על האנתרופוסופיה ורודולף שטיינר

רודולף שטיינר (1861–1925) – ביוגרפיה

רודולף שטיינר (Rudolf Steiner) נולד ב-27.1.1861 (מזל דלי), בעיירה קטנה על גבול הונגריה וקרואטיה למשפחה אוסטרית. קיבל חינוך קתולי )הכומר המקומי היה אחד האנשים החשובים ביותר בחייו עד גיל 11), ובתור ילד התבלט כמוכשר מאוד במדעים מדויקים, אך גם התעניין בנפש וקרא את המסה על היגיון טהור של קנט בגיל 16. בספרו “נתיב חיי”[1] הוא מספר שבגיל 7 היו לו חזיונות קלרווינטיים ראשונים. אלא שהוא היה בודד בכך, וכמפלט מהבדידות חיפש הסבר לחוויות שלו בפילוסופיה ובמחשבתו העצמאית, ובמקביל לכך המשיך לפתח ולטפח את הקשר לעולם העל-חושי.

נושא החינוך היה בנפשו כבר מגיל צעיר. הוא התעניין בפסיכואנליזה, המשיך את לימודיו בטכניון בווינה בשנים 1879–1883, והגדיר את אופן מחשבתו כריאליזם אובייקטיבי.

בשנת 1884, בגיל 22, הוא החל בעבודה על כתביו של גתה בתחום מחקר הטבע והקשר בין האדם לטבע. ב-1866 כתב את הספר “תיאוריה של ידע” לפי תפישת העולם של גתה. בזמן זה החל ללמד ילדים, וכתוצאה מכך נגלה לו הקשר בין הרוחני לפיזי. באותה תקופה אף הכיר את החברה ,התיאוסופית אך טרם החל להיות פעיל בה.

בשנת 1888 והוא בן 28 קיבל שטיינר עבודה כעורך כתביו של גתה ועבר לוויימאר, שם הגיע לפסגות של יצירה ועשייה. הוא חקר וכתב על הפילוסופיות והתורות של גתה, שופנהאואר ואחרים. בשנת 1891 קיבל תואר ד”ר לפילוסופיה מאוניברסיטת רוסטוק. המחקר שלו היה על תפישת האגו של פיכטה (ממובילי האידיאליזם הגרמני) והמנחה שלו היה אמון על כתבי אפלטון. ב-1894 הוא כתב את הספר “הפילוסופיה של החירות”[2] שבה פיתח את רעיונותיו ותורתו הייחודית, וכן ספר על ניטשה (בעודו בחיים – הספר התפרסם ב-1895 וניטשה נפטר ב-1900, שטיינר נפגש אתו), ועוד פרסומים על גתה. במילים אחרות, בעשור השלישי לחייו היה שטיינר מהוגי הדעות המובילים בגרמניה, מצוי בלב ההוויה התרבותית, הפילוסופית והמחשבתית של דורו.

ב-1987 עוזב שטיינר את ויימאר ועובר לברלין, שם הוא ממשיך לפתח את רעיונותיו, בין השאר בתוקף תפקידו כעורך שותף למגזין תרבות וספרות חשוב. בברלין הוא אף פוגש את אשתו הראשונה, אנה אאוניקה (Anna Eunicke), שעסקה בפעילות אמנותית והם נישאים ב-1899.

בשנת 1899 הוא מפרסם ספר בשם “התגליות הסודיות של גתה”, ועקב כך החל שיתוף פעולה בינו לבין החברה התיאוסופית שנמשך 12 שנה. כוכבו של שטיינר דרך גם בתוך התנועה התיאוסופית. הוא החל לתת הרצאות, התמנה למנהל הענף הגרמני ב-1902, אחראי על אוסטריה וגרמניה ב-1904, חבר אישי של אנני בזאנט ומנהיגי התנועה האחרים, ומורה של תלמידים רבים וביניהם הרמטכ”ל של גרמניה. בנוסף על כך, הוא פגש שם את אשתו השנייה לעתיד Marie von Sivers (לימים מריה שטיינר, הם נישאו ב-1914 ופיתחו יחד את מדע האוריתמיה, והיא הייתה היורשת שלו), והחל לכתוב ספרים על תורת הסוד. התקופה שבה כיהן כראש החברה התיאוסופית היה הזמן הפורה ביותר שלו מבחינת כתיבה רוחנית.

בספר שהוא כתב ב-1901, המתייחס לשחר הידע המיסטי (Mysticism at the Dawn of Modern Age) הוא מזכיר 11 הוגי דעות מהרנסנס וביניהם קורנליוס אגריפה, פאראצאלסוס, ג’ורדנו ברונו,[3] ועוד אחדים שעסקו רבות באלכימיה, מאגיה וענפי האזוטריקה המערבית. אין ספק ששטיינר קרא אותם וממשיך בצורה זו או אחרת את המסורת שלהם.

ב-1902 הוא מפרסם ספר ראשון על הנצרות המיסטית (Christianity as Mystical Fact), בו הוא מראה שמקורותיה של הנצרות הם המיסטריות היווניות והדת המצרית. לפי תפישתו, ישנה חוכמה ראשונית בעולם שהיא הנצרות האמיתית (ברוח האזוטריקה המערבית בתקופת הרנסנס כפי שהראנו בפרק הקודם) [4].

ב-1904 הוא פרסם את הספר “תיאוסופיה – מבוא לתהליכים רוחניים בחיי אדם ובעולם”.[5] באותה שנה התפרסם גם ספר היסוד של דרכו הרוחנית – “כיצד קונים דעת העולמות העליונים” (שניהם תורגמו לעברית).

בשנים 1903–1908 הוא ערך מגזין בשם “לוציפר – גנוסיס” ובו פיתח את רעיונותיו. השם מראה על התייחסות והשפעה של ספרות הגנוסטיקה הנוצרית.

ב-1910 התפרסם הספר “מדע הנסתר בקוויו העיקריים”, העוסק בגוף, נפש, רוח, התפתחות רוחנית, השפעות רוחניות על ההיסטוריה האנושית והאבולוציה[6],  קארמה וגלגולים. שטיינר מכליל בתורתו מרכיבים מהרוחניות המזרחית שחסרו במערב, כגון הקארמה. הספר מפתח ומארגן את הידע האוקלטי המערבי המפוזר למערכת הגיונית, רציפה ונקייה.

שמות ארבעת המחזות ששטיינר כתב בין 1909 ל-1913 הם: שער החניכה, מבחן הנפש, שומר הסף והתעוררות הנפש. מחזות אלה מהווים סוג של חניכת מסתורין חדשה והחייאה של התייחסות נפשית אל המיתוס כשער ללימוד והתפתחות.

ניתן לראות כי בשנים בהם שטיינר היה מנהיג הענף התיאוסופי הגרמני הוא בונה את התשתית שעליה תיבנה לעתיד החברה האנתרופוסופית, הן מבחינת ספרות, חומר הלימוד והדינמיקות, והן מבחינת החסידים והאנשים שילכו אתו אחר כך לדרך החדשה.

בתחילה הוא כנראה רצה ליצור את החברה האנתרופוסופית במסגרת התיאוסופיה, אך עם הזמן הוא התרחק מההנהגה ומדרכה, במיוחד לאור ההכרה של החברה התיאוסופית באותה תקופה בקרישנמורטי כמושיע עולם (דבר שנראה לו אבסורדי) וההסתמכות שלה על מקורות מזרחיים במקום מערביים. לפיכך, הוא החליט לצאת לדרך עצמאית, כשהוא לוקח עמו את רוב החברים בענף הגרמני, וייסד את החברה האנתרופוסופית ב-1912.

התנועה החדשה גדלה במהירות ובהתלהבות, ובאופן טבעי הם רצו להקים לעצמם מרכז ארגוני שיהיה גם מקום מיוחד, מעין מקדש. רצון זה השתלב עם הכמיהה להקים תיאטרון להופעות המסתורין (שעלה כבר ב-1909), וכך הוחל בהקמת המרכז בדורנך ב-1913. שטיינר עבר למקום מברלין, ולמרות שמלחמת העולם הראשונה החלה שנה אחר כך, הבנייה נמשכה ללא הפרעה ועִמה גם פיתוח המדעים החדשים.

עם פריצת מלחמת העולם הראשונה הוא מפתח תיאוריה על מבנה שלושה רבדים של שלטון: תרבותי-רוחני, חוקי וכלכלי, שצריכים להתקיים באיזון דינמי. שטיינר ממליץ שכוחה של המדינה יוגבל לביטחון, בעוד שתחומים אחרים צריכים להיות נשלטים באופן חופשי ושונה. הוא טען שמדינת הלאום איננה מתאימה לאירופה ותביא למלחמות נוספות בעתיד. רבים תמכו ברעיונות שלו, ביניהם גם הרמן הסה. בהמשך לכך הוא פעל כיועץ ביצירת אגודות ופעילות של החברים בתחומים החברתיים, כלכליים.

שטיינר מתייחס לתפקיד המיוחד של גרמניה בפיתוח מודלים חברתיים מוצלחים, ומנבא שגרמניה היא מדינה היכולה לקדם את התרבות אבל מצד שני גם את הברבריות, תלוי לאיזה כיוון תלך.

בשנת 1919 נפתח בית הספר הראשון לחינוך ברוח האנתרופוסופיה שנקרא בית ספר וולדורף. בין השנים 1908 ל-1925 מתכנן ובונה שטיינר את קומפלקס המבנים של הגיתאנום, ובליבו אולם הצגות מסתורין על שם גתה, שהוא מעין מקדש ובית לכל האומנויות. הגיתאנום נחנך ב- 1919 והפך למרכז של קהילה רוחנית אנתרופוסופית. ביום האחרון של שנת 1922 נשרף המקדש הישן (שהיה בנוי מעץ), ושטיינר עמל על בניית מקדש חדש והפעם מבטון, שנחנך ב-1928, לאחר מותו.

