הרי הפאן (Fann)

מצפון לדוּשָנבֶּה נמצאים הרים גבוהים מאוד, שהם שלוחה של הרי פמיר וטיין שאן. אלה הם הרי הפאן, שגובהם מגיע ל-5,500 מטר ובחלקם יש קרחונים. מזג האוויר הוא אלפיני יבש ויוצר ניגוד יפה של מדבר, יערות ערערים, קרחונים ואגמי טורקיז מדהימים. ניתן להגיע להרים בנסיעה קצרה יחסית מדושנבה (שעתיים) או בנסיעה קצרה יחסית מסמרקנד שבאוזבקיסטן. אפשר גם להגיע אליהם מצפון מkhujand . ההרים גובלים בצפון בעמק של נהר הזרפשן, שהוא אחד העמקים העמוקים בעולם, ומדרום במישורים של דושנבה המשתפלים לשפלת האמו דריה. הלב של ההרים זה אגם אלכסנדר קול.

האגם הידוע ביותר בהרי הפאן, שלחופיו מספר מקומות לינה, הוא אגם איסקנדר-קוּל (Iskanderkul), או במילים אחרות: אגם אלכסנדר, בגובה 2,100 מטר, לפי האגדה, זהו מקום שאליו הגיע אלכסנדר הגדול בכדי להירגע דרך התבוננות בהשתקפויות הנהדרות שהאגם מספק לפסגות שבסביבה.

נסיעה לאגם אלכסנדר קול הרי הפאן , עמק היגנוב והמקומות האחרים בהרים זה עניין של יום טיול מדוּשָנבֶּה. בדרך רואים את מרבצי הברזל והנחושת היפים של הרי הפאן, שהיוו מקור של מתכות בימי קדם, וכן פעילות תרמו-געשית בכמה מקומות בהרים. הנהרות שוצפים וליד אגם אלכסנדר יש מפל מדהים. אפשרות אחרת היא לטייל באתרים שליד פנגיקנט ובהם העמק של שבעה האגמים. בכדי לטייל בהרים צריך ג'יפ ומדריך מקומי שמכיר את השטח.

עמק היגנוב

שעה נסיעה (בג'יפ) מאגם אלכסנדר קול נמצא עמק יַגנוֹבּ (Yaghnob), בו מצאו פליטי הממלכה הסוגדית מקלט מפני פלישות וכיבושי הערבים במאה ה-8 לספירה. העמק מבודד והדרך היחידה אליו היא דרך קניון אדיר שבתוכו זורם נהר היַגנוֹבּ, שלאחרונה נחצבה בו דרך עפר מטורפת. העמק עצמו רחב ובו מדרונות מתונים, שעליהם שרידי כפרים ושדות חקלאיים, ומסביב לו פסגות מושלגות.

המסורת מספרת שהמלך הסוגדי האחרון, ביחד עם בני ביתו ופמלייתו, מצא כאן בית לאחר נפילת פנג'קנט. הם למדו מפי מסורות עתיקות שמופיעות בספרים הקדושים איך לבנות בתים מדורגים במדרון, מחוברים זה לזה כך שיצרו מעין מבוך סגור, שבו אפשר היה לבלות את חודשי החורף, לעבור מבית לבית מבלי לצאת לקור הגדול, ולשכן שם גם את החיות. ואכן, הכפרים ששרדו נראים כחלק טבעי של ההר, גיבוב של מבני בוץ ואבן שמהווים מבוך פנטסטי של מדרגות, חצרות ומעברים. החימום של הבתים נעשה בעזרת ערימות גללים אדירות שמתייבשות להן ברחוב.

סוג הכפרים שנמצאים ביַגנוֹבּ נקרא "וָארה" (Vara), ולפי הספרים העתיקים מי שפיתח את סוג ההתיישבות הזה היה המלך הראשון של הארים שנקרא ג'משיד וארה (Jamshid Vara) בארץ שנקראה איריאנה וייג'ה (Airyana Vaeja). הוא הקים יישובים הבנויים בפשטות מבוץ וקורות עץ, תוך כדי שוויון וארגון חיי התושבים. המלך גם הביא את הדת לחיי האנשים. מבחינה היסטורית, כנראה שסוג ההתיישבות שנקרא "וארה" הגיע להרי הפאן מהרי איראן האחמנית.

התושבים של עמק היַגנוֹבּ, המונים כמה אלפים, מזהים עצמם כמיעוט נפרד ושומרים מרכיבים של הפולחן הזורואסטרי. חלקם עדיין מדבר בשפה הסוגדית וזוכר את האגדות העתיקות, לפי דבריהם בהרים שמסביבם חיים מעין "רישים", חכמים מופלאים. במקומות שלא נגישים לבני אדם רגילים, והם הדריכו בעבר את בני האדם, וגם כיום.

