צבעים וסמלים – שער למציאות אחרת

צבעים שימשו מאז שחר ההיסטוריה לתיאור מציאות נסתרת שקשה לתאר אותה במילים, לתיאור העולמות הרוחניים, עולמות האידיאות. היה מי שאמר ש"תמונה אחת שווה אלף מילים"
צבעים מופיעים בכמה צורות:
באופן מלאכותי כתוצר של המהפכה התעשייתי, פיגמנטים.
באופן טבעי כצבעים המופיעים בטבע, בפרחים ובאבנים.
באופן נשגב בצבעים המופיעים בשמיים ובמיוחד בכוכבים.
בצורה אנרגטית באאורה של האדם והאור האסטרלי של כדור הארץ

בעיקרון ישנם שלושה לבושים של אנרגיה, הראשון זה צבעים, השני זה צלילים והשלישי זה ריח (אבל לא במובן הרגיל), אלו לבושים שונים. צבע קשור לאור שהוא גם אנרגיה וגם חומר, מעבר בין אנרגיה לחומר. זהו תדר גל שדרכו זורמים פוטונים. לאור יש מימד פיזי ומימד רוחני. מעבר לשמש ישנם עולמות רוחניים גבוהים העוברים דרכה.
בעבר הראייה הייתה שונה ואנשים ראו צבעים אנרגטית באאורה של בני אדם. זה המקור לביטויים כגון "צבוע" ולשימוש בצבעים באיפור ותלבושות.
צבעים הם כלי עיקרי באבחון ובריפוי. הם מבטאים את המרכזים האנרגטיים השונים באדם, ומהווים ביטוי של ישויות אנרגטיות מחוץ לאדם.

אפשר להשתמש בצבעים ככלי להטענה, בריפוי, בהשפעה על הסביבה, באיזון וכיוון המערכת האנושית. וזה נעשה בכמה דרכים: על ידי לבוש, מים שהוטענו בצבעים שונים, מאכלים בצבעים שונים, הקרנה של צבע פיסי, ובעיקר על ידי מדיטציות של צבע ומילוי האאורה בצבע כזה או אחר בעזרת המחשבה.
כשיש הופעה של אנרגיה היא נחווית בצורה של צבעים וסמלים
צבעים וסמלים משמשים בכל התרבויות ובכל הדתות.
למה בטלית בחרו את הצבע הכחול? מדוע ירוק הוא צבע האסלאם? מה משמעות הצבעים בליטורגיקה הנוצרית? ועוד.
אם אי פעם תהיתם על השאלות הללו, אז זאת ההזדמנות שלכם למצוא תשובות, במאמרים שלפניכם

צבע בהיסטוריה

צבעים בהיסטוריה – אריסטו, אפלטון, פורטל, נצרות (סיכומים מאתר colorsystem.com)
במציאות שהיא כה עשירה בצבעים, אין למעשה צבעים כלל, אלא רק מה שקיים במוחנו. האדום והירוק שאנו רואים, למשל, קשורים אמנם לקרני האור, אך הם נוצרים עמוק במוחנו. צבעים הם תוצר של העצמי כפי שטען גתה. אנחנו מעצבים את עולמנו איתם.
אנחנו מייצרים אין סוף צבעים. צבעים הם  רעיונות, ההיסטוריה האנושית היא היסטוריה של חיפוש הגדרות לצבעים, בניית מערכות צבעים שלעולם לא יהיו מושלמות.
מערכת הצבעים הראשונה היא של אריסטו, והיא מערכת צבעים ליניארית שקשורה למסע השמש, למעבר מאור – לבן לחושך – שחור. האור הלבן מעורב באור הצהוב והופך בהדרגה לכתום ואחר כך לאדום. לאחר השקיעה האדום הזה נהפך לסגול ולאחר מכן לכחול, בינתיים אור ירוק יכול להראות (קשה לראות זאת בעין אך יש תמונות רבות המראות אור ירוק בשקיעה). קוד הצבעים הזה הוא גם קוד שמופיע לאורך כל ימי הביניים, למשל בתורת ההרלדרי. לבן, צהוב, כתום, אדום, סגול, ירוק, כחול.
אפלטון מסביר צבעים בצורה אחרת: לא כקרניים הנכנסות לעין אלא בקרניים היוצאות מהעין ופועלות על חלקיקים שקורנים מאובייקטים. הלבן של אפלטון הוא הלבן שמרחיב את הקרניים הויזואליות שלנו, והשחור זה ההפך שלו. הצבע האדום קשור אצל אפלטון לאש: אש תכונתה שהיא גורמת לעניים לדמוע ולנו לראות צבעים, ואכן זה תכונתו של האדום: ראשית החלוקה של הצבע. "בזכות הקרן של האש הזוהרת דרך הלחות, צבע דומה לזה של הדם נוצר" אפלטון – תימוס. "הקרינה המקושרת עם לבן ואדום היא צהובה… הערבוב של אדום עם לבן ושחור יוצר סגול, אך סגול עמוק ייווצר אם הצבע הסגול יישרף ואם שחור יוסף בנדיבות. … אם לבן יעורבב עם הקרינה ואז ייפגש עם שחור, כחול כהה ייווצר, ודרך הערבוב של זה עם לבן, כחול שמים."

