נצרות סורית

בהמשך למאמר מומלץ לקרוא את המאמר על "ספרות תומאית" באתר זה

זאת קהילה שמונה היום קרוב ל-6 מיליון איש ברחבי העולם, חלק גדול מהם בהודו, אך קרוב ל100.000 איש עדיין חיים בצפון סורים בכפרים בהרים ומדברים ארמית. לפי טענתם הם הקהילה הנוצרית הקדומה ביותר, שהתחילה עם השליחים בירושלים, בביתו של מרקוס. מרקוס היה אחד מ70 התלמידים של ישו וכתב את הבשורה הקדומה ביותר – הבשורה על פי מרקוס.

לפי הסורים הקדוש פטרוס כונן את הכס הקדוש הראשון באנטיוכיה בסביבות שנת 37 לספירה, ארבע שנים לאחר עלייתו של ישוע השמיימה, זה לפי ההיסטוריון אוספיוס. כך נוסדה הפטריארכיה הסורית הראשונה. עד שנת 518 שלט הפטריארך של אנטיוכיה על כל המזרח ואז הם התפלגו מהיוונים אורתודוכסים על רקע המונופיזיטיות.

לסורים היה תפקיד חשוב בשמירת התרבות האנושית. הם העתיקו את הכתבים של הפילוסופים היוונים ומשם זה עבר לערבים. גם לנזירות היה תפקיד חשוב, כשהמפורסם ביותר מבין הנזירים הוא שמעון של העמוד.

הסורים החלו כעדה נוצרית באנטיוכיה כבר בימיהם של פאולוס ופטרוס, בברית החדשה נאמר שבאנטיוכיה החלו לקרוא לראשונה למאמינים בשם נוצרים. אנטיוכיה הייתה בירת סוריה והמזרח בזמן הרומאים, עיר ענקית בת קרוב לחצי מיליון איש. הפטריארך של אנטיוכיה היה אחד מארבע הפטריארכים העיקריים והתחרה על תפקיד הבכורה בעולם הנוצרי.

עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית מתחילים פילוגים בכנסייה על רקע וויכוחים תיאולוגים שמאחוריהם עומדים מאבקים לאומיים ופוליטיים. המחלוקת שקורעת את המזרח מהאימפריה היא המחלוקת המונופיזיטית: האם יש לישו טבע כפול: גם אלוהי וגם אנושי, כפי שדורשת האורתודוקסיה, או שיש לו רק טבע אחד: אלוהי, כפי שטוענים הסורים ועמי המזרח התיכון האחרים (אתיופים, מצרים, ארמנים). בעקבות המחלוקת המונופיזטית הסורים פורשים מהכנסייה האורתודוקסית ומקימים כנסייה עצמאית משל עצמם. וכך גם האחרים. השלטון המרכזי בביזנטיון רודף את ה"כופרים" ומי שמארגן מחדש את הכנסייה מחדש בעקבות הרדיפות הוא  נזיר בשם יעקב ומכאן השם האחר של הסורים – "יעקובינים". זמן השיא של הכנסייה הוא דווקא תחת השלטון הערבי, אז הם מונים כשני מיליון איש. הכנסייה הסורית שולחת שליחים להודו, ורבים שם מקבלים את אמונתם. בזמן מסעי הצלב יש להם רובע משלהם בירושלים, הרובע הצפון מזרחי של העיר העתיקה. לאחר מסעי הצלב ועם התגברות הרגשות המוסלמיים בסוריה הם מאבדים מכוחם ומתמעטים.

כמו הארמנים, גם הסורים סובלים משואה במהלך מלחמת העולם הראשונה. כרבע מיליון סורים מתו במהלך המלחמה כתוצאה ממחלות, רעב ורדיפות, וכיום נשאר רק מיעוט מבוטל של כמאה אלף איש בסוריה, עיראק ותורכיה. חלקם בכפרים בהרים שבהם מדברים עדיין סוג של ארמית. אך יחד עם זאת החלו לקום קהילות סוריות ברחבי העולם, והקהילה בהודו גדלה והתרחבה. שנת 1915 ידועה על ידי הסורים בתור "שנת החרב". כיום מונים הסורים נוצרים יותר משני מיליון איש, כמיליון בהודו, ועוד מיליון מפוזרים בקהילות שונות ברחבי העולם. הם מנסים לשמור על ייחודם התרבותי והדתי. בארץ יש כמה אלפים, מהם רבים בבית לחם, שם הם הקהילה הנוצרית השלישית בגודלה ושולטים על עסקי אומנות העץ.

לפי חלק מהחוקרים (בגיאני) המקור של הרוחניות הסורית נוצרית הוא מהאיסיים, שניהלו מלחמת קודש נגד עולם החומר והדגישו עוני, הימנעות מיין ובשר, צומות, מניעת שינה והינזרות. אלו הם בני הקיימא סורים לפי a. voobus פליטים מישראל הגיעו לסוריה והביאו איתם את הרוחניות שלהם.

הסורים הם מונופיזיטיים, לפי אמונתם בזמן הבשורה ירד מלאך אלוהים על מרים וניקה את קרביה מבפנים, עושה אותה טהורה, אז יכל העיקרון השני של האלוהות להתגשם בתוכה, אלוהים הוא אחד אך מופיע בצורה משולשת, העיקרון הראשון הוא האב, השני הבן, השלישי התהלוכה, התקדמות – procession

ישו הוא אדם שלם עם נפש שלמה.

מרי היא יולדת אלוה, בישו הטבע האלוהי והאנושי מחוברים, המוות הפריד בין הגוף לנפש, אך אלוהותו נשארה גם בגוף והייתה אחד. אמונות אלו חשובות כי הם מנוגדות לרוח הנסטוריאנית. הנסטוריאנים היו היריבים האידיאולוגים ולעיתים גם הפיזיים של הסורים באותו חבל ארץ.

הסורים מתפללים שבע פעמים ביום, אך מחברים את התפילות לכדי שלוש זמני תפילות. התפילה משולבת עם שירה בארמית. למוזיקה תפקיד חשוב אצל הסורים ורבים מאנשי הקודש שלהם הלחינו לחנים בהשראת שירת הלווים בבית המקדש.

