בלגרד והסביבה

בלגרד היא הלב הפועם של סרביה, עיר גדולה (2 מיליון איש) בצומת דרכים החשוב ביותר בבלקן, הן ימית והן יבשתית, אפשר להגיד שבלגרד וסרביה זה כמו תל אביב וישראל. בלגרד היא המטרופולין הגדול היחיד בסרביה, ומה שיפה הוא שיש אליה טיסות תכופות וזולות מהארץ, ולכן אפשר ומומלץ לבלות בה כמה ימים ולצאת ממנה לטיולים בסביבה, אלא שכמו מקומות אחרים בבלקן, חלק מיופיה וקסמה של העיר מוסתר ויש לגלות אותו בסבלנות ואהבה.

מבחינה רוחנית והיסטורית בלגרד היא קודם כל מקום אנרגטי מכיוון שהיא ממוקמת במפגש שני נהרות גדולים, למעשה בלגרד היא העיר הגדולה והחשובה ביותר על הדנובה, ואם המים של הנהרות הם כמו עורקים המחברים בין איברים שונים של הפלנטה, ומשמשים בנוסף להיותם עורקי חיים גם עורקים אנרגטיים (לפי תפישת הגיאוגרפיה המקודשת), הכי שבלגרד היא השער לוינה ופראג, מחברת בין מרכז אירופה והים השחור.

אולי מסיבה זו ואולי מסיבה אחרת באזור הדנובה שליד בלגרד התפתחו התרבויות הראשונות והמתקדמות באירופה ובעולם, תרבויות אלה קדומות שהגיעו להישגים מרשימים, במאמר שלפניכם תוכלו לקרוא על האתר החשוב ביותר בהקשר זה הנמצא סמוך לבלגרד בשם וינצ’ה. בימי הרומאים בלגרד הייתה אזור גבול בין הברבריות לציוויליזאציה והוקמה בה מצודה על הנהר, ולאחר מכן המצודה הפכה להיות הבירה של הממלכה הסרבית, מעוז נוצרי מול העותומאנים ועיר על הנהר.

בלגרד הקדומה – סינגידונום (Singidunum)

בלגרד נמצאת במקום אסטרטגי, מקום מפגש נהרות הסאבה והדנובה. המצודה הראשונה הוקמה על ידי הקלטים הקדומים, בהמשך היא הפכה למצודה רומאית ולאחר מכן ביזנטית. בסיסה של המצודה מזמן הקיסר יוסטיניאנוס, שהקים אותה מחדש כמצודת גבול חשובה וקרא לה “המצודה הלבנה”, ומכאן השם בלגרד בסלאבית, אז זה קראו למקום אלבה גרקה ביוונית (Alba Graeca). יוסטיניאנוס היה הבונה הגדול של הבלקן – הוא הקים מצודה בסקופיה, בנה את סופיה מחדש, הקים מצודה בניש, ואחת מגולות הכותרת שלו הייתה המצודה בבלגרד. יותר מאוחר היא נבנתה מחדש על ידי הסרבים, ההונגרים והעותומאניים – אך על כך בהמשך.

אחת מהכיכרות המרכזיות של בלגרד, אליה מגיע רחוב קנז מיכאל ולא רחוק ממנה נמצא רובע סקאדרליה, היא כיכר הרפובליקה. בה נמצאים התיאטרון הלאומי והמוזיאון לאומי, ובמרכזה פסל של הנסיך מיכאל רוכב על סוס. המוזיאון הלאומי הוא מבנה ניאו-קלאסי, ובו אוספים רבים מההיסטוריה, הפרהיסטוריה, ואוסף ציורים מרשים. הוא הוקם כבר במאה ה-19 ועבר שיפוצים לאחרונה. ניתן למצוא בו את אוסף פסלי האלה המרשים בבלקן וגם עתיקות רבות מהתקופה הרומית.

בלגרד החדשה (Belgrad)

בלגרד הוקמה כמצודה על הדנובה כבר על ידי הקלטים במאה ה-3 לפנה”ס והרומאים לאחריהם. במאה ה-13 הגיעו הסרבים ממעוזיהם בהרים והפכו אותה לעיר סרבית סלאבית. הנסיך סטפן לזרביץ הפך אותה לזמן קצר לבירת ממלכתו בתחילת המאה ה-15, אולם אז היא הועברה להונגרים מפחד הפלישה העותומאנית הצפויה, ואכן בלגרד הפכה למרכז של שלטון הונגרי למול העותומאנים המתקדמים. היא הצליחה להחזיק מעמד למול הלחץ העותומאני קרוב למאה שנה לאחר שכל בלקן נפל בידיהם, והייתה הסלע שעליו הם נשברו. רק ב-1521 נכבשה בלגרד והפכה למצודה ועיר עותומאנית – ואז התהפכו היוצרות. בלגרד הפכה למעוז עותומאני אל מול האוסטרים המאיימים, שומרת על נתיב המים החיוני של הדנובה.

בתחילת המאה ה-19 מחולקת העיר לשניים. החלק העתיק שקשור למצודה הוא בשליטת חיל מצב עותומאני, המקבל אספקה מהנהר, והחלק החדש והעליון הוא אזור סרביה שנהפך ב-1846 לבירה הסרבית. מצב זה נשאר עד לנסיגה המלאה של הטורקים ב1867. וכך, בסוף המאה ה-19 הפכה בלגרד לבירת המדינה סרביה החדשה, ולימים גם לבירת יוגוסלביה. בבלגרד החדשה נבנו במהלך המאה ה-19 והמאה ה-20 בניינים מונומנטאליים, מבני שלטון ומסחר, כנסיות. מדובר על עיר גדולה (שניים וחצי מיליון איש), יפה, עם חיי לילה תוססים, מוזיאונים, רחובות מרווחים ואתרים היסטוריים. זהו צומת תחבורה חשוב אליו יש טיסות נוחות מישראל.

הייחוד של בלגרד הוא שהיא נמצאת במקום מפגש שני נהרות גדולים, הסאבה והדנובה, הטובים לשייט לאורך אלפי קילומטרים ויש בה נמל גדול ואזורי מלאכה ותעשיה. הדנובה הייתה מאז ומתמיד השער לאירופה. ניתן להפליג בה מהים השחור ועד לווינה ואף מעבר לה. זאת אומרת שהיא מחברת את מרכז אירופה עם הים השחור ומשם לים התיכון. בלגרד היא אחת מחמש ערי בירה לאורך הדנובה והגדולה ביותר ביניהן, צומת תעבורה שוקק באוויר, בים וביבשה.

