דמנהור – מבוא

הביקור בדמנהור הוא כמו כניסה לעולם אחר ומופלא. השם דמנהור מקורו במצרים. זה היה מקום הולדתו של האל הורוס, ומכאן השם דמנ – הולדת, הור – הורוס. לפי אמונת אנשי דמנהור הדרך הרוחנית המצרית מקורה בתרבות מפותחת יותר שהתקיימה באטלנטיס. הדמנהורים מאמינים שהם ממשיכי תרבויות קדומות מתקדמות ולא ידועות, ויחד עם זאת מביאים לעולם דרך רוחנית חדשה.

מקדש האדם בדמנהור הוא המקדש התת קרקעי הגדול בעולם, כפי שמופיע בספר השיאים של גינס. זהו פלא אמנותי המבטא באמנות ובאדריכלות את תורתם. המקדש הינו ניסיון להחיות מחדש את מסורות הרוחניות, האלכימיה והמאגיה, אדריכלות ואמנות מקודשת, בצורה שתתאים לעידן החדש. הוא אמור לשמש את האנושות למשך אלף השנים הבאות.

חוץ מאשר בדמנהור, זמנם של המקדשים הגדולים עבר מן העולם. אנחנו חיים היום בתרבות הומניסטית בעלת תפישה דתית מיסטית המקדשת את האדם ולא את האבן. התפישה הרווחת היום היא שהמשכן האמיתי של האל, אם אכן יש אלוהים, הוא בתוך האדם. בכדי לפגוש את האל אנחנו הולכים פנימה ולא למקדש כזה או אחר. אנחנו עולים לרגל לעצמנו, לאני הגבוה שלנו, ולא להר גבוה, מכיוון שאפשר להתחבר עם האל בכל מקום ובכל מצב, תלוי בכוונה הפנימית. הרצון להתאחד עם האל הוא החיפוש המיסטי, אפשר להגיד שהאוריינטציה הדתית המקובלת כיום היא מיסטית באופייה, ומכוונת את האדם אל מקדש (משכן) פנימי..

אלא שבעבר המצב היה שונה, התרבות בימי קדם הייתה תרבות מאגית דתית. המקדשים היו ביתם של האלים, מקום קשר עם האל והפעלה של אנרגיות שלו על ידי טקסים שניהלו הכוהנים. המקדשים תרמו ליתר ברכה ושפע במדינה, ולכן היה חשוב כל כך לבנות אותם ולתחזק אותם. אלוהים היה קיים בעולם ולא רק בתוכנו, והיכולת להתחבר אתו נקבעה על ידי המקום שבו היית, המקדש החיצוני. המאגיה הייתה מדע המאפשר התייחסות לעולם ולאדם ולא נתפשה כאוסף אמונות תפלות, היא אפשרה זימון כוחות, ניתובם, והיוותה חיבור בין מדעי הטבע ורוחניות, מפשרת ספיריטואליזציה של החומר.

בחלק זה של הספר אספר על התורה המאגית של קהילה רוחנית שהיא הגדולה ביותר באירופה – מעל 600 אש.  קהילה שבליבה מקדש ברוח המקדשים של ימי קדם. אין זה אתר "תיירות" במובן הרגיל. הביקור בדמנהור ראוי שיהיה מעין תהליך עלייה לרגל וניסיון להתחבר (ברגש ובתחושה) אל הקדושה, רק כך המקום יגלה את סודותיו בפניכם. לא חייבים להסכים עם כל דבר ששומעים או רואים, אבל צריך לכבד את האנשים ולזכור שאנחנו נכנסים למקדש שלהם ואורחים בביתם.

רשמים מביקור ראשון במקדש

השנה היא 2002. זהו ביקור ראשון שלי בדמנהור,

אני עולה בדרך המתעקלת והצרה בתוך היער, שבה בקושי מעבר למכונית אחת. מסביב הרי האלפּים, 'צפרדע' שנוהגת את המכונית מצפצפת מדי פעם בכדי לא להיתקל באוטו שנוסע מולה. נו טוב, זו לא בדיוק צפרדע – למעשה, היא דומה יותר לנסיכה. אבל השם שלה, כפי שהיא מסבירה לי בחיוך, השם שבחרה לעצמה, הוא צפרדע. כל אחד כאן בוחר לעצמו שם של חיה. לאיש שבא לקחת אותי משדה התעופה קוראים "פסרו", כלומר סוס. בדיוק ברחו לו כמה סוסים שהוא מחזיק והוא היה קצת מדוכדך, אבל לנהוג הוא יודע. באחד הסיבובים שבנסיעה עפה לעברי אחת מהצפרדעים הרבות שנמצאות במכונית, צפרדע מחימר, שבמזל אני מצליח לתפוס אותה. מייד אחריה מתעופפת צפרדע נוספת שהייתה מעל מדף ההגה, צפרדע מבד. הדרך צרה ומתפתלת על צלע הר, לעיתים גובלת בקירות טרסות, מרחוק ניתן לראות את הפסגות המושלגות של האלפּים. אנו עולים לבית בתוך היער, לכאורה בית חקלאי רגיל – רק השלט שעליו, האומר "מרפסת השמש", מסגיר מעט את סודו. בחצר עוסקים אנשים במלאכת יומם.

אנחנו נכנסים למחסן, לכאורה מחסן עצים רגיל, אך ממנו יוצא מסדרון שנראה כאילו הועבר לכאן מעיר המתים שבמצרים. על התקרה כוכבים מחומשים מצריים, על הקירות דמויות מצריות בתנוחות מצריות. המסדרון מסתיים בדרך ללא מוצא. הצפרדע ואספרנטה (עוד נסיכה) שמלוות אותי מחייכות. "מצרים", הן אומרות, "תמיד יש בה משהו נסתר. בכל פעם שאתה רואה אמנות מצרית זה אומר שמוסתר משהו".

אני מגרד בפדחתי ומרוב בלבול נשען על הקיר, שעליו מצוירות שתי דמויות מצריות, ופתאום… אוי… מה זה קרה לי… הקיר נפתח!!! במקום שבו היו הדמויות נפתח פתח ואני נכנס פנימה ("מה זה פה, סרט של אינדיאנה ג'ונס או משהו?"), ויורד בגרם מדרגות חשוך המוביל עמוק לבטן האדמה, דלת הסתרים נסגרת אחרי ולא נודע שבאתי אל קִרבּה. מזל שהצפרדע לידי. אספרנטה לוחצת על מתג, האור נדלק. אנחנו נמצאים בפתחו של המקדש התת קרקעי הגדול בעולם. אין ברירה, אני חייב להמשיך במסע אל תוך ההר, אל תוך עצמי.

