סיור בבוכרה

סיור בבוכרה כולל כמה אתרים. ראשית דבר ישנה המצודה, ובה מספר מוזיאונים וארמון האמיר, לאחר מכן ישנו הפארק של בוכרה ובו שרידים עתיקים, כולל המאוזוליאום של סאמאני. בסמוך למצודה נמצא המסגד של פוי קולון ואזור השווקים והמדרסות, ובהמשך שלו בריכת ליבי האוז ולידה הרובע היהודי.

בנוסף לעיר עצמה ישנם כמה אתרים סוּפיים חשובים מחוצה לה, בין הכפרים. נתחיל עם הקדמה על תולדות בוכרה ולאחר מכן נתאר את האתרים השונים, בכדי להבין את בוכרה לעומק מומלץ לקרוא את המאמר על המסדר הנקשבנדי, שהוא זה שעמד מאחורי הבנייה המחודשת של העיר החל מהמאה ה16 – מאמר על הנקשבנים

בוכרה העתיקה לפני בוא האסלאם

לפי האגדה האיראנית, וכפי שמופיע בספרים הזורואסטריים העתיקים של האווסטה ובשאהנאמה, את בוכרה הקים אדם אגדי בשם שיאווש לפני יותר מ-4,000 שנה. הוא היה בן של אחד ממלכי פרס הקדומים והאגדיים, ונאלץ לעזוב את ארצו בגלל האשמות שקריות על כך שניסה לאנוס את המלכה. למרות שחפותו הוכחה במבחן האש (העבירו אותו באש ולא קרה לו דבר), הוא נאלץ לעבור לממלכת טוראן ומקבל מאפרסיאב, הקוסם ושליט הממלכה, שלטון על ממלכת חסות שמרכזה בוכרה. אפרסיאב משיא לו את בתו וזאת יולדת לו בן שיהפוך לימים למלך איראן הבא.

באותה תקופה טוראן הייתה ממלכה ענקית ומשגשגת עם ערים מאוכלסות. שיוואש בונה את המצודה של בוכרה (הארק), אלא שבסופו של דבר אפרסיאב חושד בו, על לא עוול בכפו, שהוא מנסה להפיל אותו מהשלטון ולקחת את מקומו, והוא הורג אותו לעיני אשתו, וקובר את ראשו מתחת לשער הכניסה של המצודה. המלך הפרסי אביו, ששומע על כך, שולח את הגיבור רוסטם להילחם באפרסיאב ולנקום את נקמת בנו, וכך קורה שטוראן מנוצחת ואפרסיאב נהרג בסופו של דבר על ידי בנו של שיוואש ונקבר בסמרקנד.

שיוואש נחשב במיתולוגיה הפרסית לסמל התום והטוהר, לקורבן סובל. שמו נקשר לגדילת הצמחים. בזמן שערפו את ראשו, דמו ניגר לאדמה והצמיח צמח שנקרא על שמו. בתרבויות שלפני האסלאם הוא נהפך כנראה לדמות אֵל שמת וקם לתחייה מחדש. הקדושה של בוכרה קשורה אליו.

לפי הארכיאולוגים, העמק של בוכרה נראה אחרת בזמנים פרהיסטוריים, ובליבו היו אגם ושטחי ביצות גדולים. בשנת 1,500 לפנה"ס מגיעים לאזור בוכרה אנשים (כנראה הודו-אירופאיים סוגדיים) המשתמשים בברזל, ומתערבבים עם האוכלוסייה המקומית המשתמשת בברונזה. הם מייבשים את האגם ומנקזים את נהר הזרפשאן אל נהר האמו-דריה, וכן מקימים ערי מדינה במסגרת הממלכה הסוגדית המתפתחת. אחת הערים שהם מקימים מוקפת חומה בסביבות 500 לפנה"ס והופכת להיות בוכרה. זהו זמן הכיבוש האחמני של האזור. בוכרה הופכת למרכז של פולחן אש ואור. המקדש המרכזי שבה היה על התל של העיר – מקום המצודה של היום – והוקדש לאש הקדושה, שדרכה שיוואש עובר ללא פגע כמבחן לטהרתו.

בנוסף על כך, העיר מהווה גם מרכז פולחן של האלה הפרסית אנאהיטה, שהיא אלת המים והפריון. היא קשורה לנהר הקוסמי שממנו נובעים כל המים בעולם, מי החיים, הידע והרפואה. הנהר נובע מההר הקוסמי. אנאהיטה קשורה לבריאה הראשונית והמתחדשת של העולם. היא הבת של אהורא מזדא, האל הטוב של האור, האם הגדולה, נותנת החסד, מגדלת הפרי ותומכת הלידה.

לפי התפישה הזורואסטרית האדמה היא בת זוג של השמיים, וישנם שני דברים הבאים מהשמיים ומקדשים אותה – האחד הוא מים והשני הוא אש. לא מדובר באש פיזית, אלא בסוג מיוחד של אש רוחנית שנראה במקומות מקודשים, ולכן הקימו בהם מקדשים. האש והמים נחשבו למטהרים את האדמה שנמצאת במאבק אינסופי בין טוב ורע, זיהום וטיהור. במסגרת מאבק זה, לאדם יש תפקיד מכריע בניצחון הסופי ובהבאת העולם למצב הטוהר הראשוני והרוחני שלו בסוף הזמן ההיסטורי.

הפרסים (ובמיוחד הפרתים) העריצו את האלה אנאהיטה ועסקו בפולחן אש ומים. הקשר של אנאהיטה למים הביא לכך שהמאמינים בה סגדו לנהרות ומקורות מים ולא הפליגו בים, כדי לא לזהם אותה. הקשר של אנאהיטה (בתו של אהורא מזדא) לאש מתבטא באש קדושה שהודלקה לכבודה במבנים מקודשים, אחד המבנים הללו הוקם בבוכרה.

בתקופת הפרתים עולה חשיבותה הכלכלית, ולא רק הדתית, של בוכרה והיא נהפכת לתחנה מרכזית בדרכי המשי בין האימפריה הרומית לסין. אחת לחודש התכנסו כל תושבי נאת המדבר של בוכרה במקדשה של אנאהיטה כדי לחדש את פסלי האלה שלהם, וזאת הייתה ההזדמנות לקיים שוק גדול, דבר שהביא להתפתחות הכלכלה המקומית וליצירת כלכלת מקדש.

