מסלול טיול דומה אבל שונה באוזבקיסטן

בסוף המאה ה-7 מגיע האסלאם למרכז אסיה ומשנה אותה. למרות העובדה שהוא הופץ על ידי לוחמים, הרי שבמהותו האסלאם המרכז אסיאתי הוא מתון וסובלני, דוגל בקבלה ואהבה כדרך חיים, וקשור בטבורו למסדרים והדרך הסוּפית. לא במקרה אוזבקיסטן נחשבת למדינה המוסלמית הידידותית ביותר לישראל, בה התקיימו יחסי כבוד וחיים משותפים בין מוסלמים ליהודים במשך מאות ואלפי שנים.

המסלול שאני מציע מתרכז באוזבקיסטן, מקום הבירות ההיסטוריות של מרכז אסיה ומרכזי התרבות, בעיקר בערים טקשקנט, סמרקנד, חיווה ובוכרה. אפשר להוסיף אליו ביקור בארצות השכנות ובמיוחד העיר טורקיסטן שבקזחסטן מפני חשיבותה ההיסטורית לתנועה הסוּפית (שם מקום קברו של יסאווי), המסלול מתחיל בטשקנט, שהיא יעד נוח לטיסות וגם מקום הקוראן העתיק ביותר בעולם של הח'ליף עותמאן. משם ממשיכים לסמרקנד המופלאה, בה מתחמים מתחילת האסלאם וזמן הפריחה של המסדרים הסוּפיים בימי הביניים, אבל בעיקר מזמן שלטון תימור לנג והשושלות התימורידיות והאוזבקיות, שהפכו את סמרקנד למרכז העולם. בנוסף לאתרי התיירות המוכרים כגון כיכר רג'יסטן, ישנם מרכזים סוּפיים לא מוכרים, שבהם נבקר ונהנה מהאווירה המיסטית. מסמרקנד ממשיכים למאוזילאום והקומפלקס של אימאם בוכרי, האיש שכתב ואסף את ה"משנה" המוסלמית, החדית', ושאחריסאבז, מקום הולדתו של תימור לנג.

חלק גדול מהמסלול מוקדש לבוכרה והאתרים שמסביבה, מרכז של מיסטיקה אסלאמית והעיר הרביעית בחשיבותה באסלאם, ליד בוכרה נמצא המרכז העולמי של המסדר הנקשבנדי, שהוא אחד המסדרים הסוּפיים המובילים בעולם, זהו מקום עלייה לרגל, ובנוסף אליו יש אתרים קדושים לא מוכרים אחרים בכפרים שבסביבה ובעיר קג'דוון הסמוכה.

מבוכרה יש שתי אפשרויות, אחת לנסוע לאזור תרמז בדרום המדינה שהיה מרכז סופי וגם בודהיסטי חשוב (במקרה הזה מפני המיוחדות של ההגעה למקום אני מרחיב על ההיסטוריה היוונית והבודהיסטית של תרמז), והשנייה להמשיך לאזור ח'ווארזם שבמרכזו העיר העתיקה חיווה, שבה הזמן קפא מלכת. אפשר גם לנסוע לתרמז מסמרקנד, וממנה להמשיך לחיווה. כשנגיע לחיווה נבקר במדרסות היפהפיות ובאתרים של הקדושים המקומיים, נהנה מבעלי המלאכה והפולקלור ונשלים את הביקור בקברי צדיקים, ולאחר מכן נטוס חזרה לטשקנט. המסלול לא מתייחס רק לאתרים סוּפיים, אלא מביא גם כמה אתרים היסטוריים ואסלאמיים כלליים.

מרכז אסיה הינו חבל ארץ מופלא לטייל בו, אולם אי אפשר להבין את מהותו, אומנותו וההיסטוריה שלו בלי שצוללים למעמקי המיסטיקה הסוּפית. התנועה הסוּפית נתנה את הטון בחבל ארץ זה במשך מאות שנים, התערבה בפוליטיקה והשפיעה על האמנות והאומנות. גם כיום דמויות הדת הבכירות ביותר שייכות לזרם הסופי, המהווה משקל נגד לקיצוניות של המדינות השכנות. רבים מאתרי התיירות לא ניתנים להבנה ללא הרקע הסוּפי, וישנם אתרים מקסימים רבים שנמצאים מחוץ למסלול התיירות "הרגיל".

טשקנט (Tashkent)

טשקנט היא הבירה של אוזבקיסטן, עיר גדולה בת שניים וחצי מיליון איש, שהייתה העיר הרביעית בגודלה בברית המועצות לשעבר, לאחר סנט-פטרבורג, קייב ומוסקבה. ואכן, ניתן להרגיש ברחובות את האוריינטציה הסובייטית. גם האקלים והצמחייה מזכירים במקצת את רוסיה, ולמרות זאת אנחנו במרכז אסיה.

