להיזכר – ביקור ראשון בקוניה –  דצמבר 2001

קוניה היא עיר גדולה, אשר מונה מעל מיליון איש וממוקמת בדרום מרכז הרמה האנטולית שבלב תורכיה, במפגש שבין הרמה להרי הטאורוס. העיר הייתה הבירה ההיסטורית של רמת אנטוליה בתקופה הביזנטית והסלג'וקית (במאות ה-12–14). במרכז העיר ישנה גבעה עגולה, הנקראת גבעת אלאדין, אשר עליה ומסביבה מצויים השרידים העתיקים של המסגדים, המדרסות והמבנים ששרדו מאותה תקופה שבה חי ופעל רומי. לא רחוק משם נמצא גן ורדים שאליו אהבו אנשי העיר ללכת ובו נבנה מבנה הקבר של רומי, שמעליו מתנוססת כיפה ירוקה ומרשימה. ברחבי העיר פזורים אתרים מקודשים נוספים הקשורים למסדר המוולני, ובראשם קברו של שמס טבריזי, חבר הנפש של רומי, האיש אשר הפך אותו לרקדן, משורר ומיסטיקן. לא רחוק מן "הכיפה הירוקה" נבנה אולם ריקוד ענק אשר משמש מרכז תרבות לריקודי הדרווישים ובו מתקיימות הופעות ריקוד שלהם (בנוסף לכך ישנם, בעיקר בקיץ, הופעות יומיות בחצר מבנה הקבר עצמו).

קוניה היא עיר צבעונית, מלאה בחנויות לממכר מזכרות הקשורות לדרווישים המחוללים, המעלות על נס את רומי ותורתו. ברחבי העיר בתים פרטיים רבים המשמשים כמרכזים שבהם מבצעים את טקסי הסופים וריקודי הדרווישים המחוללים. רומי נחשב לקדוש הלאומי של תורכיה. בזמן הפסטיבל השנתי לכבודו מתנוססות כרזות גדולות ברחבי העיר ובהן הזמנתו של רומי לכל העמים, הדתות והלאומים, להשתתף בחגיגות:

"בוא, תהיה אשר תהיה, נווד, עובד אלילים, אוהב חיים. בוא, ושוב פעם בוא. שיירתנו איננה שיירת ייאוש, גם אם הפרת את נדרך בפעם האלף, בוא, ושוב פעם בוא."

…אז באתי!

זה היה בדצמבר שנת 2001. מספר חודשים לפני כן התקבלתי לראיון במשרדה של עורכת המגזין "חיים אחרים", העיתון האלטרנטיבי של ישראל. בזמן שסיפרתי לה על התוכניות שלי לנסוע לקוניה, צלצל הטלפון. מהעבר השני של הקו היה אדם דתי מאחת היישובים בשומרון, תעשיין, שבמסגרת עיסוקיו הגיע לקוניה ופגש שם חבורה של דרווישים מחוללים.

"אין מקריות בחיים", אנחנו מסכימים שלושתנו. אותו אדם נתן לי את פרטי איש הקשר שלו בקוניה וקבעתי עימו פגישה.

בתחנת האוטובוס קיבל את פני גבר מזוקן שלא ידע אנגלית. נכנסתי עמו למכוניתו הישנה ונסענו דרך סמטאות העיר. באותה תקופה הייתי מלא בחשדנות ובדעות קדומות (שהתמוססו בהדרגה בימים שלאחר מכן) ועל כן פחדתי שאולי נחטפתי על ידי ארגון מוסלמי קיצוני. בסופו של דבר ירדנו בחנות בגדים שבה נמצא ראש הקבוצה.

בשנת 2001 הסופיות עדיין לא הייתה מוכרת באופן רשמי בתורכיה, ולמעשה, במהלך המסע הראשון שלי שם היא הייתה מחוץ לחוק. למרות זאת, קבוצות שונות נפגשו באופן פרטי וקיימו את מסורות ה'סמע' וה'זיכר'. מטרתי הייתה להשתתף בפגישות כאלו ולהתקבל למעגל הפנימי של ההתרחשויות. לאחר שהסברתי לאנשים שפגשתי את רצוני, האיש בחנות בגדים הבטיח לי שהעניין יסודר.

למחרת הלכתי לטקס 'סמע' רשמי של הממשלה, אשר התקיים באולם של הפסטיבל. רומי נחשב למשורר הלאומי התורכי, והריקוד – לביטוי של הגניוס התורכי. למרות שההופעה הייתה ממשלתית-רשמית ובעלת אופן תיירותי, כולל נאומים משמימים בתורכית לפני כן, היא הדהימה אותי וגרמה לשינוי במצבי הפנימי – הוכחה לכך שהשכינה שרתה בטקס. חשתי שאני הולך פנימה, נע לעומק מחודש בתוך עצמי. אך ידעתי שאין זה הדבר האמיתי לו כמהתי. מספר ימים לאחר מכן הוזמנתי, לאחר הפצרות רבות, לטקס פרטי בבית הדרווישים. היה זה בית פרטי לא רחוק מהמוזוליאום של רומי. הימים ימי הרמאדאן, קוניה קרה ומושלגת, אך הבית היה חם. עשרות אנשים מכל קצוות העולם הצטופפו בחדר מהביל: אירופאים, איראנים, ערבים, יפנים, טורקים, וגם ישראלי אחד (אני). לאורך הקירות ישבו נגנים, וכן מספר שייח'ים מהמסדרים השונים. ביניהם בלט גוץ חייכן בשם עלי באבא (לא קשור לארבעים השודדים), שהוא השייח' של המסדר הנקשבנדי. שמתי לב שרוב הנוכחים נהגו בו כבוד רב.

הנגנים ניגנו, הזמרים שרו, ומדי פעם פרץ אחד מן הקהל בריקוד אקסטאטי באמצע החדר הצפוף. האנשים כולם השתחוו וקראו בשמו של אללה, אך למרבה הפלא, הדבר לא עורר אצלי התנגדות. הייתה בחדר אווירה מיוחדת של חוויה בלתי אמצעית וחום אנושי רב, שנבע מן החוויה המשותפת. מדי פעם התחלנו יחדיו בקריאות ה"זיכר": "אללה, אללה". הקריאות הלכו וגברו עד שהגיעו לשיא משותף, אותו עצר השייח'.

חייכתי לשתי הבחורות הנחמדות שישבו לידי ושאלתי אותן מנין הן. התברר שהן מאיראן.
"מאיראן…", אמרתי, "מוצאה של בת-זוגתי מאיראן!"
פניהן אורו, "ומאיפה אתה?" שאלו.
"מישראל," עניתי.
לפתע הרגשתי כאילו דלתות נטרקות בפני. דבר מה העכיר את פניהן ונפרדנו בדברי נימוסים.

למחרת, כשבאתי ל"זיכר", הן פנו אלי מייד בדברי התנצלות:

"כשאמרת שאתה מישראל, זה גרם אצלנו לרתיעה וראינו שנפגעת מכך. אנחנו מתנצלות על כך." אמרו. "ישראל מתקשרת אצלנו לאסוציאציות שליליות, אך לפי הפנים שלך אפשר לראות שאתה אדם טוב."

"יש תקווה," חשבתי לעצמי.

פני עשו רושם גם על אנשים נוספים שהיו באותו ערב; למחרת בבוקר פגשנו זקן אחד שנראה כסופי כשר למהדרין במוזוליאום של רומי.

"ראיתי אותך ב"זיכר" אתמול בלילה" אמרתי לו, "אתה זוכר אותי?"
"בוודאי שאני זוכר" אמר, והוסיף:
"לא אשכח לעולם את הפנים שלך. כשראיתי אותך ידעתי שאתה כמו אח שלי."
לאחר ווידוי שכזה התחבקנו והתנשקנו לפני שנפרדנו לשלום.

מתברר שב"זיכר" קורים הרבה דברים בו-זמנית; על פני השטח מתקיימים הקריאות הקצובות, התיפוף בתוף, כלי הנגינה והריקוד האקסטאטי. מתחת לפני השטח נוצרים מפגשים בין אנשים, בין האדם לבין עצמו, בין אדם לבין אלוהיו, וגם בין הלבבות.

