דברים לזכרו של שייח' אחמד יאשרוטי

לפני קצת יותר משבוע ביום שבת 13.11.2021 נפטר בשיבה טובה אחד מאנשים המיוחדים ביותר שנולדו אי פעם בארץ ישראל. מדובר בראש המסדר השאדלי יאשרוטי שייח' אחמד יאשרוטי שנולד בעכו בשנת 1928. השייח' היה איש משכיל וחכם מאד, נעים הליכות ויחד עם זאת בעל רצון ברזל, אבל המאפיין הבולט ביותר שלו היה האהבה שהייתה בו לכל היצורים, אהבה שהתגברה על מאורעות הזמן והמקום והיוותה מגדלור של אור רוחני, דוגמא ומופת לעולם כולו.

השייח' היה איש של אהבה למרות המאורעות הקשים שפקדו את עמו ושאיתם נאלץ להתמודד במהלך חייו. שנה לאחר לידתו (1929) מתחיל הקונפליקט בין יהודים וערבים בארץ ישראל (מאורעות תרפ"ט) שמגיע לשיא כשהוא בן 20 בלבד בגירוש של הקהילה שלו ממקום הולדתה ומושבה והרס המרכזים ההיסטורים של המסדר שבהם קבורים אבותיו ב-1948. מבחינה זו דמותו של השייח' מזכירה במקצת את דמותו של הדלאי למה מטיבט. וכמו הדלאי למה הוא לא נתן לעננים השחורים של השנאה והכעס להעכיר את ליבו והמשיך להפיץ אהבה כלפי כל הברואים, כולל אלו שגרשו אותו ממולדתו.

אלא שכוס הייסורים של שייח' אחמד יאשרוטי לא התמלאה עם הגירוש ב-1948, בשנים שלאחר מכן הוא נאלץ להתמודד עם מצבים קשים לא פחות, וכמו הרקולס שעמד ב12 המשימות הבלתי אפשריות שניתנו לו על ידי האלים, התמודד עם כולם בכבוד. ראשית דבר היה צריך להתמודד עם מצב הפליטים במחנות הפליטים בעיקר בלבנון, הן הפיזי והן הנפשי רוחני, לאחר מכן עם מצב הפלסטינאים בירדן ובגדה המערבית (הוא הגיע לירדן והפך לאחראי המסדר על ירדן וישראל ב-1960), לאחר מכן עם תוצאות מלחמת ששת הימים, לאחר מכן עם מלחמת האזרחים בירדן ב-1970 (ספטמבר השחור), לאחר מכן עם מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975. ובסוף חייו עם עליית האסלאם הפונדמנטליסטי והרס המרכזים בסוריה החל משנת 2010.

רק לב נאמן כמו ליבו של שייח' אחמד יכל להכיל את כל המאורעות הללו ולהפיץ בעולם אהבה ותקווה, לפי הזרם הסופי בכל דור ודור יש אדם שבזכותו העולם מתקיים, מעין צדיק יסוד עולם, שנקרא "האדם השלם". אדם זה מסוגל לשבח ולהלל את האל כראוי על כל מעשיו, וכזה היה שייח' אחמד יאשרוטי. הוא החזיק את האנושיות והאמונה עבור העולם כולו. ובמידה מסויימת הוא נציג של דור האבות או המייסדים של הארץ הזו (משני צדדי המתרס), אך מעבר לכך הוא מתקשר לשלשלת רציפה של קדושים שמובילים את המין האנושי את התקדמות ושיפור למרות הכל.

הזרם הסופי שאליו שייח' אחמד שייך דוגל באהבה כדרך חיים, ויחד עם זאת, בניגוד למה שמקובל לחשוב, הם לא פוסלים מאבק למען הצדק, כל עוד נשמרים ערכי האנושיות, וכך במהלך ההיסטוריה היו שייח'ים גדולים שהתגייסו למאבקים פוליטיים וצבאיים (כמו למשל נגד הצלבנים), אלא ששייח' אחמד בחר בדרך השלום והדיאלוג, זאת הייתה בחירה אישית שלו שאיננה קשורה רק לאידיאולוגיה הסופית, וזה חלק מגדולתו. תכונתו של השייח' אחמד הייתה שהוא לא פחד להחליט ולקבוע, גם בנושאים שלא היו פופולארים במיוחד, הוא ראה מעבר למאורעות הזמן למקום והיה מעין נביא של תקופתנו.

השייח' לא רק הגיב לאירועים, אלא גם יזם וחידש, הוא התמודד עם השפעת העולם המודרני והביא דרך רוחנית בתוך האסלאם המתאימה לזמן הזה. הוא קבע את ספרות המסדר, דרכיו ומנגנוניו וניתן אולי לומר שהוא המייסד השני של המסדר השאדלי יאשרוטי, שהיה לו קשר מיסטי עם סבא רבא שלו שייח' עלי נור א דין שהוא מייסד המסדר הראשון. השייח' הביא אור להרבה אנשים, פותח בפניהם את הדרך הרוחנית ומאפשר להם להינשא מעל מאורעות העולם החולף והארעי שמסביב. התפישה שאותה הביא לעולם היא שעל כל אדם לפנות אל הלב שלו, שם ימצא את התשובה.

אחד מהדברים שהשייח' יזם הוא חידוש הזאוויה בעכו שהיא מעין מכה עבור המאמינים, שם קבורים האבות המייסדים ונוסדה הדרך החדשה. למרות שחי בגלות את רוב חייו, 73 שנה שבמהלכם ביקר בעכו רק פעם אחת, הקשר הרוחני של השייח' לעכו מעולם לא נותק. הפרוייקט החל בשנות ה-90 של המאה ה-20 התנהל בהנחייתו ותמיכתו, והביא הרבה שמחה ותקווה ללבבות של אלו (כמוני) שהיו עדים לו. זה היה אחד הדברים היפים והמרגשים שקרו בישראל בשנים האחרונות, והעצב היחיד שקיים הוא שהשייח' לא זכה לחנוך את המקום ולראות אותו במו עיניו בתפארתו (כפי שהוא קיים כיום).

חייו של שייח' אחמד יאשרוטי (מתוך הספר "שניים שהם אחד" בשינויים קלים)

שייח' אחמד יאשרוטי מיעט להופיע בציבור, הוא היה אדם מרשים מאד בעל השכלה וחינוך נרחבים, פרצופו מגולח והוא לבוש בבגדים מערביים. כשהוא נמצא בחדר הרגישו נוכחות, והחסידים טוענים שזה היה ה"חדרה", האור של מוחמד שעבר דרכו. פעם בשבוע הוא העביר הרצאה שנקראת מוזקארה לחסידים, ופעם בשבוע ניהל טקס זיכר באולם הגדול בזאוויה בעמאן. אלא שנוכחותו לא הייתה מוגבלת רק למקום אחד מכיוון שהוא היה התגלמות האדם השלם (האור של מוחמד שהיה קיים לפני הבריאה ויהיה קיים אחריה), ומסיבה זו הוא יכל להופיע בכמה מקומות בו זמנית, והוא אכן עשה זאת אך לא בצורה הרגילה אלא בצורה של סימנים או בחלום של חסידיו. במילים אחרות לשייח' אחמד היו שני פנים האחד הפיזי מופנה כלפי בני אדם, והשני הרוחני שפונה כל הזמן כלפי האלוהים.

אחמד יאשרוטי נולד ב-1928 וגדל בעכו, הוא למד בבית ספר בעכו והיה ילד שקט שהעדיף להעביר את זמנו בקריאת ספרים מאשר לשחק במגרש. בשנת 1947 עברה המשפחה לביירות (הוא זוכר היטב את שנותיו בישראל), הוא למד שם מדע המדינה וכלכלה באוניברסיטה האמריקאית, ובשנת 1950 עבר לקהיר ולמד הלכה איסלאמית ומשפט באוניברסיטה בקהיר. ב-1960 הוא הגיע לעמאן עם רישיון לעריכת דין וגם עם רישיון ללמד את הדרך השאזלית יאשרוטית מאביו השייח' אל האדי שחי באותה תקופה בביירות, כבר מגיל קטן היה ברור שאחמד יאשרוטי נועד להיות השייח' הבא והוא חונך על ידי אביו להיות כזה. הוא עסק בעריכת דין גם עבור משפחת המלוכה (אליה היה מקורב), ועבור הממשלה, ורכש תואר דוקטור למשפט.