לאחרונה בולטות שתי מגמות בחיי התרבות של העיר: האחת היא הרצון של האסלאמיים להציג את טשקנט כאחד ממרכזי האסלאם החשובים בעולם. לשם כך שופצו מונומנטים קדומים, הוקמו מוסדות של לימוד דת, הוצא עלון, ואף נחגג אירוע מיוחד, בשנת 2007 – שבה טשקנט "הוכרזה" כבירת תרבות האסלאם על ידי אונסק"ו. במגמה זו תומכת העובדה שבטשקנט נמצא הקוראן הקדום ביותר בעולם, שנכתב על ידי הח'ליף עותמאן בעצמו.

המגמה השנייה היא עידוד הפולחן של תימור לנג כמייצג את הגניוס והלאומיות האוזבקית. לשם כך נבנה מוזיאון מיוחד לכבודו – בניין עגול ומגלומני, המספר על מפעלותיו של "אבי האומה האוזבקית" ויוצר את המיתולוגיה שלו. בכל רחבי אוזבקיסטן בכלל ובטשקנט בפרט נמצא פסלים שלו.

טשקנט היא תערובת מופלאה של מוזיאונים, שווקים, מופעי תרבות, בעלי מלאכה, מדרסות, מאוזוליאומים ופארקים. עיר שבה העבר וההווה מתערבבים. העיר חרבה ברעידת אדמה ב-1966 וחלקים היסטוריים גדולים שלה חרבו ונבנו מחדש בצורה מודרנית. היא לא ניחנה באותן אווירה ושלמות המאפיינות את בוכרה, חיווה וסמרקנד, אך יחד עם זאת, יש חלקים ישנים ששרדו והיא העיר המודרנית הגדולה היחידה והתוססת באוזבקיסטן.

קאשת אימאם (Kasht Imam) הוא שמו של אזור בטשקנט בו נמצאים מספר אתרים חשובים למסלול שלנו: הראשון הוא מאוזוליאום יונוס חנה, שהיה סבו של באבור, שהקים את האימפריה המוגולית בהודו ושלט על הממלכה התימורידית מטשקנט. לידו נמצא מאזוליאום של שייח' שנקרא טקור. המשמעות של השם היא: נקי הלב, זה שיש לו לב טהור. השייח' המדובר למד בבוכרה אצל השייח'ים סמסי, קולל ונקשבנד, ונכדתו הולידה את השייח' אל הרר מסמרקנד. מאמרותיו: "לך ורצה את יריבך, אין צורך לבחון את חבריך".

לידם נמצא המוזיאון לספרות של נבוי והפארק הלאומי על שמו (המשורר הלאומי האוזבקי שהיה סוּפי); מכון השחזור האוזבקי בו מייצרים לבנים עבור פרויקטים שונים ברחבי המדינה; בניין הפרלמנט של אוזבקיסטן, אולי מאגליס; מדרסה מהמאה ה-19 ובה חנויות של אומנים מקומיים, וכן ארמון אחוות העמים הסובייטי – תערובת מופלאה שרק אוזבקיסטן יכולה להציע.

מבחינת שווקים, השוק הגדול ביותר במרכז אסיה, שנקרא בזאר צורסו (Chorsu Bazaar), נמצא בלב טשקנט. זהו אוסף בלתי נתפס של חנויות, חללים מקורים, סמטאות, שלל ריחות, טעמים וצבעים. תרגום המילה צורסו הוא "ארבע הדרכים" או "ארבעת הנהרות". ליד השוק נמצא את מדרסה קוקולדוש ואת מסגד דג'מי. מדרסה קוקולדוש נבנתה במאה ה-16 על ידי השליט קוקולדוש. ליד המדרסה שוכן מסגד יום השישי, שנבנה על ידי אל הרר באמצע המאה ה-15. בעבר זה היה מרכז הרג'סטן (הכיכר המרכזית) של טשקנט.

הלב האסלאמי (Hazrat Imami Complex)

האזור הקדוש של טשקנט נמצא מסביב למדרסה ברקה חאן. זוהי מדרסה שנבנתה במאה ה-16 על ידי שליט טשקנט וכיום היא מקום מושב המופתי של אוזבקיסטן והמועצה המוסלמית העליונה של מרכז אסיה. המופתי הגדול של המועצה (לרוב הוא קשור למסדר הנקשבנדי) אחראי בדרגתו להגמון של אוזבקיסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן וטורקמניסטן גם יחד. המדרסה נמצאת ליד המאוזוליאום העתיק של אימאם חזרת מהמאה ה-10, הוא האיש שהביא את האסלאם לטשקנט. הוא היה מתקין מנעולים ומכאן שמו הנוסף – אל קפל. אימאם קפל היה מפורסם בתקופתו, הגיע לבגדד, ואף היה נציג הח'ליף בהתכתבות עם הביזנטיים. הוא כתב ספרים ושירים, היה אוסף חדית' ושופט, נסע לח'וראסאן, סוריה וחיג'אז.