על העיר בלגרד אפשר וצריך לכתוב בספר אחר, יש בה הרבה מה לראות ולעשות, בפרק הבא אני רוצה לכתוב כמה שורות על הכנסיות שלה. אבל כדאי לציין לפני כן שבבלגרד קיימת עד היום קהילה יהודית קטנה. היהודים הראשונים מגיעים מדוברובניק במאה ה-13 ואולי גם קודם לכן, אך עיקר הקהילה מגיע עם הכיבוש העותומאני במאה ה-16. חלק מקהילת בלגרד כיום הוא ספרדי וחלק אשכנזי. לפני שניגש לכנסיות כמה מילים על המוזיאון הלאומי של סרביה שנמצא בבלגרד

מוזיאון לאומי בלגרד

כיכר הרפובליקה היא אחת מהכיכרות המרכזיות של בלגרד, אליה מגיע רחוב קנז מיכאל ולא רחוק ממנה נמצא רובע סקאדרליה, בכיכר נמצאים התיאטרון הלאומי והמוזיאון לאומי, ובמרכזה פסל של הנסיך מיכאל רוכב על סוס. המוזיאון הלאומי הוא מבנה ניאו-קלאסי, ובו אוספים רבים מההיסטוריה, הפרהיסטוריה, ואוסף ציורים מרשים. הוא הוקם כבר במאה ה-19 ועבר שיפוצים לאחרונה.

במוזיאון זה נמצאים החשובים שבין הממצאים של לפנסקי וִיר, וינצ’ה, והאתרים הפרהיסטוריים האחרים של סרביה, כמו גם ממצאים חשובים מתקופות אחרות ואוסף מרשים של ציורים מהעולם ומסרביה. בקומה הראשונה מצויר לאורך הקירות הסרגל הכרונולוגי, החל מהופעת האדם לפני 2–3 מיליון שנה ועד לתקופה הרומית ביזנטית. ליד כל תקופה נמצאים הממצאים העיקריים שלה. ישנם ארונות תצוגה של ממצאים מהאדם הניאנדרטלי וסוגי אדם קדומים נוספים, שחזור של בקתה משולשת עם פסלים כפי שנמצא בלפנסקי וִיר, ושתי זכוכיות תצוגה גדולות על הרצפה, בתוכן יש שחזור של החלק התחתון של בתי וינצ’ה ובהם כלים וחפצים שנמצאו באתר.

הממצא המרשים ביותר הוא ארון זכוכית גדול באמצע האולם ובו מאות פסלונים של אֵלות ממקומות שונים בבלקן, הוכחה ניצחת לקיומה של תרבות האֵלה בחלק זה של העולם במשך אלפי שנה.

כנסיית סנט פטקה  (Petka)

המרכז של בלגרד הוא המצודה העתיקה, מצודה גדולה על הנהר שחוזקה ועוצבה סופית בתקופה העותומאנית. קירות הסלע של המצודה לבנים, ומכאן השם בלגרד – המצודה הלבנה. כיום זהו פארק טיולים עם נופים נפלאים, בתוכו נמצא את מוזיאון כלי הנשק, תערוכות ציירים ושוק אמנים ומזכרות בימי סוף השבוע. זוגות אוהבים נוהגים לבוא לכאן עם שקיעה, ולרדת במדרגות אל הקפלה היפה של סנט פטקה הנמצאת לרגלי המצודה צופה אל הנהר.

הקפלה בנויה סמוך למעיין שנחשב קדוש, וראשיתה בימי הביניים, אולם הרבה לא נשאר מתקופה זו, ורק ב1937 נבנתה הקפלה הנוכחית בסגנון של פעם. פטקה הייתה נערה צעירה שחיה בהרי הסטרנדג’ה בבולגריה בתחילת המאה ה-11, בעקבות חזיונות שהיו לה התחפשה לגבר ועברה לחיות כנזיר/ה במדבר יהודה, שם התמודדה עם השטן בעזרת הצלב המיוחד והכפול שהחזיקה בידה. בסוף חייה הצעירים היא חזרה לכפרה ומתה אלמונית, אלא שנזיר מתבודד בסביבה גילה את הגופה שהפיצה ריח טוב, ומאז הקריירה שלה נסקה.

שרידיה של פטקה הקדושה הועברו לוליקו טרנובו בירת האימפריה הבולגרית השנייה והיא הפכה לקדושה הלאומית של הבולגרים, במאה ה14 הם הועברו לוידין שעד הדנובה, ובסוף המאה ה-19 הנסיכה הסרבית מיליסיה אשתו של לזאר דאגה להביא אותם לבירתה קרוסווק, ומשם הם הגיעו לבלגרד עם הפיכתה לבירת סרביה במאה ה-15. עם הכיבוש העותומאני של בלגרד במאה ה16 הם נלקחו לאיסטנבול, אבל במאה ה-17 הועברו למולדובה לכנסיית שלושת הקדושים ביאסאיי ומאז היא משמשת כמגינה של מולדובה. בסרביה היא נודעת בשם Paraskeva  יש טענה כי השם הזה הוא שיבוש של השם “יום שישי הקדוש” וכי הקדושה היא פרסוניפיקציה של יום שישי, היום שבו נצלב ישוע. ייתכן והפולחן שלה גם קשור לאלות סלאביות קדומות ששמם דומה.

הקפלה של פטקה נמצאת מתחת לכנסיית רוזיקה – הוורד הקטן (Ruzica) שנבנתה במאה ה15, אבל חרבה ונבנתה מחדש במאות 19 ו-20. בתוכה נשמרים שניים מאצבעותיה המקוריות של סנט פטקה וסמוך אליה נמצא המעיין שפרץ בסלע בעקבות הגעת השרידים הקדושים למקום. בכניסה לכנסייה פסלים של לוחם מימי הביניים ולוחם מהעת החדשה, הכנסייה מוקדשת ללידה של מריה, אבל עם דגש על המוטיב של “מריה מראה את הדרך”, מריה כשער להבנה והכרה של ישוע.

הקפלה של פטקה וכנסיית רוזיקה משולבות במרפסת נוף, זהו מקום ביקור אהוב על תושבי בלגרד, שמשמש אתר עלייה לרגל בחגים.

כנסיית סנט סאבא (Sava)

זאת הכנסייה הגדולה בבלגרד ויש אומרים הגדולה בעולם האורתודוקסי. הכיפה שלה שולטת על קו הרקיע של בלגרד. במקום זה שרפו העותומאנים את שרידיו של סאבא הקדוש, האבא של הסרבים, בכדי לדכא את רוח המרד הסרבית, אבל זה לא עזר. לימים הוקמה כאן הכנסייה הנפלאה בלב פארק יפה, ובה נמצאים העתקים של ציורי קיר מהחשובים במנזרי סרביה, כולל המלאך הלבן.

הכנסייה הנוכחית קודשה רק ב2004, אבל אבן הפינה הונחה כבר בשנות ה30, ההשלמה של הפרויקט הגרנדיוזי סימלה את מעמדה המחודש של הנצרות הלאומית הסרבית בתוך סרביה החדשה. הכנסייה והכיפה נבנו לפי המודל של כנסיית האגיה סופיה בקונסטנטינופול, יש בה אלפי 12.000 מ”ר של מוזאיקות מזהב, ארבעה אפסיסים וקשתות המרימים את הכיפה לגובה של 78 מטר ומקום ל10,000 איש.