משמעות דתית של צבעים בהיסטוריה לפי פורטל

הברון הצרפתי פרדריק פורטל שחי במחצית המאה ה19 כתב ספר שנקרא הסימבוליות של צבעים בעולם העתיק, הוא שאב מהמסורות המצריות, האיראניות, המזרחיות, ועוד, בנוגע לצבעים. הסופר מתאר את הערך הסמלי של צבע ואת החוקים הנוגעים לניגודיות והחיבור של צבעים. הוא יצר דיאגראמה שבה יש 3 אלמנטים בסיסיים. ראשית יש את השפה השמימית המכוונת כלפי כל האנושות ומגלה את הקיום האלוהי.  לאחר מכן יש את השפה הקדושה שנובעת ממקדשים שונים וקשורה לסימבוליות בפיסול, ציור, ארכיטקטורה, טקסי הדת ולבוש אנשי הדת. ולבסוף יש את השפה החילונית, הביטוי החומרי של הסמלים, המהדהד עם הביטוי האחרון של האמת הנצחית , והוא קיים ברמה הנמוכה ביותר.  פורטל יצר דיאגראמה – תלת ממדית, שדרכה הוא מבטא את הסמליות של הצבעים. החלוקה של פורטל ל3 רמות של צבע היא נכונה במהותה, ומזכירה את החלוקה באימן ל3 סוגי צבעים שונים, צבעי שמש, צבעי פלנטה, וצבעי ירח. בתחילה יש את העיקרון הבסיסי של חושך ואור, המיוצר על ידי שחור ולבן. לבן הוא הקרנה, שפע של אור שמימי, וקשור לשמש, ולכן הלבן קורן. שחור הוא שלילה, הוא תוצר של שריפה וקשור לרוח החושך. העיקרון הדואלי הוא חלק בלתי נפרד מהאלוהי, ולכן הוא מחוץ ל3 מישורי הצבעים. במישור הראשון האור קיים רק דרך אש, שלה יש צבע אדום, ולכן אדום ולבן מוכלים במישור הראשון. המקום של אהבה, געגוע ורצון – הקיום בפני עצמו. הלבן מסמל חוכמה שמימית, והאדום הוא סמל של אהבה אלוהית. שני תכונות אלו של האלוהים הם המקור של הבריאה של היקום. האהבה והמחשבה – הרצון. במישור השני החיים מתגשמים וההיגיון שולט. צהוב וכחול הם הצבעים השייכים למישור השני, מסמלים אינטליגנציה ואת המילה. הצהוב הוא הגילוי של האהבה והחוכמה של האלוהים, בעוד שהכחול מסמל את ההתגשמות שלהם בחיים (השמש נחשבה למקום ההיגיון – המודעות).  במישור השלישי יש את הירוק הנובע מהחיבור שבן כחול וצהוב. ירוק הוא ההתגשמות של האהבה והאמת המתבטא במעשים ובפעולות, ירוק מסמל נדיבות ואת ההתחדשות של הנפש דרך פעולה והשפעה. הצבעים יכולים לחיות בשלושה מישורים שונים, בעולם האלוהי, בעולם הרוחני ובעולם הטבעי, לפי ניסיון הגופים שאליהם הם שייכים. העולם האלוהי הוא העולם של הגופים הקורנים. העולם הרוחני הוא העולם של הגופים השקופים הקולטים את האור לפנימיותם ומשנים אותו, משדרים אותו מחדש בצורה אחרת. זה העולם של האבנים היקרות והפנינים. העולם הטבעי הוא העולם של החומר, גופים שלא מסוגלים לקלוט אור אלא רק להחזיר אותו. במערכת של פורטל ישנם שני חוקים חשובים של חיבור וניגוד. הצבעים המעורבבים: וורוד, סגול, אפור, וכו' מושגים על ידי 5 הצבעים העיקריים, הם מקבלים את משמעותם מצבעים אלו, הצבע הדומיננטי נותן את המשמעות בעוד שהצבע הרסציבי פועל כממתן. למשל: אדום – אהבה וכחול – אמת נותנים סגול – האהבה של האמת. עם שחור מעורבב עם צבע המשמעות של הצבע תהיה ההפוך שלו. לפי חוק הניגוד, כל צבע יכול לסמל גם את ההפך שלו. האדום מסמל גם אהבה וגם אגואיזם, הירוק מסמל גם את המשיח וגם את הנחש – השטן.

הופעת הצבע בהיסטוריה – מצרים:

על צבעים אפשר/ צריך לחשוב/להתייחס קודם כל ביחס לאלים, הצבעים הם הופעה של האלים, או אם תרצו – אנרגיה. בתורות פסיכולוגיות מודרניות הצבעים קשורים לפסיכולוגיה האנושית, לרשמים, לרגשות, למה שזה עושה לנו. בימי קדם השפעות אלו יוחסו לכוחות מבחוץ.
בכל התרבויות, אפילו בתרבויות פרה היסטוריות מופיע השימוש בצבעים ובתמונות כאמצעי קסם, פולחן, עידוד אספקטים מסוימים של היכולת האנושית, וכו'…
התרבות הראשונה הידועה לנו – התרבות של מצרים העתיקה, היא אולי אחת התרבויות שבה השימוש בצבעים הוא הבולט ביותר, כל מי שמבקר בקברים במצרים מתפעל מהשימוש בצבעים שנראה כאילו נצבעו רק אתמול. תוסיפו לכך שבימי קדם הבתים, המקדשים, ויש אומרים אף הפירמידות, היו צבועים בצבעים ותקבלו עולם ססגוני, מיסטי, מלא משמעות נסתרת.
אוסיריס, היה למשל קרוי ה"ירוק", מוות ולידה מחדש, פוריות.
אמון – כחול, נמשך לאינסוף, קוסמי
רע – צהוב, זהב: צבע של השמש והאל רע, בשרם של האלים, צבע מקודש.
סת – אדום, אדם עם לב "אדום" נחשב לאדם מרוגז. לעשות דברים אדומים נחשב לעשות רע בעוד שלעשות דברים ירוקים נחשב בדיוק ההפך. בעולם התחתון היה אגם אדום של אש שבו החוטאים נענשו. לסת עיניים ושיער אדום. אדום הוא תוקפנות , סכנה, אך גם חיים, צבעו של סת מלך המדבר, כוח שלילי.
שחור היה גם כן צבעו של אוסיריס – מלך השאול וכן צבעו של אנוביס – האל תן השומר על המתים. מוות, העולם התחתון אך גם לידה מחדש.
המהות של האלים הייתה צבע, אם מישהו למשל יכל לדעת את צבעו של האל הוא יכל לדעת את מהותו, כמו בימינו לדעת את שמו.
ממצרים מגיע הביטוי – "להיות צבוע" שמשמעו שאדם ששיקר צבע מסוים הופיע עם זה.
לבן: הפוך מאדום. בעולם התחתון אכלו לחם מגרגרים לבנים ובירה מגרגרים אדומים. מצרים העליונה הייתה לבנה והתחתונה אדומה. להיפופוטם זכר אדום ונקבה לבנה, והם עוזרים או עוינים לשני חליפות. למלך המצרי היה כובע לבן וכובע אדום. לבן הנו צבע של טוהר וקדוש, במקדשים לבשו גלימות לבנות, אך גם צבע של שמחה, אדם שמח נקרא לבן.
משמעות המילה צבע במצרים הייתה: חומר.
אדום היה צבעה של מצרים התחתונה, ולבן צבעה של מצרים העליונה. אדום ולבן במידה רבה הם 2 ניגודים, וניגודיות זו היא דרך טובה לנסות ולפתוח את העולם של הצבע:
אדום הוא הצבע המרוכז ביותר המעורר ביותר החד ביותר, ואילו לבן הוא הצבע המכיל ביותר, ה"נקי" ביותר, הטהור ביותר. ביחד הם מסמלים "דוגמה" (אדום) וריכוז של מאמץ דתי מסוג כלשהו (לבן), כמו למשל בהופעתם בקתוליות.
מצריים הייתה שילוב של הניגודים של אדום ולבן, לבן באספקט אחר שלו מסמל מחשבה ואדום גוף. המלך המצרי לבש הן את הכובע האדום של מצרים התחתונה והן את הכובע הלבן של מצרים העליונה. והיה לו כובע נוסף שלישי – כובע כחול, אותו שמר לעתות חירום, עתות מלחמה.
הנילוס הכחול איחד בן 2 הארצות.
לבן, דרך אגב, סימל כל יכולות ארצית, דברים קדושים, והיה הצבע של טוהר אך גם של שמחה (קישור מעניין) , אדם שמח נחשב ל"לבן".
השימוש של המצרים בהתייחסויות שלהם לצבע מזכיר קצת את ההתייחסויות של האינדיאנים באמריקה למשמעות ולתכונות של הצבעים, והרי זה נושא למחקר בפני עצמו.

צבע אצל היוונים

גם אצל היוונים הקדמונים היה שימוש מסיבי בצבע. הפסלים הנהדרים שנשארו מאז היו צבועים לרוב, החוץ של הפרתנון היה מעוטר בצבעים בהירים של כחול, אדום, צהוב, זהב, ושחור.
הצבע של אתונה שהייתה קשורה לאלה אתנה היה לבן, צבע החוכמה, ואכן אתונה הייתה בירת החוכמה של ימי קדם, בעוד שהצבע של ספרטה, יריבתה הגדולה של אתונה, הייה אדום, ואכן ספרטה הייתה מדינה הנשענת על כוח ומלחמה

צבע אצל הרומאים

מדינה נוספת הקשורה לכוח ומלחמה הייתה רומא, הצבע שקשור לאימפריה שבאה אחרי האימפריה היוונית, הלא היא האימפריה הרומית, הוא הצבע האדום, צבעו של מרס אל המלחמה.
ביוון ולאחר מכן בתרבות שהמשיכה את התרבות היוונית – התרבות הרומאית, הצבעים היו קשורים לאלים:
כחול וסגול היו הצבעים של יופיטר – אבי האלים,
אדום צבעו של מרס – אל המלחמה אך גם אל החקלאות והאדמה, שהיה אלה של העיר רומא, ומכאן השימוש הרב באדום כצבע וכסמל בתרבות הרומאית.
לבן היה צבעה של דיאנה אלת הירח.
צהוב צבעו של אפולו – הליוס אל השמש.
ירוק צבעה של וונוס,
וסגול או כחול שוב צבעו של מרקורי – שליח האלים.
שחור היה כמובן קשור לשבתאי – סבא זמן, אל המוות והמגבלה.
הרומאים היו עם שמבחינות רבות הייה פחות מוכשר מהיוונים ואף מהאטרוסקים שהיו בקרבתו, אלא שהיו להם כמה תכונות "בריאות" שאפשרו להם להשתלט על כל העולם של אותה תקופה ולהקים את האימפריה האדירה ביותר שהתקיימה מאז ומעולם. תכונות אלו היו הסדר והמשמעת שלהם, כוח הסבל וחוזק הפיזי, והיכולת ללמוד מכל דבר ולהיות פרקטיים. תכונות אלו כולם מתאימות ומיוצגות על ידי הצבע – התדר האדום.
ואכן, הרומאים ראו באדום את הצבע שלהם, ואף זכו בשל כך לכינוי "אדום" במקורותינו. צבע נוסף שהיה חשוב בשביליהם היה הצבע הסגול, צבעו של יופיטר, כפי שניתן לראות בשרידים המרשימים של פומפיי שכוסתה על ידי הלבה ונשתמרה לכן כפי שהייתה. סגול הינו שילוב של אדום וכחול ברמה גבוהה יותר.
חלוקת הצבעים לפי שייכותם לאלים הייתה למעשה חלוקה של כל החיים ל7 תחומים שמקבילים ל7 גרמי השמיים שנעים בשמיים, שמקבילים ל7 האלים העיקריים.
חלוקה זו נפוצה בשיא הפוליתיאיזם הרומאי – תקופת הקיסרים. ונשארה על מקומה גם כשהנצרות כבשה את מקומה כדת האימפריה והופיעה שוב במדע הדגלים והסמלים – הרלדרי, שהופיע במזרח התיכון ובאירופה עם מסעי הצלב במאה ה11.