הלב האסלאמי של אוזבקיסטן הוא אזור ירוק ומטופח, משובץ בשטחים פתוחים מדושאים ודרכי גישה נוחות ונמצא על גבעה מעל מרכז העיר. במקום בית ספר אסלאמי פעיל – המכון האסלאמי אימאם איסמעיל אל בוח'ארי, אקדמיה אסלאמית שבה לומדים מאתיים סטודנטים בוגרי בית הספר, מסגד יום שישי חדש עם מינרטים, ומסגד שהוא מוזיאון כתבי יד בו נמצא הקוראן של עותמאן – הקוראן העתיק בעולם (ראו בהמשך).

באוזבקיסטן שלפני העצמאות היו ארבע מאות איש שהוכשרו במדרסות דתיות, וכיום יש כבר מעל חמשת אלפים. לפני העצמאות היו שמונים מסגדים, כיום יש כבר מעל אלפיים. מעל חמשת אלפים איש יוצאים כל שנה לחג' במכה. התפקיד של המדרסות והמוסדות הדתיים, כפי שמכוון על ידי המועצה העליונה ועל ידי הנשיא, הוא לפרש את האסלאם ברוח מתונה, ולהאיר את עבודתם של הקדושים המרכז-אסיאתיים החשובים כמו יסאווי, תרמזי, נקשבד ואל הרר, שכמעט כולם סוּפיים.

בנוסף ללימודי אסלאם התלמידים לומדים גם תקשורת, יחסים בינלאומיים, ועוד.

מאוזוליאום זנגי אתא (Zangi Ota)

כשבנה תימור לנג את המאוזוליאום הגדול לאחמד יסאווי, הקדוש המרכז-אסיאתי החשוב ביותר, בטורקיסטן (העיר), אי אפשר היה להתחיל בעבודה מפני שכל פעם הייתה תקלה או הפרעה אחרת. או-אז הופיע לפניו הקדוש זנגי אתא בחלום ואמר לו שצריך קודם כול לבנות את המאוזוליאום לכבודו בטשקנט, וכך היה.

זנגי אתא נקרא האב השחור מפני שהיה כהה עור. הוא נחשב לפטרון המגן על הרועים. אביו היה תלמיד של אחמד יסאווי. זנגי הפך לשייח' של היסאוויה במאה ה-13 רבת הפורענות, והגן על האסלאם באומץ מפני המונגולים.

אשתו של זנגי אתא הייתה אלמנתו של שייח' שהיה תלמידו של אחמד יסאווי, חבר של אביו, ונישאה לו לאחר מותו. המאוזוליאום שלה[1] נמצא ליד זה של זנגי ולו כיפה עגולה ייחודית, בשונה מהקונוס המסורתי. בכיפה נראים שמונה כוכבים, אשר מסמלים את האלוהות הנשית הקשורה לשמיים, שכן אשת זנגי נחשבת לפטרונית הנשים והאימהות, המביאה ברכה לנשים עקרות.

האגדה מספרת שלאחר החלום, תימור לנג העמיד עשרות אלפי אנשים בשורה ארוכה מטורקיסטן – מקום קברו של יסאווי – ועד לטשקנט (מרחק 260 ק"מ), והעביר את הלבנים מבניית המאוזוליאום לאחמד יסאווי לבניית המאוזוליאום של זנגי אתא ואשתו. רק משתמה עבודה זו אפשר היה לגשת לבניית המאוזוליאום של יסאווי. למתחם נוספו מדרסה במאה ה-18 ומסגד במאה ה-19, וכיום זהו מקום עלייה-לרגל שקט וחביב מחוץ לעיר.

אתר עלייה-לרגל מוסלמי סוּפי נוסף בטשקנט הוא המאוזוליאום של שייח' זיינודין (Zaynudin), האיש שהביא את מסדר הסוהרוורדיה לטשקנט מבגדד במאה ה-13. שייח' זה לימד את השייח'ים מסמרקנד, שהיו המנטורים של תימור לנג.

קוראן עותמאן (Quran Uthman)

אחרי מותו של הנביא נאספו הסוּרות של הקוראן (שעד אז נשמרו בעל-פה) לפי הוראותיו של אבו בכר, יורשו בהנהגת האומה, ושימשו כספר הדרכה ועצה אישי לו עצמו לח'ליפים עומאר ועותמאן שבאו אחריו. בימיו של עותמאן הן הועלו על כתב. שישה עותקים של הקוראן נכתבו על עור של צבי באותיות גדולות, חמישה נשלחו לכל רחבי האימפריה, ואחד נשאר בידי הח'ליף עותמאן עצמו (שנרצח בזמן שקרא בו – כתמי דמו מופיעים על הדפים!). הקוראן המקורי נשמר בבגדד ונלקח על ידי תימור לנג לסמרקנד, שם נשמר במדרסת נדיר דיוואן בגי עד למאה ה-19. ב-1868 נלקח הקוראן לסנט פטרבורג, ועם התפוררות האימפריה הסובייטית הוחזר לאוזבקיסטן ושוכן במוזיאון בטשקנט. זהו הקוראן העתיק ביותר בעולם, ומכאן חשיבותו.