לאחר הפרתים מגיעים הסאסאנים. בתחילת שלטונם יש ירידה בחשיבותה של העיר, אבל במאה ה-5 לספירה מגיעים אליה הרבה נוצרים נסטוריאנים ומניכאיים והעיר פורחת. בנוסף על כך, בוכרה הופעת להיות אחת משלוש ערי הקודש של האימפריה, מרכזים של הדת המזדאית, מקום שם בערה אש תמיד.

לא הרבה נשאר מבוכרה העתיקה, ורובם ככולם של השרידים המרשימים שלה הם מהתקופות האסלאמיות המאוחרות יותר. מתחת להם נמצאים השרידים של בוכרה העתיקה, שאולי יתגלו יום אחד. מעבר לשער המצודה יש כיום מסגד, הבנוי על מקום קברו של שיוואש האגדי. מסגדים נוספים בבוכרה בנויים גם הם על חורבות מקדשים זרתוסטריים. מתחת למסגד העתיק ביותר, מסגד התבלינים, נמצאו שרידים של מקדש זרתוסטרא וכן מקדש בודהיסטי.

המצודה של בוכרה (Ark of Bukhara)

המצודה ממוקמת על חורבות התל העתיק של בוכרה. הערבים בנו כאן מסגד ראשון על חורבות מקדש לזרתוסטרא. הצורה הנוכחית היא מהמאה ה-16, זמן שלטון השושלת השייבנית. בזמנו גרו במצודה לבדה כ-3,000 איש. השער הדרומי מוביל למסגד שמתחתיו קבור ראשו של שיוואש האגדי (ראו מסלול תרבויות עתיקות).

הכניסה למצודה מרשימה והיא מוקפת חומה ומגדלים. ביסודותיה עמודים המסודרים לפי שבעת הכוכבים של הדובה הגדולה, שהונחו לאחר שהתמוטטה בעת בנייתה הראשונית (ומאז הכל בסדר).

בעבר היה זה מקום מושבו של החאן – השליט של ח'אנאת בוכרה. כיום אפשר לראות במקום מוזיאון לקליגרפיה, את חדר העינויים, חצר ובה כסא מלכות, מוזיאון לתולדות בוכרה, ועוד.

מסביב למצודה רחבה פתוחה גדולה וממול לפתח הכניסה כמה מדרסות חשובות.

בוכרה הסמינידית

הבוכרים הם ממוצא טג'יקי – שרידי היישוב האיראני הקדום שלא התערבבו בטורקים ובמונגולים, אלא שבערים הם שכחו את שפתם ומדברים אוזבקית. העיר בוכרה היא אחת הערים הקדושות באסלאם (רביעית בחשיבותה). בעבר הייתה מפורסמת כמרכז חינוך דתי של האסכולה החנפית.

הכל התחיל במאה ה8 לספירה כשהערבים כבשו את בוכרה. אלא שזמן קצר לאחר מכן השלטון המרכזי התפורר ובאמצע המאה ה9 עולה לשלטון בבוכרה השושלת הסאמאנידית והיא שולטת על מעין מדינה עצמאית שמכירה בחליף בבגדד, אבל לא מעלה לו מיסים, ותחת שלטונה בשיאה כ10 מיליון איש במזרח איראן, אפגניסטן, אוזבקיסטן, טגיקיסטן וגם בארצות השכנות. המרכז של הממלכה העצומה הזו היא בוכרה בה גרים 300.000 איש והיא אחת הערים העשירות מתקדמות ומשכילות בעולם. הסמינידים מקימים חצר מלכותית ובה ספרייה נפלאה שאין כמותה בשום מקום אחר, ומזמינים לחצר משוררים, סופרים, מדענים ואנשי רוח. בין המפורסמים שבהם רודקי אבי השירה הפרסית, איבן סינא המלומד המוסלמי החשוב ביותר ועוד. השלטון הסמינידי נמשך עד לשנת 999 שאז בוכרה נכבשת על ידי הקרחנידים שבטים ממוצא טורקי.

הסמינידים מביאים לרנסנס תרבותי פרסי, בוכרה הופכת לבירה של אימפריה, עיר שמשתווה בהדרה לבגדד, המהווה מרכז של השכלה, מדע ודת, המצויה בליבו של רנסאנס תרבותי ולשוני פרסי. הסמינידים מחדשים את השפה הפרסית, ומחצרם יוצאת היוזמה לכתוב את השהאנאמה, ספר המלכים המספר את ההיסטוריה של העם הפרסי מבריאת העולם ועד לכיבוש הערבי, כולל את זו של המלכים הססנים, יצירה שמתחילה על ידי רודקני בחצר, אך נעשית בסופו של דבר על ידי פירדוסי בכפרו ובחצר של העזאנים בעזנה – אפגניסטן. לא הרבה נשאר מהעיר המפוארת של אז, את מה שלא הרסו הקראחאנים הרסו המונגולים, והשריד הבולט ביותר הוא קברו של סאמאני, מייסד השושלת.

איבן סינא כותב על הספריה בבוכרה של הסמינידים – "מצאתי שם ספרים שמעולם לא ראיתי כמותם, ואיני יודע אם מישהו בעולם ראה אותם…"
הוא נולד בכפר afshona סמוך לבוכרה (סמוך לכפר רמיתן, שהיה אחד משבעה הכפרים הקדושים של הנקשבנדים מסביב לבוכרה), הוא נולד ב980, 20 שנה לפני שבוכרה נכבשה – נחרבה על ידי הקראחאנים. והסתיימה השושלת הסמינידית. יש שם מוזיאון לכבודו. הוא היה רופא, פילוסוף, וגדול המדענים המוסלמים. ידוע גם אצל היהודים והנוצרים בימי הביניים.