צבעים בהיסטוריה לפי הספר של בטי ווד (באנגלית)

הכשדים הקדמונים צבעו את מקדשיהם לפי הצבע של האלים של המקדש המשויכים לגרם שמיים. הרודוטוס מתייחס למקדש הגדול של נבוכדנאצר שהיה 272 רגל בבסיסו. התרומם ל7 קומות, מקדש זה הוקדש ל7 הפלנטות ונצבע ב7 הצבעים שלהם. הקומה התחתונה הייתה שחורה – צבעו של סאטורן. הקומה השנייה הייתה כתומה – יופיטר, שלישית – אדום – מרס, רביעית – צהוב – שמש, חמישית – ירוק – וונוס, שישית – כחול – מרקורי, שביעית – לבן – ירח. (צבעי הקשת מהכוכב הרחוק לקרוב)
הפרתנון ביוון היה צבוע בצבעים של אדום, כחול, צהוב, זהב ושחור.
אצל הרומאים סגול הייה צבעו של הקיסר ומסמל את יופיטר.
אדום בסין נחשב לצבע בר מזל, מייצג את השמש ואת ציפור הפניקס. כתום מייצג אהבה ושמחה, כחול מייצג את דרקון המזרח, השמיים, עננים והאביב.
במיתולוגיה הקלטית כחול קשור למשוררים.
לפי יוספוס פלוויוס לבן קשור לאדמה, אדום לאש, סגול למים, וצהוב לאוויר.

צבעים ועידן חדש

תורת 5 הצבעים:

בתורת גורדייף והאימן מופיע האדם כמכונה המעבדת אנרגיה, מכונה העובדת על 5 דלקים, או, אם תרצו 5 מרכזי אנרגיה, (כך ברוב בני האדם, בבני אדם שהתפתחו יכולים להתחיל לפעול 2 מרכזים גבוהים נוספים). 5 מרכזי אנרגיה אלו מופיעים במבנה הקומפלקס האנושי בצורת 5 החושים, 5 אצבעות בכל יד, 5 שלוחות לגוף (2 ידיים, 2 רגליים, וראש). ובכלל, האדם, כבר בתורות קדומות מימי יוון ואחרים, מתואר בצורת מחומש מעצם מבנה גופו.
5 מרכזי האנרגיה מאופיינים וקשורים ל5 צבעים: ירוק, צהוב, כחול, אדום ולבן.
צהוב כחול ואדום הם הצבעים הראשוניים, הבסיסיים, שמהם אפשר ליצור פיזית את כל שאר הצבעים, מתברר שירוק הוא צבע בסיסי באור, כפי שהוכיח גתה, ירוק אדום וכחול הם הצבעים הבסיסיים של האור שמהם מרכיבים את כל שאר הצבעים, כולל צהוב. ובכן ירוק הוא המטען של כל המערכת, צהוב כחול ואדום הם התהליך, ואילו לבן הוא התוצר של חיבור כל שאר הצבעים, אך יש לו עדיין קיום אינדיווידואלי משל עצמו.
5 הצבעים במערכת זו הם אותם 5 צבעים בפילוסופיה הסינית של הצי, אנרגיית החיים, כפי שהיא מופיעה ב5 היסודות הסיניים: עץ, אדמה, מים, אש, מתכת. הצבעים שמייחסים להם הסינים הם ירוק לעץ, צהוב לאדמה, כחול למים, אדום לאש ולבן למתכת.
5 הצבעים הללו מופיעים גם אצל הדרוזים, אצל הזולו בדרום אפריקה, ועוד…
בתורת 5 הצבעים, הצבעים הינם לבוש של אנרגיה, ו5 הצבעים הינם לבוש של 5 אנרגיות בסיסיות שעליהם עובדת המערכת האנושית:
הצבע הירוק נותן אנרגיה לאברי הרבייה ולריאות, והמרכז האנרגטי שהוא קשור אליו הוא מרכז  המין.
הצבע הצהוב נותן אנרגיה ללב, והמרכז האנרגטי שהוא קשור אליו הוא מרכז הרגש.
הצבע הכחול נותן אנרגיה לכליות ולשלפוחיות השתן, והמרכז האנרגטי שהוא קשור אליו הוא מרכז האינסטינקט.
הצבע האדום נותן אנרגיה לבטן, והמרכז האנרגטי שהוא קשור אליו הוא מרכז התנועה.
הצבע הלבן נותן אנרגיה לכבד ולקליפת המוח, והמרכז האנרגטי שהוא קשור אליו הוא מרכז המחשבה.
כל אחד ממרכזי אנרגיה אלו, בנוסף להיותו מיוצג על ידי צבע, יכול להתבטא גם בצליל ובתנועה.
החשיבות של לימוד תיאורית המרכזים היא שאם המרכזים מאוזנים הרי שתפקודו של האדם הוא טוב ו"הרמוני", ואם לאו, אזי זה מקור ההפרעות בתפקוד.
ירוק בתפקוד טבעי מעורר, נותן אנרגיה, רעיונות חדשים, מרפא, נותן חיות.
ירוק לא מאוזן גורם לקנאה, חמדנות, סטיות מיניות, תאוותנות, תחרותיות ועוד.
צהוב בתפקוד נכון נותן כבוד, עמוד שדרה, זקיפות קומה, אספקט דתי, נאמנות, ועוד.
צהוב לא מאוזן מוביל לחוסר ביטחון, התנדנדות, חוסר מטרה,  אפאטיות, ועוד.
כחול מאוזן נותן עקרונות, ערכים, שלווה, עקביות, טבעיות אינסטינקטיבית, ועוד
כחול לא מאוזן מביא לדמיונות, עצלות, חוסר החלטה וחוסר עקרונות.
אדום מאוזן נותן אומץ, סדר, כוח, יכולת ניתוח חשיבתית, יכולת לימוד ועוד..
אדום לא מאוזן מביא לאלימות, כעס, אגואיזם, רכושנות, ועוד..
לבן מאוזן נותן יכולת מחשבה וזיכרון, פתיחות, אמיתיות, סבלנות, ועוד.
לבן לא מאוזן מביא לאינטלקטואליזם עקר, צדקנות, דוגמאטיות ועוד…
במידה והצבעים לא מאוזנים באדם ניתן לאזן אותם על ידי תרגילים של תנועה, מוזיקה, על ידי הקרנות של הצבעים עצמם, ואף על ידי מדיטציה על הצבעים. אבל הדרך הטובה ביותר והמחזיקה מעמד לאורך זמן היא דרך העבודה העצמית, המודעות, ההתעוררות, ושינוי התכונות בתוך עצמך. רק משעבד אדם על עצמו ואיזן בתוכו את 5 המרכזים, רק אז יכול הוא להתקדם אל עבר מרכזי האנרגיה הגבוהים יותר. ולהיות אדם אמיתי, "הרמוני". למלא את תפקידו על פני האדמה כמכונה המעבדת אנרגיות, ולהתקדם מעבר לכך אל גורלו, אל יכולת הבחירה החופשית. כמובן שעבודת 5 מרכזי אנרגיה אלו במערכת האנושית מקבילה למערכות זרימות אנרגיה ביקום כולו, במקרוקוסמוס.

