תרגולות סופיות

המאמר מתייחס בעיקר לתרגולות של המסדר השאזלי יאשרוטי בעכו, אך הם אופיינים גם למסדרים אחרים.

פטימה יאשרוטי (סופרת המסדר) אומרת שהיחס בין סופיזם לאסלאם (חוק) הוא כמו היחס בין רוח לגוף, הסופיזם מחייה את החוק היבש של האסלאם, אלא שבכדי להחיות את הגוף צריך לנשוף רוח חיים באפו, ואת זה עושות התרגולות. היסוד של הדרך הרוחנית היא תרגול, אי אפשר להיות תלמיד בלי לעשות שיעורי בית.

באופן עקרוני הסופים טוענים שאין לתרגל ללא הדרכה נכונה של מורה, הניסיון שלי בתור אדם שלמד כמה שנים את ריקוד הדרווישים המחוללים הוא בדיוק ההיפך. למרות שאמרו לנו לא לתרגל לבד אלא רק בקבוצה, רק התרגול העצמי היה זה שהוביל אותי להישגים, והוא גם זה שנשאר איתי עד היום.

יש תרגולות סופיות פשוטות שאפשר לעשות אותם במשך היום, תוך כדי פעולות יום יום שגרתיות, כמו למשל נשימות, מדיטציות, או חזרה על משפטים בלב, ויש תרגולות שאכן מצריכות קבוצה והנחייה של שייח' כמו למשל הזיכר.

בשלב כלשהו האדם יכול להתעלות מעל התרגולות ופשוט להגיב לחיים, יש כבר דברים שחיים בתוכו, מעין נקודת הסתכלות אחרת, אבל בכדי לפתח את נקודת המבט החיצונית ואת נקודת החיבור הפנימית צריך לתרגל, לרכוש את המיומנות.

במסדר השאזלי יאשרוטי ישנם כמה סוגים של תרגולות שאותם מלמדים את החסידים, התרגולת הראשונה היא הזכרת האל, מה שנקרא זיכר, יש הזכרת אל בקבוצה באופן טקסי ובקול רם, ויש הזכרת אל שהיא אישית אותה אדם עושה לבדו. בנוסף לכך יש סוגים שונים של מדיטיות שנקראות פיקר או תאאמול, למרות שגם הזיכר הוא סוג של מדיטציה. ישנם תרגולות של ערנות ומודעות, דין וחשבון, וגם סוד של דיון בקבוצה, או שמיעת שיעורים שנקרא מוזקארה.

מעבר לכל התרגולות הללו, שעליהם נרחיב את הדיבור, מה שחשוב הוא ללמוד את ההתנהגות הנכונה – אדאב, ואת הגישה הנכונה – אקידה. כשמעל הכל חשובה האהבה.

מוזקארה (דיון) mudhākara

מטרה של הסופי היא להגיע לידע (מעריפה) של האלוהים. לצורך כך התפתחה במסדר השאזלי יאשרוטי תרגולת של דיון חופשי שנקרא מוזקארה, עומאר ראיס נהג להדגיש שאפשר להתדיין על כל דבר. מתוך תזה ואנטיתזה נוצרת סינתזה, הבנה חדשה. נקודות מבט שונות עוזרות בדרך ההגעה אל האל. הדיון (מוזקארה) נעשה בקבוצות של חסידים, כל אחד יכול להעלות משהו, ואין דבר כזה טוב או רע, נכון או לא נכון (לצורך הדיון), חוץ ממה שיוצא מגדר חוקי האסלאם והמדינה (זה מזכיר במקצת את החברותא והפלפול של היהדות הדרשנית).

ישנה גם מוזקארה ברמה גבוהה יותר והיא דרשות שמעביר השייח' פעם בשבוע, במסגרת הדרשות הוא מעביר סימנים שעל התלמידים לפרש ולהבין בעצמם, זה כמו מעין שפת סתרים, וכך האדם מתרגל את ההקשבה הרוחנית שלו.

החשיבות של הדיון – מוזקארה, היא שאם הוא נעשה באופן נכון ועם הסנטימנט הנכון זה יכול להביא לירידת השראה, מעין רוח קודש שנקראת מאדאד Madad על המשתתפים, במיוחד עם השייח' נוכח בדיון. אבל גם אם הוא לא נוכח, ברגע שהמאמינים מקיימים בעצמם מוזקארה רוחו נוכחת והיא יכולה להתגלות למשתתפים בתור סימנים. לדוגמא, עומאר נהג לספר על דיון שנערך בזאוויה ובמסגרתו הם התחבטו בשאלה מסוימת, והנה נכנס ילד קטן לאולם ובפיו הייתה את התשובה (בדיוק כפי שקרה למייסד המסדר השאזלי שייח' אבו אל חסן שאזלי).

לפי מה שאני מבין, השייח' בדרך כלל לא יגיד לחסידים ישירות מה לעשות, אלא הוא יגיד ויעשה דברים שיגרמו בסופו של דבר לידע להיוולד בתוכם, אחרת הוא לא יהיה שלהם. השייח' מכוון את החסיד לחזור ללב שלו, באומרו ששם נמצאת התשובה, אלא שאין זו תשובה שבאה מהאדם עצמו, אלא היא פרי השראה אלוהית שמועברת אליו על ידי השייח', ולכן רלוונטית, מכיוון שאיננה גחמא אישית, אלא נובעת מהפתיחות של האדם, והקשר הרוחני שהוא מחובר אליו.

כשעומאר ראיס לדוגמא, עבד על התוכניות לזאוויה ביחד עם  אנשים אחרים, אחד מהדברים שהוא ניסה לעשות (לפי הבנתי) הוא ליצור אווירה של דיון, החלפת דעות, שבזכותה תבוא ההשראה לאחד המשתתפים, ובמיוחד לאנשי המקצוע. תמיד הוא היה שואל אותם לדעתם ונותן מקום להשראה Madad שתבוא מהם. מסיבה זו אנשים אהבו כל כך להיות בחברתו, כי אז עלו בתוכם דברים שהם לא ידעו שהם קיימים והם הרגישו טוב עם עצמם. ודבר ראשון שהוא עשה בכדי לאפשר זאת הוא להרגיע אותם, בידיעה שאין טוב ורע, אין מי ששופט אותם או אומר מה נכון ולא נכון, שכולנו מעגל אחד של אנושות, וכל אחד נמצא בנקודה אחרת של המעגל, ממנה הוא יכול להתקדם לכיוון המרכז. כשנמצאים במרכז רואים שהכל הוא בעצם אחד, וזאת ההוויה והמטרה של המוזקארה.

הזיכר Dhikr

הזיכר הוא הטקס המרכזי והמוכר ביותר של המסדרים הסופים, המבוסס על הפסוק הקוראני: "אלו שמאמינים ובליבם נמצא סיפוק בזיכרון האלוהים, בלי ספק בזיכרון של אלוהים הלב מוצא סיפוק" (סורת הרעם, פסוק 28).

אחת לשבוע, ביום חמישי בערב בדרך כלל, נפגשים הסופים בזוואיות (מרכזים סופים) בכדי לבצע יחדיו את טקס ה’זיכר’ – ההזכרות בשמו של האל. לכל מסדר יש את סוג טקס הזיכר המיוחד שלו, לעיתים הוא מלווה בכלים מוזיקאליים כגון תוף או חליל, לעיתים בשירה, לעיתים בריקוד. לרוב מקדימה את הטקס תפילה.

ישנם דרכים רבות לעשות את ה’זיכר’. ניתן לקרוא את השם ‘אללה’ בהטעמה מיוחדת, שבה יש כוחות מיסטיים, בליווי נשימות, או להשתמש במשפטים ומילים אחרות שלרוב כוללים את השם אללה. משפט מפתח הוא המשפט: "אין אלוהים מבלעדי אללה – לה איללה איללה לה", שהוא כעין מנטרה סופית, וגם, כמובן, השהדא – העדות המוסלמית.
ה’זיכר’ יכול להיות מלווה בתנועות גוף, ראש, או צעדים. לעיתים הוא מלווה בנשימות. ישנם סוגי ‘זיכר’ שקטים שבהם צריך לדמיין גם תמונות ולהתרכז בחלקים מסוימים בגוף, וישנם רועשים המתקיימים בקבוצה. ברמה הנמוכה יותר הזיכר נאמר בעזרת הלשון, עד שהוא ממלא את הגוף כולו, ברמה הגבוהה יותר הוא נעשה בצורה מנטלית, האל בא לשכון בתוך האדם דרך שמותיו, האדם רואה בכל דבר את האלוהים.

מעבר לטקס עצמו, כל מהותה של הסופיות היא ‘זיכר’ – הזכרות בלתי פוסקת באללה .וישנם תרגולים שונים ומגוונים שנכנסים תחת ההגדרה הרחבה יותר של המונח "זיכר". הזיכר במהותו הרחבה כולל גם חזרה על פסוקים מהקוראן, קריאה של הווזיפה (החובה היומית), חזרה על הווירד (המנטרה האישית שאמורה להביא לפריצת דרך בהבנה והחיבור), סוגים של הזכרת האל וחזרה על פסוקים אישית, וטקסים של קריאה בשמות האל ציבוריים (שנקראים בטרמינולוגיה של המסדר השאזלי יאשרוטי "חדרה Hadra" – נוכחות).

הדרך הסופית נועדה לעורר את זיכרון האחדות עם אלוהים, את הגעגוע הביתה ואת האהבה לאלוהים. התעוררות זו נעשית בדרכים רבות, אם על ידי שירה, תפילה, ריקוד, משל, ואם על ידי עולם החושים: מראות יפים, ריחות נעימים וכו' (ומכאן נובעת חשיבותם של הגנים הסופיים המטופחים והאדריכלות האסתטית וההרמונית).
פעם, לפני שנולדנו, היינו חלק מאלוהים, מסתובבים סביב כיסא הכבוד, אבל כשהנשמה שלנו נכנסה בגוף הפיזי שכחנו מי אנחנו באמת, מנין באנו ולאן לנחזור. הזיכר מעורר מחדש את הזיכרון של ההרמוניה השמימית, את האהבה והרצון לחזור ולהיות חלק מהאל.

זאת ועוד: האדם יוצא לדרך הסופית מסיבות שונות. אצל האחד זו תחושת ריקנות מחייו שלו עד כה, אצל האחר חרטה על דבר שעשה, או מפגש עם מצב או אדם כלשהו.
הדחף הראשוני איננו מספיק לשמר את האינרציה של התנועה בדרך, שהיא עלייה קשה ותלולה, כפי שהגדיר זאת פעם אחד מהשייח'ים, ולכן צריך, אחת לכמה זמן, לעורר מחדש את הדחף הראשוני, וזה נעשה בעזרת ה’זיכר’.
ה’זיכר’ עוזר לנו בחיי היומיום, הוא מרפא אותנו ונותן לנו תחושה של משמעות ושייכות, שנשארת איתנו למשך זמן רב.

לפי עומאר ראיס מטרת ה'זיכר' איננה רק להיזכר, אלא גם להזכיר. ה'זיכר' מטרתו להאיר, להצביע, לכוון, להביא למודעות ולקרוא כלפי העתיד וההווה, ולא רק כלפי העבר. הנשמה שלנו עברה גלגולים רבים. ב'זיכר' האדם נזכר בגלגול הראשון שלו ובכל הגלגולים מאז.

לפי עומאר ישנם שני סוגים של זיכר אישי, האחד עם מנטרה שהיא המילה אללה, אלא שיש תרגול עם הברה קצרה ויש עם הברה ארוכה הנקרא ה"זיכר הסודי" (אל זיכר אל חאפי), שבו מאריכים באללההההה. זה לא מתאים לכל אחד, וצריך אישור בכדי לקיים אותו. רק מי שמוכן מקבל את זה, מכיוון שכניסה לפרדס יכולה להזיק למי שאין את היכולת להכיל אותו  "אתה נחשף לדברים שאתה לא מוכן אליהם".

הזיכר הוא ביטוי שמו של האל, כשתוך כדי כך אתה מתחבר למהותו. בביטוי השם של הדבר קיימת המהות של הדבר עצמו. הזיכר קשור להווה מכיוון שההווה מקבל כאן משמעות שונה. בתוך ההוויה הנוכחית חבויה הוויה אחרת, נסתרת, גבוהה יותר, שניתן להתחבר אליה על ידי תרגול הזיכר, מכיוון שהאל נמצא בכל דבר, וכל דבר מכיל את מהותו. הזיכר גורם לאדם להיכנס למצבים אקסטטיים ולרגע להימשך לנצח, הוא מעבר לגבולות הזמן והמקום.

לעיתים אומרים בזיכר את המשפט "אללה חי", זה מפני שאללה נמצא בחיים, צריך רק לראות את זה. לרוב הזיכר מלווה על ידי נשימות, בין אם זה במודע או שלא במודע. הצעקות בקול, התנועות, הקצב, והנשימות של הזיכר מביאות אדם לכדי מצב אקסטטי שבו הוא מתחבר ראשית דבר לכוח הבסיסי שבתוכו, כוח החיים, ומשם פתוחה הדרך לחזיונות, איבוד שליטה, טיפוס במדרגות הרוחניות, התחברות עם החלקים הגבוהים שבתוכו. העשייה של הזיכר ביחד יוצרת כוח של קבוצה שנעה כאיש אחד, מעין תזמורת שעליה מנצח השייח' שנמצא במרכז המעגל. במידה והוא מחובר אזי הוא מסוגל להעביר דרכו את האור הרוחני אל האנשים שמסביבו.

הזיכר מעיר את המשתתפים בטקס מתרדמתם. אלא שהרבה פעמים השכינה יורדת לשכון בקרבם דווקא ברגעים שלאחר הזיכר. אני זוכר שראיתי בטלוויזיה זיכר שנערך בזאוויה בעכו בזמן ביקור השייח' אחמד יאשרוטי במקום ב1995. האנשים עמדו במעגל, שילבו ידיים והחלו לקרוא בשם האל, השייח' שעמד במרכז ניצח עליהם. הקריאות הקצובות נישאו באוויר, גל אחר גל, לפי הכוונתו של השיח'. בכל פעם האט השיח' לרגע את הקצב ואז הסתער מחדש על העולמות הלא נראים, בהתלהבות מחודשת ובריכוז עמוק. במשך דקות ארוכות חזרו הגלים ובאו, ושמו של האל נישא באוויר ובחדר. ופתאום, בדיוק ברגע המתאים, עצר השיח' את הקריאות באחת! ובחדר השתרר שקט. למרות שראיתי את הטקס דרך הטלוויזיה, יכולתי גם אני לשמוע בתוך הדממה את שם האלוהים. זה היה מפגש ראשון שלי עם המסדר השאזלי יאשרוטי, שזכרתי אותו שנים אחר כך.

אין אלוהים מבלעדי האלוהים

אחד הנוסחאות העיקריות בזיכר זה המשפט "לא אללה אללה אללה" – "אין אלוהים מבלעדי האלוהים", משתמשים במשפט זה בדרך של חזרות רבות בכדי להגיע למצב אקסטטי של חיבור עם האלוהים. עבור המוסלמי הרגיל משפט זה הוא חלק מה’שהאדה’- העדות: ההודאה של המאמין שאין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביא אללה. מבחינת הסופים, מעבר להכרה בנביא מוחמד ובדרך האיסלאם, טמון במשפט הזה סוד הרבה יותר עמוק, שנוגע במהותה של הדרך הסופית.

"אין אלוהים מבלעדי אלוהים" הוא משפט שמגלם בתוכו את כל מהות המאבק והקיום האנושי.  משפט מסתורי המחבר בתוכו את הניגודים שמהם בנויים העולם ובני האדם. ומהם אותם ניגודים? האין והיש, הריבוי והאיחוד, הרוח והחומר, שהרי אנחנו גם רוח וגם גוף. חלקו הראשון של המשפט "אין אלוהים" מייצג את החלק החומרי שבנו, חלקו השני של המשפט "מבלעדי אלוהים" מייצג את החלק הרוחני שבנו.

כשאנחנו חיים את חיי היום יום, בתודעה של החלק החומרי שלנו, נדמה ש"אין אלוהים" סביבנו. זוהי החוויה הרווחת אצל מי שמרוכז בעולם החומר. לרוכל שרימה אותנו בשוק "אין אלוהים", לשריפה ששרפה את ביתנו "אין אלוהים", לזקנה, לחולי ולצער שקפצו עלינו לפתע "אין אלוהים". אם ישנו אלוהים, הרי שהוא עיוור, קפריזי, אכזר, ופועל ללא סיבה או טעם שאותם אנו יכולים לדעת. אל כזה טוב לנו ולו שלא יהיה.

אך עבור מי שמרוכז בעולם של הרוח אלוהים קיים, נמצא בכל, רחמן ורחום. זהו הפרדוקס האנושי שבו אלוהים קיים אך איננו נמצא בו-זמנית. וכך, אלוהים הוא איחוד וריבוי בו זמנית, הוא גם הבורא וגם הבריאה, הכל ולא כלום באותה נשימה.

ניתן לראות זאת דרך תהליך השאיפה והנשיפה. בנשיפה אנחנו מוציאים החוצה את כל מה שאינו אלוהים, ובשאיפה אנחנו אמורים להכניס פנימה רק את האלוהים. וכך, בחלק מתרגולי ה'זיכר' המשפט "לא אללה אללא אללה" נהגה בצורה מיוחדת תוך כדי נשיפות ושאיפות. "לה אללה" -"אין אלוהים" – נשיפה. "אללא אללה" – "מבלעדי האלוהים" – שאיפה. וחוזר חלילה. כך במשך שעות רבות יכול הסופי לחזור על המשפט – "אין אלוהים מבלעדי אלוהים" תוך כדי נשיפות ושאיפות.

סודות רבים טמונים במשפט "אין אלוהים מבלעדי האלוהים" – "לא אללה אללא אללה". הגייתו הפיזית של המשפט מספקת לנו הצצה על מהותם של סודות אלו. ונתחיל במילה "אללה".

המילה "אללה" נחלקת לשתי הברות: "אל" ו"לה". בהברה "אל" התנועה זורמת מהאות א' לאות ל' ואילו בהברה "לה" התנועה זורמת הפוך: מהאות ל' לאות ה'.  המילה "אללה" מאחדת בין התנועה קדימה ואחורה. הצליל הפונטי של האות א' שבתחילת המילה, יוצא מהגוף, בעוד שהצליל הפונטי של האות ה', שבסוף המילה, יוצא מהראש. לפי אחד המורים הסופים שפגשנו, הא' מבטא את העיקרון הזכרי של הבריאה, והה' את העיקרון הנקבי – המקבל. המילה אללה, או צירוף ההברות של א' וה' הוא האיחוד של שני הניגודים, שמתוכו יכול להיוולד משהו חדש.

אפשר להתבונן בזה גם אחרת, דרך משקפיים קבליים: הצליל של אה יוצא מאחורי הגרון וזהו צליל לא מובחן עדיין ולכן קשור למרכיב הזכרי, הצליל של לה נובע ממפגש של הלשון עם השיניים והחלק העליון של החיך, והוא חתוך, מובחן ומובדל, ולכן קשור למרכיב הנקבי. הזכרי הוא הזרע, הנקבי המסגרת, שני הצלילים מתחברים במילה אל, או אם תרצו במילה אללה, מחברים את הנקבי והזכרי ומתחילים בפעולת הבריאה של העולם (לפי הקבלה האור שיוצא מהפתחים בגוף שלנו הוא לא מובדל, מכיוון שיש שני עיניים, שתי אוזניים, שני נחיריים, ורק בפה שהוא אחד יש הבדלה בין זכרי ונקבי שבא לידי ביטוי בתפקיד הכפול שלו של דיבור ונשימה).

בתרגולותיהם הסופים מבטאים את שם האלוהים במשך שעות ולעיתים אף ימים. ובסופו של דבר המילים משתבשות, הלמד נעלמת, ומביטוי השם לא נשאר דבר פרט לתנועות של א' וה', (שניהם בניקוד פתח), המזכירות בצלילים שלהם (אהה) את קולות הנשימה הטהורה של האדם. זהו מעין צליל בראשית, אעז ואומר חייתי, ראשוני, המחבר את האדם לכוח החיים של הבריאה.

גם הצלילים של המשפט  "אין אלוהים מבלעדי אלוהים" המבוטאים תוך כדי נשימות מכילים בתוכם סודות. בספר אחר שכתבתי שנקרא "סופים במרכז אסיה" אני מרחיב על השימוש של המסדר הנקשבנדי בתבנית משפט זה ככלי למדיטצית נשימות. אין ספק שהחיבור של הברות הלמד, והתנועות של אי ואה מתחלפות עושה משהו, מתנגן ומהדהד משהו בפנים.

נציין שוב שטקסי הזיכר הם ייחודים לדרך הסופית, ישנם טקסים הנעשים בקהל וישנם פרקטיקות אישיות שבהם חוזרים המילה אללה, המשפט לא אללה אללא אללה, או משפטים אחרים.

מדיטציה (Fikr)

חלק מהותי מהתרגולות של הסופים בכלל והמסדר השאזלי יאשרוטי בפרט קשור למדיטציות מסוגים שונים, הכוונה היא הפניית תשומת לב למחשבה, הגות, בכדי להתחבר לממדים אחרים (עומאר הזכיר שישה עשר ממדים), ובתוך זה יש הבחנה לכמה פרקטיקות שאחת מהם קראת פיקר והיא התרכזות מנטלית, השנייה תאאמול וקשורה להתבוננות בטבע, והשלישית מורקאבה ומשמעה ערנות. בנוסף על כך אפשר להגיע למצבים מדיטטיביים תוך כדי תפילה עד לדרגה של שכחה עצמית שנקראת פנאא.

באופן כללי משמעות המילה פיקר היא "לחשוב", המונח מכסה ספקטרום רחב של פרקטיקות, החל מעידוד החסידים ללימודים אקדמים, המשך בניסיון לשלוט על המחשבה ולהימנע ממחשבות שליליות וכלה בהתמקדות המחשבה בדבר אחד, ואיבוד המחשבה לתוך עולמות אחרים.

תאאמול ta'ammul

לתאאמול יש כמה פנים: ראשית דבר זו טכניקה מדיטטיבית ששמה דגש על החוץ ולא על הפנים, וזאת מתוך התפישה שהעולם מלא בסימנים, רק שאנחנו לא שמים לב אליהם, ולכן צריך לפתוח את שערי החושים ומהמודעות, דרך התובננות והקשבה, בעיקר כלפי הטבע, מתוך נקודת מבט שקטה, ולראות מה העולם מנסה להגיד לנו, ציפור שמצייצת, גלים של ים, מישהו אומר משהו ברחוב מתחת.

התרגולות של התאאמול היא לשים לב (לדוגמא בבוקר) לקיום העולם החיצון ולשיקוף שלו בעולם הפנימי. לשמוע את הקולות, לראות את המראות, להבחין מה עולה בך, צירופי המקרים. לעיתים זה צבעים, אותיות. לעיתים חוזרים תוך כדי כך על תפילה פנימית. בכדי שזה יקרה אדם צריך לאבד את עצמו בתוך התהליך.

כשעומאר קם כל בוקר הוא יושב באותה הכורסא בסלון ושוקע במדיטציה מסוג זה, זה זמן שאסור להפריע לו, ואם פנית אליו בטעות אזי לא קיבלת תשובה. לעיתים הוא הולך לים ונאבד במצב של ההתבוננות בו, לעיתים יוצא אל ההרים.

במסגרת תרגול התאאמול צופים בטבע תוך כדי ריכוז וערנות למתרחש, הראייה פועלת בצורה אחרת וכך גם השמיעה. הסופי ער לכל המתרחש במצב של ריכוז מאוד גבוה. טכניקת התאאמול מחברת אותנו לתוך עצמנו, אבל לא כמו במדיטציה פנימית, אלא דרך הפעלת החושים ופתיחות לעולם. ואוסיף בהקשר זה: לא במקרה הטקס של הדרווישים המחוללים נקרא "סמע", מלשון לשמוע, והתפילה היהודית החשובה ביותר מתחילה במילה: "שמע".
במסדרים הסופים היו כאלו שראו את אחדות העדות של האל דרך כניסה פנימה וטכניקות התבודדות, והיו שמצאו את הדרך לאל בפתיחות לעולם הטבע, דרך הקשבה, ההתבוננות וצפייה.

התאאמול הוא התבוננות והשתאות מנפלאות הבריאה, השמיים והארץ, השמש והירח, ישנו חדית' סופי מפורסם שאומר: השמיים והארץ לא יכלו להכיל אותי, רק ליבו של עבדי הנאמן. התאאמול לפי הבנתי הוא התהליך שבו הלב מכיל את השמים והארץ, ודרכם את הבורא שלהם, זה מקביל לרגש הדתי הגבוה של נבראות, כפי שמתאר אוטו רודולף בספרו על הקדושה, כשאדם מרגיש שיש משהו גדול ונפלא ממנו עד כדי כך שהוא נכנע לו ונהפך לחלק ממנו.

מורקאבה Muraqaba

בחדית' גבריאל, שנחשב לחדית' החשוב ביותר באסלאם, אומר הנביא מוחמד: "עבוד את אלוהים כאילו אתה רואה אותו, ואם אתה לא רואה אותו דע כי הוא רואה אותך". משפט זה הוא הבסיס לתרגולת המוראקבה – ערנות, המופנה כלפי העצמי ומנקה את המראה של הלב. כשאדם חי בתחושה שאלוהים רואה את כל מעשיו, זה מוביל אותו לרצון להיות יותר טוב.

כשמישהו מתבוננן בנו זה נותן לנו נקודת מבט חיצונית על עצמנו, ובוודאי אם מדובר באלוהים. דרך המורקאבה אפשר להבחין בתכונות השליליות של הלב. לדוגמא: אם עולה בתוכנו גאוותנות או עולה בתוכנו כעס המורקאבה עוזרת לנו לזהות זאת, וכך למנוע את הופעת התכונות השליליות. כפי שמלמד אותנו ג’ונאיד שהבחין בתוך עצמו בגאוותנות המתפתחת בעקבות הידע העצום שרכש במשך 40 שנה, אלא שהוא ידע לזהות זאת מפני שהייתה לו נקודת מבט חיצונית, ולשמור עצמו צנוע בעקבות כך.

מורקאבה פירושה לראות את עצמך מבחוץ ומבפנים בו זמנית, לדעת להזכיר לעצמך מראש מי אתה ומה אתה ומה אתה רוצה, שזאת נקודת מבט חיצונית משולבת עם נקודת המבט הפנימית. המשמעות של מורקאבה היא לחשוב כל הזמן על האלוהים. זאת התקבעות מנטלית ומדיטציה מתמשכת. שייח' איבן עראבי אמר: מדוט כל הזמן על האלוהים בכל המצבים, מכיוון שאלוהים מודט עליך. המורקאבה בשלב זה מפרידה את האדם מכל מה שהוא לא אלוהים

דרך המורקאבה אדם מגיע לשלמות או מצוינות, מונח שנקרא אצל הסופים אחסאן. ישנם שלוש רמות בדת: האסלאם שהוא הקבלה, האמאן שזה האמונה, והאחסאן שזה הניסיון ללכת בדרכו של הנביא ודרכם של הקדושים. הדוגמא לאחסאן עבור הסופי זה השייח' שלו. הקשר של האחסאן למורקאבה מופיע במשפט שעליו מבוסס התרגול "עבוד את אלוהים כאילו אתה רואה אותו, ואם אתה לא רואה אותו דע כי הוא רואה אותך". משפט זה נאמר כתשובה לשאלה שהופנתה כלפי המלאך גבריאל והיא: מהו האחסאן?

מוחאסבה Muḥāsabah

המוחאסבה, היא לעשות דין וחשבון לעצמך, כקדימון לדין וחשבון האלוהי שיקרה ביום הדין.  התרגול מבוסס על הפסוק הקוראני: "המאמינים יראו את אלוהים ותתבונן כל נפש מה הוא אשר קידמה (להכין) למחר, ויראו את אלוהים, כי יודע אלוהים את מעשיכם" (סורה 59, פסוק 18).

החיים שלנו הם מתנה שצריך לעשות איתה משהו, ואם אדם מבזבז אותם לריק הוא יצטרך לתת דין וחשבון על כך, בכדי שיצא זכאי אדם לשאול עצמו כל יום כמה זמן הקדיש למעשים טובים? עזרה לזולת? מחשבות על אלוהים והבריאה? וכמה זמן הקדיש לדברים שטותיים, רדיפה אחר תענוגות, משחקי כוח. מה הרגשות ששלטו בו במהלך היום? הכרת תודה, נדיבות ואהבה, או כעס, ביקורת ולעג?

המוחאסבה והמורקאבה לא מודגשות במסדר השאזלי יאשרוטי, לפחות לא ברמת הראשונה המוצגת לציבור. לעומת זאת במסדר הנקשבנדי שהתפתח במרכז אסיה, יש להם לתרגולות או שימוש רב ומושם עליהם דגש חשוב[1].

אדאב Adab

אדאב זה המהות של הדרך הסופית. אדאב זה הנפש מרכינה ראשה ומשתחווה לפני האלוהים. לדוגמא: כשהדרוויש המחולל נכנס לחדר האדאב הנכון הוא לברך את החדר בכניסה, לעמוד במפתן ולהשתחוות, מתוך הכרה והערכה לחלל שלתוכו אנחנו נכנסים. לפני שהדרוויש מתחיל לרקוד האדאב הנכון הוא להשתחוות ולנשק את הרצפה – להגיד לה תודה על כך שהיא תומכת בו למרות שהוא דורך עליה. כשמצווים על הדרוויש דבר כלשהו, או אומרים לו משהו, האדאב הנכון הוא להגיד א וואלה (מקבל) ולהשתחוות.

האדאב מתחיל בקוד של התנהגות ונימוסים נכונים, אלא שאלו נובעים ממשהו עמוק הרבה יותר. אדאב זו התכונה של הנפש שבאה לידי ביטוי בהתנהגות נכונה, נימוס מוסרי ואתיקה, והיא מתבטאת ביחס שבין אדם לאדם, בין תלמיד לשייח' ובין אדם לאלוהיו. האדאב הוא מושג יסוד בדרך הסופית שקשה להסביר אותו מכיוון שהוא קשור לגישה נכונה לאירועים, אנשים, ובמיוחד ללימוד ולשייח'.