אנחנו נכנסים לאולם ענק, או שמא אקרא לו "היכל", היכל המראות קוראים לו. זהו החדר הגדול במקדש הבנוי בצורת פירמידה שבראשה כיפה, הקירות מסביב מכוסים במראות. פתאום אני רואה את עצמי. מוזר, כך סתם לפגוש את עצמי בבטן האדמה. והנה אני רואה עוד אחד כמוני, ועוד אחד, ועוד אחד… אולי אני חולם?… הכול כל כך סוריאליסטי… מסדרון הקבורה המצרי… הדלת הנסתרת… הצפרדע… המחילות בתוך האדמה… ועתה הנה הרבה כמוני, משתקפים בהמון זוויות מכל הכיוונים… בוודאי שאני חולם. אלא שבקצה ההיכל יש גונג ענק…

כשאני רואה גונג אני מייד ניגש ונוגע, גם כשאומרים לי לא לגעת – אני נוגע, במיוחד שאומרים לי לא לגעת, אני ניגש ונוגע, רק קצת, סתם כך בקצה האצבע…

"לא לגעת" אומרת אספרנטה, אלא שכבר מאוחר מדי, הרעש הולך וגובר, ההד מוחזר מהמראות שמסביב… כל ה"אני" השונים הניבטים מהמראות שמסביב קופצים בבהלה, גם אני קופץ בבהלה. אי אפשר לברוח מהרעש, אי אפשר לברוח מעצמי. אז אני מביט למעלה… כיפה ענקית פרושׂה מעלי, אולי זו כיפת השמיים? לא, זה לא יכול להיות. למעשה זאת כיפת פסיפס זכוכית הטיפני הגדולה בעולם והיא יצירת אמנות של ממש, הנמצאת בתקרת אולם המראות, כמו מנדלה. מסביב לה מרפסת, ומתחת למרפסת – המראות.

אני לא יודע איך הגענו לשם, אך פתאום אנו נמצאים בתוך חדר עגול שגם תקרתו מעוגלת, ממש כאילו אנחנו בתוך כדור. זה החדר שנקרא החדר הכחול, ואכן הוא כחול. באחד הקירות פעורה שקערורית ובתוכה כדור זכוכית כחול ענק. "זהו נוזל אלכימי," מסבירה הצפרדע. אחר כך הן לוקחות אותי למעבדה שבה מזקקים את אותם נוזלים.

הכול חשוך, רק המנורה הכחולה מפיצה אור כחול פסיכדלי, והוא נובע, הפלא ופלא, מהכדור הכחול שהוא כמו מנורה כחולה. האקוסטיקה בחדר מדהימה, אתה מדבר וכמו שומע את עצמך ברמקול. לא שיש הרבה מה להגיד, אבל בוודאי שאסור היה לשמוע את קריאת הבהלה שקראתי כשהרצפה נפערה!!!… גרם מדרגות שנגלה פתאום מוביל הלאה, פנימה, אל בטן האדמה.

אנחנו ממשיכים לרדת לעומק, עוברים מבעד לדלת זכוכית יפהפייה, והרי אנחנו בהיכל ענק, שישה עמודים לו מסביב, התומכים בתקרה עגולה. ההיכל הוא היכל האדמה. אני מסתכל סביבי ורואה דמויות ענקיות מצוירות על הקירות המספרות את סיפור בריאת העולם, ההיסטוריה של האנושות והמאבק בין טוב לרע שהתרחש ומתרחש במהלכה.

בתחילת מחזור הציורים נראית דמותו של האנדרוגינוס, ולאחריה דמויות הבורא והיוצר הראשונים. אל מול היוצר ניצב בריון ענק, עב עורף ותפוח שרירים, מראהו מאיים ועליו כל מיני "קעקועים" מפחידים. "זהו האויב", מסבירה אספרנטה. הדמנהורים תופשים את העולם באופן דואלי, כמאבק בין טוב לרע, בין האלוהי לבין "האויב". בתקופות קדומות יותר, של אטלנטיס ומצרים, הטוב שלט בעולם, אנשים חיו יחד עם האלים, התרבות הייתה הרמונית, רוחנית ומתקדמת משלנו. אלא שבעקבות מלחמה אפית שהתרחשה לפני ההיסטוריה הידועה, בא הרס על העולם. האויב ניצח ועתה הוא שולט, ורק בזמן האחרון מתעוררים אנשים להילחם בו מחדש ולהשתחרר מכבליו.

ממול לבריון הענקי המפחיד מצוירות המוני דמויות קטנות שנלחמות, כל אחת לחוד, עם דמויות דמוניות קטנות בדמות הבריון הענקי. והנה, כל אחד נלחם עם בריון בדמותו עם אותו פרצוף כמו שלו…

"מה שמסמלת התמונה הזו," מסבירה אספרנטה, "הוא שהמאבק באויב הוא בסופו של דבר מאבק עם עצמך, האויב נמצא בפנים, והוא מתבטא בחולשות שלנו שאִתן צריך להיאבק."

"אבל מיהו בכל זאת האויב?" אני מתעקש.

"האויב הוא כל מה שעומד נגד התפתחות: העצלות, האגואיזם, ההרגלים."

אני מרים את עיניי ורואה על הקיר מולי את אספרנטה והצפרדע מצוירות נאבקות עם ה"אויב" שלהן.

"בהצלחה", אני לוחש להן, "בהצלחה".

אזורים שונים בדמנהור

מקדש האדם בדמנהור הוא מקום שחייבים לבקר בו לפחות פעם אחת בחיים ורצוי יותר. אני ממליץ על לפחות שלושה ביקורים במקדש (אפשר אחד אחרי השני). הראשון הוא רק בכדי לקבל התרשמות כללית, השני ביקור מונחה במדיטציה, תנועה ומוזיקה המפעילה את האנרגיות של החדרים השונים, והשלישי הוא תהליך אישי באחד החדרים לפי בחירתכם.

בנוסף למקדש יש עוד דברים שכדאי לראות ולחוות בדמנהור, הקהילה הרוחנית הגדולה באירופה. מבחינת מקומות זה המקדש הפתוח, מעגלי האבנים, מרכז האומנויות (כולל קבינות הריפוי), היער המקודש והנוקלאו השונים (יש מעל עשרים). מבחינת פעילות, זהו טקס האורקל והטקסים של הימים הסולאריים.

אפשר גם לעבור סדנאות פרטיות במגוון נושאים, החל מריקוד ומוזיקה מקודשים, המשך בבניית קהילה וחקלאות אורגנית, וכלה בשחזור גלגולים, וזה מוסיף לתהליך. לאחר סדנת ציור ברוח דמנהור למשל, הביקור במקדש מקבל משמעות אחרת. באופן כללי, צריך לבלות בדמנהור לפחות כמה ימים כדי לחוות את המקום והמקדש. להלן כמה מילים לגבי האתרים העיקריים:

מקדש פתוח

המרכז המנהלי של דמנהור כולה נקרא דמג'יל (Damjil), ובו נמצא המקדש הפתוח וכן מעגל האבנים הגדול שבו נערכים הטקסים בימים הסולאריים. הכניסה לאזור דמג'יל והמקדש הפתוח לא עולה כסף, אך אסור להסתובב בשטח בלי תיאום מראש והסבר מקדים שמאורגן על ידי מרכז המבקרים שבמקום.

אזור דמג'יל נמצא בפתח העמק, בכניסה אליו מגרש חניה עם דגלים ולידו מבנה מאורך שבו נמצאים משרדי האירוח, כיתות לימוד בית קפה וקבינות הריפוי. השביל מטפס אל רחבה גדולה שלידה נמצא בית הקהילה הראשונה (נוקלאו) שנוסדה בדמנהור. באמצע הדרך יש רחבה מדורגת עם עמודים ופסלים בצדדים, המובילה אל תיאטרון מדרגות פתוח שבמרכזו במה, הלא הוא המקדש הפתוח.

את תחושת המקדש נותנים העמודים, הפסלים, שבכות המתכות המעוטרות, הפעמון שקורא לטקסים, ומעל הכול – הבמה המרשימה שעליה מזבח וקריסטל אמטיסט ענק באמצע התיאטרון.

במקדש הפתוח מתקיימים אירועים ציבוריים של הקהילה, כגון מפגשים עם אורחים, אירועי מוזיקה, אירועים חברתיים ועוד. אך האירועים המרשימים ביותר הם ללא ספק הטקסים המתרחשים בלילות ירח מלא. בלילות אלה לובש המקדש חג, מאות אנשי דמנהור ממלאים אותו, לבושים בתלבושותיהם הצבעוניות, המיועדות לטקסים דתיים בלבד, כמו הכוהנים בבית המקדש. על הבמה עולות הנביאות של דמנהור, הפיתיות, וכמו בדלפי העתיקה הן מדליקות אש שמדיפה עשן רב ומסתורי. את הטקס מלווה מוזיקה קצבית של מתופפים ונגנים והכול נעשה לאור הירח המלא (ראו הרחבה על טקס האורקל בהמשך).

מעגל האבנים

לא רחוק מהמקדש הפתוח נמצא מעגל אבנים ענק בקוטר עשרות מטרים ובו אבנים המתנשאות לגובה 10–20 מטר! –מעגל האבנים מזכיר מאוד את מעגלי האבנים הענקיים של סטונהנג', אווברי ואחרים. הוא נמצא בקצה אזור דמג'יל, במדשאה פתוחה מוקפת עצים, ומובילים אליו ספיראלות ומבוכי אבנים מקודשים. במעגל זה מתבצעים טקסי השמש בימים הסולאריים, הלא הם ימי השוויון, היום הארוך והיום הקצר בשנה.

כל הקהילה מתכנסת בתוך המעגל המקודש שנסגר באמצעות מטות הקסם. מעגל אש מודלק בתוכו, שירה נישאת באוויר, התזמורת מנגנת צלילים מקודשים, והכול מוכן לקבל את האנרגיה החדשה שמגיעה לאדמה בימים אלה.

המעגל הוא הצורה המקודשת הבסיסית ביותר המסמלת שלמות. מעגל הוא השמש והירח בשמיים ועיגולי העיניים שלנו שדרכם אנו קולטים את כל האור בעולם. במילים אחרות, המעגל קשור לעולמות האנרגיה שנמצאים מעל הטבע ושולטים בו. כל דבר בטבע הוא מחזורי, ואת הטקסים הקשורים למחזוריות השנה חגגו, לכן, במעגלי אבנים.

האבן היא סוג של קריסטל, מיכל של אנרגיה. תכונתה שהיא נצחית יחסית לחיים האורגניים, ולכן היא סימלה כבר מהזמנים הפרהיסטוריים אלוהות.

מרכז האמנויות (Crea)

בתוך הכפר ווידרקו (Vidraco), כקילומטר מדמג'יל, הוקם בשנות החמישים מפעל של אוליבטי (Olivetti) למכונות כתיבה, סמל לחדשנות ויצירתיות איטלקית, אחריות חברתית ואחווה. אלא שהזמנים השתנו וכיום אין במוצר הזה צורך, וכך המפעל ננטש והבניין נעזב. אנשי דמנהור רכשו אותו בשנות ה-80 והקימו בתוך אולמות הייצור והחדרים שעוצבו מחדש את מרכז האמנויות (Crea). במקום יש סדנאות של ציור, סדנה של מוזאיקה, סדנה של פיסול באבן חדשה וקדרות, סדנה של יצירת זכוכית צבעונית ופסיפסי זכוכית, סדנה של צורפות, סדנה של זכוכית אמנותית, סדנה של יצירת מכשירי סלפיקה ועוד. בסדנאות מוכנים הציורים, פסיפסים, חלונות צבעוניים, פסלים וסלפיקות (מכשירים) למקדש. רבים מאנשי דמנהור התמחו באומנויות השונות, וכעת הסדנאות משמשות גם כבתי מלאכה לעבודות פרטיות ולפרנסה.

בנוסף לסדנאות האומנות, המקום משמש גם כמרכז קהילתי. יש בו אולם גדול לפגישות והצגות, בית קפה, סופרמרקט, מרכז בריאות, חדרי טיפולים, משרדים של חברה העוסקת בבנייה אקולוגית, ועוד.

וגם החלק המקודש קיים, אולם גדול הפך לגלריה קבועה לציורים של פלקו, במסדרון הקומה התחתונה יש וויטרינות עם תצוגה של ההיסטוריה של דמנהור, גלריה ובה מוצגות סלפיקות שונות עם הסברים על פעולתן, ואפילו מכשיר שמשמיע מוזיקה של צמחים מחובר לעציץ. אפשר לבקר באופן חופשי בסדנאות השונות ובגלריה, ובדרך כלל יהיה מי שישמח להסביר ולהראות.

יער מקודש

מקדש האדם חפור לתוך צלע הר מיוערת, ומעליו משתרע אזור רמתי. בשנות ה-80 נרכש שטח זה שגודלו כקילומטר מרובע, והפך להיות "היער המקודש", הנחשב כמקדש טבע, המשך של המקדש התת-קרקעי, מעין שערות הנמצאות על ראש הקודש (בגג אולם המראות יש פתח ליער); או במטאפורה אחרת, מעין אנטנות המחברות את מה שמתחת לאדמה עם היקום. האנטנות או השערות הם כמובן העצים שביער.

עד רכישתו על ידי אנשי דמנהור היה היער חולה, אנשי הכפרים הסמוכים כרתו את העצים מפעם לפעם לצרכי הסקה, ואלה הצמיחו גדמים שהביאו לצפיפות. האור לא חדר פנימה והמחלות פשטו בין העצים, המינים המהירים היו היחידים ששרדו והיער הפך להומוגני, ללא בעלי חיים. ולכן, ראשית דברים העצים נגזמו, דוללו במידת הצורך, נוקו וטופחו, כך שכל אחד מהם קיבל אור ויכול היה לגדול לגובה ולרוחב. מינים חדשים נשתלו, כולל צמחייה נמוכה יותר שתרמה לבריאות ולהרמוניה של האקולוגיה, ועודדו ציפורים ובעלי חיים קטנים לשוב למקום. היער הפך מחולה ומדולדל לסמל של בריאות שכולה עצים חסונים.