דרך העפר של עמק יַגנוֹבּ עוברת על פני שרידי כפרים נטושים ומסתיימת לאחר שעה וחצי בבניין מודרני יחסית (בית ספר) שלידו מגרש חניה. לאחר מכן אפשר להמשיך רק עם שיירות חמורים. בתקופה הקומוניסטית הכריח השלטון את התושבים לעבור לעיר חוג'נד כדי שישמשו כפועלים בשדות הכותנה הנצחיים, ורק מספר מועט של כפרים שרד.

סראזם (Sarazm)

ההתיישבות הראשונה בעמק הזרפשאן בפרט ובכל מרכז אסיה בכלל, היתה כנראה בסראזם (Sarazm), יישוב שגילו קרוב ל-6,000 שנה ואשר שימש כמרכז של מכרות כסף וזהב. מכאן הובא חלק מהזהב של מצרים, ועד היום יש מפעל לכריית זהב באזור. מפני חשיבותו ההיסטורית של התל, הוא הוכרז כאתר מורשת עולמי. זהו היישוב החקלאי הראשון במרכז אסיה, שהתקיים עוד בפרהיסטוריה על פני שטח גדול מאוד והיו לו קשרים חובקי עולם עם תרבויות פרהיסטוריות אחרות, החל מעמק ההינדוס וכלה בימת אראל. כלכלת היישוב התבססה, בנוסף על חקלאות ומרעה, גם על ייצור מתכות בקנה מידה תעשייתי, וזה הופך את סראזם לאחד מהמקומות הראשונים בעולם שבהם הפיקו ויִיצרו מתכת. זמן הקמת היישוב תואם את תחילת התקופה הכלכוליתית במזרח התיכון.

בסראזם נמצאה קרמיקה שמקורה באיראן ובמקומות רחוקים נוספים, וכן שעורה מזן שבּוּיַת לראשונה בסין ובפקיסטן. בנוסף לזהב ייצרו בה מתכות אחרות כגון כסף ונחושת, והיא הייתה מרכז לייצוא וכרייה של אבן הטורקיז שנשלחה למצרים. היישוב חרב ונבנה מחדש כמה פעמים ויש בו מבני ציבור ובתים מרווחים.

כמו במקומות אחרים בעולם, בסראזם עבדו את האֵלה האֵם, והתרבות הייתה כנראה מטריארכלית. נמצאו שם פסלוני אלות, קדרות עם סמלים של אלה (משולשים, ספירלות), ומקומות שהיו כנראה מקדשים הקשורים למלאכות הבית.

לפני ארבעת אלפים שנה ננטש היישוב, ייתכן שמפני הפלישות של ההודו-אירופאים שהגיעו לאזור זה בדמות העם הסוגדי. סראזם נמצאת 15 ק"מ מפנג'קנט, והיא כיום אתר ארכיאולוגי פעיל שניתן לבקר בו ולראות את השרידים העתיקים.

פנג'קנט (Panjakent)

העיר הוקמה על ידי הפרסים אחמנים במאה ה-5 לפנה"ס והיא נמצאת על ענף מרכזי של דרך המשי. במאה ה-5 לספירה הוקמו בה ארמונות ורובעים חדשים, ולימים היא הפכה להיות בירת הממלכה הסוגדית. החל מהמאה ה-7 עם פלישת הערבים חשיבותה עולה, מכיוון שהיא נמצאת במקום מוגן יחסית בהרים, ולכן לאחר נפילת סמרקנד עובר המלך הסוגדי האגדי האחרון דיוואשטיך (Divashtich) לפנג'קנט. שמו מעיד על השפעה הודית, ואכן באותה תקופה נפוץ השיוואיזם בממלכה הסוגדית העצמאית, דבר הבא לידי ביטוי בציורי קיר המופיעים בארמון המלכותי שהתגלה בחפירות במקום, שכיום משמש מעין מוזיאון קטן של האתר העתיק. בנוסף לציור של שיווה, ניתן לראות על קירות הארמון את דמותו של המלך עצמו, שזו לו הופעה יחידה מסוגה בציור.

בשנת 722 נכנעה העיר והמלך ברח להרים, לפי מקורות היסטוריים הוא נתפס והוצא להורג על ידי הערבים, אך כפי שנראה בהמשך, כנראה שאין זה הסיפור כולו והוא הגיע לעמק היגנוב. העיר העתיקה ננטשה ונבנתה מחדש במיקום נמוך יותר.

פנג'קנט כיום היא עיר בינונית ותוססת. התל העתיק גדול מאוד ונחפר באופן יסודי במשך 50 שנה על ידי הארכיאולוג בוריס מרשק, הקבור במקום. ניתן להסתובב באופן חופשי בין החפירות.