בבניית הכנסייה הושקעה מחשבה רבה ויש בה הרבה אוצרות אמנות, פרופורציות מקודשות, מסורות אדריכלות כנסיות נוצרית עתיקה, סמליות ואסתטיקה, בקיצור אתר חובה לכל מי שמתכנן לבקר בבלגרד, שנועד לבסס מחדש את מעמדה של הנצרות בסרביה, ואת זה של הנצרות הסרבית בעולם.

הפטריארכיה הסרבית

לקראת הקמתה של הממלכה היוגוסלבית לאחר מלחמת העולם הראשונה ובעקבות השחרור של כל השטחים המאוכלסים בסרבים ב1920 אוחדו התפקידים של ארכיבישוף בלגרד עם פטריארך קרלובצ’י בוויוודינה והפטריארך המונטנגרי בציטניה לכדי מוסד פטריארכיה סרבי אחד שמונהג על ידי אדם אחד והוא הפטריארך הסרבי בבלגרד. המרכז של הפטריארכיה בבלגרד נמצא בקומפלקס בניינים לא רחוק מהמצודה מעל נהר הסאווה, בתוכו יש את מוזיאון וספריית הפטריארכיה הפתוחים לקהל

מול מבנה הפטריארכיה המרשים והמרובע נמצאת מצד אחד הקתדרלה של המלאך מיכאל ומצד שני המוזיאון העירוני שהיה ארמונו של השליט הראשון של סרביה העצמאית מילוש אוברנוביץ, מנהיג המרד המוצלח בעותומאנים ב1830 שהקים את הקתדרלה ואת מבני הפטריארכיה בשנים שלאחר השחרור.

הקתדרלה שנקראת בפי המקומיים Saborna Crkva מזכירה את הכנסיות בסרמסקי קרלובצ’י בסגנון האירופאי אוסטרי נאו קלאסי שלה, המגדל של הכנסייה נראה למרחוק על פני קו הרקיע של בלגרד. החלל הפנימי הוא גדול ובתוכו יש איקונות, אייקונוסטזיס (מסך אייקונות) ופרסקאות של הצייר הסרבי החשוב ביותר באותה תקופה דימיטרי אברמוביץ ((Dimitrije Avramović שצייר 18 קומפוזיציות גדולות שמהוות אבן דרך בהתפתחות הציור הסרבי.

בתוך הכנסייה נמצאים הקברים של מילוש אוברנוביץ ובנו ששלט אחריו מיכאילו אוברנוביץ בשנים 1860-1868, ושעל שמו קרוי רחוב הקניות והמסעדות הראשי של בלגרד – קנז מיכאל. בנוסף אליהם קבורים במקום גם פטריארכים ולהבדיל סופרים, מחנכים ומנהיגי תרבות מובילים של סרביה במאה ה-19. ב1853 נוסדה בכנסייה מקהלה שמקדמת מוזיקה דתית סרבית כולל מופעים המתקיימים עד היום במקום. באוצר הכנסייה יש שרידים של קדושים כגון לזאר, וחפצי דת.

כנסיית סנט מרק

סמוך לבניין הפרלמנט של סרביה עומד מבנה מרשים שנראה כאילו נלקח מאגדות ימי הביניים ובולט בצבעוניות שלו, מדובר בכנסייה שאמנם בניינה הושלם ב1940 אבל היא מחקה במבנה, באדריכלות ובאמנות שלה את כנסיית גרניקה מקוסובו שהוקמה על ידי המלך מילוטין. אז אם אין בנפשכם להרחיק עד לקוסובו בכדי לראות את פאר היצירה הסרבית בימי הביניים ואת הסגנון המתפתח של רסקה ווורדר, תוכלו לקבל מושג על המדובר במקום הכי מרכזי בבלגרד.

בסמוך לכנסיית סנט מרק נמצאת כנסייה אורתודוקסית רוסית קטנה, אל הכנסייה מוביל פארק יפה, ובלילה היא מוארת באופן מרהיב, אחד המוטיבים הבולטים בה הוא המגדל הגבוה בכניסה, הוא מחובר למבואה ומאחוריה האולם שמעליו חמש כיפות בסגנון רסקה. בתוך הכנסייה יש עבודות אמנות רבות והיא יכולה להכיל 2000 איש. בצד ימין של הכנסייה נמצא קבר של צאר סטפן דושן ששרידיו הועברו לכאן מקוסובו, בצד שמאל של הכנסייה קבר דומה של הפטריארך הסרבי עד שנת 1990 גרמן (German) שהביא לתחייה הדתית בסוף  התקופה הקומוניסטית, המיקום של שני הקברים זה מול זה באופן שידמו זה את זה מסמל את החיבור של הישן עם החדש, באותו האופן שהחיקוי של מבנה כנסיית גרניקה במבנה הקיים עושה זאת, בתוך כנסיית סנט מרק יש גם מודל של כנסיית גרניקה המקורית,

לכנסייה יש קריפטה ובה קבורים כמה מבני משפחת אוברנוביץ ובראשם המלך אלכסנדר הראשון ששלט על סרביה בשנים 1889-1903 ואשתו.

הר אוולה (Avala)

מדרום לבלגרד יש הר לא גבוה הצופה עליה ועל ראשו יש מגדל טלוויזיה גבוה שבחלק העליון שלו מרפסת תצפית בגובה 200 מטר מעל פני הקרקע, סמוך אליו על הפסגה, במקום שבו הייתה מצודה עתיקה אחד המונומנטים היפים בסרביה, מבנה מאוזוליאום גדול משיש שחור המוקדש לחייל האלמוני, את המבנה הגדול המזכיר את המאוזוליאום של נייגוש בסרביה ומבנים מהעולם העתיק בנה המלך אלכסנדר בשנות ה-30 של המאה ה-20 יש אומרים שהוא מושפע מרעיונות של הבונים החופשיים, וכי המלך היה חבר בארגון מסתורי זה שאמון על סודות האדריכלות המקודשת. כך או כך, זהו מקום יפה ומרשים לבקר בו

במבנה שגובהו 14.5 מטר ואורכו 36 מטר פירמידה של שבע טרסות אבן גדולות המובילה אל מעין סרקופג ענק עם קרנות מזבח על גגו, פסלים של נשים נושאות אותו והוא פתוח בצורת מעין שער. מובילה אליו דרך מדרגות יפה בין עצי היער המקיף את המקום. כאן נהרג חייל שזהותו לא ידועה במלחמת העולם הראשונה, ועל הרצפה יש מצבת הנצחה לזכרו ולזכר על הגיבורים האלמונים האחרים שבזכותם סרביה מתקיימת.

