נצרות אורתודוקסית יוון והבלקן

הכנסייה האורתודוקסית

כשהתחילה הנצרות להתפשט בעולם, לא היה לה מבנה היררכי מסודר, וכל קבוצת מאמינים יצרה את הנהגתה שלה. הנצרות הייתה פלורליסטית ודמוקרטית, כשהמכנה המשותף בין אנשיה הוא אמונה, רוחניות וערבות הדדית. ואז לפתע קרה הבלתי יאומן: האימפריה הרומית כולה, זו שרדפה את הנוצרים במשך מאות שנים, הפכה להיות נוצרית ובראשה הקיסר. המאורע המכונן היה חזיון שהופיע לפני הקיסר קונסטנטינוס שגרם לו להיהפך לנוצרי, או לפחות לאהוד את הדת הנוצרית. זה קרה בשנת 310, ולאחר מכן החל תהליך שארך כשבעים שנה, שבסופו, בתקופת הקיסר תיאודוסיוס (380 לספירה), הפכה הנצרות לדת הרשמית של האימפריה.

כשהרומאים הפכו להיות נוצרים, הם החליטו שהמבנה הארגוני של הכנסייה יישאר דמוקרטי, בעוד שהתיאולוגיה והאמונה תהפוכנה להיות דוגמטיות. האימפריה חולקה לארבעה מחוזות הקשורים לארבע הערים העיקריות והמאוכלסות ביותר. בראש כל אחד מן המחוזות הללו יעמוד פטריארך המנהיג כנסייה עצמאית. בתחילה היו ארבעה פטריארכים ששלטו על ארבעה אזורים, והם: רומא, קונסטנטינופול אלכסנדריה ואנטיוכיה. במאה ה-5 נוספה פטריארכיה נוספת, הלא היא ירושלים, מפני חשיבותה.

הוחלט שכל הפטריארכים יהיו שווים, ואת כולם ינהיג הקיסר בחסד האל, שיכנס ועידות כנסייה בהם יפסקו בעניינים תיאולוגיים. אלא שעם הזמן נפל החלק המערבי של האימפריה בידי הברברים והשלטון הקיסרי באזור זה של הים התיכון התפורר, את החלל שנוצר מילא הפטריארך של רומא, שהחליט בהזדמנות זו שמעמדו הוא מעל האחרים, וכך נוצרה הקתוליות, כסטייה מדרך הנצרות המקורית.

בשאר רחבי הים התיכון לא יכלה להיווצר הגמוניה של מקום או פטריארך כזה או אחר, מכיוון שהם היו תחת שלטון הקיסר הביזנטי, שנחשב לשליח ה-13. הכנסיות העצמאיות ששמרו על המבנה הארגוני המקורי קראו לעצמן אורתודוקסיות, כלומר “שומרות הדרך הישרה”, והן חסו תחת הגנתו של הקיסר, ששלט על מזרח הים התיכון ונחשב לשליט רומא הקדושה. עם השנים התנצרו עמים ואזורים נוספים, שיצרו פטריארכיות עצמאיות נוספות. ראשונים היו הגיאורגים והבולגרים, מיד אחריהם הרוסים והסרבים, וכיום יש חמש-עשרה פטריארכיות אורתודוקסיות עצמאיות, המונהגות על ידי חמישה-עשר פטריארכים שונים, כשכולם שומרים על הדרך המסורתית של עצמאות ארגונית ודמוקרטיה בין כולן בקבלת החלטות הנוגעות לכלל הכנסייה. גם לאחר נפילת האימפריה הביזנטית הם לא סוטים מדרכם.

מפני אופי הנצרות האורתודוקסית, הרבה פעמים פטריארכיה דתית הפכה להיות ישות לאומית וקשורה למוסדות ולהיסטוריה של מדינה, כפי שקרה במקרה של הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית, שנוסדה רק במאה ה-19. אולם על כך – בהמשך.

הפטריארכיה של קונסטנטינופול

בתקופה הביזנטית היו כנסיות ומנזרי יוון תחת שליטת הפטריארכיה של קונסטנטינופול, שמקום מושבה נמצא ברובע פנר איסטנבול, במיקום נסתר לא רחוק מהבוספורוס.

ישנם חלקים ביוון (כמו הר אתוס), וברחבי העולם, שמסיבות היסטוריות נמצאים תחת השלטון של פטריארך קונסטנטינופול עד היום, במיוחד בעולם המערבי. כחמישה מיליון מאמינים נמצאים תחת אחריות ישירה של פטריארכיה זו במקומות שונים בעולם, החל מסקנדינביה וכלה בארצות הברית, וגם בחלקים מיוון.

