אתרים מוסלמים וסופים מעניינים בישראל: המוסלמים שלטו על ארץ ישראל במשך קרוב ל1300 שנה, בחלקים גדולים של הזמן הזה מי שנתן את הטון בחברה המוסלמית היו המסדרים הסופים. במאמר מופיעים כמה אתרים מוסלמים וסופים חשובים בארץ, מתחילת האסלאם ועד ימינו, כולל התייחסות לארץ ישראל כארץ הנביאים, הארץ המבורכת.

סידני עלי.

סידנא (אדוננו) עלי היה קדוש שהגיע מהים בסירה לחופי הרצליה. איש לא ידע מאין ואיש לא יודע מתי. הוא ירד מהסירה, השאיר אותה על החוף וניגש ישירות לכפר שהיה שם. הוא התמקם בשיפולי בית הקברות, ובנה מקום קטן להתבודדות שהים נשקף ממנו. שם הוא קיבל אנשים, ריפא חולים, נתן עצות והדריך. לאחר שמת, בנו האנשים מעל המקום מסגד. שמעו יצא למרחוק ורבים התחילו לבוא ולבקר במקום, מתוך רצון להתרפא או לזכות בברכתו של הצדיק, לנדור נדר, או להתפלל.

כיום יש בסידנא עלי מסגד ולידו בניין בן שתי קומות השייך לאגודה האסלאמית. בקומה השנייה של הבניין ישנם שישה חדרים המשמשים אנשים הרוצים להתבודד. על חווית התבודדות כזו, בת שבעה ימים, מספר ראסן מנאסרה.

לטבוע בים האהבה

ראסן היה אז בן 27, ועיסוקו היה להיות עוזר ומשרת של השייח’ האשם אל בגדדי מירושלים. חלק מהדרך הסופית כוללת תקופות של התבודדות מרוכזת, וראסן החל להרגיש שזה הזמן לעבור תקופה כזאת. הוא פנה אל השייח’, וזה ייעץ לו להתבודד בסידנא עלי.
ראסן עשה את ההכנות הדרושות, גם בתוך עצמו, ויום בהיר אחד בתחילת הקיץ יצא לדרך. כמנהג הסופים הוא קיבל תחילה את ברכתו של השייח’ שחיבק אותו, העביר לו מאורו ומכוחו, ויעץ לו מה לעשות, אילו משפטים להגיד, ונתן לו את ה’וורד’ שלו.

את הדרך לסידנא עלי עשה ראסן לבדו. הוא התמקם באחד החדרים והתחיל בהתבודדות. במשך שבעה ימים ישב בחדר, יצא רק לזמן קצר לשירותים או להתפלל במסגד. כל הזמן עשה את ה’וורד’ שהשייח’ נתן לו, קרא בשמו של אללה, או נהג ב’זיכר’ של האל.
נוהג ההתבודדות הוא לצום, או לאכול מעט, לשתות מעט ולישון מעט כדי להיות מרוכז כל הזמן באלוהים. ראסן השתדל לישון כמה שפחות. לא היה לו שעון, אך הוא הרגיש מתי הוא ישן יותר ואז הלב שלו מנמנם, ומתי הוא ישן פחות ואז הלב שלו ער. המתבודד לבוש בגלבייה או בלבוש פשוט אחר ונמצא כל הזמן באותו החדר חוץ מיציאות קצרות לשירותים. הוא לא מתרחץ, אולם ראסן אומר שהאדם לא מזיע במצב הזה. אסור לו גם לצאת ולטייל.
היום הראשון של ההתבודדות היה יום של מאבק בין ראסן לבין ה”נפש המצווה” שלו, שרצתה לצאת החוצה מהחדר, רצתה אוכל וטיולים.
לרגעים כמעט והנפש ניצחה אותו, אבל ככל שהיא רצתה לנצח יותר, כך הוא נעזר במילת “אללה” וגבר עליה. הנפש פיתתה אותו באומרה: “צא מהחדר, תאכל אוכל טוב ואחר כך פירות וממתקים” או: “תאר לעצמך שאתה שותה קולה”.
לפעמים ראסן כמעט ונכנע לה, אבל בסופו של דבר המילה “אללה” שבה נאחז הצילה אותו.
ביום השני ראסן החל להרגיש שהצום מתחיל לעשות את שלו והוא מתחיל להתנקות. לפי הסופים לצום יש השפעה מטיבה על הנפש. הצום, למעשה, הוא מהדברים היחידים שיכולים לרסן אותה. הנפש נחלשה ביום השני וזה אפשר לראסן להתחזק. הוא נשאר ער כל הלילה, התפלל וקרא בשמו של אללה, פסוקים מהקוראן ואת ה’וורד’ שלו.
הנפש (המצווה) רצתה לנוע קצת, לטייל בחוץ, ולא הצליחה. ראסן ישב כל הזמן בחדר על שטיח התפילה שלו שהיה על הרצפה, ואז ניסתה הנפש לפנות אליו בדרך של שכנוע: “תשמע ראסן, אני לא מבקשת לאכול הרבה או לשתות, אבל לפחות בוא ונצא החוצה לטיול, מגיע לך לראות את הנוף היפה הזה, שגם הוא בריאת האל, אתה צריך להסתכל על הנוף הזה בכדי להגיע לדרגה יותר גבוהה באמון שלך באל”… כך ניסתה הנפש לשכנע את ראסן לעשות ברצונה בדרכה הערמומית.
אלא שראסן המשיך לסרב לבקשותיה ולא ציית לה. הוא אמר: “אני יודע שזה נוף ממש יפה כאן, אבל אני רוצה להגיד לך שהתחלתי להרגיש בדבר שהוא עוד יותר יפה מהנוף הזה, התחלתי להרגיש את הטעם הגבוהה של המילה “אללה”. וזה יופי שעולה עשרות מונים על הנוף”.
ביום השלישי, החל ראסן להרגיש שתוכו מתמלא בצורה של אור, הוא החל להרגיש שהוא מאבד את הצפיפות של החומר הגופני ומרחף בדרך הרוח, עולה בדרגות מעולם החומר לעולם הרוח, כאילו שהגיע למעבר, לגבול, שממנו יוצאים מהעולם הגופני לעולם הרוחני. הוא החל לראות אור נוצץ הולך ובא, שהתחיל למלא חלקים ממנו. ביום הרביעי האור כבר החל להשתכן משכן של קבע בתוכו ומסביבו. האור היה באמת מסביבו, והוא לא ידע איך, אבל האור גם היה בתוכו.
בסוף היום הרביעי הביאו לראסן מעט ירקות והוא שתה מעט. מאותו יום ועד סוף ההתבודדות הביאו לו כל ערב מעט אוכל. עד אותו הזמן הוא לא אכל בכלל.
ביום החמישי החל ראסן לראות דמויות. בתחילה את הדמות של הנביא, שהיא דמות של אור, ואחר מכן את חבריו שהמפורסם שביניהם הוא עלי איבן אבי טאלב. הדמויות החלו להיראות בלילות, כשהכל היה שקט מסביב והיה ניתן לשמוע את רחש הגלים הבאים מרחוק ולהתפלל אל הטעם הנצחי של האל.
דמותו של מוחמד נראתה כדמות המושלמת, והופיעה בצורה על אנושית בדמות של אור. כל האופק היה מואר באור הפנים של הנביא. הדמויות האחרות היו גם כן מוארות אבל לא באותה עוצמה.
ביום השישי ראסן כבר לא רצה דבר, לא מים ולא אוכל, אלא רק להישאר עם האור האלוהי שנגלה אליו, עם התפילות וה’וורד’ שלו, ועם המילה “אללה”.
ביום השביעי החל להיכנס לתוך עצמו ולהסתובב בתוכו. זאת עשה עד שהגיע לאוקיינוס גדול שהיה הלב. באותו היום הרגיש כמה אנשים טבעו בתוך האוקיינוס הזה, בין אם מתוך אהבה או בין אם זה מתוך שנאה. הוא העדיף, אם זה יהיה תלוי בו, לטבוע בים מתוך האהבה. והבין שהים הזה משקה את המחשבות ואת סוד הקיום האנושי
כשהרגיש שהגיע למקום הזה, נזכר בסיפורו של אל חלאג’: אחרי שחתכו לו את הרגליים ואת הידיים ותלו אותו על הצלב, שאלו אותו: מה הוא ה’תסווף’ (הסופיזם)? אמר אל חלג: המצב שאני נמצא בו עכשיו הוא תחילתו של התסווף.
ראסן הרגיש שהוא לפני תחילתה של המילה ‘תסווף’. רחוק עדיין מתחילת ה’תסווף’ עצמו.
בסוף היום השביעי קיבל ראסן סימן לצאת מהחדר, הוא חזר אל השייח’ שלו שחיבק אותו, נתן לו תה ופירות, ובמשך כל אותו הלילה הם דיברו ביניהם.

האחמדיה בחיפה.

תנועת האחמדיה החלה בפנג’ב שבהודו על ידי מירזא גולאם אחמד בסוף המאה ה19, הוא ראה את עצמו כמשיח שנשלח לחדש את פני האסלאם לקראת העידן החדש העתיד לבוא. עידן שבו כל העולם ייהפך להיות מוסלמי. שינוי זה יקרה בדרך של סובלנות ואהבה ולא על ידי מלחמה.
בקרב האסלאם קמו במהלך הדורות תנועות מיסטיות רבות הקשורות רובם ככולם לפלגים הסופים שנתנו פרשנות אחרת לקוראן מהפרשנות הרגילה. המאבק של הג’יהאד פורש בתנועות אלו כמאבק פנימי להתגבר על היצר. ההתגברות על היצר קשורה למבנה המשולש של האדם: הנשמה האנושית נתפשת כבעלת שלושה “טבעים”: טבע חייתי, טבע אנושי, וטבע מלאכי. והמאבק של האדם בחיים הוא להתגבר על הטבע החייתי בעזרת הטבע האנושי בכדי להגיע למהות האמיתית שלו שהיא הטבע המלאכי. זהו הג’יהאד האמיתי. את התורה הזאת מוצאים האחמדים בפסוקים שונים בקוראן, שלפי טענתם איננו מובן נכון על ידי רוב האנשים. לשם הבנה טובה יותר של הקוראן הם תירגמו אותו למעל שבעים שפות. וכך, ניתן למצוא בקומת הקרקע שמתחת למסגד תצוגה של ספרי קוראן בכל מיני שפות, וביניהם אף ספרי קוראן בסינית, הודית, עברית, ואפילו… לא תאמינו… באידיש!
אנשי הכפר כבביר היו פועלים בנמל חיפה בתחילת תקופת המנדט והשתייכו לפלג השאזלי של תנועת המיסטיקה הצופית שמרכזו היה, ועדיין הנו, בעכו. יום אחד הגיע לנמל שליח מהודו ועמו ה”בשורה” שהמשיח המוסלמי כבר הגיע, קוראים לו אחמד, והוא הופיע בהודו (מכאן השם אחמדים). אנשי כבביר קיבלו עליהם את האמונה החדשה. אחמד הטיף לדת חדשה שתקבל בזרועות פתוחות גם את היהודים, ההינדים והנוצרים, ושבה דרכי השכנוע והנועם יחליפו את דרכי המלחמה. דת שתבוסס על צדק ושלום.
במסגד מחמוד בכבביר ישנם שני מינרטים, בניגוד למסגדים רגילים שבהם יש רק אחד. שני הצריחים שבמסגד מסמלים האחד את מוחמד, והשני את אחמד. בכניסה למסגד ישנה כתובת בערבית האומרת: “כל מי שישהה כאן בטוח יהיה”. ואכן המסגד משרה אווירה שלווה, הוא בנוי בצורת מתומן בעל כיפה גבוהה שאור רב בוקע מחלונות כיפתו, בצד דרום “מחרב” ומלבד זאת שטיחים פרושים מקיר לקיר והבניין כולו משרה אווירה פשוטה צנועה ומהודרת כאחד.
באופן כללי אדריכלות מסגדים מבוססת על שני מוטיבים: האחד הוא האור שמבוטא בחלונות הכיפה ובמנורה הגדולה המשתלשלת במרכז, והשני הוא האדמה שמודגשת על ידי העדר ספסלים ושולחנות. המסגד מחבר את האור של האלוהים עם האדמה, כשם שהמוסלמי בתפילתו מחבר את העמידה הזקופה המופנית כלפי השמיים עם ההשתחוות הנושקת לאדמה.
מתחת למסגד מרכז ביקורים ומוזיאון תולדות העדה של האחמדים, שם יש תצוגה נאה של קורותיהם, אמונתם, ואוסף מרשים של ספרים, גם בעברית, שחלקם הם מחלקים לכל דורש.

הזאוויה בתרשיחא

בכפר תרשיחא, צמוד למסגד הגדול והעתיק, עומד בניין גדול שלפני כ150 שנה היה מרכז של מסדר סופי בשם שאזליה יאשרוטיה, שהוקם על ידי שייח’ שהגיע מתוניסיה בשם עלי נור א דין הוא התחיל דרך חדשה באסלאם המבוססת על מדיטציה, אהבה ואוניברסליות. סיפור שהיה כך היה:
עלי נור א דין הגיע לעכו באמצע המאה ה19 והחל ללמד ולאסוף סביבו תלמידים, משפחה אחת שהגיעה מתרשיחא לעכו, הזמינה אותו לבוא ולהתיישב בכפרם ולהיות להם למורה ולמנהיג. עלי נור א-דין נענה להזמנה כיוון שהאוויר של עכו הזיק לבריאותו הרופפת, ואילו בתרשיחא היה אוויר הרים צלול. החבורה קיבלה חלקת אדמה לבנייה ליד המסגד הגדול של תרשיחא, שהייתה אז מעין מרכז אזורי של בקעת מעיליא – פקיעין. היישוב היה מעורב, מוסלמי ונוצרי. בכפר זה, חמישים שנה קודם לכן, בנה השליט של עכו, אל גז’אר, מסגד גדול על שם קרובת משפחתו, והתנהל בו שוק שבועי שאליו הגיעו כפריים מכל רחבי הגליל ואף מלבנון. החבורה בנתה בית גדול ליד המסגד והתיישבה בו. הייתה זו הזאוויה הראשונה של המסדר, המקום בו נוצרו התרגולות הייחודיות שלהם ונכתבו הספרים והתפילות הראשונות
עד היום עומד לתפארת הבית הגדול שבנו השאזלים בצמוד למסגד הישן. המקום נמצא כיום בתהליך שיקום ובנייה מחודשת וניתן לבקר בו בתיאום מראש. בחצר המבנה ישנה באר ומקום לסוסים. בפינה הדרומית-מערבית נמצא חדרו של השיח’. כמעט תמיד נבנית זאוויה כך שהחדר של השיח’ נמצא בפינה, ויש לכך משמעות סמלית. מעל דלת הכניסה מתנוססת כתובת יפה. משמאל לדלת הכניסה חדר הטקסים והתפילה ולפניו כיורים לרחצה ולהיטהרות. במרכז הבניין הענק חצר גדולה שמהצד הרחוק שלה אולם גדול ששימש כמטבח ציבורי, במטבח בנייה מסורתית מבוץ של ממגורות ששרדו עד ימינו. בפינות המטבח נבנו תנורים ומעליהם נבנה יציע למגורי החניכים הצעירים.
צמוד לחדרו של השיח’ נבנה חדר התוועדות, ובקיר הותקן פתח שמאפשר לשיח’ לראות את הנעשה בחדר זה. לידו נבנו חדרים נוספים למגורי המאמינים. החדרים מעוטרים בכוכב מתומן על התקרה המקומרת. בחדר התפילה צויר כוכב מתומן המורכב משלושה עיגולים המסמלים את שלוש הספירות של המציאות: זו הגלויה, זו הגלויה למחצה וזו הסמויה.

הקיבוץ הראשון בגליל

המאמינים חיו בתרשיחא כבעין קומונה. הם יצאו עם בוקר לעבוד בשדה או לעיסוקיהם האחרים (השאזלים מעודדים חיים של עבודה ופרנסה. במקרים מסוימים הם לא מקבלים מועמדים חדשים למסדר עד שלא ילמדו מקצוע). משפחות האזור נהגו לשלוח את בניהם להתחנך אצל השיח’, הנערים חיו בקומונה, אוכלים ולומדים יחד, וישנים ביציע שמעל המטבח. מי שזכה, נכנס בברית עם השיח’ עלי נור א-דין, הצטרף למסדר והתחייב להישאר בו לכל חייו.
השיח’ לימד את חסידיו שאלה הם זמנים חדשים, בהם יש לחדש את פני האסלאם ברוח של אהבה וסובלנות, זמנים בהם כל בני האדם יהיו כאחים. כותב על כך בן התקופה יחיאל בריל:
“הוא יבינם באמרי בינה כי מוחמד לא היה כאחד הנביאים, כי אם איש אשר נחה עליו רוח חכמה, וברוחו הכבירה ביער את עבודת האלילים מהארץ. אכן בימינו אלה רוח אחרת עברה על הארץ ותטהר את בינת האדם. וחוקי מוחמד ומצוותיו ותורותיו אינן לפי הרוח העולה עתה על לב האדם למעלה למשכיל. עתה חובה ומצווה על המוסלמי לאהוב את הנוצרי ואת היהודי כמוהו, כי כל בני האדם אשר על פני האדמה, אל אחד בראם”.
הדרך החדשה והזאוויה משכו רבים. המחסנים היו תמיד מלאים במזון, ואנשים צבאו על הפתחים לשמוע את שיעוריו של עלי נור א-דין. תור האנשים שרצו להצטרף למסדר הלך והתארך, ושמעו של איש הפלאים מהמגרב נישא ברחבי הגליל. לפי מקורות מהתקופה מנו חסידיו כמאה אלף איש שהגיעו מלבנון, מסוריה ומפלשתין.

מפגש עם הסולטאן

השיח’ נהיה כה פופולארי עד שהתחיל להוות איום על השלטונות העות’ומאניים שניסו לבסס את שלטונם ומעמדם באותה תקופה. מספרת בתו פטימה: “עד מהרה קמו לו אויבים שהפיצו שמועה כי הוא יוצר לעצמו מצודה בהרים, ומסתיר בה מאה אלף חיילים כדי להנהיג מהפכה נגד השלטון העות’ומאני. בעקבות זאת, ציוו השלטונות על עלי נור א-דין לעבור לרודוס. ספינה הגיעה מאיסטנבול, נושאת קציני צבא וחיילים, כדי לקחתו. הם הקיפו את הזאוויה וחיפשו את מאה אלף החיילים, שלא היו שם כמובן. המפקד שעמד בראש הפעולה, התחרט על מעשיו והתרשם מהחסידים בעלי התכונות הנעלות. כשנפגש עם השיח’ נישק את ידיו וביקש מחילה על אי ההבנה באומרו: “אני רק משרת הכבול לפקודות שאין בכוחי לשנותן”, והשיח’ הבין ונתן לו את ברכתו.

קבר אבו אל הייג’א

סמוך לישוב יודפת ולכפר כאוכב, על אם הדרך שהייתה פעם דרך משנית ועתה היא כביש עמוס, ישנה גבעה קטנה בין עצי אלון עתיקים ובה קברו של אבו אל הייג’א, שהיה מצביא בצבאו של צלאח א-דין, וגם מלומד סופי מפורסם וחשוב בתקופתו. כאות הוקרה לפעלו העניק לו צלאח א-דין את אדמות הכפר כאוכב. למעשה חלק גדול מתושבי הכפר כיום הם מצאצאיו של האיש, שהתיישב במקום ונקבר בגבעה שליד הכפר.

עד שנות ה-50 פעלה בכאוכב, קבוצה סופית פעילה שהתפרסמה בין השאר, בטקסים להורדת הגשם ובדגלים הצבעוניים שהיו תולים בכפר.

הקבר עצמו, בדומה לקברי קדושים אחרים, הוא קבר עילי שניתן להסתובב סביבו. הוא בנוי בצורה של שני חדרים צמודים אחד לשני. החדר הקטן והפנימי יותר הוא חדר הקבר. בחדר גדול יותר שאליו נכנסים תחילה יש מזרונים ערוכים בריבוע בהיקף החדר, ולעיתים אף ערכה להכנת קפה. באחד הקירות ישנה גומחה ובדרך כלל יש במקום נרות שאפשר להשתמש בהם. החדר הגדול הוא מעין חדר תפילה ומדיטציה והוא פתוח לקהל הרחב.