באותו הערב, לאחר שעות של השתתפות ב"זיכר" ושטיפה במקלחת של אהבה ורגש, פניתי אל השייח' עלי באבא בשאלה:

"כעת אני מרגיש מרומם, אך מה יעזור לי לשמור את ההרגשה הזאת כשאחזור לחיי היום יום ולקשיים?"

"ה'זיכר' יישאר בתוכך," ענה עלי באבא, "והוא יעזור לך".

ואכן, הוא צדק. הזיכרונות המתוקים של ההשתתפות בפסטיבל הדרווישים המחוללים בקוניה, טקסי ה"זיכר" וריקודי הדרווישים המחוללים, נשארו בתוכי וממשיכים לחיות עד היום.

ברכה לדרך

בנסיעה הראשונה לקוניה הצטרף אלי גיל רון שמע וצוות של התכנית ערבסקה. גיל היה טיפוס של היפּי, דרוויש, בליין ומחפש רוחני, אשר חי תקופה מסוימת עם הסופים בהודו ובמסגרת הופעותיו בארץ ובעולם מנגן מוזיקה סופית. גיל פגש את רומי במסעותיו במרוקו ומאז הוא מאוהב בשיריו ומעביר אהבה זו הלאה. בין חסידי רומי בעולם בולטות שתי קבוצות של אנשים: לראשונה שייכים אלה המורדים בחברה, אלה שקשה להם עם מסגרת, הרואים ברומי מושיע מדת, הגדרות וזיוף. הם רואים בו אהבה אוניברסלית המובילה אל האמת, חוויה אקסטטית של מוזיקה, שירה וריקוד. לקבוצה השנייה שייכים אותם אנשים הרואים ברומי מורה רוחני מורכב ועמוק, המסביר בדרך של משל וסיפור את העולמות הלא נראים ומשמר טכניקות עתיקות של ריקודים מקודשים, המובילות לשינוי אנרגטי באדם ולהארה.

הקבוצה הראשונה היא זו של "השיכורים", ואילו השנייה היא זו של "המפוכחים". שתי הדרכים הללו רלוונטיות בסופיזם, אלא שלעיתים קרובות יש מתח ביניהן. גיל השתייך ללא ספק לסופיזם השיכור מאהבה, ושיטתו זו של פרשנות רומי באה מדי פעם לכדי התנגשות עם אוהדיו ה"מפוכחים" של רומי. את המאבק בין ה'מפוכחים' ל'שיכורים' אזכה לחוות גם תשע שנים מאוחר יותר, מיד לאחר טקס הקבלה הרשמי שלי למסדר.

"לא נוצרי או יהודי או מוסלמי, לא הינדי, בודהיסט, סופי או זן, אף לא דת כלשהי." אומר רומי.
"רומי הוא של כולם, שייך לכל האנושות." אומרים התורכים.

היינו בקוניה ביום חתונתו של רומי, הלא הוא יום מותו וזמן התאחדותו עם האלוהים. ב-17 בדצמבר שנת 1273 בשעות אחר הצהריים, הלך המורה הגדול לעולמו. שקיעה אדומה שכמותה לא נראתה בקוניה מעולם ליוותה אותו. לפני שמת ניבא רומי שיבוא היום ומיליוני אנשים יעלו לרגל לקברו. ואכן, העיר הייתה מלאה באנשים וה"כעבה של הלב" שקקה חיים.

התארחתי במלון סלג'וק, ליד הגבעה שהייתה המרכז העתיק של העיר. יחד איתי היו גיל רון שמע וצוות של הערוץ הראשון שצילמו את הפסטיבל. במסגרת זו אורגנה פגישה בין גיל לבין ראש אחת מקבוצות הדרווישים של קוניה, בקומת הקרקע של המלון בו שהינו.

לפתע פתאום, כמעט משום מקום, הגיע למקום ניל, אחד משני המנהיגים לשעבר של ה'אימן' בארץ. ה'אימן' הוא קבוצה רוחנית בת כמה מאות אנשים שהולכת בעקבות מורה בשם "ליאו"; קבוצה אליה השתייכתי במשך עשרים שנה ובה עשיתי את המסע הרוחני העיקרי שלי עד לאותה תקופה. ניל היה בעבר מעין חצי אלוהים עבורי. בפעם הראשונה שנפגשתי איתו הוא נתן לי במתנה את אחד מהספרים של ליאו, האיש שהיה כמו רומי בשבילנו – אלוהים שלם. הספר נקרא "Frown Strong" ומתחיל במילים, "ברכות אדון, שמעתי שאתה קוסם". עתה, כבאורח קסם, הוא הגיע להיות נוכח במפגש הראשון שלי עם הדרך החדשה, דרכם של הדרווישים המחוללים.

"באנו לפסטיבל בקוניה ובמקרה מישהו סיפר לי על המפגש הזה," הוא אמר לי.

לא קיבלתי זאת. אין מקריות בחיים, לא ברגעים כאלו. הגורל כמו הביא אותו לכאן כדי לחבר דרך ישנה עם דרך חדשה, כדי לתת לי את ברכת הדרך. כשם שהגורל חייב היה להפגיש בין שמס לרומי, במקום ובזמן שבו הפגיש אותם.

ההופעה של ניל בקוניה התרחשה ברגע הדרמטי ביותר של הראיון בין גיל למוסטפא – מנהיג הדרווישים של קוניה.

"האם אתה יודע היכן אנחנו יושבים?" שאל מוסטפא את גיל.
"לא," הוא ענה, דרוך.
"זה המקום שבו שמס מטבריז פגש לראשונה את רומי." אמר מוסטפא, כמעט ומפיל את גיל מהכיסא.
"וזה המקום שבו אנחנו נפגשים," ענה גיל לבסוף, בלי להתבלבל.

כמה חודשים מאוחר יותר ליאו, מי שהיה מנהיג האימן בעולם והאיש המיוחד ביותר שפגשתי, הלך לעולמו במפתיע. כמה שבועות לפני שנפטר הייתי בביקור נוסף אצל הסופים בקפדוקיה. באחד הימים יצאתי לבדי לגבעה מקודשת מעל הכפר האגי בקטש. בחרתי את אחד הסלעים שבשיפולי הגבעה ונרדמתי למרגלותיו. בחלומי הייתי בביתו של ליאו וגם הוא נתן לי את ברכתו לדרך החדשה והעצמאית שבה התחלתי ללכת. התחושה הייתה פיזית ממש.

מפגשים – ביקור שני בקוניה – קיץ 2003

התמזל מזלי ובנסיעה השנייה שלי לקוניה, שותפי להדרכת הקבוצה ואף לחדר היה לא אחר מאשר יעקוב איבן יוסוף, אחד מהאנשים הידענים ביותר בארץ בנושא הסופיות. יעקוב הוא בעל חנות הספרים "עולם קטן" בירושלים, בה יש אוסף מקיף של ספרים ודיסקים בנושאי הסופיזם (פרטים בסוף הספר). יעקוב חי מספר שנים כסופי בירושלים עד שהחליט לחזור ליהדות והוא מגדיר כיום את עצמו כיהודי סוּפי. במסגרת מגעיו האנושיים היה יעקוב בקשר עם סופים בתורכיה, ביניהם דמויות אגדתיות למחצה כמו סוליימן דדה, אשר מתואר בספר ה"מחסום האחרון", הספר הפופולארי ביותר במערב בנוגע לסופיזם. (לימים בנו של סוליימן דדה, ג'לאל א-דין לוראס, הוא זה שקיבל אותי למסדר).

ליעקוב היה חבר בקוניה – מרפא סופי בשם חסן חוסיין, אותו לא ראה עשרים שנה, ועתה עשינו דרכנו למפגש איתו. לסופים יש שיטות ריפוי משלהם (ספר בעברית בנושא זה יצא בהוצאת אור-עם). הריפוי מתבסס על הקשר לטבע, אסטרולוגיה, הרבליזם, ארבעת היסודות, ובמיוחד על ההבנה של היקום והאדם כמשקפים זה את זה. חסן חוסיין אמנם לא נפגש עם יעקוב מזה עשרים שנה, אך שלח לו מפעם לפעם את תרופותיו וכן את עצותיו. יעקוב מצדו, בכל פעם כשהיה יודע על מישהו שנוסע לקוניה, היה מספר לו על חסן חוסיין.