מבחן הצבעים של לישר:

פרופסור לישר מגיע קרוב מאד למערכת 5 הצבעים של האימן, גורדייף והדרוזים, אלא שהוא מגיע לזה מכיוון אחר לגמרי. מכיוון מדעי של תצפית טבעית, כך או כך, מסקנתו החד משמעית היא ש4 מתוך 5 הצבעים של המערכת המחומשת הם צבעים חיוניים לאדם. הצבע החסר הוא הלבן, ובמקומו יש את הצבע הסגול או 3 האחרים, מכל מקום על האדם לבחור את 4 צבעי הבסיס ב5 המקומות הראשונים של המבחן שהוא פיתח.

צבע עובד על האונה הימנית של המוח, האונה האינטואיטיבית, בעוד שמילים עובדות על האונה השמאלית האונה האנליטית. פרופסור לישר מגיע לבחירה של ארבעה הצבעים הבסיסיים המייצגים ארבע הפונקציות הבסיסיות של הנפש לפי התבוננות פסיכולוגית הנשענת על האבולוציה ועיקרון הדואליות שלפיו האדם עובד:
החלוקה הדואלית הבסיסית הראשונה היא חלוקה בין יום ולילה, חלוקה שנחרטה בתת מודע שלנו בתוצאה מהאבולוציה. היום נקשר לצבע הצהוב, צבעה של השמש והוא מסמל התחלה חדשה, תקווה, התרחבות. הלילה נקשר לצבע הכחול כהה והוא מתקשר למנוחה, עדנת רגשות, קשר עם הסביבה (בלילה ישב האדם הקדמון מסביב למדורה עם הקרובים לו).
החלוקה הדואלית השנייה היא מה אדם עשה בזמן הערות שלו, בכל מקרה מדברים על עשייה, אך על שני סוגים של עשייה. סוג אחד הוא יציאה החוצה לעולם לצורך השגה של דברים, תשוקה, כיבוש. יציאה זו נקשרה באופן תת מודע עם הצבע האדום שהוא הצבע הבולט ביותר והמגרה ביותר באופן פיזי. הסוג השני הוא כניסה פנימה לצורך תהליכי בנייה, שימור, ריפוי. תהליכים הקשורים לדימוי העצמי של האדם, להתמדה והנחישות שלו. רצון גמיש שנתקשר באופן תת מודע עם הצבע הירוק, צבעה של הצמחייה המסמלת נחישות והתמדה.
שני הצבעים – אדום וירוק, הם צבעים של פעילות, אלא שהאחד הוא פעילות חיצונית בדרך של השגה, והשני הוא פעילות פנימית בדרך של שימור ובנייה. האחד מסמל את התכונה הנפשית של הרצון להשיג, התשוקה, והשני את התכונה הנפשית של הערך העצמי, הבנייה.

מקור חשיבותו של הצבע לפי ליטשר:

בתחילה הכתיבו את חיי האדם שני גורמים, שאינם בשליטתו: לילה ויום, חושך ואור. בסביבה שנוצרה עם רדת הלילה, נאלץ האדם לחדל מפעילות, לכן פרש אל מערתו, התעטף בפרוותיו ועלה על יצועו, או טיפס על עץ, התרווח ככל האפשר במקומו, וציפה לעלות השחר. בסביבה שנוצרה עם בוא היום, יכל האדם לפעול, ולפיכך שוב נרתם למלא את מאגריו, לתור אחר מזון, ולצוד אותו. הלילה הביא עימו פסיביות, שקט ושלווה, והאטה כללית של פעילות חילוף החומרים והבלוטות, היום הביא עימו את האפשרות לפעול, הגביר את קצב חילוף החומרים והפרשת הבלוטות, ובכך סיפק לאדם מרץ ותמריצים כאחד. הצבעים הקשורים עם שתי סביבות אלו הם הכחול הכהה של שמי הלילה, והצהוב הבהיר של אור היום.
לפיכך מסמל הכחול הכהה את השקט והסבילות, והצהוב הבהיר מסמל את התקווה והפעילות. אולם הואיל ושני הצבעים הללו מייצגים את סביבות הלילה והיום, הרי הם בבחינת גורמים השולטים באדם, ולא יסודות הנתונים לשליטתו, לכן מתארים אותם כצבעים "הטרונומיים" – דהיינו, צבעים השולטים מבחוץ. הלילה (כחול כהה) כופה הפסק פעילות, ומחייב שקט ושלווה, היום (צהוב בהיר) מניח לפעילות להתרחש, אולם אינו כופה אותה.
ככלל, פעילותו של האדם הפרימיטיבי לבשה אחת משתי צורות – הוא היה רודף ותוקף, או נרדף ומתגונן בפני תקיפה: מגמת פעילותו הייתה לכיבוש ולהשגה מחד גיסא, ולשימור עצמי, מאידך גיסא. הצבע האדום הוא הסמל האוניברסאלי של פעולות התקיפה והכיבוש, משלימו, הצבע הירוק, המסמל את השימור העצמי.
הן פעולות התקיפה (אדום) של האדם, והן פעולות ההתגוננות (ירוק) שלו היו, לכל המועט, בתחום שליטתו, ולפיכך מתוארים גורמים וצבעים אלה כ"אוטונומיים", או שולטים בעצמם. לעומת זאת, בהיות התקיפה פעולה יוצאת של השגה, היא נחשבת "פעילה", ואילו ההתגוננות, שכל עניינה בשימור עצמי, נחשבת "סבילה" (רבה ככל שתהיה הפעילות הכרוכה בניסיון להכניע נמר ארוך ניבים באמצעות אלה!).

התפתחות ראיית הצבעים:

בשלב הראשון של התפתחות כושר הראיה של היילוד, הוא יכול להבחין בניגודים, דהיינו , ב"בהירות" וב"כהות. בשלב השני הוא יכול להבחין בתנועה, ואחר כך בתבנית ובצורה. הכרת הצבע מתפתחת בשלב האחרון. ההבחנה בניגודים היא, אם כן, המוקדמת והפרימיטיבית שבצורות התפישה החזותית.
באשר לאדם, נראה כי על הפירושים היותר מורכבים של מסרי החושים שלו מפקד חלק המוח ה"משכיל" יותר – הקליפה (קורטקס). הכושר להכיר בשמים שונים, ולהבחין ביניהם, נמנה עם תפקודי קליפת המוח, ותוצאה של "חינוך" חוש הריח. אולם התגובה האינסטינקטיבית ל"ריח רע" היא ממש כזאת – אינסטינקטיבית ותגובתית, המביאה, לכל הפחות, לרתיעה המתבטאת בעיקום האף, ולכל היותר, לבחילה ולהקאה. תגובות אלו אינן נוצרות בקליפת המוח אלא במרכזים של אזורי המוח הקדמוניים והפרימיטיביים ממנה, הממוקמים באזור מרכזי יותר, וקשורים קשר יותר הדוק עם מוחות אבותינו הקדמונים.
לראיית צבעים נודעת זיקה דומה, הן למוח ה"משכיל", והן למוח הפרימיטיבי, על כך העיד בקר, בשנת 1953, בשעה שהוכיח כי רשת סיבים עצביים הובילה במישרין מגרעין שברשתית אל מערכת המוח התיכון ובלוטת יותרת המוח. ההבחנה בצבע, זיהויו, הגדרתו בשם, וכל התגובות האסתטיות אליו- כל אלה נמנים עם תפקודיה של קליפת המוח, ומכאן, שמקורם בהתפתחות ובלמידה ולא בתגובות אינסטינקטיביות. לעומת זאת, את התפקודים הרפלקסיביים והאינסטינקטיביים של הראיה קושרת, ככל הנראה, רשת העצבים של בקר אל המוח התיכון, הפרימיטיבי הרבה יותר, והפועל על בסיס של ניגודים, ומשפיע בדרך שעדיין אינה מובנת לנו כל צורכה, על מערכות הגוף והבלוטות באמצעות בלוטת יותרת המוח.
מכאן מגיע פרופסור לוטשר למסקנה שאן בעיוורון צבעים בכדי להשפיע על תוצאות המבחן שלו.

משמעות בחירת הצבעים

לפניכם תכונות ארבעה הצבעים וההקשר שלהם לנפש האדם, מה המשמעות של הבחירה שלהם במבחן של לישר, שבו צריך לדרג שמונה צבעים לפי העדפה: אדום, כחול, ירוק וצהוב, וכן את הצבעים: חום, סגול, אפור ושחור.

האיש הירוק.
כוח רצון, התמדה, דבקות. מתח גמיש, מודעות עצמית.
צבע אוטונומי, פעיל ועם זאת שקט, יציב.
מבקש להתבלט, מצפה להכרה מהזולת בהישגיו.
חשוב לו כוח שליטה על אירועים, יכולת לכוונם ולנהלם.
יש לו מערכת בקרה המתבטאת בבדיקת עובדות ואימותם. דיוק, כוח זיכרון, הצגת דברים בבהירות.
יש לו כושר ניתוח ביקורתי, שיטתי, הגיוני.
הטיפוס המתקן, הנרתם לשיפור מצבים.
עמוד השדרה של החברה מבחינת הערך העצמי, ההתמדה.