הפטריארכים של הסורים נקראים איגנטיוס וזאת על שם הפטריארך השני של אנטיוכיה. לפי המסורת הוא היה הילד שישו החזיק בזרועותיו כשלימד את השליחים איך להיות. הוא גם כתב מכתבים שנשארו מחוץ לברית החדשה אך שחשובים להבנת הנצרות הקדומה. המסורת הפטריארכיה הסורית קושרת את ההסמכה שלהם והסמכות שלהם אליו

סיפורו של המלך אבגר.

לפי המסורת של הסורים, בזמנו של ישו חי מלך בשם אבגר ששלט על אדסה וסביבותיה. מלך זה שמע על ישו וכתב לו מכתב, בו הוא מבקש ממנו שיעזור לו להתרפא ממחלה שממנה סבל. ישו משיב לו תשובה, ולאחר מותו אחד מתלמידיו מגיע לאדסה ומרפא את אבגר, כתוצאה מכך הופכים אבגר וכל ממלכתו להיות נוצרים, והם הקהילה הנוצרית הראשונה בסוריה. לסורים יש ספר קנוני שמספר את כך הסיפור הזה וסיפורים שנלווים אליו, והם גדלים על האמונה בקדמות קהילתם. כך או כך, בין אם דרך אבגר, פטרוס, פאולוס, איגניטיוס, מרקוס, לוקס, או אחרים. אותו מסר מועבר למאמיני הכנסייה. והמסר הוא שלכנסייה היה קשר ישיר עם ישו ועם האנשים שסביבו, והפולחן היום הוא המשך ישיר של הקשר הזה.

להלן התכתובת בין אבגר לישו (תכתובת דומה מופיעה גם אצל הארמנים): .

אבגר אוקומו, השליט, לישו המושיע הטוב שהופיע במחוז ירושלים, שלומות. שמעתי עליך ועל הריפויים שלך, איך אתה מרפא ללא תרופות ועשבים… וכששמעתי על כל הדברים הללו הקשורים אליך החלטתי שזה אחד משני דברים, או שאתה אלוהים וירדת מהשמיים לעשות את הדברים הללו, או שאתה בנו של אלוהים מפני עשותך את הדברים הללו. מסיבה זו אני כותב בכדי להתחנן לפניך להגיע אלי במהירות ולרפא את הדברים שאני סובל מהם….

תשובתו של ישו דרך חנניה.

ברוך אתה שמאמין בי, מבלי לראות אותי… בקשר למה שכתבת אלי, לבוא אליך, אני צריך קודם כל להשלים את כל שבשבילו נשלחתי הנה, ולאחר שאשלים זאת להילקח אליו ששלח אותי, וכאשר אלקח למעלה, אשלח לך אחד מתלמידי לרפא את סבלך ולתת חיים לך ולאלו שאתך.

סגפנות ונזירות סורית.

הנזירות הסורית הייתה שונה מזו של מצרים, בעוד שבמצרים המודל היה אנתוני הקדוש, הרי שבסוריה המודל היה ישו עצמו. הרעיון היה לאבד את החיים כדי לזכות בחיי נצח והדרך הייתה מעורבות בחיי הקהילה תוך כדי פרישות ועלייה בסולם הרוחני. זה התחיל כקבוצות של בני קיימא, או בני ברית, אנשים שלקחו על עצמם שבועות של פרישות וטהרה, וחיו בתוך העולם הארצי. הנזיר הסורי ראה עצמו אחראי על החברה וגורלו קשור בהארה הרוחנית של כל בני האדם. התנועה הושפעה מאד מהמניכאיזם ומהכפירה של מרקוריון, במקום להיות עם ישו, האידיאל היה להיהפך לישו. מעניין לציין שאחת הסוגות הספרותיות שהתפתחה בנצרות הסורית היא הספרות התומאית המתרכזת בדמותו של תומא – התאום של ישו שהפוך להיות כמותו ומראה את הדרך לאחרים על ידי הבאת הלימוד האמיתי והנסתר של ישו.
זאת ועוד, חלק גדול מהנזירות הסורית התפתח תחת השלטון של פרס, בעוד שזו המצרית התפתחת תחת שלטון ורדיפות רומא.

במאה ה3-4 היו כל מיני סוגים של נזירות סורית. חלקם מזכירים פקירים של המזרח:

היו נזירים שעמדו, ביום ובלילה, עד שלפעמים היו מתקבעים במצבם. הם היו ישנים על מקל, ולא יכלו לספק צרכיהם בעצמם ולכן היו להם עוזרים שעזרו להם לעשות צרכים, לנוע ממקום למקום. היו כאלו שהיו עומדים במקום אחד, היו כאלו שלעיתים עמדו ולעיתים כרעו, היו כאלו שנעו ממקום למקום ואף היו ישנו בהליכה או בעמידה.

נזירים אחרים חיו על עצים, הם נקראו מנדריטים, והתקיימו עד המאה ה13, ישנו נזיר מפורסם בשם יוהניט שחי על עץ ברוש ובחסד האל נפל מתוכו כמה פעמים עד שטיכס עצה וקשר עצמו עם שרשרת ברזל לעץ כך שאם הוא נופל הוא תלוי בין ארץ לשמים, ותלוי גם בחסדי עוברי אורח שיחזירו אותו למקומו.
נזירים אחרים חיו בחללים סגורים, בין אם זה מערה קטנה, או בקתה.
אבל המפורסמים והאקסצנטריים ביותר היו נזירי העמודים, כדוגמא שמעון של העמוד (ראו פרק בהמשך).

הנזירים חיפשו את הסבל והסיגוף כדרך לחוות ולהיות שותף בגורלו של ישוע. אלא שחלקם לא הסתפקו בסיגוף הפיזי וחיפשו גם את הסבל הנפשי. הם עשו עצמם משוגעים במשך היום בכדי שאנשים יבוזו להם, וכך ישתתפו בגורלו של ישו. בלילה היו מתפללים ומטהרים. הרעיון היה לעבוד כנגד הגאווה העצמית. המפורסם מבניהם היה שמעון נוסף שנקרא שמעון המשוגע מהמאה ה7.

הוא חי עד גיל 39 כנזיר בנחל ארנון שבירדן, אבל אז החליט לעשות מעשה. מילא את כיסיו בחרצנים וקליפות אגוזים ופנה ללכת לכנסיית העיר הקרובה, בבואו לשם המטיר שלל קליפות וחרצנים על נרות הכנסייה, באמצע התפילה, עד שהצליח לכבות את כולם, לזוועת המאמינים, אך בכך לא אמר די, הוא טיפס על במת המטיף והמשיך להמטיר משם את קליפותיו, כשהוא מכוון אל הנשים. רק איש אחד בקהל סירב להתרשם מהמבצע המטורף והניח שלפניו רק נזיר מתחזה למשוגע, איש זה הזמין את שמעון להתארח בביתו. האורח המוזר החל לחשוש שאולי בכל זאת הוא עלול לחטוא בחטא הגאווה, שתבוא כתוצאה מהכנסת האורחים המכובדת, והחליט, בו במקום, לגמול לאיש כגמולו. עם לילה הוא התגנב למיטת אשתו, כשהוא דואג לעשות זאת כך שייתפש בדיוק בזמן. שמעון הועף מהבית לשביעות רצונו. והאיש שהזמין אותו אליו נשבע שאין יותר נבל ממנו. מה שעשה את שמעון עוד יותר מאושר.

ברחבי סוריה התפשטה באותה תקופה דת שנקראה מניכאיזם. מני, המייסד, לימד שהדרך לאדם מהחושך אל האור היא על ידי שמירת הנפש מלכלוכי הגוף, ועל ידי תרגול של טהרה וויתור, המניכיאים חולקו לשניים, הנבחרים, שהיו נזירים, והאנשים הפשוטים, שהיו רק שומעים. יש לכך השפעה בכנסייה הסורית שבה האנשים המוטבלים נקראו הבנים והבנות של הברית, הם חיו חיים של סגפנות בבתיהם, בעוד שהרוב של אנשי הכנסייה לא הוטבלו, אלא רק שמעו. הבנים והבנות של הברית חיו חיי רווקות, מקיימים חוקה ברורה ונקראו בני קיימא, כשהגיע הזמן בהיסטוריה שבו כל הקהילה הוטבלה, עם קבלת הנצרות כדת רשמית, עברה החלוקה הדואלית הזו למנזרים, שם המשיכו בני הקיימא להתקיים בקהילה נזירית
זה מזכיר כמובן את האיסיים.

הנזירים הסורים האמינו שבתוך האדם יש מראה רוחנית, איבר רוחני שאמור לשקף את המציאות האלוהית, אלא שבגלל תאוות ותשוקות הוא מוסתר, מכוסה, וצריך לגלות ולנקות אותו. איבר זה נקרא הלב (מזכיר את המיסטיקה הסופית). במקביל אליו יש בשמיים מקום רוחני שנקרא האוצר, ששואפים להתחבר אליו, לאחרונה התפרסם בעברית ספר עם כתבי הנזירות הסורית ובעברית שנקרא "בית האוצרות".

תומס ממרגה כותב בקשר לנזירים הסורים:

"חלק מהאבות כתבו בספריהם שקיים בלב מראה נהדרת ואינטלקטואלית שהבורא של הטבעים יצר מכל הטבעים הרוחניים והנראים שבבריאה למען הכבוד הגדול של דמותו, וכאמצעי לגלות את הלא נראות שלו, והוא עשה אותה קשר, וחיבור והשלמה של כל הטבעים. האבות קוראים לזה כעת ה"יופי של הפרסונה שלהם" ועל ידי סנט פאול היא נקראת "הבית של השלום", ועל ידי החכמים "הבית של הטוב", ועל ידי האחרים "הבית של השמחה", שבתוך זה מצויה הרוח של התאמה שקיבלנו מרוח הקודש, ועל זה זוהר האור של החסד. ומי שניקה את הראי הזה של הדברים היפים מחוסר הטהרה של התשוקות ומהחטא וחידש אותו ומיסד אותו במצב הראשוני של הטבע של בריאתו, יכול לראות על ידי האור של קרניו הנהדרות כל מיני דברים רוחניים ששייכים לטבעים ולדברים של הבריאה שהם רחוקים, ושהם קרובים. וזה אשר מסוגל על ידי הכוח הסודי של רוח הקודש לראות לתוכם בקרבה כאילו הם כולם מסודרים בסדר, מבלי שדבר יכסה דבר, לפני עיניו, וכאשר נתפשת עבודת האלוהים על פני הנפשות של אנשים קדושים, אזי נמצאת עליה ושוכנת בתוכה מתנה זו של רוח הקודש, והוא נותן מתנה זו על הטוב, והופך אותם לבעלי חיים ושמחה לנצח.

אישים חשובים בנצרות והנזירות הסורית

שמעון של העמוד

הוא היה אחד האנשים המשפיעים ביותר במאה ה5 למרות שבילה את רוב חייב במרומי עמוד גבוה בשממה הסורית.

שמעון נולד בשנת 388 לרועה כבשים באזור אדנה שבתורכיה, הפך להיות נוצרי אדוק כבר בגיל 13 לאחר קריאת הברכות של דרשת ההר, ובגיל 16 נכנס למנזר, אלא שהיה כה קיצוני בדעותיו וכה מסתגף, עד שהנזירים האחרים לא רצו אותו בקהילה שלהם וזרקו אותו משם.
לאחר שנזרק מהמנזר עבר לגור בבקתה כשהוא מתרגל סיגוף קיצוני, כל ה40 יום לפני פסחא הוא לא אכל ולא שתה, כך שעצם ההישרדות שלו נראה כנס לאחרים. הוא היה עומד במשך שעות וימים עד שרגליו לא יכלו לשאת אותו יותר.

לאחר שנה וחצי בבקתה עבר למערה קטנה במורדות הר גבוה, שם ביקש להתבודד, אלא ששמעו כקדוש כבר נפוץ לכל עבר והרבה אנשים החלו לשחר לפתחו בבקשה לעצה, ברכה ורפואה. שמעון המסכן לא ידע נפשו מרוב צער, הוא בחר לו דרך של התבודדות וסיגוף והנה הפך להיות אתר עלייה לרגל. לא היה לו זמן לתפילותיו, תרגולותיו והתייחדות עם אלוהיו, שמעון החליט לעשות מעשה: לא רחוק מההר היה שרידי עיר רומאית עתיקה ואחד העמודים המרשימים של מקדש או מבנה ציבור נשאר עומד. שמעון בנה פלטפורמה במרומי העמוד ועלה למעלה מתוך מחשבה נחושה לא לרדת מהעמוד כל ימי חייו. אם הוא לא הצליח להתחמק מהעולם בכיוון אופקי, הוא יצליח לברוח מהעולם בעלייה אנכית. וכך היה. ילדים מהכפר הסמוך היו מביאים לו מדי פעם מעט אוכל.

בתחילה שמעון התגורר על ראש עמוד בגובה 3 מטר, אלא שעם הזמן הוא שיפר את משכנו ובסוף חייו גר 30 שנה במרומי עמוד בגובה 15 מטר! על העמוד היה רחבה בגודל מטר מרובע אחד, וזה היה כל עולמו. שמעו של הנזיר המוזר יצא למרחקים, ואם מקודם הוא היה אטרקציה, הרי עכשיו פי כמה וכמה. כל אחר צהרים היה שמעון מקבל את האורחים המרובים שצבאו לפתחו. הוא לא נח על העמוד, אלא היה מתפלל ללא הפסק בתנוחות משונות, משתחווה, עומד כמו הצלוב עם זרועות פשוטות. נצלב בכל יום חדש בחום השמש ובקור הלילה, כמעט ולא נשאר בו גוף, אלא רק רוח, והייתה זו רוח גדולה. אנשים היו עולים בסולם כדי לדבר אתו, הוא גם כתב מכתבים, הדריך תלמידים ואף נשא דרשות ממרומי עמודו. (חלק מהמכתבים קיים עד היום).
השמועות על הנזיר על העמוד הגיעו גם לבירת האימפריה – קונסטנטינופול. הקיסר תאודוסיוס השני ואשתו תאודורה העריצו את שמעון ושמעו לעצתו, וכך גם הקיסר ליאו הראשון שאחריו. משלחות של פטריארכים ואנשי כנסייה הגיעו לבקר את הקדוש, שאלו בעצתו, ביקשו את הדרכתו. הוא נתבקש לחוות דעתו על ועידת כלקדון, ועל ענייני דיומא אחרים.

פעם אחת ביקשה ממנו משלחת כנסייתית שיירד מהעמוד – במטרה לבדוק האם הוא מוכן לקבל ציות וצניעות, משנענו בחיוב – ביטלו את בקשתם, פעם אחרת ביקש ממנו הקיסר לרדת מכיוון שהיה חולה, שמעון העדיף לסמוך על אלוהים והבריא. פעם אחרת עלה פטריארך אנטיוכיה על הסולם במטרה לעשות עם שמעון מיסה כנסייתית. מסביב לעמוד נבנו קירות כדי שהקהל הרב לא יפריע לקדוש. שמעון חי על עמודים במשך 47 שנים. הוא מת בתנוחת תפילה על ראש העמוד, ונקבר בטקס רב רושם בכנסייה שנבנתה לרגלי עמודו.

אפרים הסורי.

הוא אולי הדמות החשובה ביותר בכנסייה הסורית, ייסד את הכנסייה בניסביס, אדסה, והקים בית ספר שפיתח את התיאולוגיה הנוצרית סורית. כתב ספרים רבים, שירים והלחין לחנים. הוא נקרא "השמש של הסורים", "הנבל של רוח הקודש", ועוד… הוא גם הלחין חלק גדול מהשירים בתפילה.  הסורים מתפללים שבע פעמים ביום, אך מחברים את התפילות לכדי שלושה זמני תפילות. התפילה משולבת עם שירה בארמית. למוזיקה תפקיד חשוב אצל הסורים ורבים מאנשי הקודש שלהם הלחינו לחנים בהשראת שירת הלווים בבית המקדש.

אפרים נולד בשנת 306 בניסיביס, על גבול תורכיה וסוריה כיום, שש שנים קודם לכן נכבשה העיר על ידי הרומאים מהפרסים, כשהיה צעיר קיבל חינוך נוצרי מבישוף ניסביס והפך להיות בר קיימא. זהו מונח שקיים רק בנצרות האורתודוקסית והוא מבטא אדם או אישה שלקחו על עצמם נדרים של פרישות וחיים בקהילה כמו נזירית, אך בקרב האוכלוסייה הכללית. בר קיימא ראה עצמו כנמצא בתחילתו של סולם רוחני בו עליו לטפס. הם קראו לעצמם גם בני ברית והמונח והמוסד החברתי מזכיר במידה רבה את האיסיים, ובמיוחד את קהילת דמשק שלהם.

אפרים מונה כמורה על ידי יעקב בישוף ניסביס והחל לחבר שירים ופרשנות לתנ"ך כחלק מעבודתו. בשנת 350 לספירה מייסד אפרים עם קבוצת נזירים את האוניברסיטה של ניסביס שנחשבת לראשונה בעולם. יש בה שלוש מחלקות: רפואה, פילוסופיה ותיאולוגיה, והיא משמשת מרכז לנצרות הסורית פרסית. בשנת 363 נופלת ניסביס לידי הפרסים וכל האוכלוסייה הנוצרית מגורשת. אפרים עובר לאדסה – מרכז נוצרי היסטורי חשוב, ומחדש את האוניברסיטה שם כמרכז התיאולוגי הנוצרי. אדסה של אותה תקופה היא עיר רב תרבותית תוססת ובה נציגות לכל הזרמים הנוצרים השונים: מניכאים, מרקיונים, אריאנים, כתות גנוסטיות שונות. הנוצרים הסטנדרטים, אלו שמאמינים בהצהרת ניקאה, היו בעלי נוכחות מועטת. בתוך המהומה התיאולוגית והסופר מרקט הרעיוני, עולה דמותו של אפרים שכותב ספרים מחבר שירים, מבקש ממקהלות נשים לשיר אותם בכיכר העיר, מחבר תפילות, מקדם ומגן על האמונה של ניקיאה ונהיה הטוען הראשי למענה. בשירים ובפרשנויות שלו משלב אפרים טכניקות רבניות יהודיות, פילוסופיה יוונית וסימבוליזם מיסטי פרסי.

לאחר עשר שנים של פעילות פורה באדסה הוא נפטר בשנה 373. לפי האגדה במהלך שנים אלו נפגש עם בזיל הגדול וגם עם אבות המדבר המצריים. מסופר עליו שפרצופו תמיד היה עצוב והוא לעולם לא צחק.

לאחר וועידת כלקדון והקרע המונופיזיטי ב451 הועברה האקדמיה של אדסה חזרה לניסביס והתקיימה בה עד למאות 6-7 לספירה. זה היה מרכז לימוד שהשפיע רבות ואף נתן השראתו לבית המדעים העבאסי.

לפי הספר "מערת האוצרות". אפרים הושפע ממסורות יהודיות מזרחיות, הוא כתב בארמית אך כתביו תורגמו ליוונית, כולל פירושים לבראשית ולשמות, המנונים ועוד. בין כתביו הידועים "המנוני גן העדן", מזמורים על האמונה. קובץ מזמורים על הפנינה, המכיל מרכיבים גנוסטיים. (כנראה שקובץ זה השפיעה על הכללת מוטיב הפנינה בספר האתיופי כבוד המלכים). אפרים פיתח שיטה "תיאולוגית סימבולית עשויה כמארג של הקבלות, טיפולוגיה, שמות וסמלים, שבלבה המושגים סמט ורז המצויים בכל הבריאה. רזים וסמלים אלו נובעים מההרמוניה בין האל לעולם ורומזים למציאותו של האל ולפעילותו היוצרת. הרזים האוהבים ביותר על אפרים הם אולי המראה, השמן, עץ הזית והפנינה".
"הפוטנציאל הסימבולי של הפנינה מתעשר מהתפיסה הרווחת בזמנו שפנינים נוצרות כשברק מכה בקונכייה בים. מחיבור היסודות המנוגדים של אש ומים נולדת הפנינה ומכאן מובנת ההשוואה להולדת ישוע ממרים ומרוח הקודש".

על הבכיינות:

הוא נודע בבכיינותו האין סופית. "כשם שבכל האנשים הנשימה הנה פונקציה טבעית שלא נפסקת, כך עם אפרים זה היה טבעי לבכות. לא היה יום, לא לילה, לא שעה, לא רגע, ולו קצר, שבו עיניו שלא היו ערות ומלאות דמעות, בעודו חושב רגע על החסרונות והטעויות של חייו, ורגע על החסרונות והטעויות של המין האנושי.
כותב אפרים באחד משיריו: "כל הרבה תחומי האחריות שלי יבקשו יחדיו עד שישיגו וויתור. ויחידיו ישמיעו קולות של בכי, ויזילו דמעות כמו מים, והלב שלנו ישבר באנחות, עד שתהיה מחילה".

בכנסייה הסורית אנו מוצאים שהתואר של הסגפן היה "בכיין". יצחק מנינוה כותב על הערך של דמעות: כאשר המחפש מתחיל לעזוב את הגופניות של העולם הזה ועובר לטריטוריה שנמצאת מעבר לטבע הנראה, אז, באחת הוא יגיע לחסד של הדמעות. דמעות אלו יתחילו והם ינהגו אותו להשלים אהבתו אל האל.
מעניין לציין אחד מהשמות הראשונים של הסופים היה הבכיינים. על הבכי נאמר: כשהלב בוכה על מה שאבד, הרוח שמחה על מה שהיא מצאה. אחר אמר: אחים, האם לא נבכה בתשוקה לאלוהים? האם זה שבוכה בגעגועיו לאדונו ימנע ממנו החזון של אדונו?

תפילה של אפרים הסורי: "אדון ושולט של חיי, מנע ממני את רוח העצלות, סקרנות בטלה, תאווה לכוח ודיבור בטל. תן לי, משרתך, רוח של צניעות, חסידות, סבלנות ואהבה.

אדון ומלך, תן לי לראות את חסרונותיי ולא לשפוט את אחי ואחיותיי. מפני שאתה ברוך לדורי דורות, אמן".

מדבריו: "בהוד שלו שוכנים כוחות, טבעים ומלאכים, וכל דבר נמשך אליו ויוצא מתוכו ולמרות זאת לא מסוגל למצוא אותו. בנשימה אחת הכל תלוי, היא מחזיקה הכל ללא התעייפות. במלאות שלו הכל שוכן, כפי ששוכנים בחלל ריק. הוא גדול מדי מכדי להיות מוסתר בדבר כלשהו. ראה, הוא מכוסה, אבל לא מוסתר, מפני שעל ידי עצמו הוא מסתיר עצמו. למרות שהוא קרוב אלינו הוא בו זמנית רחוק. למרות שהוא בתוכנו, הוא לא. ולמרות שהבריאה בתוכו, הרי זה כאילו היא לא בתוכו. למרות שאף אחד לא מסוגל להסתיר עצמו בתוכו, הוא מסתיר עצמו בעצמו".

באחד משיריו הוא כותב: "תהילה לשקט שדיבר מלותיו. תהילה לגבוה שנראה על ידי מופעו. תהילה לרוחני, לנסתר, לחי. תהילה לנסתר, שגם על ידי המחשבה לא מסוגל להיות מורגש על ידי אלו שמנסים להשיג אותו, אך על ידי חסדו מורגש בידי אדם".

לפי אפרים אדם נוצר בדמות אלוהים ונועד להיות מקום משכנו: "מבורך זה שחתם נפשותינו, ועיטר אותם ושמר אותם לעצמו. מבורך זה שעשה את גופותינו משכן לטבעו הלא נראה. תהילה ליפה, ליצר אותנו בדמותו. תהילה לזה שזרע אורו בחשכה. תהילה לו לגבוה שערבב את המלח שלו במחשבותינו, את הלחם שלו בנפשותינו".

אפרים משתמש בדימוי של פנינה וצולל: "הצולל מביא מהים את הפנינה… הבא מהמים את הטוהרה שחבויה בפנים… הפנינה שהיא כתכשיט בכתר של האלוהות… הו מתנה שבאה לא תמורה עם הצולל. את מחזיקה את האור הנראה שבלי מחיר עולה מילדי האדם, משל של הנסתר, שמבלי מחיר נותן את התוצר היום הנסתר. אנשים התפשטו מבגדיהם וצללו ומשכו אותך החוצה, הו פנינה. אלו לא היו מלכים ששמו אותך לפני האדם, אלא אלו העירומים שהיו סוג של עניים, והדייגים שהיו גליליים, מפני שגופות מלובשות לא יכלו לבוא לפניך, באו אלו שהיו ערומים כילדים".

אפרים מתייחס למראה של הלב: "כאן יש להאשים את המראה, אם הבהירות שלה מכהה מפני שיש כתמים עליה, מפני שהלכלוך שעליה נהיה כיסוי מפני אלו שמסתכלים עליה. אם המראה שלנו מכהה, זה עונג לשנואים, מפני שהחטאים שלהם לא נראים, אך אם היא מצוחצחת ונקייה, זה החופש שלנו שמתקשט, ברוך הוא שמצחצח את הראי שלנו".
"הראי שלך נקי וכולו פונה כלפיך. הבהירות שלך גורמת למלוכלכים לנקות עצמם על ידיה, מפני ששום טומאה לא יכולה להצטרף אליך, אלא אם כן ניקתה עצמה מהלכלוך שדבק בה".

הנפש מוכנה להסתכל על האלוהים ולשקף דמותו בתוכה. האלוהים נמצא בתוכנו: "הממלכה שלו, נמצאת בתוך הנפש שלך, אם אתה נכון. כנס, משאיר את בלבול התענוגות ושחיתות התאוות, הטעויות של חשק וכסף, והעניינים שפוגעים בך. כנס והימצא בתוככי עצמך בחלקים הטהורים של מחשבותיך וחפש שם את הממלכה. כנס והימצא בתוככי לבך, מפני ששם הוא האלוהים, מפני שזה לא הוא שהולך ממך, אלא אתה שהולך ממנו".
"הבה וכל אחד מאתנו יהיה מקום משכן לו שאוהב אותנו. הבה ונבוא אליו ונעשה את משכננו אתו. זאת האלוהות שלמרות שכל הבריאה לא יכולה להכיל אותה, אזי נפש צנועה ושפלה מספיקה לקבל אותה".

יש אור רוחני, אור נסתר: "הלל את האור הנסתר על ידי הניצוצות ממנו, קשה לעין של הנפש להסתכל על האור הנסתר, על ידי הניצוצות ממנו היא מסוגלת ללכת ולפגוש אותו. הוא שולח בהירות מעצמו לאלו היושבים בחשכה, הוא מפנה את עיניהם מהיופי של דברים חולפים ליופי של אלוהים עצמו".

אפרהט הנזיר aphraat

ידוע בשם ה"חכם הפרסי" חי בתחילת המאה ה4 בזמן שהרומאים קיבלו את הנצרות אך הוא חי באימפריה הפרסית שרדפה את הנוצרים. הוא פעל בצד הפרסי של הגבול, בעוד שאפרם פעל בצד הביזנטי. היה הראשון מבין האבות הסורים, כתב בארמית, שם דגש על תפילה וויתור.

הוא כתב עשרים ושלוש מסות שנקראות הומיליס, על נושאים שונים, ביניהם התייחסות ליהודים, ההומיליס נכתבו בקבוצות, קודם עשרה הראשונים בסביבות 331, ואחר כך אחד עשר נוספים, שמתייחסים גם ליהודים, ואחר כך עוד אחד או שניים נוספים, ההומיליס מתייחסים לנושאים של אהבה, צניעות, נזירות, מלחמת גוג ומגוג, נבואות המשיח, הגניאולוגיה של ישו, ועוד…משתמשים בהם עד היום בכנסיה הסורית
אפרהט מסביר את השילוש בצורה הבאה: אלוהים זה השמש, ישו זה הפעולה של השמש על פני האדמה, ההארה והחימום, והקרניים זה רוח הקודש..

לפי s. brock אפרהט הוא הנוצרי הראשון שכותב מסה על תפילה, ומציע פרשנות מעניינת למילותיו של ישו: "היכנס לחדר והתפלל לאביך בסוד (מתי פרק ו' פסוק 6)". צריך להתפלל במעמקי הלב, בחדרים הסודיים של הלב.  הדלת שאותה צריך לסגור היא הלב.

מדבריו: "ילדי הטוב, הם או שטיהרו עצמם כך שהם נהיים מקדש לאלוהים וחיים חיים של איחוד איתו".

"כל אדם יודע שהשמש קבועה בשמיים, ובכל זאת הקרניים שלה מתפשטות על פני האדמה ואור ממנה נכנס דרך הרבה חלונות ודלתות, ובכל מקום שבו נופלת קרינת השמש, היא נקראת שמש. ולמרות שהיא מאירה בהרבה מקומות, היא נקראת כך, אבל השמש האמיתית היא בשמיים. כמו כן המים בים הם אינסופיים, וכאשר אתה לוקח כוס אחת ממנו, זה נקרא מים. וגם אם תחלק זאת לאלף כלים, בכל זאת זה נקרא מים, כך גם אלוהים, למרות שהוא אחד, הוא נמצא בהרבה, ודבר לא מפחית ממהותו כשהוא נמצא בהרבה, כשם שהשמש לא מופחתת כשהיא נמצאת בשמיים, כשהיא מקרינה על פני האדמה. הרבה יותר גדול הוא הכוח של האלוהים, מפני שבזכות הכוח של האלוהים השמש מתקיימת".

יצחק מנינוה

חי במאה השביעית, בישוף של נינוה, לאחר חמישה חודשים עבר לגור בהרים בבדידות ושם עלה מדרגות הסולם המיסטי, כתב ספר – כתבים מיסטיים , שזה מדריך לדרך. שני השלבים הראשונים של הדרך הם טיהור והארה. השפיע כנראה על הסגפנים הערביים הקדומים.

הוא לימד שלא לנסות ולהסתכל על השמש עד שתפוח עין הנפש טוהר, מזכירים את דברי פלוטינוס: לעולם העין לא יכלה לראות את השמש אלא אם כן הפכה דמוית שמש בעצמה, ולעולם לא יכלה הנפש לקבל חזיון של היופי הראשון אלא אם כן נהייתה יפה בעצמה.

מוות בחיים יציל את הנפש ממוות במוות. קשיים צריכים להתקבל ברכה למען הטוב, האהבה של אלוהים לא יכולה לבעור בלב אוהב נוחות. "עד שהאדם החיצון נהיה מת לדרכיו של העולם, לא רק לחטא, אלא גם לכל השרות הגופני – עד שהאימפולס הטבעי מדוכא – כך שהמתיקות של החטא אין לה יותר שלטון על הלב, הרוח של אלוהים לא מתפשטת במתיקותה, וצלעות האדם של נחשפות לחיים, והאימפולס האלוהי לא מראה עצמו בנפש".