לפטריארך בקונסטנטינופול בלבד שמורה הזכות לקרוא לכינוסים של כל ראשי הכנסייה האורתודוקסית. הפטריארכיה היא אֶקוּמֶנית (Ecumenical), זאת אומרת, שואפת לאחדות רוחניות של כל העולם הנוצרי ומקבלת את סמכותה ישירות מהשליחים.

האבות הראשונים של פטריארכיה זו היו בזיליוס הגדול, גרגוריוס מניסה, גרגוריוס מנזיאנזוס, יוחנן (ג’ון) כריסוסטומוס במאה הרביעית. המשיך את דרכם הפטריארך פוטיוס במאה התשיעית לספירה. באותם ימים הייתה זו הפטריארכיה החזקה והמשפיעה בעולם, הקשורה קשר בל יינתק עם הקיסרים הביזנטיים ששלטו על העולם כולו.

עם ירידתה של קונסטנטינופול והכיבוש שלה על ידי העותומאנים במאה ה-15 פחתה חשיבותה של הפטריארכיה של קונסטנטינופול, שנהייתה בת חסות של הסולטאנים, אלא שעדיין היה לה תפקיד מרכזי כאחראית על הנוצרים הרבים ברחבי האימפריה. לאחר נפילת העותומאנים, חילופי האוכלוסייה בין יוון וטורקיה, וכינונה של פטריארכיה יוונית עצמאית במאה ה-19, לא נותרו הרבה נוצרים בתחום שליטתה והיא ירדה מגדולתה. אלא שמעבר לתפקיד האזורי, יש לה תפקיד נוסף שהוא בחלקו ייצוגי, שכן היא מהווה ראש לכל הפטריארכיות האורתודוקסיות האחרות. מי שעומד בראשה הוא כעין נשיא (ללא הרבה סמכויות) של כל הנוצרים האורתודוקסיים ברחבי העולם, ממשיכו של אנדרו הקדוש – בכיר השליחים.

הפטריארכיה של יוון

עם הקמתה של יוון והשתחררותה מהשלטון העותומאני בתחילת המאה ה-19 התעורר הצורך להפריד בין הנוצרים שזכו זה עתה לחירות, לבין הנוצרים האחרים באימפריה העותומאנית, שנשארו תחת החסות של פטריארכיית קונסטנטינופול, שהייתה תחת השפעת הטורקים. חלוקה זו התקבלה, והופיעה בצורת הקמת פטריארכיה עצמאית, המונהגת על ידי ארכיבישוף אתונה בתמיכת הממשלה.

מאז ועד היום, כמרים מקבלים משכורת ממשלתית ותקציבים. תחום השפעתה של הפטריארכיה של יוון היה בתחילה גבולות המדינה המצומצמת. עם כיבוש צפון יוון מידי הטורקים ב-1912, נוספו מחוזות נוספים, אלא שהיה להם מעמד שונה, המשתף את פטריארך קונסטנטינופול באחריות עליהם. חלקים מיוון כגון הר אתוס, כרתים והדודקדנס, נשארו תחת שליטה ישירה של פטריארך קונסטנטינופול.

לפטריארכיה של יוון ישנם קשרים מיוחדים עם זו של קונסטנטינופול, והיא אחראית על שבעה-עשר מיליון מאמינים ביוון ורחבי העולם. בארץ יש להם שלושה מנזרים: חקל דמא, חריטון וגרסימוס. מכיוון שהכמרים מקבלים משכורת מממשלת יוון, ניתן למצוא על המנזרים דגלי יוון.

מסתורין אורתודוקסי

בספרות המיסטית של הכנסייה האורתודקסית נתפשים האירועים בחייו של ישוע כמייצגים מסתורין המשליך על חיינו כאן ועכשיו.

כזה הוא אירוע הבשורה בנצרת. המלאך אומר למרים, “ברוכה את בנשים” – ומייד היא מתעברת, מעצם אמירת המילה. יש כאן מסתורין של יצירת דבר על ידי מילה, כשם שאלוהים ברא את העולם בתחילתו, וזה כל כך מופרך עד שאפילו יוסף, בעלה של מרים, מתקשה להאמין בכך. אך הדבר מופיע גם בחיינו, בצורה של “אנחנו נהיים מה שאנחנו חושבים עליו” – אנחנו חושבים במילים, ומילים אלה מתגשמות. (המסתורין של הבשורה הופיע לאחרונה בסרט פופולרי שנקרא “הסוד”).