יום אחד יצאו זוג חברים של יעקוב לביקור אצל הדרווישים בקוניה. יעקוב סיפר להם שהוא מכיר שם אדם בשם חסן חוסיין, אלא שהוא לא יודע את כתובתו. זוג החברים הגיע לקוניה וכשהלכו ברחוב הראשי ניגש אליהם דרוויש רזה, גרמי, בעל עיניים שחורות נוצצות, ושאל אותם מנין הם.
"מישראל," הם ענו.
"חסן חוסיין, לשירותכם" אמר האיש.
"כזו היא תכונתו של חסן חוסיין," הסביר לי יעקוב. "הוא תמיד מופיע מאי-שם כשאיש אינו מאמין שיופיע."

ואכן, כשהגענו לקוניה, נעצרנו ברחוב הראשי וחיפשנו את הכתובת שהייתה לנו. לפתע הופיעה לפנינו דמותו השובבית קמעה של חסן חוסיין.
"חסן חוסיין, לשירותכם" אמר.
מייד זרמה החבורה העליזה שלנו החוצה מהאוטובוס בכדי לפגוש את האיש.

לחסן חוסיין יש מרתף קטן בקוניה שבו הוא מרפא חולים, ומרתף זה מחובר למרתף קטן נוסף שמשמש למסג' סוּפי (יש דבר כזה). המרתף משמש אתר עלייה לרגל לכל החולים והנדכאים של העיר ואפשר למצוא בו שלל מרקחות אותם מכינים מעשבים וחומרים טבעיים לפי מתכונים מיוחדים. חסן חוסיין עצמו מרפא את האנשים שבאים אליו בצורות שונות ומשונות, הכוללות גם מכות נמרצות. שלושה מבניו, גם הם גרומים, רזים ושריריים, עמלים על הלקוחות המעוניינים במסג' סופי.

"אלוהים נתן לי יכולת ריפוי" הסביר לנו, "ותפקידי עלי אדמות הוא להשתמש בה, להיות כלי לעזרה לבני אדם."

מכיוון שהמרתף צר וקטן, ניגשנו לחנות השטיחים הסמוכה בכדי לשבת ולנהל איתו 'סוחבת' – שיחת חברים על עניינים שברומו של עולם. חסן חוסיין דיבר על הדרך הסופית, על אהבה, על אלוהים ועל גורל. באמצע השיחה נעמד, פרש את ידיו, והתחיל בסחרור סביב עצמו שלווה בנשימות קצובות.

באותו מסע השתתפה גם בחורה צעירה בשם אורה, רקדנית בטן באותם הזמנים, שלימים נהייתה רקדנית סופית. היא הייתה בגלגול אחר של החיים שלה וגם אני, אלא שהחיים נועדו להפגיש אותנו שוב שבע שנים מאוחר יותר, כשנסענו יחד לקוניה לקבל את ה"סיקה" – הכובע של הדרווישים המחוללים, כחלק מהצטרפות רשמית למסדר. באותה נסיעה היא הזכירה לי את המפגש הקודם שלנו, שלדבריה "פתח לה שער לעולם חדש".

רומי אומר: "יש חוטים המחברים בינך לבין כל דבר". כמו עכביש, אנו צריכים לטוות את החוטים של חיינו עד שתהיה רשת מספיק חזקה ללכוד בה את הגורל שלנו.

אחד מהחוטים הנוספים שהחלו להיטוות באותה נסיעה היה היכרות עם מורה סופי מהסוג החדש בשם מטין, שגם אותו אפגוש כשבע שנים לאחר מכן. יעקוב הכיר את מטין מנסיעותיו הקודמות וארגן פגישה באיסטנבול בין הקבוצה שאותה הדרכתי לבינו. מטין הגיע ביחד עם כמה מתלמידיו אל המלון שבו שהינו והפגישה התקיימה על הגג. מטין גדל במסורת הסופית והיה קשור לכמה מסדרים ובמיוחד למסדר הבקטשי, אלא שבשלב כלשהו הוא החליט למרוד במוסכמות, בנוהגים ובטקסיות, והחל ללמד סופיות חילונית, שבה אדם קובע בעצמו את גורלו, ובמקביל לכך מטופחת אהבה ואחווה בין התלמידים. בתוך כך, המורה איננו אלוהים כל יכול אלא חבר לדרך, חלק אחד באורגניזם שמוביל את המכלול כולו. המורה הוא כמו הראש שמוביל את הגוף, אך לא יכול בלעדיו ולא מרגיש עליון עליו.

מתוקף היותו חילוני בהשקפתו החברתית, מטין התלבש והתנהג כאדם מערבי וכך גם תלמידיו, שברובם היו צעירים, משכילים ומאירים. יחדיו הם מהווים מעין תנועת ניו אייג' סופית מודרנית שקוראת לעצמה "החברה להארה של אנטוליה".

בפגישה על גג המלון באיסטנבול שאל מטין:  "מדוע בספר בראשית מופיע אלוהים כרבים, מעצם טבע המילה "אלוהים", ולא ביחיד כפי שניתן לצפות? כלומר, מדוע אין שימוש במילה "אלוה"?"

הדיון שהתפתח בעקבות כך נקרא בעולם הסופי "סוחבת", ומשמעו – שיח המלווה בברכה אלוהית שיכול להוביל להתעוררות, שיח המבורך על ידי נוכחות השכינה.

בניגוד לדיון, סימפוזיון או סיעור-מוחות, ה"סוחבת" אינו מהווה החלפת דברים, רעיונות ודעות, אלא זו שיחה המסוגלת להוביל אדם להתקשרות לפנימיות שלו. השיחה מיועדת לגרום לכך שדברים החבויים בתוכנו יצאו החוצה, לאפשר התקשרות לאנרגיה מבורכת חיצונית דרך הדיאלוג עם אחרים, לאפשר התעוררות רוחנית.

ה"סוחבת" עם מטין נמשך כמה שעות ובמהלכו הוא סיפר בדיחה:

"ג'נטלמן אנגלי נקלע לאי בודד עם בחורה יפהפייה. לאחר שבע שנים באים לחלץ אותם. קברניט האונייה לוקח את הג'נטלמן הצידה ושואל אותו: "נו???"
"מה נו?" שואל הג'נטלמן.
"מה קרה בינך לבין היפהפייה?" שואל הקברניט.
"שום דבר," עונה הג'נטלמן, ומוסיף במבטא אנגלי מושלם:  "We haven't been introduced yet"…

גם ביני לבין מטין לא קרה כלום במשך שבע שנים. רק לאחר שבע שנים ובעזרתו של חברי מאיר אלחדד, שהפך להיות תלמידו וחברו של מטין, הבנתי את הבדיחה.

אהבה – ביקור שלישי בקוניה – קיץ 2004

הדמות הבולטת בביקור הראשון שלי בקוניה הייתה ללא ספק גיל רון שמע. לכל דלת יש מפתח, וגיל היה עבורי מעין מפתח לפתיחות ולחופש. בגישה הזורמת ונטולת המאמץ שלו ושל חבריו, גישת הרוחניות של העידן החדש, היה מקום לכל אחד, גם למורים והתנהגויות לא רגילות, וגם לשפע של תרגולים, מוזיקה, שירה, ספרות וידע.

גיל פתח בפני אנשים רבים בארץ את הדלת לדרך הסופית על ידי היכרות עם השירה של רומי בספר הפופולארי שהוא תרגם וכתב, "ההארה", ועל כך יבורך. לאחר שחזרנו לארץ הוא הכניס אותי לפעילות ב"חיים אחרים", העיתון האלטרנטיבי של ישראל, ולזמן מה אף ניסינו כמיזם משותף לכתוב ספר על מקומות רוחניים בארץ.

