קצת על טג'יקיסטן

טג'יקיסטן בגבולותיה הנוכחיים היא תולדה של החלוקה הבלתי אפשרית של מרכז אסיה על ידי הרוסים במסגרת יצירתה של ברית המועצות, אולם ביסודה עומדים אזורי המחיה של העם הטג'יקי, שהוא מהעמים העתיקים בעולם.

הטג'יקים מדברים ניב של פרסית קדומה ולמעשה הם חלק ממשפחת העמים הפרסיים וכנראה שצאצאים של הבאקטריים והסוגדים הקדומים. בהיסטוריה העתיקה הם היו חלק מהאימפריה הפרסית האדירה, ולמעשה מקורם של הרוחניות הפרסית, הכתבים של הוודות, זרתוסטרא[1] ופולחן האש הינו בחלק זה של האימפריה מלפני 3,000 שנה.

טג'יקיסטן מחולקת למעשה לשני חלקים: במערב יש אזור של עמקים פוריים מסביב לנהרות גדולים, כשהראשי שביניהם הוא האמו-דריה. בחלק זה מרוכז רובה המכריע של האוכלוסייה והוא היה מיושב עוד מתקופות פרהיסטוריות. החלק המזרחי הוא אזור הרים גבוהים הנקרא "פמיר" או בתרגום חופשי: גג העולם. זהו מקום מפגש שלשלות ההרים הגבוהות ביותר בכדור הארץ – ממזרח ההימלאיה, מצפון הרי טְייֵן שָׁאן, וממערב ודרום הרי הינדו קוש. באזור פמיר כמה מהפסגות הגבוהות בעולם (7.5 ק"מ), קרחונים ענקיים, וביניהם כלואות רמות גבוהות עם יאקים וכפרים נידחים. מעניין לציין שאזור גדול זה מאוכלס על ידי כת אסלאמית מיסטית שוחרת שלום, הדומה מאוד, וקשורה מבחינה היסטורית, לעדת הדרוזים כאן בארץ – הלא היא כת האיסמאעילים.

גודלה של טג'יקיסטן הוא 6 פעמים מדינת ישראל. אוכלוסייתה 9 מיליון, מתוכם רק 200,000 איש חיים בחלק המערבי, שהוא חצי משטח המדינה, ואליו ניתן להגיע רק בג'יפים. במזרח נמצאים הרי הפאן, המגיעים לגובה 5,500 מטרים, וכן עמקי הנהרות הגדולים. בטג'יקיסטן כמה ערים היסטוריות כמו חוג'נד ודוּשָנבֶּה, בהן הייתה קהילה יהודית עתיקה.

הטג'יקים היו תמיד החלק המתורבת, העירוני ואף החקלאי של מרכז אסיה, בעוד שהיסוד הטורקי באוכלוסייה היה החלק הנוודי, הפראי והלוחם. מרכזי התרבות של סמרקנד, בוכרה ופנג'קנט היו מאוכלסות טג'יקים, ולפי טענות הטג'יקים כך גם כיום. הטג'יקים לא מכירים בחלוקה המלאכותית של גבולות אותה כפו הקומוניסטים על מרכז אסיה, והם מתרפקים על מורשת עתיקה עשירה. לטענתם, עד המאה ה-20 הם נקראו סארטים (Sarts), ויחדיו הם מונים יותר מ-20 מיליון איש.

ישנה חלוקת משנה בין השבטים והאזורים הטג'יקיים השונים, וזה מה שהביא למלחמת האזרחים בשנות ה-90 בטג'יקיסטן. יחד עם זאת, כולם מדברים אותה שפה. אחד המאפיינים הייחודיים של הטג'יקים הוא שיעור יודעי קרוא וכתוב הגבוה באופן יוצא דופן, גם באזורים הנידחים ביותר.