הנס הראשון שישוע חולל הוא הפיכת מים ליין בחתונה בכפר קנה. אירוע זה שואב ישירות מהמסורות הדיוניסאיות היווניות הקדומות. המסתורין הוא איך הופכים מים, המייצגים חיים רגילים, ליין, המייצג חיים עם השראה אלוהית.

בסעודה האחרונה מעביר ישוע את כוס היין בין תלמידיו ואומר להם: “זהו דמי שאתם שותים”. היין בעולם העתיק ייצג את תכונת הנפש, ולכן אלכוהול נקרא באנגלית spirits. האדם הוא מרוקַן ושווה נפש, אך די בשתיית יין לשמח את לבו. מה מקור השמחה? התשובה של הקדמונים הייתה שהיא מגיעה מהיין. גם החוכמה באה מיין: היוונים הקדמונים נהגו לערוך סימפוזיום לאחר הארוחה, שבו היו שוכבים על ספות, שותים יין, ומדברים על פילוסופיה. היה זה היין שנחשב למביא רוח החוכמה!

המים הם תכונת החומר ללא רוח, בעוד היין הוא תכונת החומר עם רוח. מה הוא אם כן הסוד של הפיכת חומר ללא רוח לחומר עם רוח? סוד הזה מלמד אותנו ישוע. זהו המסתורין המופיע בסיפור נס פשוט ולכאורה סתמי זה. על פני השטח לא היה יין, לכן הוא חולל נס, כי ביכולתו לעשות הכול. אולם מתחת לפני השטח יש בסיפור משמעות נסתרת, לפחות לפי הנצרות האורתודוקסית.

נס הלחם והדגים הוא מסתורין נוסף. בדרך כלל, כשמחלקים משהו – הוא פוחת בהתאם, והנה כאן מחלקים משהו והוא מתרבה. מהו המסתורין שגורם לכך? מהו סוד השפע? הסוד הוא אהבה. ככל שנותנים ממנה יותר – יש ממנה יותר. זוהי הברית החדשה, שהיא ברית שבלב, לעומת הברית הישנה, שהיא ברית במעשה. הסוד כאן הוא מצב של Win Win, שבו אחד ועוד אחד הם שלוש ולא שניים. וזה המצב אם עושים את הדברים הנכונים בחיים – השפע רק ממשיך לזרום. האהבה היא דגש חשוב מאוד בנצרות היוונית הקדומה, כפי שמופיע במכתב של פאולוס אל הקורינתיים פרק יג’, “אם בלשונות בני אדם ומלאכים אדבר ואין בי אהבה, הריני כנחושת הומה או כמצלתיים רועשים.”

נס ההשתנות על הר תבור הוא מסתורין נוסף, שכולל את סוד ההשתנות האמיתית. לפי המיסטיקה הנוצרית, אין זה ישוע שהשתנה, אלא התלמידים שעלו אתו להר. בזכות השינוי שקרה להם, הם יכלו לראות את ישוע האמיתי. כשהוא נמצא על ההר, הוא מופיע לפניהם בדמותו האמיתית, מצדו האחד משה ומהצד האחר אליהו, וקול נשמע מלמעלה: “זהו בני ידידי אשר רציתי בו אליו תשמעו” (מתי, יז). כשהם יורדים מההר התלמידים שואלים את ישוע כיצד זה יכול להיות שהגאולה תגיע מבלי שאליהו יבוא קודם. על כך משיב להם ישוע, שאליהו הגיע בדמותו של יוחנן המטביל, אך האנשים לא הבחינו בכך. האחרון שיודע שהוא במים הוא דג הזהב. ההשתנות האמיתית היא לראות את הדברים אחרת, זהו השביל הצר שישוע מדבר עליו ומעטים מוצאים אותו. ישוע תמיד היה שם בדמותו האמיתית, אלא שהם לא הבחינו בו קודם לכן.

אין ספק, שהמסתורין הגדול מכולם בחיי אנוש הוא מסתורין החיים והמוות. בנצרות מתבטא הדבר במסתורין של הצליבה והתחייה. צריך להבין שישוע נצלב כל יום מחדש. הצלב הוא האדישות שלנו, חוסר הרצון שלנו לעשות משהו עם חיינו למרות הנתינה האינסופית האלוהית, למרות הקורבן. המסתורין של הצליבה הוא בזבוז חיינו לשווא, הרדיפה אחר החומריות והיצרים, למרות שעמוק בתוכנו קיימת ההכרה והידיעה שלא זו הדרך, שאיננו נותנים את מה שאנחנו צריכים לתת חזרה, שאיננו מוכנים לעשות ולו את המעשה הקטן ביותר, בכדי להציל את בן האלוהים הסובל למעננו.