במקביל לבניית הגיתאנום החדש מייסד שטיינר את בית הספר הרוחני שלו. התרגול העיקרי של בית הספר למדעים רוחניים הוא תרגילים, חלקם מדיטטיביים, שניתנו על ידי שטיינר. מקצועות הלימוד השונים הם: אנתרופוסופיה כללית, חינוך, רפואה, אומנויות הבמה (אוריתמיה, דרמה, עיצוב דיבור ומוזיקה), אומנויות הכתיבה והטיעון, מתמטיקה, אסטרונומיה, מדע, אומנויות חזותיות (ציור ופיסול), חקלאות ונוער. מגוון הנושאים שהוא עוסק בו לא נובע רק ממנו, אלא ממפגשים עם אנשים שמבקשים את עזרתו בפיתוח נושא זה או אחר, לפי החוק הרוחני האומר שהעגל צריך לרצות לינוק בכדי שהפרה תוכל להניק. המאפיין את שטיינר הוא שתמיד היה סביבו מעגל של אנשים מוכשרים ונאמנים, ושהוא ידע לקיים שיתופי פעולה גם עם אנשים מחוץ לחברה האנתרופוסופית. שטיינר השפיע על אנשים רבים, ביניהם אלברט שווייצר, סלמה לגרלף, דויד ספנגלר, ועוד.

שטיינר שואב מהמסורת הגנוסטית, ומנבא שהאימפולס של אהבה (או שנאה) ייוולד באנושות, ובמיוחד בקהילות, החל מ-1933, ולכן הוא יצר ב-1920 את “הקהילה הנוצרית”,[7] סוג של קהילה נוצרית חדשה. מבחינת האנתרופוסופיה, ישוע הוא ציר ההתפתחות ההיסטורית המובילה מהנפילה לגאולה, הוא האימפולס לטוב שמופיע בכל הדתות, היכולת להתחבר לאהבה וחופש המנטרלת את החומריות והגאוותנות – אהרימן ולוציפר.

כל דת ותרבות הייתה טובה לזמן שלה. כיום, עם תחילת עידן המלאך מיכאל (שהתחיל ב-1879), יש צורך בדת נוצרית רוחנית חדשה. אלא ששטיינר מבדיל בין “הקהילה הנוצרית” שהוא עוזר להקים, לבין האגודה האנתרופוסופית, שהיא ארגון על עצמאי וחילוני, שאינו דתי.

שטיינר פיתח שיטות לקלוט את העולם הרוחני דרך דימויים, מחשבות ומדיטציות, שדרכם מתגלה האדם הרוחני הפנימי. זוהי שיטה של מדע רוחני טבעי. העולם מלא באימפולסים רוחניים, אלא שעל האדם לייצר אותם מחדש, להחיותם מחדש בתוך עצמו כדי להתחבר למציאות הנסתרת. ידע רוחני אובייקטיבי קשור תמיד לפעילות יצירתית פנימית. המדע שלו אורגני, נובע מתפישותיו של גתה, ומתמקד בתהליכים אבולוציוניים ולא בתוצאה הסופית. אנחנו חלק ממכלול, והטבע נעשה מודע לעצמו דרך האדם.

בנוסף למדיטציות יש לפתח את חיי הרגש וזה נעשה דרך האמנויות והמיתוס. שטיינר מעודד את הצגת דרמות המסתורין (הוא כתב ארבע מחזות מסתורין כאלה), מתוך רצון להחיות מחדש את המיתוס כחלק מתפישת המציאות של האדם, ומפתח צורות ביטוי אמנותיות חדשות, סוג מיוחד של אדריכלות, ציור, פיסול, מוזיקה, תנועה ודקלום, שנועדו דרך החישה לעורר רגש חיובי, תגובה, כביטוי של עולמות הרוח ובהתייחסות אליהם.

שטיינר מבקר באוסלו, לונדון, האג ווינה במטרה ליצור חברות אנתרופוסופיות נוספות.[8] סניפים של התנועה מוקמים בארצות הברית, דנמרק, צרפת, איטליה, וארצות הברית.

בשנת 1923, לאחר המשבר של שריפת הגיתאנום וקשיים שמתגלים בקהילה, הוא מבצע ארגון מחדש של החברה התיאוסופית, ומציע שימנו אותו למנהיג התנועה האנתרופוסופית העולמית ולצידו צוות של אנשים שהוא יבחר. וכך קורה. השנתיים שלאחר מכן מלאים בפעילות אינטנסיבית שבאה לידי ביטוי, בין השאר, בהתפתחות המרפאה ומפעל התרופות האנתרופוסופי בדורנך, החקלאות הביו-דינמית, ויוזמות נוספות שמתקיימות גם במקומות אחרים ברחבי העולם, כמו למשל מחנה קיץ חינוכי באנגליה ב-1924.

לאחר שנתיים של פעילות אינטנסיבית מת שטיינר ונקבר בגיתאנום בדורנך בתאריך 30.3.1925.

לפי האנתרופוסופים,[9] שטיינר היה אדם מואר, מורה של האנושות לזמן הזה. האנתרופוסופיה תופשת את ההיסטוריה במונחים אבולוציוניים רוחניים (אולי בהשפעתו של דרווין). שטיינר עצמו טען שהחל מ-1879 האנושות נכנסת לעידן חדש שבו היא תודרך על ידי השפעת רב-המלאכים (ארכי מלאך) מיכאל. ישנן שבע רוחות זמן שאחראיות על ההתפתחות ההיסטורית של התקופה. הארכי מלאך מיכאל אחראי להתפתחות המיינד האנושי, ואלה שילכו בעקבותיו יתגברו על הדרקון, שהוא הסמל לחומריות.

בספרות התנועה האנתרופוסופית קיימת ביוגרפיה רוחנית של שטיינר (במקביל לביוגרפיה ה”רגילה”), המתארת אותו במידה מסוימת כהתגלמות חדשה של רוח הכרייסט,[10] שבאה להביא בשורה לאנושות בזמן זה. צירופי מקרים שקרו לו בחייו הובילו אותו להגשמת ייעודו. את תורת הנפש למד ממרפא צמחי רפואה בשם פליקס קוגוזקי (Felix Koguzki), אותו פגש ברכבת, ואת הסודות הרוחניים למד מנוצרי בשם רוזנקראוז (הקשור למסדר צלב הוורד, לא ברור אם זהו אדם אמיתי או לא). המשימה שהוא קיבל מהם הייתה להפוך את החומרנות המערבית לרוחניות חדשה, ולהצהיר בפומבי על הרעיון הנוצרי של קארמה ותחייה, במקום זה המזרחי.

החניכה הייתה ארוכה ובסיומה שטיינר חווה את הכרייסט Christ)) והגיע לרמה השלישית של דרך החניכה הרוזנקרויצרית. שטיינר הקריב את האני הארצי שלו למען מהות הכרייסט והפך למורה לאנושות, שמשימתו העיקרית היא להביא גילויים רוחניים חדשים ואור רוחני בזמן החשוך של תחילת המאה ה-20.

בגיל 38 הוא היה נוכח במסתורין של גולגותא, לפי תיאוריו: בשנת 1900 חדר לגופו האסטרלי של שטיינר בודהיסטווה (מורה מואר), והוא הקריב את גופו האסטרלי הארצי לאותה ישות. המשימה של הבודהיסטווה (שטיינר) הייתה לבשר על כרייסט האתרי, בכדי להכין את האנושות להופעה החדשה של ישוע (ברוח ולא בחומר).

ב-1917 שטיינר מפרסם ספר שנקרא “חידות של הנפש” ובו הוא מספר בפומבי בראשונה על חוויותיו הרוחניות; ובסוף חייו דיבר על תפישות הנצרות האזוטרית שלו בהרצאות על הבשורה החמישית. לקיחת האחריות שלו על האגודה בשנתיים האחרונות לחייו נתפשת כסיבה למותו המוקדם (1925) וכחזרה על קורבנו של ישוע.

הדרך האנתרופוסופית

שטיינר כתב עשרות ספרים והעביר אלפי הרצאות שהועלו על הכתב על ידי תלמידיו[11]. ישנם ארבעה ספרים עיקריים שהוא כתב לפני ההתעסקות האינטנסיבית בחברה האנתרופוסופית שגזלה את זמנו, שבהם נמצא את לב תלמודו, והם: “תיאוסופיה”, “מדע הנסתר בקוויו העיקריים”, “הפילוסופיה של החירות” ו”כיצד קונים דעת העולמות העליונים” (כולם תורגמו לעברית).

בספר “תיאוסופיה” הוא מתאר את הדרך הרוחנית (בפרק האחרון) ואומר שיש שלושה מצבי תפישה של האדם: הראשון הוא תפישה של המציאות הפיזית. השני הוא תפישה של המציאות הפיזית ומה זה עושה לנו, נעים או לא נעים, מושך או לא מושך, המאפשרת לנו להגדיר את עצמנו ולגלות מה טוב לנו בחיים, וזה התפקיד של הנפש והמערכת הסימפטית. סוג התפישה השלישי והאחרון קשור לדברים כפי שהם באמת, ולשם כך צריך להתעלות מעל הרשמים האישיים, לנטרל אותם, ולנסות לחשוב על הדברים בפני עצמם. – וזוהי התפישה הרוחית.

שטיינר ממשיל זאת בצורה הבאה. אנחנו עוברים ליד שדה פרחים וקולטים את הצבעים והניחוחות – פיזי. אנחנו עוברים ליד שדה פרחים, קולטים את הצבעים והניחוחות וזה נעים לנו, מעורר בנו תחושת שמחה – נפשי. לאחר שנה אנחנו עוברים ליד אותו שדה פרחים, קולטים את הצבעים והניחוחות ונזכרים בפעם הקודמת שעברנו ליד שדה פרחים זה. ברור שאין אלה אותם פרחים, ועם זאת התחושה היא דומה, וזה מביא אותנו לחשוב על מקור הפרחים: מה זה פרח? מהי המהות של הפרח? מהי המהות שלנו כבני אדם הנהנים מהפרחים, וכן הלאה? – ומחשבות אלה מחברות אותנו אל היסוד הרוחי שבפרח. ישנו עולם אידיאות שצריך להתחבר אליו, וחיבור זה בעזרת הראייה הרוחית.

בספר “כיצד קונים דעת העולמות העליונים” מתאר שטיינר דרך של התקדמות רוחנית המורכבת משלושה שלבים: שלב ראשון נקרא אימגינציות. האדם מעלה במחשבתו תמונות חיות, מצגים, ומתחבר לאידיאות של הדברים בעולם הרוחי, רואה את המציאות שמאחורי המציאות. האדם רואה דמיונות שהם סובייקטיביים, אך מצביעים על מציאות אובייקטיבית מאחורי הווילון או הפרגוד.

בשלב הבא נפטרים מהחזיונות ונשארים ריקים, מחכים להשראה אלוהית שתצטרף, תיכנס אלינו. זהו שלב האינספירציה. בימי קדם זה היה קל יותר, כי הגוף האתרי לא חפף במלואו את הגוף הפיזי, אך היום זה צריך להיעשות בדרך אחרת.

השלב האחרון בדרך התחברות עם הגורל והשליחות של האדם נקרא שלב האינטואיציה, וכולל מפגש עם העולם הרוחי ואבחנה ברורה בין אשליה לבין מציאות.

לפי שטיינר, הבסיס למסע התפתחות בריא הוא שימוש ביכולת החשיבה הגבוהה. לפי דבריו, באקדמיה של אפלטון לפני שנכנסו לעולמות הרוח למדו מתמטיקה כתרגולת הכרחית. נקודת המוצא היא שיש אמת ואפשר לקלוט אותה ברשמים רוחיים, בתנאי שהראי שבתוכנו נקי. כפי שמנסח זאת שטיינר, אנחנו ריקים ופתוחים לקליטת הדבר עצמו.

זאת ועוד, לפי האנתרופוסופיה: באדם יש שלושה חלקים – מחשבה, רגש ורצון, אשר מקבילים לגוף, לנפש ולרוח. המחשבה קשורה לעולם הפיזי, נשענת על חמשת החושים, והמרכז שלה נמצא בראש. הרגש קשור לעולם האסטרלי, הוא עובד על סימפתיה ואנטיפתיה וקשור למערכות הריתמיות בגוף האדם, הנמצאות בחזה: נשימה ופעימות הלב. הרצון קשור לעולמות האלוהיים, לרוח, מרכזו באיברי המין והעיכול, בחלק התחתון של הגוף.

לאדם יש גוף אתרי בו נמצאים הזיכרונות, תודעה, רעיונות ותובנות. המוח הפיזי הוא אך ראי לתהליכי המודעות. לאדם גוף אסטרלי שדרכו הוא חווה רגשות, תשוקות. באדם יש אני, אינדיבידואל, משהו שהתפתח בשלב זה של האבולוציה והגיע לשיא בתרבות המערבית. ישנו אגו נמוך, וישנו אני עילאי.

האנתרופוסופיה מעודדת את האדם לגלות את האני העילאי שלו – את מה הוא “רוצה” באמת. בכדי להגיע לכך צריך לעבוד על הגוף האסטרלי – הרגשות, על הגוף האתרי ועל הגוף הפיזי. ישנם מזונות טובים ושאינם טובים, לא רק במובן פיזי, אלא גם במובן רגשי ומחשבתי. התרבות האנושית הגיעה לפסגות של יצירה בספרות, מוזיקה, אמנות, שיכולות להזין את נפש האדם.

מטרת האנתרופוסופיה היא “לפתח כשרים נפשיים ורוחניים, כדי שלאדם תהיה שוב גישה למקורותיו האלוהיים, ועל ידי כך יבין את ייעודו בחיים ואת משמעותם”. האימון כרוך בהעמקה מחשבתית. שיפור היצירה, איזון נפשי, פיתוח התודעה ועצמאות מוסרית.[12]

צבעים

בשנות השלושים לחייו היה שטיינר אחראי על עיזבון כתבי גתה וערך את ספר הצבעים שלו שנקרא “תיאוריית הצבעים”,[21] בו הוא יוצא נגד תיאוריות הצבעים של ניוטון, המסבירות את הצבע במונחים של שבעה תדרים, וחוזר לתפישה של צבע בימי קדם, שביסודה ההנחה שצבע נובע מן העימות הדינמי שבין חושך לאור, שחור ללבן[22].

גתה טוען שההסברים של ניוטון לגבי צבעים כתדרים הם אמנם נכונים, אך ניתנים מנקודת מבט צרה ומטריאליסטית. הצבע אכן מופיע כשבירה של קרן אור המתחלקת לשבעה תדרים, אך זוהי תופעה משנית, וההופעה של צבע כפי שהיא נתפשת אצלנו נובעת מהמעבר משחור ללבן, מחושך לאור, כפי שטענו הקדמונים. הוא מסביר זאת בעזרת ההדגמה הבאה: אם ניקח עיגול שחור, נניח אותו על רקע לבן, ונתבונן בו זמן רב, עד כדי איבוד הפוקוס, מה שיקרה הוא שהעין תייצר סביב העיגול השחור הילה צהובה. זאת אשליה אופטית שהעין יוצרת כתוצאה מהניגוד בין שחור ללבן, אבל היא קשורה לדרך שבה אנחנו קולטים את המציאות. אם מהצד השני ניקח עיגול קטן לבן, נשים אותו על רקע שחור, ונתבונן בו זמן רב, עד כדי איבוד הפוקוס, העין תייצר בתוך העיגול הלבן הילה מתכנסת כחולה. התנועה הפעם היא פנימה ולא החוצה, והצבע הנוצר הוא כחול. גם זו אשליה אופטית, הקשורה לדרך שבה אנחנו תופשים את המציאות.

היוצא מכך, אם כן, הוא שהעין מייצרת צבע כחול ההולך פנימה, או צהוב ההולך החוצה, כתוצאה מהמפגש הדינמי בין שחור ללבן, חושך לאור, לפי הדומיננטי ביניהם בכל מצב נתון. אם נחבר את הכחול והצהוב נקבל ירוק, והמשלים של ירוק מבחינת צבע, וגם מבחינת העין שלנו, הוא אדום. וכך אנחנו מקבלים את שלושת צבעי היסוד של האור (כחול, צהוב וירוק – כמו שהיה בשפופרות טלוויזיה צבעונית בעבר), או ארבעת הצבעים שדרכם העין שלנו קולטת צבע (כחול, צהוב, ירוק ואדום) דרך ההתבוננות והניגוד שבין שחור ולבן, חושך ואור. זוהי החשיבות האמיתית של ראיית הצבע, שהיא תופעה סובייקטיבית בתפישה שלנו, ולא ההסבר האובייקטיבי כביכול של ניוטון. צבעים הם תוצר של העצמי, אנחנו מעצבים את תפישת עולמנו בעזרתם.[23]

ואכן, אם נבדוק מבחינה היסטורית, מערכת הצבעים הראשונה היא של אריסטו, והיא מערכת צבעים ליניארית שקשורה למסע השמש, למעבר מאור לבן לחושך שחור, מיום ללילה. האור הלבן של היום מעורב באור הצהוב והופך בהדרגה לכתום ואחר כך לאדום בזמן השקיעה. לאחר מכן האדום הופך לסגול ולכחול כהה, ובינתיים עשוי להיראות אור ירוק (קשה לראות זאת בעין, אך יש תמונות רבות המראות אור ירוק בשקיעה).

אפלטון מסביר צבעים בצורה אחרת: לא כקרניים הנכנסות לעין, אלא כקרניים היוצאות מהעין ופועלות על חלקיקים שקורנים מאובייקטים. הלבן של אפלטון הוא הלבן שמרחיב את הקרניים הוויזואליות שלנו, והשחור הוא ההפך שלו.

במחצית המאה ה-19 הברון הצרפתי פרדריק פורטל כתב ספר שנקרא “הסימבוליות של צבעים בעולם העתיק – ימי הביניים וימינו”,[24] בו הוא מתייחס למסורות המצרית, האיראנית, המזרחית, ועוד, ומתאר את הערך הסמלי של צבעים ואת החוקים הנוגעים לניגודיות ולחיבור ביניהם. לפי פורטל ישנן שלוש רמות של צבע: ראשית, צבע הקשור לשפה שמימית המכוונת כלפי כל האנושות ומגלה את הקיום האלוהי. שנית, צבע הקשור לשפה הקדושה שנובעת ממקדשים שונים וקשורה לסימבוליות בפיסול, ציור, ארכיטקטורה, טקסי הדת ולבוש אנשי הדת. ולבסוף ישנם צבעים הקשורים לשפה החילונית, הביטוי החומרי של הסמלים, המהדהד בעולם הזה את האמת הנצחית.