סיפור יפה הקשור לבוכרה הסמינידית הוא על משורר החצר של השושלת – רודקי, האיש שחידש את השירה והשפה הפרסית כחלק מהרנסנס שלהם. הוא כותב שיר לשליט נאסר השני שמשכנע אותו לחזור עם צבאו לבוכרה ולתפוש את השלטון בה, וכך הולך השיר

ניחוח נחל מוליאן נושב אלי,
ועמו זוכרת נפשי את רעי הרחוקים.
חולות האוכסוס — קשים לעובר בהם —
רכים כמשי היו תחת רגליי.
מרוב שמחה לשובו של הידיד,
יצחקו מימיו ויתנשאו עד אוכף סוסינו.
תחיי, בוכרה, היי עליזה!
האמיר בשמחה שב אלייך.
האמיר הוא ירח, ואת — שמיים;
הו שמיים, ירחך ישוב ויאירך.
את גן־המרעה, והוא ברוש נאה;
קבלי, הו גן, את ברושך ששב.

בסוף חייו חוזר רודקי לכפר בהרי הפאן טגיקיסטן בו גדל – ראו מאמר על רודקי

מאוזוליאום סאמאני (samani)

בלב הפארק של בוכרה נמצא המבנה היחיד מהתקופה הסאמאנידית ששרד והוא קברו של מייסד השושלת מהמאה ה9. אִסְמָעִיל אִבְּן אַחְמַד הסאמנִי (849-907) המאוזוליאום של סאמאני נחשב לאחד מהמבנים המסקרנים והמושלמים בעולם. צורתו קובייה שווה מכל צדדיה שנוטה קצת כלפי המרכז. זהו בניין מרובע, עשוי לבני בוץ המסודרות בשתי וערב ויוצרות תבניות מעניינות, ועליו כיפה. קירותיו הם בעובי שני מטר. מידות כל צלע 10 מטר, הגובה של הקירות 10 מטר. הגובה של הכיפה 5 מטר. הגובה ביחד עם הכיפה 15 מטר. יש יחס של 1:2 בין הכיפה למרובע, ובנוסף לזה גובה הכיפה הוא גובה הפתח, שמחלק את גובה הקיר ל2. ראו דיאגרמה.

הריבוע מזכיר את הכעבה במכה, שהיא סמל ליסוד הארצי ולסדר של האדמה. הקובייה מסמלת את היציבות של החוק האסלאמי. מפינותיה עולות ארבע קשתות התומכות בכיפה המסמלת את השמיים. בחוץ יש ארבע כיפות קטנות בפינות הבניין, ובכך יש מעבר הדרגתי מהריבוע לכיפה דרך אלמנט אדריכלי פנימי שנקרא pendentives. ואלמנט חיצוני של ארבע כיפות או מגדלים, המופיע גם במבנה של "צור מינור" Chor Minor בבוכרה

ישנה כעבה ארצית בצורת ריבוע, וכעבה שמימית בצורת עיגול. השמיים הם הכעבה של אלוהים. כיפה עגולה הייתה מקום מושב הנשמות באמונה המונגולית הקדומה. המבנה מכיל את המתמטיקה של אל-ח'ואריזמי ואִבּן סינא ואת האלמנטים של דת זרתוסטרא והסוגדיים (הצורה של כיפה וריבוע), ולידו רואים את חומת העיר העתיקה. בדת זרתוסטרא המבנים הטיפוסיים שהכילו את האש הקדושה נשענו על ארבע עמודים, או על מבנה מרובע עם ארבע פתחים גדולים, ומעליהם כיפה, הארבע סימל את ארבע היסודות של הארץ. ובנוסף לכך הריבוע מתקשר לכעבה במכה. הבנייה של המבנה היא מעין הצהרת עצמאות פרסית מחודשת, על ידי חידוש מסורת האדריכלות המקודשת העתיקה, שעקבות שלה נמצאים עד היום בהרי פמיר, ובמיוחד בבית הפמירי – ראו מאמר על הבית הפמירי

המבנה מעוטר בלבנים היוצרים פרקטלים ומשחקים של אור וצל, מראים על המורכבות והאחידות של היקום, ישנו משחק בלבנים בין עיגול לריבוע, מעויין לריבוע, ובין לבנים ישרות ובזווית. הלבנים בפנים הכיפה נותנים תחושה של ספירלה והתבוננות בהם בשכיבה מביאה לתחושה של סחרור והתעלות, זה יכול לשמש כמוקד למדיטציה. מלפני התקופה המונגולית ועד המאה ה20 המבנה היה קבור באדמת סחף, וכך נשמר. הגילוי שלו בשנות ה20 הוא תוצר של סינכרוניות ודרישת שלום מזמנים רחוקים. המבנה נמצא על מבנה מקודש עתיק יותר שייתכן שקשור לפולחן שמש.

משני הצדדים של הכניסה יד מעין מנדלה, עיגול בתוך ריבוע, בתוך מעוין בתוך ריבוע, זה סמל בודהיסטי מניכאי, והמבנה במבט מלמעלה הוא גם כן מנדלה מעין זו.

מסגד מג'וקי אתור (Magoki Attor)

במרכז המתחם שנקרא "בור מגדלי התבלינים", סמוך לבריכת ליבי האוז, נמצא מסגד שקוע מתחת למפלס הרחוב שהוא העתיק בבוכרה. ראשיתו של המסגד במאה ה9, אך הוא נבנה מחדש במאה ה-12 והוא שופץ ונבנה מחדש במאה ה-16 על ידי השליט עבדל עזיז. מתחת לו (בפינה הימנית כשנכנסים) נמצאו שרידי מקדש זרתוסטרא וכן שרידי מקדש בודהיסטי. היום משמש המסגד השקוע כמוזיאון. פעם כנראה שהייתה סביבו גינת תבלינים.

המסגד היה מכוסה ונחפר רק לאחרונה. בראשית החפירות בלטה רק כיפת המבנה. אין הסבר מספק מדוע המבנה שקוע כל כך ביחס לסביבה, וייתכן כי הדבר נעוץ בכך שיסודותיו הם מהעתיקים בעיר ומעידים על מבנה ומפלס קדומים. ייתכן ולמפלס הקדום יוחסה קדושה שמשתמשים מאוחרים יותר (מוסלמים) התקשו לוותר עליה.

