מחוללי קדושה בכנסיית הקבר

כנסיית הקבר בירושלים היא המקום הקדוש ביותר לנוצרים ברחבי העולם, מקום של כיסופים וגעגועים במשך יותר מאלף שש מאות שנה, מוקד עלייה לרגל. וגם מקור לסכסוך בין עדות נוצריות שונות, והסיבה שבגללה הצלבנים יצאו למסעי הצלב. מחקרים רבים נכתבו על החשיבות ההיסטורית, פוליטית, חברתית, דתית של כנסיית הקבר, על העלייה לרגל אליה, המסורות שנקשרות אליה, ההתפתחות שלה במהלך התקופות, ואף על הסמליות והאמנות הקיימת במקום, החלקים השונים שלו ועוד.

המאמר שלפניכם מתבסס על חלק מהמחקרים הללו ומציע הבנה נוספת והיא בדבר קיומם של מחוללי קדושה במבנה ומערך המקום ההופכים אותו לפופולרי ומשפיעים על המבקרים בו. צריך להעיר בהקשר זה שיופיו המלא של הבניין לא בא לידי ביטוי בימים אלו בגלל קירות מפרידים שנבנו מסביב לאולם הקתליקון המרכזי, שלא מאפשרים לראות את רוחבו של הטרנספט הקיים בבניין או את הדרו, ויחד עם זאת גם כיום החלקים השונים של כנסיית הקבר משאירים רושם עמוק על המבקרים בה, וגם כאלו שאינם נוצרים.

מחוללי קדושה הם מערכים ארכיטיפים במקומות קדושים שמפעילים תפיסה שונה של המקום אצלנו, מכיוון שהם מהדהדים תפיסות ארכיטיפיות הקיימות בנו, הדוגמא הכי בולטת לכך היא שאנחנו תופסים ומפרשים את המציאות כדואליות: טוב ורע, חושך ואור, רוח וחומר, אנחנו מחלקים את המרחב לשניים – למעלה ולמטה, קדימה ואחורה, וקולטים את המציאות דרך תהליך כפול של קליטה ופרשנות של מה שקלטנו. . במחקרים שערכתי בנושא מקומות קדושים בישראל הראיתי שקיום דואליות פיזית או סמלית במקום קדוש, עוזרת לחדד את התפישה הדואליות בנו, ובמקרה שזו דואליות מאחדת (החלקים השונים משלימים זה את זה ולא מתנגדים), הרי שזה יכול להביא לחוויה של איחוד הניגודים בתפיסתנו, בתוכנו, ועקב כך למצב של אחדות וחוויה של קדושה, מה שיונג קורא ה"עצמי".

באותו האופן קיומם של מחוללים (מרכיבים) אחרים במקומות קדושים כריזמטיים יכול לחולל חוויה של קדושה בקרב חלק מהאנשים המבקרים. המחוללים שגילית במסגרת עבודת הדוקטורט שלי הם דואליות מאחדת, יוצא דופן נשגב, מרכז מחבר ומורכבות פרקטלית, אבל ישנם גם נוספים. ראשית דבר אנחנו צריכים להסכים של כל מקום קדוש הוא אכן קדוש, וכי יש מקומות ש"עושים לנו את זה" וכאלו שלא, שנית שישנה באדם אפשרות של חווית קדושה טרנספרסונלית, המתוארת במדעי הדתות, מה שמאסלו מכנה חווית המישור (או שיא). וכי זהו כושר טבעי שכל אדם שואף אליו, הנתמך בהפעלתו על ידי תנאים חיצוניים מתאימים, ומכאן החשיבות של ביקור במקומות קדושים כריזמטיים.

קצת על מבנה כנסיית הקבר

כנסיית הקבר מאחדת בתוכה את גבעת הגולגותא שעליה נצלב ישו, את האבן שעליה משחו את גופו בשמן, את הקבר שבו נטמן לזמן קצר עד שקם לתחייה, את מקום מפגשו עם מרים המגדלית ואת מקום מציאת הצלב, אולם מרכזי שנקרא קתוליקון, מסדרון מסביב לו שנקרא אמבולטוריום, וחלקים נוספים פתוחים וסגורים לקהל. בכניסה למבנה ניצבת אבן המשיחה של ישו, ומסביב לו מנזרים וכנסיות של עדות שונות. החצר המובילה אל המבנה קטנה ולא מרשימה במיוחד, אבל בפנים מתגלה עולם שלם ואחר.

החלק העתיק של המבנה הוא אולם עגול גדול מכוסה כיפה, מעל הקבר הריק, לפי המודל הקלאסי של רוטונדה, שנבנה במאה ה-4 (הכנסייה החלה להיבנות בשנת 325 ונחנכה בשנת 335), בעת ההקמה, בתקופת שלטונו של קונסטנטינוס במאה הרביעית, נבנתה תחילה בזיליקה גדולת ממדים, ובו בזמן נחשף הקבר הקדוש בתוך חלל עגול. זמן קצר לאחר מכן הוקם מבנה הרוטונדה מסביב לקבר.

רוב חלקי המבנה האחרים, ובכלל זה הקתוליקון, המסדרונות וגבעת הגולגותא, נבנו במאה השתים־עשרה על ידי מלך ירושלים בלדווין השלישי ואמו מליסנדה, והם מציגים את שיא האדריכלות של הממלכה הצלבנית בימי הביניים. הקשתות המצולבות מבטאות תפיסה דתית חדשה שבאה לידי ביטוי לאחר מכן בהתפתחות הקתדרלות הגותיות באירופה. הצלבנים עיטרו את הבניין בפיסול מורכב ועדין של הכותרות, המשקופים והמטופות בעיקר, וגם בפסיפסים אמנותיים נפלאים שמהם נותרו שרידים מעטים. הם הכניסו לאדריכלות צבע, עדינות ומורכבות, וביטאו בכך את המיסטיקה שחלחלה לנצרות בעת ההיא.^[1]

המקום מוחזק על ידי שש עדות נוצריות, שלוש אוחזות בחלקים גדולים ממנו – הארמנים, היוונים־אורתודוכסים והקתולים (פרנציסקנים), ושלוש בחלקים קטנים – הסורים, הקופטים והאתיופים.

דואליות מאחדת בכנסיית הקבר

אחד  המחוללים שפועלים בכנסיית הקבר הוא דואליות מאחדת, המופיעה באופן בולט בחיבור שבין קו עגול וקו ישר (זכרי ונקבי). חיבור זה המופיע באופן מלא בכנסייה הוא גורם מרכזי בחוללות של חווית קדושה בקרב חלק מהמבקרים במקום. זה מתבטא בכמה אופנים באדריכלות המתחם: ראשית דבר יש בו שני חלקים עיקריים, הרוטונדה והקתוליקון, הרוטונדה היא עגולה והקתוליקון, או הבזיליקה שהייתה שם לפנים, בנויים לפי קווים ישרים על ציר מזרח מערב. הרוטונדה – המבנה העתיק והעגול מסביב לקברו של ישו הוקמה בתקופה הרומית־ביזנטית, והקתוליקון – האולם המרכזי המשמש אולם תפילה הוקם בתקופה הצלבנית. לא תמיד המבנה נראה כך, אך תמיד היו בו שני מרכיבים^[2] המבוססים על הדואליות של עיגול (רוטונדה) וקו ישר (בזיליקה).^[3]

החלוקה הזו לשני מבנים האחד ישר והשני עגול המתקיימים כחלק ממקדש אחד התקיימה במקדשים של העולם הקלאסי[4], והיא מופיעה בין השאר בבית המקדש בירושלים שהיה בנוי רק מקווים ישרים, אבל בתוכו הייתה את אבן השתייה וכבוד ה' בין שני כרובים, שהיו הפתח להנהגת העיגול, מציאות אחרת. כנסיות בנויות במידה רבה לפי תבנית בית המקדש. לפי נורית כנען־קידר, כנסייה היא שיקוף של ירושלים השמימית ובית המקדש הוא פרפיגורציה שלה,[5] ואכן מתכנני כנסיית הקבר ביקשו ליצור קשר בין שני המבנים.