ישנם הרבה מקומות כמו קבר אבו אל הייג’א ברחבי הארץ. המקומות נשמרים על ידי המבקרים, על ידי ארגונים מוסלמיים, ועל ידי המסורת, והם מסבירי פנים ונותנים תחושה של בית.

ניתן להגיע לקבר, הנמצא בכניסה לכאוכב על אם הדרך המובילה למשגב. במקום מגרש חניה. ניתן להחנות את האוטו, לבקר בקבר, וגם בחורשה ובנוף העמק הנפלא שמסביב.

בעל התכונות הנעלות – קבר דוחיי אל קלבי על גבעת המורה

דוחיי אל קלבי הוא אחת מהדמויות האגדיות של האסלאם הקדום, לפי האגדות הוא היה אדם ישר מהמונותאיסטים הקדומים שלפני ביאת האסלאם. הוא חי זמן לא רב לפני מוחמד ונחשב לבעל תכונות נעלות. גבריאל המלאך שהתגלה לנביא מוחמד היה בא לעיתים בדמותו של דוחיי אל קלבי, והנביא מוחמד אהב את דמותו.

ליד עפולה, ליד הכפר אד דחיי, נמצא קברו או מקאם לזכרו של דוחיי אל קלבי, אנשים באים אליו להתפלל ולבקש בקשות מאלוהים.

הקבר עצמו בנוי בצורת קבר קדוש, עם כיפה עגולה, שני חדרים, חדר כניסה וחדר קבר. הוא נמצא במרכזו של בית קברות קטן על ראש הגבעה. בית הקברות כולו צמוד למגדל תצפית של הקרן הקיימת . הבניין הוא בניין עתיק ובעל בנייה מעניינת. בדרך כלל שער הגדר ודלת הקבר נעולים, אך ניתן להשיג מפתחות מהמשפחה שגרה בבית הקיצוני של הכפר דוחי, לפני העלייה אל ראש ההר ואל הקבר.

מראש גבעת המורה נשקף נוף מרהיב של כל הגליל התחתון, המקום מוקף ביערות מסביב ובהחלט מהווה אטרקציה נופית ואנרגטית מיוחדת.

ארץ הנביאים – הארץ המבורכת

“ישתבח הוא זה ששלח עבדו בלילה מהמסגד הקדוש אל המסגד הרחוק אשר ברכנו את הארץ שמסביבו”.  (סורת המסע הלילי – בקוראן)

במסע הלילי של מוחמד, המופיע בקוראן, מתייחסים אל ישראל כולה כאל הארץ המבורכת, מכאן שהארץ כולה היא קדושה. ישראל לפי האסלאם היא ארץ הנביאים, כשני שליש מהנביאים המופיעים בקוראן קשורים לישראל וליהודים. נביאים אלו קדושים גם למוסלמים, ובמהלך השנים התפתחה מסורת של עלייה לרגל למקומות הקשורים אליהם.

לפי כמה מהמסדרים הסופיים בארץ, ישנם חמישה נביאים שהם נביאי היסוד החשובים ביותר: אברהם, נוח, מוסא (משה), עיסא (ישוע) ומוחמד. הסופים נוהגים להעניק צבע לכל אחד מהם: אברהם הוא לבן. נוח הוא אדום. מוסא הוא כחול, עיסא צהוב ומוחמד ירוק. מסדרים שונים ידגישו נביא זה או אחר, אך בעקרון החלוקה לחמישה נביאים וחמישה צבעים הקשורים אליהם היא זהה. למספר חמש חשיבות עצומה באסלאם. ישנן חמש מצוות יסוד, חמש אצבעות בכל יד, חמש שלוחות לגוף, וכו’.

