איים והרים בדלמטיה

האזור של דלמטיה הוא אחד מהאזורים מרובי האיים ביותר בעולם, חלקם קטנים, חלקם גדולים, מסודרים בערבוביה ולעיתים בכמה שורות על פני מאות ועשרות קילומטרים, ויוצרים ארץ מיוחדת במינה שבה יש הרבה חלקים קטנים שכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו. ריבוי כזה של איים, שהם צבר של איים רבים הקרובים זה לזה, נותן תחושה מיוחדת בכל מקום שבו הוא נמצא, בין אם זה אלף האיים בקנדה או ארכיפלגים שונים. כל אדם הוא עולם בפני עצמו, ובאי יותר קל לקלוט זאת. מה שמוסיף לתפאורה הוא הוד שלשלות ההרים שמלוות את קו החוף היבשתי הנשקפות מכל מקום.

החוף האדריאטי משופע באתרי תיירות יפים, מפרצים, מבצרים, כפרים נפלאים. למעשה, זהו אזור האיים המסועף ביותר בים התיכון, מקום שבו הרים ירוקים (ולעיתים גם אפורים וקרחים) נוגעים במים, ויש ערבוב של תחומים. ניתן לומר שיש ארבע ערים עיקריות לאורך החוף, ואלו הן, מדרום לצפון: דוברובניק, ספליט, זאדאר ורייקה. בנוסף אליהן, ערים חשובות אחרות הן טרוגיר (Trogir) שיבניק (Sibenik) ונין.

תרבות האלה של Hvar

האי חוואר הוא אחד האיים הגדולים בחוף הדלמטי, ובאופן יוצא דופן פורה וירוק, עם הרבה מעיינות מים, ולכן מתאים ליישוב אדם. ואכן, לפני 7,000 שנה התקיימה כאן תרבות מתקדמת, כנראה מטריארכלית, שידעה לסלול דרכים, הייתה לה קדרות מתקדמת, והיא הייתה בקשר עם תרבויות דומות בבלקן. היישובים שלה התקיימו בשלום אלפי שנים.

באותה תקופה ואולי קצת מאוחר יותר, מופיעים מגליתים בכמה אתרים בדלמטיה: דולמנים, אבנים עומדות, טומולוסים ועוד. חלק גדול מהממצאים מתקופה זו נמצא מתחת למים, כי פני הים עלו ב-10,000 השנים האחרונות.

לפני 3,000–4,000 שנה מגיעים לדלמטיה שבטים הודו-אירופיים ומביאים איתם תרבות פטריארכלית של קבוצות לוחמים, סוסים וכלי מתכת מתקדמים. באופן כללי, ההודו-אירופיים באזור זה נקראים אילירים, והם התקיימו כתרבות עד לתקופה הרומית וגם לאחר מכן. אך בחלק הצפוני של דלמטיה הייתה הופעה ייחודית שלהם, והיא העם הליבורני.

ליבורניה

בחופי האדריאטי ובאיים, מספליט וצפונה, חי עם עתיק שנקרא הליבורנים, ששלט בים והיו לו ספינות מיוחדות שהרומאים העתיקו. לא ברור אם העם הזה היה אחד מהשבטים האילירים או קשור לעמים שחיו בחצי האי האיטלקי, ואולי הם היו התושבים הקדומים של תרבות האלה. אחד המאפיינים המיוחדים של הליבורנים, לפי כותבים עתיקים, הוא קיום של חברה מטריארכלית, במידה מסוימת הושפעה מכך שהגברים היו בים ולא נמצאו בכפרים.

הגיאוגרף היווני פסבדו-סקילקס כותב במאה ה-4 לפנה"ס שלנשים הייתה זכות לבחור בן זוג מהעבדים או מהזרים, ושהחברה הייתה מטריארכלית. ניקולאוס מדמשק, שהיה גם ההיסטוריון של הורדוס, כותב שהנשים גידלו את הילדים ביחד, ועד גיל חמש לא היה להם אבא, ואז החליטו מי האב לפי הדמיון הפיזי. הרומאי וארו כותב שהנשים גידלו ילדים, עסקו בחקלאות ובמרעה, ולמעשה היו אחראיות על חיי הכפר, בעוד שהגברים בילו את זמנם בים.