המשורר הלאומי רודקי

השירה הפרסית המודרנית מופיעה לראשונה אצל משורר החצר של השליטים הסמינידים בבוכרה- רודקי, עם צורות ביטוי אמנותיות עצמאיות משלה. רודקי נולד בכפר רודק ליד פנגיקנט ומכאן שמו, הוא עלה לגדולה בחצר המלוכה בבוכרה ונחשב למשורר של חורסן בזמן הגדולה שלה, כלפי חוץ היה נהנתן, רודף נשים, חי חיי פאר ושתיין, שכתב בכישרון גדול, אבל בסופו של דבר ירד ממעמדו איבד לחלוטין את ראייתו וגורש חזרה לכפרו, שם מת עני וחסר כול. אלא שיש הטוענים שהוא היה מיסטיקן, צדיק נסתר ברוח המלאמתיה, והאיסמעילים רואים בו כאחד משלהם. כך או כך הוא היה נגן ומשורר בחסד, והראשון שכתב בפרסית החדשה במקום בערבית בצורה בהירה וקולחת. השפיע על פירדוסי, עומאר כיאם ורומי.

ליד הכפר רודק – כיום פנד'רור יש מאוזוליאום מרשים על מקום קברו של רודקי, ולידו מוזיאון קטן ומדרסה, המבנה הוא מתומן ובתוכו תמונה של רודקי ושמונה המשוררים החשובים בשפה הפרסית שהוא השפיע עליהם, ביניהם רומי. בכניסה כתוב "אין שמחה גדולה בעולם מלראות את פני האוהבים/החברים" שורה מאחד השירים שלו. בדומה לקבר של תימור לנג יש משחק בין השחור של המצבה והלבן של המבנה. בדומה לקבר תימור לנג האנתרופולוג הסובייטי מיכאיל גרסימוב פתח את הקבר בשנות החמישים ושחזר את דמות של רודקי לפי הגולגולת. אבל המורשת האמיתית של הנפטר (כפי שמופיע במסורת היהודית) זה הספרים והשירים שהוא כתב, להלן אחד מהם בתרגום של הAI לעברית

Every tooth, ah me! has crumbled, dropped and fallen in decay!
Tooth it was not, nay say rather, ’twas a brilliant lamp's bright ray;
Each was white and silvery-flashing, pearl and coral in the light,
Glistening like the stars of morning or the raindrop sparkling bright;
Not a one remaineth to me, lost through weakness and decay,
Whose the fault? "Twas surely Saturn's planetary rule, long lapse of days;
No, the fault of Saturn ’twas not, not the long long lapse of days;
'What then?' I will answer truly: 'Providence which God displays.'
Ever like to this world is–ball of dust as in the past,
Ball of dust for aye remaineth, long as its great law doth last.
That same thing which once was healing, may become a source of pain;
And the thing that now is painful, healing balm may prove again–
Time, in fact, at the same moment bringeth age where once was youth,
And anon rejuvenateth what was gone in eld, forsooth.
Many a desert waste existeth where was once garden glad;
And a garden glad existeth where was once a desert sad.
Ah, thou moon-faced, musky-tressed one, how cans't thou e'er know or deem
What was once thy poor slave's station–how once held in high esteem?
On him now thy curling tresses, coquettish thou dost bestow,
In those days thou didst not see him, when his own rich curls did flow.
Where are the days when my tresses could make you run!
Time there was when he in gladness, happy did himself disport,
Pleasure in excess enjoying, though his silver store ran short;
Always brought he in the market, countless-priced above the rest,
Every captive Turki damsel with a round pomegranate breast.
Ah, how many a beauteous maiden, in whose heart love for him reigned,
Came by night as pilgrim to him, and secret there remained!
Sparkling wine and eyes that ravish, and the face of beauty deep,
High-priced though they might be elsewhere, at my door were ever cheap.
Always happy, never knew I what might be the touch of pain,
And my heart to gladsome music opened like a wide champaign.
Many a heart to silk was softened by the magic of my verse,
Yea, though it were hard as flintstone, anvil-hard, or even worse.
Ever was my keen eye open for a maid's curled tresses long,
Ever alert my ear to listen to the world-wise man of song.
House I had not, wife nor children, no, nor female family ties,
Free from these and unencumbered have I been in every wise.
Rudaki's sad plight in old age, Sage, thou verily dost see;
In those days thou didst not see him as this wretch of low degree.
In those days thou didst not see him when he roved the wild world o'er,
Songs inditing, chatting gaily, with a thousand tales and more.
Time there was when that his verses broadcast through the whole world ran,
Time there was when he all-hailed was, as the bard of Khurasan,
Who had greatness? Who had favour, of all people in the land?
I it was had favour, greatness, from the Saman scions' hand;
Khurasan's own Amir, Nasr, forty thousand dirhams gave,
And a fifth to this was added by Prince of Pure and Brave;
From his nobles, widely scattered, came a sixty thousand more;
Those the times when mine was fortune, fortune good in plenteous store.
Now the times have changed–and I, too, changed and altered must succumb,
Bring the beggar's staff here to me; time for staff and script has come!