מבחינת הטג'יקים, ארצם היא מרכז העולם. כולם היו כאן: איראנים ודת האש הקדומה, הממלכה היוונית של באקטריה, הבודהיזם וההינדואיזם.

בשנת 1991 הטג'יקים זכו לעצמאות, אך בשנים שלאחר מכן, עד 1997, התחוללה בטג'יקיסטן מלחמת אזרחים אכזרית. כיום שקטה הארץ, והיא מהווה את אחד המקומות הלא ידועים והמופלאים על פני כדור הארץ – יעד תיירות מרתק שעדיין שומר על סודותיו כמו בימים עברו, משלב טבע מופלא עם מורשת תרבותית עשירה.

שני מסלולי טיול

מבחינת טגיקיסטן מסלול אחד הוא לאזור הפמיר בדרך הפמירית, והמסלול השני הוא לאזור הרי הפאן והערים פנגיקנט וחוגנד. כדאי לשלב מסלולים אלו עם ביקור בארצות שכנות. קחו בחשבון שהמסלול לפמיר הוא בדרכי עפר לאורך מה שנקרא הדרך הפמירית. הפמיר הינו אחד היפים והמסתוריים בכדור הארץ, שם נשמרו מסורות עתיקות של הבודהיזם, זרתוסטרא ואולי גם של ההודו-אירופאים הקדומים. כיום שוכנת בו כת שנקראת איסמאעילים, הקשורים למיסטיקה האסלאמית, אך יונקים ממקורות עתיקים יותר. במסגרת המסלול נבקר ברמות הגבוהות הסמוכות לגבולות הודו (קשמיר) סין, טיבט ואפגניסטן, ונתמקד באזור מסדרון ווחאן, שהיה מקום מעבר בין דתות ותרבויות, לא רחוק משקע טרים. נראה יישובים קדומים, שרידי מנזרים בודהיסטיים ובמות אש זרתוסטרא, נכיר את מסורת בניית הבית הפמירי

הרי הפאן סמוכים לדושנבה ולמעשה אפשר גם לצאת לטיולי יום אל אגם אלכסנדר קול או לעמק של היַגנוֹבּ, שם מצאו הסוגדיים מפלט, משם ממשיכים לעמק נהר הזרפשאן שם נמצאים הערים פנגיקנט, אזור שבעה האגמים והעיר העתיקה של סראזם, ועוד יותר צפונה לחוג'נד על נהר הסי דריה. קראו מאמר על הרי הפאן

קראו גם מאמרים על אוזבקיסטן

אלמנטים של זרתוסטרא בחיי הטג'יקים

על הכובעים הטג'יקיים יש סמלים של זרתוסטרא וכן סמלים הודו איראניים: אש וסווסטיקה. באופן כללי, כובעי הכיפות שהטג'יקים לובשים הם סמל לזרתוסטרא ולעם האיראני.

על הדגל של טג'יקיסטן יש שבעה כוכבים, המסמלים את שבעת כוחות הטוב של זרתוסטרא ואת שבע ההשפעות, המופיעות גם באסלאם השיעי. שבעת הכוכבים היו הסמל של האימפריה הסאמאנידית מהמאה ה-10 לספירה, שהטג'יקים מחשיבים כממלכתם.

דוּשָנבֶּה – בירת טג'יקיסטן

עד המאה ה-20 היה כאן כפר קטן, ורק בתקופה הסובייטית היא הפכה לעיר חשובה. כיום מתגוררים בה קרוב למיליון איש והיא הבירה של טג'יקיסטן והמרכז הכלכלי שלה. דוּשָנבֶּה נמצאת בקצה עמק פורה בשולי הרי הפאן, השם דוּשָנבֶּה משמעו "יום שני", שכן ביום זה היה שוק במקום, וממנו התפתחה העיר.

מבחינת מסלול תרבויות עתיקות, הביקור בדוּשָנבֶּה חשוב בגלל המוזיאון הלאומי הטג'יקי ההיסטורי הנמצא בה, וכן כמקום שממנו ניתן לצאת לטיול יום בהרי הפאן.