כאשר התחלתי לכתוב את אותו ספר )שבסופו של דבר לא פורסם, אך במקומו כתבתי חמישה ספרים אחרים), גיליתי שנושא הסופים, שהיה אמור להיות פרק אחד, דורש ספר נפרד. לכתוב ספר כזה לבד נראה לי כמשימה גדולה מדי עבורי, חסר היה לי הידע המעשי וההשתייכות לדרך. לפיכך יצרתי קשר עם ראסן מנאסרה מנצרת, סופי אמיתי שהפך להיות חבר קרוב שלי, כדי שנכתוב את הספר יחדיו. במשך שנה הסתובבנו בארץ בחיפוש אחר המסדרים הסופים השונים, ובסופו של דבר הוא ואשתו ליילה הצטרפו אלי לביקור השלישי בקוניה. כך הייתה למעשה מעין התפתחות בדמויות המפתח במסעות: במסע הראשון היה זה גיל רון שמע, סופי היפי הנמצא במעגל של האהבה החיצונית של הדרך. במסע השני היה זה יעקוב איבן יוסף, אדם שנכנס אל הדרך ויצא ממנה, איש בעל ידע רב וקשרים אך הנמצא מחוץ לדרך. במסע השלישי דמות המפתח הייתה ראסן מנאסרה – אדם שנמצא בתוך הדרך הסופית, אך לא במסדר של הדרווישים המחוללים, אלא במסדר הקאדרי מנצרת. לימים אפגוש ואתחבר גם לאנשים מתוך המסדר של הדרווישים המחוללים, אך בינתיים פגשתי רק את המעגלים החיצוניים שלהם.

באחד הימים הלכנו להופעה תיירותית של להקת רקדנים דרווישים. האמת היא, שדרוויש אמיתי לעולם לא יסכים להשתתף באירוע כזה שכל מטרתו היא כסף. אבל לפעמים גם החיקוי מזכיר את הדבר האמיתי. לאחר ההופעה פנינו לאחד הרקדנים, מחמט שמו, בבקשה שילמד אותנו את צעדי הריקוד – והוא הסכים. נפגשנו עימו למחרת באולם בו הופיע והוא החל להדגים לנו את צעדי הריקוד. לאחר מכן הסתובבנו בעצמנו והיה נדמה לי שאני תופש את העניין, על אף שלא ידעתי עדיין דבר ולמרות העובדה שהצעד שמחמט לימד אותנו היה חצי סיבוב ולא סיבוב מלא כנדרש. למרות זאת, היו אלה צעדים ראשונים, תרתי משמע, בריקוד הסופי שעתיד היה לשנות את חיי.

יום אחד שוחחתי עם אחת ממשתתפות הטיול על החיים. השיחה התחילה במה שנראה כניסיון שלה (היא הייתה פסיכולוגית במקצועה) להראות לי משהו לגבי עבודה עם אנשים, אך במהלכה הבנתי משהו מהותי הרבה יותר על עצמי.

"אתה יודע," היא אמרה, "לקח לי הרבה זמן להבין שיש כאלו שלא אוהבים אותי."
"את יודעת," עניתי ספונטנית, "לי לקח הרבה זמן להבין שיש כאלו שכן אוהבים אותי."
השחר הפציע, האהבה באה לשכון בליבי, ערפילי הלב החלו להתפוגג והעולם נהיה מקום טוב יותר להיות בו. אלה היו חלק מהתוצאות של ההיכרות עם הדרך הסופית, עם תורתו ושירתו של רומי והריקוד של הדרווישים המחוללים.

"חשבתי שבכל העולם לא נשאר מי שיאהב אותי. ואז עזבתי את עצמי, עתה בכל העולם אין אדם זר. ראיתי בכל דבר קוץ ולעולם לא ורד, היקום נהיה גן וורדים, אף קוץ לא נשאר." (ניאזי מיצרי).

הבה נגילה – ביקור רביעי בקוניה – דצמבר 2004

היה זה ערב מוזר ומיוחד במלון בקוניה בזמן הפסטיבל של הדרווישים המחוללים. הערב התחיל במופע של שלושה דרווישים בבר של המלון שבו שהינו. היינו קבוצה של ארבעה עשר איש שיצאה לפסטיבל הדרווישים. במלון שבו גרנו הייתה חבורה איראנית שחלק מאנשיה התיידדו איתנו בערבים הקודמים. לאור זאת, ומתוך הרוח הטובה שנחתה על כולנו, הצענו להם להצטרף אלינו ולראות את ההופעה, הצעה שהם נענו לה בשמחה.

יום לפני כן ביקרנו אדם בשם עבדל קאדר דיקיצי, שיש לו מפעל בגדים בקוניה. אדם זה הוא גם ראש קבוצה של דרווישים, והוא הבטיח לבוא למלון שלנו באותו הערב לתת לנו הדגמה של ריקוד אמיתי. בסופו של דבר הוא לא הגיע, אלא שלח אלינו שלושה אנשים במקומו. הפגישה איתם, מלכתחילה, הייתה קצת מהוססת. הם הציעו שנקרא ביחד פרק מהקוראן, הם יקראו אותו בערבית ואני אתרגם אותו לעברית. כשבדקתי באיזה פרק מדובר, התברר שמדובר בפרק המספר על חזרה בתשובה, דבר שלא נמשכנו אליו במיוחד.

התיישבנו לנו בבר של המלון. לאט לאט הגיעו האורחים האיראנים והתיישבו גם הם, ולפתע נכנסו שלושה הדרווישים, חוללו להם ריקוד קצר שבסיומו הם אמרו תפילה ונעלמו כאילו פצתה האדמה את פיה, או כאילו לקחה אותם הרוח. גם האישה שהייתה איתם, שאמורה הייתה לקרוא את פרק הקוראן בערבית, נעלמה אף היא. ההרגשה שהם השאירו אחריהם, בעקבות ההיעלמות הפתאומית, לא הייתה מעודדת במיוחד.

מדוע הם נעלמו? עד היום אין איש יודע. אולי התעורר בהם רגש העליונות על האחר, ולכן הם בחרו את הפרק שבחרו? אולי היה זה בגלל שלפתע הם מצאו את עצמם בבר שבו היו משקאות אלכוהוליים? אמנם, איש מאיתנו לא שתה, אך מדפי המשקאות נראו בבירור מעבר לדלפק שבקצה האולם. אולי הם פשוט היו צריכים למהר להופעה כפי שהסביר המדריך שלנו, ונעלמו מרגע שחשו שעשו את מה שמוטל עליהם?

מכל מקום, העובדה הייתה שהם נעלמו לאחר ריקוד קצר אחד, וכל הכבודה שבאה ונתאספה לה לחוויה רוחנית נהדרת נשארה יושבת במקומה, לא מאמינה שכך זה נגמר, מצפה לרגע שהרקדנים ייכנסו שוב מבעד לדלת, והסחרור המסחרר שלהם יחזור.

כך או אחרת, אחד מאנשי הקבוצה האיראנית, שבלט במיוחדותו עוד מלפני אותו הערב, שאל לפתע בקול: "אז זהו?"
"כן" עניתי, שמח על שניתנה לי ההזדמנות להגיד זאת בקול רם.
אותו אדם, ששמו היה "פאשא", לא וויתר ואמר:
"או קי, בסדר, אז ברשותכם תנו לי את ההזדמנות לבדר אתכם במקומם."
לשמע הצעתו רווח לכולנו וענינו יחדיו ב"כן" נלהב.

פאשא הוא דמות ציורית; מעין דרוויש נודד, רומי או שאמס מודרני, אוונגרד סופי, עידן חדש וספיריטואליזם מזרחי משולבים יחדיו. איראני כבן חמישים הגר בארצות הברית, כנראה מחוסר ברירה. איש דתי, אך לא במובן הקלאסי של הדת, אלא במובן של החיפוש הרוחני אחר משמעות, ולו מנהג נחמד לדבר אל עצמו את אותם הדברים שכולם חושבים אך אף אחד לא מעיז לומר. אלא שכשהוא מדבר אזי הוא נותן לדברים מקום, נפח ותיאטרליות, כך שהם הופכים למעין חגיגה של תיאטרון ודרמה, שיח פנימי מרתק.

"פאשא", הוא פנה אל עצמו, כמו מתעלם מנוכחותנו, שכל מה שחשוב לו לאדם בעולם הזה הוא להיות לבדו עם האלוהים, לבדו גם כשהוא בקהל. "פאשא", הוא חזר ואמר כאדם שחשוב לו להציג את התיאטרון של פנים ליבו, נפשו, ועל ידי כך למלא את תפקידו בעולם כמבשר בשורה, מלמד. "פאשא", הוא חזר בפעם השלישית, "אתה תמיד אומר לעצמך שאתה רוצה לשמח אנשים, לחגוג את החגיגה של הבריאה. והנה נתכנסו כאן אנשים טובים מכל מיני מקומות בעולם והם מחכים ורוצים לשמוע מה יש לך להגיד. הם רוצים שתכניס ללב שלהם קצת שמחה, כי הם לא שמחים בעצמם. ואתה, כל מה שאתה מתקשר אליו זה חוסר הנוחות שלך לדבר לפני קהל. כל מה שאתה מתקשר אליו זה עצב, שהוא לא שייך לך אלא הוא פרי חינוך שלך. אז שים רגע את עצמך בצד, קח את החליל שהבאת איתך מהקצה השני של הגלובוס ותתחיל לנגן."