הלב של בלגרד הוא מצודה על הדנובה שהוקמה כבר על ידי הקלטים במאה ה-3 לפנה”ס והרומאים לאחריהם. במאה ה-13 הגיעו הסרבים ממעוזיהם בהרים והפכו אותה לעיר סרבית סלאבית. הנסיך סטפן לזרביץ הפך אותה לזמן קצר לבירת ממלכתו בתחילת המאה ה-15, אולם אז היא הועברה להונגרים מפחד הפלישה העותומאנית הצפויה, ואכן בלגרד הפכה למרכז של שלטון הונגרי למול העותומאנים המתקדמים. היא הצליחה להחזיק מעמד למול הלחץ העותומאני קרוב למאה שנה לאחר שכל בלקן נפל בידיהם, והייתה הסלע שעליו הם נשברו. רק ב-1521 נכבשה בלגרד והפכה למצודה ועיר עותומאנית – ואז התהפכו היוצרות. בלגרד הפכה למעוז עותומאני אל מול האוסטרים המאיימים, שומרת על נתיב המים החיוני של הדנובה.

בתחילת המאה ה-19 מחולקת העיר לשניים. החלק העתיק שקשור למצודה הוא בשליטת חיל מצב עותומאני, המקבל אספקה מהנהר, והחלק החדש והעליון הוא אזור סרביה שנהפך ב-1846 לבירה הסרבית. מצב זה נשאר עד לנסיגה המלאה של הטורקים ב1867. וכך, בסוף המאה ה-19 הפכה בלגרד לבירת המדינה סרביה החדשה, ולימים גם לבירת יוגוסלביה. בבלגרד החדשה נבנו במהלך המאה ה-19 והמאה ה-20 בניינים מונומנטאליים, מבני שלטון ומסחר, כנסיות. מדובר על עיר גדולה (שניים וחצי מיליון איש), יפה, עם חיי לילה תוססים, מוזיאונים, רחובות מרווחים ואתרים היסטוריים. זהו צומת תחבורה חשוב אליו יש טיסות נוחות מישראל.

הייחוד של בלגרד הוא שהיא נמצאת במקום מפגש שני נהרות גדולים, הסאבה והדנובה, הטובים לשייט לאורך אלפי קילומטרים ויש בה נמל גדול ואזורי מלאכה ותעשיה. הדנובה הייתה מאז ומתמיד השער לאירופה. ניתן להפליג בה מהים השחור ועד לווינה ואף מעבר לה. זאת אומרת שהיא מחברת את מרכז אירופה עם הים השחור ומשם לים התיכון. בלגרד היא אחת מחמש ערי בירה לאורך הדנובה והגדולה ביותר ביניהן, צומת תעבורה שוקק באוויר, בים וביבשה.

בבלגרד קיימת עד היום קהילה יהודית קטנה. היהודים הראשונים מגיעים מדוברובניק במאה ה-13 ואולי גם קודם לכן, אך עיקר הקהילה מגיע עם הכיבוש העותומאני במאה ה-16. חלק מקהילת בלגרד כיום הוא ספרדי וחלק אשכנזי.

אתרים נוספים בבלגרד

המאמר שלפניכם הוא ציון כללי של אתרים שונים בבלגרד, ואיננו מאמר מקיף או ממצה על העיר ואתריה, לצורך זה ממליץ על ספרי התיירות ה”רגילים”. ובכל זאת:

רחוב קנז מיכאל (Knez Mihailova street)

זהו המדרחוב הראשי של העיר ולו סעיפים צדדיים, הרחוב הראשי של בלגרד, מרכז קניות ומקום לצאת ולהיפגש, במקום יש מבחר בתי קפה, ספסלים, אנשים מציגים אמנות, גלריות, ומוסדות תרבות כגון המוזיאון הלאומי הנמצא בקצה הרחוב. רחוב קנז מיכאל מתחיל מהמצודה ומסתיים בכיכר הרפובליקה. המרכז של הקהילה היהודית, בית כנסת סוכת שלום ומוסדות חב”ד, נמצא לא רחוק מרחוב קנז מיכאל.

רובע סקאדרליה (Skadarlija)

זהו הרובע הבוהמי של בלגרד ובו מבחר בתי קפה, גלריות, מועדונים וחצרות, הנמצא לא רחוק מכיכר הרפובליקה ומאופיין בלהקות של מנגנים המופיעים במסעדות השונות בשירה סרבית ובלקנית, אירופאית ואחרת. זה המקום לצאת אליו בלילה ולעבור בין המסעדות, האמנים ולהקות המנגנים השונים.

בית הפרחים

זהו מקום קברו של טיטו האגדי. לידו יש את המוזיאון להיסטוריה של יוגוסלביה, ותצוגה של מורשת טיטו והחיים באותה תקופה, הסרבים מתרפקים על עידן הזהב והרווחה תחת הנהגתו של טיטו. האמרה הנפוצה היא “מה שטיטו בנה, היום אין כסף לצבוע”.

זמון (Zemun)

זוהי עיירה קטנה על הנהר בצפון בלגרד שהיא כמו יפו לתל אביב. אזור זה היה בשליטת האוסטרו-הונגרים החל מתחילת המאה ה-18 ולכן פיתח אדריכלות ומבנה עירוני שונה מבלגרד שהייתה בשלטון העותומאניים, מעין עיר אוסטרית ישנה. במקום זה יש נמל יפה סמטאות, בתי קפה על הדנובה, וזאת גם עיר הולדתם של הורי הרצל.

יהודי בלגרד

בבלגרד קיימת עד היום קהילה יהודית קטנה ופעילה המונה כאלף איש. חלק מהקהילה הוא ספרדי וחלק אשכנזי. המרכז שלהם הוא בית כנסת סוכת שלום ומוסדות כולל חב”ד במרכז העיר, לא רחוק מרחוב קנז מיכאל. ניתן לבקר במקום. בנוסף על כך אפשר לבקר בבית העלמין היהודי.

אתר חובה במסלול יהדות ספרד במערב הבלקן הוא המוזיאון להיסטוריה יהודית בבלגרד, המנציח את הסיפור של יהודי יוגוסלביה בכלל ובלגרד בפרט.

היהודים הראשונים מגיעים לבלגרד מדוברובניק במאה ה-13 ואולי גם קודם לכן, אך עיקר הקהילה מגיע עם הכיבוש העותומאני במאה ה-16. במהלך השנים עוברת בלגרד מיד ליד והיהודים סובלים, אך לקראת סוף המאה ה-19 שוויון הזכויות מובטח והקהילה גדלה. ברחבי העיר ובמיוחד באזור הרובע היהודי ליד הנמל ניתן לראות בתים יהודים עתיקים. בזמן מלחמת העולם השנייה יש בבלגרד 12,000 יהודים, שרובם מושמדים במחנות ריכוז שמוקמים ליד העיר. צריך לציין שחלק מהיהודים מצטרפים לפרטיזנים של טיטו וממלאים שם תפקיד נכבד.

אתרים מעניינים במרחק עד שעה נסיעה מבלגרד

בלגרד נמצאת בלב סרביה שנמצאת בלב הבלקן, ולכן היא בסיס אידיאלי ליציאה לטיולים בבלקן, אבל אם חשקתם בחופשה של כמה ימים בבלגרד בלבד, שיש בה מבחר מלונות נוחים ומפנקים, מסעדות, חיי לילה ותרבות, אז בכל זאת לא כדאי לוותר על הטיול ואפשר לצאת לאתרים במרחק שעה נסיעה ויותר מהעיר הגדולה ולחזור אליה לעת ערב.

