מחוללי קדושה בזאוויה של הסופים בעכו

זאווייה היא שם כללי למרכז של חסידים מהזרם הסופי באסלאם, שבעבר הכיל מעין קומונה של תלמידים, מקום לינה ושירותים חברתיים, ומקום לעריכת פגישות וטקסים דתיים. הסופים הם הזרם המיסטי של האסלאם המאמין באפשרות להתאחדות עם האל, כלומר לחוויה של קדושה, שקורית בעקבות מסע רוחני. המסע נעשה בעזרתו של מורה (שייח') ומסגרתו נעשות תרגולות רוחניות כגון התבודדות, מנטרה, מדיטציות, טקסים שנקראים זיכר, ועוד. התרגולות והחוויה של הקדושה קורים בתוך מתחם הזאוויה, ולכן יש מתחמים שנבנו במטרה לעודד ולעורר את החוויה הזו, כלומר הוכנסו בהם במודע מחוללים של קדושה, ודוגמא טובה לכך ניתן לראות בזאוויה של המסדר השאדלי יאשרוטי בעכו.

הזאווייה היא שילוב של קבר קדושים עם מרכז סוּפי פעיל.[1] בפרסית נקרא המבנה חנקה (خانقاه/khanqah‎) ובטורקית – טקיה (تکیه/Tekyeh). בעולם המוסלמי ישנן עשרות אלפי זאוויות. הזאווייה היא מקום שבו האדם מגיע לקצה הדרך האופקית ונתקל בזווית שממנה יוכל להתחיל במסעו האנכי. התפיסה של מסע אופקי ומסע אנכי קשורה למסע הלילי של מוחמד, החוויה המיסטית האולטימטיבית אשר שימשה מודל למוות באל כדי לחיות באל.[2] ניתן לומר כי הזאווייה באופן אידיאלי ורוחני היא מקום מַעֲבָר בין ממדים ובין מישורים שבתוכו יש ממד של עלייה רוחנית, וכן תפיסה של דרך המובילה אל חזרה למצב של הזמן המיתי הראשוני שבו היה חיבור עם האלוהים, כלומר מקום של בריאה מתחדשת.

הזאווייה בעכו היא מרכזו של המסדר הסוּפי העולמי השאד'לי יאשרוטי, שהוקם באמצע המאה התשע־עשרה ומונה מאות אלפי חסידים. כיום המרכז נבנה מחדש לאחר שנחרב במלחמת העצמאות.^[3] נכון לרגע זה הזאווייה סגורה עדיין לקהל הרחב ותהליך השיפוץ לא הושלם, אבל היא משמשת כבר כעת אתר עלייה לרגל למאמינים בישראל, המדווחים על חוויות קדוּשה בעת הביקור היחידאי במקום, וכן מקיימים בו פעילות דתית וציבורית. המתחם כולל, נוסף על אולם הטקיה (מקום המפגשים), המכוסה בכיפה השנייה בגודלה בעכו, ואולם המשהד (מקום הקברים הקדושים), את הבית הישן של עַלִי נוּר א־דִּין יאשרוטי, את הבית ואת הדיוואן של אל־האדי יאשרוטי, ומבנים נוספים רבים, בהם אולמות צלבניים, חדרים גדולים וחצרות עמודים, קומפלקס מפואר ויפה המוכן לקבל את המוני עולי הרגל והמבקרים מרגע שיחליטו לפתוח אותו לקהל הרחב.

בכניסה לזאוויה ניצב מבנה שער מרשים המפריד בין הקודש לחול ועליו כתוב "מקום קדוש". לאחר שחוצים את השער משתרעת חצר שבה מתוכננת מזרקה. מימין לכניסה ניצב מבנה גדול ממדים, הטקיה (אולם המפגשים), המקוּרה בכיפה השנייה בגודלה בעכו (אחרי מסגד אל־ג'זאר) שצבעה כחול, והיא נצפית כמעט מכל מקום בעיר. מול הכניסה ניצב מבנה ענק, המשהד (מקום קברי השייח'ים המייסדים), הוא קודש הקודשים של המקום. על גגו שש כיפות לבנות מעל שישה מבני קבר מתומנים, ובאמצע האולם הגדול והריק שבין שישה הקברים שתי כיפות זכוכית מתומנות גדולות וצבעוניות המחדירות פנימה אור בארבעה צבעים: כחול, אדום, ירוק וצהוב. מסביב לבניין המרכזי אכסדרה עם עמודים משיש בשלושה צבעים: אדום, שחור ואפור, וחצר היקפית גדולה. מסביב לחצר מבנים רבים נוספים.

המבנים הנוכחיים של מתחם הזאוויה, שופצו או נבנו ברובם הגדול בשלושים השנים האחרונות, ולכן הם מספקים לנו הצצה לתהליכי תכנון ובנייה של מקום קדוש כריזמטי, המערך של המקום כפי שקיים כיום מספק לנו תובנות לגבי אופן פעולתם של מחוללי קדושה במקום קדוש כריזמטי, בשני הדברים הללו יגע המאמר שלפניכם.

תכנון כריזמטי בזאווייה השאד'לית עכו

התכנון והבנייה מחדש של הזאווייה של המסדר השאד'לי בעכו התרחשו בשלושים השנים האחרונות, וכך מתאפשרת הצצה בזמן אמת לתהליכי תכנון כריזמטיים (חופשי ונעזר בהשראה) של אתר קדוש כריזמטי (פופולרי ונתפש כמיוחד ומשפיע בקרבה המבקרים במקום והציבור הרחב), בין השאר בעזרת ראיונות בלתי אמצעיים עם המתכננים והבונים. הזאווייה משתרעת על חמישה דונמים בלב העיר העתיקה של עכו, ואף על פי שחלק מהמבנים שבה משוחזרים (מהמאה התשע־עשרה), הרי שחלקים גדולים ממנה, ובכלל זה המבנה הראשי, הם חדשים והמערך כולו, כולל החצר הגדולה, הוא עדכני לחלוטין.^[4]

מי שיזם את בניית הזאווייה, היה הרוח החיה מאחוריה והיה מעורב באופן מפורט בכל תהליכי התכנון והבנייה, היה השייח' ד"ר אחמד יאשרוטי ז"ל (נולד 1928, מת בשנת 2020) מרבת עמון. הוא רצה שהזאווייה תיבנה בסגנון צפון־אפריקאי אנדלוסי, מכיוון שזהו המקום שממנו באו אבותיו, מייסדי המסדר. וכך תוכננו בחצר תעלות ומזרקות מים בסגנון אלהמברה ונבנתה אכסדרה של עמודי שיש וקשתות מסביב למשהד.

מי שהיה אחראי על התכנון וביצע את תהליכי הבנייה בפועל היה המתוואלי הקודם של המסדר, בן עכו בשם עומר רייס ז"ל (נולד 1958, הלך לעולמו בשנת 2019), וסייע לו חאתם חארוף, המתוואלי הנוכחי. הזאווייה בעיני עומר הייתה מלאה משמעות סמלית – דיאגרמות, תורת סוד עמוקה – והוא ניהל דיאלוג עמוק על הקמתה עם שייח' אחמד יאשרוטי ובנו, ד"ר עלי יאשרוטי (מת בשנת 2021). הרצון העמוק של שלושתם היה ליצור מקום של קדוּשה שישפיע לטובה על כל העולם וישמש מעין מגדלור רוחני.^[5]

פרויקט שיקום הזאווייה, שעליו ניצח עומר, ניסה לתרגם לאדריכלות ולאמנות את תחושת הקדוּשה, כפי שמתארת היסטוריונית המסדר פטימה יאשרוטי: "הזאווייה היא מקום הטקסים הדתיים. מקום של תפילה, צום, לילות שימורים, התבוננות, תחינה, הגות והתרכזות באל. בזאווייה אומרים את הברכות, עושים את מעגלי הד'יכּר, התרגולות שבהן הפָקיר מנתק עצמו מכל דבר פרט לאל המהולל. בזאווייה מחפשים ידע והארה. הזאווייה עדה ומממשת את האחדות עם האל המהולל והעצום. שם התלמיד נכחד באהבתו לאל ולשליחו.^[6] "החיים בזאווייה לא היו כמו החיים של דרווישים, אלא הם היו חיים של התקדמות רוחנית המשלבת תפילות, לימוד, סגידה והארה, של מילוי חובות חברתיות והתקדמות חרוצה במעלה הרמות של דרך השלמוּת הרוחנית – התחנות הרוחניות. בזאווייה אדם יכול להגיע לרמה של קרבה לאל".^[7]

בשלב התכנון ניסה עומר להתחבר לאינטליגנציה האלוהית כדי שתדריך אותו ופעל בהתאם לכך, תוך כדי שהוא מקבל מדי פעם בפעם את אישורו של השייח' לדברים המתוכננים. לפי עומר, ההשראה האלוהית, הנקראת "מדד", היא מעין רוח קודש הנובעת מנוכחות שנקראת האור של מוחמד, הנמצאת בשייח' המסדר באופן רוחני. עומר האמין שההשראה של ה"מדד" יכולה לעבור גם דרך האנשים האחרים המעורבים במעשי התכנון והבנייה, ולעיתים נתן להם להציע את רעיונותיהם, תוך כדי שהוא מאשר אותם עם השייח'.^[8]

ההשראה הגיעה פעמים רבות בעזרת דיאלוג, סוג של דיון שנקרא מֻדַ'אכַּרַה (مُذَاكَرَة). ההנחה של עומר הייתה שאם הוא נעשה באופן נכון ועם הסנטימנט הנכון, הוא יכול להביא לירידת רוח ההשראה ("מדד") על המשתתפים, גם אם השייח' אינו נוכח בדיון. ברגע שהמאמינים מקיימים בעצמם מֻדַ'אכַּרַה, רוחו נוכחת והיא יכולה להתגלות להם בסימנים.

כשעומר עבד על התוכניות לזאווייה עם אנשים אחרים, אחד הדברים שהוא ניסה לעשות היה ליצור אווירה של דיון, של החלפת דעות, מתוך רצון שתהליך המֻדַ'אכַּרַה יביא לירידת רוח ההשראה ("מדד") על המשתתפים. הוא נהג תמיד לשאול לדעתם של המשתתפים בתהליך הבנייה, בייחוד של אנשי המקצוע, ולתת מקום להשראה, למדד, שתבוא מהם.^[9] הוא בא מתוך ההבנה (שהועברה גם לבני שיחו) שכולם מעגל אחד של אנושות, אלא שכל אחד נמצא בנקודה אחרת של המעגל, וממנה הוא יכול להתקדם לכיוון המרכז. כשנמצאים במרכז רואים שהכול הוא בעצם אחד, וזו ההוויה והמטרה של המֻדַ'אכַּרַה.

בתהליך התכנון הוא עירב לעיתים טכניקות מדיטטיביות סוּפיות (تَأَمُّل/תַאַמֻּל), שאותן הוא עשה בעצמו ובמהותן הן הקשבה לסימנים, למה שהיקום רוצה לומר. במסגרת תרגול התַאַמֻּל צופים בטבע תוך כדי ריכוז וערנות למתרחש, הראייה פועלת בצורה אחרת וכך גם השמיעה. הסוּפי ער לכל המתרחש במצב של ריכוז גבוה מאוד. טכניקת התַאַמֻּל מחברת את האדם לתוך עצמו, אבל לא באופן פנימי כמו במדיטציה, אלא דרך הפעלת החושים ופתיחוּת לעולם. התַאַמֻּל הוא התבוננות והשתאות מנפלאות הבריאה, והתועלת שלו היא בכך שהוא מסייע בהגברת הקליטה ותשומת הלב לסימנים ולכוונות שהיקום שולח.^[10]

התהליך ההשראתי של התכנון הביא לכך שבתוך האדריכלות והאמנות של הבניין שולבו באופן אינטואיטיבי, ולעיתים גם באופן מודע, מאפיינים של קדוּשה כגון אור, מים וצורות גיאומטריות, ונוצרו מחוללי קדוּשה כגון מורכבות פרקטלית, דואליות מאחדת ויוצא דופן נשגב. מורכבותו של המקום, שכיחוּת הצורות הגיאומטריות,^[11] סמלים כגון שמש רוחנית, מים ועמודים, כל אלה יוצרים קוסמולוגיה ותחושה של סדר ובריאה. היופי, האסתטיקה והאמנות, מעוררים באדם תחושת גן עדן ומחברים אותו לחלק האלוהי והמקודש שבתוכו. דבר זה בא לידי ביטוי בעיטורי הפרחים והגביעים (המסמלים את השיכרון האלוהי) ובקליגרפיה היפה. תחושת הקדוּשה מתחזקת על ידי טקסי השירה והד'יכּר שנערכים בזאווייה באופן קבוע, ובאופן מיוחד בזמן המוולד (יום הולדתו) של הנביא מוחמד ואירועים דתיים חשובים אחרים.