הצד האחר של מסתורין הצליבה הוא, שבכדי לקום לתחייה מחדש עלינו להרוג תחילה את “האני הישן” שלנו, את “האיש הזקן”, את האגו, עלינו להפוך את האני לאין. כל המיסטריות של העולם העתיק, החל ממצרים וכלה בבונים החופשיים, היו כרוכות בטקס שדימה מוות, בכדי לאפשר תחייה למשהו אחר. היו אלה טקסי חניכה, שבהם המאמין שהה בארון מתים בתוככי האדמה במשך שלושה ימים, כפי שישוע שהה שלושה ימים בקבר וקם לתחייה.

המסתורין של התחייה נובע מהצליבה שקרתה לפני כן. כנסיות אורתודוקסיות בנויות לרוב בצורת צלב, שבשתי זרועותיו יהיו בדרך כלל תמונות של הצליבה והתחייה. הצליבה מופיעה מצפון והתחייה (או הלידה) מדרום. אין תחייה בלי צליבה קודם לכן, התמונה של התחייה היא של ישוע, שפורץ את שערי השאול ומשחרר את הנשמות הכלואות בו, או של ישוע עולה לשמיים. תמונות הצליבה הן תמונות של ישוע על הצלב, או ישוע מוּרַד מהצלב.

המסתורין של התחייה הוא שהתחייה האמיתית היא התעוררות רוחנית. זוהי המשמעות האמיתית של סיפור תחיית המתים, שאם לוקחים אותו כפשוטו הרי הוא הבל (חזון העצמות היבשות). תחייה היא הוצאת כוח החיים מהכוח לפועל. האיש שקשור לתחייה הרוחנית הנוצרית הוא יוחנן המטביל, המופיע תמיד במסך האיקונות לצדו של ישוע.

המסתורין של התחייה הוא שיש משהו רוחני רדום בתוכנו שיכול להתעורר, זהו הסיפור של היפהפייה הנרדמת. את אותו ‘משהו’ מעיר ישוע על ידי הקורבן שלו, שמוציא אותנו משלוותנו. ישוע מעביר אותנו דרך הלילה האפל של הנשמה, דרך עמק הבכא של הליכה במדבר, דרך הכאב. הוא מאפשר לנו חיים חדשים בעולם החדש שנגלה לנו, לאחר התעוררות אותו חלק רוחני רדום בתוכנו, טֶבע ישוע שבתוכנו.

הנצרות האורתודוקסית מדגישה את תחייתו של ישוע ולא את הצליבה. הטקס הנוצרי הוא חגיגה של צלילים וריחות, תהלוכות וצבעים, המבטאים את החיים והאדם. האירועים השונים בחייו של ישוע מבטאים שלבים שכולנו עוברים בדרך הרוחנית. תפישה זו באה לידי ביטוי באמנות, ובמיוחד בציורי האיקונות והפרסקאות.

התחלת הנזירות

בכתובים הנוצריים לא מופיע נושא הנזירות, נהפוך הוא: לחלק מהתלמידים היו משפחות וילדים, אפילו ישוע הוא חלק ממשפחה ונולד לאם ארצית, ולכן מעשה הלידה הוא מקודש. זאת ועוד, אם נקבל כפשוטם את דבריו של ישוע, ש”איננו בא לשנות מהתורה ולו פסיק אחד”, הרי שאחת ממצוות היסוד של התורה היא מצוות פרו ורבו.

אלא שרמזים לאידיאל חיי הנזירות מופיעים באמרות ישוע והשליחים, ובמיוחד במכתביו של פאולוס.

הנזיר הנוצרי הראשון היה סנט אנטוניוס ממצרים, שחי במאה השלישית. ספר נפוץ נכתב על חייו ובו מתואר סיפור הפיכתו לנזיר. הוא קרא פסוק בברית החדשה, שבו ישוע עונה לאדם ששואל אותו מה לעשות בכדי ללכת בדרכו (מתי י, 17–31; לוקס יח, 18–30).

ניגש אליו איש אחד ושאל: רבי, איזה טוב עלי לעשות כדי להשיג חיי עולם?

אמר אליו: מדוע אתה שואל אותי בנוגע לטוב? אחד הוא הטוב. אבל אם רצונך לבוא לחיים, שמור את המצוות.

שאל האיש: איזה? השיב ישוע: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר. כבד את אביך ואת אמך, ואהבת לרעך כמוך.

אמר הבחור: את כל אלה שמרתי: מה עוד חסר לי?