ראשית דבר אני ממליץ לבקר באתרים הפרהיסטוריים החשובים ליד בלגרד במקביל לביקור במוזיאון הלאומי, זה ייתן היכרות עם פן חשוב במורשת של התרבות האנושית, קיומה של חברה מטריאכלית קדומה שחייתה בהרמוניה ושגשוג במשך אלפי שנים – קראו מאמר תרבות האלה בבלקן

מדרום לבלגרד נמצא חבל שומאדיה היפה ומצפון מערב לגדות הדנובה העיר נובי סאד שהיא בירת חבל וויוודינה ששונה באופיו ותרבותו משאר סרביה. אלו האזורים הקרובים ביותר.  אפשר כמובן לנסוע רחוק יותר ליומיים ויותר לקניון שערי הברזל בהרי הבלקן, יש סירות היוצאות מבלגרד לסוף שבוע בקלדובו, ואפשר גם לצאת להרים במערב סרביה.

קראו מאמר – אתרים במזרח סרביה הרי הבלקן וקניון שערי הברזל

קראו מאמר – אתרים במערב סרביה

סטרצ’בו (Starcevo)

באלף ה-7 לפנה”ס מגיעה החקלאות לבלקן מאנטוליה והמזרח התיכון, כנראה דרך יוון, ומתפשטת בעמקים הפוריים של סרביה. אוכלוסיות של מהגרים התקדמו לאורך עמקי הנהרות והתיישבו בדרום סרביה ובקוסובו מגיעים עד הדנובה, הם הביאו איתם חקלאות מתקדמת יחסית עם התחלה של קדרות, שיש בה מגוון גידולים, בעלי החיים שהם גידלו היו בעיקר עיזים וכבשים. .

התרבות החקלאית הראשונה שמופיעה בסרביה נקראת על שם מקום בשם סטרצ’בו שנמצא בגדה הצפונית של הדנובה, לא רחוק מבלגרד. היישוב היה קיים בין השנים 6200 ל-5000 לפנה”ס. יישובים בעלי תרבות חומרית דומה התגלו בכל רחבי הבלקן כך שאנחנו מדברים על תרבות רחבה יותר שנקראת starcevo – koros – cris culture.

במקום הישוב עצמו ניתן לראות שדות ירוקים ולא יותר מזה, חלק מהממצאים שנמצאו בסטרצ’בו נמצאים במוזיאון של פנצ’בו (Panchevo) הסמוך, ואחרים במוזיאון הלאומי בבלגרד. כדים מתרבות זו התגלו בלפנסקי ויר והם מאופיינים בצבע ועיטורים המראים על חוש אסתטי. הצבעים הופכים עם השנים מבהירים לכהים ומשתמשים בצבעים לבן, אדום, שחור, העיטורים שעליהם מהווים מעין שפת סמלים וכוללים רשתות, ספירלות, זרים, מוטיבים צמחיים, ועוד.

בתרבות סטרצ’בו עדיין אין מסחר מפותח וכנראה שגם לא שוורים החורשים שדות, כך שהחקלאות היא זעירה ונעשית בעיקר על ידי נשים. זאת חברה ניאוליתית המשתמשת בכלי ומוצרי אבן ועצם רבים ומגוונים, משקולות, סכינים, מחטים, מגרדים, גרזנים, מעדרים ועוד. הבתים הם פשוטים, אליפטיים או מלבניים ומתאימים למשפחה אחת. הקבורה היא בתוך הישוב בתנוחת עובר על הצד ועם מעט חפצים אם בכלל.

בתרבות סטרצ’בו מופיעים פסלונים רבים של אלות משני סוגים: אלת פריון עם ירכיים גדולות ואלת מוות עם פרצוף ומין לא ברור, דקה וארוכה יחסית. המעניין הוא שכל הצלמיות נמצאו שבורות, הנראה מסיבה דתית כלשהי. ישנם גם צלמיות של חיות ובעיקר בקר, וזה לפני הביות של הבקר, ומכאן שהביות של הבקר בתחילה היה מסיבות דתיות, מכיוון שהחיה הזו הייתה קדושה.

תרבות וינצ’ה (Vince)

לא רחוק מבלגרד על חוף הדנובה התגלה יישוב ניאוליתי גדול מהאלף החמישי לפנה”ס בשם וינצ’ה שעל שמו קרויה תרבות שלמה שהופיעה 500 שנה לאחר תרבות סטרצ’בו, תרבות זו הרבה יותר מתקדמת וניתן להגיד שהיא הופעה מלאה של תרבות האלה, יש בה בתים מורכבים ומתקדמים, שימוש בשוורים לחרוש את השדות, ארגון עירוני וארצי, מסחר בינלאומי, התקדמות במלאכות של הקדרות, אריגה, התפתחות בפולחן והאמונה הדתית, התחלה של מטרולוגיה וחידושים בחקלאות.

אתר וינצ’ה הוא גבעה לחופי הדנובה בה גרו כ-2,500 איש. הממצאים הארכיאולוגיים מראים על עיר שבה רחובות ישרים ומצטלבים, ובתוכה מאות בתים מעץ ובוץ בגדלים של עד 80 מ”ר עם כמה חדרים. הבתים עשויים ממסגרות עץ, חימר ובוץ. הגגות היו עשויים קורות עץ ועליהם חיפוי טיט וקש. הרצפה הייתה עשויה קורות עץ ועליהן משטח חימר מעובד.

מתוך הרצפה ומאותו החומר עלה תנור לבישול עם ארובה שהיווה גם חימום של הבית – החום התפשט דרך רצפת החימר המחוברת לתנור והקירות. וכך, הבית היה נקי מעשן ומבודד מבחינה תרמית, אופטימלי מבחינת ניצול האנרגיה שלו. מצאו שרידים של הבתים שנשתמרו בעקבות שריפות, והם מראים על רמה טכנולוגית שהייתה הרבה מעבר למה שהכירו אחר כך. הבתים היו לרוב ללא גינות, כך שניתן להניח שהאנשים לא היו חקלאים אלא סוחרים או בעלי מלאכה, מה שהופך את וינצ’ה לעיר העתיקה ביותר בעולם. הם נדדו בכל רחבי הבלקן והביאו לווינצ’ה סחורות, כשהראשית שביניהם הייתה אבן האובסידיאן מהרי הקרפאטים ברומניה. אבן זו (זכוכית געשית) היא אחד החומרים החדים בטבע המשמש עד היו בניתוחים, הם השתמשו בפצלים שלה בתור סכינים למגלים, סכיני גילוח, כלים לעיבוד עורות, ואף חצים. בנוסף על האובסידיאן הם ידעו לייצר צבעים, סחרו במלח שהובא מבוסניה, ובאבנים אחרות בעלות שימוש לתרבות הניאוליתית.

וינצ’ה הייתה אורח חיים שהתקיים במאות יישובים בכל הבלקן, מיוון ועד רומניה, מקרואטיה ועד בולגריה. המרכז של המסחר היה בווינצ’ה, שנמצאת על פרשת דרכים. המסחר הפך את האנשים למשתפי פעולה, השכן לא היה עוד אויב, אלא לקוח פוטנציאלי, והגישה של win-win שלטה בכיפה.

שיטות החקלאות באותה תקופה התפתחו והתקדמו, והחל שימוש מוגבר בדשנים שהגדיל את התוצרת ושחרר חלק מהאנשים להתמחות במלאכות אחרות. אנשי וינצ’ה השתמשו בעיזים, כבשים, פרות וכנראה שגם שוורים לחרוש את השדות, דבר שחסך עבודה רבה. הם גידלו חיטה, שעורה ופשתן בו השתמשו לעשיית בגדים. את צורת הבגדים ניתן לראות על הפסלים, ושרידים שלהם נמצאו בחפירות.

אנשי וינצ’ה פיתחו את המלאכה והצטיינו בכל דבר שהם עשו, הם ידעו לארוג בגדים בעזרת נול קדום שייצרו ולייצר גרביים, חולצות ומכנסיים, הם הצליחו לקדוח חורים עגולים באבנים בעזרת מקדחה של קנה סוף מסתובב וחול. הם יצרו קרמיקה מתקדמת ומזוגגת על ידי שריפה חוזרת ושיוף, יצרו כלי אבן עדינים ומתוחכמים, ובפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית הפיקו נחושת, הרבה לפני התקופה הכלקוליתית. אנחנו קוראים להם תרבות מפני ששרידים של אותה קדרות ואורח חיים נמצאו ביישובים רבים בבלקן, מיוון ועד רומניה, ואנו מניחים שכולם היו חלק מרשת מסחר וחילופין, והיו בקשר אחד עם השני

בתרבות הקדומה של וינצ’ה נמצא תכשיטים, אבני חן, כדים מקושטים בעיטורים בסגנון מיוחד המזכיר ספירלות. במוזיאון בווינצ’ה מוצגים חכות, קערות, כדים, אבנים עם קדח בתוכם, פסלונים של אֵלות, ועוד הרבה ממצאים מעניינים. ישנם גם סמלים שהם אולי הופעה ראשונית של כתב. מעל אלף חפצים עם כתב קדום זה התגלו בכל רחבי סרביה והבלקן, ברובם על חימר, כשלרוב מופיע רק סמל אחד (ברומניה, לעומת זאת, התגלו לוחות הנקראים tartarian tablets, שעליהם כתבים רבים).

חלק מהותי מהחיים היו הדת והפולחן, במקום נמצאו צלמיות רבות של דמויות נשים לבושות במחלצות ועם עיניים גדולות, העיניים מסמלות את העירנות ותשומת הלב של האלה האם והאדם, האחריות לסביבה, לאנשים, כל אחד לעצמו, ולכדור הארץ.

כל הבתים בווינצ’ה היו שווים בגודלם ולא נמצאו עניים או עשירים. כל אחד היה אחראי לעצמו ודאג להשיג את מזונו בדרך הישרה, ומהצד השני אנשים הסתפקו במילוי הצרכים שלהם, לא בנו ארמונות, לא ביקשו לנצל עבודה של אחרים, לצבור רכוש, ולחיות חיי מותרות. אנשים היו בקשר עם עצמם, אחד עם השני, ועם האם הגדולה. האימא היא זו ששומרת עלינו בלילה, לא ישנה, משגיחה עלינו, עוזרת בזמן מצוקה. עיניה תמיד פקוחות. בנוסף על כך, היא מחבקת ואוהבת ומטפלת בדברים בדרך הרכה, מתנגדת לאלימות. התרבות של וינצ’ה הייתה נגד אלימות. לא נמצאו בה שרידים של אלימות, מלחמות, חומות, ביצורים, פגיעות באנשים, או כלי נשק. ההנחה היא שזו הייתה תרבות שהיה לה סוג מסויים של ארגון חברתי שדחק את האנשים האלימים החוצה מתוכו והשתלט על הדחפים ההרסניים, מה שאִפשר לתרבות זו להתקיים בשלווה, במעין תור זהב אנושי, במשך 2000 שנה.

הצלמיות נלקחו כקמע לדרך. בנוסף על כך בבתים נתלו גולגולות שוורים מכוסים במסכת בוץ, המסמלות את האמונה בקרני הבקר ואת התכונות האנרגטיות שלהן. יתכן שהן קשורות למזלות אסטרולוגיים ולאמונה באל המקורנן.

אחד הממצאים המרשימים ביותר במוזיאון המקומי הוא כד עשוי חימר מזוגג בצבע שחור ועליו מכסה בצורת ראש של חתול או חיה דומה. לפי ארכיאולוג החופר במקום, העיניים והאוזניים הגדולות מסמלות את העירנות והקשב הנדרשים מבני האדם. זהו ייצוג של האדם העירני, המודע, שהיה האידיאל של תרבות זו – לשים לב לסביבה, לשים לב לאחֵר, לשים לב לעצמך. ואכן, בתוך הכד נשמרו הזרעים ליבול של השנה הבאה.

החוקרת מריה גימבוטאס (Marija Gimbutas) שחפרה במקום קיבלה ממנו השראה ותמיכה לתיאוריות שלה על “תרבות האֵלה”. ואכן, היישוב בווינצ’ה נחרב בתחילת עידן המלחמות, עם פלישת השבטים ההודו-אירופאים.

חבל שומאדיה (Sumadija)

שעה נסיעה דרומה מבלגרד מגיעים אל חבל שומאדיה שנחשב לטוסקנה של סרביה, חבל ארץ של גבעות מתגלגלות, יקבים, ירק, ערים עתיקות, מנזרים ומבצרים. אם סרביה היא לב הבלקן הרי שחבל שומאדיה הוא הלב של סרביה, ממוקם באמצעה, ובו הוכרזה עצמאות המדינה לראשונה במאה ה19, כשהבירה הראשונה הייתה העיר קראגויבאץ (Kragujevac) שהיא כיום מרכז תעשיה והשכלה מתפתח ושוקק. ויחד עם זאת תמצאו בשומאדיה את סרביה של פעם, מנזרים, כנסיות היינות הטובים ביותר בסרביה. ועוד.

האזור היה מיוער מאד בעבר וגם כיום, והיערות שבו שימשו במאה ה-17 כמקום מסתור להיידוק – המורדים בעותומאנים. שומאדיה הייתה המרכז של המרידה הסרבית הראשונה בעותומאנים ב1804 בהנהגת בן החבל קרג’ורג’י מהעיר טופולה. המרידה הסרבית השניה הביאה לשחרור מלא של החבל ב1830 והתיישבות רבה של סרבים שהגיעו מכל רחבי הבלקן בתוכו. ולכן הבירה שלו הוכרה כבירה הראשונה של סרביה לפני השחרור המלא של בלגרד.