לליבורנים הייתה רשת של מצודות על ראשי הגבעות באיים ובהרים שבחוף, המחוברות אחת לשנייה בקשר עין. ייתכן שזו הייתה גם רשת אנרגטית שהעצימה את האדמה, ואת שרידיה ניתן לראות עד היום. זה לא עזר להם, ובסופו של דבר הם נכבשו על ידי הרומאים והפכו להיות חלק מהאימפריה. יש הטוענים בקרואטיה שהם התקיימו לאחר נפילת האימפריה, התערבבו עם הסלאבים, ומהווים את תחילתו של העם הקרואטי.

משולש פג ותיאוריות אלטרנטיביות

אחד האיים המעניינים בדלמטיה הוא האי של פג (Pag) שבו היו הרבה דיווחים על צלחות מעופפות. האי, שבחלקו הוא בעל נוף טרשי דרמטי הנשקף אל רכס הרי וולביט הסלעיים ביבשה ממול, התפרסם לאחרונה כששני מודדים הבחינו שבין הטרשים שלו יש משולש מעוין גדול ומדויק, והאזור שלו מכוסה בחומר שחור לא מזוהה. המסקנה הייתה ברורה: זהו מקום נחיתת צלחת מעופפת בעבר שהשאירה משקעים.

הזוג מרטינה ורדיווג פסטרוצ'יץ', שהגיעו לאי בעקבות חזיונות של מרטינה, סיפרו לי על אתרים מסתוריים אחרים באי. מרטינה מצאה, בדרך של תקשור, מתחת לרצפת הכנסייה הביזנטית בכפר שבו היא גרה Novalja סרקופג מסתורי מתחת לאדמה. היא אמרה לארכיאולוגים היכן לחפור, ומה שהיא חזתה – נמצא.

ארמון דיוקלטיאנוס בספליט

במאה ה-3 לספירה התאפשר לאנשים שאינם ממוצא רומאי או איטלקי להיהפך לקיסרים, לרוב דרך שירות בצבא. אחד החשובים שבהם הוא דיוקלטיאנוס, שהצליח לייצב את האימפריה לאחר תקופה של משבר, שבה קיסרים התחלפו תכופות, לא היה שלטון יציב, ובנוסף לכך הכלכלה סבלה מאינפלציה ללא שליטה. דיוקלטיאנוס שלט במשך 20 שנה, שבהן עשה רפורמות חשובות, אולם בניגוד לקיסרים אחרים הוא לא נשאר בתפקיד כל חייו, אלא פרש מרצון בגיל מבוגר ועבר לגור בארמון שהוא בנה לעצמו בספליט, המקום שבו נולד.

הארמון תוכנן כמו עיר קטנה בעלת צורה מרובעת, שבמרכזה המאוזוליאום של דיוקלטיאנוס ומולו מקדש לאלים. דיוקלטיאנוס ראה עצמו כנציג ואולי גם כהתגלמות אלוהים, ובתור שכזה, המאוזוליאום שלו היה אמור להבטיח את הפולחן שלו לאחר המוות ואת תהליך האפותאוזיס שקיסרים אמורים היו לעבור – הפיכתם באופן סופי לאל.

החלק המרכזי של המאוזוליאום הוא מבנה מתומן ענק מוקף עמודים, בתוך חצר עמודים, כשהפתח שלו פונה אל חצר שנייה שבה יש מקדש. האוריינטציה של הפתח היא כלפי שקיעת השמש ביום הארוך בשנה – דיוקלטיאנוס הוא התגלמות הלוגוס שבשמש.

המבנה העצום שימש כבית לעיר העתיקה של ספליט בימי הביניים המוקדמים, כשהמאוזוליאום הפך לקתדרלה של ספליט, מקום מושבו של הארכיבישוף. למבנה המאוזוליאום המתומן נוספו מקום מקהלה ומגדל פעמונים בתקופות מאוחרות יותר, ויש בו עבודות אמנות ואוצרות כנסייה. הקתדרלה קרויה על שם דומינוס   Cathedral of St. Domnius

סנט דומינוס היה הבישוף של סלונה, עיר עתיקה שקדמה לספליט וסמוכה אליה, שראשו נערף במסגרת הרדיפות של הנוצרים. והנה מקום קברו של רודפו – הקיסר דיוקלטיאנוס – הפך לכנסייתו. יש מזהים אותו עם אחד מ-70 התלמידים של ישוע, שהגיע עם פטרוס לרומא במאה ה-1 לספירה, ונשלח על ידו לנצר את תושבי קרואטיה. השרידים שלו נמצאים ברומא.