באולם השישי של המוזיאון נמצא פסל בודהא שוכב ענק (באורך 13 מטר) בסגנון הפסלים שהושמדו באפגניסטן – ממצא מרשים ביותר מהתקופה הקושאנית. באולמות האחרים ישנם ממצאים הקשורים לשלטון הפרסי, לאמונה הזרתוסטרית הקדומה ולממלכה הסוגדית, כולל מה שנמצא בחפירות בפנג'קנט, ועוד.

הרי פמיר

המחוז האוטונומי של הפמיר נקרא גורנו בדחשן (Gorno Badakhshan) והוא מהווה כמעט חצי מגודל הארץ, אבל מיושב רק על ידי 3% מהאוכלוסייה (מונה כ-200,000 באזור הגדול פי שלוש ממדינת ישראל). כבר בימי קדם הוא נודע בתכונות המבריאות שלו. נאמר שמי שיעלה לרמות הירוקות במרומי ההרים יזכה לבריאות ויחלים ממחלותיו. הוא ידוע גם בזכות המוזיקה המיוחדת שלו. חלק גדול מתושביו מזהים עצמם כפמירים ולא כטג'יקים, ויש להם ניב שפתי נפרד.

הרי פמיר נקראים "גג העולם" ולא בכדי, זהו אזור הקרחונים הגדול ביותר בכדור הארץ אחרי אנטארקטיקה, וההרים הגבוהים ביותר לאחר ההימלאיה. בעמקי ההרים חיה אוכלוסייה מיוחדת במינה, השייכת רובה ככולה לכת האיסמאעילים. המנהיג שלהם – אגא חאן, נחשב לאחד מהאנשים העשירים בעולם והוא התומך הכלכלי העיקרי של חבל ארץ זה.

הבית הפמירי

אחד המאפיינים של הפמיר הוא מבנה בית מיוחד, המהווה סמל ליקום ונושא בחובו סימבוליזם פילוסופי ומיסטי עמוק, אשר בא לידי ביטוי בחלוקה שלו לאזורים וחלקים, חלוקה שמקורה קדום מאוד, לפני למעלה מ-2,500 שנה.

בתוך הבית ישנם שלושה אזורי מחיה, המסמלים את שלושת סוגי החיים: מינרל, צמח, חיה. בנוסף על כך, ישנה הופעה של ארבעת היסודות בחלוקה לחלקים, כשהרצפה מסמלת את האדמה, האח את האש, והפלטפורמות המורמות בצדי החדר כמו ספסלים מייצגות את מים, והגג את האוויר. המספר ארבע מופיע גם במבנה התקרה, שהיא מעשה פסיפס של ארבעה ריבועי עץ שלובים זה בזה, כשהאור חודר מהמרכז.

בבית הפמירי ישנו ייצוג של עקרון הדואליות, המופיע באמצעות שתי קורות עיקריות התומכות את הגג, כשקורה אחת מסמלת את ההיגיון היקומי, וקורה שנייה מסמלת את הנפש היקומית. שתי הקורות קשורות לחומר ולרוח. מעל האח ישנן שש קורות משנה, המייצגות את ששת הכיוונים.

בסך הכול יש בבית שבעה חלקים הקשורים לשבעת הרקיעים, שבעת צבעי הקשת, שבעה כוכבים שניתן לראותם נעים בשמיים בעין בלתי מזוינת. הבית מייצג את היקום כולו והוא שיקוף של מבנהו. מתוכו ניתן לראות את השמיים, ונדמה שרק תרבות מתקדמת יכלה לבנות אותו כמו שהוא. המדע שמאחורי בניית הבתים מזכיר במקצת את מה שנמצא בוודות ההודיות והתגשם ב"סטפטיה וודה" (הידע של בניית בתים לפי העקרונות האוניברסליים ההודיים), או לחילופין בסין העתיקה כפי שמופיע בפנג שואי.