כך דיבר פאשא אל עצמו ובעוד הוא מדבר, לקח את החליל, והתחיל לנגן.

במשך חצי שעה דיבר פאשא אל עצמו, דיבר וניגן חליפות, ושיחק עם הקהל. למן הרגע שבו הוא התחיל ב"תוכנית" שלו, הוציאו מייד חלק מחברי הקבוצה שלנו מצלמות כדי לצלם את המאורע, פאשא קפץ על ההזדמנות כמוצא שלל רב:

"לצלם, להשיג, לרדוף, עוד ועוד… אין לכם רגע של מנוחה. לשווא תרדפו אחר השקט כשאין לכם שקט פנימי. כל הזמן המוח שלכם רודף אתכם: עוד ועוד.. הנה רגע יש כאן פאשא אחד מוזר, עושה דברים משונים, וכבר אתם מצלמים, כבר אתם חושבים איך להפיק יותר מהרגע הזה. הנה הזדמנות להוסיף עוד תמונה לאוסף שאף אחד לא מסתכל עליו בכל מקרה. במקום ליהנות מהרגע, במקום להיות כאן עכשיו, במקום לשבת ולהקשיב קצת למוזיקה בלי להגיד שום דבר, בלי לנסות להשיג עוד ועוד, בלי לחשוב על דבר." כך אמר פאשא והחל שוב לנגן.

מובן מאליו שאחר כך אף אחד כבר לא העז לצלם, ואותם אנשים שהוציאו את המצלמות בראשונה הרגישו אשמים ולקח להם קצת זמן להתאושש מרגשות האשמה ולחזור לעצמם.

לאחר חצי שעה של חימום האווירה בצורה כה דרמטית ומלמדת מוסר, נדם פאשא וקול חלוש של גבר מבוגר שישב בצד החבורה נשמע. גם הוא רצה לנגן.

הנגן, ג'לאל, התברר כאחד מנגני הסיטאר המוכשרים בעולם, אדם שאנשים רבים נוהרים לקונצרטים שלו, ידוע ומכובד בעירו טהרן וגם בשאר בירות העולם. בזמן נגינתו נדמה היה כאילו שערי שמיים נפתחים, המלאכים יורדים לארץ והשכינה שורה בבר. הוא ניגן בשקט אך עם עוצמות אדירות, ולכל מי שהיה בחדר היה ברור שהוא עד לחוויה אדירה. לכשגמר לנגן השתררה בחדר שתיקה.

"מעניין מה אומרת השתיקה הזאת?" הוא פנה אל אחת המלוות הצעירות שלו.

רציתי לענות אך עדיין הייתי כבול במחסומים שלי. רק לאחר קטע הנגינה הבא העזתי ואמרתי: "השתיקה אומרת שאנחנו נפעמים מחוויית השכינה ששורה עלינו בעקבות המנגינה השמימית שאתה מנגן, זכינו היום לחוויה אדירה!"

האמירה שלי שחררה מעצורים גם אצל שאר האנשים בחדר, האוויר הלך והתבהר, אך זה עדיין לא היה סוף הערב, אלא רק תחילתו.

את נגן הסיטאר ליוו שתי בחורות צעירות; אחת מהן בכתה במשך כל זמן הנגינה, ולבסוף כשהחל קטע ריקוד – התעלפה. השנייה, קטנה ונמרצת, ניגנה בתופים לידו.

לאחר שנגמר הניגון קרא לנו סטיבן, איראני אמריקאי הנשוי ליהודיה, שיר של רומי בפרסית. סטיבן הוא בעל תחנת טלוויזיה בקליפורניה המשדרת רק תכניות ושירים הקשורים לרומי, עשרים וארבע שעות ביום. השיר הולך כך:

"העור של הסיטאר יבש, המיתר של הסיטאר יבש. מניין באה המנגינה?"

בפרסית זה נשמע הרבה יותר טוב; המילים "יבש" ו"מנגינה" מתחרזות ויש להן צליל מיוחד שמעיד על יובשן – נגינתן.

לאחר שסטיבן קרא את שירו של רומי, העמידה אותנו המתופפת הקטנה, ששמה היה "רביע", במעגל והחלה להרקיד אותנו לצלילי מקצב התוף. מכיוון שכבר היינו מתורגלים ב"זיכרים" סופים לרוב, מחמשת הימים הקודמים, הדבר לא היווה בעיה עבורנו, וצלילי שמו של האל, "אללה", בקעו מגרוננו הניחר.

לאחר הריקוד והתיפוף ניגן ג'לאל שוב ופאשא נתן עוד אחת מההופעות המלודרמטיות שלו, עם מוסר השכל לצידם. אנו הישראלים, הרגשנו שאיננו נותנים מספיק מעצמנו לצורך האירוע, ולכן ניסינו לשיר כמה שירים בעברית. שני אנשים מתוכנו הונעו באופן ספונטני לשיר לאיראנים משירי היהדות, ושניהם החלו משום מה את השירה בסולם מעט גבוה מדי ולא מצאו סולם נוסף לרדת מהעץ שעליו טיפסו, דבר שהתבטא בזיופים נוראיים. אלא שבאווירה שהייתה בחדר נחשבה בעיקר הכוונה, וגם נעירות חמור היו מתקבלות בברכה. אחת מאיתנו, באחד השירים, יצאה לפתע ממקומה ופתחה בריקוד ספונטני, שהיא קראה לו אחר כך "ריקוד הלב". בשעת הריקוד היא הסתובבה במרכז המעגל כשהיא שולחת מליבה את ידיה בתנועות נתינה לכל הכיוונים. היא עשתה זאת בדבקות ותמימות כה רבים, שהדבר נראה מביך לפעמים, אך הוסיף עוד נדבך לאווירה שהלכה ונבנתה בחדר.

הבחורה שניסתה לשיר ופתחה בסולם גבוה מדי הייתה הרקדנית נטלי מתיאטרון עכו. כיוון שלא הצליחה בשירה, הצעתי לה שתפצח בריקוד סופי סוער, ואכן כך היא עשתה. בלא מורא ובלא משוא פנים הדגמנו, היא ואני, את יכולת הסחרור שלנו בתוך מעגל הקבוצה המשולבת. מסביב מחאו כולם כפיים ו"רביע" תופפה על התופים.

בקטע המלודרמטי הבא שאל פאשא את עצמו: "איפה אלוהים?"
"איפה אלוהים פאשא?" והגיע למסקנה שאלוהים הוא בכל מקום. "הוא פה, והוא פה, והוא פה, והוא פה, והוא פה…" אמר פאשא והצביע על האיברים השונים בגופו, כשהוא עובר עליהם אחד, אחד, ומונה אותם אחד לאחד, במשך עשר דקות מביכות!

לפאשא הייתה חשובה ההצגה יותר מכל. הוא יכול היה להגיד את המשפט: "האלוהים הוא בכל מקום" ולגמור בזאת את העניין. אך לא איש כמוהו יאבד את ההזדמנות לתיאטרון, דו שיח פנימי, ובזה הוא היה מעוניין יותר מאשר במסקנה. לאחר שבדק את כל איברי גופו, שהם במקומם ושאלוהים איתם, הוא שאל את עצמו:

"אם אלוהים הוא בכל מקום (חששנו לרגע שהוא עומד לחזור שוב על כל הרשימה) – מדוע אתה, פאשא, לא מחפש אותו בכל מקום? מדוע אתה רודף אחריו כשהוא נמצא כה קרוב אליך, יותר קרוב ממרחק נגיעה? מדוע אתה לא מאמין כשאומרים לך שיש דרך, ונשאר תמיד אותו ספקן קטן וקטנוני שהיית?"

אינני יודע אם אלוהים באמת שכן בכל איברי גופו של פאשא – אני נוטה להאמין שכן – אך מה שבטוח הוא שאלוהים, או מה שזה לא יהיה, היה איתנו בחדר באותו הערב. לסיום הערב המופלא הכינו לנו האיראנים הפתעה. הם החלו לנגן ולשיר את "הבה נגילה" ואנו בשמחה רבה, והפעם בלי זיופים, הצטרפנו אליהם.