החלק המרכזי של כנסיית הקבר הוא הרוטונדה, העיגול שמסביב לקבר הקדוש, שנבנה במאה הרביעית בתבנית הפנתיאון ברומא.[6] לפי בארי, הפנתיאון בנוי כך שהאור החודר פנימה מהפתח בתקרה מחיה את המקום ומקשר אותו לתנועת השמש והירח בשמים.[7] וכך גם נוצר החיבור של עיגול וקו ישר, ארצי ושמימי. הפנתיאון הוא לא רק עגול בשטחו, אלא גם בחלל שהוא יוצר – חצי עיגול מושלם – וזהו אחד הדברים המרשימים בו. קירותיו בנויים כך שהם מגיבים לאור החודר מהתקרה במשחקים של אור וצל. הרוטונדה בכנסיית הקבר נבנתה בתבנית הפנתיאון, כשהכיפה שלה היא חצי עיגול שלם ובראשו פתח המחדיר פנימה קרן אור, וזהו אחד המופעים של מחולל הקדושה דואליות מאחדת הקיים בה. המופע הזה נראה באופן פיזי ממש במהלך היום, כשקרן שמש חודרת מבעד לפתח והיא נראית בתוך מבנה הרוטונדה כקו ישר מתרחב של אור החודר אליה.

בעיני רבים מהמבקרים במקום, החוויה האסתטית המרשימה ביותר בכנסיית הקבר היא החדירה של קרן האור מהפתח של כיפת הרוטונדה אל החלל. המפגש הדואלי הזה מחולל אצל רבים חוויית קדוּשה, ולכן אין להתפלא שמבחינה כמותית הוא מופיע ברבים מן הצילומים של כנסיית הקבר הנכללים במנוע החיפוש של גוגל (בעשר מתוך ארבעים וחמש התמונות הראשונות העולות בחיפוש), ואילו מבחינה איכותנית המפגש הזה בא לידי ביטוי בהתרגשות שהוא מעורר במבקרים במקום. לפי הבנתי חלק מהפופולריות של המקום נובעת מההופעה הזו, שלא רבים החשיבו אותה כמרכזית.

במבנה המקורי של כנסיית הקבר היה עוד מפגש בין קו ישר של קרן שמש והעיגול של הרוטונדה. כאשר הקימו את הרוטונדה, בימי הקיסר הרומי קונסטנטינוס (335-325), נכנסו לדת הנוצרית מרכיבים של דת השמש הרומית הקדומה. וכך, במבנה של כנסיית הקבר המקורית היה פתח ממזרח שפנה כלפי זריחת השמש מעל הר הזיתים,[8] ואז נוצר החיבור בין קרן השמש הראשונה והעיגול של מבנה הרוטונדה, בדומה למעגלי האבנים העתיקים והמקדשים של העולם הקלאסי.

העיגול מסמל בנצרות את מעגל החיים והמוות ואת התחייה. הוא גם קשור לשמש העגולה, הזורחת והשוקעת – ישוע הוא דמות השמש, ולכן סביב ראשו יש הילה עגולה. השמש מוציאה ממנה קרן שמש (מזוהה עם רוח הקודש), ומסיבות אלו הכנסיות פונות מזרחה. ניתן לומר שהזריחה של השמש מעל הר הזיתים מחייה את הדרמה הקוסמית של מוות ותחיה של ישוע. המסורת של פולחן השמש מופיעה גם בבית המקדש היהודי, שהיה מכוון על ציר מזרח-מערב. בכל בוקר האירה השמש הזורחת מעל הר הזיתים, קרן שמש ראשונה, את פתח בית המקדש בירושלים, והאור התפזר בכל העיר עקב המפגש שלה עם מנורה מוזהבת שהייתה תלויה מעל דלת הכניסה (מנורת הלנה), וזה היה האות לתחילת הפולחן.[9] באותו האופן כנסיית הקבר פונה על ציר מזרח מערב כלפי זריחת השמש מעל הר הזיתים, מקום העלייה לשמיים של ישוע וביאת המשיח היהודית, וזמני הפולחן קשורים לכך. וכך נוצר קשר נוסף בין המבנים.

החיבור של קו ישר ועיגול, המתבטא בקרן האור החודרת לחלל אדריכלי עגול (או אחר, בעיקר מלבני), הוא כאמור מופע של מחולל הקדוּשה דואליות מאחדת, הקיים בהרבה מאוד כנסיות הנתפסות ככריזמטיות. יתרה מזו, כל הכנסיות בעולם מכוונות כלפי הציר מזרח-מערב, כך שחלונותיהן מחדירים את האור פנימה באופן דרמטי, בייחוד בשעת השקיעה או הזריחה, וכך חלונות הרוזטה בכנסיות הגותיות פונים אל המערב ומחדירים אל חלל אור צבעוני, וכך גם בכנסיית ההשתנוּת בהר תבור.

החיבור בין קו ישר ועיגול מדמה את החיבור בין הזכרי והנקבי, בין העולם הרוחני לזה הפיזי, כשהרוחני (הזכרי) הוא הקו הישר המפרה את הפיזי (הנקבי) שהוא העיגול, וכך החלל מתקדש ולמעשה נולד מחדש. קרן האור הפיזית החודרת לחלל הרוטונדה מהכיפה מסמלת קרן אור רוחנית, התגשמות של הרוחני בחומר. בציורי האיקונין הנוצרים נראית קרן אור לבן המגיע מהאלוהות נכנסת אל מצחו של ישוע התינוק שזה עתה נולד וזה ביטוי בציור של מחולל הדואליות הזה.[10] ניתן לומר כי הקרן היא רוח הקודש, והעיגול הוא העולם הארצי במובנו הנמוך והאינסוף האלוהי במובנו הגבוה, לאחר שהתקדש בעקבות חדירת קרן האור לתוכו (הופרה). אפשר לדמות זאת כאילו הרוטונדה, מקום קבורתו של ישוע מסמלת את גופו הפיזי, היא מתעברת מקרן השמש, רוח הקודש החודרת אליה, ועל ידי כך מתאפשרת לידה חדשה (התחייה). וכך, הסמליות הפגאנית של חיבור זכרי ונקבי, קו עגול וישר, הקיימת בפנתיאון ובמבנה מקדשים בעולם הקלאסי, עברה אל הנצרות, מכיוון שהיא מבטאת ארכיטיפים אוניברסליים.

גרסה אחרת של המפגש הדואלי בין עיגול וקו ישר, רוחני (אור) ופיזי, באה לידי ביטוי בטקס האש הקדושה בחג הפסחא, הטקס החשוב ביותר בכנסיית הקבר וגם בעולם האורתודוקסי והנוצרי באופן כללי. המאמינים סובבים את הקבר הקדוש, ואש קדושה – ביטוי אחר של אור – יורדת משמים ומדליקה את הנרות של הפטריארכים הנמצאים בתווך, בתוך הקבר הקדוש.[11] לפיכך, חוויית הקדוּשה של המקום מתרחשת בעקבות מופע של דואליות ויזואלית של אור וחושך ברוטונדה, דואליות הנוצרת בחדירת קרן אור לתוך החלל (בדומה לפנתיאון ברומא), או בעקבות מופע של אור (אש) באמצע תנועה סיבובית.