ליד טשקנט

כ-80 ק"מ מטשקנט יש שלוחה של הרי טְייֵן שָׁאן שמתנשאת לגבהים מעל 4,000 מטר ונקראת הרי צ'טקאל (Chatkal). במקום זה ישנו אגם שהוא מאגר המים של העיר, מעלית סקי שמעלה לגובה 3,000 מטר, הרים ירוקים וקרירים, ותחושה של טבע אסיאתי שקשה להרגיש במרחבים המאובקים של בוכרה, חיווה וסמרקנד. אפשר לשלב את ההרים בטיול יום מסמרקנד.

ממזרח לטשקנט נמצא עמק הפרגנה, אחד האזורים הפוריים והחשובים באוזבקיסטן, שהיווה את ליבה של ממלכה עצמאית במאות 18 ו-19 שנקראה ח'אנאת קוקנד. שטח העמק כגודל מדינת ישראל ושוכנות בו גם הערים העתיקות קוקנד, נמנגן ואנדיג'ן.

סמרקנד

מטשקנט נמשיך לסמרקנד

קראו מאמר נפרד על סמרקנד והאתרים בסביבתה

בוכרה

מסמרקנד נמשיך לבוכרה

קראו מאמר נפרד על בוכרה והאתרים בסביבתה

תרמז (Termez)

מבוכרה יש דרך ארוכה לאזור הנידח והלא מוכר של תרמז לחופי נהר האמו-דריה. זהו נהר גדול מאוד בסגנון הנילוס, הפרת והחדקל, היורד מהרי פמיר ומגיע לימת ארל. רוחבו לאחר שהוא יורד מההרים מגיע ליותר מקילומטר, וניתן היה לשוט בו בימי קדם לאורך 1,500 ק"מ. לאחר שהנהר יוצא מהרי פמיר מצטרפים אליו נהרות נוספים המגיעים מהרי הינדו-קוש (אפגניסטן של היום), ויחד הם משקים שפלה גדולה מאוד לרגלי ההרים. זוהי הארץ הקדומה שנקראה באקטריה. גודלה כמה פעמים מדינת ישראל, ואחד המרכזים שלה היה העיר תרמז (Termez) שנמצאת בדרום אוזבקיסטן, על גבול אפגניסטן.

בעיר ובסביבתה יש שרידים חשובים מתקופת קיום הממלכה ההלנית באקטרית, החל מהמאה ה-3 לפנה"ס, ומתקופת ממלכת קושאן שהופיעה לאחריה במאה ה-2 לספירה.

תרמז היא עיר לא גדולה במיוחד, יפה ונידחת מאוד, על גדות הנהר. ניתן להגיע אליה בנסיעה ארוכה (ויפה) דרך ההרים או בטיסה. למרבה ההפתעה יש בה מלון לא רע, המשרת בעיקר את אנשי האו"ם והכוח הבינלאומי העושים מלאכתם באפגניסטן. בתרמז נמצא "גשר השלום", המעבר העיקרי לאפגניסטן מצפון, והמקום שממנו הגיעה האספקה לחזית הצפונית האפגנית במהלך מלחמת האזרחים.

תרמז העתיקה נמצאת במרחק של כמה קילומטרים מן העיר המודרנית. העיר נהרסה בזמן הפלישה המונגולית ונבנתה מחדש באתר אחר. על שרידי העיר העתיקה נבנה מאוזוליאום לאחד הקדושים המרכזיים של מרכז אסיה – חכים תרמזי. המקום הוא אוסף של גנים מקסימים, מסגדים ומקדשי עלייה לרגל, על רקע חומות מרשימות מהעבר.

לפני הפלישה המונגולית הייתה תרמז חלק מרשת הערים היווניות של בקטאריה היוונית, ולאחר מכן מרכז ממרכזי האימפריה הקושאנית. היא הגיעה לשיאים של אוכלוסייה וחשיבות לאחר הכיבוש הערבי ונהפכה למרכז של מלומדים ומיסטיקנים. ליד קברו של חכים תרמזי ישנו מוזיאון המתאר את תולדות תרמז העתיקה. ביקור במוזיאון זה לא פוטר את המטייל מלבקר גם במוזיאון הארכיאולוגי בעיר החדשה, בו קיים אחד האוספים החשובים באוזבקיסטן של ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופות השונות, ובמיוחד מהתקופה היוונית באקטרית והקושאנית, שכמותם אין בשום מקום אחר בעולם.