חברות – ביקור חמישי בקוניה – שנת 2005

המשכתי להגיע לקוניה בכל שנה עד שנת 2009, עת המאורעות בין ישראל ותורכיה החלו להשפיע הן על התורכים והן על קהל המטיילים הישראלי. בכל פעם קרתה התרחשות מופלאה, ובכל פעם נחשפנו לצד נוסף בחייהם של הדרווישים המחוללים. המסע בשנת 2005 נחשב בעיניי לאחד המסעות הטובים ביותר שהיו לי. הקבוצה כללה עשר נשים ושני גברים ומלכתחילה שררה אווירת חברות ואעז ואומר אף קדושה, בינינו. במיניבוס ששכרנו שמענו שוב ושוב את השיר "חבר" – "דוסט" בטורקית, שהפך להיות ההמנון שלנו. כבר המפגש הראשון בקפדוקיה גרם לרוב אנשי הקבוצה לבכות מהתרגשות והאהבה הלכה והתגברה ככל שהימים חלפו מאז הגעתנו לתורכיה.

כאשר הגענו לקוניה הלכנו לבית הדרווישים כדי להצטרף ל'זיכר' השבועי. כשנכנסנו פנימה היה רגע של מתיחות על רקע כניסתה של קבוצה מערבית, המורכבת בעיקרה מנשים, לטקס סגור של גברים מוסלמים. אך הסופים לעולם לא אומרים "לא" לאורחים. השייח' עלי באבא הזמין אותנו לשבת, אבישי ואני ישבנו בצד של הגברים ושאר הקבוצה – בצד של הנשים.

"הסופיות איננה רק הטקסים והריקודים," פתח עלי באבא, מפנה את דרשתו אלי, אך למעשה לשאר האנשים שישבו איתי בחדר, "אלא היא קודם כל להיות מוסלמי, למלא את כל המצוות ולהסתמך על הקוראן." הוא אמר, מאתגר אותי ביודעין.

לכאורה נראה היה שהוא מבקר אותנו, נוקט עמדה כנגד ה"סופרמרקט" הרוחני המערבי שמביא קבוצה של נשים ישראליות להשתתפות בטקסים דתיים מוסלמים. לכאורה הייתי צריך להיעלב או להחליט שאנחנו צריכים לצאת משם, אבל למזלי היה לי מספיק ניסיון בדרך הסופית בכדי לקרוא מבין השיטין. עלי באבא היה חייב להגיד דברים מסוימים כדי להרגיע את המתח שהתעורר בקרב החסידים שהיו אתו בחדר וכן כנגד עיניים שבולשות על הדברים מבחוץ, ותמיד יש כאלה. מעבר לכך, הוא היה צריך להציב לי אתגר ולבדוק מהי העמדה שלי או מהו המניע שבגללו אני בא. הייתי כבר פעמים רבות קודם לכן בטקסים של הסופים בבית הדרווישים בקוניה, אך מעולם לא אותגרתי בצורה כזו.

"אנחנו אורחים שלך" אמרתי, מתכוון בכך שנתנהג כמנהג הבית, אך גם רומז שעליו להתנהג אלינו כיאות, נסמך על העובדה שעלי באבא הכניס אותנו פנימה. גם אם כלפי חוץ הוא אומר שמי שסופי חייב להיות מוסלמי, הרי שהמציאות היא שהוא מאפשר גם ללא-מוסלמים להשתתף בטקסים.

הוויכוח אם רומי הוא מוסלמי אדוק הנשען על הקוראן או שהוא נמצא מעבר לדת, הוא ויכוח עתיק בקרב חסידי רומי החדשים אשר מגיעים מקרב קהל העידן החדש. בניגוד לדימוי המקובל של רומי, האומר באחד משיריו, "לא נוצרי, לא מוסלמי, לא יהודי, אני לא ממערכת תרבותית או דת כלשהי", הרי שבמציאות הוא היה מוסלמי אדוק. בספר "שיעורים של הנסתר" הוא מדבר על חשיבות קיום המצוות והדת. מוחמד הוא הדוגמא של רומי וכך גם לגבי שמס מטבריז, מורהו של רומי, שמדבר על הנביא מוחמד בהערכה וחיבה אינסופיים.

מן הצד השני, אי אפשר להתכחש לאוניברסליות והנון קונפורמיסטיות של רומי ולכך שהיו לו תלמידים לא מוסלמים רבים.

אני לומד שלרומי יש היבטים שונים ושכל אחד יכול לאמץ את זה המתאים לו. יתכן שיש כאן מדרג של כניסה בסוד העולם הרוחני, או שיש כאן שתי פנים של שלמות אחת.

בכך שאמרתי לעלי בבא שאנו אורחים שלו, התכוונתי להגיד שהוא האדון לפגישה וברשותו יקום דבר, וגם שיש לנהוג בנו בכבוד מטעם היותנו אורחים. קיבלתי על עצמי את חוקי הבית וחיברתי אותו לחלק הטוב שבו.

שייח' עלי באבא הסתכל עליי, חייך וסימן שאפשר להתחיל ב"זיכר".
"אתם ברוכים" אמר, והוסיף "זה מעל לראשנו." תוך שהוא פונה אלי ומסמל בידיו שמה שהיה חלף, וכי עברתי את המבחן ועכשיו אפשר לצאת לדרך.

לאחר הערב המופלא הזדמן לי לדבר עם אישה מהקבוצה.
"זה היה מאד עוצמתי," היא אמרה בדרכה הפשוטה, "מה הייתה השיחה ביניכם בתחילת הערב?"
"מבחן" עניתי. "המזל הוא שאני מבין את השפה שלהם".
"זה התפקיד שיש לי במסעות הללו ובהבאת בשורתה של הסופיות לעולם," הוספתי.

הרוס את הבית הזה – ביקור שישי בקוניה – שנת 2006

לאחר המסע שתיארתי בשנת 2005 נראה היה שאי אפשר להגיע גבוה יותר. תחושת החברות והאהבה שהייתה בין חברי הטיול, ה"זיכר" העוצמתי שנחשפנו אליו בקוניה, הנופים היפים והזרימה בין האנשים נדמו כמושלמים, ככאלו שאדם רק רוצה לשהות אתם, בלי להוסיף או לגרוע דבר. אלא שהחיים ממשיכים, הסיפור נגלל, ויש לו פרקים נוספים, שגם אם אינם ברורים ולעיתים לא קורה בהם דבר לכאורה, הם הכרחיים לנובלה הכללית. אולי השיא האידאלי הגיע מוקדם מדי והיה צריך להיהרס בכדי שייבנה מחדש?

"הרוס את הבית הזה", אומר רומי. בלי הרס וחורבן לא תהיה בנייה. שנת 2006 עמדה בסימן של הרס… בקיץ הזה התרחשה מלחמת לבנון השנייה ובגליל נפלו טילים ופגזים. מעלה צביה, היישוב שבו התגוררתי באותה תקופה, ננטש והייתה לי תחושה שכל מה שבניתי והיה בעל ערך עבורי הולך ונהרס. בחיי הזוגיים הייתי על סִפּה של פרידה. מבחינה כלכלית הייתי במצב קשה, ומבחינת הדרך הרוחנית אשר חלקתי עם חבריי ליישוב הרגשתי מאוים ולא שייך.

למרות הכול החלטתי לצאת פעם נוספת לביקור בפסטיבל של הבקטשים בתורכיה ולדרווישים המחוללים בקוניה. טיול זה היה מאד משמעותי מבחינתי האישית, כיוון שבו העמיקה היכרותי עם שני אנשים שיהפכו למשמעותיים ביותר בחיי העתידיים: האחת היא איריס, אותה הכרתי מזמן כידידה, אך לימים תהפוך להיות אהובתי; והשני הוא יניב, שאותו הכרתי כידיד במשך עשרים שנה, מכיוון שגר באותו יישוב כמוני, אך רק בסוף הטיול הסכמנו כי "זו פעם ראשונה שאנו באמת מכירים". בנוסף אליהם הצטרפו אלינו שניים מידידי בקורס מורי דרך. מכיוון שהיינו קבוצה קטנה וגמישה יכולנו להיכנס למקומות שעד כה קשה היה להגיע אליהם. ואכן, הוזמנו לראשונה להשתתף ב"זיכר" פרטי של המסדר המוולני, שהתרחש בכפר נידח כלשהו, מרחק שעה נסיעה מקוניה.