בשנת 1992 התגלה המקדש והעבודה בו נפסקה עד שיתברר מעמדו המשפטי והחוקי. אנשי דמנהור נאלצו להסכים למגבלות שהוטלו עליהם.

בכדי שמומנטום הבנייה לא יאבד, הושקע מרץ רב בטיפוח היער המקודש. מערכים מאגיים הוכנסו לתוכו, בין העצים סודרו מיליוני אבנים היוצרות ספיראלות, מבוכים ודרכי פיות, עד שכיום אפשר ללכת בתוך המבוכים ללא הפסקה לאורך של שישה-עשר קילומטרים! פה ושם הוקמו מזבחות לכוחות הטבע, לפיות וליסודות. במקומות פעילים מבחינה אנרגטית הועמדו אבנים בסגנון האבנים העומדות (מנהירים) של הקלטים ושל תרבויות פגאניות קדומות. הותקנו פינות ישיבה ומדיטציה, שבילים להליכה ומעגלי אבנים. היער הפך למקום קסום, בית לפיות, עולם אגדות, בדומה למקדש שמתחתיו. אלא שבדמנהור אי אפשר ללא הפתעות ועשיית הבלתי אפשרי (הפתעה היא אחד מעקרונות האמנות שלהם).

כשעולים לפסגה הגבוהה ביער, פוגשים כפר בסגנון "טרזן" תלוי באוויר בין העצים. כיום הכפר לא מיושב, אך עד לפני כמה שנים חיה שם קומונה ("נוקלאו") שהקדישה את חייה לחקר, גילוי וחיזוק הקשר בין עולם הצמחים (בדגש על עצים) והאדם. בכדי להרגיש את היער בצורה מלאה ולהיות חלק ממנו, הם מצאו לנכון לגור בין העצים כשהם מנותקים מהאדמה. בעזרת כלונסאות המחוברות לעצים עם חבלים (כדי לא לפגוע בהם), נוצרו משטחים שעליהם נבנו הבתים – מעץ, כמובן. הבנייה נעשתה תוך התחשבות בסביבה ובצורה טבעית, מתוך דאגה לא לפגוע בעצי היער ולהעיק עליהם.

חברי אותו נוקלאו פיתחו מכשיר חשמלי שמאפשר לצמחים לדבר – לתקשר, והוא פועל בצורה הבאה: במכשיר יש שתי אלקטרודות אותן מחברים לשורש הצמח ולענף, והן מודדות את ההתנגדות החשמלית ומתרגמות אותה לצליל. שינויים בהתנגדות החשמלית מתבטאים בצלילים שונים. מתברר שהצמחים לומדים עם הזמן לשלוט בהתנגדות החשמלית, לשנות אותה וליצור בעזרת המכשיר צלילים המבטאים את מצב רוחם.[1]

במילים אחרות, בדמנהור קיימים מכשירים הניתנים לחיבור לצמחים ושבעזרתם מסוגלים הצמחים "לדבר" ו"לתקשר" עם הסביבה. יכולת זו לא נרכשת מיד, אלא לוקח לצמח פרק זמן מסוים עד שהוא לומד אותה. אבל מרגע שלמד, ויש כמה צמחים המצטיינים בכך במיוחד, הוא מסוגל לנגן מוזיקה ולבטא את עצמו. כך, אפשר לשמוע ביער המקודש של דמנהור מוזיקה של צמחים המבטאים את שמחתם או את חוסר שביעות רצונם מהסביבה. האגדות על צמחים שמסוגלים לדבר ועל יערות מכושפים קמות לתחייה בעזרת מכשירים מודרניים.

בתוך היער המקודש ולידו חיות כיום כמה קהילות (נוקלאו) שמטפחים אותו, אחת מהם עוסקת באלכימיה. יש בו מעגל אבנים המשמש לטקסים, ובמיוחד טקס חיבור אל המתים המתקיים כל שנה, בתאריך האחד בנובמבר (1.11). ישנן ביער פינות קסומות של מים וריפוי וכן כמה עצים מיוחדים שנחשבים לעץ אם, מעין מנהיגים של היער ושומרי הזיכרון שלו, לכל חבר בקהילה יש עץ אישי שלו שעמו הוא מתייעץ בשעת הצורך.

ברית מחודשת עם עצים ורוחות טבע

האמונה האנושית הבסיסית ביותר המשותפת לכל התרבויות היא בכוחות הטבע, רוחות שחיות בצמחים, חיות, אבנים, מעין אנימיזם. מסיבה זו המקומות הקדושים הראשונים היו הרבה פעמים חורשות (במיוחד של עצים עתיקים). המושג "יער מקודש" היה נפוץ באירופה הקלטית, אך גם בישראל (תחת כל עץ רענן), ברומא, ביוון ובתרבויות עתיקות אחרות. בדמנהור מחדשים מסורת זו. לפי תפישתם, העצים הם שלוחה של האדמה שיוצרת אותם כדי שיקלטו עבורם אנרגיה מהיקום, יהוו אנטנה של תקשורת. באופן פיזי זה מתבטא בדו-תחמוצת הפחמן, שהופכת לחמצן בעזרת קרני השמש (תהליך הפוטוסינתזה). אלא שישנן אנרגיות נוספות שהעצים מסוגלים לקלוט ולהתמיר – אנרגיות רוחניות.

לפי דמנהור ישנם שלושה עולמות-אם (Mother Worlds) שהיו פעם יחד, והם: עולם האדם, עולם העצים (צומח) ועולם רוחות הטבע. העצים הם עולם פיזי שמחובר למהויות (Essence) אחרות מאיתנו, אבל בלעדיו לא נוכל להתקיים ולהתקדם. בעבר חיו שלושת העולמות בהרמוניה ותמיכה הדדית והיו אחד. זאת הסיבה שכיום, לאחר שהופרה הברית עם העצים ורוחות הטבע, אנו חשים חוסר שלמות. אחת המשימות של דמנהור היא לאחד מחדש את העולמות בכדי שרוחות הטבע, עצים ובני האדם יחיו בהרמוניה ויעזרו אחד לשני.

עץ יכול לחיות יותר מ-6,000 שנה, כך שיום אחד של עץ הוא מאה שנה עבורנו. העצים הם מיכלים של זיכרון וחוכמה. להרבה תרבויות יש עץ חשוב, מרכזי. תחת העצים נחתמו הסכמים, נחגגו חתונות. בזמני קדם המקדשים היו מעצים[2] ואחר כך עשו אותם מאבנים. העצים מייצרים עבורנו את החמצן והכריתה שלהם גורמת לאפקט חממה ולסיכון המשך קיום המין האנושי. אך אנו מאבדים לא רק חמצן, מכיוון שהעצים מבחינה רוחנית מהווים תקשורת בינינו לבין היקום, בית למחשבות ורעיונות נעלים, הם מנקים אותנו מרגשות שליליים, ומספקים לנו מזון פיזי ורוחני. בנוסף על כך, העצים מהווים עוגן לרוחות טבע שחיוניות עבורנו כיחידים וכאנושות (Spirits of Nature).