ספליט היא במידה רבה הבירה האינטלקטואלית של דלמטיה. הספר מהמאה ה-13Historia  Salonitana על ההיסטוריה של הבישופים של ספליט וסלונה, מכיל מידע רב על ההיסטוריה הקרואטית. כתב אותו איש דת קתולי בשם  Thomas the Archdeacon מספלטו (ספליט). במאה ה-15 פעל בספליט מלומד רנסנס חשוב בשם Marko Marulić

ביקור בספליט מתרכז בעיר העתיקה שנמצאת בתוך ארמון דיוקלטיאנוס הסמוך לנמל. אך יש עוד הרבה דברים לראות בעיר ובסביבה, כמו למשל המצודה של קיליס.

המצודה של קנין  Knin

לקנין יש חשיבות היסטורית לאומית לקרואטים, שמיוצגת על ידי המצודה הנישאה שנמצאת במקום. היא הייתה הבירה של הממלכה הקרואטית המוקדמת במאות ה-10–11. שם ישבו הבישופים של הקרואטים, ובמאה ה-15 הייתה מועצה של איחוד כל הקרואטים לפי 12 שבטים. בעבר הייתה במקום קתדרלה עתיקה, אך היא נהרסה. תוואי הנוף הבולט ביותר בקנין הוא הגבעה המצוקית דמוית מצדה, שעליה הייתה עיר מצודה כבר מתקופות עתיקות – הרומית ואולי גם האילירית. כיום המקום מטופח ויש בו מרפסות תצפית, שבילי הליכה, כנסייה המוקדשת לסנט ברברה, מסעדה ועוד. מתחת לגבעה יש כנסייה המוקדשת לסנט אנטוני המלומד מפדובה.

ביחד עם המצודה של קליס, אלו היו המצודות המבוצרות של ימי הביניים ששימשו גם את הממלכה הקרואטית העצמאית וגם את הישות הקרואטית האוטונומית בתוך האימפריה ההונגרית. הקרב האחרון במלחמת יוגוסלביה בין הקרואטים לסרבים היה בקנין. הסרבים כבשו את העיר, שרוב אוכלוסייתה הייתה בעבר סרבית, במשך כמה שנים, ושחרורה היה אקט הסיום של הניצחון הקרואטי. לאחר מכן נבנתה בקנין כנסייה מודרנית ענקית ובעלת עיצוב מיוחד, המוקדשת למרים.

זאדאר

העיר זאדאר Zadar היא אחת הערים החשובות והמרכזיות בקרואטיה כבר מתקופות עתיקות, מרכז סחר של הליבורנים. בתקופה הביזנטית, שקדמה לפלישות הקרואטים, זאדאר הייתה מרכז השלטון מהמאה ה-6. במאה ה-9 הפכה זאדאר למדינת עיר עצמאית, והבישוף שלה Donatus of Zadar היה בעל השפעה רבה, והוא השתמש בה להקים את הכנסייה העגולה והמרשימה בפורום, שהיא הגדולה מסוגה ודומה במקצת לכנסייה של קרל הגדול באאכן (ועקב כך גם לדורמיציון בירושלים). הפורום הוא אחד האתרים המרכזיים בעיר. למבנה של דונטוס נוסף מגדל פעמונים, ובצד השני של הפורום יש את המבנה היפה – כנסיית מרים מהמאה ה-11 של המנזר הבנדיקטי של סנט מריה.

הכנסייה השנייה בחשיבותה בזאדאר היא הקתדרלה הרומנסקית מהמאה ה-12, שהיא הגדולה בכל דלמטיה, ובה נמצאים שרידיו של דונטוס הקדוש. בזמן הזה זאדאר מחליפה את נין כמרכז הדתי של דלמטיה.

בסוף המאה ה-14 מוקמת בזאדאר אוניברסיטה, וזה מביא אותה לזמן הרנסנס – זמן של פריחה באמנויות ובלימוד. האיום העות'מאני מביא להקמת מערכת ביצורים משוכללת מסוגה במאה ה-16, וזאדאר שומרת על עצמאותה והקשר לוונציה עד להסתפחותה לאימפריה האוסטרו-הונגרית בתחילת המאה ה-19.

לקריאה על נין לחצו למאמר – נצרות בקרואטיה