האיש שהביא אותנו ל"זיכר" היה סמי, המדריך התורכי שנלווה אלי מאז תחילת הביקורים בתורכיה שש שנים לפני כן. במרוצת השנים הוא הפך להיות סופי בעצמו, ועתה חיבר אותנו עם שייח' מוסטפא, שנחשב לאחד הבודדים ששומרים על המסורת העתיקה כפי שהייתה לפני תקופת פיזור המסדר והוצאתו מחוץ לחוק בימי כמאל אתא תורק.

נפגשנו עם השייח' באחת המסעדות בעיר. פגשנו אדם מבוגר, מלא ובעל מראה אירופאי נעים. הוא קיבל את פנינו בשירה ואנו החזרנו לו בשירה, לפי מנהג הסופים. לאחר מכן נסענו להתארח בבתי החסידים, לבשל איתם, להיות חלק מחיי הבית. בערב נאספנו בבית באחד הכפרים.

לאחר ארוחה דשנה ביקש השייח' שנפסיק לצלם, הושיב אותנו על ידו והתחיל ב"זיכר". בשלב כלשהו הוא ביקש ממני לרקוד ואני נעניתי בשמחה. לאחר שסיימתי הוא נישק את מצחי ובירך אותי. זה היה ניסיון ראשון בריקוד בחברת שייח'. התחושה הייתה שונה לגמרי מאשר הניסיונות הקודמים שעשיתי עם עצמי ועם חברי הסופים בתורכיה, הרגשתי מבורך. אינני מאמין בהאלהת אנשים, אך יש נוכחות הנמצאת עם השייח'ים ושומרת על ה"זיכר", ראיתי את זה אחר כך אצל חדיג'ה ושייח' ג'לאל א-דין לוראס.

מוסטפא היה מבוגר מדי בשביל לרקוד, אבל לא הריקוד הפיזי הוא המשנה, אלא מהות הריקוד שהייתה מוכלת בתוכו, מהות ה"זיכר". הדבר השפיע לטובה על האירוע. לא במקרה השייח', או ה"סמע-זן" במקרה של הדרווישים המחוללים, עומד במרכז הריקוד או ה"זיכר". השייח' מעביר דרכו את האור האלוהי ומפזר אותו לאחרים. יכולנו להרגיש איך הלב של מוסטפא מתחבר לאור האלוהי מהצד האחד וללב של המשתתפים מהצד השני, מעניק לנו תזונה רוחנית, חיים.

מעגל הזיכר – ביקור שביעי בקוניה – שנת 2007

בשנת 2007 יצאתי שוב לקוניה עם קבוצה קצת יותר גדולה של אנשים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה פגשתי את אוזאיר ועיישה ונכנסתי עוד שלב אחד פנימה במעגלים של המסדר. אוזאיר הוא מעין "שר החוץ" של הדרווישים המחוללים בקוניה. יש לו בית הארחה, שהוא בית עתיק שהיה שייך בעבר לאחד השייח'ים, וכן חנות שטיחים וספרים הנקראת "האחים הדרווישים". ביתו מהווה מרכז לכל עולי הרגל לקוניה המתעניינים ברומי ובדרווישים המחוללים. אוזאיר לקח אותנו בביקור זה תחת חסותו והכניס אותנו לטקסים במקומות פרטיים בקוניה שלא נכנסו אליהם לפני כן.

בשכונות החיצוניות של קוניה ישנם כמה בתים השייכים לקבוצות הדרווישים השונות. לאחד מהם שמנו את פעמינו. בחצר הגדולה ישבו נשענים על הקיר כל השייח'ים וביניהם גם מיודענו מהביקורים ב"בית הדרווישים" – השייח' עלי באבא. לפניהם היו שטיחים ומסביב להם מאות אנשים. בצד אחד של העיגול ישבה קבוצה של נגנים ומעליה במשטח מוגבה יותר ישבו הנשים. בקצה החצר היה מטבח גדול.

ראשית דבר חולק אוכל לכולם ולאחריו התפללו הגברים והתחלנו ב"זיכר". היה זה טקס שונה מכל מה שפגשתי וראיתי לפני כן. הריקודים והמוזיקה לוו בקריאות "אללה" קצובות המלוות בנשימות, שעליהן ניצח אוזאיר. הטקס נמשך אל תוך הלילה. בכל פעם שנדמה היה שהמעגל דועך, נעשתה הפסקה, הוגשה שתייה חמה ועוגיות, ולאחר תפילה קצרה התלקחה מחדש אש הריקוד והקריאות בשם האלוהים.

באותה תקופה כבר התחלתי להתאמן בריקוד הדרווישים המחוללים. שנה וחצי לפני כן נתתי הרצאה על הסופים בירושלים. לאחר ההרצאה פנה אלי בחור בשם רונן וסיפר לי שבפסח הוא מארגן סדנא של ריקוד סופי אליה הוא מזמין מורה מארצות הברית בשם שייח'ה חדיג'ה. מייד ידעתי ששם מקומי. במשך עשרה הימים של הסדנא התאמנו בריקוד וביום האחרון אף עשינו את טקס ה'סמע', שלהפתעתי היה אנרגטי מהצפוי. רונן ואני התקרבנו ועתה הוא ותמר אשתו הצטרפו אליי לביקור בקוניה.

כעת, ישבנו יחדיו במעגל הדרווישים. מדי פעם היה ניגש דרוויש אל השייח' עלי בבא שישב נשען על הקיר, מנשק את ידיו, זוכה לברכתו, ומתחיל לחולל על השטיחים שבמרכז. קבוצה של חניכים לבושים בשמלות לבנות ישבה לידנו והיא זו שהסתובבה. מדי פעם הצטרף אליהם אדם זה או אחר ולעיתים גם ילדים. הסיבוב לווה בפתיחה של הידיים לתנוחת פרח ובהטיה של הראש.

הסיבוב מסמל את המעגלים של החיים, החוזרים על עצמם ללא הפסק עד שהאדם מרגיש לכוד בתוכם. אלא שמתוך מעגל אינסופי זה יכול לצמוח משהו חדש, פרח, כפי שבבודהיזם מתואר הסמל של הלוטוס הפורח מתוך הביצה. הדרוויש הוא כמעין פרח, נפתח לריקוד ולנוכחות הגבוהה, מסנוור ומעשיר ביופי שלו ושל צעדיו את הנוכחים מסביב.

לאחר הסדנא הארוכה עם שייח'ה חדיג'ה בארץ, הייתי בטוח שאני כבר "מומחה" לריקודי דרווישים. שאלנו אם נוכל להסתובב גם אנחנו? לאחר שנענינו בחיוב קמתי, ניגשתי אל השייח' לקבל את ברכתו, והתחלתי להסתובב. מה שקרה הוא שכשניצבתי במרכז שכחתי את כל מה שידעתי ולמדתי והייתי כמו ילד קטן נזוף לפני המורה. התוצאה הייתה שבסוף הריקוד כמעט ומעדתי על שורת השייח'ים שישבה נשענת על הקיר ורק ברגע האחרון נמנע אסון. לימים למדתי שהריקוד במעגל מעין זה איננו קשור לטכניקה אלא הוא התחברות למשהו פנימי. למותר לציין שרונן, שהיה רקדן מקצועי, רקד הרבה יותר טוב ממני.

התחדשות – ביקור תשיעי בקוניה – קיץ 2009

הביקור בקוניה ב-2009 היה בעצם ביקורי האחרון עם קבוצה שאני מארגן. הימים היו עדיין לפני אירועי המרמרה, אך המתיחות ביחסי ישראל תורכיה כבר הורגשה. יצאתי עם קבוצה מיוחדת של אנשים במסלול שכלל שני פסטיבלים סופים, מפגש עם מורים באיסטנבול וכמובן ביקור בקוניה. הטיול עמד בסימן הנשים. הצטרפה אלינו בחורה תורכיה מדהימה בשם סרנה, שלימים עתידה הייתה לבקר בארץ. את חייה העבירה סרנה בנדודים ממקום למקום מלווה בתוף שלה; היה לה קול מדהים והיא הייתה שרה שירים סופים, מתופפת ומנגנת. סרנה הייתה חולה בסרטן ולא נותר לה זמן רב לחיות. אמה, שהייתה הנשמה הקרובה אליה ביותר, תמכה בה בדרכה, שאיכשהו התקבלה בתוך הציבוריות התורכית מוסלמית למרות שהייתה מנוגדת לכל המוסכמות. התום שקרן ממנה היה כה כובש עד שתייגו אותה מחוץ למסגרת הרגילה. סרנה הביאה לבית של אוזאיר, בו התארחנו, את השייח'ה שלה ועוד תלמידה ויחדיו הן הנחו "זיכר" ושיעור לנשים בלבד (אני נשארתי להציץ מבעד לחרך בווילון). כשרומי התחיל את המסדר של הדרווישים המחוללים גברים ונשים השתתפו כשווים בטקסים, אלא שעם הזמן המסורת הגברית ניצחה. יחד עם זאת, באסלאם אין הבדל רוחני בין גבר לאישה ואותם טקסים שעושים הגברים, נעשים גם במעגלים נשיים, בנפרד.

באותם ימים עבד אוזאיר על סרט שנפוץ אחר כך במערב בשם "חזרתו של רומי", במסגרת זו הוא לקח אותנו למקומות הקשורים לרומי מסביב לקוניה, ובמיוחד כפר שבתיו בנויים בתוך מערות, אשר בימיו של רומי שימש כמושב של נזירים. רומי אהב ללכת לשם ולהתבודד. באחד הימים מסופר שפגש באותו המקום נזיר נוצרי צעיר שהגיע מביזנטיון במטרה להכיר אותו. שמעו של ה'מורה הגדול' הלך לפניו גם בקרב נוצרים ויהודים.

"כשפגש אותו השתחווה הנזיר לפניו. רומי לא התבלבל והשתחווה בחזרה. הצעיר השתחווה שוב לפני רומי ובתגובה השתחווה כלפיו רומי בחזרה. ההשתחוות ההדדית נמשכה יותר משעה. כששאלו אותו תלמידיו מדוע עשה זאת, מדוע השתחווה לנזיר הצעיר? – הוא ענה:
"עד שאותו צעיר לא יבין שאלוהים נמצא בתוכו ולא באנשים אחרים, הוא לא ימצא מנוחה. הראיתי לו שאלוהים נמצא בתוכו, כשם שהוא בתוכי.""

ועל כך יש סיפור משעשע ב'מסנאווי':

"מסופר על המולה נאסר א-דין שישב בביתו והבחין מבעד לחלון בקבוצה של אנשים המתקרבת לבית. משום מה הוא חשב שזאת קבוצה של שודדים, פרץ החוצה מביתו ורץ להתחבא בתעלה מלאה סחי בצד הדרך. האנשים שהיו עדים למחזה המוזר באו לראות מיהו אותו אדם שנראה בורח מביתו וקופץ לתעלה מלאת סחי. כשהתקרבו אליו, הבין המולה את טעותו ונוכח שאותם אנשים הבחינו בכך.
לשאלתם על התנהגותו המוזרה ומדוע הוא מתחבא בתעלה, הוא ענה כך: "בואו נגיד שאתם כאן בגללי, כפי שאני כאן בגללכם.""

לפני שהדרווישים המחוללים מתחילים לחולל במסגרת הטקס שלהם, הם הולכים שלוש פעמים במעגל באולם ה"סמע". בעוברם קו דמיוני, אשר מסמל את המעבר מהעולם הפיזי לרוחני, הם מסתובבים אחד כלפי השני, מסתכלים בעיניים וקדים האחד כלפי השני. הכוונה בטקסיות זו היא לראות את האלוהים בעיני האחר, ודרכו את האלוהים שבתוכך. אלוהים נמצא בפנימיותו של כל אדם, ולכן האדם הוא הדבר הקדוש ביותר עלי אדמות.

לאחר הביקור בכפר לקח אותנו אוזאיר לקבר של קדושה סופית בשם "טאוס בבה" בפרבר חיצוני של קוניה וסיפר את הסיפור הבא: טאוס בבה הייתה "מאדאם", מנהלת של בית זונות, ליד השוק. רומי אשר גר בווילה לא רחוק משם נכנס יום אחד לביתה ואמר לה: "הגיע הזמן."
"הגיע הזמן למה?" שאלה טאוס בבה.
רומי לא ענה אלא יצא מהבית והתחיל ללכת לכיוון המדרסה שבה לימד במרכז קוניה.
טאוס בבה יצאה אחריו.
"הגיע הזמן למה?" היא חזרה ושאלה.
רומי לא ענה.
טאוס בבה המשיכה ללכת אחריו, שואלת כל הזמן: "הגיע הזמן למה?"
עד שלבסוף הגיעו אל המדרסה של רומי בתוככי קוניה.
רק אז רומי נפנה אליה ואמר: "הגיע הזמן שתבואי לכאן."
ואכן, טאוס בבה עזבה את עיסוקה ועברה להתגורר כדרווישית במדרסה של רומי בקוניה ולימים נהייתה קדושה.

'סוחבת' ו'עשורה'

הביקור התשיעי בקוניה הסתיים בנסיעה לאיסטנבול ובמפגש נוסף עם המורה מטין, שאותו פגשתי לראשונה ב-2003. בערב האחרון שלנו בתורכיה יצאנו ברחפת, קבוצה מגובשת של אנשים שנחשפה במשך עשרה ימים לעולם הסופי, אל אחד האיים שבים השיש, שם נפגשנו עם מטין ותלמידים מחבורתו ובהם מאיר אלחדד מישראל.

ישבנו במרפסת בית חווילה יפה על האי המטופח ובו שכונת עשירים. ליל הקיץ של אוגוסט היה קסום. מטין ישב מוקף בתלמידיו – חבריו וניהל את ה"סוחבת" – שיחת נפש המובילה להארה פנימית.

"מה אתם רוצים לשאול?" הוא פנה אלינו ואז הוסיף כלפיי: "לא ראינו אותך הרבה זמן."

אינני זוכר מה היו השאלות, אבל התשובה הייתה שהאמת נמצאת בכל אחד מאיתנו, צריך רק לגלות ולבטא אותה. רק אנו יודעים את הדרך ובידינו מצויים המפתחות והתשובה. השיחה נסבה על כך שלמורה אין שום יתרון על התלמיד, ובכלל – שכל התפישה של מורה ותלמיד שגויה ברובה. אי אפשר להפקיד את הגורל שלך בידיו של מישהו אחר.

"אני לא יותר טוב מכם" אמר מטין. "לי יש תשובות לדרך שלי, אולי בעזרתן תוכלו אתם למצוא תשובות לדרך שלכם."

"ובכל זאת" הקשתי, "האנשים הללו – אותם שייח'ים ומנהיגים רוחניים, יש להם כוחות, אנרגיות, שאין לנו. אתה בטח נפגשת עם זה במהלך החניכה והלימודים שלך."  "אלה לא ילדים" הדגשתי.

"כל הדברים הללו הם לא העיקר." ענה מטין, "מה שחשוב זה ה"סוחבת" וה"עשורה"."

"מה זה "עשורה"?" שאלתי.

""עשורה" זה מין ממתק שמכינים מתערובת של מיני פירות. כל פרי שומר על הטעם הייחודי שלו, זהותו, ויחד עם זאת מוסיף משהו למכלול שאי אפשר בלעדיו. כל פרי הוא ייחודי, ויחד עם זאת נמצא ביחסי גומלין עם השאר," ענה מטין,

"כך גם בחברה האנושית, בהתפתחות הרוחנית, ביחסים בין אדם לחברו." הוא הוסיף והסביר, ובכדי להדגיש נושא זה נתן למאיר מישראל לענות על חלק מהשאלות שלנו וגם לחברים נוספים מהקבוצה.

ההשתתפות הביאה למודעות שהתפתחה בקרב כלל המשתתפים. השיחה וגרמה לאנשים שבאו איתי להרגיש טוב יותר עם עצמם, למצוא את התשובות בתוכם. ובכל זאת, זה קרה בנוכחות מטין – שהוא סוג כלשהו של מורה.

"זה מה שחיפשנו" התלהב דוב, שותפי לחדר ולמסע, באותו הלילה. "אותו הידע, אותה האנרגיה – בלבוש מודרני, חילוני, המתאים למאה ה-21."