משמעות הצבעים ביהדות

הצבע הלבן: מיוחס לספירת חסד: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, מקריב קורבנו לאש שהוא אדום, זורק הדם סביב למזבח שהוא אדום, מידת הדין אדום, מוצקין אותו (הריח) ועולה העשן כולו לבן, ואז האדום נהפך ללבן, נהפך מידת הדין למידת הרחמים" זוהר חלק ב' דף כב' עב.
החטא האדום מגיע למזבח בדמות הדם האדום, נשרף ומתכלה על ידי האד, ועולה כעשן לבן השמיימה, אל האלוהים. בכתבי האר"י מיוחס ערך נוסף ללבן כצבע המורה על נצחיות ואינסופיות, ובשל כך חייבו לבישת בגדי הלבן ביום השבת, שהוא כמעין עולם הבא, עולם הנצח. כותב חיים ויטל: "צריך האדם ללבוש בגדי לבן ולא של צבעים אחרים וקבלתי ממורי ז'ל שכפי הצבע וגוון המלבושים שלובש האדם ביום שבת בעולם הזה, כן ממש יתלבש האדם בעולם הבא אחרי פטירתו…"
המקובלים רואים בלבן או חוסר צבע מוחלט או התכללות כל הצבעים. וכך הספירה העליונה, שבה אין עדיין צבעים, קשורה ללבן. או, לחילופין, הספירה התחתונה, שבה הצבעים כבר לא באים לידי ביטוי, אלא יש בה ריקנות, גם היא מיוחסת ללבן. ספירה נוספת הקשורה ללבן הנה ספירת החסד. הראשונה בזעיר האנפין. מסיבה זו ממש, הספירה העליונה – כתר, מיוחסת לעיתים לשחור, או הספירה התחתונה – מלכות.

הצבע האדום: מיוחס לספירת גבורה. "ומפעולותיה שלל הגבורה כל הדברים שהם בסוד האדמימות והחום כאש, וכח האבנים שבהם גוון אדום, וסגולתם להטיל אימה על הבריות" אור נערב חלק ו' פרק ג'

הצבע הירוק: מיוחס לספירות בינה ותפארת. נחשב לצבע משלב, יוצר קשר, הזוהר מדבר על "קו ירוק מחדש חדשים, חדשים" המקיף את העולם וממנו נברא העולם". הירוק של הבינה היה ירוק בהיר, לעומת ירוק כהה של ספירת התפארת, שגם היא ספירה משלבת. הצהוב נחשב להופעה הנמוכה של הירוק ולפעמים סימל את ספירת התפארת.

צבע התכלת: מיוחס לספירת מלכות ובינה: "והנה ידוע שנקודה של הנוקבא הוא לעולם בחינת מלכות שבה. והיינו סוד נפש של הנוקבא סוד גוון תכלת שהוא במלכות. אבל בעת שנבנית בסוד פרצוף, אז מאירים בה גם ג' גוונין דאבהן חג'ת והם בדוס אי'ל אודם ירוק לבן. וז'ס אילת השחר שבקדרותא דצפרא…" הרב יצחק איזיק, ספר פתחי שערים.
התכלת נחשב לעיתים גם כצבע ספירת הבינה, מכיוון שהאור של היום מופיע לראשונה במעין תכלת חיוור על פני האופק, נגזר משחור.

הצבע השחור: מיוחס לספירת מלכות או אין סוף. שתי הקצוות של 10 הספירות.

הצבע הצהוב: מיוחס לספירת תפארת

הצבע הוורוד: בשיטות אחדות – חב"ד הוא קשור לנצח ולהוד

הצבע הסגול: קשור גם הוא (לפי שיטות קבליות אחרות) לספירת תפארת

הצבע הכתום: קשור לספירת יסוד

מערכי צבעים ביהדות ובקבלה

ארבעה הצבעים הבסיסיים שמהם נוסד העולם הם: אדום, לבן, שחור, וירוק.

"ואומנם כמו שההוויה האמיתית שבו הייתה מארבע קצוות העליונים, כן נרתק זאת ההוויה הייתה מארבע קצוות התחתונים, והוא שאמרו (בפרק יא' מפרקי רבי אליעזר) התחיל לקבץ את עפרו של אדם הראשון מארבע פינות הארץ, אדום, שחור, לבן, וירוק…"
רבי אשלג כותב בהקשר זה במבוא שלו לספר הזוהר: "והמשיל הזהר אלו הע'ס חו'ב תו'מ לארבעה צבעים שהם: לבן לספירת החכמה, אדום לספירת הבינה, ירוק לספירת התפארת, שחור לספירת המלכות. פירוש, שהוא בדוגמא לאספקלריא, שיש לה ארבע זכוכיות צבועות בארבעה צבעים הללו. ואף על פי שהאור שבה אחד הוא, מכל מקום שהוא עובר דרך הזכוכיות הוא מצטבע ונעשה ארבעה מיני אורות…"

הגדרת הצבעים הקבלית הבסיסית היא ראיית הצבעים כמהויות חסרות ממשות, אך כמשנות ונותנות הגדרות מחודשות לעצם שאותו הם צובעות, ללא החלפת התכונות הטבועות בו. כלומר, התכונות והאיכויות המאפיינים את אותה הדמות נשארים כשהיו, אלא שלעיני המתבונן מן הצד, נראים הדברים בצורה, בצבע, מסוים.
כותב רבי יצחק נהור בפירושו לספר היצירה: "אותיות ואותות יש בהם הפרש, כי האותות פעמים שאין בהן דמיון אלא מראה כגון מראה הלובן והאודם וכיוצא בו (צבע הוא אות), כי האות הוא מראה השתנות העניין שנשתנה מצבעו ומהווייתו.."

