלו (הוא משרתו של האלוהים, של ספריו, של נביאיו ושל כל הבריאה).

6. החלק השישי של ה'סמע' הוא קריאה מהקוראן ובמיוחד של הפסוק מסורה בקרה, סורה שנייה, חרוז 115: "לאלוהים שייכים המזרח והמערב, ולכל שתסתובב, שם דמות אלוהים, הוא חובק הכול, יודע הכול."

7. ה'סמע' מסתיימת בתפילה לשלום הנשמות של הנביא וכל המאמינים."