המחולל של הדואליות המאחדת מופיע בצורה בולטת לא רק בקשר שבין קרן השמש והרוטונדה, אלא גם ביחסים שבין שני המבנים העיקריים של המתחם, הרוטונדה והקתוליקון (האולם המרכזי). לפי נורית כנען־קידר, מוטיב הדואליות הוכנס במכוון לתכנון הצלבני של כנסיית הקבר, ואין זו דואליות גרידא אלא דואליות מאחדת.[12] לפי כנען־קידר, הדואליות של המבנים משקפת את הדואליות של כיפת הסלע ומסגד אל־אקצא, שני המבנים העיקריים במתחם הר הבית, האחד בנוי לפי תכנון רדיאלי והאחר בקו ישר; האחד נתפס בעיני הצלבנים כמקדש והאחר כארמון, סמל לשלטון הכפול של הכנסייה – הארצי והרוחני. בדומה לכך, הקתוליקון היה כנסייה של המלכים, ואילו הרוטונדה הייתה מקדש לאלוהים. זאת ועוד, הקשר בין המבנים מתבטא בכך שקוטרה של כיפת הקתוליקון הוא חצי מקוטרה של הרוטונדה, גם קוטרהּ של הכיפה במסגד אל־אקצא הוא חצי מקוטרהּ של כיפת הסלע, והמודול המשותף המחבר בין שני המבנים מרמז לחיבור בין הממלכה הארצית לממלכה השמימית.

הצלבנים הוסיפו לרוטונדה, העומדת על תילה מאז המאה הרביעית, אולם גדול במקום שבו עמדה החצר בתקופה הביזנטית. זהו הקתוליקון, שאורכו כאורך הרוטונדה וקוטר כיפתו שמעל חלקו המערבי הוא חצי מקוטרהּ של כיפת הרוטונדה.[13] וכך, כשאדם נכנס לכנסיית הקבר הוא מתרשם מההרמוניה בין שני חלקיה, או לפחות התרשם מכך לפני שבנו את הקיר המסתיר את ציר הרוחב (הטרנספט) של הכנסייה, קיר בטון מלאכותי הניצב מול הכניסה ולא מאפשר לראות את חלל הקתוליקון. המבקר בכנסייה חש את הלכידות בין הרוטונדה לקתוליקון בזכות המודול המשותף לשניהם, וגם בזכות הפתח הקשתי הגדול ביניהם המסמל ניצחון.[14]

זאת ועוד, המרכז האדריכלי של המבנה נמצא בקתוליקון (הכנסייה המלבנית), מתחת לכיפה המסמלת את השמים, במקום שנחשב למרכז העולם. בעת העתיקה סומן המקום בעיגול על הרצפה, ואילו כיום ניצב שם גביע מאבן.[15] וכך הקתוליקון מסמל את העולם, ואילו הרוטונדה הסמוכה – בדומה לפנתיאון – מייצגת אוניברסליות ואת השמיים, הקתוליקון מסמל את העולם, מכיוון שבו מתקיים מרכז העולם.[16] הקו הישר של הקתוליקון מבטא את רצף הזמן ואת המסע של העולם ושל האדם מנפילה לגאולה. ובהשלמה לכך הצורה העגולה של הרוטונדה מסמלת את הנצחיות, את האלוהות, את החיבור בין המישורים, וכך מתקיים מחוללי קדושה של דואליות מאחדת.

האיחוד הוא לא רק בין הקו הישר והעגול, אלא בהשאלה בין הנצחי לזמני. הקדוּשה הנצחית מופיעה דרך הדרמה הארצית של מותו ותחייתו של ישוע, דרך הצלב והסבל בעולם הזה, ועל ידי כך עולם החומר מתקדש. הקבר הריק חושף כי המוות לא קיים אלא באופן זמני, ואילו תחייתו של ישוע מסמלת את האפשרות להגיע לחיי נצח. הדואליות של מוות וחיים מתבטאת באדריכלות של הכנסייה בצורת פתח כפול בכניסה למתחם, שער כפול שהתגליפים הנהדרים שהיו מעליו מוצגים כיום במוזיאון רוקפלר.[17] תגליפים אלו חושפים את מהותה הדואלית של הופעת הקדוּשה. בצד אחד מופיע סבך הצמחייה המורכב של העולם הזה ובתוכו דמויות אדם וחיות לכודות בזמניותו, ובצד האחר – סצנות הקשורות לפועלו של ישוע בעולם, לחייו ולתחייתו, מעין הצהרה על האפשרות לחיי נצח.^[18]

הדואליות המאחדת קשורה גם לחיבור שבין הפנים והחוץ, לפי שלדרייק, אחד המאפיינים של מקומות קדושים נוצריים הוא היחס שבין התוהו בחוץ לקדושה בפנים.^[19] הכנסייה היא אי – או אונייה – של סדר בתוך ים סוער, כי העולם מלא יצרים ושדים. דבר זה בא לידי ביטוי בצורה קלאסית בשני המשקופים של כנסיית הקבר, והסמיכות של המוטיבים השונים מרמזת על גאולת העולם והאחדות שמבשרת הגעתו של ישוע.

מחולל הקדושה יוצא דופן נשגב

אחד הדברים שמעביר אדם ממצבו הרגיל אל חוויה מסוג אחר הוא מפגש עם משהו יוצא דופן, ובמידה ואותו יוצא דופן הוא נשגב אזי יש סיכוי לחוות חוויה מיסטית של איחוד וקדושה, ומכאן תפקידו החשוב של מחולל הקדושה יוצא הדופן הנשגב, ומה יכול להיות יותר יוצא דופן ונשגב מאשר ניצחון על המוות אותו השיג ישוע עבור בני האדם על ידי מותו ותחייתו, אירועים שקרו בתוך מתחם כנסיית הקבר. הביקור במקום הוא מפגש עם הנס של התחייה, המישור האחר של הנצחי והמקודש, הפלאי והמבורך. מתכנני הכנסייה רצו להדגיש את הפלא הזה על ידי הדגשת הקבר הריק בתוך מבנה שמסמל ניצחון על המוות.

הרוטונדה היא תבנית אדריכלית קלאסית אשר נקשרה בתקופה הרומית עם עקרון הבריאה האלוהית (סדר נשי),^[20] וכמותה בנה קונסטנטינוס במקומות נוספים בעולם, כגון המאוזוליאום לאמו הלנה וקבר בתו קונסטנסה.^[21] לפי קוואנון,^[22] היא נועדה לסמל את ניצחונו של ישו הכובש. כמו ההראיון בערים היווניות המנציחות את מקימיהן הגיבור, כך הרוטונדה היא הנצחת ישו המנצח ומייסד הדת החדשה, מייסד ירושלים החדשה. אולם כאן מדובר במאוזוליאום המנציח ניצחון על המוות, תחייה. דבר יוצא דופן לכל הדעות.

כנסיית הקבר קשורה למוות ובייחוד לתחייה,[23] לבריאת העולם הראשונה ולחידושה על ידי ישו. הטקס החשוב ביותר המתקיים בה הוא שבת האור, שבו יורדת מהשמים אש פלאית ומדליקה את נרות המאמינים בקבר. זו חזרה לזמן ההיולי הקדום, השיבה אל הנצח. אמנם כיום מודגש יותר במקום מאפיין החושך (מיסטיקת החושך) אך בעבר, בתקופה הביזנטית ובזמן מסעי הצלב, כשהבניין היה שלם יותר והומוגני יותר, היתה הדגשה גדולה יותר על האור. עיקרון המארגן של המבנה הוא הניצחון על המוות, הנס של התחייה מצד אחד והסבל והקורבן המאפשרים אותה מהצד האחר. לפי שלדרייק,[24] מקומות קדושים בנצרות קשורים לנסים, וזה אכן המקרה כאן.[25]

בלב הרוטונדה ניצב הקבר הקדוש, שפעם היה סלע ובתוכו קבר חצוב.^[26] כיום הקבר כמו עולה מן הרצפה, אך עד זמנו של מקים הכנסייה, הקיסר קונסטנטינוס הוא היה מכוסה בגבעה סלעית, וכדי לחשוף אותו חצבו את הסלעים מסביב ויישרו את השטח, וכך למעשה הוא קם לתחייה, בדיוק כמו ישוע. הדבר היוצא דופן הוא שהקבר הוא ריק, וזה בנוסף למבנה הגדול והמרשים.

בנוסף לכך, והחל מימי הביניים, יש בכנסיית הקבר חפצים פלאיים כגון חניתו של לונגינוס והגביע הקדוש, החרב של גודפרי דה בויון, הצלב האמיתי, ועוד. חרבו של גודפרי דה בויון ודרבנותיו, נחשבים לבעלי קדושה מיוחדת לאנשי מסדר הקבר הקדוש (Order of the Holy Sepulchre), שייסד גודפרי עצמו, והם משמשים בטקסי התקדשות ומעבירים את המאנה.^[27] חלק מהטקסים נעשים בשעות הלילה בכנסיית הקבר עצמה, והם מתוארים על ידי המשתתפים בהם כבעלי אוויר מיוחדת. גם בזמן שהכנסייה פתוחה יש בה תהלוכות וטקסים מיוחדים של העדות השונות, במיוחד בימי שישי ובחגים, המוסיפים לקדושתו של המקום.

מחולל קדושה מרכז מחבר בכנסיית הקבר

לפי אליאדה בכל מקום קדוש יש מרכז שהוא ציר עולם, מקום שדרכו הקדושה חודרת אל החולין, ומתרחשת היירופאניה. התיאוריות של אליאדה טוענות לגבי קיום שני מישורים של חוויה והוויה באדם, האחד של החולין, היומיומי והשגרתי, והשני של הנצחי והמקודש. לעיתים המקודש מופיע דרך החולין, וזה קורה במקום מיוחד וזמן מיוחד, ומהווה הופעה אלוהית (היירופאניה) שמקדשת את המקום שבו היא קורית והופכת אותו לבעל עוצמה. האדם הופך כל מקום שבו הוא נמצא לדמות עולם (Imagio Mundi) שבמרכזו יש ציר עולם (Axis Mundi) המחבר בין המישורים, בין הזמנים וגם בין תחומי החיים הסמליים הקיימים בעולם הפיזי (שאול, ארץ, שמיים). שני המישורים הם לא מציאות אונטולוגית אלא שתי דרכי תפיסה שונות הקיימות בנו, ואשר מופעלות במפגש עם מרכז מחבר, מרכז כזה הוא גם בדרך כלל מרכז של פעילות כלשהי שגם היא מחברת, אך לעיתים הוא מרכז שהוא מעין טאבו, או טוטם, ויש לו משמעות חברתית ותרבותית. אני בחרתי לקרוא לתכונה הזו של מקום קדוש "מחולל קדושה מרכז מחבר" מתוך הדגשה של תכונת החיבור של המרכז, הן בעולם כפי שהוא נתפש על ידינו והן של חלקים שונים בתוכנו. המרכז מאפשר ומביא לריכוז, והריכוז מפעיל מערכים אחרים במוח שלנו, ובעקבות כך גם בתפיסה, וחוזר חלילה.

כנסיית הקבר היא מקום קדוש כריזמטי קלאסי לחפש ולהבין בו את אופן פעולתו של מחולל הקדושה מרכז מחבר, מכיוון שהיא נחשבת על ידי המאמינים הנוצרים למרכז העולם. באופן מסורתי יש שלושה מקומות בכנסיית הקבר הנחשבים למרכז העולם. הראשון הוא מקום הצליבה על סלע הגולגותא, השני הוא מקום הקבר הריק ברוטונדה והשלישי – אולם הקתוליקון, חלל כנסייה גדול וריק הנמצא באמצע המתחם.

המרכז הראשון הוא הגולגותא[28] המזוהה גם כמקום עקדת יצחק, המקום שבו נוצר אדם מעפר ומקום קבורתו של גולגולתו.[29] למעשה, חלק מהמסורות של אבן השתייה הועתקו אל סלע הגולגותא. בעבר גם הוצג בקרבתו הצלב האמיתי, שסימל את עץ החיים, ארכיטיפ של ציר העולם.^[30] משמעות הצליבה של ישוע במקום זה היא בריאת העולם והאדם מחדש לאחר הכאוס, היא מתרחשת באותו המקום שבו נברא העולם לראשונה, ובו (מתחת לסלע הגולגותא) קבורה גולגולתו של אדם הראשון ועל ידי כך מתרחש חיבור בין המישורים. הסלע הקדום, הגולגולת שמתחתיו, הצלב שמעליו והאדם שעל הצלב, מהווים ציר עולם קלאסי, ומתקשרים גם לארכיטיפ הר העולם. זהו מרכז מחבר לא רק בין מישורים, אלא גם בין העבר לעתיד, ובין החטא לכפרה.

מתחת למקום הצליבה בגולגותא פעור סדק שדרכו דמו של ישוע נטף והגיע לגולגולתו של אדם, שטף אותה ועל ידי כך כיפר על החטא הקדמון. ניתן לראות את סימני הדם גם על הסלע החשוף בצד.^[31] מעל סלע הגולגותא יש חדר ובו פסיפסים, באחד מהם נראה ישוע שליט העולם ובאחר – אברהם מקריב את בנו. הפסיפסים נותנים משמעות למה שקרה במקום. יתרה מזו, במקום זה ישוע הורם מעל פני האדמה ושהה בין שמים וארץ עד שנשמתו עזבה אותו. האמנות והאדריכלות מספרות סיפור אבל נדרש לדעת לקרוא את הסיפור הזה, ורק פרשנות מסוג מסוים מאפשרת את החיבור בין המישורים ואת הופעת הקדוּשה, את התרחשותה של חוויית ההתקדשות בקונטקסט הנוצרי.^[32]

כשהמבקרים הנוצרים נכנסים לכנסיית הקבר הם מחפשים את ה"מקום", המקום שבו ישוע נצלב, המקום שבו הוא נקבר. ולכן המקומות הללו הם ה"מרכז" של המתחם. הגולגותא איננה המרכז הפיזי של המתחם (כמו הרוטונדה והקתוליקון), ורק המשמעות שלה הופכת אותה לכזו ושמחברת בין המישורים. במקרה הספציפי הזה, ללא המשמעות הגולגותא הייתה סתם ציון מקום, עם המשמעות המתחזקת על ידי מה שנמצא מתחת למקום ומעליו, הגולגותא הופכת לציר עולם. גם ללא המשמעות לסידור ולאמנות שבמקום, לקיומה של האבן והמערך המקודש הייתה השפעה, אבל לא באותה המידה.

מרכז העולם השני בכנסיית הקבר הוא הרוטונדה, המהווה ציר עולם והיא גם המרכז האדריכלי של המבנה. הקבר הקדוש בלב הרוטונדה הוא מעבר בין ממדים, שכּן האמונה גורסת כי זהו המקום שבו ירד ישוע לשאול ושבר – או פתח – את שעריו. בכיפה של הרוטונדה יש פתח עגול, דוגמת הפנתיאון ברומא, הפתוח לשמיים. לפי המסורת אי אפשר לשים גג מעל מבנה הקבר, מכיוון שזהו המקום שממנו עלו לשמים הנשמות ששחרר ישוע מהשאול. הסיפור על ישוע יורד לשאול במקום זה, הקבר הריק (כי הוא קם לתחייה) והכיפה שבה פעור פתח לשמים, מהווים שלושתם ציר עולם שדרכו הנשמות עולות ועוברות מעולם אחד (שאול) לעולם אחר (גן עדן בשמים).

כנסיית הקבר קשורה למוות ובייחוד לתחייה,^[33] לבריאת העולם הראשונה ולחידושה על ידי ישוע במעשה מותו ותחייתו, לזמני העבר של האימפריה הרומית ולזמן הפיכתה לנוצרית על ידי קונסטנטינוס. הרוטונדה נבתנה, כאמור, לפי מודל הפנתיאון, וכך נוצר הקשר בין הדת והגדוּלה של האימפריה הרומית הקדומה ובין רומא הנוצרית בזמנו של קונסטנטינוס.^[34]

הרוטונדה היא מרכז מחבר בכמה מובנים, גם במובן של הזמן הקדוש: הטקס החשוב ביותר המתקיים בכנסיית הקבר הוא שבת האור, שבו יורדת מהשמים אש פלאית ומדליקה את נרות המאמינים הסובבים את הקבר הקדוש (והריק). זוהי חזרה לזמן ההיולי הקדום, זוהי שיבה אל הנצח. זהו קשר בין עבר, הווה ועתיד.^[35] הקבר הקדוש הוא ציר עולם המחבר בין המישורים, מכיוון שזהו המקום שבו ישוע ירד לשאול, שבר את שעריו ואִפשר לנשמות שהיו שם לעלות לשמים.[36]

המקום השלישי בכנסיית הקבר שמזוהה עם מרכז העולם, אומפאלוס (טבור העולם), הוא האולם הגדול במרכז המתחם שמכונה "קתוליקון". השם קתוליקון משמעו אוניברסלי, ומיקומו של הקתוליקון במרכז המתחם מתחת לכיפה שנושאת שם זה משקפים חשיבותו. אולם הקתוליקון נוצר על ידי הבנייה הצלבנית ה"חדשה" והוא היה החלק החשוב ביותר לשלטון הצלבני החילוני של ירושלים. החלל הגדול של הקתוליקון ריק, והמרכז המחבר בקתוליקון הוא במידה רבה סמלי ורוחני, ויחד עם זאת על הרצפה היה בעבר עיגול, וכיום יש גביע מאבן, המסמל את מרכז העולם. הכיפה שמעל האולם מתהדרת בתמונתו של ישוע שליט העולם (פנטוקרטור) ומתחתיה מנורה מפוארת מתנת הכנסייה הרוסית. ניתן לומר כי מרכז העולם של הקתוליקון מחבר בין האלוהות לחיים הארציים שעל פני האדמה, והוא ניצב באמצע הדרך בין מקום הצליבה והמיתה למקום הקבורה והתחייה.

לפי נורית כנען־קידר, העיגול מתחת לכיפה סימל את מרכז העולם, ובעבר הוא נחשב למקום שאליו הורידו את גופתו של ישוע מהצלב ושבו הוא הופיע לאחר התחייה בפני מרים המגדלית. המסורות שנקשרו בסלע השתייה כמרכז העולם הועתקו אליו, אבל באופן מודגש ובדומה ליהדות, המרכז היה ריק (כמו קודש הקודשים בבית המקדש השני), ומצב זה שיקף את התפיסה הנוצרית שהחיבור הוא רוחני ולא פיזי. ישוע הוא תחליף למקדש, והמצוות שבלב הן החשובות. מרכז העולם בקתוליקון הוא ירושלים השמימית, בניגוד למרכז העולם בסלע השתייה (או הגולגותא), שהוא ירושלים הארצית.^[37] כיום יש במקום גביע אבן עם כדור אבן בתוכו המסמל את העולם ואת היות המקום מרכז העולם (אומפאלוס). הכדור נמצא בתוך גביע המסמל את השפע האלוהי, והוא מחולק באמצעות פסים שחורים לארבעה חלקים.^[38]

מחולל קדושה מורכבות פרקטלית בכנסיית הקבר

מרגע שיש לנו נקודת התייחסות ניתן לבנות סביבה תמונת עולם, כפי שאמר ארכימדס "תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם". נקודת ההתייחסות בחוויה של הקדושה היא המרכז המחבר – ציר עולם, ודרכו קורית ההופעה של הקדושה, השלב הבא הוא שהתפיסה שלנו משתנה, אנחנו רואים דברים אחרת ובונים מחדש את תמונת העולם שלנו. בשלב הזה מופעל מחולל הקדושה של מורכבות פרקטלית, שמביא אותנו לבנות תמונת עולם של מארג אחד ומקודש בעל יחסי גומלין, לפי תבניות הקיימות בתפיסתנו (באופן מודע ולא מודע), שאנחנו קולטים מהסביבה (גם במקרה הזה באופן מודע ולא מודע).

פרקטל הוא הופעה בזעיר אנפין של משהו גדול יותר בתוך אותו משהו גדול. וכך, הפנתיאון ברומא מייצג מיקרוקוסמוס (פרקטל) של תבנית היקום דרך גיאומטריה של החלל,^[39] וכך זה מופיע גם ברוטונדה של כנסיית הקבר, הבנויה על פי המודל של הפנתיאון.^[40] ולכן, כדי להבין את המבנה של חלק מהמקומות הקדושים, יש לפנות לתחום הגיאומטריה המקודשת, מתוך הבנה שמבנה המיישם את עקרונותיה, לפחות לפי תפיסת הקדמונים, מחולל קדושה.

לכנסיית הקבר מבנה עגול – רוטונדה, וכיפה שהשראתה היא מכיפת הפנתיאון[41]. השימוש בכיפה אינו מעשי גרידא (יצירת חלל גדול, הימנעות מקורות עץ) אלא מחולל מורכבות פרקטלית של קדוּשה, מכיוון שהכיפה היא פרקטל של כיפת השמים[42]. לרוטונדה המקורית היתה פסדה ישרה של שמונה עמודים מצד מזרח ומאחוריה מבנה עגול ובתוכו קבר מוקף עמודים. רוחבה של הפסדה היה כמו קוטרה של הרוטונדה, וכך נוצר פרקטל של ריבוע נסתר, הקיים בתוך מידות של עיגול, חיבור של ריבוע ועיגול הוא מנדלה של איחוד הניגודים לפי יונג, וזהו מוטיב המופיע גם במבנה כיפת הסלע.

לפי ארקולף (Arculf), הצליין הפרנקי שפקד את ארץ־ ישראל ואת הלבנט בחצי השני של המאה השביעית, ברוטונדה המקורית היו תריסר עמודים והם סודרו בארבע קבוצות של שלושה עמודים בארבעה כיוונים. זוהי סימטריה מושלמת, וגם כיום יש שנים עשר עמודים בהיקף הקומה הראשונה של הרוטונדה (בנוסף לקשתות צרות). גובהם של העמודים המקוריים היה שבעה מטרים וחמישה־עשר סנטימטרים וקוטרם – מטר ועשרים סנטימטרים. היה זה יחס דומה של הסדר הדורי היווני הקלאסי, יחס של שש לאחת, כגוף הגבר.[43] במילים אחרות, העמודים סימלו את שנים־עשר השליחים של ישו, כלומר את האדם, והמקום כולו נועד לקדש את האדם ואת הפרופורציות שלו, כמנהג מקומות קדושים בעולם הקלאסי.

הרוטונדה הייתה חלק מהכנסייה שהקים קונסטנטינוס, והיא מתבססת על תפיסות האדריכלות המקודשת הקלאסית שבתוכה יש פרופורציות מקודשות, יחסים גיאומטריים נסתרים, מודולים שחוזרים על עצמם, וכן הלאה. כשבנו הצלבנים את כנסיית הקבר מחדש והוסיפו את שאר החלקים הם השתמשו בגיאומטריה המקודשת ודרכה הוסיפו פרקטלים שונים לבניין. במאמר החשוב שלה על כנסיית הקבר כנען־קידר מדגימה (שם) כיצד המודול (יחידת מידה) ששימש את האדריכל הצלבני של הכנסייה הוא הרדיוס של פנים הרוטונדה, שאורכו עשרה מטרים וארבעים סנטימטרים, וכיצד שאר המידות נגזרות ממנו. הרדיוס הזה הוא המידה של קודש הקודשים בבית המקדש – עשרים אמה. קוטר הכיפה של הרוטנדה הוא פעמיים הרדיוס, קוטר הכיפה של הקתוליקון רדיוס אחד, אורך הבניין שבע פעמים הרדיוס, רוחב הטרנספט של הבניין הוא ארבע פעמים הרדיוס. על ידי שימוש במודול – יחידת מידה זו, נוצר קשר בין המקום לבית המקדש, על ידי שימוש במספרים ארבע ושבע נוצרת דמות עולם המייצגת את העולמות הרוחניים, הארבע קשור לצלב ולהתגשמות בחומר, והשבע לשבעה הרקיעים, העולמות הרוחניים שמעל העולם הזה. הדואליות של גוף ורוח שהיא חלק מדמות האדם והעולם מיוצגת על ידי הקשר בין הקו הישר והעגול, כפי שהסברנו קודם לכן, ועל ידי היחס בין הכיפה של הקתוליקון (המבנה הישר המסמל את הפיזי), והכיפה של הרוטונדה (המבנה העגול המסמל את הרוחני).

מעבר לכך מבנה כנסיית הקבר הוא גדול, מורכב, בעל כמה חלקים היוצרים עולם בפני עצמו שבו מתקיימים יחסים בין חלקיו. הכניסה אליו מעבירה את המבקר לעולם אחר, עם סדר שונה מהרגיל והיומיומי, חשוך ומיסטי, טבול בריחות (קטורת), בצבעים ובצלילים (תפילות ומזמורים דתיים), שמתקיימים בו תהלוכות וטקסים דתיים, אך יש בו גם מקום לתפילה אישית, עצירה, הרהור, רגע של היות לבד בקדושה, במיוחד בזמנים מסויימים. כשעולי הרגל נכנסים בשער המקום הם מגלים עולם אחר שבו יש חפצים רבים, מקומות, פסיפסים, יצירות אמנות בעלות משמעות רבה בשבילם. במקום ישנם חלקים נסתרים וגם כאלו שהם מתחת לאדמה, וישנו אור החודר מהתקרה, מהשמים. בתוך האזורים השונים של כנסיית הקבר ישנם חללים קטנים שהם קדושה בתוך קדושה, בין שזה מבנה הקבר עצמו או מקום הצליבה, וחללים גדולים ומוארים, במיוחד בחלק העליון שלהם. לעתים העין נמשכת כלפי מעלה, אל הקשתות המחודדות, אל הקומה השנייה, אל הנברשות הגדולות, או אל ייצוג הכוכבים והפסים ברוטונדה והפתח שבאמצעה.

אלמנט מרכזי באדריכלות של כנסיות הוא החדר התת־קרקעי, המשמש לרוב גם לקבורה. במקרה של כנסיית הקבר הקבורה היא מעל האדמה, אבל כבר עם הקמת הכנסייה התגלו מתחתיה חללים תת קרקעיים שבאחד מהם נמצא הצלב האמיתי, הוא נקרא הבור של הלנה.^[44] וגם כיום אפשר לרדת במדרגות רחבות לקפלת הלנה הקדושה ולקפלת מציאת הצלב. הממד של ירידה אל מעמקי האדמה מופיע כאן במלואו. זהו מעבר לעולם אחר, לתווך שונה, הקשור גם למעבר שבין עולם החיים למתים. לעומת זאת, הפתח בגג הרוטונדה מאפשר לקרני האור לחדור לבניין בזמנים מסוימים של היום, דבר היוצר משחקים של אור וצל, אפקט מיסטי של קרניים החודרות למרחב חשוך ויוצרות אווירה מיוחדת.

לכנסיית הקבר יש יחסי גומלין גם עם הסביבה והיא יוצרת מורכבות פרקטלית עם האתרים הנוצרים של העיר העתיקה ועם כיפת הסלע. כנסיית הקבר נמצאת בסוף ויה דולורוזה, שהיא מעין מסלול של טקס מעבר לימינלי, שבו הצליינים הולכים כשהם עטופים בשירה ובקדושה ממקום ההרשעה וכפיית הצלב, עד למקום הצליבה והתחייה. הם מחיים את הדרמה של המוות והתחייה בכנסיית הקבר עצמה. דמותו וסיפורו של ישו מעניק למקום את ממד האדם, והקשר למוות ולתחייה מעורר את תחושת המסתורין נורא (mysterium tremendum) וההוד נורא (deinos). זהו מקום שהנכנסים אליו לא יוצאים ממנו באותו מצב צבירה; הם הופכים לעפר ואפר, הם מתים וקמים לתחייה.

מבחינה גיאוגרפית כנסיית הקבר היא בלב הרובע הנוצרי, ובכדי להגיע אליה צריך להיכנס לעיר העתיקה, לחצות שער המוביל אל הרחבה שלה, ולהיכנס בפתחה, יש כאן מרכיב מורכבות פרקטלית של רמות שונות של קדושה, העוזר לעורר את חווית הקדושה. בנוסף לכך, המבנה מקיים יחסי גומלין עם כיפת הסלע,[45] שהפכה בזמן מסעי הצלב למרכז נוצרי המבטא את מקדש האדון ואת הברית הישנה לעומת זו החדשה. יחסי הגומלין בין שני האתרים הודגשו בתהלוכות, במפות ובנתיבי עולי הרגל.[46]

לסיכום:

כנסיית הקבר הנוכחית נבנתה בשני שלבים, בשלב ראשון נבנה בניין הרוטונדה, ובשלב שני החלקים האחרים של הבניין ובראשם הקתוליקון בתקופה הצלבנית. בשני הפעמים התכנון של המבנה היה כריזמטי, כלומר נועד לייצג דרך המדיום של האדריכלות את מה שהתרחש במקום, ותוך כדי כך להעביר את המבקרים בו חוויה של שינוי והתקדשות. זאת ועוד, המתחם המקודש נועד לאפשר תהלוכות דתיות שיחיו מחדש את הדרמה של המוות והתחייה, וטקסים דתיים שבמהותם יש בריאה מתחדשת (או חדשה) של העולם.

כתוצאה מכך הוכנסו במהלך התכנון של המתחם במודע ובאופן של מודע מחוללים של קדושה, מחוללים אלו מופיעים במערך שלו, במידות שלו, בצורות, ביחסי הגומלין בין החלקים השונים, במשחקי האור והחושך, בחפצים הקדושים הקיימים בכנסייה, באתרים השונים של המתחם, וגם בנושאים שלא נגענו בהם כמו עבודות האמנות. מחוללי הקדושה הללו מאפשרים למבקר היחידאי במקום שבא במצב של פתיחות ונותן לעצמו את הזמן והמקום לעבור תהליך אישי, חוויה של קדושה. בגלל העוצמה של הופעת המחוללים בתוך האדריכלות של המקום יש אפשרות כזו לכל אדם באשר הוא, אבל בחלק מהמקומות כגון הגולגותא הרקע הנוצרי עוזר לכך.

ביבליוגרפיה

אוטו, רודולף, הקדושה: על הלא־רציונלי באידיאת האל ויחסו לרציונלי, תרגמה: מרים רון, תל־אביב: כרמל, 1999.

אליאדה, מירצ'ה, תבניות בדת השוואתית, תרגם: יותם ראובני, תל־אביב: נמרוד, 2003.

אריאל, ישראל, בית המקדש בירושלים, ירושלים: מגיד, 2005.

בן אריה, זאב, מאפייני קדושה במקומות קדושים בישראל, חיבור לשם קבלת התואר מוסמך האוניברסיטה, אוניברסיטת חיפה, 2019.

בליניצקי, בר, ויובל רוטמן (עורכים), מערת האוצרות: אנתולוגיה לספרות סורית משלהי העת העתיקה בתרגום עברי, תל־אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל־אביב, 2018.

ג'יימס, ויליאם, החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם, תרגם: יעקב קופליביץ, מהדורה שנייה, ירושלים: מוסד ביאליק. 1959.

ויטרוביוס, על אודות האדריכלות, תרגם: רוני רייך, תל־אביב: דביר, תשנ"ז.

זיו, בת־ציון, קפלת הגולגותא האורתודוכסית בכנסיית הקבר והתחייה: איקונוגרפיה וליטורגיה, חיבור לשם קבלת התואר מוסמך האוניברסיטה, אוניברסיטת חיפה, 2017.

יונג, קרל גוסטב, פסיכולוגיה ודת, תל־אביב: רסלינג, 2005

סילביה שיין, "הר הבית בתקופה הצלבנית", ירושלים ואתריה – קרדום: דו ירחון למורי דרך ד' (23-21), ירושלים: אריאל, 1982, עמ' 89-84.

קוחנל, ביאנקה, "אמנות צלבנית בירושלים", בתוך: יהושע פראוור וחגי בן־שמאי (עורכים), ספר ירושלים: התקופה הצלבנית והאיובית, 1250-1099, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, תשנ"א, עמ' 342-332.

קונטי, פלביו, מן האמנות הגותית עד הרוקוקו: גותיקה, רנסנס ברוק ורוקוקו, תרגם: עדי בסוק, תל־אביב: דביר, 1992.

שילר, אלי, כנסיית הקבר בירושלים, ירושלים: אריאל, 1985.

Barrie, Thomas, The Sacred In-Between: The Mediating Roles of Architecture, Abingdon: Routledge, 2010.

Beit-Hallahmi, Benjamin, and Michael Argyle, The Psychology of Religious Behavior, Belief and Experience, London: Routledge, 1997.

Coüasnon, Charles, The Church of the Holy Sepulchre in Jerusalem, tr. J.-P. B. and Claude Ross, London: Oxford University Press, 1974.

Eliade, Mircea, The Sacred and The Profane: The Nature of Religion, tr. Willard R. Trask, New York: Harcourt, 1959.

Glenn Bowman, “Christian ideology and the image of a holy land: the place of Jerusalem pilgrimage in the various Christianities”, in John Eade and Michael J. Sallnow (eds.), Contesting the Sacred: The Anthropology of Christian Pilgrimage, London: Routledge, 1991

Ittelson, William H., Harold M. Proshansky, Leanne G. Rivlin, and Gary H. Winkel, An Introduction to Environmental Psychology, New York: Holt, Rinehart and Winston, 1974.

Jeffery, George, A Brief Description of the Holy Sepulcher Jerusalem and Other Christian Churches in the Holy City: With Some Account of the Mediaeval Copies of the Holy Sepulcher Surviving in Europe, Cambridge: Cambridge University Press, 2010.

Kandinsky, Wassily, Concerning the Spiritual in Art, Bexar County, TX: Bibliotech Press, 2012.

Kenaan-Kedar, Nurith, “Symbolic Meaning in Crusader Architecture: The Twelfth-Century Dome of the Holy Sepulcher Church in Jerusalem”, Cahiers archéologiques 34 (1986), pp. 109-117.

Maslow, Abraham H., Religions, Values, and Peak-Experiences, Columbus, OH: Ohio State University Press, 1964.

Markus, Robert Austin, “How on Earth Could Places Become Holy? Origins of the Christian Idea of Holy Places”, Journal of Early Christian Studies 2 (1994), pp. 257-271.

Ouspensky, Leonid, and Vladimir Lossky, The Meaning of Icons, tr. G. E. H. Palmer and E. Kadloubovsky, Boston, Mass.: Boston Book & Art Shop, 1969.

Sheldrake, Philip, Spaces for the Sacred: Place, Memory, and Identity, London: SCM Press, 2001.

Rennie, Bryan S., Reconstructing Eliade: Making Sense of Religion, Albany, NY: State University of New York Press, 1996.

הערות

[1] פלביו קונטי, מן האמנות הגותית עד הרוקוקו: גותיקה, רנסנס ברוק ורוקוקו, תרגם: עדי בסוק, תל־אביב: דביר, 1992, עמ' 12.

[2] בעת ההקמה, בתקופת שלטונו של קונסטנטינוס במאה הרביעית, נבנתה תחילה בזיליקה גדולת ממדים, ובו בזמן נחשף הקבר הקדוש בתוך חלל עגול. זמן קצר לאחר מכן הוקם מבנה הרוטונדה מסביב לקבר.

[3] בדומה למבנים של כיפת הסלע ומסגד אל־אקצא על הר הבית.

[4] ויטרוביוס, על אודות האדריכלות, תרגם: רוני רייך, תל־אביב: דביר, תשנ"ז, עמ' 87, 100.

[5] Nurith Kenaan-Kedar, “Symbolic Meaning in Crusader Architecture: The Twelfth-Century Dome of the Holy Sepulcher Church in Jerusalem”, Cahiers archéologiques 34 (1986), p. 113

[6] Charles Coüasnon, The Church of the Holy Sepulchre in Jerusalem, tr. J.-P. B. and Claude Ross, London: Oxford University Press, 1974, p. 28

[7] Barrie, The Sacred In-Between, p. 172

[8] שילר, כנסיית הקבר בירושלים, עמ' 23.

[9] ישראל אריאל, בית המקדש בירושלים, ירושלים: מגיד, 2005, עמ' 135.

[10] Leonid Ouspensky and Vladimir Lossky, The Meaning of Icons, tr. G. E. H. Palmer and E. Kadloubovsky, Boston, Mass.: Boston Book & Art Shop, 1969, p. 159

[11] שילר, כנסיית הקבר בירושלים, עמ' 134.

[12] Kenaan-Kedar, “Symbolic Meaning in Crusader Architecture”, p. 110;

[13] שם, עמ' 110.

[14] שם, עמ' 112.

[15] שם, עמ' 111.