אמר לו ישוע: אם רצונך להיות שלם, לך מכור את רכושך ותן לעניים ויהיה לך אוצר בשמיים: אחר כך בוא ולך אחרי.

אנטוניוס מפרש סיפור זה כציווי שעליו לעזוב הכול וללכת להתבודד עם ישוע במדבר. הוא מוכר את רכושו, נותן את הכסף לעניים, ויוצא למדבר נטריה במצרים, להתבודד עם ישוע ואלוהים במחשבותיו. הוא הופך לדמות אגדתית וספר נכתב אודותיו. הספר “חיי אנטוניוס” שימש מקור השראה לרבים שיצאו למדבר בעקבותיו.

המילה Monk באה מן המילה היוונית מנכוס, שפירושה לבד. הנזירות החלה בבודדים. הקושי של התמודדות עם חיי המדבר סימל עבור הנזירים מאבק עם השטן. הנזירים הפכו לקדושים פלאיים, שנמצאים יותר בעולם שמעבר לחושים מאשר בעולם הארצי.

אלא שלפי התפישה הנוצרית, כל נוצרי הינו כוהן שיכול לקיים קשר עם אלוהים דרך ישוע. הוא יכול לקבל הדרכה ישירות מרוח הקודש, ומוטלת עליו “המשימה הגדולה” להטיף את הבשורה. הנזירים הראשונים היו מתבודדים במדבר ומטבע הדברים לא יכלו להשתתף ב”משימה הגדולה”, ולמלא את תפקידם כשליחים של רוח הקודש. ולכן התפתחו עם הזמן צורות אחרות של נזירות.

עם הפיכת הנצרות לדת שלטת באימפריה הרומית והפסקת רדיפתם של הנוצרים בתחילת המאה הרביעית נתפשה הנזירות כסוג של הקרבה, כערוץ חילופי להקרבה של המרטירים הנוצריים, שמתו על קידוש דתם בזירת הגלדיאטורים. מדבריות מצרים היו למרכזי נזירות שקנתה מהלכים ונקשרה לצורות של מיסטיקה גנוסטית קופטית, שהייתה נפוצה במצרים באותה תקופה.

עם הזמן התעורר צורך לארגן את התנועה הנזירית הגדולה, וליצור מרכזי נזירות שיתופית, שבהם אפשר היה ללמוד, להקל על חיי הפרט ולנהל טקסים נוצריים כגון המיסה, שאי אפשר לקיימם ללא כומר. הראשון שארגן את הנזירים בקבוצה היה נזיר בשם פכומיוס. הוא התחיל את הנזירות הנקראת “קנוביטית”, שבה הנזירים חיים בסוג מסוים של קהילה וחיי שיתוף. על גדות הנילוס ובמדבריות הוקמו מנזרים ענקיים ובהם אלפי נזירים שחיו חיי טהרה, בשמשם דוגמא לעולם. מכאן נפוצה הנזירות השיתופית למקומות אחרים.

קדושים אורתודוקסים

בזיליוס הגדול (Basil the Great)

במאה הרביעית הגיע מייסד הנזירות האורתודוקסית בזיליוס הגדול למצרים, ללמוד את דרכי הנזירות השיתופית והמתבודדת. הוא נולד וגדל בקיסריה שבקפדוקיה. בצעירותו למד משפטים באתונה ביחד עם הקיסר לעתיד – יוליאנוס הכופר. אחותו השפיעה עליו להיות נזיר, אלא שהוא לא היה בטוח לגבי הדרך הנכונה, ולכן נסע בכדי ללמוד. באותו זמן פסקו רדיפות הנוצרים והנצרות הפכה דת מדינה. עקב כך רווחה התחושה שימות המשיח קרבים, כעדות מאורעות הזמן שבישרו כי הגאולה קרבה.

לאחר סיור במנזרי מצרים הוא הגיע למסקנה שאפשר לעשות זאת אחרת, והקים בקפדוקיה מנזר בעל מאפיינים חדשניים ועצמאיים, מקום שהוא מרכז לחברה הנוצרית שבסביבה וכלי בשירות הקהילה, ולא מפלט מהחיים. כל הנזירים בכנסיות האורתודוקסיות למיניהן מקבלים את החוקה של בזיליוס. יש לו חוקה קצרה וחוקה ארוכה. בזיליוס טען שהאופי הנוצרי של נתינה ואהבה מחייב חיים בקהילה, שמצִדה תורמת לסביבה, ולכן העדיף, באופן טבעי, את הנזירות הקהילתית; אלא שנזירות קהילתית זו, לפי בזיליוס, צריכה להיות מעורבת בקהילה החילונית ולתרום לרווחתה, הן הפיזית והן הרוחנית.