הרבה מהתפתחות התרבות האנושית קרתה בזכות הקשר עם רוחות הטבע – גם בנושא של ריפוי, גם בנושא של עיבוד חקלאי, וגם בנושא של התפתחות וחניכה. אנשי דמנהור חידשו את הברית עם העצים ורוחות הטבע, חתמו על חוזה מחודש שבו הובטח לכבד אותם (אחד הסעיפים בחוזה הוא לא לעשן, לכן יש דגש כה גדול בדמנהור על נושא זה) וכל שבוע נערך טקס אש לכבוד רוחות הטבע במקום שהוקדש במיוחד עבורם, כבר מתחילת היישוב, ליד המקדש הפתוח.

לפי תפישת אנשי דמנהור, כל העצים היו מקושרים פעם לרשת תקשורת עולמית ענקית אחת, אבל הכריתה של היערות, הקמת הערים, התדרים האלקטרומגנטיים באוויר – כל אלה יצרו הפרעה בתקשורת הבין-רשתית העצית, ולכן הם פיתחו טכנולוגיה מיוחדת היוצרת בעזרת מכשירים אנרגטיים ממתכות (סלפיקה) וסנכרון (אוריינטציה) של עצים רבים ברחבי העולם רשת עזר לתקשורת, כך שהעצים, וראשית דבר ביער המקודש, חוזרים לשדר סיגנל ברור.

לעצים תפקיד מיוחד בתקשורת עם היקום, במיוחד בימים שבהם יש פתח אנרגטי כגון היום הארוך בשנה. העצים הם אנטנות טבעיות, מעין תחנות רדיו ששולחות את התוצאות של הידע שנאסף במשך השנה דרך הקווים הסינכרוניים למרכז הבריאה (תרצו תקראו לזה אלוהים), שרוצה להתעדכן מה קורה במקום הזה, ובתמורה מגיע אלינו יידע מהגלקסיות וכוכבים אחרים. זהו הזמן שבו הנשמות עוברות מכוכב אחד לשני ומתגשמות בגלגולים שונים, ומי שצריך לעזוב את כדור הארץ עוזב.

המטרה של פיתוח רשת העזר והפעולות המאגיות הנלוות לכך היא שהסיגנל היוצא מכדור הארץ יהיה כזה של שמחה על ברית מחודשת בין בני אדם, רוחות טבע ועצים, ולא רק קריאות נואשות לעזרה בעקבות הרס היערות והפגיעה באקולוגיה הטבעית.

הקהילות השונות

בדמנהור יש כיום (זה משתנה) 24 קהילות פעילות המפוזרות על פני קרוב ל-30 ק"מ. כל קהילה מונה כ-20 איש ויש לה מאפיינים מיוחדים משלה. בדרך כלל הם גרים בבית גדול, זה יכול להיות בתוך כפר או חווה מבודדת, ויש להם מטבח משותף, סלון משותף, חדר פגישות, מעגל אבנים אישי, עץ של המקום, וחדרי (או בנייני) שירות משותפים נוספים, אבל לכל אדם או זוג יש חדר נפרד. הקהילה מורכבת מזוגות ובודדים בגילאים שונים, שבוחרים לגור ביחד מכיוון שהם שותפים לאותו חזון, בין אם זה גידול חקלאות אורגנית, או חינוך, או הפצת המסר של דמנהור בעולם. לכל קהילה יש חזון מאחֵד ייחודי משלה.

עבודות הבית נעשות בתורנות – כל יום מישהו אחר מבשל לכולם ושוטף כלים. פעם בשבוע הם נפגשים לשיחה. כל אחד עובד בעבודה שלו, ובזמן החופשי הם עוסקים בפרויקט המשותף. במסגרת הנוקלאו מגדלים את הילדים ביחד, אוכלים ביחד, מבלים ביחד, אך יש כמה דברים שנשארים במסגרת הפרט: חיי אישות, חירות כלכלית ועיסוקית מעבר לחובות הכלליות, התרגול והלימוד האישי, וקשר עם העולם.

באופן כללי הנישואים בדמנהור הם לפרק זמן מוגבל, חוזה של כמה שנים שצריך לחדש אותו כל שנתיים שלוש. הם נערכים לפני האנשים במקדש הפתוח או במקום קדוש אחר. נוסחת הנישואים היא זו: "עמדו אחד מול השני, ועתה החזיקו ידיים, יד ביד. התנוחה הזו משמעה "אני איתך". איתה תממשו את הרצון החופשי שלכם לאחד את הדרכים האינדיבידואליות לעמידה בפני כל מה שבית ספר החיים יביא לפניכם, עוזרים ותומכים אחד בשני לתקופה של … שנים. לוואי והכוחות החיוביים, יהיה שמם אשר יהא, יהיו עדים למה שתשיגו, ויברכו את האיחוד הזה שנולד מאהבתכם. לוואי ויתנו לכם להתקדם רוחנית ולכל חברינו בני האדם. מי ייתן ונשיקה תהיה החותם של רצונכם, בשם ומטעם דמנהור והאנשים שלה. אנו מכירים ומקבלים את האיחוד הזה. לוואי שיביא גדילה, הרמוניה ויופי, היכן שתהיו."

הנוקלאו הראשון שהוקם נקרא דמג'יל, והוא נמצא ליד המקדש הפתוח, בבית שאנשי דמנהור בנו בעצמם, אנשי הנוקלאו הזה עוסקים בפעילות במקדש הפתוח והאזור המרכזי של דמנהור, בהפעלת מעין בית אבות לקשישי הקהילה, ופרויקטים כלל דמנהורים כגון הוצאת עיתון פעם בשבוע. סמוך לבית שלהם יש אולם ציבורי שבו מתקיימות פגישות לאורחים עם וַתיקי הקהילה.

הנוקלאו השני שהוקם נמצא במרומי ההר ליד היער המקודש ונקרא אוגני דוב (Ogni Dov), לידו יש מעגלי אבנים משוכללים במיוחד שניתן ללכת בהם עם הדרכה מתאימה.

אחד מהנוקלאו ש"שווה ביקור" נקרא כיום שער האדמה (Porta Dela Terra) והוא נמצא מדרום להרים באזור השפלה הפורייה, כעשרים קילומטר מדמג'יל. המשימה של נוקלאו זה היא חקלאות אורגנית. יש להם חממות, רפת, ושדות חקלאים שם מגדלים (בעזרת מאגיה – מכשירי סלפיקות) חלק גדול מהתוצרת של דמנהור, ויש להם מסעדה כפרית מצוינת הפתוחה לכל דיכפין בהודעה מראש

ליד דמנהור

הביקור בדמנהור הוא כמו ביקור בעולם אחר. אין הרגשה של "להיות באיטליה", אלא במעין ארץ קסמים. יחד עם זאת, סמוך לדמנהור נמצאים כמה מהמקומות היפים ביותר מבחינת הטבע באיטליה וגם מבחינת התרבות: על האתרים של עמק האאוסטה, מילאנו, פארק לאומי גרנד פרדיסו, ההר הקדוש של סקרה סנט מישל, תשעת ההרים הקדושים של פיאמונטה ולומברדיה, טורינו, ועוד תוכלו לקרוא בספר "איטליה המקודשת" שהוא חלק מהסדרה "טיולי תרבות ורוח" במסגרתה יצא גם ספר זה.

אני ממליץ לבקר בדמנהור שלא כחלק מטיול כללי באיטליה, אלא באופן נפרד, מכיוון שבהגדרה זהו מקדש וקהילה רוחנית. חוויה אמיתית של המקום צריכה לכלול מעין תהליך עלייה לרגל והיכרות עם הדרך הרוחנית שלהם ומגוון הביטויים שלה, וזה לוקח זמן. צריך להקדיש לדמנהור עצמה כמה ימים, ואחר כך, אם רוצים, לצאת לטיול אחר ונוסף באיטליה.

אלא שפטור בלא כלום אי אפשר, ולכן לפניכם התייחסות לכמה אתרים קרובים מאוד לדמנהור, שקשורים אליה בצורה זו אחרת, והם יכולים להוות מעין גיחה להתרעננות מהאינטנסיביות של המקום.

עמק הוואלקיוזלה (Valchiusella)

דמנהור נמצאת באזור שבו יש מנהירים (אבנים עומדות) קלטיים, מגליתים ואתרים ניאוליתיים עתיקים. לרגלי הרי האלפּים בקצה עמק נהר הוואלקיוזלה, שאורכו כ-20 ק"מ ובו מספר כפרים ואתרים יפים ומעניינים. בצד אחד של העמק נמצא היישוב ווידרקו (Vidraco), שהוא המרכז של דמנהור, בקצה השני הגשר והכפר הקטן של פונדו (Fondo).

מווידרקו ועד היישוב טרוורסלה (Traversella) העמק הוא רחב ויש דרכים משני צדדיו. שני הצדדים של העמק שונים זה מזה – במזרח האופי הוא יותר גברי, ובמערב האופי הוא יותר פתוח ונשי. בצד המזרחי ישנם כמה אגמים, ביניהם אגם ההשתקפויות (Lago di Mugliano), אגם קטן ויפה מוקף יער המשקף את הר היפהפייה הנרדמת שמעל דמנהור וגם את העצים היפים שסביבו. לפי אנשי דמנהור, המים של האגם הם בעלי תכונות אנרגטיות מיוחדות ולכן הם משמשים כחלק מהמרכיבים בנוזלים האלכימיים. בעבר היה לידו נוקלאו, אלא שכיום יש במקום מסעדה והוא הפך לאתר ביקור פופולרי.

בטרוורסלה יש כנסייה ומלונות, בריכות דגים וסמטאות ציוריות, ולא רחוק ממנה שוכנים מכרות המפורסמים באבן האמטיסט (אחלמה) שבהם. מהעיירה יוצאים שבילים שמטפסים להרים לאזור פיאני די קאפיה (Piani di Cappia), שם התגלו פטרוגליפים עתיקים מתקופת האבן. הולכים בשביל שנקרא "שביל הנשמות" (Sentiero delle Anime) למרומי ההרים. בדרך יש הרבה חריטות על סלע, שהמקומיים מייחסים להן תכונות מאגיות. רבות מהחריטות הן צלבים או ריבועי קסם – אלה מקומות קדושים. בסוף הדרך יש בקתות מסורתיות ומפלים. מומלץ לעשות את המסלול כנגד כיוון השעון.

בצד מערב של העמק יש מספר כנסיות מעניינות, כפרים ועיירות. אחת החשובות ביותר שבהן היא איסיליגיו (Issiligio), הקשורה לאלה המצרית איסיס. לפי אחת הגרסאות היה בכפר מקדש לכבודה ועליו נבנתה הכנסייה במאה ה-15 ומכאן השם. ייתכן גם שהובאו לכאן עבדים בתקופה הרומית לעבוד במכרות בסביבה. בכנסייה מחזור ציורים מעניין. אל העיירה מוביל גשר יפה. בגבעה שמעליה נמצאת כנסייה המקודשת לגבירתנו של פלסטין, הופעה של מריה בשנות ה-30 של המאה ה-20.

בדמנהור מאמינים בקווים סינכרוניים המרשתים את כדור הארץ. לפי טענתם, הקו הסינכרוני השישי מחבר בין אזור דמנהור לישראל, בעוד שהחמישי מחבר בין האזור למצרים, וזה מסביר את ההקשרים המצריים של האזור מצד אחד – האלה איסיס, והקשר לישראל מהצד השני.

בקצה עמק הוואלקיוזלה נמצא היהלום שבכתר, כפר קטן וציורי על הנהר בשם פונדו, שנשמר כמו שהוא מימי הביניים. מוביל אליו גשר אבן עתיק גדול ומרשים, מדובר על כמה בתים בין הצוקים בגובה 1,070 מטר, שמהם יוצאים שבילי הליכה, מסביב מים ניגרים במפלים מראשי ההרים, במרחק רבע שעה הליכה נמצא גשר רומאי ומפל השטן, אם ממשיכים עוד קילומטר וחצי מגיעים לכפר ההרים טלורנו (Tallorno). משם יש שבילים למרומי הפסגות ולתוך הנקיקים.

הר היפהפייה הנרדמת

ממערב לעמק הואלקיוזלה מתנשא הר היפהפייה הנרדמת (קו הרכס שלו נראה כמו צללית אישה שוכבת). לפי אנשי דמנהור יש בצוקים שבמקום מעברים לממדים אחרים וספרייה של ידע אקאשי. באחד מהספרים שכתב פלקו, "מת ללמוד", גיבור הסיפור, פסור (Psor) מגיע לצפון איטליה מעיר האור דמנהור במצרים ומטמין את הידע במערות סלעים שבהרים, ובעצמו כמו נרדם, עד לזמן שיתאפשר חידוש בית הספר הרוחני. מספרים שפלקו וחברים היו נוהגים ללכת לאזורים הללו. כך או כך, מדובר בהר מרשים ולרגליו מספר כפרים ציוריים. הכפר הכי קרוב הוא סנטה אליזבטה (Santa Elisabeta).

מתחת להר נמצאת העיירה קורגן (Courgne). בפתח נהר ועמק האורקו (Orco) ,עמק המוביל לגרנד פרדיסו ועמקי האלפּים הדרומיים. במקום התגלו שרידים ניאוליתיים חשובים. מעניין לציין שנהר האורקו נחשב למקור חול עם גרגרי זהב עוד בימי קדם. הוא נפגש עם נהר הפו בטורינו עצמה, במקום של מפגש קווים אנרגטיים, סינכרוניים.