יצחק מדגיש את האהבה והתפילה: זה על ידי תפילה שהאהבה נשמרת, מפני שתפילה היא יחסים עם אלוהים, שעל ידיהם המחשבות מוארות והנפש מרוממת, והרוח מובאת להתרכז בזה שהוא אלוהי. בזמן התפילה הרוח בשיכרון ורואה דברים שאי אפשר לדבר עליהם. "איזהו הזמן שהוא כה קדוש ומתאים לקידוש וקבלת המתנות, כמו זמן התפילה, שבו אדם מדבר עם אלוהים? בזמן זה…. על אלוהים לבד הוא חושב, ובו עצמו הוא מסופק, כל מחשבתו מוכלת ביחסים אתו וליבו מלא בו, זה במצב זה, לכן, שרוח הקודש מתחברת עם הדברים, שהאדם מתפלל, תובנות שלא ניתן להגיע אליהם מתעוררות בו, שעל ידי התובנות הללו. המחשבות מוכלות באקסטאזה".

סוג התפילה הגבוה ביותר הוא תפילה מנטאלית. המילים המבוטאות על ידי הלשון והתחינות של הלב בתפילה הם רק מפתחות: "מה שבא אחריהם זה הכניסה לאוצר. כאן, אם כן, כל הפיות והלשונות דוממים, והלב, אוצר המחשבות, השכל, השולט על החושים, הרוח הנועזת, אותה ציפור מהירה, וכל כוחותיהם ויכולותיהם חייבים לעמוד דומם שם, מפני שאדון הבית הגיע".

"אין תפילה מעבר לתפילה טהורה, מפני שמעבר לגבול זה תפילה הופכת לאקסטזה, הרוח לא רואה יותר, אך היא מחזיקה. התפילה הייתה הזרע. התבוננות הקציר, והקוצר עומד משתהה לראות איך המזרעים העניים והקטנים הוא קוצר יבול של שיבולים נהדרות שהנצו לפניו".

הלימוד האקסטולוגי של יצחק הוא פשוט ורוחני. להינצל מגיהינום זה הממלכה, ולהישאר מחוץ לממלכה זה הגיהינום. הוא אומר: "העינויים למען האהבה, זאת אומרת, של אלו שקולטים שהם חטאו כנגד האהבה, הם יותר קשים ומרים מהעינויים דרך פחד.."

יוחנן של דמשק

הוא נולד וגדל בדמשק ב676. וגדל תחת השלטון של חליפות אומייה. אביו היה עוזר אישי של חליף דמשק, איש בעל השפעה וכסף, ששכר את המורים הטובים ביותר לחינוך בנו. הוא שחרר עציר איטלקי בשם קוסמס מהשבי המוסלמי והפך אותו למורה האישי של יוחנן, אותו קוסמס היה איש משכיל וגם נזיר קתולי, יוחנן למד אסטרונומיה, מתמטיקה, גיאומטריה, לימודים קלאסיים, והוכיח עצמו כתלמיד מצטיין, הוא ידע ערבית ויוונית, יש אומרים שאף שירת לזמן קצר בחצר החליף.
הימים היו ימי שינוי בביזנטיון, שספגה זה עתה מפלה קשה מהערבים, ותקופה של התגבשות הדת החדשה. יוחנן שהיה בעל עט, כישרון ונאום וכתיבה, וידע רב, נהיה לשופר של הנוצרים באותה תקופה. ראשית דבר הוא כתב ביקורת קשה על הקוראן, אלא שנושא זה לא תפש תשומת לב רבה. הקיסר הביזנטי לאו השלישי החליט לאסור על שימוש באיקונות בפולחן הנוצרי. הוא חשב שמפלות הנוצרים נבעו כתוצאה מעבודת אלילים זו ולהפתעת כולם, מרגע שאסר על השימוש באיקונות אכן הנוצרים התחילו לנצח בשדה הקרב ולעצור את התקדמות הערבים לכיוון קונטנטינופול. ליאו פתח במלחמת דת כנגד הערצת האיקונות, שנמשכה לסירוגין במשך 120 שנה, קרע את האימפריה הביזנטית מבפנים ורדף את המתנגדים לו. מי שהעז להתייצב למולו היה יוחנן, שנעזר בעובדה שהוא היה תחת שלטונו של החליף הערבי. הוא כתב ספרים בעד הערצת האיקונות וכנגד המתנגדים לפולחן זה בשפה פשוטה בהירה וקולחת שהייתה מובנת לכל, גם לפשוטי העם.
ספריו הציתו אש של מרד ברחבי האימפריה וסיפקו לתומכי האיקונות תחמושת קריטית בוועידות הכנסייה ובדיונים ההלכתיים. יוחנן היה תיאולוג מבריק ואיש דת אדוק שכתב שירים ותפילות שהתקבלו על ידי כל. כולל הכנסייה הקתולית. הטיעונים שלו היו מבוססים  והמוניטין הוסיף להם.

הקיסר אמר אומר להיפטר מעושה צרות זה, ובעזרת שוחד והאשמות שווא שיכנע את החליף האומאיי לאסור את יוחנן ולקטוע את ידו הימנית, אותה יד שציירה את האיקונות. יוחנן אסף את היד הקטועה, התפלל לפי איקון של מריה, שם את הגדם במקום, והנה למרבה הפלא היד התחברה לה מחדש. כאות תודה לאיקון הוא הוסיף לו יד מכסף, ומאז אותו אייקון קדוש נודע בשם "שלושת הידיים". ניתן כיום למצוא כמעט בכל כנסייה אורתודוקסית העתק שלו. הסיפור בא להראות שמה שמצייר את האיקונות זה לא יד אנושית, אלא יד אלוהית שפועלת דרך בני אדם.

האגדה מספרת שלאחר האירוע הזה יוחנן עזב את דמשק והפך להיות נזיר במנזר מר סבא שבמדבר יהודה. האמת היא כנראה אחרת, שהאירוע הזה בכלל לא אירע ומה שקרה הוא בשנת 706 החליף אל וואליד הראשון הגביר את האיסלאמיזאציה בחליפות העותומאנית ואנשי החצר הנוצרים, כולל אביו של יוחנן, נאלצו לעזוב את תפקידם וכנראה שבתקופה הזו יוחנן עבר למדבר יהודה, כשחלק מהפולמוס שלו כנגד האיקונות מתנהל ממדבר יהודה.