בתחילה ישנו העיקרון הבסיסי של חושך ואור, המיוצר על ידי שחור ולבן. לבן הוא הקרנת שפע של אור שמימי וקשור לשמש. שחור הוא שלילה, תוצר של שריפה וקשור לרוח החושך. אלא שהאור קיים רק דרך אש, שלה יש צבע אדום, ולכן אדום ולבן או שחור ולבן הם צבעי השפה השמימית – מקום של אהבה, געגוע ורצון. העיקרון הדואלי הוא חלק בלתי נפרד מהאלוהי. הלבן מסמל חוכמה שמימית, והאדום מסמל אהבה אלוהית. שתי תכונות אלה הן המקור של הבריאה.

במישור השני של השפה הקדושה החיים מתגשמים. צהוב וכחול הם הצבעים השייכים לשפה הקדושה, מסמלים אינטליגנציה ואת המילה. הצהוב הוא הגילוי של האהבה והחוכמה של האלוהים, בעוד שהכחול הוא ההתגשמות שלהם בחיים. צהוב וכחול הם צבעי השמיים, לבן ואדום הם צבעי האור.

הצבעים הקשורים לשפה החילונית, הרמה הארצית, הם הירוק והאדום. הירוק נובע מהחיבור שבין כחול וצהוב. ירוק הוא ההתגשמות של האהבה והאמת המתבטא במעשים ובפעולות, ירוק מסמל נדיבות ואת ההתחדשות של הנפש דרך פעולה והשפעה. ירוק הוא צבע של צמחיה, אדמה, אדום הוא המשלים שלו.

הצבעים יכולים לחיות בשלושה מישורים שונים, בעולם האלוהי, בעולם הרוחני ובעולם הטבעי. העולם האלוהי הוא העולם של הגופים הקורנים. העולם הרוחני הוא העולם של הגופים השקופים הקולטים את האור לפנימיותם ומשנים אותו, משדרים אותו מחדש בצורה אחרת. העולם הטבעי הוא העולם של החומר, גופים שלא מסוגלים לקלוט אור אלא רק להחזיר אותו.

שטיינר נתן מספר הרצאות על צבעים והתייחס אליהם באמנות. הוא ראה בצבע ביטוי של עולמות הרוח, ומציג כמה דרכים להבין צבע, וראשית דבר דרך דימויים:[25]

לבן מתייחס לאור ולשמש, הוא מצב קליטה של צבעים, ההכרחי למען גישה אל העצמי. הלבן הינו הדימוי הנפשי של הרוח.

השחור הוא חושך וקשור לפחמן. כשם שלבן מראה על שחור, כך שחור מראה לכיוון לבן. הפחמן יכול להיות פחם ויכול להיות יהלום. השחור הוא הדימוי הרוחני של חוסר החיים.

ירוק הינו הכיסוי הצמחי של כדור הארץ. יש לצמחים גוף אתרי והצבע הירוק קשור אליהם. הוא מייצג את הדימוי חסר החיים של החיים.

צבע פריחת אפרסק הינו הצבע של התגשמות האדם, פריחת האפרסק היא ראי הנפש. צבע זה מייצג את הדימוי החי של הנפש.

ניתן לראות אם כן מערכת של ארבעה צבעים: לבן הוא רוח, שחור חסר חיים, ירוק הוא חיים ברמה מקובעת, פריחת האפרסק הוא הנפש החיה באדם.

כל אחד מהצבעים הללו הוא לא אמיתי אלא רק תמונה, והם נקראים “צבעי תמונה”.

בנוסף לארבעה אלה ישנם שלושה צבעים קורנים (“צבעי זוהר”) והם כחול, אדום וצהוב.

הצהוב תכונתו שהוא רוצה להקרין, הוא שואף להיות חלש וחלש יותר בקצותיו. הצהוב לא יכול להיות מוגבל.

הכחול לעומת זאת נהיה צפוף בקצותיו ושואף לחזור לעצמו. הוא יוצר מחסום סביב כחול בהיר יותר (ומכאן אולי תפקידו הטבעי כמסמל הגנה) ורק אז מגלה עצמו במצבו המקורי.

אדום רוצה להיות אחיד, הוא לא רוצה לא להקרין ולא להצטופף, אלא רק להיות אפקטיבי, הוא רוצה ליצור מידת ביניים בין זרימה להתקבעות.

המסתורין של גולגותא

לפני שנים רבות הייתי בהרצאה של ישעיהו בן אהרון (מקים היישוב הרדוף ומורה אנתרופוסופי) על האנתרופוסופיה, שנערכה בשנות ה-80 במועדון צוותא בירושלים. ישעיהו התחיל את ההרצאה בהתייחסות להופעת ישוע בעולם כנקודת הציר של ההיסטוריה האנושית. הטיעון שלו היה שהנצרות היא הדת הנפוצה ביותר בעולם, מעל שני מיליארד איש, ואם כל דבר פיזי נובע מהשפעה של העולמות האנרגטיים, הרי שחייבת להיות סיבה רוחית מאחורי המספרים הללו. הטיעון הפשוט הרשים אותי בזמנו,[26] למרות שאני לא מוכן לחתום על נכונות זכרוני את אותה הרצאה.

הנצרות היא אכן הדת הגדולה ביותר בעולם, כמעט כל אדם שלישי מאמין בישוע, שהוא ללא ספק הדמות החשובה ביותר בהיסטוריה של העולם, הרבה לפני בודהא ומוחמד, משה ולאו-צה. הסיפור של ישוע הוא האגדה הפנטסטית ביותר הקיימת, ששובה מזה דורות רבים את דמיון המין האנושי – אדם שמת וקם לתחייה, סבל ככפרה על חטאינו, עשה ניסים ולימד תורת מוסר וחוכמה עמוקה. מי לא יכול להזדהות עם אדם כזה, גם אם הוא מוסלמי, יהודי,[27] בודהיסט או הינדואיסט, פגאני או חסר אמונה. ואם האנתרופוסופיה רוצה להשתמש בדימויים ובמיתוס, הרי שהדימוי של ישוע הוא החזק ביותר בעולם.

אנשים שונים במהלך ההיסטוריה ניסו להבין את סוד כוחו וקסמו של ישוע, או כפי שנכון יותר לומר, המיתוס של ישוע.[28] בקרב הנצרות היה קיים כבר מההתחלה ענף של מיסטיקה שנקרא גנוסטיקה, אשר הבדיל בין ישוע האיש לבין האנרגיה שהצטרפה אליו, שנקראה ה”כרייסט” – אם תרצו, משל לארכיטיפ של “אדם קדמון לכל קדומים” לפי הקבלה, או האדם השלם לפי האסלאם, שהתקיים כבר מלפני הבריאה ובזכותו כל העולם קיים.

שטיינר מספר על קיום מסורת חניכה עתיקה בימי קדם,[29] אלא שזו הייתה דרך החניכה השמורה רק למעטים,[30] ונשלטת על ידי כוח שהוא קרא לו לוציפר, שמהותו היא אליטיזם ומכאן גם נפילתה.

הסיפור של ישוע עובר דרך הר הזיתים בדרך לירושלים ורואה תאנה עם פגים באביב, כדרך עצי התאנה, ומקלל אותה שתתייבש מכיוון שהפירות שלה הם פירות בוסר – סיפור זה, לפי שטיינר, הוא סיפור סמלי על שלילת דרכי המסתורין העתיקות. התאנה מסמלת את דרך החניכה שאיננה נותנת פרי יותר, מכיוון שצריך רוחניות חדשה בעולם, אותה מייצג דחף (אימפולס) הכרייסט, המופיע דרך ישוע.[31]

הפרשנות של שטיינר לסיפור הנוצרי היא אלגורית ומקורבת לחוגים מיסטיים כגון מסדר צלב הוורד, הבונים החופשיים, או האחווה הלבנה של דונוב בבולגריה. לפי ספרו של שטיינר Christianity as Mystical Fact, הרי שאחד האירועים המכוננים בסיפורי הברית החדשה הוא התחייה של לזרוס. כזכור, ישוע מחזיר את לזרוס מהמתים לאחר שלושה ימים. זה מזכיר את סיפורי החניכה של בתי ספר המסתורין העתיקים, בהם אדם מת וקם לתחייה לאחר מכן (כמו באלואסיס), ואם כך, הרי שאין טעם להחזרתו לחיים של לזרוס, כי הוא נשאר אותו האדם. אלא שלפי שטיינר, לזרוס היה הראשון שעבר חניכה בדרך הרוחנית החדשה שבה אימפולס הכרייסט נשתל בתוכו והוא הפך להיות יוחנן, התלמיד האהוב, הקרוב לישוע, עליו הוא אומר לאימו בעודו על הצלב: “זה בנך”.

ישוע הפך את דרך החניכה זמינה לכול, כשהוא עצמו שסתום הביטחון, נותן הדחף, דרך המסתורין של גולגותא. הראשון שעבר את הדרך הוא לזרוס – יוחנן.[32] הדרך החדשה של חניכה היא דמיון, השראה ואינטואיציה והיא מקבילה לכוכבים יופיטר, וֶנוּס וכוכב העתיד ווּלקן (מסביר את העמודים באודיטוריום). את ההשראה אפשר להשיג רק דרך תחושה ורגש, העוזר להתגבר על הפחד שבגישה אל המפתן.

יוחנן מעלה על כתב את עיקרי התורה החדשה בספרים שהוא כותב: ספר יוחנן, אגרות יוחנן, ובעיקר האפוקליפסה של יוחנן – חזון יוחנן, שהוא הספר החתום ביותר, המכיל בתוכו את תורת הסוד דרך עולמות הדמיון.