מהצד השני של הר היפהפייה הנרדמת נמצא העמק של נהר הסאונה (Saona) והכפר רנקו קנבסה (Ranco Canavase). העמק שמר על מסורת הפולקלור המקומית. בכניסה אליו ישנה כנסייה ומתחם נוצרי יפה בשם Santuario Santa Maria in Doblazio, שתחילתו בזמן המלכים של איבריאה, לפני אלף שנה. באופן כללי כל האזור הזה פרח לפני אלף שנה, בזמן שדרכי עולי הרגל היו מלאות בצליינים מצרפת וגרמניה שעשו דרכם לרומא.

איבריאה (Ivrea)

העיר הקרובה ביותר לדמנהור (רבע שעה נסיעה) נקראת איבריאה. היא נמצאת בפתח של עמק האאוסטה המוביל לצרפת, אחד המעברים החשובים ביותר של האלפּים. העיר הייתה יישוב קלטי קטן שהפך לעיירה רומאית, ולאחר מכן לומברדית ואיטלקית. החל מסוף המאה ה-14 הוא בשלטון בית סבויה שבנו בו את הטירה. הקתדרלה עתיקה יותר (מן המאה ה-10, עם יסודות מהמאה ה-4) ובה נמצאים שרידיו של סנט בסוס, חייל מהלגיון התבאי הרומאי, שהוצא להורג על קידוש אמונתו. הסמל שלו הוא נוצת בת יענה, וזה מקשר אותו לאל המצרי של הפריון – בס.

בסוף המאה ה10 אחד השליטים של איבריאה (בשם ארדווין) הפך להיות מלך איטליה הקרולינגית, והייתה לו השפעה רבה בצפון. הוא נלחם בהשפעה הגרמנית והקים לצורך כך רשת של מבצרים ומגדלים באזור, אחד מהם נמצא מעל אזור דמג'יל בדמנהור.

אחת לשנה מתקיים באיבריאה אחד מפסטיבלי האוכל היפים והחשובים באיטליה, שהוא גם פסטיבל מסכות ונקרא "פסטיבל התפוזים של איבריאה".

טורינו עיר המאגיה

דמנהור נמצאת 40 ק"מ מטורינו וקשורה אליה מבחינה היסטורית ואנרגטית. ב-1840 טורינו הופכת למרכז של תחייה אינטלקטואלית. היא הבירה של ממלכת פיאמונטה וסרדיניה שמונהגת על ידי ראש ממשלה נמרץ והמלכים של בית סבויה השואפים לאחד את איטליה תחת הנהגה אחת ומשתלטים על שטחים גדולים. אחד המכשולים בדרך לאיחוד איטליה היה האפיפיורות, וכך, במשך רוב המאה ה-19, יש יחסים מתוחים בין ממשלת פיאמונה והנצרות הקתולית, ואחת מתוצאות הלוואי של זה היה מתן הרשאה לקבוצות רוחניות אלטרנטיביות לפעול באופן חופשי, החל מכישוף והמשך במסמריזם.

בשנים 1850–1890 טורינו הופכת לבירת הרוחניות החדשה של איטליה. אנשים מגיעים מכל איטליה וגם מחוצה לה למקום שבו יש שלטון אוהד והם יכולים לפתח את אמונתם ודרכם בחופשיות.

בנוסף על כך, יש הטוענים שהנטיות האזוטריות של בית סבויה והעניין שלהם באלכימיה ומאגיה, הנוכחות של הבונים החופשיים ומסורת האזוטריקה המערבית, עזרו להתפתחות טורינו כמרכז רוחניות חדשה, כמו שקרה בלונדון באותה תקופה. התיאוסופיה הייתה אחד הארגונים הפעילים ביותר בעיר, וממנה התפצלו מספר תתי קבוצות. הנוכחות של המוזיאון המצרי הביאה ללידת קבוצות המתייחסות למאגיה ואזוטריקה מצרית עתיקה.

טורינו נחשבת לעיר המאגיה של איטליה גם מסיבות הקשורות לגיאוגרפיה מקודשת ואנרגיות אדמה: מבחינה גיאודטית (מיקום וכיוונים בכדור הארץ) היא נמצאת בקודקוד שני משולשים: האחד הוא משולש המאגיה הלבנה שקודקודיו הם פריז, פראג וטורינו, והשני הוא משולש המאגיה השחורה, שקודקודיו הם סן פרנציסקו, לונדון וטורינו. מסיבה זו קיים בטורינו גבול ומאבק בין מאגיה שחורה למאגיה לבנה, טוב ורע, דבר המתבטא במונומנטים של העיר.

בנוסף על כך, טורינו היא מקום מפגש נהרות, הפו והדורה ריפריה (Dora Riparia),.לפי מדע הקווים הסינכרוניים, מקום מפגש נהרות מבורך באנרגיה חזקה.

בלב העיר נמצאת כיכר גדולה המחולקת לשניים על ידי גדר שבאמצעה שער רחב. מצד אחד של הגדר נמצאת פיאצה ריאלה המובילה אל ארמון המלך והקתדרלה של העיר, מצד שני פיאצה קסטלו שאליה צמודה מצודת העיר. הגדר היא הגבול שבין תחום המאגיה השחורה לבין תחום המאגיה הלבנה. פיאצה ריאלה היא אזור המאגיה הלבנה ואילו פיאצה קסטלו – אזור המאגיה השחורה.

משני צדי השער בגדר יש שני פסלים גדולים של האחים קסטור ופולוקס רוכבים על סוסים (לכיוונים שונים). הם מסמלים את הטוב והרע, השחור והלבן, ומעל ראשם כתר עם כוכב מתומן – והנה מעל אחד מהם המתומן הפוך, עם קדקוד הראש כלפי מטה, מסמל את כוח הרע, השטן.

פולוקס וקסטור הם תאומים אך לא מאותו האב. שניהם נולדו ללדה מלכת ספרטה, אלא שאחד מהם – פולוקס הוא בנו של זאוס, ואילו השני – קסטור בנו של טינדראוס מלך ספרטה. כתוצאה מכך פולוקס נועד לחיי נצח ואילו קסטור בן תמותה. למרות השוני שני האחים אהבו זה את זה ולאחר שקסטור מת, לא ידע פולוקס את נפשו מרוב צער וויתר על חיי הנצח שלו כדי להיות עם האח האנושי. הדבר נגע מאוד לליבו של זאוס והוא הפך אותם לשני כוכבים המהווים את המרכז של מזל תאומים בשמיים.