[16] בדומה לכנסיית הקבר, כנסיית האגיה סופיה באיסטנבול היא חיבור של קובייה וכיפה, המשלימות זו את זו מבחינה גיאומטרית. העיגול של הכיפה נכנס בתוך הריבוע של הבניין ושווה לו בהיקפו. כמו כן, יש בה רמות שונות המסמלות את עולם המלאכים, ובאמצעה ניצב אומפאלוס (ὀμφαλός, טבור ביוונית) המסמל את מרכז העולם, ושם הוכתרו הקיסרים הביזנטיים. ראו Barrie, The Sacred In-Between, p. 176

[17] שילר, כנסיית הקבר בירושלים, עמ' 67. השער הכפול משקף את שער הרחמים הכפול בהר הבית: Kenaan-Kedar, “Symbolic Meaning in Crusader Architecture”, p. 110

[18] על האמנות בכנסיית הקבר ראו, למשל, ביאנקה קוחנל, "אמנות צלבנית בירושלים", בתוך: יהושע פראוור וחגי בן־שמאי (עורכים), ספר ירושלים: התקופה הצלבנית והאיובית, 1250-1099, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, תשנ"א, עמ' 342-332.

[19] Philip Sheldrake, Spaces for the Sacred: Place, Memory, and Identity, London: SCM Press, 2001, p. 111

[20] שם.

[21] Charles Coüasnon, The Church of the Holy Sepulchre in Jerusalem, tr. by J.-P. B. and Claude Ross, London: Oxford University Press, 1974, p. 35; הרוטונדה בכנסיית הקבר נבנתה בצורת המאוזוליאומים הרומאים הגדולים, כמו זה של הלנה ברומא. היא נבדלת מהן, עם זאת, בעבודות האבן העדינות. התקרה שלה היתה בתחילה עשויה מעץ, ולכן לא נדרשו לבנייתה קירות עבים. כמו כן, התומכות של המבנה קלות והמעברים פתוחים, והדבר יוצר תנועה חופשית בחלל חצי עגול ברוב המתחם.

[22] שם, עמ' 34.

[23] ייתכן שהתפתחות המוטיב של התחייה בכנסיית הקבר קשור למרכזיותה בתקופות שונות בהיסטוריה. כל אימת שהיא עמדה במרכז התרבות הנוצרית, מוטיב התחייה והבריאה התחזק. לעומת זאת, בכל פעם שהיתה בשליטה מוסלמית, אזי המוטיבים של המוות והמעבר, של הקצה והגבול, הפכו להיות דומיננטיים יותר. זהו נושא שמזמין בדיקה.

[24] Sheldrake, Spaces for the Sacred, p. 43

[25] בדומה לקבר רבי מאיר בעל הנס או קברו של רבי שמעון בר יוחאי.

[26] בשנת 1009 ציווה הח'ליף הפאטִימי אל־חאכם להרוס את המבנה הביזנטי והוא פורק עד היסוד. גם הסלע סביב הקבר פורק אך חלקים מהרוטונדה, מבנה מסיבי למדי, נותרו על כנם. Coüasnon, The Church of the Holy Sepulchre in Jerusalem, p. 34

[27] George Jeffery, A Brief Description of the Holy Sepulchre, Jerusalem, and Other Christian Churches in the Holy City: with some account of the Mediaeval copies of the Holy Sepulchre surviving in Europe, Cambridge: Cambridge University Press, 2010, p. 109

[28] לפי קוואנון, מקום הצליבה היה ככל הנראה סלע בולט, בלוק אנכי מבודד בקצה המחצבה הקדומה, גובהו כעשרה מטרים ומתחתיו אולי חלל, שייתכן שהיה קבר. ייתכן שהבלוק היה נפש (מצבה) של קבר הלניסטי, כמו אלו שבנחל קדרון. בתקופתו של ישו היתה הנפש מכוסה עד ראשה בעפר ובפסולת בניין, אך האבן בלטה מעל פני הקרקע.

[29] שם, עמ' 40.

[30] לפי מערת האוצרות, אדם נברא במקום שבו ניצב מאוחר יותר הצלב. ראו בר בליניצקי ויובל רוטמן (עורכים), מערת האוצרות: אנתולוגיה לספרות סורית משלהי העת העתיקה בתרגום עברי, תל־אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל־אביב, 2018, עמ' 26. גם אליאדה ציין, כאמור, את הגולגותא כדוגמה למרכז העולם (אליאדה, תבניות בדת השוואתית, עמ' 146).

[31] שילר, כנסיית הקבר בירושלים, עמ' 96.

[32] על האיקונוגרפיה בגולגותא ראו בת־ציון זיו, קפלת הגולגותא האורתודוכסית בכנסיית הקבר והתחייה: איקונוגרפיה וליטורגיה, חיבור לשם קבלת התואר מוסמך האוניברסיטה, אוניברסיטת חיפה, 2017, עמ' 31-23.

[33] ייתכן שהתפתחות המוטיב של התחייה בכנסיית הקבר קשור למרכזיותה בתקופות שונות בהיסטוריה. כל אימת שהיא עמדה במרכז התרבות הנוצרית, מוטיב התחייה והבריאה התחזק. לעומת זאת, בכל פעם שהייתה בשליטה מוסלמית, אזי המוטיבים של המוות והמעבר, של הקצה והגבול, הפכו להיות דומיננטיים יותר. אך זהו נושא שמזמין בדיקה מעמיקה יותר. שם, עמ' 78.

[34] שילר, כנסיית הקבר בירושלים, עמ' 75.

[35] Glenn Bowman, “Christian ideology and the image of a holy land: the place of Jerusalem pilgrimage in the various Christianities”, in John Eade and Michael J. Sallnow (eds.), Contesting the Sacred: The Anthropology of Christian Pilgrimage, London: Routledge, 1991, p. 113

[36] שילר, כנסיית הקבר בירושלים, עמ' 75.

[37] Kenaan-Kedar, “Symbolic Meaning in Crusader Architecture”, p. 115

[38] שילר, כנסיית הקבר בירושלים, עמ' 84.

[39] שם, עמ' 133.

[40] Coüasnon, The Church of the Holy Sepulchre in Jerusalem, p. 28

[41] . המבנה מזכיר מאוד את הפנתיאון ברומא בכמה מובנים, אולם הפנתיאון גדול יותר: ארבעים ושלושה מטרים גובהו ורוחבו, ואילו קוטרה של הרוטונדה – כמו רוחבה של הפסדה – הוא עשרים ושלושה מטרים.

[42] Kenaan-Kedar, “Symbolic Meaning in Crusader Architecture”, p. 112

[43] ויטרוביוס, על אודות האדריכלות, פרק שלישי: אדריכלות מקדשים.

[44] לפי קוואנון, ישנם כאלו מתחת לגבעת הגולגותא: Coüasnon, The Church of the Holy Sepulchre in Jerusalem, p. 48

[45] היקף כיפת הסלע דומה להיקפה ולקוטרה של הכיפה מעל הרוטונדה. לפי אל־מוקדסי, כשהמוסלמים בנו את כיפת הסלע הם ככל הנראה התייחסו למבנה כנסיית הקבר (ראו אלי שילר, כיפת הסלע ואבן השתייה, ירושלים: אריאל, 1976, עמ' 10) לפי העיקרון המאגי של דומה מושך או מבטל דומה. באותו האופן, כשנבנתה הכיפה מעל הקתוליקון בחרו הצלבנים לבנות אותה באותם הקוטר וההיקף של כיפת מסגד אל־אקצא. ראו מאמרה של סילביה שיין, "הר הבית בתקופה הצלבנית", ירושלים ואתריה – קרדום: דו ירחון למורי דרך ד' (23-21), ירושלים: אריאל, 1982, עמ' 89-84.

[46] במפות מימי הביניים נראית ירושלים בצורת עיגול ובו שני עיגולים קטנים, כמו עיניים, המציינים את כיפת הסלע ואת כנסיית התחייה, כפי שהיא נקראה אז.