“בזיליוס ראה בנזירות את דרך החיים היחידה היאה לנוצרי, ובאורח החיים השיתופי הקנוביטי את הצורה המושלמת היחידה לחיי נזירות. לתורתו האסקטית יש מצע תיאולוגי ופילוסופי עמוק, המושתת על כתבי הקודש, ותקנותיו לא באו אלא לבארם. ביסודה של תורה זו, מלבד הדבקות בכתבי הקודש, עומדת אהבת האל ואהבת הרֵעַ. משום כך חיפש להקים את מנזריו בארץ הנושבת, בקרב קהילות הנוצרים בערים, בעיירות ובכפרים, ולא בחבלי ארץ מרוחקים ומבודדים.

חיי היומיום במנזרים הם שילוב של תפילה ומלאכה. בזיליוס קבע מחזור תפילה בן שבעה מועדים קנוניים ביממה. התפילות נערכו במשותף בכנסייה. בניגוד לאבסתטיים ראה בזיליוס במלאכה מרכיב חשוב בשגרת יומו של הנזיר. המלאכות שהמליץ עליהן היו: אריגה, סנדלרות, בניין, נגרות, נפחות וחקלאות. הוא קבע שהתוצרת החקלאית תשמש את צורכי המנזר והעודף יחולק לעניים. למשכילים ולמוכשרים בקרב הקהילה הוא התיר להתמסר ללימוד ולעיון בכתבי הקודש, והיתר לכך יש לקבל מראש האחווה.

בזיליוס הטיף למתינות בסגפנות ולאי הפרזה בצום או בעירנות. נאסר על הנזיר לקבוע בעצמו את שיעור הסגפנות, או למנוע מפיו מאכלים מסוימים המוגשים לכול. כל סטייה מן הנורמה בכיוון של אסקטיות יתרה נתפשה כרדיפה אחר תהילת שווא.

בתורתו של בזיליוס נודעה חשיבות רבה לגמילות החסדים ולעבודה הסוציאלית של הנזירים בקרב הקהילה החילונית: עזרה לחולים, אספקת אכסניה לעוברי אורח, דאגה ליתומים, הוראה וחינוך לילדים בבית הספר הצמוד למנזר. ועל כן, בכל אחווה בזיליאנית יש למצוא אכסניה ובית חולים וכן בית ספר.”[1]

בזיליוס הקים בעיר קיסרי שבקפדוקיה מנזר עירוני ראשון הנקרא אדלפוטס – אחווה. אדלפוס – אח, פילדלפוס – אוהב אחיו. הנזירים הם אחים, המנזר הוא אחווה, משפחה חד-הורית, לה יש אבא. כל מה שעושה הנזיר הוא בשביל הפילנתרופיה, אהבת האדם. זה בא לפני הרצון להתבודדות, סגפנות והקרבה. הנזיר צריך להיות מפוצל אישיות: נזיר בתוכו, ואיש העולם בחיצוניותו. ההתבודדות היא פנימית, ולכן יותר קשה ואמיתית.

בתוך המנזר נבנו מוסדות שונים לשירות החברה: בתי תמחוי, מוסדות לימוד, אכסניה, מחסנים חקלאיים, ועוד. לאחר בניית כל המוסדות וכתיבת התקנון, המנזר של בזיליוס הופך להיות משהו ענק, מעין מבצר שכולם באים לבקר אותו וכותבים עליו. התפישה של בזיליוס שוטפת את כל העולם, ומקיסרי מגיעה לאיטליה ואפילו למצרים. כמעט כל התקנונים הנזיריים הם בזיליאניים, אפילו דומיניקוס הקדוש שמייסד את הנזירות הקתולית מעתיק את התקנון הבזיליאני. הנזירות היוונית מכנה עצמה נזירות בזיליאנית.

לאחר שהקים את המנזרים שלו, פקד רעב את קפדוקיה. בזיליוס, שהיה אדם עשיר, מכר את נחלות אחוזותיו הרחבות לקנות מזון לעניים, והוא עצמו עבד במטבח בכדי להכין אוכל לרעבים. הוא גייס את כל המנזרים שלו למשימה זו, וסירב להפריד בין נוצרים ליהודים או לפגאנים. הוא האכיל את כולם, בטענה שלא ניתן להבדיל בין מערכת העיכול של יהודים, פגאנים או נוצרים, וכדמות נערצת, שכנע רבים ללכת בדרכו.

