הבשורה על פי תומא וספרות תומאית גנוסטית

ספרות תומאית גנוסטית

הגנוסטיקה היא זרם רוחני נוצרי שפרח במצרים וסוריה במאות 2-3 לספירה. הדרך הייתה פתוחה בפני כל אדם להיהפך לבן אלוהים בעצמו, וישו נתפש כמורה חוכמה מואר. התקדמות גדולה בהכרת תנועה זו קרתה עם גילוי מגילות נאג חמאדי ב1945 ספרייה ובה ספרי בשורה רבים לא מוכרים, ביניהם היו כמה קבוצות, שאחת החשובות שבהן נקראת הספרות התומאית

קבוצת ספרים זו כוללת את הבשורה של תומא (שנחשב על ידי החוקרים לספר הנוצרי הקדום ביותר, לפני הברית החדשה, וקשור למקור Q של הבשורות), הספר של תומא המתחזה (האמרות הסודיות של יהודה תומא שנרשמו על ידי מתיא), הדיאלוג של המושיע. ומפעלות תומא, שבתוכו יש את המנון הפנינה. כל הספרים חוץ ממפעלות תומא מופיעים בספריית נאג חמאדי. הם נקשרים למסורות מיסטיות נוצריות שהתפתחו בעולם הסורי ארמי המוקדם. האמונה בנצרות תומאית קיימת עד היום בכנסייה של סנט תומא בהודו.
הבשורה של תומא התחברה בין 50-125 לספירה, תומא המתחזה ב200 לספירה, ומעשי תומא ב225 לספירה. שלושת הספרים מבטאים דומיננטיות של תומא ביצירה.

ישו בתומא הוא מורה חוכמה. היה מקור שנקרא Q שממנו נלקחו האמרות של מתי ולוקס, שחזרו אותו וקיבלו את הבשורה של החוכמה, הספר מוסתר תחת הסיפור של מתי ולוקס. תומא ביחד עם מקור Q מראים ישו הוא רק ישו. לא משיח ולא כרייסט, אדון, מאסטר. אין אפוקליפסה ואין בן אלוהים. מלכות אלוהים כבר נמצאת, אבל אנשים לא רואים אותה. זאת מנוחה מהעולם.

בטקסט של הבשורה לפי תומא יש מקום לפרשנות והפעלת האינטלקט של הקוראים במכוון. אינטראקטיביות. משהו חי ולא מת שמתקיים בזכות התגובה של הקורא. זה לא משהו שקרה בעבר, אלא ישו אומר כיום. כאשר תעשו את השניים אחד..

הבשורה על פי תומא חובר באדסה בסורית, ולאחר מכן תורגם ליוונית וקופטית, יש שינויים בגרסאות. בנאג חמאדי הוא מופיע לאחר הספר הסודי של יוחנן ולפני הבשורה של פיליפ. לפי בדיקות פפירוס של חלקי הבשורה היוונים (נמצאו במקומות אחרים) הספר קדום מאד. וכך גם הנושאים שלו. הצורה של האמרות קדומה לזו הקאנוני.

האמרה האחרונה מדברת על הפיכת האישה לגבר, זה היה סמלי, ומופיע הרבה בעולם העתיק. הנקבה היא האדמה , והגבר השמים. האישה היא גבר לא שלם, ללא איבר מין.

הנוסעת איגרייה מספרת שביקרה בקברו של תומא באדסה בסוף המאה הרביעית. אנשים שונים החל מרובינסון, קוסטר ואחרים טענו שבסוריה התקיים סוג שונה של נצרות קדומה, בעלת מסורת מיסטית, ופועל יוצא מזה הוא שהבשורה על פי תומא היא ממקור נצרות זו. קיומה של נצרות סורית קדומה יש לו משמעות מעבר למקום עצמו. המשמעות היא נצרות ארמית השואבת ישירות ממסורות ארץ ישראל בניגוד לנצרות ההלנית של פאולוס ואנטיוכיה.

הברית החדשה נכתבה ביוונית, אך אם הייתה נצרות ארמית קדומה מקבילה בסוריה הרי שייתכן שהיו לה ספרים משלה, מקורות משלה. אנו יודעים על נצרות יהודית נוצרית של כתות כגון האביונים, ועל בשורות הקשורות אליהן כגון הבשורה אל הנצרנים והבשורה אל האביונים, אך כאן מדובר על משהו שהוא בנוסף לזרם זה. זרם נוסף ועצמאי. שהוא זה שנתן את ההשראה לבשורה על פי תומא ולז'אנר התומאי הכללי.

באוסף הספרים שבו נמצא הבשורה על פי תומא בנאג חמדי היו שבעה ספרים, אחד מהם היה תומא המתחזה. שלכל הדעות הוא מאוחר יותר מהבשורה על פי תומא, מהמאה ה-3. בתוכו נמצא אחד המשלים הגנוסטיים החשובים ביותר, הלא הוא משל הפנינה.

לפי מירצה איליאדה, המנון הפנינה הוא מוטיב השכחה של הנשמה ששוכחת את זהותה. הגואל שנגאל. הסיפור מספר על נסיך הנשלח למצרים להביא משם פנינה שנשמרת על ידי נחש מלחשש. הוא שוכח את זהותו ונהיה חלק מהמצרים, לובש את בגדיהם. הוריו שולחים לו מכתב התעוררות בדמות נשר שיורד עליו והופך למילים. הנסיך נזכר בשליחותו, חוטף את הפנינה וחוזר הביתה

תומא המתחזה נקרא גם תומא האתלט. הספר משתמש בפתיחה במילים: "אלו הדברים הסודיים של ישו", כמו הבשורה על פי תומא, כמו כן הוא מדבר על "לדעת עצמך". הספר סגפני, לא מזכיר את התאונה הקוסמית שבשלה נוצר העולם הרע. הדואליות היא יותר אנושית – גוף, נפש, ורק אחר כך קוסמית – למעלה למטה, אבל המימד של טוב ורע חסר. היצירה היא במסורת החוכמה. המוטיבים של חיפוש, מציאה, מוטרד, מנוחה ושליטה מודגשים, ישנו דואליזם פלטוני בין הנראה של החושים שהוא אשליה לבין הלא נראה של הרוח שהוא אמיתי

חוקרים כגון ימאוצי, גיבסון, קוסטר וקוויספל פתחו את התיאוריה שהנוצרים הראשונים הגיעו לאדסה מישראל לאחר החורבן. במקרה זה מדובר על סוג קדום של נצרות שבחלקו היה פליטים כגון האיסיים שהצטרפו לעדה הנוצרית הקדומה והשפיעו עליה. עדות לתפישת נצרות זו מוצאים בבשורה על פי תומא שנכתבה, לפי דעתם באדסה .

פרופסור ורבלובסקי בהקדמה לספר תומא מדבר על קהילה תומאנית בסוריה וארץ ישראל ועירק עד המאה ה4. שהוציאה את הספרים "ספר תומא האתלט – מתחזה", עם המנון הפנינה.

לפי איילין פייגלס Elaine pagels תומא היה השליח להודו, כך מופיע בכל המקורות. ייתכן מאד שהבשורה על פי תומא והספרים התומיים האחרים מושפעים מהפילוסופיה ההודית – בודהיזם והינדואיזם, כך לפחות לפי מבקר הגנוסטיות במאה ה-3 – היפוליטוס. חיזוק לדעה זו בא מכיוון בלתי צפוי. חוקר הבודהיזם האנגלי Edward Conze מציע שהבודהיסטים היו בקשר עם הנוצרים התומיאנים בדרום הודו ודרך נתיבי הסחר שפרחו במאה ה2 לספירה השפעות תיאולוגיות עברו למערב.

אפריל דקוניק April Deconick אומרת שהבשורה על פי תומא שופך אור על התיאולוגיה של הנצרות הקדומה בירושלים ב30-50 לספירה, מייד לאחר ישו, שעיקרה עוסק בקץ הזמן. משם זה עבר לסוריה ונצבע בצבעים המקומיים. יש עדות לשכבה ארמית קדומה מתחת לגרעין ושכבה סורית מתחת לתוספות.