בחזון יוחנן מדובר על אדם שהוא כמו בן אלוהים, מוקף שבע מנורות ומחזיק בידיו שבעה כוכבים. הידע של האנתרופוסופיה הוא המנורות הללו, שמובילות לחניכה. דמות האדם פותחת את המגילות, אך לא מספיק לפתוח אותן – יוחנן צריך לאכול את המגילה, היא גורמת לו כאבי בטן, יש הרבה שנחשפים לידע, אך רק מעטים לוקחים אותו פנימה, וזה מעביר אותנו דרך ייסורי הטיהור של כור המצרף, שבהם אנחנו נפרדים מהאגו. ישנו תהליך של אינדיבידואציה בזמן הנוכחי, שבו אדם נפרד מאלוהים ומכל מה שמתחזק אותו בכדי לפתח בתוכו, בזמן ההליכה במדבר, חוזק פנימי ויכולת בחירה חופשית; ואז כשהוא מגיע לרוחניות החדשה, הוא בוחר בה מרצון ובזכות, ומתחבר כיחיד ומיוחד, בשונה מכל האחרים. זה הסוד של הזמן שלנו, הסיבה לנפילה לעולם החומר והחוזק של אהרימן, המאזן את ההשפעה הלוציפרית (דתית) הלא מאוזנת של זמנים קודמים.

אימפולס הכרייסט מבודד את היחיד ובה-בעת משלב אותו עם יחידים אחרים שמהווים את האנושות, מעין פלזמה לא נראית המחברת בין אמיתות שונות והיא אמת אחת.[33] במסתורין העתיקים היה חולשה לוציפרית ולכן אכילס היה פגיע בעקבו. הסיפורים של אודיסאוס, הרקולס ותזאוס הם למעשה חוויות חניכה, והנצרות הייתה צריכה לתת לאנשים מיתוס דומה. לשם כך נולדו סיפורי הגביע הקדוש, ובמיוחד פרסיבל.

גיבור הסיפור פרסיבל לא מצליח להגיע לגביע דרך נפש הקבוצה של האצילים, ונאלץ לנדוד לבדו, נטוש, בודד ומריר, במדבריות הנפש, ורק לאחר שנים הוא מגיע שוב לטירת הגביע ומצליח להפוך לשומר הגביע. השנים של ריחוק מאלוהים מפתחות את אישיותו והופכות אותו אחראי להתפתחותו, וזה הסוד של הצלחתו.

הנצרות המיסטית פתוחה לכול ואינה נחלת מיעוט קטן, שחבריו קשורים ביניהם בנפש קולקטיבית, כפי שהיה במסתורין של ימי קדם. ישוע הוא האהבה הראשונה, כפי שמופיע במכתב של פאולוס לכנסיית אפסוס, הראשונה מבין שבע הכנסיות. זה לא מה אדם חושב, אלא איך הוא חושב.

אלוהים בחזון יוחנן מוקף עשרים וארבעה זקנים, שהם האנשים שהגיעו להארה, החכמים של האנושות, הרישים. במסתורין של גולגותא ישוע נותן לאנושות אימפולס אריה חדש, ולכן גור אריה יהודה פותח את המגילה הראשונה.

בחזון יוחנן יש ארבעה רוכבים, הראשון בהם נושא חץ וקשת. הרקליטוס אמר בקשר לכך כי “המלחמה היא אב כל הדברים” – הכוונה כאן היא למאבק בין הניגודים. הלב האנושי מקביל למזל אריה ובו יש איחוד של מערכת הדם העורקית והוורידית. התכונה הנדרשת בתחילת הדרך היא אומץ ונכונות להתמודד עם הדחפים הלוציפריים והאהרימניים.

הרוכב השני באפוקליפסה נושא חרב, ומייצג עבודה קשה ועמל שהם גורלו וייעודו של האדם בעולם הזה. זה קשור למזל שור.

הרוכב השלישי נושא מאזניים, סמל הצדק, וקשור ליחסים בין בני אדם המכבדים זה את זה – הנתינה והלקיחה של החברה האנושית.

הרוכב הרביעי הוא מוות ולאחריו גיהינום. הוא קשור לנשר, המסמל את תהליכי המחשבה ששורדים את מות הגוף הפיזי, ודרכם מגיעים לדת ולמה שנמצא מעבר למוות. הנשר הוא גם סמלו של יוחנן האוונגליסט. הנצרות הגיעה לעולם בזמן הנשר, היא התחילה כדת, אך היא מעבר לדת.

הבעיה עם הנצרות היא שעיוותו אותה עם השנים. עד המאה השלישית היה סיכוי להפיכת הנצרות למיסטית, לחיבור בין מסורת המסתורין העתיקה לבין המסתורין החדש של ישוע. סיכוי זה התבטא בנצרות הגנוסטית,[34] וגם בדמותם של הוגי דעות גדולים פגאניים כגון פלוטינוס, אולם הוא נכשל בסופו של דבר בגלל התערבות כוחות החומר בדמות האופי הרומאי והחומרנות. המהות הרומאית הייתה בעניין של יצירת חברה אנושית ללא התייחסות לרוח, והצדוקים העבריים היו חלק ממנה. זאת הסיבה שהם רדפו את ישוע, אלא שגם לאחר מכן, כשהרומאים הפכו נוצרים, המהות הזו נשארה, מתבטאת בדמותו של אוגוסטינוס (אב הכנסייה הקתולי החשוב ביותר שפעל בסוף המאה ה4 תחילת ה5). הוא העדיף ציות על חירות, דבקות בארגון הכנסייה על פני דבקות בישוע, קידום הנצרות הרשמית על פני המיסטית.

לפי שטיינר, אוגוסטינוס הוא גלגול של יהודה המכבי, שבחר להצמיד את חירות יהודה לברית עם רומא, ולאחר מכן התגלגל בדמותו של יהודה איש קריות. יהודה בגד בישוע כשם שאוגוסטינוס בגד בנצרות המיסטית, אך הייתה זו בגידה הכרחית כדי שמסורת המסתורין העתיקה תמות. ישוע היה צריך למות בכדי לבצע את המסתורין של גולגותא ויהודה מילא את התפקיד החשוב ביותר, גם אם כפוי טובה. העולם היה צריך לעבור את שלב החומרנות, ניתוק מהרוחניות, כדי שתוכל בעתיד לצמוח חירות חדשה, רוחניות חדשה, ידע אדם חדש.

ועתה בתקופה החדשה (המכונה “התקופה החמישית”), הנצרות תהפוך לכוח שמחבר אנשים באהבה לעולם הפיזי ולשירות שלו דרך רפואה, חברה, ואפילו חקלאות. בימינו, הדרך להיות נוצרי היא לעבוד את אלוהים בהתלהבות. לא מספיק לקיים את המצוות, צריך השראה שתתבטא בעולם הפיזי. אחד הסמלים לכך הוא החצוצרות שמעירות את המתים. בעתיד הנצרות תעבור להשפעת נושא הדליים (מזל דלי[35]), ותפתח את הפן החברתי.

שטיינר מספר על החניכה של האיסיים, שישוע ויוחנן המטביל הושפעו ממנה. החניך הגה בעשר הספירות, עץ החיים, ולאחר זמן הגות מסוים הרגיש עצמו חלק ממנו, מעין ענף של היקום, נצר, ומכאן השם נוצרי[36]. ישוע גדל בסביבה של איסיים, אך הסתייג מהבידוד והאליטיסטיות שלהם. לפי שטיינר האיסיים הושפעו מהבודהיזם ותנועת הנזירות שהתפתחה במסגרתו.

כמאה שנה לפי ישוע הופיע ביהודה בודהיסטווה (איש מואר, המצוי בדרך להיהפך לבודהא ובינתיים עוזר של האנושות) בשם יהושע בן פנדירה, והוא מורה הצדק של האיסיים. האיסיים חיו בקהילה הדומה לקהילות שתהיינה בעתיד, כשהערים יהפכו פחות אטרקטיביות ואנשים יעדיפו לחיות באחווה בכפר.

במסורת החניכה של ימי קדם אנשים עזבו את גופם הפיזי, את קיומם הארצי, ועלו לעולם הרוחות, שם הם נפגשו עם רוח גדולה שכונתה בפיהם רוח השמש, שהיא המבוע של הכול, וקיבלו ממנה השראה רוחנית. לפי תפישתם היה זה הלוגוס. אלא שעם השנים, היכולת לעלות ולהתקשר עם אותה רוח גדולה הלך ופחת ולכן היא התגשמה בדמותו של ישוע, כדי שאנשים יוכלו לתקשר דרכה, דרך הקיום הארצי שלה, וזהו המסתורין של גולגותא.

מעתה והלאה זאת הייתה הדרך של אנשים להתקשר לעולמות הרוחניים. המקדש של שלמה ייצג את גוף האדם, ולימים הוא התגשם בגופו של ישוע (ישוע אומר: אני אחריב את המקדש ואקים אותו בשלושה ימים, ומתכוון בכך לגופו, כפי שמופיע בברית החדשה – הבשורה על פי יוחנן פרק ב, 19).

במילים אחרות, המסתורין של גולגותא הוא האפשרות להתקשר לרוחני דווקא בזמן נטישת האלוהים, והתגברות המטריאליזם בעולם, דרך עולם הדימויים. הרוח נכנסת לתוך הנפש כתוצאה מתהליך של חניכה, שאותו יכולות לעבור כל הישויות הארציות. המאבק הוא פנימי בין אור הרוח וחשכת הנפש.

פאולוס לימד את הנצרות המיסטית שעברה דרך דיוניסוס המתחזה,[37] איש בן זמנו שייסד בית ספר אזוטרי שבו היורשים נקראו אף הם “דיוניסוס”, וכך זה הופיע במאה החמישית, אך למעשה התחיל הרבה קודם. לפי תורתו אלוהים נמצא ולא נמצא. הוא ממשיל זאת לחושך שבעזרתו רואים את הכוכבים. הוא זה שנתן את החלוקה לעולמות הרוח ששטיינר משתמש בה: ארכי מלאכים, מלאכים, וכו’. במקביל לדיוניסוס הופיעה הנצרות הגנוסטית.