כששייח' אחמד יאשרוטי הגיע לירדן הגדה המערבית ובכלל זה ירושלים המזרחית ואל אקצא היו עדיין תחת שליטה ירדנית ויש להניח שהוא ביקר שם הרבה. בואו לירדן בוודאי עורר התלהבות בקרב הפליטים הפלסטינאים שרבים מהם היו חסידי המסדר בעבר או לפחות הכירו אותו. כבר מתחילת דרכו הוא הצליח לרכז סביבו את החסידים ולהביא לגל התעוררות מחודש של המסדר שהיה עדיין בטראומה של אסון 48 והחורבן. הממלכה הירדנית קיבלה לתוכה בברכה את הפליטים הפלסטינאים ונתנה להם אזרחות מלאה (בניגוד לארצות אחרות), רבים מהם השתלבו בממסד ובחברה, והם מהווים כיום יותר מ70% מהאוכלוסייה. הירדנים בהנהגת בית המלוכה מדגישים אסלאם מתון המושפע מהתורה הסופית, ולכן המסדר היאשרוטי בהנהגת שייח' אחמד יאשרוטי מצא בירדן בית מתאים לקדם את פעילותו.

מלחמת ששת הימים שהתרחשה ב-1967, בזמן שאחמד יאשרוטי היה אחראי על הקהילה בירדן, גרמה לטלטלה נוספת בחברה הפלסטינאית וגם בקרב חסידי המסדר השאזלי יאשרוטי, רבים מהם מצאו עצמם פליטים בפעם השנייה, ועברו מהגדה המערבית לעמאן ולמקומות אחרים בירדן. אני מניח שגם שנת 1970 ומאורעות ספטמבר השחור היו טראומתיים עבור חסידי המסדר השזאלי בכלל, והשייח' אחמד יאשרוטי בפרט, בתחילת שנה זו נהרג אחיו חאלד יאשרוטי (כנראה על ידי המוסד הישראלי – האח היה ממייסדי הארגון לשחרור פלסטין), ובספטבר 1970 התרחשה מלחמת אזרחים בירדן בין השלטון ההאשמי והבדואים לבין הפלגים הצבאיים הפלסטינאים, במהלכה נהרגו אלפי אנשים ואש"ף גורש ללבנון. המסדר השאזלי יאשרוטי מדגיש את היותו לא פוליטי, אבל בוודאי שמאורעות דרמטיים כגון אלו חייבו אותו לנקוט עמדה, ולו גם סבילה.

בשנים הללו היה מרכז המסדר בזאוויה בביירות, שם גם חי אביו של שייח' אחמד, שייח' אל האדי יאשרוטי. ב-1975 פרצה מלחמת האזרחים בלבנון וגם שם מצאו עצמם הפלסטינאים בלב מאבק ומלחמת אזרחים אכזרית, חשיבותו של המרכז בירדן גדלה.

במשך כל השנים הסוערות הללו עסק אחמד יאשרוטי בתפקידו כשייח' ומורה רוחני, אך גם היה מעורב בחיים חברתיים ומשפטיים פעילים, תוך כדי שהוא גדל, מתפתח, ומקבל הדרכה מאביו השייח' בלבנון, אליו נהג לנסוע מפעם לפעם. בשנים הסוערות הללו הוא פיתח את אופיו ואת התפישה הייחודית שלו לגבי איך להנהיג את המסדר לקראת תקופה חדשה. בין שאר הדברים שהוא שם עליהם דגש זה מודרניציה, השכלה, שחרור האישה, הוא קבע למשל שחובת לבישת רעלה איננה צו הלכתי, אלא מסורת, ובתור שכזו לא מחייבת, ועוד.

בשנת 1980 נפטר שייח' אל האדי יאשרוטי ובנו שייח' אחמד יאשרוטי הפך להיות מנהיג המסדר, כשפועל יוצא מזה המרכז האדמיניסטרטיבי של המסדר עבר לעמאן בירדן. צריך להבין שהמסדר השאזלי יאשרוטי בזמן זה מנה כבר כמה מאות אלפי חסידים והיה נפוץ ביותר הן בקרב הפליטים הפלסטינאים בירדן, סוריה ולבנון, הן בקרב האוכלוסיה הערבית של ארצות אלו, וגם בקרב הפזורה הפלסטינאית והערבית ברחבי העולם ובמיוחד בדרום אמריקה (שם יש הרבה ערבים פלסטינאים ולבנונים), ובאופן מפתיע ובקנה מידה גדול בארצות המוסלמיות של מזרח אפריקה: מוזמביק, מדגסקר, קניה, ובמיוחד באיי קומורוס.