התייחסות לצבעים ביהדות ובקבלה

במדרש מסופר על עובר, שלומד תורה במעי אימו, כשנר דלוק על ראשו.
העובר זוכה לראייה עמוקה של המתרחש בגן עדן ובגיהינום, מעבר למה שיקרה לו בעולם הזה. בגן העדן הוא רואה את הצדיקים יושבים ועטרת אור בראשם, בעוד בגיהינום מלקים את החוטאים בפולסאות (שוטים) של אש.
במדרש זה מוצג ניגוד בין אור הנר העדין, המשמר תחושה של מרחב האור הגנוז שעל האדם לממש בחייו, לבין האש המאיימת. הנר הדלוק על ראשו של העובר מייצג את ההילה האלוהית.
מכיוון שהעובר מצוי כביכול במרחב האור הגנוז, שהיה בעולם בראשית בריאתו, ראייתו אינה מוגבלת.לכן מבין העובר את כל הדרכים הפתוחות בפניו ויודע את גורלו.

סמליות האור היא צבעונית ושלהבת אור הנר כוללת שני אורות: האור הלבן וסביבו חלקה העליון של השלהבת (ההילה המרחפת) מסמלים את ההתקרבות למגע עם האלוהי או הרוחני, החלק התחתון של האור, שצבעו שחור או תכלת, מסמל מגע עם הגשמי, ההתבוננות באור הנר ובריבוי צבעיו, המתלכדים לכדי אחדות, מבטאת דרגות במערכת האלוהות. הספירה התחתונה (צבעי התכלת והשחור) מייצגת את מגע האלוהות בגשמי ואת היפוך החיים והמוות, בעוד האור העליון ("אור סתום המקיפו") מייצג את הספירות העליונות, המתקרבות לאלוהות הנחבאת בתוך עצמה.

ההתייחסות הראשונה לצבע היא בתורה. שם מתואר אור שנברא לפני השמש, קשת שהיא סמל לברית בין אלוהים לבין הארץ, כותנת פסים של יוסף וצבעים במשכן ובבית המקדש. התפישה המקראית היא שיש אור שמסמל רוחניות הקיים לפני בריאת העולם הפיזי, אור זה מבטא עצמו דרך צבעים.
צבעי המשכן הם: תכלת, אדום (תולעת שני), סגול (ארגמן), ולבן (שש משזר). סך הכול ארבעה צבעים המסמלים ארבע עולמות שלפיהם העולם נברא. עולם אצילות, עולם בריאה, עולם יצירה ועולם עשיה.
לכל צבע יש כמה התגלויות:
א. בעבודת אדם עלי ארץ, עולם העשייה.
ב. בעולם היצירה, עולם הטבע ונפש האדם.
ב. בעולם הבריאה, הכולל בתוכו את גרמי השמים לסוגיהם (מעשה בראשית).
ג. בעולם האצילות, עולמות רוחניים שאינם נראים לעינינו (מעשה המרכבה).

את משמעות הצבע בתורה, האור הגנוז, הקשת, מסביר ספר הזוהר. להלן כמה ציטוטים ממנו.
אומר רבי יוסי הגלילי: "שהקשת אינה באה אלא להגן על העולם, בדומה למלך שבכל פעם שבנו חטא, והמלך רואה המלכה, מסתלק הכעס ממנו על בנו. שכתוב, וראיתיה לזכור ברית עולם, וע"כ לא נראה הקשת אלא כדי להגן על העולם… שאינה מתגלה אלא בלבוש המלכות היקר…"
"שואל, וכי בגלות, שהקב"ה מתרחק מן המלכה, ואיך מתלבשת המלכה בלבוש מלכות בגלות… ומשיב, לא. שאין לה בגלות לבוש מלכות. אבל בגלות לבושה של קדרות, דהיינו שחרות, והיא אמרה, "אל תראוני שאני שחרחרת"."
זאת אומרת, שלפי הזהר, הלבוש השחור שלובשים החרדים הוא לבוש של גלות. אך המקובלים מסוגלים להחליף את הלבוש הזה בלבוש אחר.