נדמה כאילו לאנשי קדם היה סוג כלשהו של מדע וידע שאין ברשותנו כיום, שהגיע אליהם מתקופות וממקומות לא ידועים שלפני ההיסטוריה.

ואכן, בטיבט הסמוכה מאמינים בקיומה של עיר אלוהית מחוץ לזמן בשם שַמבָּאלה (Shambhala), שמזכירה אולי את המושבה של מנו, או הפליטים האחרים מאטלנטיס. הייתכן שתוכנית האב של הבית הפמירי הגיעה ממקום זה?

הדרך לחורוג (Khorugh)

מדוּשָנבֶּה ממשיך מסלול תרבויות עתיקות למעמקי הרי הפמיר. התחנה הראשונה בדרך היא קולוב (Kulob), עיר עתיקה שבה נמצאות כתובות ביוונית מהתקופה הבאקטרית. משם ממשיכים לעמק של נהר האמו-דריה, במקום שבו הוא יוצא מההרים. מכאן והלאה יש יומיים נסיעה בדרך עפר לאורך הנהר השוצף שנקרא מכאן והלאה נהר הפַּנג' (Panj). משני צדי הדרך מתנשאים הרים אדירים, לרוב קרחים, כשהגדה הדרומית היא אפגניסטן. פה ושם יש גשרים על פני הנהר, עליהם עוברים המקומיים לשווקים המשותפים לשתי המדינות.

מקום הלינה הראשון והיחיד בדרך הוא הכפר קאיליקום (Kailikhum), מצודה על נהר הפנג', שעד למאה ה-19 הייתה בירת נסיכות אוטונומית למחצה. יש בה גשר שלום העובר לאפגניסטן. מקאיליקום יש יום נסיעה לחורוג בירת הפמיר, הנמצאת בגובה אלפיים ומאתיים מטר, במקום מפגש נהרות, וגרים בה שלושים אלף איש. במרכז העיר הקימה קרן אגא חאן (המנהיג של האיסמעילים החי בלונדון) פארק מרכזי יפה שנועד לשמש כמדיטציה, ליווי לכל שלבי החיים, ומקום לקהילה ואורחים. מדובר על אי של יופי ושלווה בלב ההרים. אפשר לבקר במרכז האיסמאעילי, בגנים הבוטניים המעניינים ובמוזיאון המקומי.

כשלושה עשר ק"מ ממזרח לחורוג, על צוק בולט. נמצאת מצודה ומקדש קופיר קלה (Kofir Kala), שֵם המרמז אולי על מצודת הכופרים? ליד המצודה שני מבנים מקודשים עגולים, שהיו כנראה מקדשים של דת זרתוסטרא – אולי מגדלי שתיקה?

עמק נהר הפַּנג' חודר עמוק לתוך פקעת ההרים של פמיר ומגיע קרוב לגבולות של פקיסטן, קשמיר וסין. למעשה, אין דרך אחרת לעבור את ההרים בחלק הזה שלהם, ולכן העמק של הנהר הוא מעבר הרים טבעי וחשוב, ששימש דרך סחר עוד מתקופות פרהיסטוריות ולימים הפך לחלק מדרכי המשי. כבר לפני 7,000 שנה היה מסחר ער בין חלקים שונים של העולם. אזור הפמיר היה מקור לאבן הלפיס לזולי, שנחשבה לקדושה במצרים ומסופוטמיה ובתרבויות קדומות אחרות. למעשה, אזור הפמיר היה המקור היחיד בעולם לאבן זו, והמכרות החשובים ביותר היו בצד האפגני של נהר הפַּנג'. בנוסף לאבן זו, ההרים הם מקור לאבני חן נוספות כגון אבן אודם (Ruby), ברקת (Emerald), טורקיז, ומתכות כמו כסף וזהב.

מחורוג מתפצלות להן שני דרכים מזרחה, האחת ממשיכה לאורך נהר ה-Gunt לסין וקירגיזסטן, והשנייה ממשיכה לאורך נהר הפַּנג' למסדרון ווחאן, המוביל לקשמיר, פקיסטן וטיבט.

מסדרון ווחאן (Wakhan)

מסדרון ווחאן הוא אזור נמוך יחסית ארוך ורחב שבו שני נהרות שהם מקורות הפַּנג' יוצרים עמקים שלעתים מתרחבים. אורכו 350 ק"מ והוא מפריד בין הרי הפמיר מצפון לו והרי קארקורם והינדו קוש מדרום, שבהם נמצאת הפסגה השנייה בגובהה בעולם שנקראת K2. בחלק המערבי שלו העמק מתרחב ובו כפרים ואתרים היסטוריים.

המסדרון מחבר בין מרכז אסיה לסין, ובסופו נמצא מעבר ההרים היחיד בין מזרח למערב באזור זה, וכן מעברי הרים בין הודו ופקיסטן למרכז אסיה. רכס ההרים של הינדו קוש הפריד בין הארים ההודים לבין האריאנים הפרסים בתקופות עתיקות. מדרום נמצאים שבעת המקורות הקדושים של נהר האינדוס, ובצד הצפוני שלהם היו כנראה מקומות מקודשים לדת זרתוסטרא. כיום נקבע המסדרון כרצועה צרה של אפגניסטן, המפרידה בין האזורים הסובייטיים והרוסיים לשעבר במרכז אסיה, לבין אזורי ההשפעה הבריטים לשעבר בהודו ופקיסטן[2]. אלא שחלקו הצפוני והמערבי של המסדרון ההיסטורי נמצא בשליטת טג'יקיסטן.

בצדו המערבי של מסדרון ווחאן יש עמק גדול ופורה, המשתרע לאורך 100 ק"מ מהכפר לאנגטאנג (Langtang), מקום מפגש נהרות הפמיר והווחאן היוצר את נהר הפנג', ועד לאישקשים, שם הנהר פונה צפונה ונכנס לקניון צר. באזור זה שוכנים כעשרים כפרים העוסקים בחקלאות ומגדלים צאן ובקר. כמו כן נמצא כאן מצודות היסטוריות, שרידי מקדשים זורואסטריים ובודהיסטיים, ומערות מתבודדים.

מחורוג יש נסיעה של 100 ק"מ עד לאישקשים (Ishkeshim), השוכנת בפתח העמק. ישנה עיירה בשם אישקשים בצד הטג'יקי ועיירה בשם זהה בצד האפגני, גשר של שלום מחבר בין שתי העיירות והארצות, והאוכלוסייה משני צדי הגבול היא פמירית איסמאעילית.

לא רחוק מאישקשים, בכפר יאמג (Yamg), נמצא מבנה מוזיאון סוּפי לכבוד הקדוש של האזור, מוובראק וואחני. מחוץ למקדש ישנן אבנים עתיקות עם אוריינטציה אסטרולוגית. בתוך הבניין, הבנוי בצורת בית פמירי גדול, יש תצוגה של כלי נגינה מקוריים שנבנו על ידי הקדוש בדמות ציפורים המופיעות בספר של המשורר הפרסי סופי פריד א דין בשם "הרצאת הציפורים" מהמאה ה13. זהו אחד הספרים הפופולאריים ביותר בספרות והאמנות הפרסית, ובו מסופר על 30 ציפורים שמחליטות לעשות מסע להר קף, שם נמצאת ציפור אגדית החיה לנצח (מעין פניקס) בשם הסימורג, המייצגת את האדם המואר. מובראק ווחאני ראה את עצמו בתור כזה, ואת הרי פמיר כמקום הר קף המסתורי. כלי הנגינה שהוא יצר (בעיקר כלי פריטה) הם עבודת אמנות של ממש, הנכד שלו מתחזק את המקום ומקיים בו ערבי מוזיקה ושירה.