במסדר השאזלי יאשרוטי האדאב קשור בחינוך טוב, תרבותיות, יישום ערכים סופים, התאמה של ההוויה הכוללת של האדם למצבים הרוחנים בהתנהגות, דיבור, מחשבה ופעולה, ואף בתחומים כגון לבוש, תנוחת גוף, מבטים ומצבים רגשיים.

העיקר הראשון באדאב (דרך ההתנהגות הנכונה) הוא התסלים Taslim, שמשמעו הכרה בלתי מותנית וחד משמעית בקיומו של האל. בלי זה אין מה לדבר על דת. במסגרת זו חייבים לקבל את סמכותו של השייח' כפוסק אחרון, לאחר מכן אפשר לחשוב על כל דבר ולהתפתח בכל צורה, אבל זאת חייבת להיות נקודת המוצא. אלא שיש עוד מושג שהוא מרכזי בתפישת האדאב של המסדר השאזלי יאשרוטי, והוא האקידה aqida.

אקידה Aqida

אקידה זה למלא את התפקידים החברתיים והדתיים, האקידה הנכונה מכילה גם את האמונה וגם את המנהג והחוק, היא נמצאת בלב ובמחשבה של המאמינים, אבל גם בחלקים עמוקים יותר בתוכם.

למרות שזאת מילה שקשורה להגדרת האהבה, הרי שאצל חלק מהמאמינים השאזלים יאשרוטים האקידה היא משהו שנרכש מהבית, מעין מסורת שזר לא יכול לעולם להיכנס לעומקה עד הסוף, האקידה משמעה חוקים לא כתובים חברתיים ודתיים, משהו שקיים בין האחים לאחווה, אהבה שמקשרת ביניהם לבין עצמם וביניהם לבין השייח'.

האקידה במובן זה מזכירה לי תפישה שנתקלתי בו במסגרת לימודי על הסופים שנקראת ברית הנשמות – הברית של אלסט, והיא מובססת על הפסוק הקוראני: "זכור כאשר הקים ריבונך יוצאיי חלציים מבני האדם והעיד אותם על עצמם למען לא יטענו ביום תחיית המתים שלא הוזהרו: "המעידים אתם שאני ריבונכם?" והם ענו: "אמנם כן, מעידים אנו" (בשורת הרכסים, פסוק 172).

לפי תפישה זו בזמן שהעולם עדיין לא היה קיים, נשמות בני האדם כבר היו קיימות וחיו בנצח עם אלוהים. אלוהים שאל אותם: "המעידים אתם כי אני ריבונכם?" חלק ענו כן וחלק לא ענו כלל.

התשובה הביאה לכך שנכרתת ברית בין האלוהים ובין נשמות המאמינים (אלו שענו כן) עוד לפני שהעולם נברא, לפני שהזמן נוצר. וכך נוצרת מעין אחווה רוחנית של הנשמות שהכירו באלוהים, והם מתגלגלות במאמינים האמיתיים, מעין גזירת גורל קדומה. ישנה ברית בין הנשמות לבין אלוהים (ונציג אור האלוהים על פני האדמה), וגם בין הנשמות לבין עצמן.

וכך עולה שהנשמות כולם שוות בסוגן, אך לא בדרגתן. הנשמות שכרתו את הברית הקדומה עם האלוהים, שה"אמונה" מושרשת עמוק נפשם, נמצאות בדרגה גבוהה יותר. מכיוון שעמוק בפנים שוכנת בתוכן הידיעה של הברית הקדומה.

התפישה הבסיסית של האיסלאם היא פתיחות לכל בני האדם. יש מה שנקרא "אומה" מוסלמית, וכל אחד יכול להצטרף אליה. אלא שבקרב המסדרים הסופים השתרשה תפישה של אחווה – אחוון, קשר מיסטי בין חברי המסדר. לפי הסופים ישנם שלושה תנאים לדרך: האחד זה הזמן, השני זה המקום, והשלישי זה האחווה, קצת כמו תפישת הסנגה הבודהיסטית.

המילה עקידה מרמזת על כך שהחיבור בין האחים והאחיות ובינם לבין השייח' והמסדר, איננו רק ערבות הדדית, אלא קשור לנימים הדקות של הנפש, אהבה עזה שמביאה לכך שאחד יהיה מוכן לתת הכל למען הדרך.

חשיבות המורה

לפי הסופים להולך בדרך הרוחנית יש צורך הכרחי במורה. בלי מדריך אף אחד לא יכול להגיע לנוכחות של אלוהים. המדריך האמיתי יודע טוב יותר מהתלמיד לאן הנשמה שלו רוצה ויכולה להגיע, ולכן על התלמיד להיכנע לשייח', לעזוב את רצונו שלו ולעשות רק את רצונו של השייח'. באופן ציורי התלמיד צריך להיות כמו גופה בידיו של רוחץ המתים. הכניעה חייבת להיות הן חיצונית והן פנימית, כמו עלה יבש ברוח. גם אם הוא נופל לאש, לא תשמע ממנו דבר.