הרוכב עם הפנטגרם ההפוך פונה כלפי מערב, לכיוון פיאצה סטטוטו, שהיא מרכז המאגיה השחורה (פיאצה קסטלו היא בתחום המאגיה השחורה, אך לא המרכז שלה), במרכזה פסל מוזר שנבנה כזיכרון לפועלים שנהרגו בסלילת מנהרה לצרפת בסוף המאה ה-19. הפסל הוא כמו הר שאליו כבולים אנשים, ומעליו יש מלאך, אלא שבזוויות מסוימות המלאך נראה כמו שד, ועל ראשו פנטגרם הפוך – סמל השטן. האנשים נראים כבולים, כמו קלף מספר 15 בטארוט. במרכז הפיאצה יש מכסה ביוב שאומרים שהוא השער לשאול. בתקופה הרומית זה היה בית קברות וכנראה מתחת לפיאצה ישנן קטקומבות.

כמה מאות מטרים מפיאצה סטטוטו ישנה וִילה בה התגורר הנביא הנודע נוסטרדמוס בשנת 1556. רבות מנבואותיו נכתבו כאן. בכניסה לבית יש אבן ועליה כתוב: "נוסטרדמוס שהה כאן, היכן שנמצא גן העדן, גיהינום וכור המצרף, אני קורא לעצמי ניצחון, מי שמכבד אותי יזכה לתהילה, ומי שבז לי ידע מפלה שלמה".

בטורינו יש מרכז של לימוד דמנהורי, הממשיך את בית ספר הורוס שהתחיל פלקו. על החלקים האחרים של טורינו תוכלו לקרוא בספר "איטליה המקודשת"[1].

המוזיאון המצרי בטורינו

בטורינו נמצא המוזיאון היחיד בעולם מחוץ לקהיר, שמוקדש כולו לתרבות מצרים עתיקה. ביחד עם המוזיאון הבריטי זהו אחד המוזיאונים החשובים בעולם בנושא זה.

מי שייסד את המוזיאון היו אבות העיר שהיו חברים בבונים החופשיים. תנועה זו אימצה את הפירמידות כסמל ומתייחסת אל מצרים כתרבות מפותחת בה היה ידע מתקדם על מהות האדם. לאנשי המוזיאון היה חשוב להשיג פריטים מסוימים ממצרים, ובמיוחד פסלים של האלה סח'מת, ואכן בקומת הקרקע יש שני אולמות עם אוסף מרשים ביותר (הגדול בעולם) של פסלים כאלה וגם אחרים. הפסלים נמצאים בחושך ומוארים בתאורה מיוחדת. בדמנהור טוענים שהאנרגיה שלהם עדיין פעילה, במיוחד בלילות ירח מלא, ועורכים סיורים למקום.

פסלי האלה סח'מת (שמופיעה גם בתור האלה בסתת – אחת משלישיית האלים החדשים של דמנהור) הובאו ממקדש מות בכרנך. היא הייתה אשתו של האל אמון ואמו של אל הירח חונשו, והם נקראו ביחד השלישייה של תבאי. במקדש זה הציב המלך אמנחוטפ השלישי יותר מחמש מאות פסלים גדולים, מסודרים בשורות, (כמו חיילי הטרה קוטה של הקיסר צ'ין בסין). הראשונים שחפרו את המקדש ומצאו את הפסלים היו ארכיאולוגים צרפתים במשלחת נפוליון, ולאחריהם המשיך את החפירות בלזוני הגדול מאיטליה. הוא שלח שבעה מהם למוזיאון הבריטי ורבים אחרים למוזיאוני הוותיקן וטורינו (חלק מהפסלים הגיע ללובר).

בנוסף לפסלים יש במוזיאון הרבה ממצאים חשובים וייחודים כמו רשימת המלכים המצרית (רשימת טורינו), עותקים ראשונים של ספר המתים, הרבה מגילות קלף עתיקות, מומיות, אוצרות מהקברים, ציורים, ארונות קבורה ועוד. המוזיאון הוקם כבר באמצע המאה ה19 והימצאותה בטורינו תרמה ליצירת אגודות אזוטריות שהתייחסו למאגיה ולמיסטיקה המצרית העתיקה.

דמנהור – דגשים לביקור

במהלך השנים הובלתי עשרות קבוצות בביקורים בדמנהור, הרבה מהאנשים המבקרים במקום מנסים להבין – איך הם חיים? מה היחסים בין בני אדם? מה קורה בתוך הקהילה? וזה בלתי אפשרי (לפי תפישתי) לאורח מבחוץ, וגם לא חשוב כל כך. אנשים הם אנשים בכל מקום, והנטייה להיכנס מייד לשיפוט של טוב ורע, הם מצליחים או לא מצליחים, מסתדרים ביניהם או לא, רק מרחיקה מהדבר העיקרי, והוא מה אפשר ללמוד מדמנהור? מה אפשר לחוות, לקחת אתנו חזרה הביתה?

בניגוד למה שחושבים, הדמנהורים לא ששים לקבל הרבה חברים חדשים לקהילה. קשה להכניס מישהו חדש למשפחה אחרי שנים כה רבות ביחד. הם כן מעוניינים לקבל אנשים צעירים שיהוו דור המשך, ולזכות בהכרה ציבורית, להוות מודל להיווצרות קהילות אחרות בדמותם ברחבי העולם. אלא שדמנהור היא קהילה מאגית, שמרכזה הוא המקדש. קשה קצת לתפוש זאת, אבל בלי המקדש אין להם חיים. זה לא שהם ימותו, אבל החיים הרוחניים שלהם לא יהיו אותו הדבר, ולכן אי אפשר להפריד את הדרך הרוחנית והקהילה מהמקדש. זה קצת כמו היהדות לפני חורבן הבית. אפשר אולי להגיד שהדמנהורים רואים את עצמם כסוג חדש של עם סגולה שנועד להפיץ אור בעולם, ושבבוא היום כל העמים והשבטים יתרכזו ויעלו למקדש שהם הקימו בהרי האלפּים (כמו נבואות יום הדין בירושלים).

להיות בדמנהור זה כמו להיות בעולם אחר – החלומות שם אחרים, תחושת הזמן אחרת, החוויה שונה, וזה העיקר – החוויה של תרבות מאגית בלבוש מודרני. החוויה בדמנהור מאפשרת שימוש בדימויים החזקים שהם יצרו בטקסים, אמנות, אדריכלות, מקדש, אבל היא צריכה (לפי דעתי) לעבור דרך מסננת של פרשנות אישית שמנטרלת את ההשפעה של המקדש החיצוני, במטרה ליצור מקדש פנימי בכל אדם ואדם.

המקדש של דמנהור הוא מתנה שהם הכינו עבור האנושות, וצריך לפי דעתי לקחת את הדברים כפשוטם ולהתייחס למתנה הזו, לסמליות שלה, לאמנות ולסיפור שהיא מספרת. מעבר לכך כל אחד יכול, לפי יכולתו ורצונו, לקחת מדמנהור, או מכל יישוב רוחני אחר לצורך העניין, חלק כזה או אחר של התורה, הפרקטיקה, התרגול, יחסים בין בני אדם, ולקבל השראה.