אלכסנדריה על האוקסוס

אלכסנדר הגדול עודד את חייליו לשאת נשים מקומיות והקים ערי פוליס יווניות במקומות שבהם עבר, שכמה מהן נקראו על שמו, ואחת מהן נודעה בשם "אלכסנדריה על האוקסוס". הזיהוי של מיקומה לא וודאי. לא רחוק מתרמז (30 ק"מ) נמצא אתר ארכיאולוגי גדול הנקרא קמפיר טפה (Kampir-Tepa), שהוא שרידי עיר יוונית עתיקה, ויש הטוענים שהיא אלכסנדריה על האוקסוס, אלא שרוב החוקרים חושבים שזו עיר עתיקה אחרת הנמצאת בצפון אפגניסטן.

כך או כך, האתר מרשים ביותר על רקע שדות האורז שנמשכים עד הנהר ויש בו ממצאים רבים, שחלקם מוצגים במוזיאון של תרמז. התל מתנשא על גבעה מעל שפלת האוקסוס. בעבר כנראה שהנהר הגיע למרגלות הגבעה והעיר שימשה כנמל. היוונים הקימו את העיר בנקודת החציה הנוחה ביותר של נהר האוקסוס, בתחילה זאת הייתה עיר מצודה ולאחר מכן מרכז מסחרי של האימפריה הקושאנית. בחפירות נמצאו כתבים ביוונית שהם העתיקים ביותר במרכז אסיה, וכן ממצאים וכתבים מהתקופה הקושאנית בשפה הבאקטרית, בשפת הברהמה ההודית ואף בשפה לא ידועה נוספת.

ליוונים הייתה תוכנית אב לבניית ערים שנקראה "תכנון היפודמי" – עיר שהיא רשת של רחובות מצטלבים עם מבני ציבור. מרתק לגלות ערים המורכבות משתי וערב של רחובות ובהם אמפורות וכלי בית (כדים לנשיאת נוזלים כגון שמן או יין) כגון אלה ששימשו את העולם הקלאסי בלב אסיה. היופי של הערים היווניות במרכז אסיה הוא שהעתיקות, כגון הכדים, המטבעות וכלי הבית, גלויים לעין כול בשטחים החפורים הפתוחים.

צריך מדריך מקומי בכדי לדעת איך להגיע למקום, ומומלץ להיעזר במוזיאון של תרמז.

סטופות בודהיסטיות

בתרמז העתיקה וסביבתה היו עשרות מנזרים ומקדשים בודהיסטיים. קילומטרים אחדים מחומות העיר העתיקה ניצב מנזר מהמאה ה-1 לספירה הנקרא פאיאז טפה (Fayaz Tepa), במרכזו חצר גדולה, שמסביבה חדרי לימוד, חדר אוכל, מקומות מגורים לנזירים ובליבה סטופה משוחזרת בגובה שלושה מטרים. במקום נמצאו פסלים, כתובות, מטבעות וציורים חשובים של הבודהא מהמאה ה-1 לספירה, שנחשבים לבין הקדומים מסוגם. רבים מן הממצאים נמצאים במוזיאון של תרמז, ובהם פסל של הבודהא יושב מתחת לעץ הבודהי, העשוי משיש שהיה מצופה זהב.

סמוך למנזר יש סטופה נוספת ענקית בגובה עשרה מטרים. לפי מקורות היסטוריים, במאה ה-6 לספירה היו בתרמז יותר מ-1,000 נזירים בודהיסטיים ועשרות מנזרים ומקדשים בודהיסטים. הסטופה הגבוהה ביותר באזור תרמז מתנשאת כיום לגובה 12 מטרים (בעבר 16 מטר) ונקראת סטופה זורמאלה (Stupa Zurmala).

בחלק הצפון-מערבי של העיר תרמז העתיקה עצמה היה מרכז של מנזרים ומקדשים בודהיסטיים, חלקם חצובים בסלע, במקום שנקרא קארה טפה (Kara Tepa). הקומפלקס משתרע על פני שלוש גבעות, הוא הוקם במאה ה-2 לספירה והגיע לשיאו במאה ה-3 לספירה. ריבוי המנזרים הביא את החוקרים לחשוב שהיו מנזרים לנשים בלבד ולגברים בלבד.

הביקור בתרמז ועמק האמו-דריה אינו מתאים למטייל העצמאי ה"נורמטיבי". האזור מרוחק, לא מאורגן מבחינה תיירותית ונערכות בו ביקורות משטרה רבות. בנוסף לכך, זהו האזור החם ביותר באוזבקיסטן ומומלץ להימנע ממנו בקיץ.

ח'ווארזם (Khwarazm)

הח'ווארזם הוא אזור הדלתא של האמו-דריה, מעין נווה מדבר גדול, בגודל חצי ממדינת ישראל, שהתפתחו בו תרבויות עתיקות כבר בימי קדם.