שלטון הקראחאנידים, סלגוקים חווראזמשים והמונגולים

בזמן השלטון של הקראח'אנים (תחילת המאה ה-12) נבנה המגדל של פוי קולון כל ידי השליט Mohammad Arslan Khan. זהו אחד המונומנטים המרשימים ביותר במרכז אסיה שהרשים אף את ג'ינגיס חאן, שהרס את העיר באופן יסודי פרט לאותו מגדל. אלא שהמונגולים הופכים בסופו של דבר למוסלמים, והם בונים מרכזים סוּפיים, כמו החנקה של אל בוחרזי ממסדר הקובראוויה, הנמצאת בפרברי העיר. הקרחאנידים היו במשך תקופות ארוכות מדינת חסות של הסלגוקים ולאחר מכן של החוואזמשים, שבנו אימפריה אדירה ממרכזה בקוניה אורגץ לא רחוק מחיווה. כל הממלכות הללו אימצו את המסורת התרבותית הפרסית של הסמינידים. העולם של מרכז אסיה המשיך להתקיים ולפרוח, עד שהגיעו המונגולים במאה ה13 והרסו את הכל.

האוכלוסיה והתרבות של מרכז אסיה המשיכה להתקיים, כולל סדר חברתי ומוסדות עזרה חברתיים, בעזרת המסדרים הסופים, והם הביאו בסופו של דבר להתאסלמות של המונגולים, כשהפרק הבא היה שצאצאי המונגולים הקימו מחדש ממלכה פורחת ואדירה בימי תימור לנג והשושלת שלו.

מגדל רגל הענק – Kalyan Minaret

מגדל/מינרט פוי קליאן (על שם המסגד הסמוך) – רגל הענק הוא אחד השרידים היחידים מימי הקראח'אנים ששלטו באזור עד המאה ה-13. הוא נבנה על ידי השליט ובונה הערים Arslan Khan Muhammad הקרחאני. הוא בנה את חומות בוכרה מחדש, וגם את העיר Paikend הסמוכה לנווה המדבר של בוכרה. המגדל הוא חלק מרשת של מגדלים שנבנו ברחבי מרכז אסיה במאות 11-13. כשהגבוה שביניהם נמצא בקוניה אורגנץ, הבירה של הקראחאנידים. ייתכן שיש כאן קשר לגיאוגרפיה מקודשת של הארץ, ובכל מקרה זה מבוסס במידה רבה על המגדלים של זרתוסטרא ודרכי השיירות במדבר.

גובהו של המגדל 48 מטר והוא בנוי מלבני בוץ מעורבים עם גבס, שביניהם יש לבנים מזוגגות שנותנות עיטורים וחלקן הם מלים בכתב כופי ערבי, מעין נוסחאות קסם.  במבנה יש פרופרציות מיוחד, הקוטר שלו בבסיס הוא יותר 9.6 מטר, היקף הבסיס 30 מטר. למעלה ברוטנדה הקוטר של הכתר הוא 6 מטר (יחס של שני שליש ושליש), והרוטנדה מתרחב כלפי מעלה בכמה מוקרנסים. ליצור גליל גדול יותר, ומעליו יש מעין קונוס – כובע.

הגובה של המגדל בלי הקונוס בראשו 46.5 מטר, והקונוס מוסיף עוד 2 מטר בכדי להגיע ל48 מטר, כלומר היחס בין רוחב לגובה הרגיל הוא 1:5 ועם הכיפה מתקרב ל1:6 שזה היחס בין כף רגל אדם לגובהו (יחס דומה לעמוד הדורי) וגם הרוחב בכתר למעלה הוא 1:8, שזה היחס של העמוד היוני. לכתר בראש המגדל יש 16 חלונות. המגדל עומד על בסיס בגובה קרוב ל2 מטר שהוא עם 10 צלעות. כלומר ביחד עם הבסיס והקונוס המגדל מגיע ל50 מטר.

המגדל מוקף ב12 פנלים של לבנים מרושתות שחלקם אלכסוניות חלקם ישרות, חלקן שקועות וחלקן בולטות, וזה נותן אשלייה של עומק וגובה, עושר ועניין. במעלה המגדל יש כמה רצועות רוחב ונדמה שיש בו שלבים. במילים אחרות המגדל מהווה ציר עולם, חיבור בין אדמה לשמיים, ומזכיר עמודי אש של דת זרתוסטרא הקדומה. הוא גם מסמל את המסע הרוחני, בסיס רחב ויציב – אדמה, המקום ממנו מתחיל המסע, מגדל מתחדד – המסע הרוחני, ראש מגדל רחב ומואר – כתר רוחני. הצורות שיוצרות הלבנים הם כמו קליגרפיה או ערבסקה, ומסמלים את אחדות האל, דפוסים שחוזרים על עצמם אינסופיים המראים את החוקיות שביקום ויש על המגדל גם כתובות בערבית ונוסחאות קסם בכתב כופי.

האדריכל של המבנה הוא Usto Bako המאסטר של באקו, כפי שמופיע בכתובת במקום. לפי האגדה הוא השתמש בבניית הבסיס באבן אלבסטר וחלב גמלים, זה מתאים למסורת של הקדשת הבסיס של בניינים מיוחדים. לאחר בניית הבסיס נעלה לשנתיים וחזר בכדי להשלים את ציפוי הלבנים. הוא קבור בדיוק 45 מטר ממנו לפי בקשתו, הוא אמר שאם המגדל יפול, הוא רוצה שיפול על ראשו, ולכן קבור במרחק שהוא גובה המגדל. מספרים שג'ינגיס חאן כה התרשם ממנו שהורה להשאיר אותו על כנו (וחוץ מזה הוא היה שימושי, מראשו היו זורקים למטה נידונים למוות).

קבר – באר איוב (Chasma Ayub)

לא רחוק ממאוזוליאום סאמאני, ישנו מבנה המושפע ממסורת האוהלים והבנייה הטורקית (נראה כמו יורטה) שהוא מעין טורבה (קבר קדוש) של הנביא איוב, המבנה הוקם לראשונה בסוף המאה ה12 בזמן השליטים החוראזמשים, אך שופץ כמו מבנים רבים אחרים בתחילת תקופתו של תימור לנג – סוף המאה ה13 אז נבנתה הכיפה הגדולה. לפי האגדה הנביא איוב הגיע לעמק וראה כי שוררת בו בצורת נוראה. הוא הכה באדמה במקלו ומעיין פרץ החוצה. את המעיין – באר אפשר לראות עד היום ומים שלה נחשבים לקדושים.