שטיינר היה אמון על הספרות הגנוסטית, שהתפתחה במאות ה-1–3 לספירה. זהו גוף של ספרות נוצרית מיסטית, המשלב תפישות ניאופלטוניות והרמטיות, ומציע אפשרות של ידיעה בלתי אמצעית של האל – גנוסיס. המרכז הרוחני של העולם באותה תקופה היה אלכסנדריה.[38] זה היה זמן של גניוס דתי, שינוי במחשבה האנושית.[39] שטיינר נותן דוגמא של ולנטינוס (Valentinus)[40] שמדבר על השקט, התהום שלפני הבריאה, ותהליך המיזוג בין ביתוס וסיגה שמביא להולדת האמת והאדם – אנתרופוס, ואחריהם – לשלושים איונים (סוג של האצלות, ספירות, אנרגיות) נוספים, כפי שמופיע בספר “הבשורה של האמת”.[41]

הגנוסטיים הכירו חוויית נוכחות של שקט פנימי.[42] בראשית הייתה המילה, אך היא יכלה להישמע רק על רקע השתיקה. ולנטינוס התנה הצטרפות למעגל תלמידיו בחמש שנות שתיקה. אלא שמהשתיקה יצאה לא רק המילה, אלא גם האנתרופוס – האדם, והאלתיאה – אמת. לפי שטיינר האנתרופוס היא דת האלים, הנושאים עיניהם לאדם הקוסמי, אדם קדמון שמימי. האמת היא היכולת האנושית לזהות חוכמה. האנושות היא איבר אלוהות לאמת. האלוהות צריכה להיות מוכרת על ידי האדם, והאדם על ידי האלוהות. ישוע אומר “אני הדרך, האמת, האור”. העין האנושית אמורה להיות כלי לאור פנימי, מכניסה אור פנימה, אך גם מוציאה קרן אור החוצה.

ישנה בנו תחושה אינטואיטיבית של אמת, שהגנוסטיים קראו לה פיסטיס (Pistis) – אמונה. זה לא להאמין באופן עיוור, אלא להכיר באמת כצעד ראשון להבנתה. אנתרופוס הוא האיון (Aeon)[43] הראשון שהואצל מהאב ומשתיקה, סופיה (חוכמה) זה האיון האחרון. סופיה מתגעגעת לאור ולכן רוצה לוותר על חלק מעצמה, שהוא התשוקה להפוך לישות עצמאית. אמנם עד כה עסקנו במונחים גנוסטיים, אבל אנתרופוס וסופיה נותן ביחד אנתרופוסופיה. ידיעת האדם את עצמו. מהצד השני השילוב של חוכמה – סופיה, ואמונה – פיסטיס, הוא שמו של אחד מהספרים הגנוסטיים החשובים והרוחניים ביותר – פיסטיס סופיה (Pistis Sophia).

שטיינר מזכיר תפילה הנמצאת בפיסטיס סופיה כנוסח שישוע בעצמו אמר לתלמידים לאחר המסתורין של גולגותא. (הספר כנראה שנתן השראה לשטיינר לפתח את התפישה של שתי דמויות של ישוע שהתמזגו לאחת, כפי שמופיע בספר “הבשורה החמישית” ),[44] וכך התפילה אומרת: “אני רוצה להלל אותך, הו אור, מפני שאני רוצה לבוא אליך. אני רוצה להלל אותך, הו אור, מפני שאתה המושיע שלי. אל תשאיר אותי בתוהו. הצל אותי הו אור שבמרומים, מפני שאתה הוא זה שהיללתי. אתה שלחת לי את אורך דרכך והושעת אותי. הובלת אותי למקומו הגבוה של התוהו. לוואי שדמות הרשע שרדפה אותי תשקע במקום הנמוך של התוהו, ואל תיתן להם לבוא למקום הגבוה כך שיראו אותי, ולוואי שחשיכה גדולה תכסה אותם וחשיכה על זה, ואל תיתן להם לראות אותי באור של חוזקך ששלחת אלי להציל אותי, כך שהם לא יוכלו להשתלט עלי שוב… מפני שאני האמנתי באור, לא אפחד. והאור הוא המושיע שלי, ואני לא אפחד”.

אפשר לראות מציטוט זה ומההתייחסויות שהזכרנו קודם לכן ששטיינר הכיר לעומק את הספרות הגנוסטית והסתמך עליה. לפי דברי שטיינר, החל מהמאה ה-1 לפנה”ס ועד המאה השלישית זרח כוכב, אותו אחד שנראה בשמי בית לחם, והמחשבה האנושית הגיעה לעומקים וגבהים חדשים. הכוכב השפיע לא רק על הוגי דעות נוצריים, אלא גם על אחרים – פילון האלכסנדרוני (הוגה דעות יהודי מהמאה ה1 לספירה) הוא דוגמא טובה לכך. לפי שטיינר הוא היה מורה מואר, שהכיר בכוח האמת הפנימית והלוגוס, התגלגל במאה ה-17 בשפינוזה ובמאה ה-18 בפילוסוף בשם פיכטה ((Fichte שהשפיע על שטיינר רבות.

יחד עם זאת, הייחוד הנוצרי הוא שמאפשר לגלות את ישוע בפנים, להיהפך לישוע עצמו דרך אמונה המובילה לחוכמה. זאת ידיעה אינטואיטיבית שזהה להכרה האינטואיטיבית של האנתרופוסופיה. כשישוע ניצב לפני פונטיוס פילטוס בספר יוחנן, וזה שואל אותו: “אתה מלך היהודים?” ישוע עונה: “אתה אומר שאני מלך… כל אשר הוא מן האמת שומע לקולי” (הבשורה על פי יוחנן פרק יח, 37). צריך את השומע בכדי לקיים את הנשמע. שטיינר מזכיר אדם בשם יוהנס טאולר (Johannes Tauler) שהגיע להכרה נוצרית במאה ה-14 ואז הגיע אליו איש מההרים להדריך אותו לתוך המסתורין, מעין מדריך נשמות נוצרי הקשור לישוע.

מתברר שטאולר היה תלמידו של מייסטר אקהרט, ונחשב לאחד המיסטיקנים הניאופלטוניים החשובים ביותר בעמק נהר הריין במאה ה-14. הוא היה קשור למסדר הדומיניקני, אך בנוסף לכך, וכנראה שמבחינתו חשוב יותר, ראש אגודה מיסטית נוצרית שנקראה “חברי האלוהים” (Friends of God), שמרכזה היה בבזל, ויש אומרים שהייתה להם השפעה רבה על התפתחות הרפורמציה. יחד אתו הנהיג את הקבוצה אדם בשם סוסו (Henry Suso), שהיה מיסטיקן חשוב בזכות עצמו. היורש שלהם בהנהגה היה כנראה ניקולס מבזל (מיסטיקן שהוצא להורג באשמת כפירה) ואדם אחר בשם מרסווין (Rulman Merswin).

מרסווין רכש עבור התנועה מקום שנקרא האי הירוק, ושם הם גרו בחסות המסדר ההוספיטלרי של יוחנן וכתבו ספרות מיסטית כגון “הספר של תשעה הסלעים”.

הקיום של “חברי האלוהים” הוא סיפור היסטורי פנטסטי, שאני בטוח ששטיינר הכיר, כולל את הדמויות ומחשבתן. יש לי יסוד סביר להניח שהוא ראה עצמו בצורה זו או אחרת כממשיך שלהם, וזה מסביר באופן אחר את החשיבות הרוחנית של מיקום הגיתאנום בבזל.

זאת ועוד, שטיינר טען שהצליח לקרוא בספרייה האקאשית של כדור הארץ את המאורעות והחשיבות האמיתית של הופעת ישוע על פני האדמה והצטרפות האנרגיה שהוא קורא לה “כריסטוס” אליו, במהלך הטבילה בירדן. זאת אנרגיה גבוהה שבאה ממקומות מוארים ומטרתה לעודד את התפתחות המין האנושי וכדור הארץ, היא הייתה קיימת משחר הבריאה והיו שלוש פעמים בהיסטוריה העתיקה של כדור הארץ שבהם התערבה בעולמות האנרגטיים כדי לאזן ולהציל את התפתחות המין האנושי. בסופו של דבר, בפעם הרביעית הופיעה אנרגיית הכריסטוס (או הכרייסט) דרך אדם פיזי, ובעזרת המסתורין של גולגותא נולדה מחדש לתוך ההילה של כדור הארץ, שם היא נמצאת, נותנת לאנשים תקווה ודחף להתפתחות. ישות הכריסטוס הצטרפה לישוע בשנות ה-30 לחייו בזמן הטבילה בירדן, עברה תהליך של התאקלמות שלקח שלוש שנים ולאחר המסתורין של הגולגותא נולדה לכדור הארץ ויצרה בו את אימפולס הכרייסט. אימפולס זה נותן את האנרגיה להתפתחות אנושית, פעיל גם היום, והוא זה שגרם להצלחת הנצרות.

לפי התפישה של שטיינר יש היררכיה של ישויות אנרגטיות ביקום, והגבוהה מביניהן זאת אנרגיית הכרייסט. המלאכים, ארכי-מלאכים, וכל הכוחות האחרים לא יכלו לעשות את עבודתם בגלל התחזקות כוחות הרוע של לוציפר ואהרימן, שהפריעו למהלך התקין של התפתחות האנושות, ולכן אלוהים שלח אנרגיה גבוהה שתתממש בכדור הארץ. הופעה של אנרגיה כה גבוהה בעולם הפיזי כרוכה בקורבן מצד אלוהים, וסבל גדול מצד האדם שדרכו היא עברה.