טופולה (Topola)

טופולה היא עיר מלכותית בלב חבל שומאדיה שהוקמה על ידי משפחת  קרג’ורג’י בסוף המאה ה18 והייתה מרכז המרידה בעותומאניים ב1804, העיר בוצרה ונבנתה על ידי פטרוביץ קרג’ורג’י (יד שחורה) מנהיג המרד, נכבשה ונפגעה על ידי העותומאניים ב1814 ונבנתה מחדש עם שחרור סרביה באמצע המאה ה-19 ועלייתו לשלטון של בנו המלך אלכסנדר קרג’ורג’י. יש בה כנסייה ומתחם לכבוד שושלת קרג’ורג’י  שנבנתה על ידי בנו של אלכסנדר המלך האחרון של סרביה פטר קרג’ורג’י שנקראת Oplenac.

הכנסייה היא אחת היפות בסרביה, החזית הלבנה משיש מרשימה ביותר, על הקירות יש שחזורי פסיפסים מדהימים של יצירות האמנות הסרביות החשובות ביותר מימי הביניים ובהם יותר ממיליון חלקים, בקריפטה ישנה רצפת שיש בוהקת ויפהפייה ובה קבורים בני משפחות קרג’ורג’י ביניהם 6 דורות של מנהיגי האומה הסרבית, פרטוביץ קרג’ורג’י שהנהיג את המרד הסרבי הראשון, אלכסנדר קרג’ורג’י שהיה נסיך סרביה בשנים 1842-1858, ופטר קרג’ורג’י שהיה המלך בשנים 1903-1921, אלכסנדר הראשון קרג’ורג’י שהיה מלך יוגוסלביה בשנים 1921-1934 ופטר השני קרג’ורג’י שהיה המלך האחרון של יוגוסלביה שבנים 1934-1945, ביחד איתם קבורים בני משפחתם הקרובים.

אחד מאוצרות הכנסייה הוא אייקון מיוחד מאם הפנינה של הסעודה האחרונה שנעשה בבית לחם ב1924 לפי מודל ציור הסעודה האחרונה של ליאונרדו דה וינצ’י והובא למקום על ידי הפטריארך של ירושלים. למרגלות הגבעה שעליה הכנסייה ממוקמת ישנם אתרי ביקור חשובים נוספים והם הווילות המלכותיות של משפחת קרג’ורג’י והייקב המלכותי, מחוץ למתחם נמצאים חלקים מעיר העתיקה ששוחזרו.

כ15 ק”מ מדרום לטופולה נמצא מנזר ((Voljavča מהמאה ה-15, שם כינס קרג’ורג’י את ממשלתו הזמנית בזמן ההתקוממות הסרבית הראשונה. בסמוך אליו יש מספר מנזרים נוספים ביניהם מנזר ניקולייה (Nikolje) מהמאה ה-15 ובו אמנות חשובה מהמאה ה-19. מערבה מהמנזר מתנשא גוש הרי רודניק (Rudnik) לגובה של מעל 1100 מטר ובתוכו פסגות געשיות חרוטיות, האזור היה מרכז של מכרות כסף, זהב, נחושת וברזל, שהכרייה בו החלה כבר לפני 7000 שנה. הוא הפך לחשוב מאד לאימפריה הסרבית בימי הביניים וכיום כורים בהרים גם אבץ ובדיל.

חבל ווֹיווֹדינה (Vojvodina)

מבלגרד אפשר לצאת לטיולים יומיים צפונה אל האתרים החשובים של חבל וויבודינה המרוכזים בסמוך לעיר נובי סאד, מרחק שעה נסיעה בכביש המהיר. חבל וויבודינה הוא חבל ארץ עצמאי בגודל מדינת ישראל המוקף משלוש צדדיו בארצות קרואטיה, הונגריה ורומניה, ולכן יש בו אוכלוסייה מעורבת (כ-2 מיליון איש) של סרבים בעיקר אבל גם הונגרים, קרואטים, רומנים ומיעוטים אחרים. בשונה משאר סרביה, חבל וויבודינה היה בשלטון הקיסרות האוסטרו-הונגרית ב-300 השנה האחרונות והדבר השפיע על עיצובו. בירת החבל היא העיר נובי סאד שבה מצודה ונמל על הדנובה.

נובי סאד (Novi Sad)

העיר נובי סאד היא השנייה בגודלה בסרביה, ובמטרופולין שלה יש כ-400.000 איש, מרכז של תרבות, כלכלה ושלטון לגדות הדנובה. בצד הדרומי של הדנובה נמצאת מצודת העיר שנקראת פטרובידין והייתה אתר יישוב כבר בתקופה הפליאוליתית (ציידים לקטים) וישוב מבוצר החל מזמן תחילת ההיסטוריה לפני 5000 שנה, הרומאים בנו כאן מצודה שהייתה חלק מרשת מצודות הגבול על הדנובה, ובימי הביניים ההונגרים חידשו את המצודה והקימו מנזר של נזירים ציסטריאנים מצרפת במאה ה13. במאה ה16 משתלטים העותומאנים על המצודה והיא משמשת אותם במאמץ המלחמתי כנגד ווינה וארצות מרכז אירופה, העותומאנים נהגו להשיט ציוד צבאי במעלה הנהר שיעזור להם במצור על וינה.

בעקבות התבוסה של העותומאניים במערכה על וינה מצליחים האוסטרים לשחרר את חבל וויבודינה וקו הגבול החדש נקבע מצפון לבלגרד. הקיסר האוסטרי לאופילד הראשון בונה את המצודה מחדש בסוף המאה ה17, והקיסר הבא אחריו יוסף הראשון מרחיב ומחזק אותה ב-1705 לאחר חתימת שלום קרלוביץ בעיירה הסמוכה. ולבסוף הקיסרית תרזה מריה מוסיפה לה חלקים באמצע המאה ה18.

במצודה יש עיר תחתונה בסגנון בארוק הנקראת סובורביום, אשר נבנתה בתחילתה המאה ה-18. בזמן זה נבנה גם המגדל והמדרגות המובילות אל החלק העליון. בזמן זה נבנה גם מנזר סנט גורי שבמקום, שהיה מרכז של הישועים, וכן גשר על הדנובה בסגנון ניאו-קלאסי, ומערכת של מנהרות תת-קרקעית כחלק מהביצורים. החלקים העליונים של המצודה הכוללים מגורי קצינים, חיילים, מחסנים, ועוד. השם של המצודה “פטרוברדין” נובע משמו של המפקד הצבאי הראשון שלה  לודוויג מבאדן. כיום יש במקום גלריות ובתי קפה הצופים אל הדנובה.