בתקופה של האימפריה האחמנית היה המקום מרכז של תרבות, ולפי האגדות העתיקות משם הגיע זרתוסטרא. ברחבי המדבר מצפון לאמו-דריה ישנם שרידים של ערים, מרכזים דתיים ותרבויות עתיקות, שעבדו את האש הקדושה והיו להם מגדלי שתיקה. הסקיתים או "סקה" שלטו באזור זה, אך הם היו עם פרסי, חלק מהברית שקיימה את האימפריה, ולאחריהם הגיעו הפרתים והסאסאנים.

הפעם השנייה שבה אזור ח'ווארזם עולה לגדולה הייתה במאות ה-10–12 לספירה, עת איגוד שבטים טורקים עשה את המקום לבירתו ומשם כבש אימפריה אדירה שנקראה האימפריה הח'ווארזמית. הם הפכו את האזור למרכז של השכלה, בו פעלו מלומדים כגון אל ביירוני, אוויסינה ואל-ח'ווארזמי, אלא שהכל נהרס בזמן הפלישה המונגולית.

במאה ה-16 זוכה האזור לעצמאות ומתנתק מהשושלת השייבנית בח'אנאת בוכרה. נוצרת ח'אנה עצמאית בשם חיווה (בסוף המאה ה-16 הבירה עוברת מקנאורגנץ' לחיווה), אשר מסתבכת בסדרה של מלחמות עם הפרסים מצד אחד ועם ח'אנאת בוכרה מהצד השני. החאן המקומי שולט בעזרת ברית שבטים נודדים רופפת שמבוססת בעיקר על הטורקמנים של מדבר קאראקום, והשלטון הוא חלקי בלבד. במאה ה-17 קם שליט גדול בשם אבו אל גזי קאדיר, שעושה סדר בח'אנה, מנצח את הפרסים שהופכים בינתיים להיות שיעים תחת השושלת הצפאווית. אלא שלאחריו הסדר מתערער.

ח'אנאת חיווה נמצאת על גבול הממלכה הפרסית ומנהלת עמה מאבק קשה. זהו מאבק בין שיעים לסונים, בין יושבי מדבר לבין עובדי אדמה, בו בשני הצדדים יש שליטים אכזריים ודומיננטיים. ב-1740 כובש השאה הפרסי הגדול נדיר שאה את חיווה למשך כמה שנים.

במאה ה-19 חוזר הסדר והשגשוג לח'אנאת חיווה, תחת החאנים מוחמד רחים חאן ואללה קולי חאן (1804–1840). חיווה מתעשרת כתוצאה מהסחר עם האימפריה הרוסית העולה, משתלטת על שטחים גדולים, עד הים הכספי מצד אחד, אפגניסטן וח'אנאת בוכרה מהצד השני. וחלק גדול מהמבנים הציבוריים נבנים בתקופה זו. אלא שאז מורדים השבטים התורכמנים, ולאחר מכן באה התדרדרות ושלטון חסות רוסי.

ב-1873 כובשים הרוסים את חיווה[1] והח'אנה נהפכת למדינת חסות. הבולשביקים נפטרים סופית מהאמירים של חיווה ב-1920 אך מחליטים לשמור את העיר כמו שהיא, כמונונמנט היסטורי.

חיווה (Khiva)

חיווה נמצאת בלב המדבר האדום, מרחק שמונה שעות נסיעה מבוכרה, או שעת טיסה, אבל שווה כל מאמץ. העיר העתיקה נשמרה כמו שהייתה בסוף המאה ה-19, עת שמרה על עצמאותה לפני בוא הרוסים. בלב הערבות האינסופיות התקיים אי של לימוד, פאר, אכזריות וחיים כמו פעם. המדרסות, הארמונות והבניינים המפוארים מדהימים ביופיים, והזיגוג הכחול, לבני הבוץ, והרחובות הנקיים משמרים את האווירה.

חיווה הייתה העיר האוניברסיטאית של מרכז אסיה. בלב המדבר התקיימו עשרות מוסדות לימוד (מדרסות), אליהם הגיעו נערים מכל רחבי העולם המוסלמי. בני חמש-עשרה יכלו להתקבל ללימודים, לפי יכולותיהם ולא לפי שיוכם הסוציאלי. הכיתות היו בימי שני, שלישי, שבת וראשון, ונמשכו לאורך כל השנה. בסוף הלימודים במדרסה היה על הסטודנטים לעמוד בבחינות שלעתים נוהלו על ידי החאן עצמו. הלימודים לקחו עד עשר שנים וכללו שלוש דרגות: בדרגה הראשונה למדו דקדוק ערבי, לוגיקה, חוקי השריעה, מנהגים דתיים, ספרות ערבית ופרסית. בדרגות השנייה והשלישית למדו גם חוק, לוגיקה ומקצועות נוספים. המוסלמים היו פתוחים ללימוד אחר מחוץ ללימודי הדת והוא לימוד ה"קלם" (המילה).