לפי שטיינר, הפעם הראשונה שבה התערבה אנרגיית הכרייסט הייתה בתקופת למוריה, כשהייתה סכנה שלוציפר יגרום לחושים האנושיים להיות יותר רגישים. אנרגיית הכרייסט איזנה את החושים, מהם יש חמישה מוכרים ושנים עשר לא מוכרים.

הפעם השנייה שבה התערבה אנרגיית הכרייסט הייתה בתקופת אטלנטיס הקדומה, כשהאיברים הפנימיים בהשפעת לוציפר ואהרימן החלו לעבוד בצורה לא מאוזנת, והמערכת הריתמית של סימפתיה ואנטיפתיה הפכה להיות קיצונית. כוח הכרייסט הפך את המשרעת הרגשית למתונה ונסבלת.

הפעם השלישית שבה התערבה אנרגיית הכרייסט הייתה בתקופת אטלנטיס המאוחרת, כשהייתה סכנה לגוף האסטרלי של האדם. משמעות הדבר הייתה חוסר איזון בין מחשבה, רגש ורצון. אנרגיית הכרייסט גרמה לכך שאנחנו מאוזנים, פחות או יותר (חלקנו פחות וחלקנו יותר).

הפעם הרביעית היא התקופה הפוסט אטלנטית. בזמן זה גברה פעולתם של כוחות הרוע והדחף להתפתחות והתקדשות של האדם נעצר. זמן זה קשור להופעת האני. בכדי שלאני זה תהיה תקווה מעבר לעולם הפיזי, ובכדי שכדור הארץ יוכל להיוולד מחדש לעולם הרוחני, הייתה צריכה אנרגיית הכרייסט להופיע בעולם הפיזי, וזה נעשה דרך חייו וגופו של ישוע. אימפולס הכרייסט מופיע בעולם בתור אנרגיית הגרייל (הגביע הקדוש).

הבשורה החמישית

בספרו “הבשורה החמישית” מספר שטיינר על חייו של ישוע עד הצליבה: לפי דבריו היו שני ילדים בשם ישוע,[45] האחד ישוע מבית שלמה והשני ישוע מבית נתן, המתייחס לבית דוד. הם חיו בשתי משפחות שונות. בילד ישוע מבית שלמה נכנסה הרוח של זרתוסטרא והוא נודע כעילוי. ילד זה היה תוצר של גלגולים מוארים על פני כדור הארץ. לעומת זאת, הילד ישוע מבית נתן הגיע לארץ ללא כל גלגול, נשמה טהורה שבאה ממקור ראשוני וגבוה. עד גיל 12 הוא היה מוזר ולא מתקשר, אבל תכונתו שהייתה לו אמפתיה לכל המין האנושי וכל מי שפגש, הוא יכול היה להרגיש אחרים. בגיל 12 הלכו שני הילדים למקדש ורוח זרתוסטרא עברה מהילד ישוע מבית שלמה לילד ישוע מבית נתן, שהחל לפתע ללמד במקדש וסודות היהדות והחוכמה נגלו לפניו. מיד אחר כך הילד ישוע לבית שלמה מת, וכך גם אביו של ישוע מבית שלמה ואימו של ישוע מבית נתן. שתי המשפחות התאחדו כשאמא של ישוע מבית שלמה נישאה לאבא של ישוע מבית נתן, ומרגע זה והלאה אנו מדברים על ישוע אחד.

שטיינר מדבר על שלושה שלבים בחייו של ישוע.

מגיל 12 עד 18 הוא היה תחת השפעת הרוח של זרתוסטרא והקדושה היהודית העתיקה התעוררה לחיים בתוכו. הוא נחשף להתגלות ולחוכמה העתיקה של העבריים ויכול היה להרצות על כך במקדש. ההתקדשות והנבואה נגלו לפניו, וזה הופיע בתור סדרה של הארות פנימיות – הוא היה מרגיש את האור בתוכו. יחד עם זאת, גדלה בו ההבנה ועמה הכאב שאין אנשים המסוגלים לקלוט זאת בימיו, שהדרך להתפתחות רוחנית חסומה בפני המסורת היהודית.

מגיל 18 עד 24 הוא נדד בעולם, ובכל מקום שאליו הלך פגש אנשים וחדר לעומק נשמתם. הוא היה מתקבל בכל מקום באהבה, מכיוון שקרן ממנו אור מיוחד, עדין ואוהב. באחת הפעמים הוא השתתף בטקס פגאני של קורבנות וראה שמי שמשתלט על האנשים והקורבנות הם דמונים (שדים). המיסטריות הגבוהות של הפגאניות התדרדרו במהלך השנים ובמקום פנייה אל האלים, האנשים נהפכו להיות כלי בידי הדמונים. הדרך העתיקה להארה נחסמה. ישוע פגש את העולם הפגאני דרך מראה ששיקפה לו את המצב של העולם מבחוץ. כשראה את המחזה הנורא הזה נפל כמו ללא רוח חיים, והאנשים סביבו ברחו.

מגיל 24 עד גיל 30 הוא חזר לנצרת. באותה תקופה נפוץ בארץ מסדר האיסיים שסניף שלו היה בנצרת. ישוע בא בחוגם והתקרב אליהם. הוא פגש קבוצה של אנשים טהורים המסוגלים לחדש את הקשר הרוחי עם האלוהים, אבל היה זה חוג סגור, האיסיים גרו בשכונות שהיה להן שער מיוחד. כיוון שהם לא יכלו לעבור בשער שיש עליו ציורים, ישוע שם לב שבכל פעם שהוא מתקרב לשער כזה בורחות ממנו שתי דמויות לא נראות, שהוא זיהה כלוציפר ואהרימן, והוא הבין שהאיסיים מצליחים להימנע מלוציפר ואהרימן במחיר של הסגרת שאר האנושות לידיהם. באחד הימים הופיע לפניו בודהה בחיזיון ואמר לו שהתורה נועדה רק למעטים, לא לכל האנשים. הדבר ייסר את ישוע. בתחילה כשנגלו לפניו הסודות, הוא התנחם בעובדה שיש אנשים ששמרו על הקשר עם העולמות האלוהיים, אולם לבסוף הוא הבין שהם שבויים של כוחות הרוע אבל בצורה אחרת, וכי ההתנהגות שלהם גורמת להתדרדרות המצב של שאר האנושות, שכן הם מרומָמים בזכות השפלה של אחרים.

את כל הדברים הללו הוא סיפר לאימו החורגת בגיל 30, כשנפשו מתמזגת בנפשה. היא הייתה מסוגלת להכיל את הדברים בתוך הלב שלה, והוא הרגיש כיצד הם נסחטים ממנו, עוזבים אותו, והוא נשאר ריק וללא כיוון. אימו החורגת הפכה לאימו האמיתית. התוצאה של זה הייתה שהיא התמלאה במה שהיה לו עד לגיל 30, חוכמה וניסיון, ואילו הוא נפטר ממשאו, נהיה ריק לכמה ימים, משוגע, וזה אפשר לו לקבל את רוח הכריסטוס דרך הטבילה בירדן מידי יוחנן המטביל, שהיה האדם הטהור והמואר ביותר בדורו, מחייה המסורת הנבואית אלוהית העברית. בין השניים התנהל מעין מאבק, שתוצאתו הייתה אפשרות של רוח הכרייסט להצטרף לגופו של ישוע, בתחילה באופן רופף.

כוחות הרוע התקיפו את רוח הכרייסט. ראשון היה לוציפר שהובס, לאחר מכן אהרימן ולוציפר שהובסו גם הם, ולבסוף אהרימן עצמו, שביקש מישוע להפוך אבנים ללחם. ההתקפה השלישית הייתה מוצלחת בחלקה וגרמה בסופו של דבר ליהודה איש קריות לבגוד בישוע. לאחר מכן הוא החל להסתובב ברחבי הארץ. הרוח שהייתה קשורה אליו הייתה צריכה תקופה של הסתגלות לעולם הפיזי. בתחילה היא פעלה באופן עצמאי לרפא אנשים, גורמת ניסים, אך ככל שעבר הזמן נכנסה והזדהתה יותר ויותר עם הגוף הפיזי של ישוע, וכוחה העצמאי נחלש. אנשים בכל מקום שמחו לקבל אותו וזיהו בו משהו חדש ומואר. הרוח הייתה עוברת דרך ישוע ולעיתים דרך התלמידים שדיברו במקומו.

בסופן של אותן שלוש שנים הוא היה מוכן לקבל על עצמו את קורבן הצליבה, בכדי לשתול ולהעביר את רוח הכרייסט לשדה האנרגיה של כדור הארץ. בזמן שישוע היה על הצלב התרחש אירוע קוסמי של ליקוי שמש מלא, הארץ הוחשכה והתכונות האנרגטיות של החיים השונים השתנו עקב כך. זה אפשר לרוח הכרייסט לעזוב את גופו של ישוע ולהצטרף להילה של כדור הארץ.

כשגופת ישוע הושמה בקבר התרחשה רעידת אדמה, שפערה סדק בו נעלמה גופתו, ולאחר מכן הסדק נסגר ברעידת אדמה נוספת ורק התכריכים נשארו. הדם של ישוע הפך להיות אנרגטי והוטמע בהילה של כדור הארץ, בגוף האסטרלי שלו, וכך גם בגופו בצורה כזו או אחרת.

רוח הכרייסט הייתה צריכה להסתגל במשך כמה ימים למצבה החדש, אבל בסופו של תהליך, בחג השבועות (פנטקוסט), חמישים יום אחר כך, הצטרפה אל התלמידים, שמרגע זה והלאה מה שדיבר דרכם היה אחֵר מעצמם. מאז ועד היום, רוח הכרייסט קיימת באאורה (הילה) של כדור הארץ ומאפשרת התפתחות של אנשים שתשפיע על עתידו.