רובה של העיר נובי סאד נמצא מצפון לדנובה, עם הכיבוש האוסטרי של וויבודינה בסוף המאה ה17 הגיעו פליטים רבים לאזור מאזורי סרביה ההיסטוריים והקימו בו מחוז סרבי אוטונומי במסגרת הקיסרית האוסטרו הונגרית. הסרבים לא הורשו להתיישב בקרבת המצודה ולכן הם הקימו את השכונות שלהם מצפון לדנובה וזאת למעשה הייתה ההתחלה של העיר נובי סאד. במשך המאות 18-19 היא הייתה העיר הסרבית הגדולה והחשובה ביותר, מרכז של תרבות ולאומיות, ורק עם השחרור הסופי של בלגרד פינתה את מקומה לעיר הבירה הטבעית של הארץ.

סרמסקי קרלובצ’י (Sremski Karlovci)

כמה ק”מ דרומה ממצודת פטרובידין בנובי סאד נמצאת העיירה סרמסקי קרלובצ’י שהיא אתר ביקור חשוב במסגרת מסלול נצרות ולאומיות, מכיוון שאליה עברה הפטריארכיה הסרבית בסוף המאה ה17 והיא הוקמה כעיר קודש סרבית אורתודוקסית והייתה המרכז של החיים הרוחניים והלאומיים במאות 18-19.

סרמסקי קרלובצ’י היא עיירה שבמרכזה קובץ של מוסדות וכנסיות הבנויים בסגנון בארוק, יש בה תכנון על של רחבה מרכזית ובניינים סביבה וביניהם בניין הפטריארכיה (שם היה הפטריארך הסרבי עד 1920), קתדרלת סנט ניקולאי, בניין העירייה, בית הספר התיכון, והסמינר לכמרים אורתודוקסים הראשון בבלקן שהוקם בסוף המאה ה-18. העיר כמו כל מחוז וויבודינה הייתה אוטונומיה בתוך הממלכה האוסטרו הונגרית עד למלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן אוחדה עם סרביה ומושב הפטריארך עבר לבלגרד, אך היא שמרה על מעמדה ומוסדותיה האחרים והפטריארך בא לכאן בקיץ בכדי לאכול את הממתקים הידועים של העיירה – עוגות bermet ו-kugolf שאותם ניתן למצוא בכיכר מול ארמונו.

יש בסמרסקי גם כנסייה קתולית בכיכר המרכזית ובגבעה מעל העיר כנסיית קפלה המציינת את הסכם השלום קרלוביץ שנחתם במקום ב1699 בין הכוחות האירופאים והאימפריה העותומאנית, הכנסייה היא בצורת האוהל/צריף שבו נחתם ההסכם ונקראת Kapela Mira, בתוך העיר יש גם מוזיאון של הכנסייה.

בונה העיר הגדול ומבשר התחייה הסרבית היה הפטריארך ברנקוביץ גיאורגי, שנעזר בארכיטקט ולדימיר ניקוליק. הוא בנה למשפחתו קפלה בסגנון סרבי מסורתי, משלב באדריכלות שלו אלמנטים ניאו-קלאסיים ומוסלמיים. בעיר נמצאת מצבה לזכרו של Branko Radicevic, משורר מהמאה ה-19 שנחשב למשורר הלאומי ומחדש השפה הסרבית, בה אבנים מכל חלקי סרביה. הבניינים השונים, ובהם הסמינר לכמרים, מרהיבים. בבית העירייה הוכרזה עצמאות וויבודינה ב-1848. בתחילת המאה ה-20 הייתה העיירה מרכז של הרוסים הלבנים (חסידי שלטון הצאר שהתנגדו לקומוניסטים).

מנזר קרוסדול (krusedol)

מדרום לנובי סאד נמצא אזור הרים לא גבוה בשם פרוסקה גורה (Fruska Gora) שהפך למרכז הנזירות הסרבית, החל מהמאה ה-18, לאחר ההגירות הגדולות מקוסובו. בהר כעשרים מנזרים שחלקם מהמאות 12-15. המנזר החשוב ביותר נקרא קרוסדול והוא מופיע על שטר 5 דינר סרבי. הפטריארך ארסני השלישי (משה של הסרבים) קבור במקום כמו גם המלך מילאן הראשון שמלך בסוף המאה ה-19, אשתו של המלך מילוס, ועוד נכבדים, המקום נמצא בין יערות ומשרה שלווה.

מנזר קרוסדול הוקם בתחילת המאה ה-16 על ידי משפחת ברנקוביץ, צאצאים של דורד ברנקוביץ השליט הסרבי האחרון שמת ב1456. הוא תוכנן להיות אחוזת הקבר של המשפחה ושוכנו בו חלק מאוצרותיה וספרייתה. המייסדים היו הקדושה סנט אנג’לינה מסרביה, ובנה הקדוש מקסים ברנקוביץ. אנג’לינה הייתה נשואה למלך המודח הסרבי סטפן ברנקוביץ, ששלט שנה קצרה אחת ב1459, עד שיצא לגלות בעקבות הכיבוש העותומאני. הבן שלה נשא בתואר מלך סרביה אבל ויתר עליו וייסד את המנזר שאליו פרש לחיי דת והגות. לאחר כיבוש בלגרד ב1521 המנזר הפך להיות קו החזית של ההונגרים והסרבים נגד העותומאנים והפולחן של הקבורים בו – בני משפחת המלוכה ברנקוביץ מילא תפקיד מרכזי בעידוד וחיזוק האוכלוסייה המקומית להיצמד לאדמתה.

בלב המנזר כנסייה גדולה בסגנון מוראבה, אבל עם אלמנטים של סגנון בארוק, המוקפת בריבוע של בניינים גדולים, כמו המנזרים של עמק המוראבה, אלא שכאן הצורה היא ריבוע ולא עיגול. המנזר עבר כמה שיפוצים במהלך השנים ויש בו פרסקאות יפות וחשובות וחלונות צבעוניים, ספרייה ואוצרות כנסייה כולל אייקונים קדושים. המבנה המרשים ביותר בקומפלקס הבניינים לפי טעמי הוא מבנה הכניסה הצבוע אדום.

סירמיום (Sirmium)

ישנם אתרים רומאים רבים שלא נזכרו בספר זה, אבל את סירמיום חייבים להזכיר מפני חשיבותה, היא הייתה הבירה של מחוז פאנוניה התחתונה, המחוז שנקשר היסטורית עם עמק הדנובה. בסוף המאה ה-3 לספירה, במסגרת הרפורמות של דיוקליטיאנוס, היא הוכרזה אחת מארבע בירות של האימפריה ובה שהו הלגיונות האילירים.

שרידי סירמיום  העתיקה משולבים בתוך העיר הסרבית סרמסקה מיטרוביצה על גדות נהר הסאבה, כולל מרכז מבקרים מרשים. זאת אחת הערים העתיקות בעולם, עם שרידים מ5000 לפנה”ס. בסופו של דבר היא נחרבה על ידי פולשים אווארים (רוכבים בערבות הונגריה) בסוף המאה ה-6 לספירה.

כדאי להזכיר בהקשר של סירמיום כי במאה ה-9 היא הייתה אחד מהמרכזים של סנט מתודיוס, מייסד הנצרות הסלאבית שפעל בעיקר במוראביה שבצכוסלובקיה, אך גם בפאנוניה שעל הדנובה.