יוחנן נחשב לאחרון אבות המדבר הגדולים, הוא מת ונקבר במנזר מר סבא שבמדבר יהודה. בשנת 749 השירים והתפילות שכתב משמשים עד היום בכנסיה האורתודוקסית ואפילו בכנסיה הלותרנית (בפסחא), לאחר מותו הוכר כד"ר של הכנסיה.

סיפורם של המרונים בלבנון

אם סיפורם של הסורית הוא של לאום שקיבל על עצמו דת, והדת הופכת להיות לדת לאומית, הרי שסיפורם של המרונים הוא הפוך: דת שמקבלת על עצמה לאום. ולמה הכוונה?
בסוף המאה הרביעית תחילת המאה החמישית חי בהרים שבצפון סוריה נזיר אגדי בשם מר מרון. סביב נזיר זה התקבצו נזירים נוספים ולימים נוסד מנזר שהיה גדול מאד, השפיע והיה בקשר עם סביבתו (מקבילה לזה ניתן למצוא בסיפור של אבתימיוס במדבר יהודה והקמת המנזר במישור אדומים, מדובר על קהילה בת מאות נזירים הקשורה לשבטים ולאוכלוסייה היושבת מסביב למנזר).

בזמן שהמחלוקות המונופיזיטית קרעה את המזרח מהנצרות האורתודוקסית של ביזנטיון, קיבלו על עצמם הנזירים של מארון את האמונה הדיופיזיטית האורתודוקסית, בניגוד לסורים שאמצו את האמונה המונופיזיטית, במיוחד לאחר שהקיסר הרקליוס בתחילת המאה ה7 הציעה סוג של פשרה אמונתית שנקראה מונוטאליטיות, שבה תמך גם האפיפיור ברומא. מה שיצא הוא שהמרונים היו אי של אמונה אורתודוקסית דיופיזיטית בתוך ים של מונופיזיטים, ולכן הם סבלו מהתנכלויות ורדיפות של שכניהם, כשבשיאם נרצחו כ300 נזירים על ידי המון מוסת.

כתוצאה מכך נמלטו הנזירים והאנשים שהיו קשורים אליהם אל הרי צפון הלבנון, שם הם יכלו להמשיך להאמין בשקט. כבר היו להם שלוחות של מאמינים בהרים, וכשעוד ועוד נזירים הגיעו לאזור הם שכנעו את התושבים המקומיים לקבל את אמונתם. זמן קצר לאחר המעבר להר הלבנון נפלה סוריה לידי המוסלמים, אלא שהמרונים ממעוזיהם בהרים, המשיכו להתנגד במשך מאה שנה לכיבוש המוסלמי ולמעשה שמרו על עצמאות ההר. כאן החלה להתגבש הלאומיות המרונית.

ממנזר של נזירים שקשור לסביבתו, החלה להתגבש אומה בעלת קווים ייחודיים משל עצמה. בדרך פלא הצליחו המרונים להחזיק מעמד אל מול אימפריה מוסלמית אדירה ורק בגידה של קיסר ביזנטיון בהם הביאה לכיבוש הר הלבנון מאה שנה לאחר כיבוש אנטיוכיה. המרונים נסוגו לתוך העמקים בהרים, הופכים את המדרונות הלא נגישים לחקלאות טרסות מדהימה ומצליחים להוציא לחם מארץ שנחשבה ללא מעובדת. בתוך העמקים הם שמרו על ייחודם מבודדים מהעולם, ששכח מקיומם.

כך הם התקיימו במשך מאות שנים עד שהגיעו הצלבנים שהופתעו לגלות בעמקים שבהרים קהילה נוצרית אבודה שנחשבה ללא קיימת. המרונים שמחו על בוא הצלבנים והם העדה הנוצרית היחידה שהתגייסה כאיש אחד לטובת מאמץ המלחמה הנוצרי. 50.000 נוצרים מרונים נהרגו במהלך הקרבות של הצלבנים. כשהממלוכים כובשים מחדש את לבנון הם מעניקים זכויות ויחס סובלני למרונים בזכות החשש שהם יחברו למסע צלב חדש. דבר נוסף שקורה בזמן מסעי הצלב הוא שהקשר של המרונים עם האפיפיורות ברומא מתחזק, ובסופו של תהליך המרונים מוכרים (במאות מאוחרות יותר) כעדה עצמאית במסגרת הכנסייה הקתולית. במאה ה19 יש פריחה תרבותית, כלכלית ופוליטית של המרונים שלמרות תבוסה וטבח שהם סובלים מידי הדרוזים, נהיים העדה המובילה ובעלת ההגמוניה בלבנון. דבר שמוביל ליצירת לבנון העצמאית לאחר מלחמת העולם הראשונה.

נוצרים המדברים ערבית

המרונים נשענים על המסורת של הכנסייה הסורית שהתחילה באנטיוכיה, הפטריארך שלהם נקרא גם הוא הפטריארך של אנטיוכיה, אך במהלך הדורות הם התקרבו אל הנצרות של רומא ונכנסו תחת חסותה. בתור מי שהתחילו את הנצרות המרונית ובעיקר מר מרון עצמו היו חלק מתנועת הנזירות הסורית, אלא שאצל המרונים יש גם הרבה ספרות ייחודית עתיקה והתפתחות אמונה ששונה מזו של הסורית. השפה בה הם השתמשו בעבר הייתה ארמית, אלא שבמאות האחרונות הם עברו לערבית. יש למרונים כמה מסדרי נזירות ונזירים, הם מונים כ2.5 מיליון אישם, כשבלבנון יש מיליון איש, ומיליון וחצי מפוזרים בקהילות שונות ברחבי העולם. בארץ יש כמה אלפים המרוכזים בעיקר בכפר גוש חלב שבגליל.

ביבליוגרפיה

מערת האוצרות, בר בליניצקי ויובל רוטמן

Beggiani, Seely J. Introduction to Eastern Christian Spirituality: The Syriac Tradition. University of Scranton Press, 1991.‏