הנביא איוב הוא דוגמא במסורת המוסלמית לסבל בנאמנות. בקוראן סורה 38 כתוב שאיוב פנה לאל בצרתו, וזה ציווה עליו לרקוע על האדמה ברגלו, בעקבות כך בקע מעיין, איוב רחץ בו ונרפא, וכך כתוב: "זכור את עבדנו איוב בהתחננו אל אלהיו לאמר: אדוני! הן פקדני השטן בצרה גדולה. ונאמר אליו: טפוף ברגלך על הארץ, ויצא ממנה מבוע מים לרחוץ את בשרך ולהשקותך!" (סורה 30, 40-41) האוזבקים מאמינים שזה קרה בבוכרה. ולכן מי שרוחץ במי המעיין נרפא. כדאי להזכיר שכל הנביאים הם חלק מדמותו של מוחמד, האדם השלם, שהוא התבנית השלמה, והם חלקים ממנה (רוחניים).

במקום יש כיום מוזיאון לתולדות מפעלי ההשקיה של אזור בוכרה (שהוא נאת מדבר).

העיירה קג'דוון (Ghijduvan)

בעיר קטנה עשרים קילומטר מבוכרה נמצאת המדרסה של קג'דוון, שנבנתה על ידי אולוג בג, במקום קברו של קג'דוון – מייסד מסורת המאסטרים של מרכז אסיה (נפטר 1179), האיש שמצא את סוד הזיכר השקט. זהו בניין יפה שלידו מגדל קטן בסגנון מסורתי. במרכז המדרסה ישנה בריכה קטנה, שלכאורה היא לנוי, אולם למעשה מעידה על סודו של האיש הקבור במקום. העיירה מפורסמת גם כמרכז של קדרות.

שייח' קג'דוון היה תלמידו של השייח הגדול חמדני, שקבור במרב בטורקמניסטן. הוא אומן בטכניקת הזיכר – חזרה אין סופית על שמו של האל במטרה להתחבר למהותו. אלא שבמהלך התרגול התלמיד שומע את עצמו אומר את שם האל, ועל ידי כך יכולה להתחזק בתוכו הגאווה על היותו הולך בדרך, גאווה שתרחיק אותו מהאל. קג'דוון ניסה לגלות את הסוד של הפסוק המופיע בקוראן ואומר: "קרא לזה שתומך בך בצניעות, ובסוד לבבותיכם" – או במילים אחרות: איך להימנע ממלכודת הגאווה. הוא פנה אל השייח שלו, וזה ענה לו שמה שהוא מבקש זה דבר גדול מאד, והוא מתפלל שקידר (מדריך הנשמות המוסלמי) יבוא אליו ויגלה לו אותו. וכך היה.

קג'דוון קיבל הדרכה שמימית שהנחתה אותו לקיים טבילות ממושכות במים תוך כדי ניסיון להגות את שם האל, בכדי לקבל תשובה. הוא צלל במים במשך דקות רבות, ואז נגלה לו שאין צורך להגיד את מילת האל, מכיוון שכל דבר אומר אותה, העצים, האבנים הפרחים, ויותר מכל פעימות ליבנו והנשימה שלנו. כל מה שצריך זה רק להקשיב. "הסוד של הלבבות" הוא, שבכל פעימה של הלב אפשר לשמוע את שם האל וכך גם דרך הנשימות. קידר לימד את קג'דוון שהזיכר השקט הועבר לאבו בכר בזמן שהיה במערה עם מוחמד, וגם לימד אותו את הפרקטיקה של לספור את מספר הפעמים שמבטאים את הזיכר תוך כדי עשיה, וכן את הטכניקה של אישור ודחייה של הזיכר. שייח נקשבנד למד ממנו את הטכניקות והתורה באופן של אווסי (העברה ממורה רוחני) מאתיים שנה אחר כך

בתקופתו של קג'דוון הסלגוקים שלטו בחלק גדול מהעולם המוסלמי, ובאזור מרכז אסיה הנציגים שלהם היו החווראזמשים, בעקבות פעולתו של נזים אל מולק הוקמו מדרסות וחנקות רבות שבהם יש בריכה במרכז החצר, דוגמא לכך היא Karatay Madrasa בקוניה. קג'דוון ביקר בחלק גדול מהעולם המוסלמי וחי פרק זמן בסוריה וסביבתה, ושם נחשף לסוג האדריכלות הזו, ייתכן כי קג'דוון השתמש בבריכה מעין זו. בנוסף לכך בריכות היו גם חלק מהארכיטקטורה המקודשת המרכז אסיאתית של ארמונות וגנים.

כך או כך, קג'דוון גילה את טכניקת הזיכר השקט, הגיית שם האל לפי תבנית הגוף תוך כדי הפעלה של חלקים רוחניים רדומים בתוכו. ה"סוד" שקג'דוון גילה קשור ליסוד המים, שלפי הפסיכולוגיה היונגיאנית מחבר אותנו ללא מודע. הוא היה הראשון בסדרה של שבעה מאסטרים של מרכז אסיה, וגילה את שמונה העקרונות הראשונים של הדרך הנקשבנדית – ראו מאמר על המסדר הנקשבנדי

החנקה של בוחרזי

בפרברים של בוכרה עצמה נמצא המאוזוליאום והחנקה של בוחרזי (Bokharzi), שהיה קשור למסדר הכובראניה שנוסד על ידי Najm al-Din Kubra נגים א דין כברא  (1145-1221), שהיה השייח המקורב ביותר לשליטים החווארזמים (מורה ויועץ שלהם). השייח השתתף בהגנתה של אורגנץ ונרצח על ידי המונגולים. בוחרזי היה תלמידו של השייח' ונשלח על ידו לבוכרה. הוא העביר לאסלאם את החאן – הקצין המונגולי האחראי על בוכרה, וזה הקים לכבודו את המדרסה של מסעודיה, המדרסה הראשונה שהמונגולים הקימו, ואת חנקת אל בוחרזי. זהו אחד המבנים היחידים מהתקופה המונגולית ששרד, ובנוסף על כך אחד המבנים היחידים הקשורים ישירות למסדר הכובראניה, שהיה נפוץ מאוד בימי הביניים.