המסתורין של הגולגותא הוא הניתוח שבו הושתלה רוח הכרייסט בעולם. בכדי שזה ייעשה ישוע היה חייב למות, להיפרד מהאלוהות, ללכת למדבר החומרי. מילותיו האחרונות על הצלב הן “אלי אלי למה שבקתני (עזבתני)”. ישוע חייב היה להיפרד מאלוהים בכדי לאפשר את התהליך, הוא יורד לשאול ובסופו של דבר נולד מחדש ועמו אפשרות אנושית חדשה – להגיע להארה וגאולה דרך רוחניות חדשה, המאפשרת גם התפתחות של כדור הארץ והבריאה.

[1] בגרמנית במקור: Mein Lebensgang, באנגלית: An Autobiography. יצא לאור בעברית בהוצאת בדולח בשם “אוטוביוגרפיה – פרקים בנתיב חיי”.
[2] הפילוסופיה הפנומנולוגית של אדמונד הוסרל (יהודי שהתנצר והשפיע מאוד על אידית שטיין) הושפעה מרעיונותיו של שטיינר כפי שהם מופיעים בספר הפילוסופיה של החירות
[3] שטיינר הרצה על גורדינו ברונו והיה חבר באגודה על שמו חמש שנים.
[4] הוא מתייחס למיסטיקה של ימי הביניים ממסטר אקהרט ועד יאקוב במה.
[5] כותרתו בגרמנית: Theosophie – Einführung in übersinnliche Welterkenntnis und Menschenbestimmung.

באנגלית: Theosophy – An Introduction to the Supersensible Knowledge of the World and the Destination of Man
[6] לפי החוקרת טונצבה (Toncheva, 2013) האנתרופוסופיה שואבת את השראתה מאידיאליזם גרמני, תפישת עולמו של גתה, תורות המזרח, והתפישה האבולוציונית שמתרגמת למונחים רוחניים. שטיינר מארגן את המיתולוגיה, מחקר השפות, המחקר הארכיאולוגי, היסטורי, אנתרופולוגיה, והאסטרונומי פילוסופי לכדי מערכת סגורה של אבולוציה רוחנית.
[7] הקהילה הנוצרית נקראת Christengemeinschaft בגרמנית, ו-Christian Community באנגלית.
[8] באחת ההרצאות שלו ב-1922 במינכן הוא בא לידי התנגשות עם הנאצים שניסו לפגוע בו.
[9] Toncheva, S. (2015). Out of the New Spirituality of the Twentieth Century: The Dawn of Anthroposophy, the White Brotherhood and the Unified Teaching (Vol. 4). Frank & Timme GmbH.
[10] האנתרופוסופיה צובעת את דמותו של שטיינר במונחים של מיסטיקה אזוטרית נוצרית.
[11] בדורנך שבשוויץ מסיימים בימים אלו את פרסום כל הכתבים שלו.
[12] מתוך הספר “האתנרופוסופיה מהי?” מאת Karlgren France.
[13] רודולף שטיינר, להתעורר בקהילה, הוצאת חירות (2010), עמ’ 13.
[14] המאה ה-20 היא זמן שבו העצמאות האנושית מגיעה לשיא. זה מוביל לחומריות מצד אחד, ולחיפוש אלוהים בזכות ולא בחסד מהצד השני.
[15] צריך לזכור שהגיתאנום הראשון היה בנוי מעץ, וכל עמוד מ-14 העמודים שבאודיטוריום היה עשוי סוג עץ אחר.
[16] שטיינר חשב שהתפקיד הזה הסתיים בעידן המודרני
[17] החקלאות הביו-דינמית הייתה תשובה לפנייה של חקלאים מהאזור לגבי שימור משאבים. היא רואה את החווה כאורגניזם אחד שבו צריך להיות מחזור של חומרים, ומתחשבת בהשפעות פלנטריות בעבודות החקלאיות, וכן משתמשת בטכניקות של הכנסת איכויות אנרגטיות (מלאכים) לחומרי הדישון, לאדמה ולצמחים.
[18] איטה וֶגמן (Ita Wegman) פיתחה את הרפואה האנתרופוסופית ופתחה קליניקה סמוך לגיתאנום הקיימת עד היום. היא הייתה חסידה של שטיינר מ-1902 שהלכה ללמוד רפואה. היא גם הייתה שותפה בהקמת המעבדה לתרופות אנתרופוסופיות “ולדה” (Weleda) בדורנך, שכיום מהווה חברה בינלאומית המעסיקה מעל 2,000 איש.
[19] שטיינר עשה ניסויים בטקסיות במסגרות שונות, ובמשך כמה שנים ועד 1914 הוא אף הנהיג ענף של “הבונים החופשיים”, שבו הכניס טקסים אנתרופוסופיים.
[20] לפי שטיינר, יש רגשנות כוזבת פנימית החודרת שוב ושוב לתנועה רוחית, ועקב רגשנות זו מתפתח דחף ליצור כיתות אקסקלוסיביות.
[21] בגרמנית: Farbenlehre, באנגלית: Theory of Colors. הספר יצא לאור באנגלית תחת הכותרת: Von Goethe, J. W. (1840). Theory of colours (Vol. 3). Mit Press.
[22] ראו ספר “מבט אל תורת הצבעים של גתה” בהוצאת הרדוף. מאת תומר רוזן גרייס
[23] ובנוסף על כך כל אחד מאיתנו רואה את הצבעים אחרת. גם ביחס לאנשים אחרים, וגם ביחס לתקופות שונות בחייו.
[24] Portal, F. D., & Inman, W. S. (1845). An Essay on Symbolic Colours. Antiquity–the Middle Ages–and Modern Times.
[25] רודולף שטיינר, הטבע של הצבע, תרגם דניאל זהבי, הוצאת חירות, חיפה (2007).
[26] כיום, טיעון זה נראה לי מטופש, מכיוון שכפי שאמר הרצל “ההמון דעתו קלה”, יש כיום מיליארדים של אנשים שמאמינים באלוהי הכסף.
[27] ליהודים יש בעיה עם הנצרות ולא עם ישוע, אשר כפי שטוען פרופסור קלאוזנר, היה יהודי.
[28] אחד היהודים החשובים מבחינה זו היה אברהם אבולעפיה, מחדש הקבלה המעשית במאה ה-13, שייחס לישוע את כוח ה”תלי”, המאגיה שקשורה לנחש מספר בראשית.
[29] ספרו של צרלס קובקס – “נצרות והמסתורין העתיקים”.
[30] הקיסרים הרומאים קליגולה וניירון הכריחו את הכוהנים של ימי קדם להעביר אותם את המסתורין, בלי שהיו מוכנים לכך, ולכן השתגעו מצד אחד, וחשבו שהם אלוהים מהצד השני.
[31] שטיינר עצמו טען לחוויה של חשיפה לאנרגיה זו ששינתה את חייו.
[32] או אם תרצו תומא, כפי שמופיע בספרות הגנוסטית, הבשורה על פי תומא
[33] מזכיר את תפישת אלוהות האמת – מעאת המצרית, ראו הספר “הפלא השביעי” בהוצאת פראג.
[34] אחת ה”טענות” כלפי שטיינר היא שהוא מסתמך על הנצרות הגנוסטית, וממשיך במידה מסוימת את דרכה.
[35] זה המזל של שטיינר וגם של התקופה האסטרולוגית שאנחנו נכנסים לתוכה למשך אלפיים השנים הבאות, עידן הדלי.
[36] זה ההסבר של שטיינר, ההסבר המקובל הוא שהמילה נוצרי קשורה לנצרת, או להיותו של ישוע נצר לבית דוד
[37] אחד המיסטיקנים הנוצרים החשובים ביותר, ששיטתו הופיעה במאה ה-5 תחת שם העט “דיוניסוס”, ומכאן הכינוי “מתחזה”. ראו הפרק על הנצרות בספר “מסתרי הקווקז”.
[38] מרקוס והנצרות המיסטית מגיעים לאלכסנדריה עם המסתורין של גולגותא, שם הם לומדים מהמסתורין הישנים את הידע העתיק ומפתחים את ה”גנוסיס”.
[39] פרופסור גיא סטרומזה קורא לזה “מקומראן לקוראן”.
[40] מורה גנוסטי חשוב שהיה תלמיד של התורה הפאולינית דרך תדוס, יש בית ספר על שמו, מהמאה ה-2 לספירה.
[41] מעניין לציין שספר זה התגלה רק ב-1945 בנאג חמדי במצרים, ובזמנו של שטיינר היו רק חלקים קטנים ממנו אם בכלל, ואזכור שלו על ידי אבות הכנסייה.
[42] מה שנקרא לימים הסיכאזם – רגיעה, במסורת המיסטיקה האורתודוקסית. ראו ספר “מסתורין יווני” מאת מחבר ספר זה בהוצאת פראג.
[43] אנרגיית האצלה, כמו ספירות בקבלה – חסד, דין וכו’
[44] פיסטיס סופיה הוא ספר גנוסטי מהמאה ה-3 שהתגלה במערב כבר בסוף המאה ה-18, ובו מסופר על תורת הסוד שמגלה ישוע לתלמידים לאחר מותו (המסתורין). בסוף הספר מסופר על רוח, כפילו של ישוע, שבא לבקר אותו כשהוא ילד בביתו בנצרת, והשניים מתמזגים לאחד.
[45] זאת לא המצאה של שטיינר, אלא טענה שמסתמכת על כתבים קדומים כגון פיסטיס סופיה.