ממשיך הזהר ואומר: "אם יש צדיק שזכיותיו ומעשיו הם להאיר את המלכות ולהפשיט ממנה לבושי השחרות של פשט בלי סוד, ולקשט אותה בלבושים של צבעים המאירים את סודות התורה, מה כתוב בו, וראיתיה לזכור ברית עולם, וראיתיה, היינו בסודות המאירים של התורה, כי אור נקרא רז, כלומר, אור בגימטרייה רז, וע"כ אור רומז על רזי התורה."

בזוהר מדובר על שלושה צבעים שמהם נברא העולם. ואלו הם: לבן, ירוק ואדום. להלן כמה ציטוטים מהזוהר בהקשר לצבעים ולנושא זה: רבי אלעזר אמר: יפה לעולם לא נתלבשה קשת הזו שהיא המלכות אלא בלבוש של האבות הראשונים שהם חג'ת דז'א, שהם ירוק אדום ולבן. ירוק זה הוא לבושו של אברהם, ונצטבע לבושו זה כשיצא ממנו ישמעאל. אדום זה יצחק, הבא בצבע אדום, ונצטבע כשיצא ממנו עשו. ונמשך אדום הזה למטה עד כוכב מאדים שנאחז בו עשו. לבן זה הוא לבוש הטוב של יעקוב, שלא נשתנו פניו הטוב לעולם..
"רבי אבא אמר: לבן זהו אברהם. שנתלבן בלובן של אש, על ידי נמרוד שהפילו לאור כשדים. אדום זה וודאי יצחק. ירוק זה יעקוב, העומד בין שני צבעים, כי ירוק כולל לבן ואדום, וירוק הזה פירושו ירוק כחמה… ובאלו הלבושים, לבן, אדום, ירוק, מתלבשת הקשת. שהיא המלכות, בשעה ההיא נראית לפני המלך."
זוהר רעיא מהימנא: רבי יהודה אמר, מי שרואה קשת בצבעים מאירים, צריך לברך ברוך זוכר הברית, ובגלות שאינה מאירה בצבעיה כראוי, משום שבגלות אין המלכות מקבלת היחוד של שלושה קוין כראוי שה'ס שלושה גווני הקשת…"

רבי משה קורדובה (הרמ"ק)

הוא נחשב למקובל החשוב ביותר במאה ה16 ומתייחס לצבעים בספרו "פרדס רימונים" השער התשיעי נקרא השער של הצבעים, ובו כתוב כך:  "שעניין הגוונים הוא משל נאות אל הפעולות והעניינים הנמשכים מהספירות. והנרצה בגוונים אל הספירות משל אל הפעולות הנמשכות לפי טבעם ועניינם. ואין לנו מקום וגדר להמשילו ולהגדירו בעניין חילוקם אלא במשל וגדר הגוונים אשר יתחלקו ויעלו וירבו לפי תגבורת הגוונים אחד על חברו. לכן נמשיל עניין הפעולות העליונות במשל הגוונים והכול לשכך את האזן הגופני במה שיכול לשמוע."

הצבעים הם דרך להסביר את פעולתם של הספרות – משל, וכן כלי לכוון את הדעת והדמיון אל הספרות: "ואין ספק שיש לגוונים מבוא אל פעולות הספירות והמשכת שפעם ולסיבה זו כאשר יצטרך הממשיך להמשיך שפע רחמים מהחסד יצייר לנגדו שם הספירה בגוון אותו עניין הנצרך כפי גוון המידה אם חסד גמור ללובן גמור, ואם לא כל כך יצייר לובן כסיד ההיכל וכיוצא בזה כמו שנבאר בשער הכוונות".

הצבעים מחברים אותנו לעולמות הרוחניים: "כי מהגוונים הנראים לעיניים או המצטיירים בשכל, בגופנים, יתפעל הרוחני, והנפש תעורר לרוח, והרוח לנשמה, והנשמה ממציאות למציאות, עד שתתעלה אל מקום יניקתה, ויתעו ויתעורר לפי מציאות ציורה"

אומר הרמ"ק: אם אתה רוצה להעביר השפעה של חסד ולקרוא להשפעה של חסד, חשוב על הצבע הלבן, ואף לבש לבן. אם אתה רוצה להעביר השפעה של דין, להגיע להחלטות נכונות, ולקרוא להשפעה של דין, חשוב על הצבע האדום, ואף לבש בגדים אדומים. דוגמא לכך נותן הרמ"ק בבגדיו של הכוהן הגדול בבית המקדש בירושלים. הכוהן הגדול היה לבוש בדרך כלל בבגדי זהב, שקשור לאדום, שהראו את תפקידו ברוב ימות השנה כעוסק בדין ועזרו לו בכך, אולם ביום כיפור הוא היה פושט בגדיו אלו ולובש בגדים לבנים, מכיוון שביום כיפור ההשפעה הרצויה הייתה השפעה של רחמים – חסד, כל הטקס ביום כיפור היה בבגדים לבנים.

למאמרים נוספים על צבעים בדתות ותרבויות 

ראו ספר על המשכן ובית המקדש (גם בהקשר של צבעים) – לגעת בקדושה

ראו הצעות לטיולים בנושאי יהדות וקבלה: