תרבות האלה בבלקן

בתוך רחם האדמה

זה קרה במסגרת טיול רוחני לבלקן. ירדנו לבטן האדמה לאחת המערות היפות בבולגריה, אולם ענק שבו גר האדם הקדמון, כמו גם מיני חיות אחרות ומיליוני עטלפים. באחת מפינות המערה היה פתח בקיר שלתוכו נדחקנו, צר כדי מעבר אדם אחד בלבד, בין זקיפים ונטיפים שהתאחדו בכדי לכסות על הסוד שנמצא בצד שמעבר.

לאחר שעברנו בפתח הצר ירדנו כמה מדרגות אל אולמות לבנים שנמשכו במסדרון ארוך אל בטן האדמה. הלכנו בהם בדממה, וכעבור כמה עשרות מטרים התגלו הציורים הראשונים על הקירות, ובעקבותיהם גלריה ארוכה של ציורים מהתקופה הפרהיסטורית של בני אדם בתנוחות תפילה, זיווג, ציד, חיות מסוגים סוגים, סימנים גרפיים שנראו כמו כתב קדום, עיגולים וסימנים של שמש וכוכבים. הציורים נעשו בחומר שחור (צואת עטלפים) על גבי הקירות הלבנים והם היו מפעימים ומרגשים, נדמה היה כאילו נכנסו לספריה פרהיסטורית, חדרים של ידע עתיק שאימא אדמה הנחילה לצאצאיה החדשים והמפותחים, מתוך תקווה שילמדו על משימתם בעולם שלמעלה וימלאו את תפקידם המיועד כבני אדם, יצורי קשר בינה ובין היקום.

כמה נשים שבחבורה התחילו לשיר באופן ספונטני: “האלה חיה והקסם קיים” ו”היא משנה את כל מה שהיא נוגעת, וכל מה שנוגע בה משתנה”. שירי עידן חדש השייכים לתרבות האֵלה המתחדשת, הקירות שבמערה הדהדו את הצלילים העתיקים-חדשים. היינו באחד המקומות המסתוריים בבלקן ששופך אור חדש על המסתורין של תחילת התרבות האנושית. השאלה הגדולה היא איך הפכנו מחיות לבני אדם, ומאנשי מערות לאנשים חושבים ומתורבתים? מלגור במערות ולצוד לגרים במגרדי שחקים ומדברים בטלפון. מניאנדרנטלים להומו סאפיינס?

נדמה כאילו מישהו או משהו התערב לפני כארבעים אלף שנה, עת הופיעה האדם החדש לראשונה באירופה (תרבות הקרו-מַניון) ונתן לבני אדם את מתנות הדמיון, מחשבה מופשטת, הומור, כושר המצאה ויוזמה, אמנות ותחושה דתית. המישהו הזה היא מישהי, והיא האלה הגדולה, הקשורה לאנרגיות של אימא אדמה.

הביקור שלנו במערת מגורה בבולגריה, שם נמצאו ציורי האדם הקדומים ביותר באירופה (יש אומרים מלפני עשרת אלפים שנה – תחילת המהפכה החקלאית, ויש אומרים מלפני ארבעים אלף שנה – הופעת האדם קרו-מַניון) היה תחילתו של מסע בעקבות האלה באזורי הדנובה של בולגריה, סרביה ומקדוניה. יש הטוענים שבמשך כמה אלפי שנה של הפרהיסטוריה התקיימה בעולם תרבות מטריארכלית שלווה ומשגשגת, שלא ידעה מלחמה, והייתה מפותחת מאוד מבחינה רוחנית ומוסרית.

התרבות הזו מראה לנו כיצד חברה אנושית יכולה להתקיים, גם כיום, מכוונת את הדרך למי שפתוח אליה, ומביאה חסד ושפע לעולם, כפי שעשתה בימים עברו.

אירופה הישנה

את המונח אירופה הישנה המציאה מריה גימבוטאס, שעל בסיס מחקריה נכתבו הספרים “האלה הלבנה” או “הגביע והלהב”.

מדובר על תרבות מטריארכלית מתקדמת, כלל אירופאית, שעבדה את האלה, מעין תור זהב אנושי שהתקיים בפרהיסטוריה, מושג שאומץ על ידי תנועת האלה והעידן החדש ברחבי העולם.

מריה גימבוטאס (Marija Gimbutas)

מריה גימבוטאס[1] נולדה בווילנה ב-1921. אביה היה מראשי המחתרת הליטאית נגד הכובשים, היסטוריון ודמות תרבותית חשובה. הבית שלה היה מרכז לפעילות פוליטית ותרבותית. אִמה הייתה רופאה שטיפלה במחלות עיניים, והייתה פעילה בשימור הפולקלור הליטאי.

היא חונכה במיטב המוסדות הליטאיים ולמדה מוזיקה ושפות באווירה של חופש והשכלה.

כאן המקום לציין שליטא היא הארץ האחרונה שהפכה לנוצרית ושרדה בה סמליות פרהיסטורית עמוקה. יש בה מכשפות, מיתולוגיה ופולקלור בו יש ייצוג שווה לנשים וגברים, הנובע מאירופה הישנה. השפה הליטאית היא מהשמרניות ביותר במשפחת השפות ההודו-אירופאיות ומזכירה במקצת סנסקריט.

ב-1931 הוריה נפרדו והיא עברה לקובנה עם אִמה ואחיה. בגיל 15 אביה מת, והפך אידיאל עבורה. חייה כחוקרת התחילו. נפתחה בה תשוקה עזה ללמוד על המסורות העתיקות, מוות, קבורה פרהיסטורית. היא השתתפה בתור נערה צעירה בת 16 במסעות גילוי אתנוגרפיים בעומק הארץ, ישבה עם הנשים הזקנות, מתעדת את סיפוריהן ושיריהן, וכך ייצרה אוסף מרשים.

בשנת 1938 סיימה בית ספר והתחילה לימודים אקדמיים במגמה רב-תחומית שכללה שפות, ספרות, אתנולוגיה ואמנות. במלחמת העולם השנייה היא המשיכה בלימודיה, אך גם השתתפה בפעולות המחתרת נגד הרוסים והגרמנים ועזרה להציל יהודים מהנאצים. בתקופה זו אף נישאה לבעלה.

ב-1942 השלימה לימודי מאסטר בארכיאולוגיה, בנושא חיים לאחר המוות באמונות של ליטא הפרהיסטורית.

עם בוא הסובייטים היא ברחה לאוסטריה וגרמניה. היא נרשמה באוניברסיטה גרמנית והשלימה את הדוקטורט ב-1946 בנושא קבורה בליטא בתקופה הפרהיסטורית. בשנת 1949 היגרה המשפחה לארצות הברית. השנים הראשונות היו קשות והיא עבדה כעוזרת בית. מאוחר יותר מצאה איכשהו עבודה בהרווארד, וקיבלה תמיכה בפרסום “הפרהיסטוריה של מזרח אירופה” שיצא לאור בשנת 1956.

גימבוטאס הפכה למומחית ושם דבר בארכיאולוגיה הפרהיסטורית של אירופה. התשוקה שלה הייתה פתרון החידה ההודו-אירופאית. היא ידעה שפות רבות וקראה קרוב לוודאי את כל הספרות הקיימת. לא הייתה חפירה ארכיאולוגית שהתחמקה מתשומת לבה. הודות למעמדה ומקומה בבוסטון התאפשרה לה גישה לספרייה הטובה ביותר בעולם בתחום זה. היא הייתה הראשונה ששילבה מחקר לשוני עם מידע ארכיאולוגי בכדי לגלות את מקור האנשים הללו, שהיא קראה להם “קורגן”. לפי התוואים הלשוניים, היא הגיעה למסקנה שמקור ההודו-אירופאים הוא הערבות הרוסיות, הצגה ראשונה של ההיפותזה שלה הייתה בקונגרס ברלין ב-1956. כיום יש אימות לתיאוריות שלה על ידי חוקר גנטיקה מסטנפורד בשם הארוך Neticist Luigi Luca Cavalla Sporaza.

ב-1963 היא התגרשה, קיבלה משרה באוניברסיטה של קליפורניה ועברה לשם עם בנותיה, פרסמה את הספר “הבלטים” ו”הסלאבים”. ב-UCLA היא שיתפה פעולה עם Puhvel. הם יצרו את המוסד לארכיאולוגיה, תוכנית ללימודי הודו-אירופאים, וקידמו לימודים סלאביים ובלטיים, כולל שפה. היא בקרה בברית המועצות ובגוש המזרחי עוד בזמן שהיו מאחורי מסך הברזל כפרופסור אורח.

נקודת מפנה בקריירה שלה הייתה התחלה של חפירות עצמאיות בדרום מזרח אירופה. ב-1967 היא התחילה לחפור באתר בוטמיר ליד סראייבו, ביקרה בכל מוזיאון שבו ממצאים ניאוליתיים במזרח אירופה. והתחילה להבין מה קרה באירופה לפני בוא ההודו-אירופאים, לאט לאט התגלה לה סיפור תרבות האֵלה, והיא המציאה את המושג “אירופה הישנה” ב-1968.

החל מ-1968 היא חפרה ב-Karanovo שבבולגריה תל מלפני 7,000 שנה, ב-Sitagroi שבמקדוניה היוונית, ב-Stracevo ובווינצ’ה (Vinca) על חוף הדנובה, לא רחוק מבלגרד. בנוסף על כך היא חפרה גם ב-Anza במקדוניה, ב-Sesklo וב-Achilleionk שבבתסליה היוונית, וגם באיטליה. במערת Scaloria היא מצאה מעל 500 פסלי אֵלות, וראתה אלפים מהם במקומות אחרים.

בכל המקומות הללו היא גילתה תרבות אנושית מתקדמת ומתוחכמת, שלה דת מסוג אחר. לצורך הבנה של הדת היא המציאה מושג חדש שנקרא “ארכימיתולוגיה” הכולל דת השוואתית, מיתולוגיה, שפה והיסטוריה ביחד עם ארכיאולוגיה.

הספר הראשון, שמפרט את תפישת עולמה החדשה, נקרא “האלים והאלות של אירופה הישנה 3500–7000 לפנה”ס”. הספר יצא לאור ב-1974. מאוחר יותר הוא נכתב מחדש, תחת הכותרת The Goddesses And Gods Of Old Europe: Myth And Cult Image. בשלב זה היא נתקלה בהתנגדות של הממסד האקדמי. הפרשנות של אידיאולוגיה פרהיסטורית נחשבה לטאבו, הדרך שבה היא הגיעה למסקנות שלה נחשבה ללא מדעית. ואכן היא נשענה במידה רבה על אינטואיציה, ואפשר אף להגיד תקשור, אבל אין זה פוסל את המסקנות שלה. כל התגליות הגדולות בהיסטוריה נעשו בדרך זו. הממצאים שנתגלו בזמן האחרון בשער הגולן תומכים בהיפותזות שלה.

ב-1989 היא פרסמה את הספר Language Of The Goddess ובו היא טוענת שהסמלים של אירופה הישנה “מייצגים את הדקדוק והתחביר של סוג של שפת על שדרכה עובר מערך שלם של משמעויות”. שפת העל הזו מדברת על יחסים קדושים בין החברה האנושית ועולם הטבע, הדמות הנשית משקפת את המעמד המרכזי של נשים בחיים הדתיים והתרבותיים.

ב-1991 היא פרסמה את הספר Civilization Of The Goddess בו היא טוענת שאירופה העתיקה היא תרבות אמיתית שתומכת בטוב. חלקים מתרבות זו התמזגו בשבטים הפולשים.

היא מתה ב-1994, שרידי האפר שלה הוחזרו לליטא לעיר קובנה ליד אִמה.

הספר האחרון שלה שפורסם לאחר מותה בשנת 1999 נקרא The Living Goddess.

תרבות האֵלה

החברה המטריארכלית הייתה חברה של שלום, כפי שמתואר בספרה רב המכר של ריאן אייסלר The Chalice and The Blade (“הגביע והחרב”), שיצא בארצות הברית ב-1987. אייסלר מתבססת בספרה על עבודתן של חוקרות חשובות בתחומי האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה והתיאולוגיה – ובעיקר על מחקריה של מריה גימבוטאס.

מושגי מלחמה לא תפסו מקום חשוב כמו היום. לפני ביות של הסוס, אדם לקח אתו רק מה שיכול היה לסחוב, ולכן עניין של כיבושים לא היה רלוונטי. לנשים היה תפקיד שווה לגברים, ואיש לא חשב על הקמת אימפריה. הארגון החברתי נועד לטפל בבעיות של קיום כגון הצפה של נהרות או פולחן משותף, והוא התקיים בכפרים, חלקם גדולים, שבהם נשמרו ערכי השלום והשוויון.

לדברי אייסלר, אלה לא היו חברות מטריארכליות מובהקות. הנשים בהן מעולם לא שלטו בגברים, אבל האלוהות הייתה נשית, ערכים אימהיים היו נורמה, הרכוש והשם עברו מאישה לבתה (זו הייתה חברה “מטרילינית”), גברים ונשים שיתפו פעולה זה עם זה במאמץ ההישרדות, לא היה ריבוד מעמדי (מעידים על כך קברים, של גברים ונשים, שנמצאו באתרים הארכיאולוגיים, ואשר היו שווים בגודלם ובסגנונם), הטכנולוגיה הייתה מוקדשת כולה לייצור כלים לחקלאות, לא היה פיתוח של כלי נשק ולא הייתה האדרה של דחפים תוקפניים ואלימים. (מעניין לציין שמחקרים של הארכיאולוגית קלר אפשטיין ברמת הגולן לגבי אותן תקופות, מעלים ממצאים דומים).

וכך, בימי קדם היו חברות אוטופיות מטריארכליות שהיו הרבה יותר מתקדמות ומתוחכמות ממה שאנו יודעים וחושבים כיום, אולם הן נהרסו על ידי שבטים פולשים שהביאו איתם את הברזל הסוס, המלחמה ואלוהים גבר.

לפי ספריה של גימבוטאס, אירופה הישנה לא הייתה מבוצרת, וזאת עדות לחיים בשלווה. לא היו בעלים, אבל גברים מילאו תפקידים חשובים באמנות, במסחר ובבנייה. חיי נשים היו ליברליים חברתית ומינית, וקשורים למערכת הדתית שהבטיחה את עליונותם. אירופה הישנה היא הומוגנית, שוות זכויות, ללא קורבן אדם או חיה. הקדמונים היו יותר פילוסופיים מאשר נהוג לחשוב. פעולות אנושיות כמו טחינת חיטה, אפיית לחם, אריגה וטווייה הן חלק מן הפעולות המקודשות, הבית הוא מקדש. האלה שלטה על חיי אדם, צמחים וחיות. הדת הקדומה התרכזה סביב מעגל החיים, לידה, גדילה, בגרות, הזדקנות, מוות ולידה מחדש, כמו גם גידול בעלי חיים וחקלאות. בנוסף על כך נעבדו כוחות הטבע ומחזורי החיות. לאלה צורות רבות. גימבוטאס הציעה שפסלי האֵלות הרבים שנמצאו נוצרו על ידי כוהנות בשביל אירועים מיוחדים, ושפסלי אלים לא היו נפוצים לפני בוא ההודו-אירופאים. החברה הונהגה על ידי נשים כוהנות.

המין נחשב למקודש והתקיים באופן חופשי בין נשים וגברים אקראיים, ולכן לרוב אי אפשר היה לדעת מיהו אביו של הילד, והמשפחה התרכזה באופן טבעי סביב האישה.

יש הבדל גדול בין האמנות הפליאוליתית (לפני המהפכה החקלאית) לבין האמנות הניאוליתית (תקופת האבן החל מ-10,000 לפנה”ס). האמנות הניאוליתית נפרדת מביטויי הטבע הנטורליסטיים של ציורי המערות ומייצרת אמנות שהיא סמלית ברובה, ומתבססת על דימויי האלה. בתקופה זו הייתה חברה מורכבת ומפותחת שגרה ביישובים גדולים, וניכר כי התרחש בה פרץ של רוחניות שכלל גם יצירה של פסלונים רבים. הגוף האנושי הוא נקודת ההתייחסות הראשית.

האמנות מתייחסת לגוף האנושי כתומך, מעשיר, יוצר, היא מייצגת את כל שלבי החיים. האלה היאה הבוראת של הצמחים, החיות ובני האדם, אליה הכל חוזר. הגוף לא מוצג בצורה טבעית, אלא כפי שהם תפשו את תפקידו הרוחני, הוא אבסטרקטי או מוגזם – ולא במקרה.

חלק מהאמנות היא סכמתית, בעיקר משולשים המסמלים את איבר המין הנשי, פסים המסמלים עיניים, עיגולים, וכו’. סמלים היוצרים צורת ציפור או חיות אחרות (נחש לדוגמא). חלק מהסימנים הם ספירלות, 2–3 קווים, מיאנדרים, סרטים, יש כאן מעין שפה.

ישנם ייצוגים שונים של אלות: האלה הראשונה היא זו של הפריון והיא בעלת ירכיים ענקיות. בדרך כלל היא יושבת, הירכיים הגדולות עוזרות לישיבה. הרבה פעמים היא מחזיקה שד אחד ביד שמאל ומצביעה על הירך ביד ימין. אלא שלא כל האֵלות היו קשורות לפריון. רבים מהפסלים הם בעלי חזה גדול או ישבן גדול מאוד. החזה מסמל את הכוח המזין ומחַיֶה. שד אחד מזין והשני מחַיֶה. לעתים זהו סמל לנתינת חיים ותזונה. לעיתים החזה קטן והישבן והאגן מודגשים. הישבנים כפולים ולכן הם בעלי עוצמה, לעתים הם בצורת ביצה שנותנת חיים, לעתים יש עליהם שני קווים, וזהו סמל לאדם אחד שנהיה שניים בזמן ההיריון. הווגינה מודגשת כמשולש, כעיגול, ולעתים כניצן או ענף, והיא נותנת חיים.

לעתים האלה מופיעה בדמות כפולה, המרמזת על שני הצדדים של הנשיות: צעירה וזקנה[1], מזרח ומערב. במקדשי מלטה מוצאים אֵלות כפולות ודמות ציפור עם ראש כפול. האלה מזוהה הרבה פעמים עם ציפור. גימבוטאס מאפיינת למעשה סוג אחד של אֵלָה כאֵלה ציפור, שלה סימנים מיוחדים על הפסלונים (צברונים) וראש דמוי ציפור. ישנן גם אלה נחש, וכן אלה הקשורה להתחדשות כמו זו של האביב, או זו שלאחר המוות. ישנה אלה הקשורה ללידה, וכן קיימת אלה הקשורה לטיהור וריפוי, מנחמת ומעודדת.

לפנים של האלה צורה משונה, לעתים הם עגולים או שיש להם עצמות לחיים זוויתיות, העיניים מעוצבות, ונותנות לדמות תחושה של חייזר. לפנים נוספות מסכות של דמויות. המסכה מייצגת כוח על טבעי של האלה, המצטרף לאדם. ביישובים כגון וינצ’ה וגם בעמק הירדן בישראל נמצאו מסכות חימר וברזל בנות קרוב לעשרת אלפים שנה. ייתכן והמסכות קשורות לחיים לאחר המוות ולהיבט זה של האלה.

לעתים לפסלונים של האלה יש מאפיינים של חיות כגון דוב, חזיר, ציפור, דג, צפרדע, טלה, חזיר, כלב, קיפוד ונחש. האלה מופיעה דרך החיה – אלה הן חיות טוטם. כמו כן, לבישת מסכות עם מאפייני חיות מחברת בין כוחות האדם, האלה והחיה. למסכות עיני נחש, קרני ראם, מקור ציפור. עיטור מקובל בתרבות האלה (למשל בוינצ’ה) הוא קרני שור – לא רק הקרניים עצמן, אלא הצורה של חצי סהר שהן יוצרות, כמו בהר כרכום.

ציפורים קשורות לביצים שהיוו סמל ללידה של חי מהמת, תהליך מופלא. כמו כן ציפורים נודדות, נעלמות ומופיעות לפי העונות, הדמויות או הפסלונים מערבבות בין אֵלות וציפורים ספציפיות, כגון ברווזים, ברבורים, עורבים, ינשופים, נץ, ציפורי מים. ציפורים מקשרות בין העולמות. לאלה ציפור יש אף דמוי מקור, לעתים יש לה ישבן מוגזם וידיים דמויות כנפיים. החורים בכתפיים היו לצורך הצמדת נוצות ציפור לפסלונים.

נחשים חיים באדמה ובמים, הם ישנים בחורף וצצים בקיץ, סמל להתחדשות. הם משילים את עורם, הם נחשבו להתגלמות של רוחות אבות. אֵלָה נחש מיוצגת בדרך כלל על ידי דמות יושבת בתנוחת יוגה, הראש שלה בדרך כלל עם עיניים עגולות ופה מאורך, יש קשר לספירלות, זיגזגים, קווים גליים המחקים תנועת הנחש, הרבה פעמים דמויות ועיטורי נחש מופיעים על ידיות של כלי חימר – ואזה. לעתים יש מסכות עם פה רחב ושיניים מובלטות מתחת לפה, והן מייצגות נחש.

הלידה הייתה קדושה, היא נעשתה בחדרים מיוחדים, מקדשי לידה, היו עורכים טקסים, כמו ביישוב הקדום קתל הויוק שבטורקיה. צבעו את החדר אדום, שהוא צבע הדם והחיים, ועל הקירות היו מצוירות נשים בתנוחות לידה. צורות עגולות וקווים גליים סימלו את חבל הטבור והרחם, וספה נמוכה הייתה מקום הלידה עצמה.

יש קשר בין רטיבות לבין חיים. החיים מתחילים בתווך המים של הרחם, ולכן האלה שולטת על מקורות המים, ויש סמלי מים כמו קווים מקבילים. רשת היא סמל של האלה. הרשת מופיעה במרובעים, מעגלים, משולשים וצורות שונות, על ואזות, כלים.

הקדמונים החשיבו את הקשר בין נביטת החיטה והלידה – היריון, הרבה מהאֵלות בהיריון נמצאות ליד תנורי לחם. ייצוג האלה הזה קשור לחזירה, החזיר משמין מהר ולכן קשור להבשלת הפירות והיבולים, ולהיריון. הרבה פעמים אלה זו ישובה. לעתים בתוך הפסל היו גרגרי חיטה, או שהם יוצגו בצורה סמלית על ידי העיניים. לעתים החימר עורבב עם קמח.

האלה הקשורה למוות מופיעה בתור דמות לבנה ונוקשה, מקשרת בין העולמות. לעתים היא מיוצגת על ידי חלילים מעצמות נשר, לעתים היא מסמלת ציפורי טרף האוכלים את הגופה, ובמקרה זה היא מיוצגת על ידי עיניים של ינשוף, כמו בציורי קיר כלקוליתיים בישראל. לציפורי הטרף היה תפקיד חשוב בקבורה, היו שמים את הגופות במעין מקדשי שמיים כדי שהם יאכלו את בשרן. הסרת הבשר נחשבה חיונית להשלמת תהליך הקבורה.

אֵלות לבנות נוקשות ליוו את המתים בקבר, כמו עצם חשופה, הן מופיעות עם ידיים משולבות בדיוק כמו תנוחת הגופה, עם מסכת פנים ללא תווים ברורים פרט לאף. לעתים הדמות עשויה שיש, אלבסטר, או אבן לבנה אחרת. יש לה שדיים קטנים, כי אין לה כוח חיים. האלה מלווה את האנשים במעברים לעולמות האחרים.

האלה מופיעה לעתים בדמות צפרדע, לעתים עם איבר מין נשי מודגש ופתוח, (כך שבעבר, אם אמרו למישהו שהוא “נראה כמו צפרדע”, זה לא היה כינוי גנאי אלא שבח). האלה הקטה היוונית שקשורה לחיים לאחר המוות וכישוף מסומלת על ידי צפרדע. היה לה תפקיד חשוב במסתורין של סמותראקי, בית הספר לחניכה הקדום ביוון, אבל יש כאלה באנטוליה כבר באלף השביעי לפנה”ס.

אלת הלידה היוונית הייתה ארטמיס, הדוב קשור לארטמיס ולאלה הקדומה, וכך גם הצבי, הדוב ישן ומתעורר ולכן סמל של מוות ולידה, הדובה יוצאת משנת החורף שלה עם גור. לצבי צומחות קרניים חדשות כל שנה באביב והיה לזה משמעות סמלית עמוקה.

חיות נוספות הקשורות לפולחן האלה הן הקיפוד שמופיע לפעמים בפסלונים, וכן כלבים ועיזים הקשורים לעולם שמעבר. הכלב היה החיה שבויתה ראשונה, והוא מופיע בקברים כבר בתרבות הנטופית (בארץ ישראל). לעתים הוא קשור לירח ולסמלי תחייה אחרים.

המשולש הוא ייצוג של האלה ומופיע כאבן גדולה ועליה סמלים של אנרגיה. יש מזבחות חימר משולשים, לעתים יש שני משולשים זה על גבי זה, קצותיהם החדים נפגשים, לעתים הידיים יוצרות צורות משולשים, בין אם נוגעות בגוף או בראש. קוראים לאֵלה בזמן החורף לעורר את כוחות החיים.

לפי גימבוטאס, הפסלונים, הציורים והשרידים של תרבות האֵלה הקדומה באירופה מכילים שפה סמלית שהיא מתייחסת אליה בספריה. שפה זו מופיעה על כדים – ואזות. היא מורכבת מסמלים שעדיין לא פענחו, וייתכן שיש לה קשר לשפות לא מפוענחות אחרות של כרתים וקפריסין הקדומות. השפה האטרוסקית, למשל, לא דומה לשום דבר אחר.

קיום כתב מראה שהתרבות הקדומה יכלה לחשוב בצורה סמלית ומופשטת, ושזאת יכולת שיש לאדם כנראה כבר מלפני 200,000 שנה.

ישנם חוקרים נוספים שעסקו בנושא תרבות האלה ותרמו את חלקם:

שני חוקרים בשם Vermeule ו-Crawford טענו שאותה אלה נעבדה בכל רחבי יוון, והוכרה גם על ידי מבקרים מאנטוליה, סוריה, מסופוטמיה, בולגריה והונגריה.

אדם בשם Childe טען שהשימוש בפסלוני נשים היה חשוב כמו הדמות של מריה כיום.

גם פרויד ויונג אמרו שפולחן אלה הופיע מוקדם בהתפתחות האנושית והייתה לו משמעות פסיכולוגית עמוקה.

מקומות פולחן של תרבות האֵלה

אחד המאפיינים של תרבות האלה היה מתחמים גדולים, התחומים על ידי סוללות עפר, או קורות עץ, בהם היו נפגשים כנראה לטקסים דתיים וצרכים חברתיים, המתחמים הללו סמלו את היקום, הקדושה, והיו מכוונים בפתחיהם לרוחות השמיים, נמצאו בהם שלדים בתנוחות הקשורות לאמונות הדתיות, ובנוסף לכך בחלק מהמקומות היה נהוג לחשוף את הגופות לציפורי טרף, מנהג של התרבות המטריארכלית, נמצאו בהם כלי פולחן כגון סכיני צור, כדים, מודלים של בתים, ועצמות של חיות קורבן.

חלק מהיישובים העתיקים היו בעלי רחובות רשת לפי כיווני השמיים, וייתכן שייצגו גם הם את הקוסמוס, מעין שיקוף שהוא מתחם מקודש, בתרבות האֵלה לא הייתה הבדלה בין היומיומי לקדוש, מלאכות כגון טחינת חיטה, אפייה, אריגה וקדרות נחשבו לקדושות.

בימי קדם נהגו להקים דולמנים גדולים, או צברי אבנים גדולות, שהיוו מעין חדר, עליהם היו סמלים אופייניים, זה התחיל לפני 8,000 שנה, לפני 6,000 שנה התחילו לכסות אותם בתלי עפר מאורכים שסימלו, כנראה, את גופה של האלה, האדמה. והיו נכנסים אליהם דרך מסדרון חשוך שכוון כלפי זריחת השמש או גרמי שמיים אחרי בימים מסוימים בשנה.

סוג אחד של מתחמים קדושים היו עיגולים, לעתים עם סוללת עפר וחפירה.

מקדשים בתקופה הניאוליתית יכלו להיות מעין בית, או מבנה מלבני ובו ייצוג של האלה, לעתים על ידי כד ובו צורת אלה, או פסלונים, או חפצים פולחניים אחרים. ישנם מקדשים חצובים בסלע כגון אלו במלטה בהם יש חדרים כפולים, וישנם מקדשים המשולבים בבתים שבהם בוצעה מלאכת הבית. אנחנו יודעים הרבה על המקדשים ממודלים שלהם שנמצאו באתרי המקדשים עצמם או במקומות קבורה. נמצא למשל מודל ובו שני חדרים, בחדר אחד פסלון אלה גדול, ובשני שבע אֵלות קטנות בצורות שונות, דבר אשר מרמז על הכוהנת הגדולה ועוזרותיה.

קבורה בתרבות האֵלה

בימי קדם הנקבה נחשבה לנותנת חיים מעצמה, בדיוק כמו שהאדמה עושה זאת. נשים זקנות היו קדושות במיוחד, וכך מוצאים שלדים של נשים זקנות מתחת למקדשים. הקבורה מתחת לבית הייתה סוג של פולחן אבות, אלא שכאן יש לנו פולחן אימהות. הבחינה של שלדים שנקברו מתחת לבתים באירופה הישנה מראה שלרוב היו אלה נשים מבוגרות – זקנות. כך גם בקתל הויוק שבטורקיה, במקדש המרכזי מתחת לקיר עם הציורים של האלה, נקברה אישה עם תכשיטים רבים.

בקברי נשים נמצאו חפצים הקשורים לטחינה ואפייה, קדרות ועיטור הכדים, דברים הקשורים לצביעה, הרבה ואזות ותכשיטים, קישוטים גיאומטריים של צמידים. יש קברים של נשים צעירות שנקברו עם מודל של מקדש, מה שמראה שהן היו כוהנות.

הקברים היו קברי משפחה, בתי קברות של החל מ-5 אנשים ועד 30 – 40 איש. לעתים מבנה מגליתי היה קשור לכמה עשרות שלדים, למשפחה אחת, וזה שלידו למשפחה אחרת.

בבית קברות בהונגריה נמצאו קשרים גנטיים בין שלדים של נשים וילדות, אבל לא היו קשרים גנטיים בין השלדים של הגברים. זה טיפוסי לחברה מטריארכלית, שבה הגברים הצעירים עוזבים להתחתן עם נשים משבט אחר, ורצף המשפחה נשמר על ידי האימהות והבנות.

כוהנות האלה

הכוהנות היו לבושות בלבוש טקסי, שכלל חגורות עם דיסק שמש, צעיפים, סינרים, ועוד. על הבגדים יש סימנים מאפיינים כגון צברונים, משולשים, ספירלות, נקודות וכדומה. רואים זאת במיוחד בפסלונים של וינצ’ה מלפני 7,000 שנה. בנוסף על כך נמצאו דגמים של תופים ועליהם שדיים של אישה, המראים את הקשר בין האלה לתיפוף, ואולי זכר לפעימות הלב כשהתינוק נמצא בבטן.

המִנחות לאלה כללו סוגים שונים של נסכים כגון יין, חלב או מים קדושים, שהביאו מזור וטוהר, וכן סוגים שונים של מאכלים, כגון חיטה שנטחנה על ידי נשים קדושות.

עם הכוהנת הגדולה הייתה כנראה מועצה של כוהנות מחליטות עוזרות. לאלה הסקנדינבית וולווה הייתה מועצה של תשע נשים, וכך גם ביוון הקדומה. גם בחגיגות דמטר באלואסיס הייתה כוהנת נבחרת ומועצה על ידה, וגברים לא הורשו להשתתף.

הגבר בתרבות האֵלה

בחברה המטריארכלית תכונתו האנרגטית של האלמנט הגברי הייתה לעודד צמחיה של צמחים וגדילה בכלל, אך לא לתת חיים. הפאלוס הוא אנרגיית חיים. האל היה בן זוגה של האלה וקיים אתה את טקס הנישואים המקודשים, שהבטיח את תהליך הגדילה והפריון של האדמה. הממלכה נחשבה לאישה, אך היא צריכה את מאמץ הגבר. הגבר מגיע אליה, לעתים באופן חגיגי, בתהלוכה.

אֵל צמחייה זכרי מייצג את המחזור של גדילה וקמילה והוא מלווה של אלת הצמחייה ההריונית. יש לו מספר צורות המשקפות את שינויי עונות השנה. בחור צעיר מייצג את האביב ומעורר את אלת האדמה הישֵנה. מבוגר הוא הקציר הקשור למגל, ואילו זקן מסמל את סוף המחזור.

הדרך של האלוהות הנשית

אחד ההבדלים המהותיים בין אלוהות נשית לאלוהות גברית הוא שהנשית קשורה לחמלה. כזו היא האלה היוונית ונוס/אפרודיטה, כזו גם ארכשיגל הבבלית. חמלה אינה בדיוק רחמים, אלא זו היכולת לחוש אמפתיה, הזדהות, שזה תפקידה של כל אם. הגבר יכול לעתים להיות קשה, מרוחק, בעוד שנשים הן בעלי יכולת קליטה, רגישות, כמו האלה היוונית דיאנה. נשים יכולות להיות טהורות, אידיאליסטיות. דרכה של האישה נתפשה כחיפוש אחר טהרה.

לנשיות פנים רבות. לעתים זאת דמות החולמת, האישה הרגישה והעדינה, המחפשת את האיזון המושלם ברגשות, כגון הסופרת וורג’ינה וולף. לעתים זו דמות הנביאה, המחוברת לעולמות רוחניים וחיה אותם, דמות הנזירה הקורנת בתפילה, בשתיקה, במאבק הפנימי. לעתים זו דמות הלוחמת, האמיצה, החכמה, המנהיגה. כשאישה מנהיגה היא עושה זאת אחרת, בלי שהאגו יקלקל הכול ויתערב יותר מדי, כי תמיד יש שם גם את הידיעה של החולשה. ותמיד קיימת גם דמות האימא, האם הגדולה, זו שמבשלת, מכבסת, מנקה ומסדרת, שתמיד אפשר לחזור אליה, לקבל מילה טובה, להתעודד, להרגיש בבית.

ריבוי הפנים של הנשיות מופיעה בדמות האֵלות השונות שהופיעו במהלך ההיסטוריה, כשכל אחת מהן מייצגת פן אחר. חתור המצרית או דמטר היוונית מייצגת את דמות אימא אדמה. דיאנה אלת הירח את הרגישות והאינסטינקט, אתנה אלת החוכמה את דמות המנהיגה והמדריכה, וונוס אלת האהבה את דמות האישה אוהבת החיים. אכן – אלה בכל אישה.

השינוי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית

תרבות האֵלה הגיעה לשיא באלף החמישי לפנה”ס, אלא שהתושבים המקוריים של אירופה נכבשו על ידי רוכבי סוסים הודו-אירופאים החל מהאלף הרביעי לפנה”ס, והידע של התרבות והשפה העתיקה אבד. התרבויות הקדומות הושמדו. “ההיסטוריה מראה לנו שבין שמונה לעשרה מיליון נשים היו צריכות למות למענה (האלה)… האנשים החכמים של זמנם… וזה מזכיר לי את אותו הדבר שקרה באירופה של סטלין…” (גימבוטאס).

התרבות ההודו-אירופאית הגיעה מהמזרח (לפי התוואים הלשוניים מערבות רוסיה) ולה שלושה סוגים של אלים זכריים: שליט, לוחם, עובד. זאת הייתה חברה היררכית שחולקה לשלוש מעמדות, הבדלי מעמדות מלחמה ופטריארכליות נהיו הנורמה, אלא שחלק ממסורות אירופה הישנה נשמרו בתוך התרבות החדשה. המאפיין של התרבות החדשה היה בניית תלי עפר בולטים.

מריה גימבוטאס מציעה לראות קשר אפשרי ומעניין בין התרבות שלנו, בין הכיבוש הגברי ובין מושג התל. גימבוטאס טוענת בתיאוריה אותה היא מכנה ההיפותזה הקורגנית (קורגה – רוגם, תל עפר מעל קבר בטורקית), כי הגברים-לוחמים-נוודים הכובשים דיברו שפה פרוטו-הודו-אירופית, כלומר הודו-אירופית קדומה, וכי חלק מכיבושם היה השתלטות שפתית על הארצות אותם כבשו, למן הים השחור במערב, לים הכספי במזרח, ועד נהרות הוולגה והדנייפר, ואף חלקים ממזרח אירופה. בסופו של דבר הפכה שפתם לשפת האם הדומיננטית באזורים אלה. תוך ארבעה גלי הכיבוש העיקריים נכחדו שפת האלה ושפות נוספות שהיו שגורות בפי תושבי האזור. משפת הכובשים נגזרו רוב השפות השגורות כיום בעולם: מן השפות הקלטיות נגזרו השפות הגרמאניות וביניהן האנגלית, הגרמנית והיידיש; מההינדו-איראנית נגזרו השפות האיראניות והסלאביות; ומן השפות האיטאליות נגזרו הלטינית, הספרדית והאיטלקית.

ביוון היו אלה היונים והדורים שהחריבו את הממלכות הקדומות, המינואית והמיקנית, והקימו את יוון הארכאית והקלאסית. לפניהם שלטה האלוהות נשית – גאיה אלת האדמה, ולאחריהם עלו לשלטון זאוס והאלים האולימפיים. בבלקן אלה שלושה עמים נוספים ולא ידועים כמעט: בדרום מזרח הבלקן מתיישבים התראקים, במערב הבלקן לחופי הים האדריאטי מתיישבים האילירים, ובדרום מרכז הבלקן, צפונה מיוון, מתיישבים המקדונים.

התראקים מופיעים על גבי דפי ההיסטוריה כבר במלחמת טרויה, וכיום הולך ומתברר שהיו בעלי רוחניות ותרבות חומרית מתקדמת. האילירים הקימו מבצרים, סחרו בים האדריאטי והתחרו עם הרומאים על ההגמוניה במרחב. המקדונים מאמצים את תרבות יוון, והופכים לכוח החזק בעולם. בנוסף אליהם במישורי הדנובה מתיישבים שבטים קלטים.

לדת של ההודו-אירופאים היו כמה תכונות מאפיינות: ראשית דבר, ההיסטוריה שלהם נתפשה כמעגלית. בנוסף לכך, הם האמינו במאבק קדום בין טוב לרע, שהעולם הזה הוא רק אשליה, מסך, ושיש עולם אחר מעבר לחומר שהוא העולם האמיתי. התרבות ההודו-אירופאית הייתה במידה מסוימת תרבות של מאגיה, אבל בשונה מהמאגיה המצרית, היא הייתה יותר קרובה לטבע. הם הביאו תפישה דתית חדשה המבוססת על אלוהים זכר, תפישה מחזורית של החיים ושאיפה לחיי נצח, והצטיינו בשימוש בברזל וסוסים, יכולות מלחמתיות, ארגון שבטי, מיתולוגיות ושפה. ההודו-אירופאים הביאו אתם תפישות מחשבתיות ודתיות מתקדמות, אולי מושפעים ממורים שהגיעו מאטלנטיס.

ההיסטוריה המוכרת לנו מתחילה לפני כחמשת אלפים עד ששת אלפים שנה במצרים ומסופוטמיה, עם המצאת הכתב והקמת ערים גדולות בעלות מבנה חברתי ופוליטי מורכב. בבלקן זה לא קרה, עד כמה שידוע לנו, והיה צריך לחכות עד לפלישת והתיישבות העמים ההודו-אירופאים לפני שלושת אלפים עד ארבעת אלפים שנה, בכדי שייווצרו תרבויות בעלות מאפיינים עירוניים או חברתיים דומים.

עד להגעתם ההודו-אירופאים עבדו תושבים הקדומים את האלה האֵם, וקיימו מבנה חברתי מטריארכלי, כפי שמופיע בווינצ’ה ובלפנסקי וִיר. הפלישה לבלקן של שבטי מלחמה בעלי תרבות פטריארכלית (אב) הייתה חלק מהשינוי הגדול ביותר שהעולם ידע.

 

מקומות של תרבות האלה בבלקן

בבלקן יש הרבה אתרים פרהיסטוריים חשובים, והוא נחשב למקום תרבות האֵלה, תור זהב של אלפי שנה שהתקיים בפרהיסטוריה, בו לא היו מלחמות, אנשים חיו בהרמוניה עם הטבע, בשוויון וברווחה, ונהנו מחיים רוחניים עשירים. בתקופה זו אנשים גרו במערות או בקתות עשויות חומרים טבעיים (אבנים ובוץ) שמהם לא נשאר הרבה. מה שנשאר הוא האתרים הדתיים. הפולחן הדתי התקיים במקומות יוצאי דופן בטבע, שעוצבו ושונו על ידי בני אדם. ברחבי הבלקן ניתן למצוא מעגלי אבנים עתיקים, הרבה אבנים עומדות מקודשות, ומקומות בהם הסלעים יוצרים צורות מיוחדות, שהרבה פעמים מתייחסות לגרמי השמיים ולזריחת השמש והכוכבים בימים מסוימים בשנה. תרבות האֵלה השתמשה במערות כדרך להתחבר לאימא אדמה ומקדשי טבע. נמצאו עשרות אלפי פסלונים של אֵלות בצורות שונות הקשורות לחיות, לחפצים סמליים, ולהדגשה של חלקים בגוף האנושי.

תור הזהב של שלטון האלה ונשים כוהנות התרחש מראשית המהפכה החקלאית ועד תחילת עידן המלחמות ופלישת העמים ההודו-אירופאיים (היפותזת קורגן), אלא שבמהלך ההיסטוריה הידועה שלאחר מכן, עד סוף התקופה הפגאנית במאה ה-3 לספירה ותחילת ימי שלטון הנצרות והמונותיאיזם, היו ניסיונות שונים לחדש את פולחן ותרבות האֵלה, חלק גדול מהם במסגרת האימפריה הרומאית.

אתרים בבולגריה

זהב וַארנה (Varna)

וַארנה היא אחת הערים העתיקות בעולם, מקודשת ליוונים הקדומים ולתראקים, אלא שנמצאו בה שרידים של תרבויות עתיקות הרבה יותר שאנו יודעים עליהם מעט מאד.

ליד אגם וַארנה נמצא בית קברות בן קרוב לשבעת אלפים שנה שנחשב לאחד האתרים הפרהיסטוריים החשובים בעולם. נמצאו בו מתכות מעובדות של נחושת וזהב, זכוכית אובסידיאן, קרמיקה ותכשיטים המייצגים תרבות פרהיסטורית קדומה שנקראת “תרבות וַארנה”. בקבר אחד נמצאו כשישה ק”ג של תכשיטי וכלי זהב המסודרים סביב הגוף בצורה המייצגת את הצ’קרות (מרכזי האנרגיה) ושדה האנרגיה האנושי (מסביב לכל אדם יש שדה שנקרא אאורה). לפי מריה גיבוטס (Marija Gimbutas), וַארנה היא השלב הראשון במעבר מתרבות אלה-אישה לתרבות גבר, והדבר מתבטא בקברי הלוחמים.

אוצר הזהב של וַארנה מוצג כיום במוזיאון בסופיה בתור זהב אדם הראשון בעולם.

בוזובגרד (Buzovgrad)

אתר חשוב בעמק הוורדים. אחד המוטיבים החוזרים של תרבויות האֵלָה הקדומות הוא שער של סלעים בראש גבעה, שבתוכו יש פתח שדרכו חודר אור השמש ביום הארוך בשנה. כזה הוא אתר Kokino במקדוניה, או Buzovgrad בבולגריה. מדובר בשער אנרגטי המופעל ביום מסוים בשנה. כך גם בהר כרכום בנגב ובמקומות אחרים בעולם. לפני ארבעת אלפים שנה לערך הרימה תרבות עלומה את הסלעים האדירים בכדי ליצור את השער, שמסמל את איבר המין הנקבי, דרכו זורחת השמש ביום הארוך בשנה. השער מכוון כלפי ההר הגבוה ברכס הבלקן, (Triglav Peak), שם נמצאים מקורות נהר הטונזה (Tundzha), שהוא הנהר הקדוש והחשוב באזור. ליד השער יש חריטות של שקעים בסלע, המסמלים כנראה מערכי כוכבים, ולא רחוק ממנו קבוצה של סלעים בצורת איבר מין גברי. הסלעים מזכירים אתרים דומים בדרום אנגליה, כגון Cheesewring, ויש ויכוח בין אלה הטוענים שהוצבו באופן מלאכותי לבין אלה הטוענים שהמערך שלהם טבעי.

כך או כך, המקום משמש מקום מפגש לחסידי העידן החדש, ונקרא על ידיהם “שער האֵלָה”.

קרנובו (Karanovo)

זהו התל הארכיאולוגי הגדול באירופה ובו שבע שכבות, החל מהאלף ה-7 לפנה”ס והלאה. התל נקרא על שם כפר הנמצא ליד סטרה זגורה, לרגלי ההרים הישנים Sredna Planina שמדרום להרי הבלקן. הוא מיושב החל מהאלף השביעי לפנה”ס, אז גרו בו כמאה תושבים בשמונה-עשר בתים.

התל הוא נקודת התייחסות לכל החפירות במזרח אירופה. הוא נחקר לעומק ובמיוחד השכבות השונות. נמצאו בו כלי חימר בעלי סלסול ומאפיינים מיוחדים למקום, פסלוני של אלות, דמויות יושבות של נשים שבהם הרגליים והאגן נהפכים לכיסא. האף נראה כמו מקור ונוצר על ידי משיכה וצביטה של החימר החוצה. כמו כן נמצא בו חותם ובו הכתב הקדום ביותר באירופה, שעדיין לא פוענח. רוב הממצאים נמצאים במוזיאון הלאומי בסופיה.

לא רחוק מהתל נמצא קבר תראקי עם כרכרה מהמאה ה-1 לפנה”ס וסביבו הוקם מעין מוזיאון.

מערת מגורה (Magura)

ליד בֵּלוֹגְרָאדְצִ’יק ישנה מערת נטיפים גדולה ויפה בשם מגורה, אלא שחשיבותה היא בציורי הסלע שבה, שהם בני 10,000 שנה ויותר.

לפי מריה גימבוטאס, מערות נטיפים היו מקומות פולחן לאלה, מקומות קבורה, אתרים מקודשים המייצגים רחם, חיבור של הזכרי עם הנקבי. במערות היו אולמות גדולים, מעברים צרים עם מים וחדרים פנימיים נפתחים. מאוחר יותר התפתחו חדרים אלה לכדי מערות מלאכותיות חצובות, שבהן חללים עגולים שהם כמו רחם, המחוברים ביניהם במערכת תעלות ששימשו כמעברים.

מערת מגורה ארוכה מאוד, וניתן להיכנס אליה בצד אחד ולצאת אחרי שני קילומטרים במקום אחר. בתחילתה ישנם אולמות ענק ששימשו למגורי האדם הקדמון. במערה נמצאו כלים, עצמות, מתכות, קרמיקה ומקומות לאש. כשנכנסים יותר פנימה יש פנייה לנקיק צדדי, שהכניסה אליו היא דרך מעבר צר בין זקיפים ונטיפים, מעין דלת נסתרת, שמאחוריה מתגלה עולם מופלא של תקרה גלית לבנה, מסדרונות מתרחבים וגלריה ארוכה של ציורים מסוגים שונים, המסתיימת בחדר עם ציור השמש וההיסטוריה האנושית. הדמויות הן די גדולות, חלקן מטר ויותר. המקום הוא אתר מורשת עולמי והכניסה אליו מוגבלת.

הציורים של מגורה מזכירים את איטליה – Grotto dei Cervi, לפי הארכיאולוגים הם מתוארכים לפני עשרת אלפים שנה ומתארים סצנות ריקוד, טקסים, ציד, פריון, עם דמויות אנוש (מעל אלף) וחיות רבות, שמש גדולה וצורות גיאומטריות. הם נחשבים לעתיקים מסוגם בעולם, וצוירו בעזרת שיירי צואת ציפורים (עטלפים) על גבי סלע לבן. אלא שיש אנשים הטוענים שחלק מהציורים עתיקים הרבה יותר ויש בהם דמויות אלוהיות, טקסי פולחן ואפילו שפה עתיקה.

הדמויות האנושיות מצוירות לרוב עם ידיים מעל הראש בצורת לב או חצי עיגול, וגוף בצורת שעון חול. הצורה של הגוף מזכירה את צורת מערך הכוכבים של הצייד בשמיים. ישנם ארבעה סוגים של ציורים – אתנומורפי, זואומורפי, גיאומטרי וסמלי. ייתכן והציורים הגיאומטריים הם שפה.

ניקולאי פשב (Nikolay Peshev) רואה את הציורים כספרייה פרהיסטורית. לפי טענתו, הציורים הם בני 40,000 שנה והם מתארים את תנועת כדור הארץ סביב השמש, את המרחק לשמש, את שלבי הירח ואת התפתחות העובר ברחם. ישנם כאן אותיות וסמלים אלכימיים משתים-עשרה שפות. ציורים אלה צוירו בתקופת נדודי אדם הקרו-מניון מהמזרח לאירופה, ומצאו משהו דומה בגרמניה בעמק ה-Ah עם ידיים מורמות בצורת כתר מעל הראש. בציורים יש ג’ירפה וזה מוכיח שהם לפחות בני 12,000 שנה. גם במערת Chauvet בדרום צרפת יש ציורים של חיות טרופיות והיא מלפני 32,000 שנה.

מדריך בשם קיריל קירילוב (Kiril Kirilov) פענח את המשמעות שלהם כשבעה שלבים בתהליך רוחני, והוא מְחַיֶּה את השפה והרוחניות העתיקה. לפי קירילוב, האנשים בציורים הם בגובה הג’ירפה ומכאן שהם היו ענקים, בדיוק כמו האטלנטים. הוא גם מציין סצנות של מין טקסי המוקדשים לאלה ולקשר בין בני אדם לאלים – לידה מחדש. החדר החשוב הוא זה שבו מוצגים השמש ומידע אסטרונומי על מערכת השמש.  ישנו קוד של קווים ונקודות שאולי הוא מספרים או אותיות. הציורים הם לוח שנה שמשי.

לפי קירלוב, עשרה אחוזים מן הציורים, לפי ממצאים גאולוגיים (מידת התפוררות הסלע) הם מלפני 40,000 שנה לפחות. ישנם חדרים במערה שבהם יש ציורים, אך אין עקבות של עשן או פיח על התקרה. נשאלת השאלה איך האירו את המקום האמנים הקדומים.

קירילוב טוען כי מגורה מייצגת בית ספר רוחני. כל הציורים בה קשורים לאלה האֵם, המחדשת של המין האנושי לאחר אסונות אטלנטיס. הסמלים שבמערה מופיעים בכל העולם. אסון שקרה לפני 24,000 כמעט מחה את המין האנושי, ואז הופיעה האלה האֵם. לכל מחזור אנושי יש תקופה של 26,000 שנה להתפתח, במגורה יש נבואה ביחס להתפתחות המין האנושי לפי תקופות, המתבטאת בסולם המצויר מעל הדמויות שהוא מעין סימול של זמן כרונולוגי. יש במערה כתבים קדומים המקדימים את הכתב הפיניקי, קלטי, קירילי, אלכימי, טורקי, וכן כתב הקשור לכתב המופיע באתר וִינצ’ה שבסרביה.

ליד מערת מגורה נמצא אגם רבישה (Rabisha), שהוא הגדול מסוגו והאגם הטקטוני היחיד בבולגריה, עמוק ושופע דגים. לפי האגדה יש באגם מפלצת עם ראש פר, שהיא ילד של דרקון שקבור באחד מאולמות מערת מגורה. היציאה ממערת מגורה פונה אל האגם, ויש שם גם יקב מקומי.

מקדש רחם בסלע בבלוגראדציק

באזור בֵּלוֹגְרָאדְצִ’יק ישנן מערות מקדש נוספות. החשובה ביותר היא מערת לפניצ’ה (Lepenitsa), שהיא מעין רחם המכוון אל זריחת השמש ביום הקצר בשנה, פתח חצי עיגול ענק בקיר הסלע (כמו אתר Tatul בולגריה), לפניצ’ה היא מערה בת שתי קומות, בקומה הראשונה התגלו מגורי אדם קדמון, מעליה יש מדף סלע גדול ורחב שמעליו תקרה קשתית היוצרת אולם גדול ממנו ניתן לראות את הזריחות מבין גבעות החול של ההרים הסמוכים. בין הקומה הראשונה לשנייה יש מעין איבר מין נשי – ווגינה ענקית חצובה בסלע, כמו מערת הווגינה בהרי רודופי בבולגריה.

ניתן להגיע למערה בהליכה רגלית בלבד, בתוך הנוף הנפלא של גבעות אבן הקונגלומרט הגעשית היוצרת צורות נפלאות של זקיפים ופסלים, ולחלקם היה לגבי הקדמונים משמעות, בפסגת ההר שמעל המערה ישנו מקדש מגליתי שהוא חלק מרשת המקדשים של האזור. לפניצה היא המקדש האמיתי, שרחוק ממסלולי התיירות הידועים.

מערת הווגינה ליד קרג’לי (utroba cave)

כחצי שעה נסיעה מקרג’לי (Karjali) ישנה מערה טבעית שהורחבה על ידי הקדמונים בראש צוק, והיא נראית כמו ווגינה (איבר מין נשי) או רחם ענקי. המלך התראקי היה נכנס למערה פעם בשנה בזמן שקרן שמש הייתה חודרת פנימה בצהריים, ביום הארוך בשנה, בכדי להיוולד מחדש ולאשר את שלטונו ומלכותו. הוא חזר כביכול לרחם ונולד מחדש, עקב חדירת קרן השמש למערה ביום הספציפי הזה.

סוג כזה של מערות רחם אופייני לבולגריה ונמצא גם במקומות נוספים, כגון בגליקטש. המערה היא טבעית, אך הקדמונים עיצבו אותה כך שתראה כמו איבר מין נשי ורחם. זה היה כנראה מקדש לאלה, שהיווה חלק מהתרבות המטריארכלית הקדומה. הדרך היחידה להגיע למערה היא בטיפוס רגלי של שעה מן הנהר הסמוך.

אתרים בסרביה

לפנסקי וִיר – (Lepenski Vir) בסרביה

לפנסקי וִיר, הנמצא בקניון שערי הברזל, בין הרי הקרפאטים לבלקן, הוא אתר חובה למתעניינים בראשית ההיסטוריה האנושית ותרבות האלה האם, מכיוון שהוא אחד היישובים הקדומים בעולם שהחל להתקיים לפני יותר מ-11,000 שנה, הגיע לשיא משנת 6500 לפנה”ס ועד 4500 לפנה”ס, שאז התושבים נטשו אותו לטובת מקומות אחרים.

במקום נמצאו עשרות בקתות בצורת טרפז פירמידה, המכוונות כלפי הר בולט מהצד השני של הנהר ומחקות את צורתו. לפי הפרשנות המקובלת, אלה בתים של אנשים שגרו למעשה בתוך העתקים מוקטנים של ההר, המדויקים מבחינה מתמטית. הם העריצו את ההר וראו בו אתר קדוש, ולכן הקימו את יישובם למולו.

עשרות בקתות מראות על יישוב בן מאות אנשים, ואכן, במהלך החפירות נמצאו יותר מ-180 שלדים. הדבר המעניין הוא שכולם היו אנשים גבוהים ובריאים (כולל נשים) שחיו לרוב עד גיל מאוחר. לאף אחד מהם לא היו סימני פציעה, דבר המראה על תרבות שלום ושגשוג. באופן ממוצע הגיל הממוצע של האדם הניאוליתי היה 40, אבל בלפנסקי וִיר הגיל מגיע ל-55, כשרבים מהאנשים הם בני 65. גובהו של האדם הניאוליתי היה מטר וחמישים בממוצע, אבל בלפנסקי ויר הוא מגיע ל-1.64 מ’ לנשים ול-1.72 מ’ לגברים – דומה מאוד לימינו.

הקברים הם בעלי מאפיינים פולחניים, אלא שבמשך אלפי שנות קיום היישוב השתנתה תנוחת הקבורה ועברה דרך שלושה שלבים: בשלב הקדום הראשון (לפני 11,000 שנה) מצאו רק שלד אחד של אדם בתנוחת מדיטציה, ידיו על ירכיו, כנראה של שמאן או כוהן. לאחר מכן (לפני 9,000 שנה) קברו בתנוחה ישרה במקביל לנהר כשהגולגולת במורד הזרם, עובדה המצביעה על כך שהם התייחסו לנהר כישות חיה, שאתה קיוו להתמזג (כמו דגים) לאחר המוות. בשלב השלישי (לפני 7,000 שנה) השתנו מנהגי הקבורה, וכנראה גם האמונה והדת, והם קברו בצורה של עובר הנמצא ברחם – מקופל, כלפי המדורה בלב הבקתה, דבר המרמז על אמונה בלידה מחדש. נראה שהאמונה התפתחה מקשר עם האדמה ורצון להתמזג אתה, דרך רצון להתחבר לעולם הרוחני, ועד לאמונה בגלגולים ולידה מחדש.

בקברים נמצאים קישוטים, קדרות ופיסול של דמויות משונות מאבן עם עיניים גדולות.

הממצאים הארכיאולוגיים מראים שבלפנסקי וִיר היה יישוב קדום של אנשים בריאים שחיו בהרמוניה ושלווה עם הסביבה, לא ידעו מלחמות, העריצו את כוחות הטבע, וקיוו לזכות בגלגולים והארה לאחר המוות. זאת הייתה חברה מאורגנת ומורכבת שעסקה בדייג וצייד שהייתה קשורה לנהר ולהר שמצדו השני, הם לא היו חקלאים. במקום יש מוזיאון קטן, שִחזור של הכפר, סרטי הדגמה, ושרידים של החפירות.

למריה גימבוטאס יש פרשנות מעניינת ומקורית ביחס לאתר: לפי דבריה, כפי שמופיעים בספר “האלה החיה” (The Living Goddess), ה”בתים” קטנים מדי מכדי לשמש למגורים, ולכן הסיבה היחידה להקמתם היא פולחנית. הם היו מעין מקדשים משפחתיים. הצורה המשולשת קשורה לאיבר המין הנשי שאותו הם מדמים, ולכן גם יש צבע אדום על הרצפה, הקשור ללידה וחיים. לתוך המשולש מובילה תעלת אבנים המסמלת את הרחם, אשר מסתיימת במקום לאש, המסמלת חיים חדשים. ליד ה”כירה” נמצאו פסלים אופייניים של אבנים עגולות דמויות ביצה ועליהן פה ועיניים בצורת אדם דג. יש כאן שילוב של שלושה מוטיבים הקשורים לתחייה בדת הקדומה – דגים הקשורים למים ולכן גם ללידה ופריון, עיניים ופה של אדם, וביצה המסמלת חיים. זוהי מעין שפה סמלית המתארת את מטרת המבנים, שהיא לאפשר תחייה מחדש לאחר המוות. הבקתות היו מעין מקדשים של לידה לעולם הזה וגם לידה מחדש לעולם הבא, ואכן מתחת לרצפה נמצאו גולגולות של תינוקות או אנשים זקנים, השלדים של החיות הקשורות לנשיות הקדושה, כמו דגים, לדוגמא, והן נמצאו שלמים, ולא מפורקים כפי שקורה לאחר אכילה.

ובכן, עשרות ה”בקתות” לא היו אלא מעין מקדשים של משפחות שבאו לשם בכדי לקיים כנראה את טקסי המעבר לעולם שמעבר וללדת לתוך העולם הזה. ההצבה של הבקתות מול ההר המשולש המעוצב בדמותן רק מחזקת את הפעולה המאגית של המקום, במיוחד בהיותו מעבר למים של הנהר.

באתר נמצאו כלים מיקרוליתיים ועליהם סימנים הקשורים לתרבות האֵלה, עיני ינשוף, קרניים של צבי, ומעין מטות קסם.

בנוסף ללפנסקי וִיר התגלו באזור שערי הברזל עוד 15 אתרים נוספים מהתקופה הניאוליתית, עשרה בצד הרומני וחמישה בצד הסרבי, ובכולם תרבות דומה. באתרים התגלו מעל 300 שלדים, כולם של אנשים בריאים עם שיניים שלמות. בכל השלדים מכל הגילאים היו חסרות שתי שיניים בלבד.

תרבות וינצ’ה (Vince)

לא רחוק מבלגרד על חוף הדנובה התגלה יישוב ניאוליתי גדול בן קרוב ל8000 שנה, שעל שמו נקראת תרבות שלמה שהשתרעה על פני חלקים גדולים מהבלקן בזמנים שלפני ההיסטוריה הידועה. זהו אחד האתרים החשובים ביותר מבחינת תרבות האלה האם.

מדובר על גבעה לחופי הנהר בה גרו כ-2,500 איש. הממצאים הארכיאולוגיים מראים על עיר שבה רחובות ישרים ומצטלבים, ובתוכה מאות בתים מעץ ובוץ בגדלים של עד 80 מ”ר עם כמה חדרים. הבתים עשויים ממסגרות עץ, חימר ובוץ. הגגות היו עשויים קורות עץ ועליהם חיפוי טיט וקש. הרצפה הייתה עשויה קורות עץ ועליהן משטח חימר מעובד.

מתוך הרצפה ומאותו החומר עלה תנור לבישול עם ארובה שהיווה גם חימום של הבית – החום התפשט דרך רצפת החימר המחוברת לתנור והקירות. וכך, הבית היה נקי מעשן ומבודד מבחינה תרמית, אופטימלי מבחינת ניצול האנרגיה שלו. מצאו שרידים של הבתים שנשתמרו בעקבות שריפות, והם מראים על רמה טכנולוגית שהייתה הרבה מעבר למה שהכירו אחר כך. הבתים היו לרוב ללא גינות, כך שניתן להניח שהאנשים לא היו חקלאים אלא סוחרים או בעלי מלאכה, מה שהופך את וינצ’ה לעיר העתיקה ביותר בעולם. הם נדדו בכל רחבי הבלקן והביאו לווינצ’ה סחורות, כשהראשית שביניהם הייתה אבן האובסידיאן מהרי הקרפאטים ברומניה. אבן זו (זכוכית געשית) היא אחד החומרים החדים בטבע המשמש עד היו בניתוחים, הם השתמשו בפצלים שלה בתור סכינים למגלים, סכיני גילוח, כלים לעיבוד עורות, ואף חצים. בנוסף על האובסידיאן הם ידעו לייצר צבעים, סחרו במלח שהובא מבוסניה, ובאבנים אחרות בעלות שימוש לתרבות הניאוליתית. וינצ’ה הייתה אורח חיים שהתקיים במאות יישובים בכל הבלקן, מיוון ועד רומניה, מקרואטיה ועד בולגריה. המרכז של המסחר היה בווינצ’ה, שנמצאת על פרשת דרכים. המסחר הפך את האנשים למשתפי פעולה, השכן לא היה עוד אויב, אלא לקוח פוטנציאלי, והגישה של win-win שלטה בכיפה.