בשלב הבנייה הודגשו והובלטו שרידים עתיקים שנחשפו בעת חפירת היסודות והשיפוצים, חלקם מהתקופה הצלבנית, וכן אלמנטים הקשורים למים, כגון חלקים מאמת המים העות'מאנית ומבנה מזרקה עתיק. המשחזרים השתדלו להשתמש באבנים העתיקות ובחלקים המקוריים של הזאווייה שהייתה במקום, וכך המבנים בימינו מתקשרים למאנה, לנוכחות, שנוצרה בזמנם של המייסדים.

דואליות מאחדת בזאווייה בעכו

בזאווייה של המסדר השאד'לי הסוּפי בעכו (زاوية الشاذلية) ישנם שני מרכזי קדוּשה (שני בניינים שונים) המתייחסים זה לזה בתוך אתר קדוש אחד היוצרים יחדיו מחולל קדושה של דואליות מאחדת. במתחם הגדול ניצבים שני מבנים עיקריים: האחד הוא המשהד – מקום הקברים הקדושים של מייסדי המסדר, והאחר הוא הטקיה – מקום הטקסים והפעילות הציבורית. האחד הוא מקום המוות והחיבור לעולם שמעבר, והאחר הוא מקום החיים והחיבור לעולם הזה בהשראת העולמות העליונים. שני המבנים שונים בצורתם ובפעילות המתקיימת בהם, ועם זאת הם מחוברים בכל מיני צורות נסתרות כפי שנראה להלהן.

לזאווייה תפקיד כפול. מחד גיסא, היא מקום התקדשות ושינוי, לימוד והתפתחות רוחנית, כשהקדוש הוא ציר הקדוּשה הן בחייו הן במותו (הקבר). מאידך גיסא, היא מקום לפעילות חברתית תוססת, לסיוע לעניים, לאירוח מבקרים, ללימוד ולמשפט.[12] התפקיד הכפול של הזאווייה מתבטא בקיומם של שני מבנים עיקריים שכל אחד מהם משמש לאחד משני התפקידים של המקום – הטקיה לפעילות החברתית והמשהד הוא מקום הקשר עם העולמות שמעבר. ההופעה של מחולל הקדושה דואליות נובעת מכך שבשלב תכנון האתר הוכנסו בשני המבנים באופן מודע מוטיבים אדריכליים דומים המכפילים את עצמם, בשניהם נעשה שימוש באותם צורות גיאומטריות (קשת), פרופורציות, מודולים (מידות) וסמלים, וכך נוצר קישור שהוא לרוב תת־מודע בין שני המבנים שנראים שונים לחלוטין זה מזה[13] ובין שתי הפעילויות, הנתפסות באסלאם כחלק ממהות אחת.

לפי בנט, באסלאם ישנה בעיה בהפרדה בין הקדוּשה ל"רגיל", כי עניינה של דת זו הוא באחדות.^[14] האסלאם מנסה להביא את הקדוּשה לחיי היומיום, ולכן ליד מקומות קדושים – וכחלק מהם – יהיו מוסדות חינוך ועזרה הדדית, חלאל/حلال (=מותר) כלשהו. לפיכך, זאווייה מאופיינת כמקום לשירותים חברתיים מצד אחד, וכמקום תפילה והתבודדות מהצד האחר, לפי הדוגמה של ביתו של מוחמד, שבו שולבה פעילות ארצית ושמימית.^[15] יש בכך מן הדואליות המתקיימת גם באדם, של רוחני וארצי, של גוף ונפש.

אלא שיש כאן גם משהו נוסף, באסלאם המיסטי (הסוּפי) שוררת אמונה בקיומן של שתי ישויות אלוהיות – האלוהות הנסתרת והאור של מוחמד, שדרכו היא מתגלה, האלוהות וישות בוראת שהיא ההאצלה (הקרנה) הראשונה של האלוהות (בדומה לתפיסה הבהאית). האדריכלות בזאווייה מבטאת תפיסה דואלית זו. הכניסה למבנה המשהד היא דרך שתי קשתות גדולות, ובתקרה יש שתי כיפות מתומנות בעלות שלושה מפלסים עם זכוכיות צבעוניות בארבעה צבעים – ירוק, כחול, אדום וצהוב – המופיעים גם בחלונות הצדדיים. ארבעת הצבעים מסמלים את ארבעת היסודות, ואילו שתי הקשתות ושתי הכיפות מסמלות את הופעתו הכפולה של האלוהים דרך מהותו הנסתרת וה"ישות" הבוראת. לפי עומר רייס ז"ל (מת בשנת 2019), שהיה המתוואלי (אחראי ההקדש) של המסדר, הכיפות הכפולות והקשתות הכפולות מסמלות את האלוהות הנסתרת (שהיא זכרית במהותה), ואת הישות הבוראת שנאצלת ממנה (שהיא נקבית במהותה). הישות הבוראת מזוהה עם מה שנקרא באסלאם "נור אל־מוחמדיה" – האור של מוחמד, שהוא אור רוחני, ארכיטיפ האדם השלם.[16] בין שתי הישויות יש יחסי אהבה שבזכותם כל העולם מתקיים, וזהו מחולל הקדוּשה של הדואליות המאחדת בקליפת אגוז.

המבנה השני החשוב בזאווייה הוא אולם מרובע גדול ועליו כיפה עגולה שנקרא הטקיה, הכיפה היא אחת בניגוד לשניים של המשהד, עגולה ואטומה בניגוד לשקיפות של הכיפות המתומנות במשהד. אבל היא פתוחה לממדים אחרים, וזה משתקף בקליגרפיה הנפלאה שמופיעה בשוליה. הטקיה היא מקום הטקסים והתפילות, שאמורות להביא לחוויית הקדוּשה, או בטרמינולוגיה הסוּפית להעביר את האדם ממסע במישור אחד (אופקי) לתחילת מסע במישור אחר (אנכי). הטקיה במהותה היא מקום של תמורה ושינוי, מעבר ממסע מסוג אחד של קיום לעלייה בסולם הרוחני, והדבר מתבטא בכיפה העגולה והגדולה הנמצאת מעל ריבוע, והמסמלת בכך חיבור של שמים וארץ. השינוי מסומל על ידי הפסוקים החרוטים ברצועה בתחתית הכיפה ובהם הקליגרפיה מגיעה לשיאה. אור רב נכנס פנימה ביום משמונה חלונות צבעוניים ובלילה ממנורת ענק מפוארת המשתלשלת מהתקרה. בדומה לאדריכלות של מקומות קדושים מוסלמיים אחרים, המקום הקדוש מחבר את הרצפה הפשוטה והריקה מצד אחד (הווקטור האופקי) והכיפה המוארת והגבוהה מהצד האחר (הווקטור האנכי), ועל ידי כך מושג חיבור בין שמים וארץ שעל המאמין לקיים בחייו, והמתבטא גם בתנוחות התפילה ובמעבר מעמידה לכריעה, מקיום במישור אחר (אופקי) לקיום במישור אחר (אנכי).[17]

הטקיה היא מקום לאנשים הרוצים להתפלל, לערוך את טקסי הד'יכּר (הזכרת האל) ולקיים פעילות חברתית, מקום התלמידים. המשהד הוא מקום השייח'ים, האדם השלם, בני האדם שהם חיבור בין העולם הזה לאלוהים, שבזכותם כל העולם מתקיים. ניתן לומר כי מבחינה רוחנית מבנה המשהד הוא החשוב יותר, והדבר בא לידי ביטוי במשחקי האור והצבעים הנכנסים משני הפתחים בתקרה, וכן בסמלים ובמוטיבים האדריכליים הקשורים לגן העדן. זהו המקום שבו נמצאים הקדושים, האדם השלם, והם הציר האמיתי המחבר בין העולמות. ויחד עם זאת מחולל הקדוּשה של הדואליות המאחדת הקיים בין שני המבנים, מלמד אותנו שהאחד לא יכול להתקיים בלי האחר, שאין דרך ללא מורה, ושאין מורה ללא תלמידים. ברגע שתופסים זאת, האדם יכול לצאת מעצמו, לוותר על השליטה, ולחוות את קדוּשה של המקום במלואה.

מחולל קדושה יוצא דופן נשגב בזאוויה בעכו

אין ספק הדבר יוצא הדופן בזאוויה בעכו, בדומה במקצת לכיפת הסלע, הוא עבודות האמנות, היופי יוצא הדופן. באסלאם יש לאלוהים 99 שמות, חצי מהם קשורים ליופי ומהווים את התכונות של המסע האימננטי. היופי הארצי מעורר אצלנו את הזיכרון הנשכח של היופי האלוהי, הנביא שמסמל את היופי הוא יוסף שלו מוקדש פרק שלם בקוראן, לפי הסופים השיגעון של אשת פוטיפר למראה יופיו של יוסף הוא דבר חיובי, וזה גם מה שיכול לקרות לנו במפגש עם היופי של הזאוויה, באכסדרה עם העמודים הדרומית יש 13 עמודי שיש שלפי עומר מסמלים את יוסף שחלם על 11 כוכבים שמש וירח משתחווים לפניוץ

אחד מהביטויים הבולטים של היופי, ומחולל קדושה בפני עצמו הוא משחק הצבעים ובמיוחד זה של האור דרך החלונות הצבעוניים שברחבי האתר. האור החודר אל אולם המשהד דרך שתי הכיפות המתומנות השקופות עם זכוכיות צבעוניות בארבעה צבעים יוצר משחק נפלא של צבעים וצורות ומלמד על קיומו של עולם דמיון, של הַאֲצָלוֹת, בין האלוהות הנסתרת (והבוראת) לעולם הפיזי. הוא מחבר את האדם אל העולם הזה ביוצרו חלל גדול, קסום ומופלא (בדומה לכנסיות גותיות), שמועצם על ידי האור שחודר מהחלונות הצבעוניים שבצדדים והעיטורים של הבניין. בתוך האולם שוכנים קבריהם של האנשים הקדושים, מייסדי המסדר, שהם קוטב הזמן, ציר העולם, האדם השלם, נקודת החיבור בין האלוהות ובין הארץ שבזכותה כל העולם מתקיים. לפי התפיסה הסוּפית, יש עולם הביניים של הַאֲצָלוֹת, של האנרגיות, בין האלוהים לעולם והוא מתבטא בסמלים ובצבעים המפעילים את הדמיון, ולכן הריבוי של הצבעים והסמלים במקום.

גם בבניין הטקיה יש חלונות צבעוניים, אבל הפעם בצבעי כחול וצהוב בלבד, המזכירים לנו את צבעיי כיפת הסלע והשמש בשמיים, גם בבתים הצמודים לטקיה יש חלונות בצבעים אלו. הכיפה עצמה צבועה מבחוץ בכחול והיא בולטת על רקע קו הרקיע של עכו. הצבע הזה הוא יוצא דופן ביחס לכיפות הירוקות של המסגדים שבסביבה, והוא מזכיר כמובן את כיפת השמיים, אלא שבמקרה של הכיפה של הטקיה, זו נתמכת מבחוץ על ידי שמונה קשתות תומכות, זהו אלמנט קישוטי יותר מאדריכלי, במילים אחרות במתחם יש צורות אדריכליות לא שגרתיות כמו כיפה כחולה נתמכת על ידי קשתות, שתי כיפות שקופות מתומנות וגם שער אבן עצמאי שעומד לפני מבנה המשהד ולא ברור מה הוא עושה שם, כל הדברים הללו קוראים לתשומת לב ועוזרים להעביר את המבקר למודוס תפיסה אחר, שבמסגרתו המודעות מתחדדת וההכרה שיש עולמות אחרים ונשגבים במקביל לקיום של עולמנו ושאפשר להגיע אליהם מחלחלת.

מורכבות פרקטלית בזאווייה השאד'לית עכו

אחד הביטויים של מחולל הקדושה מורכבות פרקטלית הוא החלוקה של האור לצבעים, המתבטאת בהופעת של צבעים שונים המייצגים חלקים מהקוסמוס (קוסמולוגיה) באתרים קדושים, ויחד – את השלם. לפיכך, חוויה של מערכות (קשת) צבעים, גיוון ושוני, תוך כדי התייחסות של צבע אחד לאחר והיותם חלק ממערכת בעלת היגיון פנימי אחת, מפעילה באדם את מחולל הקדוּשה של המורכבות הפרקטלית ומאפשרת לו להתחבר אל מישור הקדוּשה. דוגמה טובה לכך נמצאת בזאווייה בעכו.

באולם המרכזי של הזאווייה מופיעים ארבעה צבעים – אדום, כחול, צהוב וירוק – המשולבים יחדיו בשתי הכיפות הצבעוניות השקופות ובשבעת החלונות בצד הדרומי המואר. ארבעה צבעים אלו מופיעים גם במקומות קדושים מוסלמיים אחרים (לדוגמה, במסגד הגדול אל־ג'זאר בעכו) ובמיסטיקה הסוּפית הם מסמלים את ארבעת היסודות שמהם העולם מורכב – אדמה, אוויר, מים ואש.^[18] וכך הנוכחות של ארבעתם יחד יוצרת דמות עולם. זו דוגמה טיפוסית של מחולל הקדוּשה מורכבות פרקטלית.

בזאווייה בעכו מופיעים גם צורות גיאומטריות ומספרים רבים. היא גדולה ומורכבת באופן שנוצר בה מעין עולם בפני עצמו עם יחסי גומלין בין חלקיו (פרקטל). הצורות הגיאומטריות השכיחות באתר הן מתומן, עיגול וריבוע. המתומן מופיע במבנה הקברים, בשמונה חלונות מתחת לכיפה הגדולה של אולם הטקסים (הטקיה), בשמונה הקשתות התומכות אולם זה מבחוץ ובמנדלות המופיעות על הקירות שבהן נראה ריבוע בתוך עיגול בתוך מתומן. חשיבותה של צורת המתומן נובעת בין השאר מפסוק בקוראן: "אותו יום יארע המאורע. ביום ההוא יבקעו השמים ויתרופפו, ומכל שיפוליהם יתכנסו המלאכים ושמונה מהם יישאו את כיסא הכבוד של ריבונך כאשר כולכם תובאו לפניו, וכל מעשיכם יהיו גלויים ולא ייעלם שום סוד ממנו".^[19] מכיוון שהזאווייה נמצאת בתהליכי בנייה ונערכו ראיונות עם בוניה, ניתן לומר בבירור כי השימוש במתומן נועד ליצור דמות עולם, תבנית שמים, על פני האדמה.^[20]

כך או כך, מורכבותו של המקום, שכיחות הצורות הגיאומטריות המופיעות בתבניות מעין מנדלה על הקירות ועל הרצפות (כמה עשרות מנדלות), המספרים (כגון שלוש) הארכיטיפיים המופיעים באדריכלות ובאמנות, נוכחות מערכות של צבעים, כל אלה יוצרים קוסמולוגיה ותחושה של סדר ובריאה ומחוללים קדוּשה. מחולל הקדוּשה של המורכבות הפרקטלית פועל על המבקר במקום במודע ובאופן לא מודע.

מרכז מחבר בזאווייה השאד'לית עכו

מחולל הקדושה מרכז מחבר נקשר הרבה פעמים עם דמותו של הצדיק והקבר שלו בלב האתר הקדוש. ברוח זאת מתארת בתו של מייסד המסדר, פטימה יאשרוטי, שהפכה להיסטוריונית שלו, את מהותה של הזאווייה ואת תפקידו של השייח' ראש המסדר: "מקום קדוש ואיש קדוש הם אלמנט ורטיקלי בתוך הרגיל. כשהכעבה נפלה משמים היא יצרה חור שדרכו תפילות יכולות לעלות. אולם במקרה של הזאווייה, כפי שטוען אבן ערבי, המיסטיקן מימי הביניים שעל בסיס תורתו נבנה המסדר, הכעבה היא האדם, הקֻטבּ של הדור, צדיק יסוד עולם. והוא זה שגר וקבור בזאווייה".^[21] דברים אלו מתארים באופן מדויק את האדם השלם, הקטב של הדור (צדיק) ואת קברו כמחוללי קדוּשה של מרכז מחבר.

קבריהם של השייח'ים, מייסדי המסדר השאד'לי ומנהיגיו, שוכנים בתוך המשהד, האולם הגדול במתחם שבו שישה מבני קבר מתומנים, שלושה בכל צד, ובאמצעו חלל גדול.^[22] הקברים דומים זה לזה; הם נמצאים בתוך מבנה מתומן קטן שקוטרו שלושה מטרים, בכניסה לכל אחד מהם ניצבת קשת ומעליה עיגול עם פסוקים בערבית. סביב העיגול ארבעה שמותיו של ה"האדם השלם – אל אנסאן אל כמאל (الإنسان الكامل), שבזכותו בכל דור ודור העולם מתקיים. מבחינת השאד'לים, ראשי המסדר הם התגלמות האור של מוחמד, אידיאל האדם השלם, בבחינת צדיק יסוד עולם. זהו ציר עולם המחבר בין הרקיעים, והוא מתקיים גם לאחר המוות ומיוצג על ידי הקברים הקדושים, אלו מהווים מחולל קדושה של מרכז מחבר, וזה מה שנותן להם את הכריזמה וכוח ההשפעה שלהם.

בין ששת הקברים יש חלל גדול המתקשר אל המספר שבע. מעל החלל פרושׂות שתי כיפות זכוכית צבעונית מתומנות, ובצידו שבעה חלונות זכוכית צבעונית בארבעה צבעים: אדום, כחול, צהוב וירוק. החלל הגדול הוא מרכז המתחם והוא מכוון אדם לעצמו (בניגוד לקברים שמסביב); הוא מציע לו את המסע הרוחני למעלה דרך שבעת הרקיעים, כפי שעשה מוחמד במסע הלילי. המרכז המחבר הוא לא רק הקברים, אלא גם החלל הריק באמצעם, חלל הקשור למסע הרוחני שבאפשרותו של כל אחד לעבור.

גם באולם הגדול האחר במתחם, הטקיה, יש חלל גדול וריק שמשרה אווירה מיוחדת. באולם זה מתקיימים הטקסים הדתיים, הכוללים בין השאר שירה וריקודים. בכניסה לאולם שלוש קשתות בקיר החיצוני, ובתוכו מרפסת הנשענת על שלוש קשתות בקיר הפנימי הצפוני. שלוש הקשתות החיצוניות צמודות לקיר ושלוש הקשתות והעמודים הפנימיים עומדים באופן חופשי, מסמלים את האדם שעשה את המסע הרוחני. מתקרת הכיפה משתלשלת נברשת ענקית מפוארת, שלה חשיבות בסמליות של האור הרוחני, וסביבה קליגרפיה של תשעים ותשעה שמותיו של האל. האולם הגדול אינו מסגד מכיוון שאין בו מחראב (גומחת תפילה), במקום אוריינטציה למזרח, יש בו הכוונה פנימה אל המסע הרוחני.

הכיפה מתחברת לארכיטיפ המעגל, המופיע במקומות רבים במתחם, והיא מייצגת חסד שמימי היורד על המאמינים.^[23] צורתה העגולה מתקשרת לעיקרון התווחיד (توحيد/ייחוד האל). החלל הגדול הוא המרכז המחבר, כשהחיבור נעזר על ידי הטקסים הנערכים במקום ומתאפשר דרך העבודה הרוחנית המתקיימת כל העת. הכיפה נשענת על שמונה קשתות חיצוניות, ובתוכה פעורים שמונה חלונות זכוכית בצבעים כחול וצהוב. המספר שמונה מסמל את התכונות הטובות שאדם צריך לרכוש בחייו כדי להתחבר לאלוהי, זהו המסע האימננטי של האדם ("ושמונה יישאו מעל ראשיהם את כס ריבונך")^[24] המגיב על החסד הטרנסצנדנטי המתבטא בתשעים ותשעת שמותיו של האל, המופיעים בקליגרפיה מתחת לחלונות שסביב הכיפה.^[25]

המתומן מופיע במקומות רבים בזאווייה והוא מסמל את האדם הרוחני בעל התכונות, בעוד שהכיפה מסמלת את החסד האלוהי. החיבור של שניהם יוצר את המרכז המחבר, את ציר העולם. זאת מעין מנדלה תלת מימדית המחברת בין הניגודים. אלו לא ניגודים הקיימים בחוץ אלא בתוכנו, בבחינת איד וסופר אגו, גוף ורוח. החלק החייתי והחלק המלאכי הקיים בכל אחד. בנוסף לכיפה בעלת שמונת החלונות יש ברחבי האתר מנדלות רבות שבהן רואים עיגול ומתומן יחדיו. זהו מוטיב שמופיע גם באדריכלות של כיפת הסלע, מקום עלייתו לשמים של מוחמד, מקום בריאת העולם (ציר עולם) לפי המסורת המוסלמית.

מבחינת הסוּפים, הזאווייה היא מקום של שינוי, שבו מסיימים מסע מסוג אחד (האופקי) ומתחילים מסע מסוג אחר (אנכי), ולכן השם זאווייה – זווית. תפיסה זו (של מסע כפול שאדם צריך לעבור בחייו) משתקפת בסיפור המסע הלילי של מוחמד לירושלים, שהוא המודל לחוויה המיסטית של חיבור עם האלוהים ולכן הדמיון במוטיבים האדריכליים לכיפת הסלע. משמעות המסע היא יציאה מעבר לממד הזמן והמקום, והתחברות עם הנצח והקדוּשה.

מחולל הקדושה מרכז מחבר הוא האדם עצמו מצד אחד, ודמות האדם השלם, הצדיק מהצד האחר. לפי התורה הסופית, האדם הוא ציר העולם האמיתי המחבר בין הארצי לשמימי, בין העבר לעתיד. האדם מסוגל למות ולהיוולד מחדש דרך המסע הרוחני.^[26] אלא שבכדי לעשות את המסע צריך מורה, שמגלם בחייו את האור של מוחמד, הישות האלוהית הבוראת. וכך, הזאווייה האמיתית היא השייח', מנהיג המסדר, שהוא התגלמותו של האדם השלם, הקֻטבּ של הדור שבזכותו כל העולם מתקיים.^[27]

אותה אנרגיה אלוהית הקיימת בשייח'ים עוברת מאחד לשני, והם פנים שונים של אותו הדבר, וכך ישנם שישה מרכזים (קברים) שכל אחד מהם הוא מרכז עולם, מקום שבו הבריאה מתחדשת כל הזמן. הנוכחות של האדם השלם נשארת גם אחרי מותו וכך המקום שבו התגורר ונקבר הופך לציר עולם ומתקדש. במקרה של הזאוויה בעכו מחולל הקדוּשה של המרכז המחבר בדמות קברי השייח'ים מתחזק מכיוון שהמקום נבנה בהנחייתו ובהשראתו של השייח' הנוכחי של המסדר, ד"ר אחמד יאשרוטי שהוא צאצא שלהם ונתפס כצדיק יסוד עולם על ידי המאמינים, מכיוון שכך הרוח של האור המוחמדי נוכחת במקום באופן חי וביתר עוצמה.

מחוללי קדושה בחצר של הזאוויה

הדוגמה הטובה ביותר לשילוב מאפייני קדוּשה בשלב התכנון של הזאוויה נמצאת בתכנון החצר, מכיוון ששם אפשר היה להתחיל מבראשית ולא להתייחס למבנים קודמים. קיים תכנון מפורט של החצר שנעשה על ידי משרד אדריכלות נוף מישראל ביחד עם עומר, בהשראת המדד ובשיתוף (קיום המֻדַ'אכַּרַה) עם השייח'ים בירדן בעיקר. אלא שהתכנון המפורט טרם יצא אל הפועל. אף על פי כן, הבאתי אותו כאן כדי ללמד כיצד תכנון יוצר מקומות כריזמטיים עם מחוללי קדוּשה.

החצר המתוכננת מתחלקת לשלושה חלקים: החלק הראשון הוא רחבה גדולה בכניסה לזאווייה, מדרום למשהד וממערב לטקיה, שם מתוכנן גן עם ספסלים ובמרכזו מזרקה יפה, שייקרא "הגן הגלוי". החלק השני הוא השדרה המרכזית בזאווייה, המובילה מדלת הטקיה ואזור הכניסה בדרום אל הגן והחצר ה"נסתרים" בחלקה האחורי של הזאווייה והפתח של המשהד בצפון. בשדרה זו, שממזרח לשדרת העמודים של המשהד, מתוכננות תעלת מים זורמים בסגנון אלהמברה ופינות לעצירה וישיבה. החלק השלישי (הנסתר) נמצא מצפון למשהד, בינו לבין שלושה אולמות גדולים בצפון הזאווייה הגובלים בחפיר של העיר העתיקה ובמגדל של כלא עכו. באזור גדול זה מתוכננת רחבה גדולה ובה בריכת מים, ובצדה גן עם עצים ופינות ישיבה. גן זה לא נראה מהכניסה ולכן הוא נקרא "הגן הנסתר". מהרחבה ניתן יהיה להיכנס למשהד ועל כן חשיבותה הרבה.

ניתן לראות בבירור הופעה של מחולל הקדוּשה דואליות מאחדת, בצורה של גלוי ונסתר, וגם מורכבות הקשורה למדרג של חלקים שונים במתחם. שלושת החלקים של החצר והגנים המתוכננים בהם מסמלים שלושה שלבים בחיי האדם: המזרקה והחצר בכניסה מסמלות את הלידה, השדרה ובה מים זורמים מסמלת את המסע שאדם עושה בחייו, ואילו הרחבה, הבריכה והגן הנסתר בפנים החצר מסמלים את המוות, את סוף החיים ואת האפשרות הפתוחה בפני האדם – לחזור הביתה ולהתאחד עם האל.