לימודי הקלם כללו בתחילת דרכו של האסלאם את מדעי הטבע, מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, מטאפיזיקה, ועוד. במסגרתם התפתח לימוד המטאפיזיקה ברוחו של אריסטו. המטאפיזיקה התייחסה לבעיית קיומו של האלוהים, לעקרונות שמאחורי קיום הדברים, ולישויות הקיימות מעבר לפיזי – מלאכים, וכו'.

לעתים התלמידים, במיוחד אלה שבאו מחוץ לעיר, גרו במדרסה. המדרסות הוקמו כנדבה על ידי אנשים עשירים, שהקדישו להם הקדש שייתן הכנסה קבועה למשך השנה, כמו למשל הכנסות מיסים מכפר מסוים. בחיווה היו יותר משישים וחמש מדרסות לפני מלחמת העולם הראשונה.

אתרים בחיווה

מחוץ לחומות העיר העתיקה נמצא אתר סוּפי לא מוכר, המאוזוליאום של באב קלנדרי. זהו קומפלקס של כיפות, מקום קברו של דרוויש נודד לא מזוהה מול הכניסה לעיר, המוקדש למסדר הקלנדרי. זה היה המסדר הסוּפי העיקרי בתקופה המונגולית – מסדר של אנשים שעזבו את הבלי העולם הזה והסתובבו בעולם כשהם מקבצים נדבות ומחזרים על הפתחים, כמו הפָקירים ההודיים. מיקום הקבר מחוץ לחומות העיר הפנימית מראה על מיקום אותו מסדר דרווישים ביחס לחברה.

כניסה מבעד למבנה השער המרשים תביא אותנו למצודה של חיווה, כשבחלקה הצפוני ארמון המלך, סוכת השומרים, אולמות וחדרים. אלא שכל זה נמצא מעל השרידים הקדומים של מקדש זרתוסטרא, אשר הוקם על גבעה מלאכותית, שאת שרידיה רואים בעלייה לנקודת התצפית. היה זה אתר קדוש בן שלושת אלפים שנה, חלק ממערכת האתרים הקדושים של פולחן האש והאור שהתקיים ברחבי ח'ווארזם.

ממול למצודה נמצאת מדרסת פיירוז, אחד השליטים האחרונים של חיווה שפעל בסוף המאה ה-19. הוא ראה עצמו קודם כל בתור משורר ונגן, ולאחר מכן בתור שליט, ובמדרסה שבנה יש מוזיאון לכבודו ובו שיריו וכן מוצגים מתקופתו כולל תמונות. המסורת של שליט משורר היא אידיאל במרכז אסיה, כפי ששליט פילוסוף היה באימפריה הרומית. הדוגמא המובהקת שלה הוא פחלוואן מחמוד, הקדוש של העיר, שהיה מתאבק רב כוח מצד אחד, ומשורר פילוסוף מהצד השני.

בלב העיר העתיקה נמצא קבר של קדוש נקשבנדי מהמאה ה-14 בשם אלואדין (Sayid Aluaddin) תלמיד ישיר של מייסד המסדר בעצמו. מיקומו של הקבר בלב העיר מראה על חשיבות הנקשבנדים ביצירת החברה המוסלמית החדשה לאחר ההרס המונגולי, החזרת התקווה, הערכים והפעלתנות לחיי האנשים, אמר נקשבנד: "הידיים לעבודה והלב לאלוהים", ונתן בכך קווים מנחים להקמת הגילדות המקצועיות והארגון החברתי שהתקיים בערים שהוקמו מחדש.

אתר שקשור למסלול תרבויות עתיקות הוא מוזיאון ההיסטוריה והאווסטה, שנמצא ברחוב הראשי, ממול למסגד יום השישי. זהו המקום היחיד בבוכרה בו מראים את העבר המפואר של ח'ווארזם בתור מרכז חשוב של האימפריה הפרסית האחמנית ופולחן דת זרתוסטרא, שכביכול הגיע מאזור זה. ניתן לראות תמונות של פולחן האש ומקומות קדושים שהתגלו לאחרונה במדבר ליד חיווה, שבהם היו מקדשים מפוארים, מגדלי שתיקה, וארמונות, כמו גם קטעים מהספרים העתיקים – האווסטה – ועוד הדגמות של הדת החשובה הזו שפעם הייתה הגדולה והמשפיעה בעולם.

באחת המדרסות בצד המזרחי של חיווה ישנו מוזיאון לאמנות. החדר הכי מרשים שבו נמצא בכניסה מצד דרום והוא מוקדש כולו לציורים של צייר מודרני בן חיווה, המשלב בציוריו את המגדלים והבניינים היפים עם מוטיבים מודרניים, כגון נושאות מטוסים, ומוטיבים דמיוניים כגון דרקונים ועננים, באווירה סוריאליסטית הקשורה לעתיד.