כל שן — אוי לי — נשברה, נפלה, כלתה.
לא שן הייתה — מנורה זוהרת הייתה.
לבנות־מבריקות היו, כמרגליות ואלמוגים,
כנצנוץ כוכב־שחר, כטיפת גשם נוצצת.
לא נותרה בי אף אחת — חולשה ושחיקה גזלו;
אשמתו של שבתאי? או ריחוק הימים?
לא, לא שבתאי — ולא ריבוי הימים;
אלא ההשגחה, כך אענה אמִת.
כמו אז, כן עולמנו — כַּדוּר־אבק,
וכך יהיה כל עוד יעמוד חוקו.
דבר שהיה רפואה — יהפוך לכאב,
ומה שכואב — עשוי להיות לו מרפא.
הזמן מביא זקנה אל מקום שהיה נעורים,
ושוב משיב חיים למקום שכלה.
מדבריות רבות יהיו לגנים עליזים,
וגנים ירוקים יהיו למדבר צחיח.
הוי יפה־פנים, בעלת תלתלי־מושק —
איך תדעי מה היה מעמד עבדך זה?
עתה את מעניקה לי מתלתליך, משחקת,
ואז — לא ראיתני, כשילדי־שערי גאו.
היכן הימים שתלתלי גרמו לך לרוץ אחרי?
ימים של שמחה בלי דאגה.
אז שמחתי באין מצר, גם אם קָצַר הכסף,
וקניתי בשוק היקר מכל —
שבויות טורקיות יפות־חזה כתפוח־רימון.
כמה בתולות יפיפיות שבלבן אהבתי שכן,
באו בלילה אלי כעולי־רגל ונשארו בסוד.
יין מנצנץ, עיניים שודדות, ופני יופי עמוק —
יקרות היו לאחרים, אך אצלי — בזול.
תמיד שמחתי — לא ידעתי מגע כאב,
ולבי נפתח לנגינות כאחו רחב.
כמה לבבות קשים ריככתי בשירי —
גם אם היו כחלמיש, כסדן, או קשים מכך.
עיני הייתה דרוכה לה לתלתלי נערות,
ואוזני — לחכם השיר, איש־העולם.
לא היה לי בית, לא אשה ולא בנים,
חופשי הייתי מן כל כבלים.
את מצוקת רודכי בזקנתו — חכם, אתה רואה;
אך אז לא ראיתני — כאומלל שפל.
אז לא ראיתני — עת נדדתי בעולם,
חיברתי שירים, שוחחתי קליל — באלף סיפורים.
פעם נפוצו פיוטיי בכל הארץ,
פעם נקראתי "משורר ח'ראסאן".
מי גדול היה? מי זכה לחן?
אני הייתי — מידי שושלת הסאמנים.
אמיר ח'ראסאן, נוסר, נתן ארבעים אלף דירהם,
ועוד חמישית הוסיף נסיך אמיץ וטהור;
ומן השרים — פזורים היו — באו שישים אלף נוספים.
אלו היו ימים של מזל רב.
עתה נשתנו העתים — וגם אני נשתניתי ונכנעתי.
הביאו לי מטה־קבצנים — הגיעה שעת המקל והכתב.

חוג'נד (Khojand)

העיר השנייה בגודלה בטג'יקיסטן ואחת העתיקות במרכז אסיה. העיר נוסדה על ידי כורש ונקראה בתחילה על שמו, וכנראה שגם אלכסנדר הגיע לכאן ובנה בחוג'נד את העיר אלכסנדריה אסחטה (אלכסנדריה הרחוקה ביותר). חוג'נד הייתה חלק מממלכת סוגדיה, ולכן יש בה היום את מוזיאון חשוב לתרבות סוגדיה, שנקרא "המוזיאון של סוגדיה". השם מתייחס גם לחבל הארץ של טג'יקיסטן שחוג'נד היא בירתו.

הסעיף העיקרי של דרך המשי עובר דרך חוג'נד שנמצאת באמצע הדרך בין אוש לסמרקנד. בעיר הייתה קהילה יהודית עתיקה ויש בה מוסדות אסלאמיים חשובים, האוכלוסייה היא טג'יקית ומונה כיום כ-200,000 איש.