שיטות החקלאות באותה תקופה התפתחו והתקדמו, והחל שימוש מוגבר בדשנים שהגדיל את התוצרת ושחרר חלק מהאנשים להתמחות במלאכות אחרות. אנשי וינצ’ה השתמשו בעיזים, כבשים, פרות וכנראה שגם שוורים לחרוש את השדות, דבר שחסך עבודה רבה. הם גידלו חיטה, שעורה ופשתן בו השתמשו לעשיית בגדים. את צורת הבגדים ניתן לראות על הפסלים, ושרידים שלהם נמצאו בחפירות.

אנשי וינצ’ה פיתחו את המלאכה והצטיינו בכל דבר שהם עשו, הם ידעו לארוג בגדים בעזרת נול קדום שייצרו ולייצר גרביים, חולצות ומכנסיים, הם הצליחו לקדוח חורים עגולים באבנים בעזרת מקדחה של קנה סוף מסתובב וחול. הם יצרו קרמיקה מתקדמת ומזוגגת על ידי שריפה חוזרת ושיוף, יצרו כלי אבן עדינים ומתוחכמים, ובפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית הפיקו נחושת, הרבה לפני התקופה הכלקוליתית. אנחנו קוראים להם תרבות מפני ששרידים של אותה קדרות ואורח חיים נמצאו ביישובים רבים בבלקן, מיוון ועד רומניה, ואנו מניחים שכולם היו חלק מרשת מסחר וחילופין, והיו בקשר אחד עם השני

בתרבות הקדומה של וינצ’ה נמצא תכשיטים, אבני חן, כדים מקושטים בעיטורים בסגנון מיוחד המזכיר ספירלות. במוזיאון בווינצ’ה מוצגים חכות, קערות, כדים, אבנים עם קדח בתוכם, פסלונים של אֵלות, ועוד הרבה ממצאים מעניינים. ישנם גם סמלים שהם אולי הופעה ראשונית של כתב. מעל אלף חפצים עם כתב קדום זה התגלו בכל רחבי סרביה והבלקן, ברובם על חימר. לרוב מופיע רק סמל אחד (ברומניה, לעומת זאת, התגלו לוחות הנקראים tartarian tablets, שעליהם כתבים רבים).

חלק מהותי מהחיים היו הדת והפולחן, במקום נמצאו צלמיות רבות של דמויות נשים לבושות במחלצות ועם עיניים גדולות, העיניים מסמלות את העירנות ותשומת הלב של האלה האם והאדם, האחריות לסביבה, לאנשים, כל אחד לעצמו, ולכדור הארץ.

כל הבתים בווינצ’ה היו שווים בגודלם ולא נמצאו עניים או עשירים. כל אחד היה אחראי לעצמו ודאג להשיג את מזונו בדרך הישרה, ומהצד השני אנשים הסתפקו במילוי הצרכים שלהם, לא בנו ארמונות, לא ביקשו לנצל עבודה של אחרים, לצבור רכוש, ולחיות חיי מותרות. אנשים היו בקשר עם עצמם, אחד עם השני, ועם האם הגדולה. האימא היא זו ששומרת עלינו בלילה, לא ישנה, משגיחה עלינו, עוזרת בזמן מצוקה. עיניה תמיד פקוחות. בנוסף על כך, היא מחבקת ואוהבת ומטפלת בדברים בדרך הרכה, מתנגדת לאלימות. התרבות של וינצ’ה הייתה נגד אלימות. לא נמצאו בה שרידים של אלימות, מלחמות, חומות, ביצורים, פגיעות באנשים, או כלי נשק. ההנחה היא שזו הייתה תרבות שהיה לה סוג מסויים של ארגון חברתי שדחק את האנשים האלימים החוצה מתוכו והשתלט על הדחפים ההרסניים, מה שאִפשר לתרבות זו להתקיים בשלווה, במעין תור זהב אנושי, במשך אלפיים שנה.

הצלמיות נלקחו כקמע לדרך. בנוסף על כך בבתים נתלו גולגולות שוורים מכוסים במסכת בוץ, המסמלות את האמונה בקרני הבקר ואת התכונות האנרגטיות שלהן. יתכן שהן קשורות למזלות אסטרולוגיים ולאמונה באל המקורנן.

הממצא המרשים ביותר הוא כד עשוי חימר מזוגג בצבע שחור ועליו מכסה בצורת ראש של חתול או חיה דומה. לפי ארכיאולוג החופר במקום, העיניים והאוזניים הגדולות מסמלות את העירנות והקשב הנדרשים מבני האדם. זהו ייצוג של האדם העירני, המודע, שהיה האידיאל של תרבות זו – לשים לב לסביבה, לשים לב לאחֵר, לשים לב לעצמך. ואכן, בתוך הכד נשמרו הזרעים ליבול של השנה הבאה.

החוקרת מריה גימבוטאס (Marija Gimbutas) שחפרה במקום קיבלה ממנו השראה ותמיכה לתיאוריות שלה על “תרבות האֵלה”. ואכן, היישוב בווינצ’ה נחרב בתחילת עידן המלחמות, עם פלישת השבטים ההודו-אירופאים.

סטרצ’בו (Starcevo)

במקביל לתרבות וינצ’ה, הממוקמת על הגדה הדרומית של הדנובה, וקצת לפניה, התקיימה תרבות נוספת הנקראת סטרצבו, על שם יישוב בגדה הצפונית של הדנובה, לא רחוק מבלגרד. היישוב היה קיים בין השנים 6000 ל-5000 לפנה”ס. היה זה יישוב שהתבסס על גידול בקר וחקלאות, פחות על מסחר, אומנות ואמנות, כמו וינצ’ה. התרבות הזו התפשטה לאירופה והבלקן, היא נקראת גם stacevo – koros – cris culture.

חלק מהממצאים שנמצאו בסטרצ’בו נמצאים במוזיאון של פנצ’בו (Panchevo) הסמוך, ואחרים במוזיאון הלאומי בבלגרד. כדים מתרבות זו התגלו בלפנסקי ויר.

פלוצ’ניק (Plocnik)

פלוצ’ניק הוא אתר ארכיאולוגי הנמצא במרחק שעה נסיעה מניש ומהווה חלק מתרבות וינצ’ה. המיוחד במקום הוא ששחזרו שם בתים כפי שהיו פעם לפני 8,000 שנה. ייחוד נוסף הוא ששם התחילו להשתמש בנחושת. זהו אחד ממקומות עיבוד המתכות הקדומים בעולם. ההפקה של מתכת הינה תהליך מורכב ביותר שלא ברור איך הקדמונים הגיעו אליו ומצאו אותו. יש בו כל כך הרבה מרכיבים ותנאים ששוללים אפשרות של מקריות, בבחינת מישהו זרק אבן למדורה, וחייב היה להיות גוף של ידע שהגיע ממקום כלשהו, קבוצה של אנשים שעשתה ניסיונות. הפיתוח של יכולת הפקת המתכת התרחש כנראה במקום אחד ופעם אחת, ומשם זה התפשט לשאר העולם.

פלוצניק נמצאת על גדות נהר הטופליקה באזור, שהוא פורה מאוד וטוב לחקלאות מסוגים שונים. היישוב השתרע על פני 120 הקטר, בין השנים 5500 לפנה”ס ו-4,500 לפנה”ס. הוא הצטיין במסחר, אומנות, אמנות ומתכות. הייתה בו שאיפה ליופי הבאה לידי ביטוי בפסלוני חימר שנמצאו במקום, וגם נטייה לשעשוע ומשחק. הם ידעו איך לכרות מתכות, לשנע אותן, ולייצר נחושת בסדנאות נפחות גדולות, עם ארובה. מצאו שם גרזנים מלפני 7,500 שנה, וזה מעיד שהשימוש במתכת היה כנראה הרבה יותר קדום ממה שאנו חושבים. בדרך כלל נוהגים לציין את תחילת השימוש במתכת בתקופה הכלקוליתית, ב-4500 לפנה”ס, וכאן יש לנו ממצאים מאלף שנה לפני כן.

לפי הפסלונים שנמצאו, התלבושות של הנשים הצטיינו ביופי וחוש אמנותי מעודן. יש בהן עידון שלא היה צפוי בתקופה זו. היו להן שמלות מיני, ובנוסף לכך צמידים ותכשיטים – כנראה שהיופי היה אידיאל עבורם.

פלוצניק הייתה חלק מתרבות וינצ’ה שהייתה התרבות הפרהיסטורית הגדולה באירופה והתקיימה החל מהאלף השישי לפנה”ס ועד האלף השלישי, אז נחרבה על ידי פלישות של הודו-אירופאים, אלא שהיישוב עצמו נחרב כבר באלף החמישי על ידי שריפה, ששימרה חלק מהישוב הקדום. המקום התגלה בשנות העשרים של המאה ה-20 בזמן בניית מסילת רכבת. כיום ניתן לראות בו חמישה בתים ניאוליתיים משוחזרים במתכונת מקורית של בניית עץ ובוץ, בנוסף על כך ניתן לראות במקום איך ארגו וייצרו נחושת בימי קדם.

חלק מהממצאים וביקור באתר מוסדר דרך המוזיאון של טופליקה בעיר פרופוקליה הסמוכה.

[1] The Life and Work of Marija Gimbutas by Joan Marler.
[1] אחת ההופעות של דמות האלה הכפולה זו אימא ובת כמו דמטר ופרספונה