המזרקה בכניסה היא נביעה של חיים ומסמלת את תהליך הבריאה, ראשיתה של הדרך האנושית, את הלידה הפיזית, אך גם את המעבר בין ממדים ואת הלידה הרוחנית. מזרקה באדריכלות המוסלמית המקודשת היא אחד הסמלים החשובים ביותר המבטאים מעבר בין עולמות. זו שבכניסה לזאווייה מתוכננת לבלוט מעל פני הקרקע, והמים יפרצו ממנה בחדווה. ליד המזרקה ייחרטו הפסוקים מההתגלות הראשונה של הקוראן למוחמד, המתחילה במילים: "קרא בשם ריבונך אשר ברא, ברא את האדם מדם שהוקפא. קרא, כי ריבונך הוא הנאצל, אשר לימד בקולמוס, לימד את האדם את אשר לא ידע".^[28] המזרקה היא במידה מסוימת ייצוג של מרכז מחבר, והיא מסמלת את השייח'ים הקבורים במקום, בבניין המשהד, שהם ציר עולם.

מסע החיים מופיע בגן כולו, וגם באופן שלם בחלקו המרכזי, ויש כאן דוגמה בולטת למורכבות פרקטלית – פרקטל (הגן כולו המסמל את החיים) שבתוכו פרקטל נוסף (החלק האמצעי, החוזר על מסע החיים ומשקף את הגן כולו). החלק המרכזי הוא השדרה המלווה באכסדרת העמודים, המבטאת את מסע החיים המתחיל בנקודה אחת ומסתיים בנקודה אחרת, ולכן יש בה תעלה עם כמה בריכות לאורכה. מסע זה מסומל בצורה הטובה ביותר על ידי המסע הלילי של הנביא מוחמד והמושגים אל־אסראא' ואל־מעראג' – המסע האופקי המוביל אל המסע האנכי. הפסוקים הקשורים למסע זה ייחרטו על כתובות בתחילת הזרימה ובסופה ויפתחו במשפט: "ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נתנו ברכתנו על סביבותיו".^[29] השדרה מתוכננת להיות רחבה ומוצלת בחלקים גדולים של היום, כך שתאפשר התכנסויות של אנשים ואת זרימת החיים במקום (הזרימה נפסקת ארבע פעמים בצוּרת נביעות של מים בתוך ריבוע).

בחלק השלישי והנסתר של הגן יש רחבה גדולה שבמרכזה מתוכננת בריכת מים רדודה השקועה מתחת לפני הקרקע ומסביבה עצים וספסלים. זהו גן המסתור: "הן ראהו גם בפעם אחרת, אצל הלוטוס אשר בקצה המרום. שם הוא גן המסתור".^[30] הבריכה תשמש מעין ראי המשקף את חיי האדם, ותסמל את המוות, את סוף החיים שהוא גם התחלה חדשה. היא גם תהיה מעין מכל האוצר בתוכו את כל מה שהאדם עשה בחייו, ותשמש להגות ולהתבוננות. ליד הבריכה תופיע סורת הפתיחה של הקוראן.

לסיכום

ברחבי הארץ נבנו בשנים האחרונות אתרים קדושים חדשים רבים, חלקם שיפוץ של אתרים קיימים ואחרים אתרים חדשים שהוקמו על מקומות קדושים עתיקים או אפילו חדשים לגמרי. לפי הבנתי, כל מקום שייבנה לפי מאפייני הקדוּשה, כלומר יכלול הבדלה בין קודש לחול, נקודת מרכז ארכיטיפית המקשרת בין מישורים, מאפיינים יוצאי דופן, סדר, יופי ואסתטיקה, סיפור נס ופעולות מעוררות חושים כגון הדלקת נרות, קטורת ושמיעת מוזיקה; כל מקום שיהיו בו מחוללי הקדוּשה של דואליות מאחדת, יוצא דופן נשגב, מורכבות פרקטלית ומרכז מאחד; ללא קשר לאירוע שהתרחש בו או שאותו הוא מציין, ללא קשר לאדם הקבור במקום או למורשת ההיסטורית – כל מקום כזה יחולל רגשות קדוּשה ומצב קדוּשה אצל חלק מהאנשים שיבקרו בו, ואין זה משנה מהו הרקע שלהם (אף על פי שהוא יתרום). בעזרת המחוללים תיווצר במבקר – אם יהיה פתוח לכך – תחושה כלשהי שתוביל אותו לחוויה דתית של קדוּשה.

הזאוויה בעכו היא מבנה שנבנה בימים אלו והוא מעורר רגשות של קדושה והתפעלות לא רק בקרב המאמינים שמבקרים במקום, אלא גם בקרב הישראלים הרבים שפוקדים אותו (למרות שעדיין לא פתוח רשמית), יצא לי לבקר מאות פעמים בזאוויה עם קבוצות שונות ולהיות עד להשפעה של המקום על המבקרים בו, בתחילה יש תחושות התפעלות והיקסמות, לאחר מכן עניין והערכה, ולבסוף זה מביא אנשים להסתכלות אחרת על עצמם, על החיים, וגם על האסלאם והסכסוך שאנחנו חלק ממנו, הסופים מדגישים את האהבה כדרך חיים, וזה חלק מהותי מחווית הקדושה כפי שמופיע במדעי הדתות ובמחקרים של הפסיכולוגיה של הדת[31]. הרגש הדתי האמיתי קשור לאוניברסליות, קבלה ותחושה שיש קשר בין כל הדברים, שהם מוכלים בתוך כוח חובק כל וידידותי, כפי שמתאר וויליאם ג'יימס[32], ואין לו שום קשר ללאומיות, קנאות, אגואיזם ושנאת האחר כפי שקיים בחלק מזרמי הדת כיום.

ביביליוגרפיה

אוטו, רודולף, הקדושה: על הלא־רציונלי באידיאת האל ויחסו לרציונלי, תרגמה: מרים רון, תל־אביב: כרמל, 1999.

אליאדה, מירצ'ה, תבניות בדת השוואתית, תרגם: יותם ראובני, תל־אביב: נמרוד, 2003.

בן אריה, זאב, שניים שהם אחד – סיפורו של עומר רייס והזאווייה בעכו, יפו: הוצאת פראג, 2021.