אחת הפעולות הראשונות ששייח' אחמד יאשרוטי עשה זה לעלות לרגל למכה עם חסידים רבים ובהם אנשים מישראל, שנה אחר כך ב-1981 הוא משיג אישור לקבור את אביו בזאוויה בעכו, ומגיע לצורך כך ביחד עם חסידים נוספים לביקור בישראל (ייתכן שהקשרים שאיפשרו זאת נוצרו בזמן המסע למכה ביחד עם החסידים מישראל). פעולה נוספת שהוא עשה היא לפרסם מחדש את ספריה של פטימה יאשרוטי, תוך כדי שהוא מקבל אותם כמייצגים באופן רשמי את ההיסטוריה והתפישות של המסדר. הוא בנה מרכזים חדשים ברחבי העולם, הרחיב את הזאוויה בביירות, החל להשתמש בזאוויה חדשה בעמאן (שהוחלפה ב-2005 בזאוויה הגדולה הנוכחית), והתחיל כנראה לחשוב ולתכנן את הבנייה מחדש של הזאוויה בעכו (כבר ב1985 הוא מעביר הודעה לחסידים בארץ שעליהם לפנות את המתחם)

בשנת 1995 נפתחים אפשרויות חדשות בפני המסדר השאזלי יאשרוטי בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן. וכך, לרגל חגיגות מאה שנה לפטירתו של שייח' עלי נור א דין ב-1996, מגיע שייח' אחמד יאשרוטי לארץ ביחד עם בנו דוקטור עלי יאשרוטי וחבר חסידים, את הביקור מארגן מצטרף חדש למסדר בשם עומאר ראיס. במסגרת הביקור נערך טקס זיכר מרשים בזאוויה בעכו, באולם השוהדא', המשודר בחדשות יום שישי בטלוויזיה (ערוץ 1).

השייח היה מעורב בשנים שלאחר מכן באופן אישי (דרך נציגים שלו) בבניית המתחם בעכו, עם התפרצות האביב הערבי ב-2010 והשתלטות הפונדמנטליזם על חלקים מסוריה, נפגעו הקהילות המרכזים הסופים ההיסטוריים בחלאב, חומס, חמה ומקומות אחרים, ושייח' אחמד נשבע שהוא ישקם אותם.

סיפור על דקל

זכיתי לפגוש את שייח' אחמד יאשרוטי בירדן ב-2013 לרגל הוצאת ספרי הראשון על המסדר השאדלי. נפגשתי איתו מספר פעמים בפורום מצומצם וכך היה הזדמנות בידי לשאול אותו שאלות. באחת הפעמים התבוננו על התמונה שאתם רואים למעלה ובה נראה דקל שהתנשא בחצר הזאוויה על לפני כמה שנים וניטע לפי האגדה על ידי מייסד המסדר עלי נור א דין במאה ה19.

"הדקל הזה נראה מאד בודד" פניתי אל השייח' אחמד במסגרת אחת השיחות שלנו. "מה נראה לך, האם הוא צריך חבר?"
שייח' אחמד התבונן בי ארוכות במבט המיוחד, החכם והחודר שלו ואז ענה: "בשביל לענות לך על זה אני צריך להגיע לעכו".

בימים הקרובים יביאו את גופתו של שייח' אחמד לקבורה בקבר אבותיו בזאוויה בעכו. החלום שלו לחזור לעכו עיר הולדתו יתגשם סוף סוף. אבל הגופה היא רק מעיל, כלי ריק שלאחר שסיימו להשתמש אין בו יותר צורך. הרוח יכולה להיות בכל מקום ובכל זמן, והיא תמשיך ותפעל דרך שייח' המסדר הנוכחי ד"ר עלי והחסידים שבהם יש חלק ממנו, תמשיך ותופיע דרך הארץ הזו שאותה כל כך אהב, ותמשיך ותגלה את סודות האהבה (אולי ביתר שאת) ותכוון ותדריך את המסע הרוחני של אלו שפתוחים לאפשרות הזו וראויים לכך.

יהי זכרו ברוך