בוחרזי נקבר במאוזוליאום שנמצא במקום. לא רחוק ממנו נקבר החאן המונגולי. החנקה המקורית שופצה והוקמה מחדש על ידי הנכד של בוחרזי במאה ה-14 והבניין שופץ שוב בתקופתו של תימור לנג. הנוסע אִבּן בטוטה ביקר את המקום ומתאר אותו.

כֻּברא ראה את האדם כ"מיקרוקוסמוס" מלא אורות, גוונים והשתקפויות. בלב ובנפש מצויים "מרכזים אנרגטיים" (מעין גרסה סופית לרעיון צ'אקרות). דרך זִיכּר עמוק (שינון שם האל, נשימות, מדיטציה) – נפתחים המרכזים הללו, ומתגלים בצבעי אור.

במהלך המדיטציה, המיסטיקן רואה חזיונות של צבעים: ירוק, כחול, אדום, זהב, שחור, לבן. כל צבע מייצג דרגה שונה של התקדמות רוחנית או מצב נפשי:
שחור – תחילת הדרך, החושך של האגו.
כחול/אינדיגו – עומק המדיטציה, מעבר מגשמיות לרוחניות.
אדום – התלהבות האהבה האלוהית, חום הלב.
ירוק – שלווה, חיים נצחיים, קירבה לנבואה (גם צבעו של האסלאם).
לבן – טוהר מוחלט, איחוד עם האל.
זהוב – הארה עליונה, הדרגת האיחוד.
החזיונות הללו לא נחשבו "דמיון", אלא סימנים ממשיים לנוכחות האל באדם.

הסופי מתרגל נשימות, זִיכּר והתבודדות עד שעיניו הפנימיות "נפתחות". הצבעים מופיעים כסימנים לדרגות הסרת מסכים (חִג’אב). בסוף התהליך, כשהתלמיד רואה את האור הלבן־זהוב, הוא נתפס כמי שהגיע לפנא – ביטול עצמי באלוהים.

בוכרה התימורידית והאוזבקית

בוכרה נבנתה מחדש בזמן תימור לנג ועולה לגדולה עם הגעת האוזבקים והעברת הבירה של ח'אנאת בוכרה מסמרקנד לבוכרה ב-1560. המאות 16 ו-17 הן תקופה של בניית מבני דת, מדרסות וחנקות, רנסאנס דתי ואמנותי. באופן כלשהו המשיכה העיר לשמור על עצמאותה ושגשוגה גם במהלך המאה ה-19, ואיבדה את האוטונומיה שלה ושלטון האמיר רק בתחילת המאה ה-20, עם הגעת הבולשביקים.

רנסאנס דתי במאות ה-16 וה-17

במאה ה-16 יש לנו רנסאנס דתי נקשבנדי בבוכרה, אשר מקוּדם על ידי שני שליטים שעוברים חניכה נקשבנדית, ובראשם עבדוללה ח'אן ועבדל עזיז. הם בונים מדרסות, חנקות, את המרכז של המסדר הנקשבנדי בקייסר עריפון, ומעבירים את הבירה מסמרקנד לבוכרה!

השליט עבדוללה ח'אן הראשון בונה את מסגד פוי קולון, המדרסה הקרויה על שמו וכן את המדרסה של מירי ערב לכבוד שייח' עבדוללה מתימן. אחריו מולך עבדול עזיז, שבונה את המאוזוליאום של נקשבנד בכפר קייסר עריפון, וגם חנקה ומסגד של מג'וקי אתור בבוכרה.

בסוף המאה ה-16 מופיעים על בימת ההיסטוריה השליט עבדוללה ח'אן השני והשייח'ים הדוייברים. ראש המסדר הנקשבנדי הוא השייח' מוחמד אסלאם (1493–1563), שחי בכפר דוייבר ליד בוכרה. בין תלמידיו היה אסקנדר השייבני, הודות לתמיכתו של מחמוד אסלאם עלה בנו של אסקנדר – עבדוללה ח'אן השני לשלטון והוא מעביר את הבירה לבוכרה ב-1560. כבר קודם לכן עברו השליטים לבוכרה, עתה היא הופכת להיות באופן רשמי בירת הח'אנה, שנקראת על שמה.

זהו תחילתו של תור זהב שבו נבנים מדרסת קוקלדש, על שם גנרל בצבא שתרם לבנייתה ב-1568, מדרסת עבדוללה ח'אן השני ב-1578, מדרסת גיקוסן ב-1580, מדרסה מדריחן ב-1581, מדרסת תימי קולון ב-1580, חנקה של פיזבד ב-1580, מדרסה של דוסטום ב-1585, מדרסה של פלקהילה קושבגהי ב-1586, ועוד.

השייח' הדוייברי נקשבנדי הבא, חודג'ה מוחמד, נהיה שייח' האסלאם בממלכה (ראש המוסלמים, מעין מופתי), וכך גם בנו אבו בכר סעיד. השייח'ים הדוייברים, שתחילתם במוחמד אסלאם מקימים שושלת שממשיכה להנהיג את המסדר הנקשבנדי בבוכרה ולקבוע בענייני דיומא, וזאת בניגוד למסורת הנקשבנדית שבה הברכה הרוחנית לא עוברת מאב לבן, אלא למי שיש בו את האנרגיה הנכונה אותו מוצאים באופן אקראי, כפי שנעשה במקרה של הדאלאי למה. אבו בכר סעיד בונה בסוף המאה ה-16 אחוזה מפוארת בכפר הולדתם דוייבר, שבה מדרסה, מסגד, מאוזוליאומים, קברים, ועוד. שנקראת "צ'ור בקר" (ראו בהמשך).

בשנת 1611 עולה שושלת חדשה לשלטון בבוכרה, שמאשרת את זכויותיהם של השייח'ים הדוייברים. שושלת זו בונה את אזור בריכת ליבי האוז ב-1620. חנקה דיוואן בגי ב-1620. מדרסה נדיר דיוואן בגי בצד המזרחי של הבריכה ב-1630.