בנוסף לתפקידו כמייסד הנזירות האורתודוקסית, היה לו תפקיד חשוב בהתפתחות תיאולוגיה נוצרית אורתודוקסית בעלת קווים מאפיינים מיסטיים. הוא היה תומך המובהק של המסתורין בהיותו של ישוע הן אלוהים והן אדם בו זמנית, ועזר לנסח את עיקרי האמונה הנוצרית בוועידת ניקיאה בשנת 325. כשהתפשטה התנועה האריאנית במזרח וסחפה אחריה גם את הקיסרים, בזיליוס היה היחיד שעמד בפרץ, ואף התעמת עם הקיסר ואלנס (Valens) לשם כך. הקיסר דרש את כניעתו ובזיליוס סירב. הקיסר המופתע ציין לפני בזיליוס שאף בישוף לא התנגד לו עד כה. בזיליוס השיבו: “כנראה שעד עתה לא פגשת בבישוף אמיתי.”

את דמותם של בזיליוס ושני רעיו, גרגוריוס מִנַזיאנזוס וגרגוריוס מניסה, ניתן למצוא כיום כמעט בכל כנסייה אורתודוקסית יוונית על מסך האיקונות, בדרך כלל בצד השמאלי של המסך, או בציורי הפרסקאות שבכנסייה.

בית חולים ראשון בעולם

בזיליוס הוא הראשון שבונה בית חולים, ולמעשה ממציא את המוסד הזה. עד המאה הרביעית לא היו בתי חולים, הרופא נקרא “יתרוס” ביוונית, “מדיקוס” בלטינית. מכאן הסיומת “יטריה”, שפירושה רפואה: גריאטריה, פסיכיאטריה, וכו’. רופאים טיפלו בחולים במרפאות בביתם או במקדשים וקיבלו כסף עבור הטיפול. בפוליס היוונית הם קיבלו את שכרם מהפוליס, עובדים במעין מרפאה ציבורית, בתוך מקדש אסקלפיוס, כשהם משמשים גם ככוהנים במקדש, ובדרך זו, היה זה כאילו האֵל ריפא את החולים.

כשהאימפריה הופכת להיות נוצרית, המקדשים נהרסים או הופכים להיות מרכזים נוצריים. כחלק מהתפישה הפילנתרופית של הנצרות, המאמין צריך לקבל את כל השירותים מהקהילה. הדבר מתחיל עם הדיאקונים (שבעה משרתים של הכנסייה–קהילה). הנצרות הפכה את הרופאים למרפאים בחינם, מתוך רעיון הפילנתרופיה והקימה בתי חולים. יש סיפורים קדומים על רופאים עממיים שריפאו בלי כסף. יש שניים ששמם יצא למרחוק במאה השלישית, אחד קראו לו קוסמס ולשני דמיאנוס. עד היום יש בעולם האורתודוקסי לא מעט בתי חולים הנקראים על שמם.

בית החולים הוא למעשה תוצר של הקהילה. מרפאים לא רק את מחלת החולים, אלא גם את החברה, מכיוון שאדם חולה לא יכול לעבוד, ואז הוא נהיה עני, לפעמים המשפחה מתרחקת ממנו, ואז הקהילה עוטפת אותו, נותנים לו בגדים וכסף – זה היה הבסיס המוסרי הנוצרי להקמת בית חולים. בית חולים ביוונית נקרא נוסוקומיאון, שפירושו “מרפאים את המחלה” – המילה נוֹסוֹ (Nóso) פירושה מחלה. כל בתי החולים בעולם עד המאה ה-19 היו בידי הכנסייה.

בכדי שבזיליוס יוכל להקים בית חולים שבו הנזירים יהיו הרופאים, הוא צריך להקים גם בית ספר לרפואה. הוא מקים גם מוסדות נוספים, בית זקנים, בית יתומים, בית מצורעים. בתפישה הנוצרית הצרעת נקראה המחלה הקדושה, כיוון שישוע ריפא מצורעים, וגם מכיוון שהמחלה הזו היא כל כך נוראית, שמי שחולה בה מחקה בסבל שלו את סבלו של ישוע. וכך, אחד המאפיינים של המנזרים החדשים הוא שיש בהם בתי חולים ומוסדות רווחה.

יוחנן מדמשק (John of Damascus)

ג’ון (יוחנן) מדמשק (676-749 לספירה) היה גדול המתנגדים לאיקונוקלסט של הקיסרים. הוא היה אחרון אבות המדבר הגדולים, מת במנזר מר סבא שבמדבר יהודה. שירת כמזכירו של הסולטאן בדמשק לפני שהפך לנזיר, היה איש מלומד, שכתב שירים ותפילות המשמשים עד היום בכנסייה האורתודוקסית ואפילו הלותרנית (בפסחא). הוא הוכר כתיאולוג של הכנסייה והעלייה של מריה, והתפרסם בזכות הגנתו על ציור האיקונות, וכן בזכות בית הספר למוזיקה ביזנטית שהקים בירושלים וההמנונים שהלחין.