במרד הגדול עברה הקהילה מירושלים לפלה בעבר הירדן ומשם לסוריה. מכיוון שהקץ לא הגיע הדגש עובר אל המיסטי. העובדה שהקץ לא הגיע גרמה לקהילה לפרש את אמרותיו של ישו בדגש אחר – מיסטי. הדרך הייתה להכיר – גנוסיס את אלוהים בדרך אינטימית, לדעת אותו – זה קץ הימים. הקריאה הייתה לנזירות כדי להפוך לגוף אדם רוחני, להיות כמו ישו. לאחר כיבוש הגוף וחיקוי ישו יש התוויה של דרך רוחנית שמהותה מדיטציה על מילותיו. המסע המיסטי כולל: מעבר דרך התחום השמימי כדי לראות את ישו (אמרה 37 .( סגידה לפני כס מלכות אלוהים (אמרה 15.( ללמוד את דרך המעבר בעולמות השמימיים (אמרה 50(. כדי שהמאמין יוכל לראות את אלוהים לפני השה (אמרה 84(.

אפריל משוכנעת שתומא הוא ספר קדום של זרם הנצרות הסורית. נצרות זו מדגישה דרך להפוך להיות חזרה דמות אור, המצב הראשוני. החטא הקדום לא ביטל אפשרות זו להארה שאפשר לקרוא לה גנוסיס – ידיעה. לפי אפריל חוסר ההכרה בכך שהנצרות הסורית בתחילתה הייתה מיסטית וכיוונה להתאחדות עם האלוהי בתוכנו. הביא לכך שלא זיהו את תומא נכון בגרסה מוקדמת מאד של נצרות זו

הבשורה על פי תומא – סיפור נוצרי אלטרנטיבי

זהו אחד הספרים המוקדמים ביותר של הנצרות, שלא נכלל בברית החדשה, הוא הבשורה על פי תומא. זהו ספר פופולארי מאד כיום שתורגם פעמיים לעברית, על ידי שלמה קאלו ושי טובלי, והוא מכיל דברי חוכמה שהם מעבר לזמן ולמקום. לפי חלק מהחוקרים, זהו הספר הנוצרי הקדום ביותר, המקדים בעשרים שנים את אגרותיו של פאולוס.
קטעים מהבשורה על פי תומא היו קיימים בידינו כבר קודם לכן, אבל הספר המלא התגלתה בספרייה הגנוסטית בנאג חמאדי ב1945, והוא מספר סיפור אחר של ישו מזה המוכר לנו. ישו כמורה רוחני, הבא ללמד את העולם תורה עמוקה, שהמבין אותה יכול להגיע להארה ולחיי נצח.

(מאמר זה על הבשורה על פי תומא הוא ארוך במיוחד, ומבוסס על עבודה שעשיתי בנושא, לא חייבים לקרוא את כולו, יש בו טיעונים אקדמיים שלא רלוונטים להבנת הטקסט, אני מאד ממליץ על קריאת הספר עצמו שהוא לא ארוך ויפה)

התלמיד שמביא את בשורתו של ישו הוא תומא, התלמיד הקרוב אליו ביותר. לפי ספר יוחנן בברית החדשה, היה לישו תלמיד קרוב, שלפני מותו על הצלב הוא חיבר אותו עם מרים, אימו, ואמר לה: "זהו בנך" ולו אמר: "זוהי אימך". רוב החוקרים טוענים שהתלמיד הקרוב היה יוחנן, שחי עד לגיל מופלג באיי יוון ולימים זכה לכתוב את הבשורה על פי יוחנן, חזון יוחנן ואגרות יוחנן. בספרים אלו מועברת תורה מיסטית עמוקה וההתייחסות לישו היא כאל התגשמות של הלוגוס, הדבר, האור.
יוחנן היה מיסטיקן שזכה לחזיונות אלוהיים, שתוארו בספרו "חזון יוחנן". כיתות מיסטיות בבלקן, כגון הפאוליקנים והבוגומילים, קיבלו כאמת רק את בשורת יוחנן ולא את שלוש הבשורות הסינופטיות האחרות. בבשורה על פי תומא נרמז, שהתלמיד הקרוב ביותר אל ישו, היחיד שיכול להבין את מהותו ואת תורתו ולהמשיך אותה הלאה, היה תומא. המילה תומא בהיפוך אותיות היא "תאום". תומא היה התאום הרוחני של ישו, הנפש המשלימה שלו, ולכן תומא יכול היה לקבל את תורתו של ישו, שאותה הוא מעביר בספרו. לא מן הנמנע, שהתאום הרוחני של ישו היה יוחנן.

הבשורה על פי תומא הוא אוסף של 114 אמרות מאת ישו, כמעט ללא חלק סיפורי, האמרות מופיעות אחת אחר השנייה בהקשר נושאי, מילה, מוטיב, או הסוגה הספרותית – למשל משלים, ויש בהם קוהרנטיות מסוימת. הבשורה מתחילה במילים: "אלו דברי הסוד אשר דיבר ישו החי ואשר רשמם יהודה המכונה תומא"
עדויות על קיום הבשורה על פי תומא מופיעות אצל היפוליטוס (Hippolytus) מרומא – נוצרי דובר יוונית מרומא בשנת 225 לספירה טען שהנחשיים – כת גנוסטית, משתמשים בטקסט הזה. הוא מצטט אמרה מספר זה. אנו יודעים שהספר היה בשימוש והוכר על ידי המניכאים. וזאת על ידי עדותו של קיריליוס מירושלים הכותב במאה ה4.
הטקסט שנתגלה בנאג חמאדי הוא כתב יד בקופטית מ-350 לספירה המבוסס על חיבור קדום הרבה יותר, לפני כן נמצאו קטעי יוונית קדומים מקוטעים של בשורה זו כשהמוקדמים ביותר הם מסוף המאה ה-2 לספירה.

תומא נקרא יהודה תומא, והתרגום של המילים הללו הוא "תאום ישו". יש טוענים שזהו טקסט קדום ביותר משנת 40 או 50 לספירה, עוד לפני המכתבים של פאול, הוא מכיל אמרות ישירות שנאמרו על ידי ישו, את תורתו הסודית. חוקרים אחרים אומרים שזה מהמאה ה-2 לספירה.

השורות הראשונות מדברות על: "מי שיבין את המשמעות של המילים הללו המוות לא ימצאנו".
"תנו לזה אש מחפש להמשיך עד שימצא, כאשר ימצא, הוא יהפך מוטרד, כאשר הוא יהיה מוטרד הוא יהפך מתפלא, והוא ישלוט על הכול".
"כאשר תגיע לדעת את עצמכם, אז תהיו ידועים ותבינו שזה אתם שהם הבנים של האב החי אבל אם לא תדעו את עצמכם, תחיו בעוני ואתם תהיו העוני."
"אם תביאו קדימה מה בתוככם, מה שתביאו יציל אתכם, אם לא תביאו קדימה מה שבתוככם, מה שלא תביאו יהרוס אתכם."
כל המשפטים הללו הם תורה ופרקטיקה גנוסטית קלאסית, שאיננה רק ידיעה אלא גם עבודה.
ישו אומר: "זה שישתה מהפה שלי יהפך כמוני, אני עצמי אהיה הוא, והדברים הנחבאים יתגלו לו".

כשישו שואל את התלמידים מי הוא, תומס עונה: "אדון, הפה שלי לא מסוגל להגיד מי אתה".
וישו עונה: "אני לא האדון שלך, מפני ששתית, נהיית שיכור מהמעיין הנובע שהבאתי".
תומא הוא המתקדם מבין התלמידים, ישו לוקח אותו לצד ומגלה לו שלושה דברים, כשהוא חוזר שואלים אותו התלמידים על כך, והוא עונה: "אם הייתי מגלה לכם רק אחד מהשלושה הייתם רוגמים אותי באבנים שהיו שורפות אתכם."
התלמידים שואלים את ישו האם יכנסו למלכות שמיים? והוא עונה כך:
"כאשר תהפכו את השניים לאחד, וכאשר תהפכו את הפנים לחוץ והחוץ לפנים, והלמעלה למטה, וכאשר תעשו את הזכר והנקבה אחד ואותו הדבר, כך שהזכר לא יהיה זכר והנקבה לא נקבה, וכאשר תיצרו עיניים במקום של עין, ויד במקום של יד, ורגל במקום של רגל ודומה במקום של דומה, אז תכנסו למלכות שמיים."

ישנו וויכוח גדול במחקר האם הבשורה על פי תומא היא ספרות גנוסטית. וויכוח זה תלוי בהבנה של הטקסט והקביעה של זמן כתיבתו. מן הצד האחד נמצאים חלק גדול מהחוקרים הטוענים שהבשורה נכתבה במאה השנייה לספירה – החל מאמצע המאה וכלה בסופה. התאריך המאוחר שמתקבל כאפשרי הוא סוף המאה ה-2 לספירה, מכיוון שזה התיארוך הקלאסי של פפירוס oxyrhynchus שבו חלקים מהבשורה. לפי המאחרים תומא הוא חלק מהספרות הגנוסטית הקופטית שהתפתחה במאה ה-2 לספירה.

מן הצד השני נמצאים מספר חוקרים נכבדים הטוענים שראשית דבר הפפירוס קדום יותר, ושנית הוא מסתמך על מקור קדום, יש אף אומרים ארמי. המקדימים מתארכים את המקור הקדום לשנות החמישים שישים לספירה ואף לפני כן – שנות השלושים לספירה. לפי האסכולה של המקדימים הרי שתומא מקביל למקור Q ואולי אף יש לשניהם מקור קדום יותר משותף. לפי חלק מהמקדימים תומא הוא סוג של ספרות חכמה נוצרית יהודית קדומה, או מייצג סוג של נצרות סורית שהתפתחה באדסה ומקורה בקהילה של יעקב אחי ישו בירושלים והזרם הנוצרי יהודי..

אחת הנקודות שבהם הוויכוח מתמקד הוא האם האמרות של תומא נלקחו מהבשורות הסינופטיות ועובדו, או שהם קדמו לסינופטיות, הוויכוח נשען על ביקורת העריכה וביקורת הצורה. בנוסף לכך נוספו בשנים האחרונות רבדים של ניתוח הטקסט מבחינה חברתית, קבוצתית, וסיפורית תיאולוגית.

בבשורה על פי תומא יש כמה מאפיינים בולטים ואלו הם:
1. התייחסות לדרך רוחנית, אין התייחסות לישו כמשיח (כריסטולוגיה): לפי פליש הטרמינולוגיה הכריסטולוגית של כריסטוס – משיח, בן האלוהים, אדון ובן האדם, לא מופיעה באופן מוזר בתומא, במקום זה מתייחסים לישו כ"אחד החי" כ"אור", כה"כול" (אמרה 77) ואילו במקומות אחרים (אמרות:13.43.91) נאמר שאי אפשר לתאר אותו.

ממלכת שמיים היא בתוך האדם ולא מתקיימת בלי קשר אליו. תומא מתייחס לממלכת האב, ממלכה וממלכת שמיים, אך לא לממלכת אלוהים כפי שמופיע בברית החדשה. ובכלל המילה אלוהים לא מופיעה הרבה. תומא מדגיש מאמץ אקטיבי ויחידאי, מתייחד לבודד ולעילית. "חיים" זה מטאפורה לישועה בעוד "מוות" זה ההיפך מכך. שלוש פעמים נאמר ש"לא יטעמו מוות".

2. התייחסות לישו כמורה: משימתו של ישו על פי תומא היא הענקת הידע הנכון בנוגע למהות האנשים כיצורים רוחניים. באמרה 1 ו- 13 ישו לוקח את תומא הצדה ומעניק לו גישה לידע. אמרה 62 "לאלה אשר ראויים לסודותיי אני מספר את סודותיי. אמרה111 "השמים והארץ ייפתחו בפניכם. והאחד אשר יחיה בחי לא יראה מות"..
רק יחידי סגולה יזכו למלכות שמיים. הפתח הוא ידע עצמי והבנה. ישו הוא המגלה ולא המושיע.

3. אוסף של אמרות חוכמה: בתומא יש אוסף אמרות חוכמה כמיטב מסורת החוכמה היהודית ואולי גם בהתאמה למקור Q. בנוסף לאמרות יש בו ז'אנרים ספרותיים נוספים כגון: ציווי, אלגוריה, סיפור, משל. ייתכן ואף מיתולוגיה נסתרת, אלא שתומא הוא קודם כל אוסף של אמרות שלעיתים שונות זו מזו. חוקרים שונים ניסו לטעון להקשרים בין האמרות, קיבוץ שלהם יחדיו, נושאים משותפים על רקע של מיתולוגיה והנחות יסוד משותפות. ויחד עם זאת אין מדובר כאן בסיפור או במבנה על מסודר לעילא ולעילא ועל כן המחלוקות.

הבשורה על פי תומא ככתב קדום

הראשון שבחן את הטקסט בשנות החמישים היה Quispel שטען שהוא מבוסס על בשורה קדומה שהייתה בקרב יהודים נצרניים: או הבשורה לעבריים או הבשורה לנצרניים. הוא טען שהאמרות בתומא מייצגות סוג עצמאי של אמרות שעברו דרך יעקב אחי ישו ונכתבו בארמית. עמיתו למחקר Guillaumont המשיך את דרכו וביסס לשונית את הטענה שמקור האמרות ארמי

קוסטרHelmut Koester טוען שעיקרו של תומא הוא אמרות חוכמה, הספר הוא אוסף של אמרות חוכמה, הוא התייחס לאמרות המיסטיות שלא מובנות בדרך הרגילה ואמר שהם שלב בדרך אל הגנוסטיות, סופיה מדברת דרך ישו שמצטייר כמורה חוכמה. אבל הסופר הסתמך על מקור קדום מאד שממנו שאב גם Q ולכן תומא הוא הקדום שבספרי הבשורה שנצבע בצבעים גנוסטיים.

אפריל דקוניק apri.l d. deconick רואה את תומא כמייצג סוג קדום של נצרות סורית מזרחית אזוטרית. אוסף של אמרות ששימשו את הקהילה התומאית הקדומה. ולא ספר גנוסטי. לפי אפריל יש לחפש את תומא במסגרת זרמי הנצרות המיסטיים שהתפתחו בסוריה ושבתחילה הספר היה מסורת בעל פה. התרבות בימי קדם הייתה מבוססת על שינון וזכירה. תרבות העברה בע"פ היא יותר גמישה. במסורת העברה בע"פ שירים ואמרות נשמרים יותר, ופחות מכך משלים וסיפורים. הזיכרון של הקהילה הוא זה ששמר על המסורת בע"פ המשקפת את הקהילה הזוכרת.

השאלה היא איזו קהילה אספה את אמרות ישו, מתי ולאיזה צורך?

אפריל עונה שתומא הוא טקסט שהתפתח במשך השנים ונוספו אליו דברים לפי צורכי ואירועי הקהילה שהשתמשה בו, עד שהוא נסגר כמקודש. הגרעין של תומא הוא קדום והיה ספר קהילתי, שנוספו אליו דברים ותוקנו במשך השנים בהתאם להתפתחויות. הספר היה כלי עזר למסורת בע"פ וצריך לראות אותו בתור כזה

לפי אפריל אפשר להגיע לגרעין הקדום של תומא על ידי ניפוי התוספות בעזרת ניתוח לשוני ונושאי. הגרעין מגלה ספר קדום מאד, אולי לפני 50 לספירה ובו חמישה נאומים של ישו שיש להם דמיון לQ התיאולוגיה המתגלה היא של הקהילה הנוצרית הקדומה בירושלים בהנהגת יעקוב אחי ישו. ישו הוא נביא אלוהים הדובר אמת. מבשר על קץ הימים והזמן שבו יופרדו הטוב והרע, ובתור שכזה הוא גם מלאך אלוהים השופט. זה מזכיר קצת את האיסיים ומופיע בקהילה הנוצרית הקדומה בירושלים.

אחד התומכים הגדולים כיום בדעה שתומא הוא מאוחר ומושפע מהתורה הגנוסטית הוא מאייר Meier jhon p לפי מאייר ההצבה של הפסוקים בספר – אחד ליד השני היא בהקשר גנוסטי, סוקים "רגילים" מוצבים ליד פסוקים עם משמעות גנוסטית וזה מאיר באור אחר את משמעותם, במיוחד לקוראים שמכירים את הספרות הגנוסטית ותורתה, ולכן אפשר להבין את משמעות הספר המלאה רק שהוא נלווה לספרות גנוסטית קלאסית.

מאייר מדגים בעזרת Bentley Layton שאפשר להבין את הבשורה של תומא בעזרת משל הפנינה הנמצא בספר "מעשי תומא". משל זה היה אחד מאבני הבניין של ההבנה הגנוסטית וחלק מנקודת השקפתם והבנתם של הקוראים בספר, ולאורו הטקסט מקבל בהחלט צבעים גנוסטיים. לפי פרשנות זו הרי שהבשורה של תומא מדברת על רוח שהייתה בממלכת אלוהים בצורת אור, מאוחדת, אלא שבגלל קטסטרופה שאירעה היא נפלה לעולם החומר ונכלאה שם בבשר, בלבוש גוף אדם. כתוצאה מכך הרוח נרדמה ושכחה את מקורה בממלכת האור. ישו החי מגיע לעולם לעורר את הרוח ולהזכיר לה את מקורה ויעודה, לשחרר אותה מהאשליה של העולם הפיזי והמוות. כל זה הוא מיתוס גנוסטי קלאסי החבוי בתוך הבשורה של תומא ומובן מאליו לאלו הקוראים אותה. רק לאור האווירה של מיסטיקה וגנוסטיות אפשר להבין אמרות בטקסט כמו מספר 27.29.30.50.77.108.114

המשמעות של טענה זו היא שהבשורה על פי תומא היא פרשנות גנוסטית של הבשורות הסינופטיות ולכן זמנה הוא מאמצע המאה השנייה לספירה, לאחר כתיבת הסינופטיים. מכיוון שפרשנות גנוסטית של הברית החדשה התפתחה רק בתקופה זו. ונועדה לבאר את הנצרות בדרך אחרת מהרגיל. מאייר טוען, יחד עם זאת, שטענה זו לא סותרת את האפשרות שהבשורה מהמאה השנייה שואבת מסורתה ודבריה מכתב קדום יותר בעל אופי אחר, אף שאין לכך הוכחה. מאייר מסביר את עמדתו בעזרת הטיעונים הבאים:

1. המחקר מראה שספרות התקופה נשענה על הסינופטיים וכך שאר הספרים בנאג חמדי, זה הכלל. בעקבות ההכרה בסינופטיים התפתחה ספרות ענפה של חיקוי, פירוש, והוספה עליהם. וכך אנו מוצאים בנאג חמאדי בשורות רבות נוספות שברור שהן מאוחרות לסינופטיים. כל עוד אין לנו הוכחה אחרת עלינו ללכת בעקבות הכלל.

2. מרגע שהסינופטיים נהיו פופולאריים הרי שהם ייצרו מסורת שבעל פה והשפיעו על כלל הציטוטים של דברי ישו, ואם יש הבדלי גרסאות הם נובעים מאי דיוק או מהנטייה למדרש בהשפעת היהדות, אנו רואים זאת בפעולה השינוי בטקסט מהנוסח היווני לקופטי

3. הקיצור לא בהכרח מרמז על עתיקות. הוא מראה על שינויים בעריכה, בכדי להגביר את אווירת המסתורין הורידו דברים מהגרסה של הסינופטיים. העורך לאקוני ונפטר מהתיאולוגיה וההסברים. בבחינת המבין יבין. הבשורה של תומא דוחה את סיפור הישועה של ישו בגלל ההשפעות הגנוסטיות – זה מסביר את הקיצור. אין גם אזכור של נבואות הברית הישנה ולכן אין גם את הסיפור. מאייר מתייחס לסרווין jean marie servin שמראה איך תומס מוציא מאמרות 63.64.65 כל התייחסות לישועה, אלגוריה, ומשאיר רק את תפישת העולם האנטי קפיטליסטית אנטי מטריאליסטית גנוסטית

4. לפי מאייר יש הרבה מקבילות בין תומס והברית החדשה ובמיוחד מתי, מאחר שמתי הוא המאוחר ולוקח מלוקס, הרי שתומא מאוחר ממנו (חלק מההקבלות למתי 6.14.8.109. 76. 30. 32. 39.) יש גם אמרות שעברו שינוי דרך לוקס, ומכאן שתומא בא אחריו. יוחנן ומרקוס לעומת זאת לא מופיעים בבירור בתומא, ויש הישענות כנראה גם על Q

5. לפי מאייר נשארו עקבות של נטיות תיאולוגיות של הסינופטיים בתומא. אמרה 55 מתייחסת לצלב: "אלו שלא ייקחו את הצלב כמוני". זה המקום היחיד שבו יש התייחסות לצליבה. כך גם ב57 המתייחס ליום הדין שבו יופרדו הטובים והרעים כמשל מתי – עשבים שוטים והטובים.

לסיכום מאייר מבחין שיש הסתמכות של תומס על הסינופטיים ושהיא מקבילה לשימוש בהם בשאר הכתבים במאה ה-2. הטענה העיקרית היא שהחומר הנמצא הסינופטיים ואולי גם במקור Q עבר עריכה על ידי העורך הגנוסטי ובמסגרת זו קוצר והותאם לתורה הגנוסטית. המשמעות של אבחנה זו היא שהבשורה של תומס נכתבה במאה השנייה כחלק מהיצירה הגנוסטית והיא לא מקור עצמאי לאמרות ישו

הרחבנו על התייחסותו של מאייר למרכיבים הגנוסטיים בתומא. עתה נבחן באופן עצמאי את המאפיינים של הגנוסטיקה כפי שהם מופיעים בתומא:

המשפטים הראשונים שבתומא משקפים הוספה אופיינית גנוסטית של כותרת והתייחסות לדברים סודיים והארה. גם המילים המופיעים במשפטים הראשונים – ישו החי, מתאימים לאופי הגנוסטי וכך גם ההקשר של הבשורה בתוך הקודקס של נאג חמאדי.

בתוך הטקסט יש התייחסות לדמויות נשיות כגון סלומה ומרים, ואף נשים מהקהל, והסיום הוא בכך שאישה יכולה להיות במעלה רוחנית כמו גבר. ז"א גאולת האישה, אמרה 114 – "כי כל אישה שתהפך גבר, תבוא אל מלכות שמים". אין אזכור מפורש של סופיה אך יש התייחסות לדואליות של זכרי ונקבי שנועדה להתאחד כי בפירוד שלה היא רעה. אמרה 22 "כך שתעשו את הזכר ואת הנקבה לאחד, לבלתי היות הזכר זכר ולא הנקבה נקבה". נרמז כאן על תפישת העולם הגנוסטית

בטקסט אין אזכור של הפלרומה אך באמרה 11 נאמר "השמיים האלה יחלפו ושמיכם אשר מעל להם יחלפו" רמז לתפישה הגנוסטית של של בסילידיס על רקיעים כשהרקיע התחתון בורא עולם.

יש רמזים בטקסט לתפישה הגנוסטית של ניצוצות של אור שנכלאו בעולם החומר. ויש התייחסות לאור. באמרה 24 נאמר "יש אור אשר בנאור הוא, והאיר את כל הארץ, ואם לא יאיר זה, והיה לחושך".. נושא האור עוד יותר מובלט באמרה 83: "הצורות גלויות לאדם, והאור שבהן גנוז בדמות האור אשר לאב. הוא יגלה את עצמו ודמותו תמוג באורו".

אמרה 28 בתומא מתקשרת למשל הפנינה. ישו התגשם בחומר בכדי להעיר את האנשים. כאן יש עקבות של מיתוס הסיפור הגנוסטי על הירדמות, שכחה בעולם החומר והתעוררות שבאה עקב בואה של דמות גואלת מופיע כאן.

התפישה הגנוסטית של אליטה רוחנית והאנטגוניזם לחברה והעולם מופיעים גם הם בתומא. באמרה 23 ישו אומר: "בחור אבחרכם אחד מני אלף ושניים מרבבה…".

מתבלטת גם ההבדלה הגנוסטית בין רוח לבשר, אם כי לא במובן כל כך שלילי כמו בכתבים האחרים: אמרה 29 "אם בעבור הרוח נהיה בשר, הנה זה פלא, אך אם בעבור הבשר הרוח, הנה פלא על כל פלא…"

ישו מדבר פעמיים בתומא על להוריד בגדים, והכוונה היא להוריד את מלבושי הגוף. פעם אחת במשל בעל השדה. באמרה 21 התלמידים שהם ילדים במשל "התפשטו לפניו ערומים להשיב לו את השדה…" ובאמרה 37 התנאי להתגלות ישו לתלמידיו הוא "כאשר תתפשטו עירומים ולא תבושו, ושמתם בגדיכם תחת כפות רגליכם, ודרכתם עליהם כילדים…". זאת תפישה גנוסטית של התכחשות לבשר והתמקדות ברוח.

התפישה הגנוסטית של נפילת סופיה והתאונה שבבסיס יציאת העולם הזה מופיעה באמרה 85: "בעוז ובחיל רב נברא האדם ובא לעולם ובכל אלה לא ישוה לכם. לו שוה לכם לא טעם טעם מות".

יש בתומא התייחסות לתאום הרוחני, צורת האור של בן אדם הקיימת בשמיים רוחניים, איתה אדם צריך לשאוף ולהתאחד: "בראותכם את צורתכם תשישו, אך בראותכם את דמויותיכם הקודמות לכם, שלא תמותנה ולא תתגלינה לעין הבשר – התוכלו שאת?"

האיחוד נתפש במונחים של חתונה גנוסטית: אמרה 75: "רבים ניצבים בדלת, והבודדים המה יבואו אל חדר החתונה."

בהחלט ניתן לראות שבתומא קיימת דואליות של זכרי ונקבי ושאיפה לאיחוד ביניהם, קיימת אסכטולוגיה שישו מעביר אותה ממשהו חיצוני אל תהליך הארה פנימי. קיימת אמונה שבתוך האדם יש חלק אלוהי, ניצוץ של אור, שצריך להשתחרר על ידי ידיעה. קיימת תפישה של ישו כדמות רוחנית שבאה לעולם בכדי ללמד ולעזור לאנשים בתהליך ההארה. קיים אנטגוניזם לעולם ולחברה ותחושה של עילית. אין בתומא אזכור מופרש של העולמות הרוחניים השונים, אך יש רמזים לכך למשל באמרה 11. אין בתומא הדגשה של דרמת הנפילה והחטא של סופיה, תשוקתה שיצרה את העולם המעוות, אך יש רמזים לכך בהתייחסות לאדם. אמרה 85. והחשוב מכל: בתומא מדובר על תהליך הארה פנימי הנובע מחוויה בלתי אמצעית (טעם) של חשיפה לידע. תהליך זה הוא יחידאי (לבד) ואישי ותלוי בכל אדם, פתוח לפני כל אדם, שיכול להיהפך ליותר ממה שהוא. למה שהוא נועד להיות מלכתחילה. חלק מאלוהים.

אוסיף עוד דבר אחד: באמרה השנייה של תומא נאמר: "אל יחדל המבקש עד ימצא, כשימצא הוא יהיה מוטרד, כשיהיה מוטרד הוא יתמלא פליאה, וירומם על הכול." אלא שבנוסח היווני, הקודם יותר של אמרה זו יש תוספת שהושמטה, בתרגום הקופטי והיא: כשישלטו יגיע למנוחה!" תוספת זו חשובה מאד ובלעדיה הפסקה מקבלת משמעות אחרת לגמרי. יחד איתה יש לנו כאן שלבים של מסע רוחני המשתמש במינוח גנוסטי של "מנוחה" המופיע גם במקומות אחרים בטקסט.

תומא בהקשר למקור Q

הברית החדשה קיבלה קנוניזציה רשמית במאה ה4 לספירה אך החלה להתקבע לקראת סוף המאה השנייה. אירינאוס מקבל את סמכותם של ארבעה ספרי בשורה והם מתקבעים כאמיתיים. שלושה מהם דומים, מספרים את סיפורו של ישו, ונקראים, לכן, הבשורות הסינופטיות. הרביעי – יוחנן שונה. מקובל היום במחקר שמבין הספרים הסינופטיים מרקוס הוא הקדום ביותר לאחריו לוקס ומתי. מרקוס מתוארך לשנות השישים או השבעים של המאה ה1 לספירה. לוקס ומתי מתוארכים לשנות השמונים, תשעים של המאה ה1. הבשורה על פי יוחנן מתוארכת לשנות התשעים, מאה לספירה.

המחקר מסכים כי לוקס ומתי שואבים את החומר שלהם ממרקוס וממקור נוסף קדום שאבד ונקרא Q. זהו אוסף אמרות של ישו שהיה כנראה קיים בשפה היוונית ושניתן לשחזר אותו לפי האמרות המשותפות בלוקס ומתי. המסקנות הללו מבוססות על ביקורת עריכה וביקורת צורה של הטקסט. מקור Q היה כנראה יווני ומתוארך לשנות החמישים או השישים לספירה.

תומא הוא אוסף אמרות חוכמה. עד כדי כך שיש כאלו אפילו שטענו שזה הוא מקור Q.

לפי ארנל William E. Arnal התמונה החברתית כלכלית המצטיירת בQ היא של חברה העוברת שינויים מחברה חקלאית כפרית לחברה עירונית קפיטליסטית. זה מתאים לגליל לאחר שנות השלושים של המאה הראשונה. הקמה של שני ערים גדולות – ציפורי וטבריה ושינויים נוספים הביאה להפיכת החקלאות הזעירה לאחוזות גדולות של אדונים וזאת על ידי הלוואות נשך. הסביבה שמצטיירת מתומא דומה לזו של הגליל לפני המרד הגדול. העיר מבוקרת והסביבה החקלאית מקבלת אידיאליזציה, תומא משקף שכבה חברתית יודעת קרוא אך לא מתקדמת ומעורבת, אינטרסים מקומיים כפריים במקום עירוניים. משתמע מארנל ששני המקורות הגיעו מסביבה דומה, אולי גם פיזית, הגליל לאחר ימי הורדוס. מקור Q מתייחס לאווירה משפטית של חובות ותביעות המתייחס כנראה לשכבה של המשכילים הכפריים שיוצאים נגד איילי ההון ואנשי הכוח בערים, אווירה של חוסר ביטחון כלכלי. זה משתקף גם במסמכי התקופה.

ארנל מציע שאפשר שהיה לתומא ולQ מקור קדום משותף. הוא מראה שיש כ40 אמרות המשותפות ל Q ולתומא. מתוך 12 משלים המופיעים ב Q חצי נמצאים בתומא. הדמיון בין שני המקורות גולש גם לאהבה למשלים, ספרות חוכמה וג'אנר משותף, חוסר עניין במוות והתחייה של ישו. לפי ארנל לתומא וQ היה רקע משותף ואולי גם מקור משותף, אך הם התפתחו בשני כיוונים שונים Q התפתח בכיוון של אפוקליפסה ומשך לשינוי החברה וקונפליקט עימה בעוד שתומא התפתח בכיוון של גנוסטיקה ומשך לכיוון של פרישה מהחברה וגאולה אישית.

לפי ארנל William E. Arnal חוסר העקביות בטקסט נובע מכך שהוא חיבור של שני מקורות שונים, אחד זה ספרות החוכמה והשני גנוסטית, שני המקורות חוברו יחד בדרך של הוספה, שכבה על גבי שכבה, וזה מה שיצר את חוסר העקביות והאחידות. אפשר להפריד את שני המקורות ולקבל שני גופים עקביים ואחידים.

הטיעון בדבר שכבה גנוסטית שנוספה על שכבת מסורת החוכמה העתיקה נשען על כמה דברים: ראשית זה הסדר ההיסטורי של ההתפתחות. קודם הייתה ספרות החוכמה ואחר כך ספרות הגנוסטית. שנית. שני המשפטים הראשונים של תומא מכוונים את הקורא להסתכלות גנוסטית, הרמטית על הטקסט ועל האמרות והם נוספו אחר כך. גם סדר חיבור האמרות הצבתם, יחדיו נובע מהמחשבה הגנוסטית

בנוסף לכך יש שכבה נוספת של משפטים ותוספות שמקורם גנוסטי. המאפיין שכבה זו הוא שהם מביאים בצורה נרמזת או גלויה מיתולוגיה גנוסטית, יש ערפל מכוון ושימוש בנקודות התייחסות מחוץ לטקסט שהיו ברורות לקוראים באותה תקופה: נוכחות של שמות תלמידים מסוימים, נטייה לדיאלוג, טשטוש אמרות על ידי חזרה על אותה מילה במשמעות אחרת, חיבור צמדים של משפטים במקום קבוצות, התייחסות נושאית משותפת למושגים כמו להיות "אחד", "יחיד", "לבד". רמיזה על אנדרוגינוס – אחדות ראשונית, הסוף הוא חזרה להתחלה, הגאולה היא הימנעות ממוות, מערכת מונחים של "חיים" ו"הרגעות", המטאפורה של איכול ביחס להרס של האדם על ידי העולם הפיזי, התייחסות לאור ולשתייה מפי ישו, כל הדברים האלו מופיעים ביחד במשפטים מסוימים, וזה מוכיח שאלו הם מגוף אחד שיש לו הנחות יסוד מסוימות, זאת היא השכבה השנייה בתומא שמושפעת מהגנוסטיות.

ארנל טוען שרואים בבירור שאמרות חוכמה עברו שינוי תחת ההוספה הגנוסטית ולעולם לא להיפך. לדוגמא: לאמרה 16 יש מקבילה סינופטית במתי 10 34-39 ובלוקס 12 49-53. היא שייכת לספרות החוכמה. אלא שבסופה יש פסקה שלא שייכת לטקסט וכנראה הוספה מאוחר יותר "והם כנבדדים יעמודו" (שלמה קאלו). היא לא קיימת במתי ולוקס ומתאימה לתפישת העולם הגנוסטית של לבדיות.

גם השימוש במילים מעיד על שכבה גנוסטית: באמרה 64 נאמר "לא יבואו הקונים והסוחרים אל מקומות אבי" המושג מקומות מופיע גם באמרה 50 – "מן האור באנו, מן המקום שם נהיה האור מעצמו". ובאמרה 60 – "אף אתם בקשו לכם את מקום מנוחנתכם.." השימוש במילה 'מקום' בהקשר של גאולה שייך לשכבה הגנוסטית

הניתוח המילולי והמשפטי המפורט של ארנל משכנע מאד, אך לעיתים מרוב עצים לא רואים את היער.

התיאוריה של שתי שכבות בתומא מפתה ונותנת פתרון חלקי לוויכוח בין מצדדי ההקשר הגנוסטי של תומא ומצדדי המקור העצמאי הקדום. אלא שייתכן שבכל זאת אין בתומא מקור קדום, ארנל יוצא מתוך נקודת הנחה שספרות החוכמה היא בהכרח מהמאה ה1 לספירה, וזאת חולשת הטיעון שלו.

אלא שיש טיעונים חזקים בעד קדימותו של הטקסט. תומא מוזכר בסינופטיים ובמיוחד ביוחנן, שם הוא אחד השליחים היחידים המוזכר בשמו (יוחנן 11, 16. 20-24 21-2) בגרסה הסורית של יוחנן, יהודה השליח שמחליף את יהודה איש קריות, נקרא יהודה תומא או תומא. זה מביא למסקנה ששמו האמיתי של תומא היה יהודה, אך מכיוון שנחשב לתאום קראו לו תומא. ביוחנן תומא נקרא "ה"מפקפק. אלא שלאחר שתמו ספקותיו הוא קורא "אדוני ואלוהי". לפי פייגלן ההתייחסות השלילית לתומא ביוחנן וכינויו המפקפק הם ריאקציה לקיומה הקודם של הבשורה על פי תומא, בה הוא נחשב ליודע אמת. ומכאן גם שתומא קדום ליוחנן לפחות.

היה מי שניתח את האמרות והגיע למסקנה שמבחינה תחבירית ותוכנית ההסבר היחיד האפשרי הוא שהבשורה על פי תומא קדמה לארבע הבשורות. בנוסף לכך הטון הארכאי של הבשורה והתבנית, ההדגשה על ענייני מוסר יהודיים והתייחסות לאישים מסוימים כמו למשל פטרוס ויעקוב אחי ישו, תומכים בגרסה של עתיקותה. גם הנושאים תומכים בכך: אין בה את המוטו של הצליבה של ישו והקימה לתחייה, הישועה והגאולה שנכנסו לסיפור חייו בתקופות מאוחרות יותר בעקבות ההשפעה ההלנית והכריסטולוגיה של פאולוס. דמות ישו מצטיירת כאפוקליפטית, היסטורית ומתקנת עולם במלכות שדי. דמות זו מתאימה לדמות הגואל של היהדות. הוא מופיע כמורה חוכמה שמכוון את השומע להכיר את עצמו. לפי מיטב מסורת החוכמה של העולם העתיק. אם הבשורה על פי תומא קודם לאגרותיו של פאולוס הרי שהוא מאמצע המאה ה-1 לספירה.

אבל גם אם נניח שתומא נכתב כולו במאה ה-2 לספירה, אזי נותרת השאלה האם תומא הוא ספר גנוסטי במהותו או שייך לזרם נוצרי אחר?

עיקר הטיעון נגד השיוך של תומא לספרים הגנוסטיים נובע ממה שאין בו. אין בו אזכור של סופיה, הדמיאורג, הפלירומה. כל המיתולוגיה הגנוסטית. אין בו את השלילה של הברית הישנה, שלילת המוות והצליבה של ישו, ואף שלילה קיצונית של העולם. החלוקה שלו בין עולם הרוח לחומר היא דידקטית באופייה ובעלת מדרג ברור של אחד מעל השני ולא אחד כנגד השני. השחרור המושג מעולם החומר הוא בדרך של ידיעה, גאולה, ולמרות שיש בו אלמנטים גנוסטיים הוא יכול להתפרש גם כמסע פנימי של הארה, מסע מיסטי. הכתבים הגנוסטיים מתייחסים למשלים בספרים הקאנוניים, ולמילים כמו זרע, בן האדם, אותם הם מפתחים. הם יוצאים מתוך נקודת הנחה שהקוראים מכירים אותם. בתומא אין לכך קשר, הטרמינולוגיה שונה.

לפי פרופסור וורסלבסקי הבשורה על פי תומא לא שייכת לספרות הגנוסטית, עצם הכללתה בספריית נאג חמדי אינו אומר דבר. בספריה זו היו כתבים מגוונים כולל "המדינה" של אפלטון והיא משקפת תפיסה "גנוסטיציסטית" – כלומר זרמים נוצרים המאמצים את הגנוסטיקה ולא התנועה הגנוסטית עצמה. החיבורים הם חלקם נאו פלטוניים.

הבשורה היא טקסט גנוסטי במובן הרחב של המילה. המשותף לנצרות הקדומה – קלמנס ואוריגנס, ואף לאיסיים, ההודים, הציניקנים ביוון, ועוד. אמת מטאפיסית וידע חוויתי שנמצא מחוץ להגדרות המקומיות של המאות 2-3 לספירה והיצירה הגנוסטית הקלאסית. לפי דעתו של וורלבסקי המחקר הוטעה על ידי ביקורתם של אבות הכנסייה והסתייגותם מהספר בגלל עטיפתו וטענתו החיצונית והיותו מקודש לכתות ודתות כופרות כגון המניכאים.

אין בספר דואליזם בנוסח מרקיוני, את המיתוס של נפילת סופיה והדגשה על החושך שצריך לעבור. הספר לא יותר מדי דואליסטי ואטנגוניסטי לחיי הבשר מעבר לכתבי פאולוס למשל. ולכן הוא קובע שהוא קדם גנוסטי והושפע יותר מתורות רוחניות כמו קומראן, ניאו פיתגורס וניאו פלטוניזם

הבשורה על פי תומא איננו ספר בשורה, אלא אוסף אמרות. אם נניח לרגע בצד את הפסקה הפותחת של תומא, בהנחה שהיא תוספת מאוחרת, כמיטב המסורת הספרותית של כתבי אותה תקופה, הרי שהאמרות מסודרות בצורה של שאלות והתייחסויות קצרות של התלמידים ולאחר מכן קובץ משפטים של ישו כתשובה, זאת המסגרת הצורנית, אני טוען שזאת גם מסגרת תוכנית.

הספר מתחיל בעידוד החיפוש ושאלת השאלות (אמרות 2, 3, 4,5) והכוונת החיפוש פנימה בעקבות כך מתחיל באמרה 6 דיאלוג בין ישו והתלמידים בו הם שואלים אותו שאלות והוא כביכול עונה. התשובות מורכבות מאוסף של אמרות שלעיתים נראה שאין קשר ביניהם ולעיתים הם מתייחסות ישירות לשאלה.

לפי הבחנתי יש קוהרנטיות בטקסט והתפתחות המגיעה לשיאה באמרה 61 בה סלומה אומרת לישו "תלמידתך אני", ובעשר אמרות שאחר כך, ב10 אמרות אלו נותן ישו את עיקרי תורתו ובהם מופיעות ארבע מברכות אשרי של דרשת ההר.

לקראת סוף הספר מגיעים השאלות והתייחסויות של התלמידים לשיא נוסף. התלמידים אומרים: "הבה נתפללה ונצומה" מפסיקים עם השאלות ומתחילים בעבודה. יש כאן התייחסות ישירה לשאלה הראשונה שלהם באמרה 6. "התחפוץ כי נצום? ואיך נתפלל?".

ישו חוזר באמרה 111 למה שפתח את הספר "החי באלוהים לא יראה מות" התלמידים מצאו את עצמם לאחר מסע החיפוש. ישו אומר "שמצא עצמו לא ישוה בו העולם".

ניתן להבחין בהתפתחות הלימוד, השאלות והתשובות עם התקדמות הטקסט: דוגמא להתפתחות נמצא בהקשר למלכות: בתחילה התלמידים שואלים "למה דומה מלכות (אמרה 20)? אחר כך: מתי יבואו למלכות (אמרה 22)? ולבסוף מתי תבוא המלכות עצמה? נדמה כאילו הם כבר בעניין ומצפים לבואה בקוצר רוח (אמרה113).

התשובה שישו נותן היא שהמלכות כבר נמצאת וצריך רק לראות זאת. נראה לי שאמרה 113 היא הסיום ההולם והאמיתי של הטקסט והאמרה שלאחר מכן – 114 שסוגרת את הטקסט הוספה יותר מאוחר מהסיבות שהזכרתי לפני כן. אם מורידים את האמרה הראשונה והאחרונה הרי שהטקסט יותר קוהרנטי ויש בו התייחסות והשלמה בין התחלה וסוף

אין ספק שתומא קשור לתפישה הגנוסטית הכללית של דרך רוחנית המביאה להארה, כפי שהתקיימה מאות שנים לפני המאה ה2 לספירה וכפי שהיא קיימת אחריה וגם כיום, ולכן גם האהדה אל הספר בציבור. האמרות שבו נוגעות בשאלות העמוקות ביותר של חיי אדם, החיפוש אחר חיי נצח, התגברות על המוות, הדואליות של גוף ונפש. ועוד. גילויו של הספר בתוך ספריית נאג' חמאדי אינו מעיד בהכרח על שיוכו לתנועה הגנוסטית כפי הגדרתה בוועידת מסינה. הבעיה העיקרית המפרידה בין תומא לספרות הגנוסטית האחרת היא היעדר המיתוס הגנוסטי בו, השתלשלות האירועים של העולם והיעדר התייחסות מפורטת לעולמות הרוחניים על מרכיביהם השונים והחלוקה שלהם לדמיאורג ובורא עליון. בהיעדר שני הנושאים המרכזיים הללו הרי שתומא איננו ספר גנוסטי במובן הקלאסי של המילה. ייתכן והשתמשו בו קבוצות גנוסטיות בתור בשורה שמעידה על נכונות תורתם.

ספר תומא המתחזה the book of Thomas the contender

(הקדמה john d. Turner בספריית נאג חמאדי של רובינסון).
בכתבי נאג חמאדי שינה שלישייה חשובה והיא: מתיו, תומאס ופיליפ. לפי הpistis Sophia ישו נתן לשלושה אלו את המשימה להעלות את תורתו על כתב. אחד הספרים הקשורים אליהם הוא הספר של תומא המתחזה (כנראה ב200 לספירה), המפתח אמרות מהבשורה של תומא בהקשר חוכמה יהודית ופילוסופיה פלטונית יוונית. יש מסר על אש התשוקות ואש השיפוט. כתב אותו מתיאס. הספר של תומא המתחזה מתאים לנזירים הפכומיים שהחביאו את הספרייה בנאג חמאדי. שחיפשו הימלטות מהתשוקות והאש שכובלת אנשים, מעוורת.

הספר של תומא המתחזה הוא דיאלוג בין ישו ואחיו התאום תומא לפני העלייה לשמיים, שאלות ותשובות, קטכיזם עם ישו לאחר התחייה. זה הזמן שבו הוא מגלה למעטים נבחרים את העמוק והאמיתי, דברים שהיו קשים יותר להסבר בהיותו בגוף הפיזי. על ידי זה שתומא מתבונן בעצמו הוא יודע את "עומק הכל", שממנו המושיע בא ואליו יחזור, ונהיה מיסיונר של תורת ישו.
התורה של ישו היא אסקטית (סגפנית), האש של תשוקות הגוף מענות את הנפש, אלא שהמושיע מאיר את העין לראות את המציאות הלא נראית בתוך המציאות האשלייתית. ישנו דואליזם שלטוני ואסקטיות רדיקלית. לא מוזכר המיתוס הגנוסטי, הדואליזם אנתרופולוגי יותר מקוסמי.

מכיוון שתומא הוא תאום וחבר אמיתי הוא צריך לבחון את עצמו ללמוד מה הוא? באיזה דרך הוא קיים? ואיך להיות? כך ישו אומר. מפני שהוא נקרא אחד לא מתאים שיהיה בור לגבי עצמו. ישו הוא הידע של האמת, והמלווים אותו יודעים את עצמם ומשיגים ידע על עומק הכל.
ישו הוא אור שמאפשר לראות את הדברים הלא נראים. החכם הוא כעץ השתול על פלגי מים (מסורת חוכמה יהודית), קשה להיות עם טיפש, הוא הולך על כנפים ללא נראה. האש מייצרת אשליה ומפתה, אבל שורפת. מבורך החכם שרדף אחר האמת ומצא אותה ונח, לא יפריעו לו. הדברים הנראים ייעלמו, יתפוגגו. בקבר יהיו גופות. אלה שרודפים אחריהם יימסרו לטרטוס, לשאול.
לאש אין שבעה, הגלגל מסתובב, המפלצת טורפת. מי יכול לגרום לגשם לרדת ולנקות? לכבות את האש? אולי זה טל הבוקר? מי יכול לגרום לשמש לזרוח להאיר את החשכה?
השמש והירח יתנו ניחוח ביחד עם האוויר, הרוח, האדמה והמים (תפישות של האחווה הלבנה).
הגפן הגדלת נפטרת מהעשבים הרעים בכך שהיא חונקת אותם, מצילה עליהם, לא נותנת להם לגדול, ולכן צריך לגדל את הגפן של עצמנו כדי שתיתן פרי.
מבורכים אלו שנמנעים מהמלכודות והדברים הזרים. צריך לצאת מהכבלים והמרירות של החיים האלה, להתבונן ולהתפלל, ולמצוא מנוחה מתשוקות וסבל הגוף, לשלוט עם המלך, להצטרף למלך.
הספר מסתיים במילים: זכור גם אותי, אחי, בתפילותיך, שלום למלאכים ולאלו הרוחניים.

הנושאים המופיעים בספר הם של חוכמה של חיפוש, מציאה, היות מוטרד, מנוחה, שליטה. ישנם שתי תיאוריות ביחס לספר זה h m schenk טוען שמקור הספר לא נוצרי אלא מסורת חוכמה יהודית הלנית, והוא עבר התאמה נוצרית. התיאוריה השנייה של טרנר מתייחסת לכך שהחלק השני של הספר שהוא בעיקר מונולוג של ישו ולא דיאלוג, וטוענת שהספר הוא חיבור של שני ספרים קודמים.

ספר מעשי תומא the acts of Thomas

כתבו על הספר stuart Holroyd ולאחרונה גם בר בליניצקי ויובל רוטמן בספר "מערת האוצרות". הספר לא מופיע בספריית נאג חמאדי
הסיפור מספר על יהודה תומא, אחיו התאום של ישו, שקיבל בהגרלה את הודו כמשימה האפוסטולית שלו. וכשהוא מסרב אז ישו אחיו מוכר אותו לסוחר שעובר בסביבה (כמו מעשה יוסף). הוא מגיע להודו ועובר עלילות רבות, פוגש חיות מדברות, מחולל נסים, מנצר את האצולה ובעיקר נשים. בסופו של דבר הוא מוצא להורג על ידי המלך מזדי שמתנצר לאחר מכן, מקום קברו נמצא בקרלה.
לפי הספר שכמגיע תומא להודו הוא הובא לפני המלך ונשאל על יכולותיו. כשלמד המלך שהוא בנאי מוכשר הוא הופקד על בניית טירה וניתנו לו כספים רבים לצורך כך. המלך נעדר לזמן מה ותומא במקום לבנות טירה בזבז את הכסף על עניים והטפת הבשורה. כשהמלך שאל איך העבודה מתקדמת? תומא ענה שהיא כמעט גמורה פרט לגג, שעבורו הוא צריך עוד כסף. גם זה ניתן לו והוצא במהרה.
כשהמלך חזר ומצא מה תומא עשה, הוא זרק אותו לכלא. הו אז מת אח המלך ועלה לשמיים, הוא ראה את הארמון שבנה תומא בעולמות הרוחניים, הוא חזר לארץ והתחנן לאחיו שימכור לו אותו. המלך הבין מה קרה, הוציא את תומא מהכלא ונתן לו כסף לבנות עוד ארמון, שני האחים הוטבלו לנצרות.
עד היום יש קהילות ב malabar המתייחסות לשליחות האפוסטלית של תומא להודו.

הספר מעשי תומא נכתב כנראה באדסה בתחילת המאה השלישית לספירה, והוא אחד מחמישה הספרים הקדומים שמתארים את מעשי השליחים האפוקריפיים (השאר הם יוחנן, פטרוס, פאולוס ואנדראס).
הספר מדבר על מלחמה ביצרים ומטיף לחיים מוסריים וסגפניים, עדיף נישואין רוחניים על מימוש תאווה פיזית. יש בו "שני המנונים עצמאיים וקדומים המכילים מרכיבים גנוסטיים: המנון הפנינה, אשר המחבר שם בפי יהודה תומא בעת שהותו בכלא, והמנון הכלולות, המתאר את נישואיה של בת האור לחתן השמימי".

דיאלוג של המושיע the dialogue of the savior

(הקדמה מאת Helmut koester and Elaine e. pagels בספר מגילות נאג חמאדי של רובינסון).
עוד ספר המתייחס לספרות התומאית הוא הדיאלוג של המושיע. זהו טקסט מורכב שבו המושיע או האדון (השם ישו לא מוזכר) מדבר עם התלמידים יהודה, מרי ומתי. כנראה חיבור של כמה מקורות שונים מהמאה ה2 לספירה ואולי גם סוף המאה ה1.
רוב הטקסט הוא שאלות קצרות מתלמיד אחד או יותר ותשובות קצרות. נאמר שהגיע הזמן ל"נוח". וישו מלמד תפילה הדומה לתפילת האדון.

בספר יש אמרות מסורתיות שנמצאות במתי, לוקס ויוחנן ובמיוחד בתומא (ולכן הוא קשור לספרות התומאית). סדר הנושאים משקף את הבשורה לפי תומא. במיוחד האמרה השנייה על חיפוש, פליאה, שליטה ומנוחה. הסדר הזה נמצא בלוח הזמנים האסכטולוגי: התלמידים מחפשים, מצאו ומתפלאים, אך הם ישלטו וינוחו אחר כך. כרגע הם נושאים את משא הבשר והארץ "עבודת האישה". מרים מכירה בכך ומקבלת תשבחות.
הספר דן בהמשכיות המין האנושי, תפקיד האישה בתהליך הישועה, מרי היא אישה ש"מבינה לחלוטין". בחלק האחרון יש תוספות לטקסט המקורי: חלקים ממיתוס בריאה המבוסס על בראשית א' וב'. הערות על טבילה וחוכמה קוסמית, מקור הרוע, חזון אפוקליפטי על הר גבוה.

יש ההתחלה לא אורגנית לטקסט: תפילת הודיה ושיחה גנוסטית על מעבר הנשמה דרך כוחות השמיים. ההתחלה משלבת שפה משיחית נוצרית עם התייחסויות לחלקים מהברית החדשה, התייחסות לבשורה של יוחנן. ההתחלה מציבה את כל הספר בקונטקסט של טקס טבילה חניכה.
אלו שנטבלו עברו כבר דרך מוות לחיים אמיתיים.
הספר מצטיין בשפה מטאפורית ומיתית מתייחסת לפעולה כיתתית למען ביטוי אסכטולוגיה מוגשמת. דרך הטבילה מקבלים חזיונות, יחד עם זאת הכניסה הסופית לשליטה והמנוחה היא בעתיד. כיום הם עובדים למען ההתגלות, כדי להציל אחרים, בעודם לובשים את מעיל הגוף ונושאים את המשא כמו ישו.
האדון שמדבר הוא ישו, מקום האמת זה היכן שהוא נמצא. ההתרחקות מ"עבודת הנשים" היא לידה חשאית דרך זה שבא מהאב. הספר מזכיר את יוחנן בניסיון לפרש מחדש את האמרות של ישו באופק מחשבה גנוסטית. ואיננו תוצר תיאולוגיה גנוסטית עצמה.

הטקסט עצמו מתחיל בכך שהמושיע אומר שהגיע הזמן לעזוב את העבודה ולהיות במנוחה. לאחר מכן יש תפילה לאב.
מי שלא עומד בחשיכה, לא יראה את האור, האב יבוא לאבן, למה שתומך את היקום, שלא זז. (מזכיר את דונוב) מי שלא מבין איך האש נוצרה יישרף בה. מפני שהוא לא מכיר את השורש שלה, לכל דבר יש שורש בעולמות הלא נראים (מזכיר קבלה). מי שלא מבין מים, מה הטעם בטבילה? הוא לא מבין כלום. מי שלא מבין איך הגוף נוצר, יעלם אתו. איך אפשר לדעת את האב אם לא מכירים את הבן?
כל מה שנוצר מאמת לא מת, כל מה שנולד מאישה מת. כשמה שמניע אדם איננו הוא מת חי. צריך לאהוב את הטוב.
מה זה גרגר החרדל? שואלת מרי.
וישו עונה כשהאב הקים את הקוסמוס לעצמו, הוא השאיר הרבה מאם הכל, ולכן הוא מדבר ופועל.
מעניין לציין שישו מזכיר כמה פעמים כמה קשה גם לו לעשות את הדרך הרוחנית.