מסגד פוי קולון (Poi Kalyan) ומדרסת מירי ערב (Mir-i Arab)

פוי קולון הוא המסגד המרכזי של בוכרה. לידו נמצא מגדל פוי קולון, "רגל הענק", שנתן למקום את שמו. המסגד עצמו נבנה במאה ה-16 על ידי השליט השייבני עבדוללה ח'אן, והוא מהגדולים במרכז אסיה. הוא העביר את הבירה לבוכרה מסמרקנד, ובנה גם את מדרסת מיר א עראב למול פתח הכניסה של המסגד, לכבוד מורו וחברו שייח' עבדוללה מתימן, נסיך הערבים – מירי ערב. ומכאן השם. הנסיך והשליט נקברו במקום, זה לרגלי זה. זוהי המדרסה היחידה שנשארה פעילה בזמן הקומוניזם.

עבדוללה-ח'אן בונה מחדש את המסגד הגדול ליד המגדל של פוי קולון, וקורא לו על שמו. שטח המסגד שווה לזה של מסגד ביבי חאנום בסמרקנד, וזה מסמל את הרצון שלו להעביר את הבירה מסמרקנד לבוכרה. הוא קרוי עצמו על שמו של השייח' הנקשבנדי עבדוללה אל הרר, ומשתייך למסדר הנקשבנדי. עד היום האימאמים של מסגד חשוב זה הם שייח'ים במסדר הנקשבנדי.

מדרסות אולוג בג (Ulugbek) ועבדול עזיז (Abdulaziz)

בלב השווקים של בוכרה וסמטאות העיר העתיקה נמצאות שתי מדרסות יפהפיות: הראשונה היא המדרסה של אולוג בג, שהיא הקדומה ביותר בבוכרה. על הכתובת בכניסה כתוב: "זו חובתו הקדושה של כל מוסלמי לחפש אחר ידע". וגם: "מעל מעגל אנשים המצוים בחוכמה של הספרים, תהיה דלתו של ברכת האל פתוחה בכל רגע". המדרסה שופצה בימי עבדוללה-ח'אן השני.

מולה שוכנת מדרסה של אחד השליטים הגדולים האחרונים בבוכרה, עבדול עזיז מהמאה ה-18 (אין זה אותו עבדל עזיז שבונה את מסגד התבלינים במאה ה-16). עיטורי הכניסה למדרסה זו משלבים מוטיבים פרסיים וסינים, והיא שונה מעט מכל השאר, ומעולם לא הושלמה. כך ניצבות להן זו מול זו שתי מדרסות שנבנו בהפרש של שלוש מאות שנה.

מתחם ליבי האוז (Labi hauz) ודיוואן בגי (Divan Begi)

מתחם זה הוא הלב של בוכרה, בריכה יפה ומסביבה בתי קפה, ממנה באו לשאוב מים. מצד מזרח שלה נמצאת מדרסה דיוואן בגי, שנבנתה במקור כחאן שיירות, אבל הפכה למדרסה בדרישת השליט – קולי חאן. מצד מערב נמצאת חנקת דיוואן בגי, מרכז של המיסטיקנים הסוּפיים. המיקום של מדרסה ממזרח וחנקה ממערב מסמל את שני סוגי הידע: הגלוי והנסתר, העולם הזה והבא. המבנה של המדרסה – מבנה מרובע עם חצר גדולה – משקף את ארבעת בתי ספר של ההלכה המוסלמית, והמבנה של חנקה של אולם גדול עם כיפה משקף את הטקסים והמדיטציות שהצריכו אולם גדול מרכזי. שני הבניינים הם מהמאה ה-17. המדרסה היא בצורה של חאן. בתחילה היא נבנתה כחאן ואחר כך הפכה למדרסה. שתי ציפורי סימורג מקשטות את הכניסה. כיום היא משמשת כמקום של הופעות פולקלור לתיירים.

מצפון למתחם נמצאת מדרסת קוקלדש (kukaldosh) מהמאה ה-16, שהיא הגדולה בבוכרה.

אתרים סוּפיים מחוץ לבוכרה

לפי המסדר הנקשבנדי ישנם שבעה מאסטרים שששמרו והעבירו את גחלת הידע המיסטי – מקג'דוון במאה ה-12 שגילה את סוד הזיכר השקט, ועד לנקשבנד במאה ה-14 שלמד מקג'דוון בדרך של תִקשור – אוויסי, וייסד באופן רשמי את המסדר. וכך, מסביב לבוכרה ישנם שבעה מקומות קדושים בשבעה כפרים הקשורים לשבעה המאסטרים שמהווים אתרי עלייה לרגל. שני המקומות החשובים ביותר נמצאים בעיירה קג'דוון, מקום קבורתו של קג'דוון ובכפר קייסר עריפון, המקום של נקשבנד.

בנוסף על כך, בכפר היפה דוייבר, עשרים קילומטר מבוכרה, נמצא המתחם המדהים של השייח'ים הדוייברים  צ'ור בקר, מעין אחוזה סוריאליסטית בלב שום מקום

קייסר עריפון (Kasri Arifon) – הכעבה של הנקשבנדים

הסוד של הלבבות שקג'דוון גילה (הזיכר השקט) הועבר דרך שבעה שייח'ים אל בהא א-דין נקשבנד, שייסד את אחד המסדרים הגדולים והמשפיעים בעולם האסלאמי – הלא הוא המסדר הנקשבנדי. נקשבנד נולד וגדל בכפר בשם קייסר עריפון לא רחוק מבוכרה, שם הוא קבור.

ישנם שבעה כפרים מסביב לבוכרה, שבכל אחד מהם קבור אחר משבעת המאסטרים שהעבירו את הסוד, והם משמשים אתרי עלייה לרגל. המהדרים מבקרים בכולם, אך זה שבקייסר עריפון הוא המרכז העולמי שלהם, מקום קבורת מייסד המסדר, ה"כעבה", ולכן נבנה כאן קומפלקס אדיר ומפואר. המקום היה כה חשוב ומשפיע, עד שמלכי בוכרה מהמאה ה-16 ואילך בחרו להיקבר בו.

מדובר בקומפלקס גדול של מבנים, חצרות, בריכות וגנים, הבנוי לפי מיטב המסורת האדריכלית המרכז אסיאנית. זה היה אתר עלייה לרגל העיקרי והקדוש בח'אנאת בוכרה במאות ה-16–20. הוא הוקם בצורתו הנוכחית על ידי עבדוללה ח'אן, שהעביר את הבירה מסמרקנד לבוכרה. בליבו הקבר (מאוזוליאום) של בהא א-דין נקשבנד.