בן אריה, זאב, מאפייני קדושה במקומות קדושים בישראל, חיבור לשם קבלת התואר מוסמך האוניברסיטה, אוניברסיטת חיפה, 2019.

ג'יימס, ויליאם, החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם, תרגם: יעקב קופליביץ, מהדורה שנייה, ירושלים: מוסד ביאליק. 1959.

סבירי, שרה, הסוּפים: אנתולוגיה, תל־אביב: מפה, תשס"ח.

רובין, אורי, הקוראן, תל־אביב: אוניברסיטת תל־אביב ומפה, 2015.

יונג, קרל גוסטב, פסיכולוגיה ודת, תל־אביב: רסלינג, 2005

al-Yashrutiyya, Sayyida Fatima, and Shaykh Ahmad al-ʻAlawī, Two Who Attained: Twentieth-Century Sufi Saints, tr. Leslie Cadavid, Louisville, KY: Fons Vitae, 2005.

Bakhtiar, Laleh, Sufi: Expressions of the Mystic Quest, London: Thames and Hudson, 1976.

Barrie, Thomas, The Sacred In-Between: The Mediating Roles of Architecture, Abingdon: Routledge, 2010.

Beit-Hallahmi, Benjamin, and Michael Argyle, The Psychology of Religious Behavior, Belief and Experience, London: Routledge, 1997.

Bennett, Clinton, “Islam”, in Jean Holm and John Bowker (eds.), Sacred Place, London: Continuum, 1998, pp. 88-114.

Eliade, Mircea, The Sacred and The Profane: The Nature of Religion, tr. Willard R. Trask, New York: Harcourt, 1959.

Ittelson, William H., Harold M. Proshansky, Leanne G. Rivlin, and Gary H. Winkel, An Introduction to Environmental Psychology, New York: Holt, Rinehart and Winston, 1974.

Kandinsky, Wassily, Concerning the Spiritual in Art, Bexar County, TX: Bibliotech Press, 2012.

Maslow, Abraham H., Religions, Values, and Peak-Experiences, Columbus, OH: Ohio State University Press, 1964.

Rennie, Bryan S., Reconstructing Eliade: Making Sense of Religion, Albany, NY: State University of New York Press, 1996.

Rosen-Ayalon, Myriam, The Early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif: An Iconographic Study, Jerusalem: The Institute of Archaeology, The Hebrew University of Jerusalem, 1989.

Weismann, Itzchak, “Sufi Brotherhoods in Syria and Israel: A Contemporary Overview”, History of Religions 43 (2004), pp. 303-318.

הערות

[1] Itzchak Weismann, “Sufi Brotherhoods in Syria and Israel: A Contemporary Overview”, History of Religions 43 (2004), p. 310

[2] כל המושגים הללו ניתנים להסבר ולהתייחסות מתוך הטיפולוגיה של המקומות הקדושים. ראו סבירי, הסוּפים, עמ' 36-33.

[3] Itzchak Weismann, “Sufi Brotherhoods in Syria and Israel: A Contemporary Overview”, History of Religions 43 (2004), p. 316

[4] בן אריה, שניים שהם אחד, עמ' 99.

[5] שם, עמ' 99.

[6] al-Yashrutiyya and al-ʻAlawī, Two Who Attained, p. 121

[7] שם, עמ' 122.

[8] בן אריה, שניים שהם אחד, עמ' 36.

[9] לדוגמה, עומר נהג לספר על דיון שנערך בזאווייה ושבמסגרתו הם התחבטו בשאלה מסוימת באשר לתהליך הבנייה, ופתאום נכנס ילד קטן לאולם ובפיו הייתה התשובה.

[10] בן אריה, שניים שהם אחד, עמ' 36.

[11] את החלונות עם הזכוכית הצבעונית יצרו לפי סכמות החוזרות על עצמן, שהיו בעלות משמעות סמלית, וכך נעשו גם הדיאגרמות והמנדלות משיש על הקירות והרצפה.

[12] Leslie Cadavid (tr.), Two Who Attained: Twentieth-Century Sufi Saints: Fatima al-Yashrutiyya & Shaykh Ahmad al-'Alawi, Louisville, KY: Fons Vitae, 2005, p. 122

[13] זאב בן אריה, שניים שהם אחד – סיפורו של עומר רייס והזאויה בעכו, יפו: הוצאת פראג, 2021, עמ' 115.

[14] Bennett, “Islam”, p. 89

[15] שם, עמ' 91.

[16] בן אריה, שניים שהם אחד, עמ' 120.

[17] בזאווייה אין מחראב (محراب), בניגוד למסגד, מכיוון שהתפיסה הסוּפית גורסת שאלוהים נמצא בכל מקום.

[18]. Bakhtiar, Sufi, p. 64

[19] סורה 56 (הבלתי נמנע), פסוק 17.

[20] השאלה אם תבנית המתומן מסייעת לחולל חוויית קדוּשה, כמו הריבוע והעיגול, מחייבת מחקר נפרד.

[21] Sayyida Fatima al-Yashrutiyya and Shaykh Ahmad al-ʻAlawī, Two Who Attained: Twentieth-Century Sufi Saints, tr. Leslie Cadavid, Louisville, KY: Fons Vitae, 2005, p. 121

[22] שלושה מבני קבר כבר "מאוכלסים" ושלושה נוספים ממתינים לבעליהם.

[23] Bennett, “Islam”, p. 106

[24] סורה 69, אל־חאקה (الحاقة/"שעת האמת"), פסוק 17: אורי רובין, הקוראן, תל־אביב: אוניברסיטת תל־אביב ומפה, 2015, עמ' 471.

[25] בן אריה, שניים שהם אחד, עמ' 115.

[26] שם, עמ' 113, 116.

[27] סבירי, הסוּפים, עמ' 160.

[28] סורה 96, אל־עַלַק (العلق/"הדם שהוקפא"), פסוק 1: אורי רובין, הקוראן, עמ' 514.

[29] סורה 17, אל־אסראא (الإسراء/"המסע הלילי"), פסוק 1: שם, עמ' 222.

[30] סורה 53, א־נג'ם (النجم/"הכוכב"), פסוקים 15-13: שם, עמ' 427.

[31] Beit-Hallahmi, Benjamin, and Michael Argyle, The Psychology of Religious Behavior, Belief and Experience, London: Routledge, 1997.

[32] ג'יימס, ויליאם, החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם, תרגם: יעקב קופליביץ, מהדורה שנייה, ירושלים: מוסד ביאליק. 1959.