כשבעים ק"מ מזרחה מאישקשים נמצא הכפר ימצ'ון (Yamchun), שמעליו מצודה מרשימה בת יותר מ-2,500 שנה. היא נודעת בתור "מצודת עובדי האש", וכנראה שהיה בה מקדש אש. לא רחוק ממנה יש מעיינות חמים של ביבי פטימה, מקום פופולרי מאד בקרב המקומיים והמטיילים.

אחרי ימצ'ון נמצא הכפר וורנג (Vrang) בו פירמידה קטנה במיקום בולט עם ארבע מדרגות, על רקע התפאורה המקסימה של הרי הינדו קוש, אשר מסמלת אולי את קצה גבול ההשפעה של האיראנים אל מול ההודים. בצוקים הסמוכים ישנם מערות נזירים בודהיסטיים, וייתכן שהפירמידה הייתה מקום פולחן בודהיסטי או מקדש של דת זרתוסטרא.

בכפר לאנגטאנג (Langtang) שבסוף העמק, על קבוצה של סלעים גדולים, מצויים הפטרוגליפים החשובים ביותר במרכז אסיה, רבים מהם מתוארכים לפרהיסטוריה, ובהם ציורים של קרני אייל, כמו במקומות רבים אחרים בעולם. אלא שבהרי פמיר נשמרה האמונה בקדושת הקרניים, ובמקומות רבים ניתן לראות מעין מזבחות ועליהם אבנים קדושות וקרניים. או חדרי תפילה והתבודדות קטנים שבפינות שלהם יש קרני אייל.

עמק הווחאן הוא מקום מופלא לבלות בו כמה ימים. הדרך הפמירית ממשיכה משם לאזורים יותר גבוהים וצחיחים, בהם יש ימות גבוהות ורמות של יאקים ודגלים טיבטיים.

אזורי הפמיר הגבוהים

מהכפר לאנגטאנג בצד המערבי של מסדרון ווחאן מטפסת הדרך ועוברת מעבר הרים יפה ובו מספר סטופות בודהיסטיות אל הרמות הגבוהות של הפמיר, שם כבר חיים רועי צאן קירגיזים, ולא האוכלוסייה הפרסית הפמירית הקדומה. כ-130 ק"מ ממזרח לחורוג נמצאים שני אגמים מופלאים בשם יאשילקול (Yashilkul) ובולונקול (Bulunkul). משמעות השם יאשילקול היא האגם הכחול. האזור כולו נחשב לקדוש בתקופת זרתוסטרא ולפני כן. יש בו אלפי ציורי סלע, החל מלפני עשרת אלפים שנה, שבחלקם מופיעה מרכבת השמש של מית'רה. ליד האגם אתר פולחני של זרתוסטרא. באזור יש מכרות רבים ונמצאו בו שרידי יישובים עתיקים, אף שכיום הוא ריק לחלוטין.

מהאגמים נוסעים לעיירה המחוזית מוגרב ((Mugrab, שהאוכלוסייה בה היא כמעט כולה קירגיזית. מוגרב היא צומת דרכים לסין ולקירגיזסטן. במרחק שעתיים נסיעה צפונה ממנה נמצא האגם שנחשב ליפה ביותר בפמיר, אגם קרקול (Karakul) הגדול והמרשים. משם עוברים במעברי הרים לקירגיזסטן, ארץ הקירגיזים.

[1] יש הטוענים שזרתוסטרא הגיע מאזור טג'יקיסטן.

[2] מסיבות פוליטיות הקשורות ל"משחק הגדול" המאבק בין הבריטים בהודו והרוסים על השליטה במרכז אסיה, בכדי להפריד בין הניצים הוסיפו רצועה צרה לאפגניסטן, כך שלא יהי מגע – גבול משותף של הבריטים והרוסים.