כשמגיעים למתחם מגלים שמדובר בשטח עצום, מעין עיר בפני עצמה, שבה מספר גדול של בניינים, חצרות, בריכות וכמובן קברים. האזור הבנוי מוקף בשטחי גנים רחבים, ובתוך אחד מהם נמצא האתר הראשון שאותו צריך לבקר והוא קבר אמו של שייח' נקשבנד. הוא ביקש מפורשות מכל מי שבא לבקר את קברו לתת כבוד ראשית דבר לאמו, שילדה וגידלה אותו. לאחר הביקור בקבר האם נכנסים מבעד לשער הראשי של המתחם, שהוא כמו עיר אסורה. לא רחוק מהכניסה נמצאים משרדי האחראים על המקום מטעם הממשלה האוזבקית, שמייחסת לאתר חשיבות רבה. מולם ישנם מספר אולמות ובתוכם מוזיאון המציג את תולדות התנועה הסוּפית במרכז אסיה. זהו אחד המוזיאונים המעניינים באוזבקיסטן, ורואים בו את כלי הנגינה, התלבושות, אמצעי התפילה וההיסטוריה של מסדרי הדרווישים השונים. לפי מיטב ידיעתי, אין עוד מוזיאון כזה בעולם כולו, מה גם שהתצוגה מלווה בחומר כתוב רב ובמידע וירטואלי. ליד המוזיאון יש חדרי אוכל ואכסון לצליינים הרבים.

במרכז המתחם יש כמה מסגדים עתיקים, שאחד מהם הוא מסגד הנשים היחיד במרכז אסיה. בנוסף לכך ישנן מספר בריכות, אחדות מהן גדולות במיוחד, וליד אחת מהן עץ מקודש שאנשים תולים עליו בדים ועוברים מתחת לגזעו.

ליד מסגד הנשים נמצאת חצר גדולה, שבמרכזה בריכה, ובצדה נמצא מבנה אבן גדול, הנראה כמו כעבה – זהו מקום קברו של הקדוש. מצדה האחר של הבריכה יש מבנה משונה קטן עם כיפה וארבעה מגדלונים, ובו מניחים מנחות. משמעותו סמלית והיא קשורה לאמונת זרתוסטרא ואדריכלות מבני האש הקדושה, כפי שהיתה נפוצה בפרס ובאוזבקיסטן לפני בוא האסלאם.

המבנה הגדול ביותר במתחם הוא החנקה עם הכיפה הגבוהה, שצורתה משונה, והיא נתמכת על ידי שתי וערב של קורות ענק חיצוניות. המבנה המכיל בתוכו אולם ענק הוא קדום, אולי מהמאה ה-14, ונראה מרחוק.

בכניסה האחורית של המתחם ישנם שולחנות שסביבם יושבים אנשים קדושים המברכים את המבקרים ונותנים להם פיסת לחם טקסית ומלח כחלק מהברכה. כניסה זו מובילה לבית קברות אדיר, בו קבורים מלכי בוכרה ואציליה. מספר רב מאוד של מאוזוליאומים ומבני קבורה מעיד על חשיבות המקום ועוצמתו בימי קדם. עד השתלטות הרוסים על אוזבקיסטן היה זה מרכז שוקק, אליו הגיעו אנשים ועולי רגל מכל רחבי העולם. בתקופה הקומוניסטית דוכאה הדת והמקום שמם, וכיום הוא שב ומחדש את ימיו.

האתר מעניין מאוד ויש בו דוגמאות אדריכלות ייחודיות של מבנים וחצרות. הרבה מסורות מיסטיות של המסדר קשורות למקום. אחת לשנה, בסוף השבוע השלישי של ספטמבר, מגיעים לכאן עשרות אלפי חסידים נקשבנדים מכל רחבי העולם כדי לחגוג את יום מותו של מייסד המסדר.

צ'ור בקר (Chor-Bakr), אחוזת השייח'ים הדוייברים

בכפר צ'ור בקר, הנמצא לא רחוק מבוכרה, קיים מתחם מפואר וגדול ובו כמה מסגדים ומבני ציבור ומספר גדול של אחוזות קבר, מאוזוליאומים, וכמובן גם בריכות וגנים. אלה מבנים בעלי נפח חלל עצום, הבנויים לתלפיות. מפליא למצוא מבנים מפוארים כאלה בלב האזור הכפרי, ללא שייכות נראית לסביבה. המתחם, מסתבר, היה חלקת עולמם של השייח'ים הדוייברים, שהובילו את המסדר הנקשבנדי במאות ה-16–18, החל מזמנו של עבדוללה ח'אן השני, שהוא זה שבנה במקום מאוזוליאום לכבודו של אבו בכר סעיד – השייח' השני שלהם.

לפי האגדה למקום זה הגיעו ארבע בני משפחתו של אבו בכר החליף הראשון כבר במאה ה9, ומכאן השם צור – 4 בקר. הם התיישבו באזור שהוא מאד פורה מבחינת האדמה, קיבלו את תמיכת המקומיים והפכו להיות עשירים מקומיים. במשך השנים נבנו במקום חנקה, מסגד ומדרסה, וכן מתחם אדיר המעיד על עוצמתם וכוחם של השייח'ים שהעלו והורידו שליטים. המשפחה צברה רכוש רב והרבה מאדמות הכפרים שליד בוכרה היו הקדש דתי בשליטתם. את הכסף הם השקיעו בבניית המתחם המפואר. בניגוד למנהיגים אחרים של המסדר הנקשבנדי, שקיבלו את העמדה כתוצאה מכישוריהם והאור שזיהו בהם, הרי שבמקרה של שייח'ים אלה, הנהגת המסדר עברה בירושה, אלא שכל פעם היה זה הבן המתאים שיכל להכיל את האור הרוחני.

בביקור במקום נכנסים דרך השער שמול מגרש החנייה ועוברים ליד גני הוורדים עד שמגיעים לבריכות גדולות, שמולן יש רחבה מוגבהת הנמצאת בין שני מבנים אדירים. מומלץ להיכנס פנימה ולהתרשם מהחלל. מהבריכות יוצאת דרך עשויה לבנים, אשר מוליכה בין בניינים שונים אל אזורי בית הקברות, בו יש כמה מאוזלאומים מעניינים.