האיש הצהוב.
צהוב הוא הצבע הבהיר ביותר והקורן ביותר, הקרוב ביותר במהותו אל האור.
קלילות ועליזות, התרחבות חסרת מעצורים, נינוחות, השתחררות מהעבר.
צבע הטרונומי המסמל את היום החדש, זריחת השמש, תקווה, התלהבות.
הצהוב דוחף קדימה לעבר העתיד, החדש, אינו שוקט על שמריו.
הצהוב הוא השתנות, חיפוש אחר אושר,
הצהוב מתבטא ברגש, בקשר בין בני האדם, האדם הצהוב הוא טיפוס חברותי, שמח, אוהב.
הצהוב הוא הבשלה, מלאות, וגולש אף לדת.
הצהוב הוא אופטימיות, אידיאליזציה, הנעה מכוח התקווה לעתיד טוב יותר.
האדם הצהוב בחברה הוא האיש האופטימי, מלא הרעיונות, מלא החזון.
צהוב מאפשר את ההתחלה החדשה, רעיונות החדשים, שמחה והתלהבות, תקווה וציפייה לעתיד, ואת יכולת השינוי בחברה.

 האיש הכחול.
הכחול מסמל שלווה ורגיעה, זהו צבעו של הלילה המחייב הפסקת פעילות, מנוחה, עדנת רגשות.
הכחול הוא גם צבעם של הים והשמיים, מרחבי האופק הכחולים.
הכחול פועל בצורה פיזיולוגית על המערכת הפארא סימפתטית שלנו וגורם להאטה בקצב פעימות הלב ולחץ הדם.
מבחינה פסיכולוגית מסמל הכחול שביעות רצון, אחדות, תחושת השתייכות, ביטחון.
הכחול מסמל רגישות נינוחה, עדנת רגשות, אמפטיה, אסטטיקה ומודעות הגותית.
הכחול מסמל מסורת וערכים בני קיימא, נאמנות, ונטייה להנציח את העבר.
האיש הכחול בחברה הוא האדם הרגוע, הנינוח, שמשרה אווירה טובה היכן שהוא נמצא, נותן תחושה שהכול בסדר, ויחד עם זה חשוב לו לשמור על עקרונות, ערכים, ומסורת העבר.
כחול מוסיף גם עקרונות, שלווה וערכים לחברה, דבר שיש לו חשיבות רבה, במיוחד בטווח הארוך.

האיש האדום.
אדום מסמל פעולה. זה צבע חם, בולט, המפעיל את המערכת הסימפתטית. מערכת שיש לה את האינסטינקט לתקוף או לברוח.
האדום מפעיל את האדרנלין בגוף.
האדום מסמל תשוקה, יצר, רצון פעיל, הכוח לפעול ולכבוש.
האדום הוא כוח החיות, דחף, רצון לנצח. הוא המניע לפעילות.
התפישה החושית של אדום היא תאווה, תוכו הרגשי תשוקה.
אדום הוא המניע להשיג תוצאות לנחול הצלחות, למעשים רבי פעילות.
אדום הוא ספק האנרגיה של האדם, היכולת לעשות עוד ועוד.
האיש האדום בחברה הוא הטיפוס המעשי, הביצועיסט, זה שאין לו כוח וזמן לשטויות, שרוצה דברים תכלס. זה גם הטיפוס האמביציוזי, זה שרוצה להשיג עוד ועוד.
אדום זה הטיפוס אוהב החיים ואוהב האקשן, האש אדום הוא זה שמסוגל להזיז דברים, הטיפוס האנרגטי.
אדום זה האש שנותנת את האנרגיה.

אורה סומא:

בקבוקי האורה סומא מכילים 2 שכבות צבע. השכבה העליונה (המודע) מורכבת על בסיס שמן, בעוד שהשכבה התחתונה (תת מודע) מורכבת על בסיס מים. בשכבת השמן יש תדרים של הצבע המבוססים על גבישים קריסטלים ושמנים אתריים, ובחלקו התחתון המימי – ישנם תדרים של צבע המבוססים על גבישים, קריסטלים וצמחי מרפא. לראשונה במערכת ריפוי אחת משלבים את הריפוי בארמותרפיה עם הרבליזם ויחד עם אורכי הגל של צבע ואור, גבישים וקריסטלים.
אורה סומה פותחה על ידי וויקי וול:
וויקי גדלה כבת צעירה במשפחה חסידית באנגליה, אביה הייה קבליסט, היא הייתה ילד שביעי של ילד שביעי. כשהיא הייתה קטנה נהגה לטייל עם אביה בפארקים של לונדון ולשאול אילו מחלות ירפאו הצמחים שהיא רואה? כתוצאה משאלות אלו אביה הכיר לה את מדע החתימות, עזר לביתו לפתח את האינטואיציה שלה בשדה זה. וויקי מילדותה הייתה קלרווינטית ופסיכית. בגיל 66 וויקי התעוורה ואז קרה ה"נס". היא אספה בחדרה מספר חומרים טבעיים והתחילה בעבודה אלכימית במעבדה קטנה בדירתה,  הידיים שלה הודרכו מעצמם, ובדרך של תקשור היא יצרה את ראשון בקבוקי האורה סומא,
וויקי לא ידעה בתחילה לשם מה היא ייצרה את הבקבוקים, מספר ניסויים של ריפוי נעשו איתם שהניבו תוצאות מפתיעות. יכולה של וויקי לראות אאורות לא נפגעה כתוצאה מעיוורונה וויקי שמה לב שהבחירה של הבן אדם בבקבוק מתאימה בצבע של החלק התחתון שלו למה שהיא קראה "האאורה האמיתית" של הבן אדם. אותו חלק בבן אדם שהוא המהות האמיתית שלו ושנאבד לרוב האנשים. הבקבוקים נראה היה שהם מעוררים בבני האדם משהוא נשכח. וויקי הבינה שהמשהו המאד פנימי הזה בבני האדם קשור לצבע.
וויקי פגשה באדם ששמו מייק בות, שגם הוא היה מרפא, ויחדיו הם פיתחו את שיטת האאורה סומה. היא כותבת בספרה "הנס של ריפוי בצבע": "מייק בות משמש כעניים שלי והוא עוזרי הנאמן. אנחנו עובדים יחדיו באיחוד רוחני צמוד. מייק ימשיך ויוביל את עבודתי". וויקי מתה בשנת 1991, ומייק בעזרת אחרים ממשיך את עבודתה מאז.