ג’ון התפרסם בכך שהח’ליף בדמשק קיצץ את ידו לפי בקשת שליט ביזנטיון, שרצה להראות שאיקונות מצוירות על ידי אנשים ולא ביד אלוהים, אלא שג’ון התפלל למריה והנה באורח פלא, לאחר כמה ימים, צמחה יד חדשה במקום זו שקוצצה, או חובר הגדם הקטוע למקומו. בעקבות כך יש ציורים של מריה עם יד נוספת של כסף וזה נהיה סמל נפוץ באיקונות.

הפטריארך פוטיוס (Photius the Great)

פוטיוס הגדול (פעל בשנים 858–886) הוא הדמות החשובה ביותר בתקופת האימפריה הביזנטית התיכונה. הוא היה פטריארך בסדר גודל עולמי, שהוכר כאחד מאבות הנצרות האורתודוקסית, הראשון והאחרון שזכה לתואר זה לאחר 500 שנה, מזמן עיצוב האמונה במאה ה-4 לספירה. הוא ושלוחיו/תלמידיו היו גורם עיקרי בהתנצרות העמים הסלאביים והפיכתם לאורתודוקסים.

הוא התחיל את הקריירה כראש השומרים ומזכיר ראשי בחצר הקיסר. משפחתו הייתה בעלת עמדה בקונסטנטינופול, דודו היה הפטריארך תחת הקיסרית אירינה. הוא צורף למשלחת לבגדד, ויש אומרים ששם נחשף לבית החוכמה ואקדמיית המדעים (האוניברסיטה של העולם המוסלמי). פוטיוס היה אדם משכיל מאוד. הוא הביא מספר רב של ספרים מבגדד ומרחבי העולם, וברשותו הייתה הספרייה החשובה ביותר בעולם הנוצרי, שלימים הפכה לבסיס לאוניברסיטה בסגנון בית החוכמה של בגדד.

פוטיוס הפך לפטריארך עם עליית קרובו ברדס לעמדת קיסר שותף. לצורך כך הוא עבר תוך ארבעה ימים את כל הדרגות והאסמכות של הכנסייה, הפך מאיש חילוני לכומר, בישוף, ולבסוף לפטריארך. המעשה עורר התנגדות רבה ברומא, והחל את מה שנקרא סכיזמה (פיצול) של פוטיוס. אלא שזה לא עזר והוא הפך להיות האיש החשוב בממלכה, כשהוא משתמש בתפקידו כדי לבסס את מוסד האוניברסיטה של מגנאורה.

חשיבותו היא בכך שהכניס הומניזם למסורת הנצרות המזרחית, ייצב אותה ושמר על עצמאותה למול הדומיננטיות הגוברת של רומא. בספרייה המדהימה שלו היו הרבה כתבים עתיקים, בעיקר בתחומים של היסטוריה, נוצרים ראשונים, רטוריקה ופילוסופיה. הוא כתב את הביבליותקה, ספר שהכיל 279 סיכומים פרי עטו המתייחסים לכתבי יד עתיקים שקרא, שחלקם הופיע רק אצלו. בספר אחר, הלקסיקון, ישנו אוסף של סופרים קלאסיים ונוצריים קדומים, שנאסף על ידי תלמידיו. בנוסף לכך, הוא כתב שאלות בתחומי דת, וכן מכתבי הגנה כנגד הפאוליקנים, ודברי מוסר לבוריס מלך בולגריה וליאו החכם.

קיריל ומתודיוס ושותפיהם, השליחים אל הסלאבים, שהמציאו את האלפבית הקירילי, היו פרופסורים ותלמידים במגנאורה, וממנה שאבו את ידיעותיהם והשראתם. הם באו לעמים החדשים מצפון לאימפריה עם הצעה שאי אפשר לסרב לה: אם יהפכו להיות נוצרים, יבנו להם מרכז השכלה ולימוד, ימציאו כתב, יפתחו אתוס לאומי, ויאפשרו להם להקים כנסייה לאומית תחת המטרייה האורתודוקסית. וזה עבד.[1] [1] מתוך הספר של יוסף פטריך, נזירות מדבר יהודה בתקופה הביזנטית, הוצאת יד יצחק בן צבי.

[1] ראו בספר “יופיו של הוורד” – טיולי תרבות ורוח בבולגריה.