גם במישור המטאפיזי יש לחמש חשיבות עצומה. איבן ערבי מדבר על חמישה יקומים בדרך מהאבסולוטי אל הפרטיקולרי. ישנם מסדרים, כמו למשל המסדר הנימהוטלי, שבהם יש חמישה תרגולות בסיסיות וישנם מסדרים שבהם יש חמישה מורים, או חמישה מבשרים או קדושים, כמו למשל במסדר הריפאעי.

בישראל יש מספר מקומות הקשורים לחמשת הנביאים החשובים. בנוסף לכך יש נביאים נוספים בעלי חשיבות עצומה, כמו יוסף, או אליהו שמתחבר עם דמותו של אל-חדר הפלאי.

משה (מוסא)

משה הוא דמות חשובה מאד באסלאם, והוא מופיע יותר מכל נביא אחר. ישנן שתי צורות של התגלות של האל, לפי הסופים. האחת היא צורת היופי והשנייה היא צורת העוצמה. משה הוא הנביא היחיד שמייצג את צורת העוצמה. בגלל שהוא היה בעל עוצמה כה רבה, לא היה צריך אף אחד מעבר לו עד זמנו של מוחמד, שמחבר בתוכו את שתי ההתגלויות, ונמצא מעל שתיהן.

המקום שקשור אל משה בישראל הוא נבי מוסא, הנמצא בדרך שבין יריחו לירושלים, בתחומי הרשות הפלשתינית. במסעו אל השמיים רכב הנביא מוחמד למסגד אל אקצא בירושלים, על גבי סוסו ‘אל בורק’. בדרכו עבר דרך קברו של הנביא משה ואמר: “עברתי ליד הקבר שלו וראיתי אותו מתפלל בתוך קברו ליד הגבעה האדומה”.

צלאח א-דין איתר את המקום ובנה בנבי מוסא מסגד, הקשור בצורה חזקה לסופים בכל העולם המוסלמי וגם בארץ, שהיו עולים אל הקבר ועורכים במקום פסטיבל.

מקום אחר הקשור למשה הוא הר נבו שבירדן הנמצא אל מול נבי מוסא.

אברהם

אברהם קשור להכנסת אורחים. בתרבות הסופית מקובל התואר  “השולחן האברהמי”. בכל תקופה יש אחד שנבחר ולוקח על עצמו את התואר ומקבל עליו להחזיק את האיכויות של אברהם שהן נדיבות והכנסת אורחים. מי שמקבל את התואר צריך להזמין אנשים באופן קבוע לביתו. התואר מעניק עוצמה פנימית לאדם שנושא בו.

המקום הקשור לאברהם בישראל הוא חברון – עירו של אברהם ומערת המכפלה. חברון הייתה בעבר מרכז סופי חשוב. היא אחת מקדשי האסלאם ולמעשה קרויה על שמו של אברהם – אל-חליל

אברהם הוא גם אבי הערבים, ומייסד המונותאיזם. הוא זה שבנה את הכעבה שבמכה כמקדש לאל עליון, ולמעשה המוסלמים ומוחמד מאמינים שהם ממשיכים את דרכו.

מקום נוסף בארץ הקשור מבחינת המסורת עם אברהם הוא החרמון. באחד מכתפי החרמון ישנו קבר קדוש שנחשב כמקום ברית בין הבתרים. הביקור במקום מחייב תיאום עם הצבא.

ישוע (עיסא)

הסופיים מייחסים לישוע חשיבות רבה והוא נחשב כאידיאל גדול, השני אחרי הנביא מוחמד.  ישוע קשור לאהבה והוא דמות סופית טהורה. אורח חייו הפשוט, היותו נע ונד ולא דואג ליום המחר,  בעל בטחון מוחלט באל, סלחן וסובלן כלפי האחר, המחפש את הטוב בתוך הרע, כל אלו קרובים לרוח הסופית.

הסופים מאמינים שישוע לא נצלב  ולא נהרג, אלא עלה לשמיים. הם מסתמכים על פסוק בקוראן שאומר: “ולא הרגוהו, ולא צלבוהו”, הם חשבו שזה הוא, אך זה לא היה הוא אלא דומהו”.

הסופים מאמינים שמאותו מקום שישוע עלה לשמיים הוא גם ירד באחרית הימים ורובם מאמינים כי מקום זה הוא כנסיית העלייה ליד הר הזיתים.

השייח’ים הסופים יודעים את המקום המדויק שממנו עלה ישוע לשמיים, ידע זה עבר והתקבל מקודמיהם. מעבר לכך  לסופים יש ידיעה ישירה, דרך  האור שבתוכם, שדרכו הם יכולים לאתר את המקום הנכון. האור שלהם מגיב לאורו של הנביא ולכן כשהם מגיעים למקום הנכון הם מרגישים הרגשה פנימית שאי אפשר להסביר אותה.

המקומות הקשורים לישוע בישראל הם האתרים הנוצריים וביניהם חשובה במיוחד לסופים, כנסיית העלייה על הר הזיתים, שממנה עלה ישוע לשמיים. במקום עצמו הייתה בעבר בזיליקה ביזנטית וצלבנית גדולה ששריד ממנה בצורת מתומן נשאר ובתוכו הסלע שעליו עקבות העלייה. ליד כנסיית העלייה ישנם קברים של כמה קדושים סופים חשובים כמו ראבעה אל עדוויה – משוררת האהבה, וסלמאן הפרסי – ידידו של הנביא.

סמוך למקום העלייה נמצא המסגד של אל-עלמי (הקרוי על שם שייך אל-עלמי שחי לפני 100 שנה). משפחת אל-עלמי היא מהמשפחות הירושלמיות הוותיקות והמכובדות, והיא גם מהמשפחות הסופיות החשובות.

מוחמד

למוחמד יש את כל התכונות גם יחד. מוחמד הוא דמות האדם השלם, והוא יותר מנביא רגיל.  המקום הקשור למוחמד בישראל, הוא ללא ספק כיפת הסלע ומסגד אל אקצא. המקום אליו הגיע מוחמד במסעו השמיימי וממנו עלה לשמיים דרך שבעת הרקיעים.

ניתן לראות בכיפת הסלע את עקבות רגלו של סוסו הפלאי של מוחמד – אל בוראק. מעניין לציין שבתחילת דרכו של מוחמד, התפללו המוסלמים לכיוונה של ירושלים.

נוח

נוח הוא דמות חשובה באסלאם הקשורה לרחמנות. ישנם כמה אתרים הקשורים אליו באזור דרום הר חברון, ובמיוחד הכפר דורה שמזוהה עם אחד משלושת המקומות שבהם קבור נוח (בתרבות המוסלמית יכול הקבר להיות במספר מקומות במקביל).

גם לבניו ובנותיו של נוח יש אזכור במסורות המוסלמיות – סופיות. שם, אבי הערבים, קשור לאזור והארץ נקראת “ארץ שם”. בתו של נוח קבורה ליד הישוב מטע שליד ירושלים.

יוסף

פרק שלם בקוראן מוקדש ליוסף (סורת יוסוף) שמבחינת הסופים מייצג התגלות של יופי. המסורת המוסלמית קושרת את יוסף לאתרים בגליל העליון. ליד הקיבוץ עמיעד ישנו חאן נטוש שנחבא מאחורי גבעה שלצד הדרך. ליד חאן זה ישנה באר עמוקה שמעליה כיפה. לפי הסופים, באר זו שהייתה על אם הדרך המובילה מדמשק למצרים, היא הבאר שאליה הושלך יוסף על ידי אחיו. לא רחוק משם, בצפת, ישב יעקב במערה, עת הביאו אליו את כותנת הפסים המוכתמת בדם ובישרו לו שיוסף מת. מערה זו נקראה אצל הסופים “מערת היגון” והיא הייתה אחת הסיבות לכך שצפת הפכה למרכז סופי חשוב בתקופה הממלוכית (מאה 13). המערה נתקדשה ויוחסו לה תכונות מרפא וקדושה.

כיום נקראת מערה זו “מערת שם ועבר”. היא נמצאת במרכז צפת וקדושה גם ליהודים שהפעו אותה לבית כנסת ומייחסים אותה לשם בנו של נוח ולעבר – אבי העברים – נינו של שם.

בנוסף למערה היו בצפת ‘זואיות’ רבות שאת שרידיהן ניתן למצוא גם כיום.