בלב חיווה נמצא המסגד הגדול של יום השישי, שהוא יער של עמודי עץ עתיקים. בכדי לייצר עמוד כזה טבלו את העץ בשמן, ייבשו אותו עד שהתקשה, הפרידו בינו לקרקע באבן ובפרווה של חיה (נגד חרקים), ועיטרו אותו לעילא ולעילא. חלק מהעמודים הם בני אלף שנה, אם כי המסגד עצמו נבנה בסוף המאה ה-18.

קבר פחלוואן מחמוד (Pakhlavan Makhmud)

פחלוואן מחמוד היה משורר, מתאבק, חייט ומושל העיר חיווה לפני שש מאות שנה. בנעוריו לא התחתן מכיוון שיום אחד, לפני חתונתו, רצה לבקר את כלתו. הוא טיפס על גג ביתה והחדיר את רגלו דרך האשנב. כשהשתלשלה הרגל פנימה חש בחולשה נוראה, ואז אמר לעצמו – אם רק כשרגלי רואה אותה אני חש בחולשה כזו – מה יקרה כשאראה אותה בעיניי? ומכיוון שפחד לאבד את כוחותיו, נשאר רווק, וגם היא.

הדבר התנקם בו כשהתבגר והוזמן להתאבק נגד מתאבק מפורסם שהציב מולו את בנו. כשמחה על כך, אמר לו האב: לי אין כוח להיאבק יותר, בני הוא כוחי עכשיו. מחמוד הבין את הטעות שהוא עשה, והתיקון שלו היה שהוא הפך לקדוש שעוזר לנשים להיכנס להיריון. הקבר שלו משמש אתר עלייה לרגל, ובחצר המתחם יש באר שמימיה טובים להפרות עקרות וללדת בנים. נשים נוהגות לשתות מים מהבאר ולשטוף את פניהן. שלושה ביקורים שווים לחג' למכה. אנשים השותים מהמים, חלומותיהם יתגשמו, נשים יכנסו להריון ובעלי מום יֵרַפאו.

באחד ממסעותיו הגיע מחמוד להודו והתאבק לפני המלך אכבאר. כשניצח, הציע לו המלך כסף וזהב. פחלוואן דחה את המתנה, וכשנשאל מה הוא רוצה, אמר: עור פרה שבו אוכל להחזיר כמה שיותר מבני ארצי שהם עבדים בממלכתך. המלך חשב שהעור יקיף שישה או עשרה עבדים. אולם פחלוואן מחמוד קצץ את העור לסרטים והקיף מאות עבדים, אותם הוביל בחזרה לבתיהם שבמרכז אסיה.

באותו מסע מפואר הביא איתו הביתה גם עמוד ענק שעליו פסלי הבודהא וחקיקות הלוטוס, הנמצא עד עצם היום הזה במסגד יום השישי שבחיווה.

פחלוואן מחמוד לא היה בזמן חייו קדוש אלא מתאבק ומשורר, שאמר כי "קל לצבוע את העננים בדם הלב ולמוסס הרים עקשנים, אבל קשה משאול שיחה עם בור החושב כי הוא יודע הכל".

התקדשותו של פחלוואן חלה במאה ה-19 על ידי השליט אלקולי חאן שרצה בקדוש מקומי. אז נבנה המבנה מחופה הכיפה מעל קברו. כך האציל על עצמו החאן של חיווה את קדושת איש הניסים.

לפי הנוהג המקומי, בפינת החדר המוביל לחדר הפנימי בו הקבר עצמו יושב אימאם מסוכל רגליים, כשסביבו גברים ונשים. אלה חוזרים על מילות תפילת הבקשה, מכסים את עיניהם, ועוטפים בשפתותיהם את פיסות הלחם שהמולה מגיש להם.

[1] המאוזוליאום שלה הוא קבר כפול, שנועד גם לה וגם לאמו של יורשו של יסאווי (הוא עצמו היה ללא ילדים ונורש על ידי אחד מתלמידיו).

[1] המשלחת הצארית הראשונה לחיווה הגיעה ב-1717. החאן הציע למנהיגם, הנסיך אלכסנדר בקוביץ', כי חייליו יתפזרו בכפרים, שם חוסלו במהירות. ראשו של בקוביץ' נשלח לבוכרה. הרוסים לא שכחו לאנשי חיווה את המעשה, מה גם שהח'אנה התפתחה כשוק העבדים הגדול של מרכז אסיה. אנשים נחטפו מכפריהם כדי להפוך לעבדים בעיר. עבדים בורחים היו מובסים על ידי המדבר ואוזניהם נרצעות לאתא דרווזה – השער המערבי של העיר. ב-1801 שלחו הרוסים צבא נוסף שחזר במחצית הדרך. ב-1839 יצא צבא רוסי לכבוש את חיווה כחלק מהמשחק הגדול, אך נאלץ לשוב על עקבותיו בגלל מזג האוויר הקר.