המדריך הרוחני האמיתי קשור לכל נביאים והוא יורשם. הוא מחובר לאור האלוהי שהופיע דרך הנביא מוחמד ושלשלת רציפה של קדושים. הוא משפיע מאור זה על התלמיד, וכך נוצר קשר בעולמות הלא נראים בין התלמיד לשייח' שבזכותו ובחסותו התלמיד יכול להתפתח.

באופן כללי התקבלות למסדר סופי כרוכה במעין כריתת ברית בין השייח' לתלמיד. מתקיים טקס שכולל החזקה של ידי השייח', קריאה של השהאדה, הצהרת חרטה של התלמיד, הצהרה על האמונה האסלאמית, הצהרה רשמית של השייח' שהתלמיד התקבל למסדר ולבסוף מתן הוראות של המסדר. המסורת נשענת על פסוק 10 בסורת אל פתח של הקוראן האומר: "הנשבעים לך‏ נשבעים לאלהים; יד אלוהים על ידיהם היא; כל המפר בריתו לבדו ישא, ולכל מחזיק בברית אל ניתן שכר גדול".

במסדר השאזלי יאשרוטי טקס ההצטרפות שבו נכרתת מעין אמנה – ברית בין השייח' לתלמיד נקרא מובאייאה mubāya‛a, התנאי לקבלת הברית הוא אישור של המועמד או המועמדת כאדם ישר ומוסלמי טוב על ידי המוקאדמים (מנהיגים קהילתיים), הרעיון הוא שלפני שנכנסים לפרדס האדם חייב להיות בוגר, אחראי ותורם לחברה. במהלך הטקס שואל השייח' את התלמיד האם הוא מוכן להישבע אמונים למסדר ולנוכחות האדון Ḥaḍrat Sayyidunā, כלומר לשייח' הנוכחי כמייצג את האור של מוחמד. התלמיד צריך לבקש מחילה וחרטה על חטאיו, בכדי ליוכל להצטרף למסדר בלב נקי. במידה רבה ההצטרפות לדרך הרוחנית היא כמו לידה מחדש.

בהמשך הטקס ותהליך הקבלה למסדר מקבל המצטרף החדש הנחיות לקיים את מצוות האסלאם (שריעה) ואת חוקי ותרגולות המסדר (טריקה), שהעיקריים שבהם הם מהאבה (אהבה), זיכר (הזכרת האל), פיקר (מדיטציה), ותסלים (כניעה לאלוהים ולשייח'), התלמיד מקבל עליו להגיד את הווירד (מנטרה) של המסדר פעמיים ביום ואת הווזיפה (עיקרי האמונה) פעמיים ביום בזמנים ספציפיים. ככל שהוא יכול הוא צריך להגיע לזאוויה הסמוכה למקום מגוריו כדי לקיים את הזיכר (אזכור האל) והחדרה (מעין זיכר ציבורי עם נוכחות, לעיתים משולבים בו שירה מקודשת ולעיתים סוג של ריקוד המבוצע על ידי חלק מהמשתתפים)

מטרתו של הסופי היא להגיע לקשר ישיר ולאיחוד עם האלוהים. אלא שהאיחוד עם האלוהים קורה דרך האור של האלוהים, הלא הוא האור של מוחמד, שמופיע דרך המורה. משמעות הדבר היא שעד סוף חייו אדם זקוק למורה, בין אם זה מורה ארצי או מורה שמימי (ויש אפילו כאלו המרחיקים לכת ואומרים שמי שאין לו מורה השטן הוא המורה שלו). אלא שישנם מקרים שבהם ההוראה או ההדרכה היא דרך הכוח העליון ולא דרך בשר ודם, וזאת היא השאיפה בסופו של דבר.

בין התלמיד למורה נוצר קשר רוחני, עומאר קרא לזה "חדרה", זה יכול להופיע דרך חלומות או חזיונות, לעיתים המורה עוזר לתלמיד במצבי מצוקה וסכנה, מופיע באופן פלאי, אבל זה קורה רק אם התלמיד פתוח. המורה הוא לא האדם עצמו, אלא מה שעובר דרכו, מורה אמיתי חייב לשים את האגו בצד, וזה מאד קשה, הוא לוקח על עצמו את חטאיו וקשייו של התלמיד, במידה מסוימת מכפר על עוונותיו בכדי לאפשר לו לגדול.

עומאר דיבר רבות על האור של מוחמד. הוא קרא לזה חדרה מוחמדיה. זה היה בשבילו מעין נוכחות חיה שאפשר לתקשר איתה (הוא התייחס אליה בתור ישות בוראת ומכאן נקבית). בפתח תפילת המסדר שהוא אמר בבוקר (הנקראת ווזיפה), הוא חזר על דברי השבח לנביא מוחמד: "בשם אלוהים, המופלא, החסוד. הו אלוהים שלח ברכתך, ותהילה לכל הזמנים, בגלוי ובנסתר, על האחד (מוחמד הנביא), שבו כל הסודות (של ידע) נפתחו דרך העצמי הגבוה שלו, ועליו (מוחמד), שבו האורות של הידע נראו על ידי האל הגדול דרכו בברור, כמו האורות של הירח המלא. להראות למאמינים את האמת ולתקן את דרכנו למען עבודת האל."

[1] ראו ספר "סופים במרכז אסיה" בהוצאת פראג