הצ'קרות וצבע.

תיאורית הצ'קרות המסורתית נובעת מההנחה שאנרגיית הקונדליני, אנרגיית הנחש, יושבת בצ'קרת הבסיס. ברוב האנשים, הנחש מגולגל וישן. מדי פעם הוא מרים עצמו לצ'קרה השנייה שקשורה למיניות ולצ'קרת מקלעת השמש, היכן שכוח ואינטלקט שוכנים. לא קורה הרבה יותר מזה. משמעות הדבר שעבור רוב האנשים הנושאים המרכזיים הם כוח, מין ולשרוד.
צ'קרת הבסיס: ממוקמת בבסיס עמוד השדרה. הצבע הקשור אליה הוא אדום ובמידה פחותה וורוד. צ'קרת הבסיס קשורה לעולם הפיזי ולהישרדות, כשהיא מאוזנת יש אמון אינסטינקטיבי, כל שאתה צריך זורם אליך – כוח החיים, הגנה, מזון וכסף. כשצ'קרת הבסיס לא מאוזנת מחשבות האדם הם על שרידות, על דברים אגוצנטריים, האדם נהיה תוקפני. צ'קרת הבסיס קשורה לרגליים.
הצ'קרה השנייה: ממוקמת באזור אברי הרבייה. הצבע הקשור אליה כתום, היא קשורה ליצירתיות. חוסר איזון בה מוביל או לפרידג'יות או לאובססיה בסקס.
הצ'קרה השלישית נקראת צ'קרת מקלעת השמש והיא ממוקמת במקלעת השמש, הצבע הקשור אליה הוא צהוב, היא קשורה למערכת האיכול ולבלוטת האינסולין. קשורה לידע נרכש.
הצ'קרה הרביעית היא צ'קרת הלב: היא קשורה ללב ולראות, צבעה ירוק, היא קשורה לבלוטת התימוס – המערכת הלימפטית ומערכת החיסון, במסורת היא המרכז של כל הצ'קרות, נושאה הוא "אהבה".
צ'קרת הגרון – הצ'קרה החמישית: צבעה כחול, קשורה לגרון ולצוואר, בלוטת התירואיד. קשורה לתקשורת. כשהיא מתפקדת נכון לאדם יש יכולת לבטא את עצמו.
הצ'קרה השישית – העין השלישית: הצבע הקשור אליה הוא אינדיגו , קשורה לפרצוף ולאיברי החישה, נושאה הינו אינטואיציה .
הצ'קרה השביעית – צ'קרת הכתר: מעל הראש – בקצה הראש, קשורה לצבע הסגול, למוח ולבלוטת האצטרובל.

מתוך תרפיה בצבעים – לינדה קלרק.

בצמחים כגון קוסמוס ומרווה מפריע האור האדום לפריחה. וכן מעכב את הגדילה בצמחי לפופית, בעוד שאור כחול מעודד אותה. ללפופית פרחים כחולים.
האור האולטרא סגול הנחשף לתקופות קצרות מונע מחלות. מועיל לחילוף החומרים ולבלוטות.
יש, לכן, מסעדות שמשתמשות בתאורה אולטרה סגולה., בעיקר מסעדות אווירה יקרות. הקרינה מועילה לחילוף החומרים הסידני, יש לה השפעה על מערכת העצבים הסימפאטית, ובאמצעותה לכל תא באורגניזם וכן למנגנון הבלוטות.
המערכת הסימפטית אחראית למנגנון: הילחם או ברח. לכן אולי יש יותר אומץ ביום, בזמן קרינה אולטרה סגולית.
בני אדם נוטים להגזים בהערכת הזמן שחלף בחדר אדום וממעיטים בחדר ירוק. (לכן החליפו את האוטובוסים של אגד מאדום לירוק).
בני אדם נוטים להקל במשקלו של חפץ בהיר ולהכביד במשקלו של חפץ כהה.
האדום דוחף לפעולה, הירוק מעודד הרגשה טובה.
ריפויים רבים יוחסו במאות הראשונות לספירה לחלונות הצבעוניים של הכנסיות, שהכילו הרבה אדום, ארגמן, ירוק וצהוב. חלונות שבעדם חדרה השמש על החולים והחלושים. ההשפעה הוגברה בעקבות השימוש במוזיקה , שירה ותפילה…
האור היה סמל לרוח, החלונות הצבעוניים הוסיפו תחושה של מסתורין  וחזון.
חלונות צבעוניים בכנסיות נמצאים באנגליה כבר מהמאה השביעית .

שימוש בצבעים בבית:

סגול: מרגיע את הגוף והמחשבה. טוב למדיטציה ותפילה. מבליט מודעות ועוזר לנו לתת מהטוב ביותר שבנו. מטהר.
אינדיגו: עוזר לפתוח את האינטואיציה. הצבע של ידע שמימי ומחשבה גבוהה.
כחול: מרגיע, משקיט ומרפא. צבע התקשורת, מרדים.
ירוק: מאזן, מביא להרמוניה ומעודד סובלנות והבנה.
צהוב: מעורר פעילות מנטאלית ומקדם תחושה של ביטחון. עוזר ללימוד מכיוון שהוא עוזר לנו להישאר ערניים. צבע של היום, של תקווה.
כתום: מחמם ומטעין. יכול לעורר יצירתיות. כתום הוא צבע של שימחה וחברתיות.
אדום: נותן אנרגיה. מעורר את הרגשות מעורר תאבון.
טורקיז: קר ומרגיע וטוב למערכת העצבים ולמערכת החיסון.
וורוד: מלטף ומעודד. עוזר לפתור כעסים ומעודד אהבה ללא תנאים.